102593/raw.transcript.txt

הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. 


 תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת דוח מיוחד מס' 2 של נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה בנושא בירור תלונות בגל השלישי ובגל הרביעי של משבר הקורונה. תודה. 


 תודה רבה למזכירת הכנסת. 




 חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה. 


 תודה, אדוני היושב-ראש. מזכירת הכנסת, השר, חברי וחברות הכנסת, ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום כי הצעות החוק הבאות יועברו לדיון בוועדות כמפורט להלן: ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018) (תיקון מס' 4) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשפ"ב–2021, מ/1470. ועדת חוץ וביטחון תדון בהצעת חוק חומרי נפץ (תיקון מס' 5), התשפ"ב–2021, מ/1473, ובהצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 17), התשפ"ב–2021, מ/1482. תודה רבה. 


 תודה רבה. 




 אנחנו ניגשים לסעיף הבא, נאומים בני דקה. הצבעה, בבקשה. בבקשה, תהיה ראשון הדוברים, חבר הכנסת אבוטבול. 


 כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר הנמצא איתנו כאן, אנחנו היום נמצאים בתאריך היסטורי יהודי, המצוין בשם עשרה בטבת, וזה אחד מארבעת ימי התענית היהודיים שנגזרו ונחקקו לזכר חורבן בית המקדש. כידוע, הצומות הם עשרה בטבת, יש לנו את צום גדליה, יש לנו גם את צום י"ז בתמוז וצום תשעה באב, שמציינים אירועים בתוך השתלשלות החורבן של בית המקדש. צום זה חל בי' בטבת, שבו החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים בשנת 3,337 לבריאת העולם. המצור הסתיים כעבור שנה ושבעה חודשים בפריצת חומות העיר בט' בתמוז ובחורבן בית המקדש הראשון בתשעה באב. בכך תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל. על כך אנו צמים את צום עשרה בטבת, שחל היום, יום שלישי, י' בטבת, וזה היה לפני 2,447 שנה, שאז החל המצור על ירושלים. 

 לידיעה, הצום תמיד מתחיל עם עלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים, והשנה סיום הצום יוצא בערך לקראת השעה 17:00, בעוד כשעה. נקווה, בעזרת השם, שאנו, כיהודים, נלמד מכך שאם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, אינשאללה שייבנה בימינו בגלל אהבת חינם. תודה רבה. 


 אמן. 


 אמן. הלוואי שזה יתקיים – מה שאנחנו לא רואים במליאה הזאת בחצי השנה שחלפה, וחבל. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה. 


 תודה, אדוני היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, כמו שאני עושה בכל שבוע, גם השבוע אקריא ואציין את תאונות הדרכים הקטלניות שאירעו בשבוע החולף, ולצערי גם השבוע יש לא מעט. 

ביום שלישי, 7 בדצמבר, נהרג רוכב אופניים חשמליים, נער בן 17, בכביש 40 סמוך לצומת ביל"ו; עוד באותו היום נהרג הולך רגל בן 36 בשדרות ירושלים בתל אביב. ב-10 בדצמבר נהרגה אישה בת 70 ברחוב אופסטרלנד ברעננה. ב-11 בדצמבר נפטר מפצעיו צעיר בן 22 מתאונת דרכים שהתרחשה בכביש 60 ב-2 בדצמבר. ב-12 בדצמבר, לפני יומיים, נהרג גבר בן 68 בתאונה בכביש 411. אתמול, 13 בדצמבר, בתחילתו של יום דמים, נהרג גבר בן 55 בכביש 211, סמוך למעבר ניצנה; בהמשך, אתמול, נהרג גבר בן 60 בתאונה בכביש 6 סמוך למחלף גת; עוד באותו היום נהרגו חאלד חוסרי, בן 29, ומונדר טוויל, בן 54, שרכבם התנגש בעמוד בכביש 75 בסמוך לנצרת. 

 בשבוע האחרון נהרגו תשעה אנשים בכבישים. מתחילת השנה נהרגו 353 אנשים בכבישים. שנת 2021 מסתמנת, כפי שהתרענו לכל אורכה, כשנה הקשה ביותר בחמש השנים האחרונות, ואחת הקטלניות בכלל מקום המדינה במספר ההרוגים בכבישים. זו הוכחה מדממת נוספת לכך שאנשי הבית הזה, כולל השרים בממשלה, לא עושים מספיק, ועלינו לעשות עוד ועוד ועוד בשביל להציל מהמוות המיותר הזה, להציל משפחות ממוות מיותר בכבישים. תודה. 


 תודה רבה. חבר הכנסת מעוז, בבקשה. 


 תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 35, והפעם – על שלום עכשיו. בתגובה לדבריו ההזויים של השר בר לב, שהוציא את דיבת מתיישבי יהודה ושומרון הגיבורים, תקף ארגון שלום עכשיו את מבקריו בטענה שמדובר בשיא חדש של צביעות. בר לב היה ממייסדי ארגון השמאל הקיצוני הזה. עצם שמו של הארגון הוא הנדסת תודעה בוטה. אשליית השלום המדומיין שמחכה שרק נתפרק מערכינו הלאומיים ומחבלי מולדתנו, תוך עצימת העיניים מכוונת אויבינו להשמיד אותנו, והזיית העכשיו, כאילו תהליכים כה משמעותיים יכולים לקרות בן רגע, הובילה לצעדים מסוכנים כמו אוסלו וההתנתקות, שהביאו רק דם, סבל ודמעות. ברכת חזק ואמץ לעם ישראל, שלא נפל בפח הנדסת התודעה של שלום עכשיו למרות 40 שנות שטיפת מוח. וזה פרצופה של הממשלה. ואני ממליץ לגורמים הציוניים שאולי עוד נותרו בה ללמוד מעם ישראל שלא נפל בפח ולפרק את הממשלה עכשיו. תודה. 


 תודה רבה. חברת הכנסת רוזין, בבקשה. 


כבוד יושב-ראש הכנסת, מעבר להשמצות, שאני לא אתייחס אליהן, לגבי הארגון החשוב שלום עכשיו – אנחנו מוקירים ומעריכים כל ארגון חברה אזרחית, ובוודאי מי שמקדם שוויון וצדק ושלום. מעבר לזה, אני חושבת שאותם מתנחלים, שקוראים לעצמם מתיישבים, אם הם היו באמת מקיאים מתוכם – ובדרך כלל זה אפילו לא המתנחלים – את אותם בני נוער, בדרך כלל, פורעים, טרוריסטים, שמפגעים לא רק בפלסטינים, מפגעים גם בחיילי צה"ל, בשוטרים ובבסיסי צה"ל וברכוש צה"ל – ואני אומרת את זה כחברת ועדת חוץ וביטחון, אנחנו יודעים את כל הפרטים; אם הם היו מקיאים אותם מקרבם – וחלקם עושים את זה, צריך לומר ביושר – אז לא היה לנו שם כל כך רע בעולם. אני חושבת שמה שעמר בר לב מנסה לעשות זה להגן על מדינת ישראל בפועל מול הטרור שקורה, ומצד שני להגן על שמנו הטוב במובן הזה שאנחנו נמצאים שם כדי לעצור גם מהצד שלנו את אותם מפגעים, את אותם פורעים, את אותם מי שבסופו של דבר לא פועלים על פי הצביון היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. תודה. 


 תודה רבה. 




 אנחנו ניגשים להמשך סדר-היום: ציון יום זכויות האדם הבין-לאומי. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. 


 כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד שר המשפטים, השר לשירותים חברתיים, פתחתי הבוקר, אחרי לילה לא פשוט פה, כנס חשוב ומרגש ליום זכויות האדם בכנסת. אני גאה להיות, ולא בפעם הראשונה, זו שיוזמת את היום המיוחד הזה. אני גאה קצת פחות בנושא שבו דנו – האפליה במדינת ישראל של שנת 2021. 

אנחנו מציינים את יום זכויות האדם הבין-לאומי כדי להזכיר את הכרזת האו"ם בדבר זכויות האדם משנת 1948. כולנו זוכרים שזאת גם השנה, לשמחתנו, שבה קמה מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. אז תחת מלחמה ומצב חירום קשה עדיין זכרו אבותינו לכתוב ולעגן את הערך החוקתי של הזהות היהודית, ולצידו – את המחויבות שלנו לערך השוויון. אבל במדינת ישראל 2021 עולה תמונה מכוערת של אפליה על בסיס של דת, גזע, מין, נטייה מינית, הגדרה מגדרית, זהות מגדרית, שיוך אתני ולאומי, מדינה שיש בה חוק לאום שבו סעיף, שמפלה את עניין היישוב והקרקעות. במדינת ישראל 27% מהדיווחים בגין אירועי גזענות היו מצד ישראלים ממוצא אתיופי; 27% – גם מצד אנשים ונשים מהחברה הערבית; 19% – אפליה נגד חרדים ו-19% נגד יוצאי ברית המועצות לשעבר. נשים יוצאות העדה האתיופית מספרות שהן סובלות מקנס אתני כפול גם בשוק התעסוקה. מצד אחד, מי מצליחה בכלל להגיע לשוק התעסוקה נוכח נקודת הפתיחה המוחלשת, אבל גם אלה שכבר צולחות את הפערים ומגיעות לשוק התעסוקה נתקלות בדעות קדומות, בגזענות, באפליה, בחוסר אמון, ובדרך כלל מועסקות בשכר נמוך יותר. 

אנחנו רואים את האפליה הזאת גם בחינוך. אנחנו רואים באוניברסיטאות איך – אתם יודעים, אמרו לנו כל הזמן ששאלת המוצא לאורך השנים, השר כהן, תיעלם מתישהו; מתישהו כבר יש המון ילדים מעורבים ומשפחות מעורבות, וכבר לא תהיה משמעות אם אתה ממוצא אשכנזי או מזרחי. אני אומרת את זה בתור אשכנזייה פריבילגית. יש הבדלים משמעותיים גם היום בדור השלישי. אנחנו מדברים על כ-10% גברים מזרחים לעומת 20% גברים אשכנזים שלומדים באוניברסיטאות. וככל שאנחנו עולים בתארים ובתפקידים הפערים הולכים וגדלים, והם לא מצטמצמים, ואפילו גדלו בדור השלישי. 

 אנחנו מדברים על משטרה שעושה פרופיילינג, שמופעל כלפי אוכלוסיות מסוימות. אני זוכרת שכשהעליתי את הנושא הזה בפעם הראשונה בכנסת והייתי כל כך מזועזעת, באתי הביתה וסיפרתי את זה למשפחה שלי. הבן שלי אמר לי: אני לא יודע למה את מופתעת. כשאני והחבר שלי ליאור יושבים בגינה או מסתובבים, עוצרת לידנו ניידת ואיתי לא מדברים בכלל. אבל ניגשים לליאור, שהוא ממוצא אתיופי, מבקשים תעודת זהות, מבקשים ממנו לגשת לניידת, חוקרים אותו: מה אתה עושה פה? למה אתה פה? למה אתה לא הולך הביתה? ואני יושב לידו ואף אחד לא מדבר איתי בכלל. אמון החברה האזרחית במשטרה יורד עקב הדברים האלה. אמון החברה הערבית במשטרה ירד מ-38% ל-26% השנה; למעלה מ-70% מדברים על חוסר אמון במשטרה. כשמדברים על החברה האתיופית מדברים על 13% בלבד, אדוני היושב-ראש. אני יודעת שאמון החברה האזרחית במשטרה חשוב לך. ל-13% בלבד יש אמון במשטרה. זה אומר שלא מדווחים. 

 בכל שלוש שעות מדווח מקרה להט"בופובי. אנחנו בשנת 2021, ודוח הממונה על השכר עדיין מציג פערי שכר אדירים בין גברים לנשים – של 34% במגזר הציבורי, לא הפרטי. 18% מהמשפחות בישראל עדיין חיות בעוני קשה, ומחצית מהן – בעוני חמור. 

אז אני מבטיחה פה מעל בימת הכנסת שאמשיך לעסוק בנושאים האלה ולקדם אותם, להציף אותם ולדבר עליהם. אבל אני גם מבטיחה שמהיום הזה נצא עם נקודות לפעולה. אני יודעת שהממשלה הזאת – ובכך אני גאה – יש בה הרבה מאוד שרים ושרות ששמו את הנושא הזה בראש מעייניהם, שחשוב להם. היו היום בכנס ארבעה שרים שדיברו. החמישית, לצערי, ישנה בבוקר, וטוב שכך, היא צריכה אחר כך לעבוד. 

אנחנו רוצים שנצמצם את האפליה בתעסוקה, בחינוך, בבריאות ואפילו בהגנת הסביבה – בכל דבר שיש בו אפליה בין פריפריה למרכז ובין כל קבוצות האוכלוסייה – בין המיעוטים לבין הרוב. לא תמיד זה רוב ומיעוט, לפעמים זה בין הפריבילגים לבין אלה שלא. אנחנו נפעל לצמצום הפערים. זאת המשימה שלנו, ובין היתר של הממשלה הזאת. אני גאה להיות חלק ממנה. תודה. 


 תודה רבה. חבר הכנסת פינדרוס – אינו נוכח; חבר הכנסת יברקן – אינו נוכח. חבר הכנסת גנאים, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת, היום יום זכויות האדם. לפני בערך שעתיים הייתה ישיבה בוועדת הפנים, ודיברנו על אנשי הנגב, אחינו הבדואים, איך לבחור ולהיבחר. אדוני היושב-ראש, אנחנו בשנת 2021 ואנחנו דנים על אזרחי מדינת ישראל, איך לבחור ולהיבחר. אני רוצה להזכיר לכם שיש 35 יישובים בלתי מוכרים בנגב, ואין להם הדברים הבסיסיים ביותר: מים, חשמל, חינוך, רווחה – יושב פה שר הרווחה, שעושה עבודה טובה – ספורט וכל הדברים האלה. 50.3% מתחת לקו העוני, ושני-שלישים מהם ילדים, לצערי. אבטלה.

