102804/raw.transcript.txt

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון מס' 11) (מימון מקום לבידוד מטעם המדינה), התשפ"ב–2021, מ/1486. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. 


 תודה רבה. 




 אנחנו עוברים לנושא הבא – נאומים בני דקה. מי שמעוניין – הצבעה, בבקשה. חבר הכנסת מעוז, אתה ביקשת? בבקשה, תהיה הראשון, עד שימציאו לי את הרשימה. 


 תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 37, והפעם – על חומש. כשהרוצחים הארורים יצאו למסע הרצח שלהם בשבוע שעבר, מטרתם לא הייתה מכוונת דווקא אל יהודה דימנטמן, השם ייקום דמו. הם היו חלק מאותה מגמה רצחנית של אויבינו שמנסים באופן כללי לסלק אותנו מארצנו, ובאופן נקודתי הם רצו לפגוע במתיישבי השומרון ובאנשי ישיבת חומש. והינה באה ממשלת השמאל וחפצה להשלים את מעשה הטרוריסטים ולהרוס את ישיבת חומש ולכלות את האחיזה היהודית שם, בהנדסת תודעה, כאילו אין אפשרות לשנות את המצב החוקי כך שהימצאות הישיבה בחומש תתאפשר. זהו פרס לטרור ולמרצחים בני הבלייעל. זהו השפל הלאומי והמוסרי הנמוך ביותר שממשלה של מדינת ישראל יכולה לרדת אליו. 

 אדוני ראש הממשלה, רבותיי השרים וחברי הקואליציה, לשפל נורא שכזה אתם מעוניינים להגיע? אני ממליץ לשרי ממשלת ישראל ולעומד בראשה להודיע עוד היום על הקמה מחדש של היישוב חומש, שהוחרב בפשע ההתנתקות, ולחזק ולהרחיב את גבולה של ישיבת חומש. תודה. 


 תודה רבה. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה. 


 תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אומנם אתמול ציינתי את שמות ההרוגים בתאונות דרכים, אך אני נאלץ להוסיף שם מתאונה אתמול אחר הצוהריים. אתמול, 20 בדצמבר, נהרגה קארלה שאער, בת 18, תושבת הכפר יפיע, כאשר נכנסה בעמוד סמוך למגדל העמק. קארלה היא ההרוגה השלישית השבוע מיפיע, אחרי ששניים נוספים נהרגו לפני שבעה ימים, גם בתאונה כשנכנסו בעמוד. 

 כאן חשוב לי להגיד שמעבר להרוגים, שאותם אני מציין כל שבוע, את התאונות הקטלניות, יש כ-900 פצועים כל שבוע בדרכים. אנחנו עכשיו בעיצומה של סערת כרמל. סעו בזהירות, היזהרו בכבישים, ובואו נמנע מוות מיותר. תודה רבה. 


 תודה רבה. חברת הכנסת סלימאן, בבקשה. 


כבוד היושב-ראש, היום, בצל סערת כרמל, כאשר כולנו מנסים למצוא לנו מחסה מהסערה, ילדים לא נשלחו לבתי הספר בגלל הסערה, כולנו אומרים כמה מזג האוויר הוא רע, החליטה ממשלת ישראל לשלוח את כוחות ההריסה לכפר אל-עראקיב בפעם ה-196. הכפר הזה נהרס שוב ושוב ושוב. אפשר לחשוב שמתדיינים על הזכות של האנשים האלה להישאר על הקרקעות שלהם, לבנות או לא לבנות. אבל האטימות הזו – וחבל שהשר בדיוק יצא – האטימות הזו לשלוח במזג אוויר כזה כוחות הריסה כדי להרוס כמה פחונים שמשמשים מחסה לאנשי הכפר, ילדים, נשים, גברים, ולהשאיר אותם בלי קורת גג, להשאיר אותם במזג האוויר הזה בפעם ה-196 – אני לא מבינה על איזו ישועה לנגב מדובר. אני מתרעמת על זה שהחלטות המשלה בצורה כזאת גורמות רק לעוד כאב ועוד סבל ונישול של הערבים הבדואים בנגב, ולצערנו, גם רע"מ שותפה בזה. 


 תודה רבה. 




 אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום – ציון יום המאבק בעוני ובאי-ביטחון תזונתי, הצעות לסדר-היום מס' 810, 1101, 1215, 1280, 1282, 1284, 1286 ו-1287. חברת הכנסת אפרת רייטן, בבקשה. 


 אחר הצוהריים טובים, יושב-ראש הכנסת, מזכירת הכנסת, נכבדים, חברי הכנסת היקרים. היום ציינו את יום המאבק בעוני ובאי-ביטחון תזונתי. בספר ישעיהו נכתב: "הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם". במדינת ישראל, השואבת מהתנ"ך רבים מערכיה ויסודות משמעותיים בקיומה, אני יכולה לומר שחטאנו בעצימת עיניים במשך שנים. לרעבים לא תמיד פרסנו לחמנו, עניים מרודים לא הבאנו בית ומבשרנו העדפנו פעמים רבות להתעלם. 

על פי דוח העוני שהוצג כאן היום, דוח העוני האלטרנטיבי, נכון לשנת 2021 אחת מכל חמש משפחות סובלת בימים האלה מחוסר ביטחון תזונתי. ובכל זאת אנחנו מכירים את מגלגלי העיניים הטוענים שאין עניים ושאף אחד לא מת בישראל מרעב. אז אולי הציפייה שאני איראה כמו בסטריאוטיפ, בבגדים מרופטים, מקבץ נדבות, נטול קורת גג – זה אולי חלק מהעיוורון המכוון לעוני ולהשלכותיו. נוח לנו אולי לחשוב שהכול בסדר, ועל כן הסטריאוטיפ משרת את עצימת העיניים ועוזר לנו לראות את המוחלשים כשקופים. אבל עוני הוא הרבה יותר מזה, והשלכותיו רבות ורחבות. המציאות של משפחה ענייה מורכבת מחוסר ביטחון תזונתי, בריאותי, חברתי וקיומי. היא רצופה בחרדה, בהשפלה, בהיעדר אמונה ביציאה מהמעגל הנורא הזה, שגם הדורות הבאים כלואים בו. העוני השקוף הוא הילד שהולך לבית הספר בלי כריך מפני שאין בבית, ולפעמים חי משאריות של חברים טובים או של מורים שמכינים עבורו את הסנדוויץ'. וגם האימא שנכנסת למכולת ונאלצת לגנוב מטרנה או כל מוצר מזון אחר לילדים שלה – היא בולעת את הבושה, מסלקת את שאריות הכבוד העצמי שלה ועושה כל מה שהיא יכולה. ואני חותמת על זה שגם אני, לו הייתי במצבה, הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי שהילדים שלי לא יהיו רעבים. יש גם בעיות בריאות, השמנה, סוכרת, בעיות חניכיים ועוד בעיות אחרות שנובעות מתזונה לקויה – משום שהיא הזולה והזמינה ביותר. 

 העוני גם נראה כמו זוג המבוגרים שחיים בדירה רעועה ונאלצים לבחור בין הישרדות בדוחק לבין בריאות. העוני הוא הילדים שנשארים בבית וממציאים לעצמם מחלות כדי לכסות על הבושה בזמן שהחברים שלהם יוצאים לטיולים, או הלילות הקפואים בהיעדר חימום או בניסיון לחסוך כסף על חשמל, וכמובן, החרדות הנוראיות מפני שיחת הטלפון של הנושים. 

אז יכול להיות שבאמת בישראל לא מתים מרעב, אבל מתים מבעיות בריאות שניתן היה