 אנחנו רוצים היום, אדוני היושב-ראש, לא להוסיף סבל על סבל. כשאני אומר "סבל על סבל" – ללא ספק, היה לי הכבוד לבקר בכמה יישובים בנגב ולראות במו עיניי את הסבל של התושבים. שאלתי את עצמי למה לא מקימים היום מרכזי שירות. כשאנחנו אומרים מרכזי שירות, אדוני היושב-ראש – איך היום מביאים שירותי בריאות כללית, איך מביאים היום תעסוקה, איך דואגים היום להשכלה לבני הנגב? לצערי, כמעט אין. יש לנו בעיה היום בחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי. כשאני אומר בלתי פורמלי – איך מקימים היום בתי ספר טכנולוגיים על מנת שלאותו צעיר יהיה המקצוע כדי לחיות בכבוד. כ-50% מבני הנוער בנגב, לצערי, הם חסרי מעש. כשמדברים על גיל הזהב, אדוני השר – איך בונים מרכזים לגיל הזהב על מנת שאותם אנשים מבוגרים, קשישים, יבואו למרכז הזה וירגישו שהם לא שונים, לא מבאר שבע, לא מנתניה ולא מכל מקום אחר בארץ. 

 בזמן האחרון אני שומע מעל במת הכנסת שגנבו את האדמה, אנשים ממש גנבו את האדמה בבאר שבע. עשיתי מחקר. אמרתי, כמה דונם יש בנגב ובבירת הנגב? מתברר שיש 14 מיליון דונם. בכמה מהם שולטים השבטים? 3%. שאלתי את עצמי על איזו שליטה ח"כים מהכנסת תוקפים את אנשי הנגב – גנבתם את הנגב – 3% לשבטים שגרים במקומות, שהורסים להם את הבתים, שעוקרים להם את כל מה שהם עושים? ריבונו של עולם, שאלתי את עצמי למה זה קורה. לכן אדוני השר, כשמדברים על מזרח תיכון חדש – איך אפשר לבנות מזרח תיכון חדש בלי לפתור את בעיית הנגב ובלי תיאום מלא עם אנשי הנגב? רק אז נוכל לדבר באמת על מזרח תיכון חדש. 

 אני שמח לבשר לכם שיש מעל ל-1,000 רופאים. שאלתי: איך הגעתם לזה היום עם המצוקות האלה? יש לנו רופאים, יש לנו מהנדסים, רווחה. אמרו לי: בכוחות עצמנו, אין לנו לא בית ספר בקרבת מקום, אין לנו כבישים, אין לנו את הדברים הבסיסיים, אבל לקחנו על עצמנו אתגר מאוד קשה, איך אני רוצה להיות רופא, איך אני רוצה להיות מהנדס, איך אני רוצה להיות מחנך, איך אני רוצה להיות בעל מקצוע. אכן, אני מוריד את הכובע בפניהם על שלקחו את היוזמה הזאת, ובסופו של דבר הם תורמים לא מעט לאוכלוסייה. 

 בנגב יש היום קרוב ל-300,000 תושבים; 150,000 מהם בשבטים שגרים במקומות מרוחקים. באמת הגיע הזמן להכיר ביישובים הבלתי-מוכרים. הגיע הזמן שבשנת 2021 לא נגיד שזכותו של אותו אדם שגר בנגב לבחור ולהיבחר, זה דבר בסיסי. אני באמת רוצה להודות לכם. זכויות אדם זה דבר בסיסי והכרחי בכל מדינה נורמלית. תודה לך. 


 תודה רבה. חבר הכנסת פינדרוס, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, המשנה, בפרקי אבות, כידוע, מביאה "חביב אדם שנברא בצלם", ואחר כך מביאה עוד דבר, בשביל שלא יתבלבלו ויגידו שמתכוונים – "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". ובשביל שלא יתבלבלו שמתכוונים רק ליהודים, לכל מיני אנשים שיגידו – מייד המשנה ממשיכה: "חביבין ישראל, שנקראו חביבין למקום". איזה נס שיש לנו אותך, כבוד השר, שר מסורתי שיודע, שמכיר. 


– – –


 אבל אני רוצה, מכיוון שהנושא הזה קצת עלה לאחרונה – ואני שמח שגם במקרה נמצא פה שר המשפטים; לא שתכננתי לדבר בגלל הנוכחות שלו, אבל הוא מייצג היום את הנושא הזה, הנושא של שוויון. כשמדברים על זכויות אדם, הדבר הראשון שקופץ ועולה לך בראש זה הנושא של שוויון. אני רוצה להתחיל ממקרה מאוד קיצוני. מקרה קיצוני. הגמרא בסנהדרין מביאה על "זעקת סדם ועמרה כי רבה", מה הייתה זעקת סדום ועמורה כי רבה? גמרא וסנהדרין נותנות סדרה שלמה של דברים, מה היה בסדום ואיפה היה הסוף של הסיפור של סדום, איפה אלוקים החליט: אני את העיר הזאת הופך ומסיים את העניין. הייתה שם מערכת משפטית מאוד מסודרת, עם כללים מאוד ברורים – מה קורה אם לאדם יש שור אחד, מה קורה אם יש לו שניים, מה קורה אם הוא מכניס – הסיומת הייתה, כשזה היה השיא, שהייתה בחורה אחת, ריבה. חז"ל מביאים ריבה מלשון "רבה", שנתנה מתנה לחם לעניים, וזה היה בניגוד לחוקי סדום. העונש שנתנו לה – מילאו אותה בדבש, שיעקצו אותה הדבורים, והיא מתה. הצעקה הזאת באה לאלוקים, ואלוקים הפך את סדום. 

 כשאתה חושב לעצמך – ולצערנו הרב, בהיסטוריה אנחנו מכירים זוועות – איך אנשים מגיעים לרמה כזאת של זוועות, וקורה התהליך של הכללים. הכלל הראשון שהיה בסדום, שכולם מכירים – כל ילד ישראלי מכיר את הביטוי "מיטת סדום". היה כלל: כל אחד מקבל את אותה מיטה, יש שוויון, שוויון מלא. לכן אם אתה קטן מדי, מותחים אותך למיטה. אם אתה גדול מדי, חותכים לך את הרגליים. אליעזר עבד אברהם התחכם איתם ולא נכנס למיטה. חז"ל מביאים את כל הסדר. זאת אומרת, באופן עקרוני מתארים לך שהייתה פה מערכת חוקתית של שוויון. סדום, המערכת הכי נוראית והכי אכזרית שיכולה להיות, אבל התפיסה הפילוסופית שלה הייתה שוויון. יש כללים: אם יש לך שור אחד זה ככה, אם יש לך שני שוורים; אם אין לך לחם, מה פתאום שאני אתן לך לחם? מה פתאום שאני לא אתן לשני? למה אתה צריך לקבל לחם? שוויון. אם מגיעה לך משכורת לחם, תקבל. סתם תקבל לחם? זה לא שוויוני. 

 לצערנו הרב – ואני אמרתי את זה בראיונות לתקשורת כששאלו אותי למה אנחנו כל כך מתנגדים לחוק השוויון כשזה עלה לאחרונה על ידי איתן ידידי, ואני באמת מאמין בטוהר כוונותיו. ניסו להגיד לי: אתה מתכוון לדבר פלוני או לדבר אלמוני, וזה מה שמציק לך בשוויון. לצערנו הרב, ומי שמכיר את זה – ואין לי ספק שהשר שוותיק פה בבית מכיר את הדיון הזה, את אותו דיון שהיה עם רובי ריבלין בוועדת החוקה בתחילת שנות התשעים, כשקבעו את חוק כבוד האדם וחירותו, חוק-היסוד הראשון בחוקה שאנחנו מדברים עליה כל הזמן, שרוצים לקבוע ורוצים לעשות ואנחנו מתנגדים לה. שאלו שם: מה יקרה אם יבואו לבית המשפט סוג הדברים שקרו פה ב-30 השנים האחרונות. אמרו: לא, לא לזה הכוונה, הכוונה היא לתת שוויון, כבוד האדם וחירותו. וראה זה פלא, אני כאיש חרדי שנמצא 20–30 שנה במערכת הציבורית, פעם אחר פעם, פעם אחר פעם מוכה, מוכה בצורה כואבת, על ידי בית המשפט העליון, על בסיס העניין הזה של כבוד האדם וחירותו והפרשנות המורחבת של נושא השוויון, כי המיטה צריכה להיות באותו גודל. לא יכול להיות שהחינוך החרדי יהיה שונה מהחינוך הרגיל. לא יכול להיות שאישה תלך לשחות בבריכה לא מעורבת. לא יכול להיות דבר כזה. למה? שוויון. איך אתה לא נותן לגבר להיכנס פנימה?


 משפט לסיכום. 


 ועוד פעם ועוד פעם חוות דעת של דינה זילבר. בג"צים לאין-ספור על מזון בתוכנית ההזנה לחינוך החרדי, דוגמאות אין-ספור. ואת הדוגמה האחרונה אני רוצה להביא לך, אדוני היושב-ראש, היא הייתה פה אתמול בהופעה של השר יועז הנדל, שנאם את נאום השבטים והגטאות. הוא הביא את נאום השבטים ונאם את נאום הגטאות. כשאנשים רוצים לקבל סוג מסוים של טלפוניה ברמה הפרטית והם סוגרים עסקה עם חברת טלפונים, למה זה מעניין את ריק ג'ייקובס בארצות הברית, שהוא מגיש עתירה לבג"ץ, שבג"ץ מכריח את המדינה להכריח אותי לתת לילדים שלי טלפונים אחרים? לזה קוראים זכויות ושוויון? אנחנו צריכים מאוד להיזהר לא להגיע לאן שהגיעו אחרים וללמוד מההיסטוריה. תודה רבה. 


תודה רבה. חבר הכנסת יברקן.


אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הכנסת מציינת את יום זכויות האדם הבין-לאומי. ההיסטוריה האנושית מלאה בגיבורים ובמהפכנים. לרוב הם באים מתוך העם הפשוט שמגפי השלטון דרכו על צווארו יותר מדי חזק, סגרו על קנה נשימתו עד כדי כך שגם על אדי האוויר שנותרו לו לנשום היה נדמה שהוא חייב להגיד תודה לבעלי הכוח בשלטון. המכנה המשותף של כל אותם המהפכנים והגיבורים היה אחד מאז ומעולם – הכלי שאיתו יצאו למאבק צודק בדרך למהפכה צודקת. כלים אלה לא היו חץ וקשת, לא נשק אטומי, לא צבא מודרני מתקדם; הם היו מילים. כל המהפכנים השתמשו בשלוש מילים וסחפו את העם אחריהם: "חירות", "חופש", ו"זכויות האדם". מילים אלה הן עוצמתיות, חזקות מפלדה, חדות מחרב, מפילות משטרים כמו מגדל קלפים, מניעות המונים נגד דיקטטורות. מילים אלה הן אלמותיות כמו הזמן, מילים שאינן מחלידות אף פעם, לא שבירות, לא חולפות אף פעם.

 כאזרחים שאיבדו את כל הזכויות הבסיסיות שלהם ואין להם מה להפסיד, הם הופכים לאמיצים ויוצאים למאבק. הם משתמשים במילים "חירות", "חופש", "זכויות האדם". כשאזרחים אמיצים שאין להם מה להפסיד משתמשים במילים הללו, שום שלטון עריץ או דמוקרטי מושחת לא יכול לעמוד בפניהם בבוא העת, בעיקר שלטון שעלה בצורה דמוקרטית ומשתמש בדמוקרטיה ופוגע בזכויות האדם ובחירותו.

 ברשותך, אדוני היושב-ראש, אמנה שלושה מנהיגים גדולים בהיסטוריה להמחשה. המהפכן הראשון בהיסטוריה שיצא נגד עריצות ודיקטטורה היה משה רבנו. הוא אמר לפרעה: "שלח את עמי", שחרר את עם ישראל לחופש. משה, שליח ה', שחרר את עם ישראל לאחר עבדות של 420 שנה במצרים, ומאז הפכנו לעם משגשג שהיה אדון לגורלו. המילים שבהן השתמש היו "חירות" או "חופש". הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ארצות הברית, הפכה לדמוקרטיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם על חופש וחירות האדם. אחד הנאומים ההיסטוריים בנושא זכויות האדם היה של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, הידוע כנאום גטיסברג, שנשא ב-19 בנובמבר 1863, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא הגדיר את מלחמת האזרחים כלידה חדשה של חירות, שתביא שוויון אמיתי לכל אזרחי ארצות הברית במאבק המתמשך – שאינו רק למען האיחוד אלא גם מאבק הבוחן את יכולתה של כל אומה "שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים", להתקיים לאורך זמן. לינקולן אמר את המשפט המעורר השראה לכל אומה: ממשלה, ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תאבד מן הארץ. המילים שלינקולן השתמש בהן היו "חירות" ו"חופש". נלסון מנדלה נאבק למען חירות בני עמו כנגד המשטר של המיעוט הלבן שיצר אפרטהייד, ואף ישב 27 שנים בכלא כאשר נשא בפיו את המילים "חירות" ו"חופש". זכויות האדם אינן ניתנות על ידי אדם, ואינן ניטלות מאדם. זכויות האדם הן כמו אוויר לנשימה מכורח הבריאה.

 לצערי, הדמוקרטיה הישראלית אתמול בערב שינתה את פניה. אמש עבר חוק דרקוני שמאפשר לשוטר להיכנס לבתים של אזרחים ללא צו של שופט. מהלך דיקטטורי במלואו. 


לא הגזמת בכלל – – –


 ב-6 ביולי 2020 שר הבריאות הורוביץ אמר על החוק הזה, חוק הסמכויות המיוחד: "זה חוק מסוכן, שמאפשר לממשלה להכריז מצב חירום – – 


משפט סיכום, בבקשה.


 – – ותחת ההכרזה להעביר תקנות, כולל הגבלות – – – וכל זה בלי אישור מוקדם של הכנסת – – – חוק ארדואן" – אדוני, אני מסיים. ב-1 ביולי 2020 אמר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק את הדברים הבאים: "חוק הסמכויות הזוי ולא יעבור. מי שינסה להכניס שוטרים ללא צו של בית משפט לבתים של אזרחים יגמור עם מרי אזרחי. מי שינסה למנוע הפגנות בצווי חירום יגמור עם מרי אזרחי". אמר את זה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק – שאם חוק זה יעבור הוא יוביל מרי אזרחי.


תקרא לו.


 אני מזמין את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לעמוד בהבטחתו. תודה רבה.


הלאה. מדהים. תקרא לאהוד ברק. חבר הכנסת אבוטבול. 


אתה קורא למרי אזרחי? אתה קורא למרי אזרחי? 


 אני לא, אני לא קורא למרי אזרחי. הוא אמר, לא אני. 


תודה, חבר הכנסת יברקן. חבר הכנסת אבוטבול. 


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ממשלה, שרים, אנחנו מציינים היום את יום זכויות האדם הבין-לאומי. ברגע טבעי אתה חושב לעצמך: רגע, אולי באמת לא צריכים את זה? המצב כזה טוב, נחמד כזה, איך שאומרים, מיוחד. אולי בכלל לא צריכים את היום הזה. איך אומר תמיד שר האוצר איווט? הכול גן עדן, הכול גן עדן. אולי באמת הכול גן עדן ולא צריכים בכלל את היום הזה? אבל אחרי זה אתה יושב, חושב ומעמיק הלאה, ואתה נזכר שהיום הזה עדיין חשוב. כל עוד ישנם עוד כמה דברים. אז החלטתי להתעורר מהחלום וקצת להזכיר לחברים היקרים שנמצאים פה איתנו שעדיין, עדיין, וכל זמן שבאמת יש דברים שצריכים לתקן גם בחברה הישראלית, גם בחברה החרדית, גם בחברה הספרדית, גם בחברה של הקהילה האתיופית, כפי ששמענו את זעקתו של גדי – יש לטפל בעוד הרבה דברים, ויש לעשות עוד הרבה. איך אומר השיר? עוד לא אמרנו די. יש עוד ועוד דברים שצריכים לעשות. 

אם מנסים רק לעשות חוק שקצת יגרום לענישה או ייתן בלם מסוים, איך שאומרים, לאלה שמנסים להשמיץ את המגזר החרדי או שמנסים להציק לו על זה שהוא דתי, על זה שהוא חרדי, ועל זה שהוא אוחז בדת הזו, ומטרפדים את החוק הזה פה, בכנסת ישראל, לצערנו, מבלי להבין את הדבר הזה – כאשר אנחנו כן מבינים את זה במגזרים אחרים, כמו במגזר הערבי, שחייב להיות חוק כזה, כמו במגזר האתיופי או במגזר הרוסי. בכל מגזר אחר מבינים שכן צריכים חוק כזה שיבלום השתוללות של הסתה. אבל לגבי המגזר החרדי, אתה יודע מה, הותר דמם. אפשרי גם ללכלך ולהתלכלך. הכול יהיה בסדר. 

 עדיין צריכים את היום החשוב הזה של זכויות האדם הבין-לאומי כי עדיין מדינת ישראל היא בגדר הבין-לאומי, ולא רק שאר המדינות. תשאלו את שר החוץ, שמטייל בכל העולם, אבל הוא מגיע גם לישראל. אז הבין-לאומי קשור גם לישראל. אני רוצה רק לומר שאם עדיין יש לנו בעיות קשות – ששר האוצר עושה את הכול, אבל את הכול, כדי שתינוקות שבאים מהמגזר החרדי לא יוכלו לקבל את זכויותיהם במעונות היום אלא הם צריכים להיות מודרים מאותו סבסוד שקיים – אז עדיין צריכים את יום הזכויות האלה של האדם, של התינוק. התינוק גם הוא סוג של בן אדם, שיגדל ויהיה לאדם. אבל השאלה היא איך הוא יגדל אם הוא יקבל כאלה זכויות ממועטות. כל זמן שאנחנו רואים שעושים את הכול, שמצירים את צעדיהן של המשפחות – עכשיו, הבוקר, עם הנושא של הטלת המיסים על המשקאות הקלים או על החד-פעמי או על כל דבר אחר, שאנחנו יודעים במי זה פוגע ובאיזו בטן רכה, תרתי משמע, של ציבור זה פוגע – אז גם זה סוג של זכויות שצריכים לבוא ולדון בהן. גם אם רוצים לעשות מהפכה או לעשות שידוד מערכות, מלווים את זה עם קמפיין אמיתי. מראים שבאמת נוגעים בכל המגזרים ולא רק במגזר אחד, כי זה מספיק בולט, ואיך אומרים: צריך לשים קצת פודרה לטשטש את אותם דברים או לשתות כוס מיץ לימון כדי לטשטש את החיוך של שר האוצר אחרי שהוא ככה מצליח לקעקע ולהזיק לאותו ציבור שהוא באמת לא חפץ ביקרו.

אבל עדיין צריך את היום החשוב הזה, כל זמן שישנם מאות ואלפי קרוונים ברחבי הארץ שלומדים בהם ילדים של תלמודי תורה, של בתי ספר, ובקיץ חם להם מאוד, ובחורף קר להם מאוד. אי-אפשר לשים שם תמיד מזגנים, אדוני היושב-ראש, כי החשמל שם בקושי ניתן, אלא אם כן היינו קצת קשורים לחברה הערבית, ששם חוק החשמל ניתן בנדיבות בצורה אחרת ושם החוקים הם כבר לא בדיוק חוק. החוק הופך להיות צחוק, והחוק הופך להיות חוקן. אבל אצלנו, למעשה, בודקים אותך בכל דבר, והילדים יכולים להישאר שם בחום או בקור, וזה לא מעניין אף אחד. עד שייבנו להם הכיתות, עד שתבוא הנחמה, עלולה לצאת הנשמה.

אבל עדיין זה לא זה, חברים יקרים. כל זמן שאנחנו רואים שיש חקיקה בנושא, אפילו דיבור בנושא הזה, שהציבור, המגזר החרדי, צריך להיות חלק אינטגרלי – – 


משפט לסיום, בבקשה.


– – מתוך משרדי הממשלה, ועדיין לא רואים את האחוזים שנדרשים, שזה דבר שנקבע, ורואים ממש בודדים, אבל לעומת זאת מינויים אחרים – סבבה, זה עובד יפה – – –


תודה.


רק שנייה. זה כן עובד יפה. תשאלו גם את שר המשפטים כמה אנשים טובים הוא הכניס למערכת מקרב תקווה חדשה. אז כל זמן שאלה הן התקוות, התקוות הן ישנות, וכל זמן שהיושב-ראש לא נותן לי עוד דקה, ככה מערוף – אז אנחנו, איך שאומרים, נסיים את הנאום ככה באמצע.


אתה כבר דקה מעבר לזמן.


 אבל תדעו שיש לנו עוד הרבה כאבים לגבי הקהילה האתיופית ולגבי הנושא של לזרוק את החרדים במריצות. יש כל כך הרבה כותרות, כך שהיום הזה חייב להימשך. יום זכויות האדם הבין-לאומי הוא בכללו כל חברה וחברה בישראל. תודה רבה.


תודה רבה. חבר הכנסת בן גביר – איננו. חבר הכנסת סעדי, בבקשה.


כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חשוב מאוד לציין את היום הבין-לאומי לזכויות אדם, ואני מברך את חברתי מיכל רוזין, שבאמת עבדה והובילה את ציון היום החשוב הזה גם במליאה פה וגם בוועדות. אבל חשוב לא רק שנציין את זה במילים, לתת מס שפתיים, וכאילו יום עבר, ציינו אותו וממשיכים כרגיל תוך הפרה גסה של זכויות אדם בסיסיות.

אם עסקינן, אדוני שר המשפטים והשר מאיר כהן, בזכויות אדם בסיסיות, אז מה יותר זכות בסיסית מאשר קורת גג? היום בבוקר התבשרנו – ובטח שמעת ובטח קיבלת פניות – על הריסות בתים ברהט. אני לא מדבר על כפרים לא מוכרים ועל פזורה – בתוך רהט שני בתים: בית למשפחת אבו-סהיבאן ובית למשפחת אל-עתאיקה. 


מאה אחוז.


מה יותר חשוב ובסיסי, אדוני היושב-ראש, מהזכות לחיים? אם אין זכות חיים, בשביל מה לדבר על זכויות אדם בכלל? כאשר אנחנו מדברים על המשך המלחמה והמשך המגפה של רציחות בחברה הערבית, עכשיו עכשיו, ברגעים האלה, אנחנו מקבלים ידיעות על ירי על בית אבלים בכפר אבטין, שהבן שלהם נרצח לפני יומיים בחיפה, אחמד עומריה. עכשיו באו וירו על בית האבלים ויש שם פצועים. לכן, כאשר אנחנו מדברים על שתי הזכויות האלה, אין ספק שבמשך עשרות שנים, מאז הקמת המדינה, האזרחים הערבים מופלים באופן ממסדי, באופן סיסטמתי, על ידי כל הממשלות.

אדוני שר המשפטים אמר: בוודאי, הזכות לחיים, ובוודאי הוא יתייחס לחקיקה שהייתה היום – לא אתמול, כי זה היה היום בשעה 05:00. אדוני שר המשפטים, אין לי ספק, ואני לא רוצה להשתמש ואני לא רגיל להשתמש במושגים שחברי הקודם דיבר עליהם, אבל יש פה פגיעה קשה בזכויות אדם. החוק הזה, ואתה יודע שאנחנו – – –


יש פגיעה יותר גדולה בזכויות אדם אם הוא לא יחוקק, כי אנשים יירצחו, ואתה יודע את זה שהם יירצחו.


לא.


אתה יודע שהם יירצחו.


אז אני לא מסכים איתך פה.


– – –


זה הוויכוח. אתם חושבים שהחוק הזה יעזור בפיענוח הרציחות? אתה יודע – – –


מי משתף פעולה במה שקרה?


משתפים פעולה.


נו, באמת. אתה מכיר את המציאות יותר – – – 


למה לא משתפים פעולה? למה לא משתפים פעולה? תעשו את זה דרך בתי משפט, תעשו את זה בצו שיפוטי. אתה יודע שהאזרחים הערבים הראשונים שייפגעו הם אזרחים חפים מפשע. דרך אגב, החוק הזה לא מכוון נגד רוצחים ונגד פושעים.


– – –


 אתה יודע שהחוק הזה מכוון נגד אזרחים חפים מפשע שהמשטרה תיכנס לבתים שלהם – –


אני מבין – – –


– – על מנת לאסוף את המצלמות. זה החוק. זה החוק.


אני מבין ששוב הצבעתם נגד האינטרסים של המצביעים שלכם ושל התומכים שלהם, ואני גם אסביר מדוע תכף.


אני חושב שהציבור שלנו הוא נגד החוק הזה. הציבור שלנו בעד כל פעולה שהמשטרה תעשה באופן מידתי ובסבירות – – –


כמו שהוא היה נגד הסכמי השלום ועם בחריין ואיחוד האמירויות, ככה הוא נגד החוק הזה – באותה מידה.


בהחלט, בהחלט, בהחלט.


תודה רבה.


גם תשאל את הציבור שלנו. זה שהוא נהנה ללכת לדובאי ולאבו דאבי היום זה לא אומר שהוא ישכח ששורש הבעיה זה הכיבוש וזה הבעיה הפלסטינית, שאתה והממשלה שלך, שלכם – אתם לא עושים דבר בעניין הזה. ההפך אתם עושים – עשר מעלות ימינה, כפי שהצהיר ראש הממשלה.

אבל אני רוצה לדבר על החוק ולא – אני אומר, אדוני השר: אתם רוצים באמת שאנחנו נקיים וניישם בפועל זכויות אדם? תעשו שני מעשים פרקטיים: כפי שעשית באמנת איסטנבול, אלימות נגד נשים, וישראל הצטרפה. תצטרפו. אני בירכתי את חברתי גבי לסקי, ואנחנו בעד שישראל תצטרף לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אדם. חוק שני זה חוק-יסוד: השוויון. אם אין שוויון, אז לא מדברים שוויון בין בני אדם. ואני מזכיר – משפט אחרון, אדוני היושב-ראש, היה ויכוח ביני לבין השר. אני אומר שבכנסת הקודמת, בממשלה הקודמת, עבר בהובלת שר המשפטים הקודם אבי ניסנקורן חוק-יסוד: השוויון, לא כפסיקת בג"ץ ולא כזכות נגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא כזכות חוקתית ממעלה ראשונה – –


תודה רבה.


– – שמעוגנת בספר החוקים. ככה אתם תצהירו שאתם נגד אפליה ממסדית מכל סוג – ולעגן את הזכות הבסיסית והחוקתית של שוויון. תודה.


תודה רבה. אני מזמין אתכם לקחת חלק בקביעת המדיניות, חבר הכנסת סעדי. תבואו להשפיע. תודה רבה. חבר הכנסת בן גביר.


אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני שמעתי כאן חלק מהנאומים שמדברים על זכויות האדם ואולי צריך לכנות את זה מבחינתם "זכויות האדם הנכון". גם בוועדות הכנסת, אדוני, אנחנו מדי יום ביומו – לצערי, בעקבות אג'נדה של כל מיני יושבי-ראש – מדברים על זכויות המסתננים וזכויות העבריינים שפלשו בנגב לבתים. בואו ניתן להם חשמל, וניתן להם קלפיות, וניתן להם כך וניתן להם אחרת, ובואו ניתן גם זכויות למתפרעים בשמעון הצדיק ולמי שתוקף יהודים. הם אדם. הם אדם. זכויות אדם. 

מה שמדהים, אדוני היושב-ראש, שבדרך כלל זו משוואה בדוקה. אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם וזעקות זכויות האדם בפיהם הם אלה שבדרך כלל נותנים יד לפגיעות הכי קשות בזכויות אדם, לפגיעות הכי קשות. אני זוכר את עצמי מייצג נערות פעילות ימין שבגלל חסימת כביש נעצרו עד תום ההליכים. אני זוכר את עצמי תובע בשם אותן נערות, כי באה שוטרת ואמרה לאיזה ילדה בת 12, בחורה דתייה: תורידי את כל הבגדים, אני צריכה לעשות עלייך חיפוש סמים. איפה הייתם? איפה היו כל אותם אנשי שמאל, אותם אבירי זכויות האזרח? איפה הם היו כשלקחו 10,000 אנשים בגוש קטיף וזרקו אותם מהבית? איפה הם היום? איפה הם היום כשלוקחים את הרכב של טל יושבייב משכונת שמעון הצדיק ופעם אחר פעם מציתים לו את הרכב, מפחידים אותו ואת אשתו ואת הבת שלו, ואין דין ואין דיין? איפה הם היום? איפה הם נמצאים היום כאשר מפנים פעם אחר פעם בשבועות האחרונים את עוז ציון, ואת רמת מגרון ואת גאולת ציון? אין להם גב בכנסת, אדוני היושב-ראש. לשלומי, ומוטי, ואורי, ומרדכי, ילדים שם, אין להם כאן גב, בכנסת, לקיים כל הזמן דיונים בוועדות. איפה הם כאשר פוגעים בזכויות מפגינים? אני רציתי – שקלתי לעשות את זה אבל החלטתי לא להעניש את כל חברי הכנסת. במוצאי שבת הייתי בעוד הפגנה של אהוביה סנדק. אדוני השר, רציתי לבוא עם החליפה שבפעם השישית אני שולח לניקוי יבש כי השפריצו עליה בואש. איזה ריח מצחין. איזה גועל נפש. איזו פגיעה. ולמה? ועל מה? ועל מה? ולא פגיעה רק במפגינים אלא גם בכל מי שגר באזור. איזה ריח. שש מקלחות ולא ירד הדבר הזה. איפה הם? איפה הם אותם אנשים שצועקים על זכויות אדם? 

ואני שואל כאן האם זכויות אדם, אדוני היושב-ראש, מבחינת אלה שדיברו לפניי, או חלקם, זה רק לצד אחד? האם זכויות אדם זה רק לכיוון אחד? הצביעות הזאת, הצביעות הזאת לבוא ולזעוק נגד מעצרים מינהליים – עד שמרחיקים איזשהו נער גבעות בלי משפט, בלי הוכחות, בלי ראיות. אף אחד לא מדבר על זה. הצביעות הזאת, לבוא ולצעוק כאן ולהגיד: מפנים, הורסים בתים. איזה הורסים בתים? 55,000 בתים לא חוקיים בנגב על תילם. ולעומת זאת, אם אצלנו בחברון, קריית ארבע, נער יקים סוכה, סוכה הוא יקים, יבואו ימ"מ, יס"מ, בילוש ומשטרה וירחיקו אותו. אז לכל אלה שמדברים על זכויות האדם, מספיק עם הצביעות. מספיק עם כל האמירה הזאת של לבוא ולדבר רק על צד אחד. זכויות אדם מתחילות בילד בשכונת רמת אשכול בלוד שתוקפים אותו, בילד בעיר העתיקה שהוא יהודי והולך עם פאות ומרביצים לו, ואותו ילד ברמלה שאימא שלו אמרה לי, אדוני השר, כבודכם השרים, אימא שלו אמרה לי: הילד שלי לא הולך עם כיפה מחוץ לבית הספר, כשהוא יוצא מבית הספר הוא מוריד את הכיפה.


 משפט סיכום, בבקשה.


לסיכום. שאלתי אותה: למה הוא מוריד את הכיפה? לא קרה כלום, זה בסדר, גברת, את יכולה, גם אח שלי חילוני, ההורים שלי חילונים, את לא צריכה לקחת את זה כל כך קשה. היא אמרה לי: לא, לא, איתמר, אתה לא מבין, הוא לא מוריד את הכיפה כי הוא חילוני, הוא מוריד את הכיפה כי מרביצים לו כשהוא יוצא מבית הספר עם כיפה, כי הוא יהודי.


תודה רבה. חבר הכנסת בליאק.


אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, מאות אלפי ישראלים עוברים מדי יום ליד גינות סחרוב בכניסה לירושלים, ותתפלאו, רבים לא מכירים מיהו אותו סחרוב מהגינות. אנדריי סחרוב היה פיזיקאי רוסי סובייטי, מדען גאוני, אבי פצצת המימן הסובייטית ופעיל בולט למען זכויות אדם. ב-1975 הוא זכה בפרס נובל לשלום אך לא הורשה על ידי השלטונות בברית המועצות להשתתף בטקס. ב-1980 סחרוב הוגלה ממוסקבה הבירה לעיר גורקי, ובה שהה תחת פיקוח הדוק של כוחות הביטחון של המפלגה הקומוניסטית, הלכה למעשה במעצר בית. ב-1986, עם תחילת הרפורמות בחופש היחסי בברית המועצות, סחרוב שב למוסקבה, וב-1989 נבחר לוועידת נציגי העם של ברית המועצות. בוועידה הוא התבלט כנבחר ציבור שלא נכנע לדורסנות מפלגת השלטון, ופעם אחר פעם השמיע קול עצמאי, חופשי, ליברלי, למרות שריקות הבוז והצעקות של הרוב הקומוניסטי. ישנה תמונה מפורסמת שבה בזמן השמעת המנון ברית המועצות, שיר הלל למשטר הקומוניסטי, סחרוב היה היחיד באולם הוועידה, היחיד בין אלפי צעירים, שנשאר לשבת. כאשר שאלו אותו בדיעבד מדוע הוא נשאר לשבת, סחרוב ענה: אני לא אוהב את ההמנון הזה. בדצמבר אותה שנה, ב-1989, אנדריי סחרוב נפטר מאירוע לבבי כאשר הוא בן 68 בלבד. השנה בחודש מאי ציינו 100 שנה ליום הולדתו. 

 כאמור, אנדריי סחרוב היה אחד הפעילים הראשונים למען זכויות אדם והפרט בברית המועצות, וגם פעל רבות למען עליית יהודי ברית המועצות לישראל. סחרוב סבר כי זכויות אדם הן הבסיס העקרוני לכל מערכת פוליטית. הוא חשב כי במערכת הציבורית הבריאה מי שבעצם ערב לזכויות הפרט היא מערכת משפט חזקה, ערכית, עצמאית. הוא התריע לא פעם כי ברגע שהשלטון משתלט על מערכת המשפט, הראשון שנפגע הוא האזרח הפשוט, שמאבד חלק גדול מזכויותיו. זאת הייתה המציאות בברית המועצות, המקום שבו מנהיג אחד, מפלגה אחת, אידיאולוגיה אחת, השתלטו על מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. את המחיר שילם האזרח הפשוט – בחוסר אונים מול השלטון, בפגיעה בזכויות האדם הכי בסיסיות: חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש הביטוי. 

 האם זה מזכיר לכם משהו שהתרחש כאן, במדינת ישראל, בשנים האחרונות? האם זה מזכיר לכם את התהליך המסוכן שעברנו עד שהגיעה ממשלת השינוי ועצרה אותו? מה שקרה הוא שראש הממשלה לשעבר ניסה להתנקש בדמוקרטיה הישראלית. ראש הממשלה לשעבר הכריז מלחמה על המשטרה, על הפרקליטות, על היועץ המשפטי לממשלה, על בתי המשפט, על מה שנשאר מהתקשורת החופשית. מלחמת חורמה של ממש, ובמלחמה הזאת השלטון הקודם לא בחל בשום אמצעים. ואז הבנו אנחנו כולנו כי הדמוקרטיה שלנו היא לא כזאת חזקה כפי שאולי חשבנו. היא ניצלה בזכות הממשלה החדשה, ניצלה רגע לפני שראש הממשלה לשעבר היה מפרק המדינה. צריך להבין, בניגוד מוחלט למה שמנסים אולי למכור לנו אלה שבמקום לדאוג לזכויות הפרט של אזרחי ישראל דואגים לזכויות האזרח של אדם אחד בלבד: אם הם היו מצליחים להשלים את המזימה הזאת, מזימת ההשתלטות על בתי המשפט, על מוסד היועץ המשפטי לממשלה, על מערכת המשפט כולה, הראשון שהיה נפגע זה האזרח הפשוט. 

לכן אני אומר שוב ומדגיש: כשאנחנו מדברים על זכויות הפרט, כשאנחנו מנסים לשמור על זכויות הפרט במדינת ישראל, אנחנו חייבים לזכור כי מערכת המשפט היא הבסיס. כן, היא רחוקה מלהיות מושלמת. כן, יש לנו הרבה מה לשנות, אך כפי שציין אנדריי סחרוב, זכויות אדם הן הבסיס העקרוני של כל מערכת פוליטית – מערכת ששומרת על מערכת המשפט שלה כחזקה ועצמאית. וכך גם נעשה. תודה רבה. 


 תודה רבה. ישיב שר המשפטים גדעון סער, בבקשה. 


אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שמעתי את הדוברים והייתי רוצה – זה הוזכר על ידי אחד הדוברים, נדמה לי שדווקא על ידי חבר הכנסת אוסאמה סעדי – לדבר על דבר שלפי דעתי הוא מאוד אקטואלי בהקשר הזה. אנחנו מדברים על זכויות אדם, יום זכויות האדם הבין-לאומי, שמצוין ב-10 בדצמבר, יום החתימה על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אבל מהי הזכות הכי חשובה בקרב זכויות האדם? הזכות לחיים ולביטחון אישי. זאת הזכות שמוזכרת בסעיף 3 להכרזה. היא מופיעה שוב בסעיף 6 לאמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966. השופט מישאל חשין, זיכרונו לברכה, הגדיר אותה, את הזכות לחיים, הראשונה במלכות במסדר זכויותיו של היחיד. למה אני אומר את הדברים? כי בהרבה מאוד מהדברים שגם עולים כאן, על הבמה הזאת, משתמשים במושג זכויות אדם בצורה אמורפית, בצורה ערטילאית, בצורה מנותקת, כשמתקבלות החלטות כמו למשל החלטות שהתקבלו בשנתיים האחרונות במדינת ישראל ובכל העולם בנושא ההתמודדות עם נגיף הקורונה, גם החלטות שפגעו בזכויות אדם. מה לנו יותר פגיעה בזכויות אדם מזה שאדם יושב בביתו, בסגר, מגבילים את חופש התנועה, אומרים לו, תתרחק רק 100 מטר מהבית, פוגעים לו בזכות לפרנסה בענפים כל כך רבים וכדומה? פגיעה בהרבה מאוד זכויות אדם. 


 אף אחד לא אמר על 100 מטר – – – 


אבל, חבר הכנסת סעדי – – – 


אדוני השר, תשאל את יושב-ראש הכנסת איך הוא התנגד לחוק הזה, החוק הדרקוני, חוק הקורונה הגדול – – – 


 חבר הכנסת סעדי, פגיעה בחופש התנועה היא פגיעה בזכות יסוד של האדם, ולא חשוב כרגע אם זה סגר, מרחק מהבית, אם אסור לך לצאת מהעיר וכדומה, או אפילו אסור לך לצאת מהארץ, או אסור לך לצאת מהארץ למדינות מסוימות. 


– – – 


כל הדברים הללו הן פגיעות בזכויות אדם. אבל אנחנו מצדיקים אותן, כי אין זכות מוחלטת. תמיד יש איזון בין זכויות. כל זכות היא יחסית. אי-אפשר, כשדנים בסוגיות מהסוג הזה, שיש בהן סכנה לחיים עצמם, להתעלם מהסכנה המרכזית בשם זכויות, חשובות ככל שתהיינה. אני אומר את זה בכוונה, גם אפרופו הדיון שנגע בו חבר הכנסת סעדי, בדבריו, שהיה פה אמש, בנושא חוק החיפוש. 

רבותיי וגבירותיי, אנחנו לא יכולים להצטעצע, אנחנו במצב שבו אין פיענוח של פשעים חמורים כמעט בכלל בחברה הערבית. כמעט 80% ממעשי הרצח לא מפוענחים. כמעט 80%, זאת אומרת שמפוענחים 20% ממעשי הרצח. אני מדבר על העבירה הכי חמורה בספר החוקים. ובגדר הפיענוחים אני מכליל את אותו מקרה, לא עלינו, שבו הבעל רצח את אשתו וחיכה עם הסכין שהמשטרה תבוא. בסטטיסטיקה גם זה פיענוח, אבל אנחנו יודעים שזה לא פיענוח. אנחנו מדברים על הרבה מאוד – ואני הבאתי לפה את חוק עונשי מינימום, והכנסת חוקקה והתאחדה.


 – – – 


 נכון. אבל זה בדיוק העניין, חבר הכנסת סעדי. חוק עונשי מינימום מתעסק עם העבריין שנתפס, שנחקר, שהורשע ואז אתה בא לעונש. אבל מה קורה כשאין פיענוחים? אם אני אומר ש-80% ממעשי הרצח לא מפוענחים – ואתם יודעים היטב כמה זה מעבירות הירי, מעבירות הרכוש, מעבירות אחרות. אין פיענוחים, ולמה אין פיענוחים? בין היתר כי יש שלטון של פחד. כי אנשים חיים בפחד. ואני מבין את זה, ואני רואה את זה. 


 אבל החוק הזה הוא נגד הקורבן. 


תקשיב, חבר הכנסת סעדי, אין מנוס מהחוק הזה. החוק הזה הוא חוק של הצלת חיים. 


את זה אומרים כולם, אדוני. 


אדוני, אני קיימתי – – – 


 – – – זה עוול שלא נתנו לו הצדקה. זה עוול שאתה נותן לו הצדקה, אבל אין לו הצדקה. 


חבר הכנסת כסיף, תודה. 


 קודם כול, סעיף כזה קיים גם בחוק החיפוש הגדול. אבל כשאנחנו באנו לנתח – – – 


 אפילו בממשלה של נתניהו זה לא עבר. 


 הסכת ושמע, חבר הכנסת סעדי. הוא קיים בצורה – – – 


חבר הכנסת סעדי. 


 אפילו בממשלה של נתניהו זה לא עבר. 


זה שנתניהו הצביע אז ככה והיום אחרת, זה רק מוכיח את הטיעון. הוא תמיד מצביע ככה ואז אחרת, לפי האינטרס הפוליטי באותו רגע נתון. זאת לא ראיה לשום דבר, כולנו מכירים את ביבי. את ביבי כולנו מכירים. 


 איך הגעת לביבי? 


חבר הכנסת סעדי הזכיר אותו, מה לעשות? 


 חבר הכנסת סעדי הזכיר אותו. אם סעדי לא היה מזכיר אותו – הייתי באמצע טיעון מאוד חשוב. 


בבקשה, השר. 


אבל להביא ראיה מההצבעות של ביבי? אין פה נושא שהוא לא הצביע עליו הפוך. 


 השר, יש לכם את החוק הזה בפקודת סדר הדין הפלילי – – – 


 חבר הכנסת בן גביר, כשאני באתי וקיימתי את הדיונים עם אנשי משרדי ועם אנשי משטרה ועם אנשי המשרד לביטחון פנים, המסקנה הייתה: איננו יכולים רק לעשות את מה שעשינו – בתמיכתכם – בנושא של הרחבת סמכויות בתי המשפט הכלכליים לפשיעה הכלכלית ועונשי המינימום וכדומה. אבל אנחנו חייבים למצוא דרכים להעלות את שיעור פיענוח הפשעים החמורים. 


 – – –


  ופה יש, ופה יש – – –


צריך למצוא מידתיות, אדוני. אין מידתיות.


 חבר הכנסת כסיף, תנו לשר להשיב. בבקשה להיות בשקט.


חבר הכנסת כסיף, תקשיב מה המידתיות. קודם כול, ההצבעה כבר הייתה פה ב-04:00 והחוק אושר בקריאה ראשונה, עכשיו הדיון יעבור לוועדת החוקה.


 – – –


אבל אני מדבר בדיוק על המשמעות. אם יש חשש שסרט, שתיעוד במצלמת רחוב, שמצלמה של עסק מסחרי או של מוסד ציבורי או של בית פרטי קלטו פשע חמור או עבריין שנמלט מזירת הפשע, ויבוא ארגון הפשיעה וייקח את הסרט הזה, או שאפילו אותו אזרח ישמיד אותו, כי הוא לא ירצה להעיד במשטרה והוא לא ירצה שימצאו את זה אצלו, והוא לא ירצה אחרי זה להיות מעורב באירוע, אז אפשר להגיד עד מחר "צו שיפוטי". אני בעד. אבל יכול להיות שאותו זמן יהיה קריטי.

ואנחנו חיים במציאות שבה, אמרתי קודם, 80% ממעשי הרצח לא מפוענחים, זה אומר שהרוצחים מסתובבים חופשי ושולחיהם מסתובבים חופשי, וזה מה שמדיר שינה מעיניי. לא דיון אבסטרקטי על זכויות אדם, כביכול. חיי אדם. וגם אם יש מידע מודיעיני, שיכול להשתנות כהרף עין, שבמקום מסוים יש מצבור נשק בלתי חוקי – כן, בשורה של התניות שהכנסנו לחוק: קודם כול, הוראת שעה של שנה וחצי. צמצמנו אותה מאוד, היו סיעות שביקשו זאת, סיעת מרצ וסיעת רע"מ, והלכנו לקראתן. נוכל לבחון את זה בתקופה לא ארוכה של שנה וחצי. נוכל לראות מה היתרונות שצמחו ומה החסרונות. 2. אישור של קצין משטרה. 3. עבירות של פשע חמור בלבד או – הכנסנו גם עבירות נשק בלתי חוקי או עבירות של פרוטקשן, גידרנו את זה לעבירות מסוימות. 


מצלמות.


4. כל חיפוש יהיה מתועד. אז יש את האיזונים. אנחנו לא עושים דבר שהוא – להפך, פורסם תזכיר, למדנו את ההערות של הציבור, חלק ניכר מהאיזונים האלה הוכנסו בעקבות ההערות של הציבור. אבל אנחנו לא יכולים – – –


 שלא ינצלו את זה – – –


חבר הכנסת בן גביר, יש מנגנונים – – –


 חבר הכנסת בן גביר, בשביל זה זה לשנה וחצי. חבר הכנסת בן גביר, בעוד שנה וחצי.


אנחנו נוכל בעוד שנה וחצי לבוא ולראות, מצד אחד, אם הייתה בזה תרומה לפענוח פשעים חמורים; מצד שני, אם זה נוצל לרעה, ומה התלונות שהתקבלו בהקשרים האלה, אם בכלל, ולשקול. אבל היום לא לצאת מהקופסה ולא לחשוב איך ניתן – בדרכים לא שגרתיות, לא בדיבורי סרק, אלא בצעדים מעשיים – לתת לרשויות, למשטרה, לרשויות אכיפת החוק, לתת להם כלים יותר טובים כדי שינצחו במערכה הקשה הזאת? זה מחובתנו. זאת חובתנו הראשונה היום. 


 כשריסקו את ארגוני הפשיעה בנתניה ובנהריה, בשביל זה היינו צריכים את כל החוקים האלה? 


תקשיב – – –


המשטרה עשתה את זה. המשטרה יכולה, כי יש לה את כל האמצעים – – –


 אתה יודע, חבר הכנסת סעדי, אתה יודע היטב שבהרבה מאוד מאפיינים ההתמודדות היא שונה. היא שונה. היום המצב הרבה יותר קשה ומסובך. הוא יותר קשה והוא יותר מסובך. הלוואי שהייתי יכול לומר שבכל האמצעים הרגילים והשגרתיים המשטרה – הרי הייתה פה הפקרות שלא הייתה כדוגמתה במשך שנים. הדבר הזה, איבדנו – – –


 שנים אנחנו אומרים את זה. שנים אנחנו צועקים.


 איבדנו את המשילות. אז אני מצדיק. אני גם באתי בכנסת הקודמת, אגב, אני וגם אתם, עם חוק עונשי מינימום באנו לפה בכנסת הקודמת. ניסינו להעביר את עונשי המינימום בכנסת הקודמת, והשר ניסנקורן נעמד על הרגליים האחוריות כי הייתה התנגדות במשרד המשפטים. אני הגעתי למשרד המשפטים, אמרתי: אני יודע שאתם מתנגדים לעונשי מינימום, בדרך כלל גם אני מתנגד לזה; פה יהיו עונשי מינימום, כי אין דרך אחרת, כי לא יכול שעל עבירות נשק בלתי חוקי אנשים ירצו עבודות שירות, כשאנחנו מגדירים את זה כמכת מדינה שהופכת את המדינה למערב פרוע.


 עוד לא הגדרנו את זה כמכת מדינה, עד היום. זה לא הוגדר כמכת מדינה. והצבענו להגדיר את זה כמכת מדינה.


אני מגדיר את זה מכת מדינה.


אומר לך שר המשפטים שהוא מגדיר את זה חד וחלק. 


אני מגדיר את זה מכת מדינה. 


אבל בית המשפט העליון צריך להגדיר את זה, לא שר המשפטים ואני. 


אנחנו נבצר את זכויות האדם. אני הודעתי, ואני מאמין שתוך זמן קצר מאוד – זה התעכב קצת מעבר למה שרציתי – אנחנו נביא לכנסת את חוק-יסוד: זכויות במשפט. וזה יהיה חוק-היסוד ראשון שעוסק בזכויות אדם, שאני מאמין שיעבור ויקבל רוב בבית הזה לראשונה מאז תחילת שנות התשעים, אחרי 30 שנה. והוא חשוב ביותר. ומי שחשובים לו הזכות להליך הוגן וכל הערכים האלה שבספסלים האלה מדברים עליהם גבוהה-גבוהה – אבל מה עשו במשך עשרות שנים בשלטון כדי לבצר את הזכויות האלה? אני אגלה לך, חבר הכנסת ביטן. אני עשיתי, אני עשיתי את חוק הגנה מן הצדק, אני הבאתי את חוק פסלות ראיה. זה שהממשלה של המנהיג הגדול והדגול לא הצליחה אפילו בדבר הזה לתת גיבוי, זה דבר אחר. אני עושה את זה עכשיו. אז מחר אנחנו הולכים לוועדת החוקה – – –


– – – 


מחר אנחנו הולכים לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כדי להכין לקריאה שנייה ושלישית את חוק פסלות ראיה שהושגה שלא כדין. אז היו הרבה נאומים חוצבי להבות, ופתוס, וזעם קדוש, והסתערות על המערכות, ורשף בעיניים, אבל במבחן התוצאה אפס מאופס. אפס מאופס. ואתם יודעים את זה טוב מאוד, חבר הכנסת ביטן. ולכן, אנחנו נבצר את זכויות האדם גם בהקשר הזה.


 אתה מדבר על זה שהספסלים האלה לא עשו, אבל אתה היית חלק מהם.


 אבל אני היחידי שעשיתי. אבל מה לעשות שאני – – –


אני לא מדבר כרגע על הדברים האחרים. 


תשמע, מה לעשות, יש בעיה. יש בעיה – – – 


 גם עם כל מה שהיה פה בליכוד – – –


כל אלה שדיברו לא עשו. אבל תבדוק מי חוקק. החוק הראשון שאני העברתי כחבר כנסת, זה כבר 18 שנה, היה החוק שהסדיר את כל הנושא – שהיום גם רוצים ללכת בו עוד צעדים – של כבילה של עציר במקום ציבורי. שבכלל יהיו עילות, שיהיו עילות מוגדרות בחוק, שלא יהיה אפשר רק להשפיל אדם.


אגב, לא אוכפים את החוק הזה. תדע לך שהוא לא נאכף.


הוא לא מיושם כמו שצריך, וצריך לשפר את היישום. אבל אני אומר לך – – –


אתה יודע שהוא בחלקו מיושם. הפסיקו – – –


נכון. אבל עד 2003 בכלל לא היה חוק שגידר את שיקול הדעת של הרשויות, מתי בכלל – – –


נכון.


את כל אחד אפשר היה להביא אזוק, לא משנה אם יש סכנה שהוא יימלט או לא.


אתה יודע – השר, אני יכול? 


בבקשה.


כמפקד מחוז ירושלים הובלנו אותם מבית המעצר עד לבית המשפט – וזה לא בסדר – ברחוב, עד להגעת החוק הזה. הוא גרם לי להפסיק. מפי הגבורה, מה שנקרא.


ואחר כך כשהיו אנשים שבאמת העניינים האלה עניינו אותם בליכוד, חבר הכנסת ביטן, אז היינו גם עושים על זה אצל מיקי איתן בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בכנסת השש-עשרה, דיוני מעקב כדי להראות ולוודא שהרשויות מיישמות את זה. ואחר כך, בכנסת אחרי זה, חוקקתי את חוק ההגנה מן הצדק, חוק מאוד חשוב. היום אני שומע שהרבה מדברים על הגנה מן הצדק, מדברים הרבה על אכיפה בררנית, אבל היה מי שחוקק את זה. לכן אני מרשה לעצמי להגיד את הדברים האלה. 

עכשיו, אני אומר שהנושא הזה של חוק-יסוד: זכויות במשפט ייצר איזון בין מערכות שיש להן עוצמה מאוד גדולה, שהן מערכות חשובות, שהן צריכות להגן על החוק והסדר במדינה, שאי-אפשר בלעדיהן, שאסור להתנפל עליהן בהכללות ובהסתערות, כמו שקורה לצערי בימים האלה. אבל צריך גם לדאוג לזכויות של האזרח שעומד מולן בהליכי החקירה ובהליכי המשפט, ולשמור עליהן. ואנחנו נעשה את זה, ונעלה את הזכויות האלה לדרגה, למעמד חוקתי.


תודה.


נחזק אותן. ודבר אחרון, אדוני היושב-ראש, מה שהעלה חבר הכנסת סעדי, ואני חושב שזה חשוב אז אני מתייחס: אנחנו תומכים בעיגון עקרון השוויון בחוק-יסוד: האדם וחירותו. אגב, יש לי הוכחה טובה: אני עצמי הגשתי בכנסת הקודמת הצעה כזאת, לא כתיקון לחוק הלאום, שחברת הכנסת רוזין תקפה אותו קודם – בזה אנחנו לא תומכים, כי אנחנו חושבים שהעניין של שוויון זה עניין של זכויות אדם, ולכן זה מטריה שמקומה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא כל השותפות בקואליציה הן כרגע בעמדה הזאת. זו עמדתנו, זו עמדתי, וככל שתהיה בזה תמיכה של כל חלקי הקואליציה, אנחנו נשמח לקדם גם את זה. 


תודה רבה לשר המשפטים.

 חבר הכנסת סעדי, אם יותר לי, אני פירקתי משפחת פשע בירושלים. אין הדבר דומה לפירוק משפחת פשע בחברה הערבית. אתה יודע את זה. ולכן צריך אמצעים מיוחדים.




 אנחנו נעבור לנושא הבא – אני מתנצל מראש – הצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום בנושא אתגרי הרשתות החברתיות בצל האלימות הגוברת בהן, מס' 983, 1180, 1182, 1189 ו-1194.

חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, הרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו: אנחנו שומרים על קשר עם חברים, משתפים את חיינו, מנהלים ויכוחים, מעלים סוגיות לדיון ומנהלים דרכן את חיינו. אך טבעי שבמהלך השנים צצו סוגיות רבות המצריכות דיון ציבורי ואף התערבות הבית הזה בהקשר של הרשתות החברתיות, החל בשיח מסית לאלימות דרך פגיעה בפרטיות, סוגיות של מיסוי, ועד ניטור של מפגעי טרור או, להבדיל, מקרי אובדנות פוטנציאליים. כל אלה ועוד מהווים אתגרים שמדינות ופרלמנטים דנים בהם כדי להתמודד עם הכלים החדשים הללו שאיתם מנהלים היום את החיים המודרניים במאה ה-21. ברצוני לשים את הזרקור על שני אתגרים שהרשתות מעמידות בפנינו, ואין לי ספק שנדון בהם בהמשך: הפייק והחרמות.

חבריי חברי הכנסת, במאה ה-21 הרשתות הפכו במידה רבה לבמה המרכזית שבה מתנהלים החיים הדמוקרטיים. אנחנו שואבים מהן מידע שמעצב חלק מתפיסת עולמנו ומחליפים דעות. אלא שדעות אמורות להיות מבוססות על עובדות ונתונים, וכשאלה מעוותים באמצעות הפצת פייק, נוצר איום חמור על הדמוקרטיה עצמה ועל היכולת לנהל שיח רציני ואמיתי. כפי שאנו רואים ממש בימים אלה, כל הפייק הזה יכול לאיים אפילו על החיים עצמם. מי שרואה את הנתונים המעוותים שמופצים ביחס לחיסוני הקורונה ואת ההשפעה שלהם על אזרחים רבים, שנמנעים בגינם מלהתחסן, יכול להבין את הסכנה. אני מאמין בשיח חופשי שבמסגרתו ניתן להציג את הנתונים האמיתיים. יחד עם זאת, הכנסת צריכה לבחון איך להתמודד עם הסוגיה הקשה הזו, שמאיימת על היכולת לנהל שיח מושכל, עם נתונים ועובדות ביחס לכל נושא.

חבריי חברי הכנסת, בנר הראשון של חנוכה נפגשתי עם חבורה מופלאה של ילדים מתוקים שעברו חרמות והתעללות נפשית בבתי הספר. בעידן הרשתות החברתיות ההתעללות והחרם נמשכים מעבר לשעות בית הספר, ברשתות החברתיות, ומגבירים את המצוקה שהילדים חווים. יחד עם זאת, הרשת מאפשרת להורים ולמורים לעקוב אחר הילדים ולאתר את התופעות הללו. 

אלו כאמור רק מקצת האתגרים שהרשתות מזמנות לנו ושעלינו להתמודד עימם כחברה. תודה רבה.

 ראשונת הדוברים – חברת הכנסת ענבר בזק. בבקשה.


 כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנאום הזה לא יהיה ויראלי. הוא לא יהיה ויראלי כי אני לא אצעק, אני לא אקלל, אני לא אתלהם, לא אכפיש ואשמור על שפה נקייה. מסתבר שללא צעקות, קללות, הכפשות או התלהמות, מה שיש לי להגיד לא מספיק מעניין, לפחות לא בתקשורת או ברשתות החברתיות. בעולם שבו הלייק שולט והשיתוף הוא מלך, בעולם שבו אם אתה מתויג אתה קיים, התחרות על תשומת הלב הציבורית היא תחרות בלתי אפשרית בין מי שצועק חזק למי שצועק חזק יותר, בין מי שמזעזע למי שמזעזע יותר. בעולם הזה לקול המתון, השפוי והשקול אין כמעט מקום.

עולם המדיה החברתית הוא עולם מופלא עם כוח עצום. אם פעם אמרנו שחיים ומוות ביד הלשון, היום אנחנו כבר יודעים שחיים ומוות ביד המקלדת. המקלדת הזאת יכולה לעשות המון טוב, אבל היא יכולה לעשות גם הרבה מאוד רע. הרשת החברתית היא המסלול שעליו צעדתי בדרכי לכנסת, ואני לא היחידה. לא כך תכננתי, אבל כך קרה. לפני חמש שנים הקמתי בפייסבוק קבוצה של עצמאים במטרה להיאבק על הזכויות הסוציאליות לעצמאים. הקבוצה תפסה תאוצה במהירות ובעוצמה שלא דמיינתי שיכולות להתקיים. באמצעות הקבוצה התחלתי לקדם חקיקה שעוסקת בזכויות של עצמאים, והינה היום, חמש שנים אחרי, יושבים כאן במשכן השר עודד פורר, חבר הכנסת ידידי ולדימיר בליאק ואנוכי, שלושתנו הכרנו באותה קבוצה, סביב אותה פעילות למען העסקים הקטנים, והחוק שאותו הגינו לראשונה באותה קבוצה ברשתות החברתיות, חוק דמי אבטלה לעצמאים, עבר פה במשכן לפני שבועות ספורים ברוב מוחלט וללא כל מתנגדים. רשימת המהפכות שהחלו ברשת ארוכה: האביב הערבי, מחאת MeToo, מחאת הקוטג' של 2011, מחאת בלפור – כל אלה לא היו קורות באותה עוצמה ללא הרשתות החברתיות. אין היום אדם שלא שמע על גרטה טונברג, האקטיביסטית השבדית, שבגיל 16 בלבד הפכה לשם נרדף למאבק למען האקלים. הנערה שדרך האינסטגרם והטוויטר הפיצה לעולם את צורת מאבק הנוער למען עתיד כדור הארץ, זו שלא היססה לקרוא תיגר מעל בימת האו"ם ולצאת לקרב ציוצים עם נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ.

 אין ספק שהרשת החברתית היא כלי בעל עוצמה בלתי רגילה ומאפשרת שינוי חברתי, אבל בשימוש הלא-נכון היא גם כלי נשק מסוכן, ממש כמו רכב שיכול לדרוס אותנו ולהשאיר אותנו מדממים לצד הדרך, אבל הוא גם יכול להיות האמבולנס שיציל את חיינו. הבעיה היא לא הכלי, הבעיה היא במשתמש. ההבדל בין הצלה להרס עובר בגבול הדק שבין אחריות אישית להפקרות אישית, בין ניוז לפייק ניוז, בין גיוס המונים לבין חרמות, בין הבעת עמדה לבין מניפולציה. והרבה מאוד אחריות מוטלת על הכתפיים שלנו, נבחרי הציבור, ועל כתפיה של התקשורת. זה מה שמחזיר אותי לראשית דבריי, כי היום פוליטיקאי שרוצה שישמעו אותו, שיסקרו אותו, שיראיינו אותו, צריך לצעוק, לעורר פרובוקציות, להתלהם, לזעזע, להסית. והתקשורת כמובן משותפת עם זה פעולה ומעצימה את התהליך. מספיק לראות מיהם שיאני המופיעים באולפני החדשות. וגם אנחנו, הפוליטיקאים, גם אנחנו חשופים לאלימות ברשת. מדי יום מסיתים נגדנו, מאיימים עלינו, מקללים אותנו, כי האלימות שיוצאת מהבית הזה מחלחלת לכל בית בישראל ולא רק בישראל, והיא חוזרת אלינו כמו בומרנג, כמו במעגל קסמים של אלימות מילולית הולכת וגוברת, כמו מכונית שאיבדה את הבלמים ומאיצה לעבר תהום. אז לפני הכול, ביום המיוחד הזה, שעוסק כולו באלימות ברשת, והוא גם יום האזרח הבין-לאומי, אני קוראת לכל אחד ואחת מאיתנו, חברי וחברות הכנסת, לקחת אחריות אישית.

 לסיום אני רוצה לסכם בציטוט מתהילים ל"ד: "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב. נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". תודה רבה.


תודה. חבר הכנסת מקלב.


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, לאור החשיבות של הנושא, אף שהיינו בספקות אם נוכל, בגלל זמן מעריב, יציאת הצום – אנחנו דחינו את שבירת הצום כדי להשתתף בדיון הזה, בגלל החשיבות. אני באופן אישי מלווה את זה זמן רב, כמעט מאז היותי מכהן בכנסת, שזה כבר לא מעט שנים, במיוחד בשנים שבהן כיהנתי כיושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה, שניהלנו הרבה מאוד ישיבות ופגישות בנושאים האלה. אולי אז זה אפילו היה ההתחלה של הנושא שאנחנו עדים לו, ואנחנו גם מציינים יום, יום מיוחד, על אתגרי הרשתות החברתיות בצל האלימות הגוברת. והאלימות הגוברת הזאת מכילה בתוכה מרווח נרחב של דברים, מה זה אלימות’ זה הרבה יותר מאלימות – זה טרור והסתה, וזה הולך ויורד מטה, עד ביזוי ואפילו פחות, ולשון הרע, וכל מה שכרוך בנושא, זה היום נעשה בעיקר דרך הרשתות החברתיות. 

השאלה שלנו היא איך להתמודד. היינו עדים רק השבוע לוויכוח שהיה כאן, די סוער, בכנסת בנושא החוק של ידידנו וחברנו מאיר יצחק הלוי – אני מדבר עליך, על הצעת החוק שלך שאתה הבאת, על הורדת תכנים מסוימים ברשתות. והייתה כאן מצד האופוזיציה התנגדות גדולה מאוד. ועל מה הייתה ההתנגדות – האם זה התערבות – – –


– – – הם צריכים להחליט – – –


אוקיי, אז אני – – –


בדרך כלל הייתם בעד. יכול להיות – – –


 אם תקשיב לדבריי, אז קריאת הביניים – הרי אני העליתי את הדבר הזה, זו לא שאלה שלך, אדוני השר, איך ומה אתה אומר. 


לא, זה פשוט סקרן אותי. 


כן, כן, אז אני מעלה את זה. אני אומר, היה ויכוח, הדברים עמדו לוויכוח. מצד אחד אנחנו רוצים שייעשו פעולות, פעולות חשובות שייעשו, על הורדת תכנים; ומצד שני הייתה התנגדות. וההתנגדות הזאת, שבאה בשם חופש הביטוי – חופש הביטוי הוא הדבר המרכזי שגורם לנו, גם בחקיקה וגם בטיפול וגם בהתייחסות לכל מה שקורה ברשת, לחקיקה שלנו, לפעולות שלנו. היושב-ראש ציין בתחילת דבריו, עוד שמעתי, שכנסת ישראל ומדינת ישראל נדרשות להתערבות ולפעילות בנושא הזה, בנושא הכי חשוב. אנחנו לא מדברים כאן על התערבות בין-לאומית, בגלל שהתפיסות הן מאוד מאוד רחבות, כל אחד רואה את זה בתפיסה אחרת. אני זוכר שכשהייתי יושב-ראש ועדת המדע ולראשונה אנחנו הבאנו את נציגי פייסבוק – הם הגיעו מסקוטלנד, מאנגליה – – –


 אני ביקשתי ישיבה איתך, כראש עירייה. 


נכון, נכון, נכון, גם אז היה – – –


– – – במרכז הליכוד, לא היית – – –


נכון, ואנחנו בעניין הזה – בראשונה נציגי פייסבוק לא רצו להגיע לארץ, ובפעילות – די לחצנו אותם – הם הגיעו לארץ, וגם דיברנו שתהיה חקיקה בעניין הזה. לאחר מכן הגיעו. אני עוד זוכר שבביקור הראשון שלהם היו אנשים שנכנסו לכנסת ורדפו אחריהם כדי למסור להם מכתב תביעה בבית משפט בגלל איזה נזק שקרה להם בעקבות הורדה שלהם או שהוציאו אותם מהפייסבוק. עד אז זה היה מאוד מאוד – די חדש. 

ראינו את הבדלי התפיסה בין מדינה למדינה. כדוגמה אני אביא לכם הכחשת שואה. באו ואמרו: אנחנו לא יכולים בהכחשת שואה להתערב. זו דוגמה שהם הביאו. יש מדינות שאין בהן הכחשת שואה, יש מדינות שיש חוק, ויש מדינות שאין חוק כזה. אז אנחנו לא יכולים – מדיניות כוללת. מדיניות פרטנית – אז באמת זה מביא אותנו למדיניות שלנו. ואנחנו כאן, האחריות מוטלת עלינו להחליט בדבר הזה: במשוואה הזאת בין חופש הביטוי לחופש הביזוי וחופש השיסוי, איפה אנחנו מעמידים את עצמנו? אם אנחנו לא נכריע בסוגיה אנחנו לא נגיע רחוק, מכיוון שבסופו של דבר יש כאלה שיראו את חופש הביטוי כערך הכי חשוב, שגובר על ערכים אחרים, וערכים אחרים צריך לדחות אותם, לבכות עליהם, להצטער עליהם, אבל ללא שאנחנו נוקטים פעילות – ואני באמת חושב שצריך לעשות בעניין הזה, ונכון לעשות גם אחרי שהצעת החוק הזאת – להיכנס בתוך הצעת החוק ולראות אם אנחנו נצליח לעשות את ההבדל ואת החקיקה ולדעת את הקו הנכון בין זה לזה. 

ואני פונה אליך, שר המשפטים. תדע לך שבהרבה דיונים שאני ניהלתי דווקא משרד המשפטים היה מאוד דומיננטי בעניין הזה, ועצר, במירכאות או לא במירכאות, פעולות – ואולי במשמרת שלך זה יהיה אחרת – לגבי פעולות שאנחנו יכולים לנקוט לגבי חופש הביטוי. המשרד שלך הוא הדומיננטי ביותר בפעולות שאנחנו חשבנו שצריך לנקוט והוא לא נקט. ואנחנו הרי יודעים שחופש השיסוי וההסתה הוא זה שגורם ללקיחת חיי אדם, לרצח, להסתה. 

אז זה נכון – ובארץ אנחנו רואים את זה מאוד מאוד חי, כמה שהסתות ברשת וברשתות מביאות לידי פגיעה בחיי אדם ורצח, מה שאנחנו רואים וחווים לצערי יותר ויותר גם בתקופה האחרונה. אותו צעיר שעם הסכין בא לאותו אזרח ישראלי ודוקר אותו ורוצח אותו – זה מגיע מהסתה. זה לא סתם הסתה. וההסתה משפיעה יותר כשזה קורה בארץ. כשבאיראן מסיתים נגד ארצות הברית – אז המוסת, מתי הוא רואה חייל ארצות הברית או מישהו מארצות הברית? הוא לא רואה אותו’ עד שיכול להיות שזה מתקהה ונחלש. אבל כשכאן הוא שומע ורואה סרטון הסתה, בין אם זה נעשה בעזה על ידי מטיף או שזה נעשה בארץ, הוא יוצא החוצה, הוא על פי רוב רואה את היהודי קרוב אליו, והוא באמת – זה מה שקורה. 

אתם שמים לב – אני אומר את זה עכשיו בזהירות גדולה מאוד – שיהודים בחזות חרדית וחרדים נפגעים מאוד מאוד קשה, והם, בוחרים לפגוע בהם יותר מכלל האזרחים באחוזים גדולים. באחוזים באוכלוסייה, האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הדתית, שהם מאופיינים – גם שואלים אותם בחקירות, לא פעם זה מתפרסם: "זה היה נראה לי בטוח יהודי". אבל לא רק זה. ההסתה, אם תשימו לב, היא על פי רוב – ואנחנו חזינו וצפינו בהסתות – כלפי אנשים עם טלית, עם חליפה, שנראים עם חזות חרדית, שזה ההסתה וזה התוצאה. 

אני רק רוצה לציין שאתמול ביקרתי פצוע, שהיום כבר לא מדברים עליו, שלפני שלושה שבועות ומשהו, בדרכו מהכותל, ירו בו. אנחנו זוכרים את המקרה של הרצח, אבל היה גם פצוע. אותו פצוע הוא פצוע לא קל, פצוע קשה, הוא פצוע קשה, הוא פצוע קשה מאוד. מאוד מאוד. איש צעיר, נשוי צעיר. והוא במצב מאוד מאוד קשה. 


מקלב, משפט אחרון. 


 אני אסיים. ובחלק הזה, אנחנו גם רואים, וודאי שאנחנו יודעים מה שקורה, ונמצא כאן השר מאיר כהן – רווחה, שירותי רווחה – כמה מטפלים בבני נוער שהם מוסתים ונפגעים מחרמות ומשיימינג שנעשה דרכם. וגם עובדי ציבור, וגם בכלל אזרחים. עובד במדינת ישראל איבד את עצמו לדעת בגלל השיימינג שקרה לו במסגרת עבודתו, במסגרת החלטה שלו בתוך העבודה.

אנחנו חייבים לייצר הגנות וחייבים לחוקק חוקים, זה בטוח. אבל אנחנו צריכים להכריע. אם אנחנו לא נכריע בחלק הזה מה גובר, מה זה חופש ביטוי ומה זה חופש שיסוי וחופש ביזוי – עד אז אנחנו נישאר – חס וחלילה – בהמשך. היום הזה צריך להביא אותנו לקבל החלטה בעניין הזה, בדיונים שיש לנו. זה יכול להיות דרך חקיקה – אם זה חקיקה פרטית, אם זה חקיקה ממשלתית – ולהכריע בעניין הזה. תודה. 


תודה. חברת הכנסת מיכל וולדיגר. רגע, לפני זה הודעה למזכירת הכנסת. 




 הודעה למזכירת הכנסת. 


 תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת שתי המלצות של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת, בנושאים אלה: 1. מימון לינה במוצאי שבת לחברי כנסת המתגוררים לפחות 140 ק"מ מירושלים; 2. גילום מס בשל הכנסה הנובעת משדרוג לצורכי מיגון של רכב שמעמידה הכנסת לרשות יושב-ראש הכנסת וראש האופוזיציה. תודה. 


תודה רבה. 




 מיכל, בבקשה. 


 היושב-ראש, אני החלפתי את שמי – – –


העברנו אותך לסוף, אמרו לי. אין בעיה. אתה רוצה עכשיו? אתה רוצה אחר כך?


אני מוכן לוותר. 


 אוקיי, אז אתה אחריהם, אין בעיה. בסדר.


יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, כבוד השר – אני לא רואה שר, אבל – אה, כבוד השר. 


יש שניים. גם שר הרווחה. 


 אה, נכון, שניים אפילו, נכון. בכבודכם. 


 יש להם ישיבת סיעה שם. 


אוקיי. ההפך, אז זכיתי, זכיתי. 

שמענו היום בוועדות השונות נתונים מדאיגים, פגשנו אנשים וארגונים, ואף השתתפתי בכנס שארגן סגן שרת החינוך’ חברי חבר הכנסת מאיר יצחק הלוי. אני מדברת פה מעל דוכן הכנסת כחברת כנסת חדשה יחסית, שמונה חודשים. כבר בזמן הקצר הזה "זכיתי", במירכאות כמובן, גם אני לשיימינג, שיימינג רציני ברשתות. זכיתי להיות תחת כיתת יורים של ארגונים חזקים. זכיתי לקללות, ולא רק נגדי אלא, ובעיקר, כאלו שכללו גם את בנותיי היקרות. 

היד על המקלדת קלה, קלה מדי. אז לא, לא מדובר באלימות רק נגד ילדים ונוער; האלימות הזו פוגעת בכולם. ובכל זאת אני רוצה לציין פה נתונים על פגיעה בילדים ונוער ברשתות. הגיל הממוצע לחשיפה ראשונית לפורנוגרפיה כיום ברשתות הוא שמונה שנים. יותר מ-85% מבני הנוער בגיל 17 מגדירים אתם עצמם מכורים לפורנוגרפיה. מתוכם כ-35% הם נשים. במוקד 101, שזהו מוקד שהוא בעצם מרכז לאומי לקבלת פניות מהציבור ומתן מענה מקצועי בנוגע לאלימות ופשיעה נגד ילדים ונוער במרחב המקוון, טופלו בשנת 2020 כ-1,400 איומי התאבדות של קטינים ברשת. כמו כן טופלו כ-1,700 אירועי חירום, בריונות, הפצת תמונות או סרטונים מביכים. 

הנתונים הללו, יחד עם התנסות ראשונית אישית והיכרות עם בני גילם, הביאו חבורה של בני נוער, צעירים וצעירות, להקים לפני כחצי שנה את המיזם גלגל הצלה. אני אפילו שמתי לעצמי מדבקה של המיזם הזה. צעירים וצעירות בגילאי תיכון מכיתה ט' עד י"א; ארגון מקסים שמטרתו לעודד שימוש בריא ככל האפשר במדיה וברשת, ולמנוע תכנים פוגעניים לילדים ונוער ברשת. החבורה הזו לא הסכימה להישאר אדישה למציאות המדאיגה כל כך. עד היום כל הניסיונות לעשות שינוי תודעה והסברה בתחום באו ממבוגרים, אז ודאי שהקשב לנושא לא היה משמעותי. אנחנו – כך אומרים בני הנוער הללו – אנחנו המהפכה. בני הנוער אומרים לבני הנוער: חלאס, הגזמנו, אנחנו מתקלקלים מיום ליום. כך אמרו לי ואומרים לכולם חברי המיזם הזה. נועם, שהוא אחד מיוזמי המיזם גלגל הצלה, סיפר שהוא עצמו נתקל בסרטוני פורנו בלי שבכלל ביקש. בגיל עשר חברים בכיתה הראו לו את זה. אחיו בן השבע צפה בווידיאו של רצח של אדם ברחוב. נועם הבין שחייבים לעשות משהו. והוא – כך לדבריו – יודע שרק בני הנוער מבינים באמת את עומק הבעיה. דוד הוא צעיר אחר בחבורה. דוד מעביר הרצאות במיזם, הוא בן 18 והוא עצמו מספר שראה רצח אמיתי בסרטון ברשת, וזה כל כך כל כך זעזע אותו. והוא אומר: למה ילדים צריכים להיחשף לדבר הזה? הם גם לא רוצים את הדבר הזה, למה הם צריכים להיחשף אליו? ברור – כך הוא אומר – שיש כאן אינטרסים של חברות ענק מול האינטרס של כולנו. הילה, שהיא בת 16, גם היא מתנדבת בארגון, מספרת: קלטתי שאני והחברות שלי מבזבזות אין-ספור שעות מול הטלפון, מול הטלפון והמחשב, והבנתי שעם כל הטכנולוגיה שמציפה אותנו, ולצד הדברים הטובים שהיא מביאה – הפכנו להיות מכורים. כמו שלא טוב להיות מכור לסמים, כך היא אומרת, או לאלכוהול או לסיגריות, גם זו התמכרות שצריך לטפל בה מהשורש. זו התמכרות שלוקחת מאדם את החופש, את החופש שלו להשתמש בטכנולוגיה מבלי להתמכר. במקרה הזה, כך אומרת הילה, הנוער הם הפתרון, הם לא הבעיה. 

 מייסדי המיזם הקימו אתר אינטרנט, שוב אני מזכירה לכם – צעירים וצעירות בכיתות ט' עד י"א – הם הקימו אתר שמרכז את הכלים העומדים לרשות בני הנוער שמאפשר להם צפייה בהרצאות וכן אפשרות לקחת חלק בייזום המיזם הזה. כיום שותפים בארגון מעל 500 בני נוער בכל רחבי הארץ. אגב, זה הוקם בצפון, בעמק המעיינות, ולאט-לאט התפשט. בסך הכול הוא קם לפני חצי שנה. הארגון הזה בעצם, 500 בני הנוער האלה, מחולקים לצוותים שפועלים בהדרכות, במפגשי שטח וברשת על מנת לגייס ולהדריך את בני הנוער בישראל על הבעיות והכלים לפתרונן. 

 בימים אלה ממש הם עובדים על הקמת תנועה כלל-ארצית שמחברת את בני הנוער מכל הגוונים והמגזרים למען מטרה זו. ואני מסיימת. הקבוצה הזו חברה לשלושה מבוגרים בעלי ניסיון חינוכי ומקצועי וטכנולוגי על מנת שיסייעו להם לקדם את המיזם. אז אין לי אלא לאחל להם הצלחה ענקית, ולהדגיש כי האחריות בסופו של דבר מוטלת בעיקר על עצמנו, עלינו, עלינו כמחוקקים, ועלינו כמייצגים את החברה כולה. ואנחנו בעזרת השם נשקיע בתיקון המצב ככל שיידרש. תודה.


תודה. חבר הכנסת משה אבוטבול.


כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, כנסת נכבדה, בשנים האחרונות אנחנו נחשפים חזק מאוד לעולם הטכנולוגיה, לעולם המחשוב, לעולמות שבעצם ההורים שלנו לא זכו להם. לא זכו לראות את אותה התפתחות גדולה שאנחנו רואים היום. וכמובן, יש בכל דבר את הצד הטוב והצד הפחות טוב שיש בדברים, בהתפתחות הנפלאה הזאת. כאשר אני הייתי ראש עיר בבית שמש, אז התחלנו בזמנו את הכיתות החכמות. ידידיי שהיו ראשי ערים שנמצאים כאן יודעים בדיוק איזה התפעלות, איזה חדוות עשייה הייתה למורים שמה. באמת, זו הייתה התפעלות מאוד גדולה לחנוך כיתה חכמה. לאחר מכן – אותו פרויקט חשוב שהיה מחשב לכל ילד, לאותם ילדים שבעצם לא ידעו אפילו איך להחזיק את אותו כלי שנקרא מחשב בתוך הבית. עוד הרבה דברים. אבל תמיד ידעתי באותם קורסים התחלתיים שהיו להסביר לכולם את הנקודה שמחשב, שהטכנולוגיה הזו – ממש הרי היא כסכין. סכין במטבח. בסכין אתה יכול לעשות את העבודה הכי נפלאה, את היצירות הכי טובות, את הדברים הכי מעניינים, את הגילופים הכי מוצלחים, אבל חלילה, אתה יכול גם לפצוע את הידיים. אתה יכול גם לאבד אצבעות, אתה יכול גם כן להינזק על ידי אותו סכין, אם לא עושים את זה נכונה. אם לא משתמשים בזה בצורה ראויה. 

 הרשתות, יש להן הרבה מעלות. מעלות טובות של העברת מידע, סיפוק מידע, וגם הצד התורני נחשף ונהנה לא אחת, כמו התוכנות הנפלאות של אוצר החוכמה, שמכילות כ-150,000 ספרי יהדות, ואדם יכול ככה, בתוך הבית – ספרייה ענקית יש לו. עוד הרבה דברים ומוטיבים טובים; תוכניות חינוכיות וכו'. אבל לצידם יש את האתרים שבעצם יכולים להוביל אותנו למקומות הכי נמוכים. מקומות שיכולים להגיע להשחתת האדם. ראינו כמה וכמה פעמים שאנשים איבדו צלם בזה שברשתות הללו הובילו ילדים למעשים איומים ונוראים. אנחנו חווים את זה בחדשות. רואים דברים, התעללויות שיש גם כן בקטינים, וכל מיני דברים שהשתיקה והצניעות יפות להם. אבל כל זה מתחיל מזה שאין לנו מספיק בקרה. אז יכולים להגיע גם כן להסתה, לאיומים, להשמצות. מה, כל דבר אפשר ברשת. אפילו להכין פצצות כבר מלמדים אותך ברשת איך לעשות את זה. וזה באמת איום ונורא. 

אני יודע שגם חייהם של פוליטיקאים רבים, וגם אני הייתי ביניהם, היו מאוימים על ידי אנשים ברשת, על ידי כל מיני שליחת רמזים כאלה ואחרים. ומי שלא חווה את זה, אז או שהוא לא פוליטיקאי או שהוא מאוד אנמי ולא עושה דברים כלום בעיר שלו, אז בעצם לא מייחסים לו חשיבות, איך שאומרים. אבל האיומים זה איומים. וצריכים כמובן לדעת שכל אדם חייב שיהיה לו את מרחב הפרטיות וללכת להתהלך בבטחה, גם בלי אבטחה, גם בלי כלום. והרשתות לצערנו, לצערנו, היום הפכו להיות למוקד של הסתה גלובלית לכולנו. 

 אני רוצה לדבר גם על דבר אחר שמאוד כואב לי. הרי אנחנו יודעים שהרבנים וגדולי ישראל מדברים על הנקודה הזאת שלא להשתמש באינטרנט פרוץ ופתוח. למה? זו הדעה שלהם, ומסתבר שהם צודקים וצדקו יותר מכל אדם אחר, כי בעצם כשהשתמשו ללא מגבלה בכל אתר באינטרנט, אנשים השחיתו את דרכם. ואנחנו מכירים אנשים גם מהמגזר החרדי, לצערנו. כואב לנו, אנחנו מתביישים בזה. אבל זה מתחיל ונגמר באותם אתרי אינטרנט, לצערנו, שמפילים כל אדם. אם הם מפילים גם אנשים עם זקן ועם פאות, אז ייזהר גם כל אדם שלא נקרא דתי לדעת שהאתרים האלה או המקומות האלה מזיקים לכולם, ללא שום הבחנה. לכן אני אומר, זה מאוד מפליא אותי ההתנהגות של שר התקשורת בתקופה האחרונה, שלא מספיק מכבד את אותן בקשות. הגיעו אליו הרבנים ואמרו: אנחנו מבקשים ממך, אנא, תניח לנו, יש לנו הקומות הכשרות, יש לנו הדרכים שלנו, וזה נעשה מרצון, זה לא מכפייה, לא דתית ולא חרדית. אז הוא מתחיל להתפלמס איתם – עגלה ריקה, עגלה מלאה. מרגיש לו פתאום בן-גוריון. הוא שוכח שאפילו אין לו עגלה. עם מספר המנדטים שהוא נמצא בהם בסקרים, אפילו עגלה אין לו. אז אני לא יודע על איזו עגלה הוא מדבר. אבל לבוא לדבר בחוצפה כלפי רבנים, אנשים שבשריקה אחת נמצאים בכיס שלהם עשרות אלפי אנשים, לבוא לבזות אותם, זו לא הדרך. 

 נסיים רק בדבר אחד שכולנו מסכימים עליו, אדוני היושב-ראש. לא ייתכן שבתקופת הקורונה הרשתות מנוצלות לרעה על ידי כל מיני אנשים שהם מכחישי קורונה או מתנגדים לזה שצריכים לעשות חיסונים ולקריאת הרבנים לעשות חיסונים, והם מנסים לטשטש את העם בכל מיני אמירות ריקות ושדופות. אסור שזה יהיה. צריך להעניש את אלה שמפיצים שטויות ברבים. תודה רבה. 


 תודה רבה. חבר הכנסת עופר כסיף. 


 אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת – יש? יש. האלימות ברשתות החברתיות פוגעת בכולנו והיא מסכנת במיוחד את ילדינו הצעירים. 


עופר, אחד נורבגי, השני לא. 


 אה, אז אנחנו לא סקנדינבים פה לגמרי היום, בסדר. 

 פלטפורמות הניו מדיה אומנם ניתנות ברובן המוחלט להורדה בחינם, אך כפי שאומר המשפט הידוע: כשמשהו בחינם, אתה התשלום. תאגידי הענק של הניו מדיה מתייחסים אלינו כאל סחורה שרווח בצידה, או במילותיו של טים קוק, מנכ"ל אפל, אנחנו לא הלקוחות, אנחנו המוצר. וכשהכול נשפט לפי שיקולי הרווח, נשאלת השאלה הגדולה מי מרוויח מהאלימות – – –


 ככה אמרו מכחישי – – – 


 מי מרוויח מהאלימות ברשתות החברתיות. 

לתאגידי הניו מדיה יש אחריות על המתרחש בפלטפורמות שלהם, שמהן הם קוצרים רווחי ענק. הוכח לא פעם שהאלגוריתם שלהם פוגע בילדים ומעודד הקצנה, והן לא מנטרות מספיק ביטויי הסתה ואלימות, במיוחד כלפי מיעוטים. 

נתמקד בתאגיד הענק והחזק מכול בתחום, שזה כמובן פייסבוק, שעכשיו מתקרא מטא. התאגיד שולט בין השאר גם באפליקציות אינסטגרם ווטסאפ. פרנסס האוגן, עובדת פייסבוק לשעבר שהדליפה מסמכים פנימיים לוול סטריט ג'ורנל, בעדותה מול הסנאט בוושינגטון לפני כחודשיים, העידה כי פייסבוק ממש מעודדת אלימות אתנית. היא נתנה כדוגמה את התנהלות התאגיד באתיופיה, או כפי שהתנהל בתקופת רצח בני הרוהינגיה במיאנמר. פייסבוק, אליבא דהאוגן, מצד אחד לא מנטרת כמעט את המתרחש בפלטפורמות שלה מחוץ לארצות הברית, בעוד האלגוריתם מקדם ביטויי אלימות בניגוד למדיניות הניתור הרשמית של הפלטפורמה. בין המסמכים שהגיעו לידי הוול סטריט ג'ורנל, מסמך שמראה שהיה בידי פייסבוק מידע על ההשפעות המסוכנות של אינסטגרם על בני ובעיקר בנות הנוער. אינסטגרם, לפי המחקר שבוצע על ידי התאגיד, מביא נערים ונערות לדימוי גוף שלילי, מעודד אנורקסיה ודיכאון. מדינת ישראל, בכך שהיא מאפשרת לתאגידי הענק הללו לפעול בשטחה ללא פיקוח או ריסון כמעט, נותנת להם כוח אדיר, והלכה למעשה מכניסה את האלגוריתם שלהן לתוך בתינו ולפלאפונים האישיים של ילדינו. במאי האחרון ראינו באופן מזעזע כיצד האלימות גולשת מהרשתות החברתיות לרחוב, בשיתוף פעולה, שנפוץ גם בשאר העולם, בין האלגוריתם של תאגידי הניו מדיה לבין הימין הקיצוני הפשיסטי. הפירומנים מבית להב"ה וכהנא חי משתמשים בהקצנה שמעודדות הפלטפורמות לגייס עוד פתאים לשורותיהם ולארגן פעולות אלימות. 

חברי הכנסת, בדיאלוג "הסופיסט", שכתב הפילוסוף אפלטון כבר לפני כ-2,500 שנה, נכתב כי קיימים שני סוגי דימויים. אחד זה דימוי שהינו העתק מדויק של מקור כלשהו, כמו ציורי הענבים זאוקסיס, שהיו כה דומים למקור עד כי ציפורים ניקרו בהם. ושתיים, דימוי שהינו עיוות מכוון של המקור במטרה להונות את המתבונן למען תועלתו של יוצר הדימוי. פלטפורמות הניו מדיה פועלות בדיוק באופן השני. מטרתן ליצור דימויי שווא שיסובבו בכחש את צרכניהן, והכול בשירות שררת התאגידים ורווחיהם. 

כדי להתמודד עם האלימות ברשתות החברתיות אנחנו חייבים לאזור אומץ ולהתמודד עם המרוויחים מאותה אלימות. עלינו לפקח טוב יותר ולהגביל את הכוח האדיר שבידי תאגידי הניו מדיה. הם, כפי שנראה, לא ממש מעוניינים לעשות זאת בעצמם. עלינו לדרוש שהתאגידים יישאו באחריות על הפשעים המתרחשים בפלטפורמות שבבעלותם. עלינו לדרוש שחלק מהרווחים האסטרונומיים שלהם הם ישקיעו בכלים ששומרים על הציבור מפני אלימות. הטכנולוגיה קיימת. עלינו לחייב את התאגידים שהאלגוריתם ישמור על המשתמשים והמשתמשות ולא יפגע בהם כדי למקסם רווחים. 

 יותר מאשר הדרישות מתאגידי הניו מדיה, חייבת המדינה לקחת אחריות על ההשלכות של הרשתות החברתיות על האזרחים שלה. משרד החינוך חייב לבנות תוכנית שמכינה את ילדינו להתמודדות עם העולם הווירטואלי שאליו הם חשופים מגיל שהולך ונהיה יותר ויותר צעיר. משטרת ישראל חייבת לשמור על אזרחיה מפני האלימות המינית שאליה הם חשופים ברשת ולפקח על ההתארגנויות לאלימות גזענית של הימין הפשיסטי. 

אסור לנו להפקיר את הבריאות הפיזית והנפשית שלנו ושל ילדינו לתאגידי ענק שהוכח שמעניינת אותם רק שורת הרווח הסופית. אנחנו חייבים לדרוש ולקחת אחריות על המתרחש ברשתות החברתיות. תודה. 


תודה רבה. ישיב – שניים משיבים, לפי מה שאני מבין. שר המשפטים גדעון סער, אתה משיב? סגן השר מאיר יצחק הלוי. אם הם רוצים שניהם, אין לי בעיה עם זה. 


 אין לי בעיה. 




 רגע, עוד הודעה. בינתיים אתה יכול לעלות. 

 אתה רוצה לנאום היום אמרת, לא? מה אתה רוצה? סידרתי לך נאום. אבל אתה רשום פה. 


 הפעם, בגלל שאתה לא למטה, אני אקרא מהכתב. 


 אין בעיה, מה שתרצה. 


 לא, אם היית למטה הייתי מתפלמס איתך. 


אין בעיה. אתה יכול להתפלמס איתי גם פה. 


 ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 57 והוראות שעה), התשפ"ב–2021, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. 




 בבקשה, שר המשפטים. 


 אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמעט בלי לשים לב, ובעיקר בלי לתת את הדעת באופן מסודר, אנחנו נמצאים היום במציאות חדשה ומתחדשת, מציאות דיגיטלית, חיים במרחב מקוון. כבר שנים רבות אנו בעיצומה של מהפכה באופן שבו אנו חיים, ונראה שמגפת הקורונה רק האיצה מהפכה זאת. ההתפתחויות הטכנולוגיות החלות בעשורים האחרונים הביאו אותנו למציאות שבה כל גוני הפעילות האנושית מושפעים, ולעיתים אפילו מובלים, על ידי טכנולוגיות שונות, ובראשן טכנולוגיית המידע. היחסים החברתיים שלנו נמצאים היום במידה רבה ברשתות החברתיות. הכספים שלנו מתנהלים בעיקר באמצעות אתרי אינטרנט או אפליקציות. העולם האקטואלי כבר מזמן אינו נמצא רק בגופי התקשורת המוכרים, ועוד. ההתפתחויות הטכנולוגיות שחלו בשנים האחרונות, השימוש הגובר באינטרנט ובכלל זה ברשתות החברתיות, מאפשרים גם קיום שיח ציבורי באופן נגיש, זמין ובעלות מזערית. בכך למעשה מקדמת הרשת את הגשמת הזכות החוקתית לחופש הביטוי שמהווה אבן יסוד בשיטת המשטר הדמוקרטי. יותר מכך – המרחב הדיגיטלי מאפשר לאנושות לייעל את עצמה, להמשיך ולשגשג. 

השינויים באורחות החיים תכופים ומיידיים. אם בעבר הכרנו שדור משתנה אחת ל-25 או 30 שנה, היום בעולם הטכנולוגי כל חמש שנים זה דור חדש. אל מול שינויים אלה ניצב לו עולם המשפט, וביסודו נדמה שאינו תואם למצבים המשתנים באופן תכוף כל כך. למעשה, האופן שבו אנו מבססים את המערכת שלנו להסדרת מרחב החיים אינה מותאמת בדרכי העבודה, ובטח לא בזמני התגובה, למרחב הדיגיטלי החדש שבו אנחנו חיים. אני מביט על חוקים רבים שנמצאים בספר החוקים שלנו, ונראה שהם לא תואמים את מצב החיים העדכני. האזרחים מתמודדים היום עם סוגיות של פרטיות וניצול של מידע ועם איזונים חדשים בין חופש הביטוי להגנה על השם הטוב, עם מתח משמעותי בין אפשרויות מסחר חדשות לבין אפשרות לקיומן של הונאות ותרמיות במרחב הדיגיטלי. המחיר של חוסר ההתאמה של המשפט למציאות העכשווית מתברר כמחיר יקר. הרשתות החברתיות הפכו להיות כיכר השוק החדשה, ומהירות התהודה והפרסום רבה; הילדים שלנו מתמודדים היום עם זירות חדשות של פרסומים פוגעניים ברשת הרבה יותר מבשכונה שבה אנחנו גדלנו; חשיפה לחומרי תועבה, שלא נמצאים עוד בקרן רחוב אלא בהישג יד ובכיס של כל ילדה וילד; רבים מתמודדים עם בריונות שמקורה הרבה פעמים לא ידוע; יותר ויותר ישראלים נעקצים בחסות הונאות במרחב הדיגיטלי; כולנו מקבלים הודעות שבהן מנסים לפתות אותנו למסור מידע כזה או אחר; אזרחים רבים מאבדים את הונם כתוצאה מפעילות עבריינית, שהופכת יותר ויותר שכיחה. 

אל מול האתגרים הרבים האלה הקמתי לפני חודש וחצי את הוועדה להתאמת המשפט לאתגרי החדשנות והאצת הטכנולוגיה. בראש הועדה מיניתי את מנכ"ל משרדי עו"ד ערן דוידי, וחברים בה נציגים ממשרדי הממשלה רבים וגם נציגי ציבור. מטרת-העל של הוועדה לגבש אמצעים וצעדים שונים לצמצום הפער ההולך וגדל בין ההתפתחויות הטכנולוגיות לבין ההסדרים הרגולטוריים והמשפטיים בישראל ולהתמודדות עם השפעות חברתיות שליליות של תופעות שונות הכרוכות בפער האמור. אומר כבר עכשיו: תפקידה של הוועדה הזאת הוא לא לכתוב עוד דוח מפואר. הנחיתי את מנכ"ל המשרד שזו תהיה מעין ועדה מתמדת שתפקידה ללוות את עבודת הממשלה בשנים הקרובות ולשלב מהלכים מיידיים יחד עם חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. לאחר שמיפתה את כלל הנושאים שעל הפרק הוועדה כבר החלה לדון ביחס לטיפול הנכון והראוי בנושא פרסומים פוגעניים ברשת וכן בטיפול שורש בתופעת ההונאות והמרמה במרשתת. אני רואה שכבר עם תחילת עבודתה של הוועדה פונים עוד גופים ממשלתיים שמבקשים להצטרף לעשייה בנושא, גופים שמבקשים להעלות נושאים נוספים לדיון, וגופים שמעוניינים להשפיע על המדיניות שתיקבע. אני מברך על כך ומציע לכלל חבריי בממשלה וגם בכנסת להיות שותפים לשיח הער המתנהל במסגרת הוועדה, ולפעול יחד לקידום ולהתאמת המצב המשפטי במציאות העכשווית. 

משרד המשפטים בראשותי קידם ומקדם בחצי שנה האחרונה כמה רפורמות משמעותיות. אחרי שנים שבהן הממשלה לא קידמה תיקונים לחוק הגנת הפרטיות אישרנו בוועדת שרים לחקיקה הצעה מקיפה חשובה בתחום, שתיתן עוד סמכויות לטיפול בנושא חשוב זה. תזכיר חוק נוסף להשלמת הפעולות הנדרשות להתאמת החקיקה בתחום הגנת הפרטיות מקודם בימים אלה במשרד המשפטים ויובא בקרוב לכנסת. אני מוצא לנכון לציין גם את חברי סגן שר החינוך, שהגיש את הצעת החוק שאושרה בשבוע שעבר בקריאה טרומית, חוק הפייסבוק, שגם היא נבחנת היום במסגרת עבודה ממשלתית לתיקון חקיקה בתחום חשוב זה. 

ברור שהאיזונים הנדרשים בתחומים אלה צריכים להיבחן בקפידה. חלילה, אין לאיש עניין לפגוע בחופש הביטוי, אבל צריך גם להגן על כמה ערכים חברתיים חשובים. בוודאות לא ניתן להשאיר את המצב העכשווי כפי שהוא, ולהותיר רבים מאזרחי המדינה חשופים לפגיעות משמעותיות במרחב הדיגיטלי בלי שאנחנו נותנים לכך את הדעת והמענים שצריך לתת לכך. 

 בכוונתי להמשיך ולהאיץ את פעילות משרד המשפטים בתחומים חשובים אלה. האחריות שלנו לאזרחי המדינה היא לדאוג שהמצב המשפטי יתאים עד כמה שניתן למצבי החיים החדשים, יאפשר המשך שגשוג של הכלכלה, תחושת ביטחון אישי וחברתי, וכמובן, שמירה על החוק וסדרי החיים במדינה. 


תודה לשר. נראה שיש לך הרבה עבודה בתחום הזה. 


 גם בתחום הזה. 


אבל זה הנושא עכשיו, לא? סגן השר, אתה גם רוצה להשיב? 


 לא. 


שר הרווחה, אתה גם רוצה? אוקיי. אני נשארתי חבר הכנסת היחיד כרגע. היושב-ראש הוא גם המליאה. 

תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"א בטבת התשפ"ב, 15 בדצמבר 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. 

הישיבה ננעלה בשעה 18:05.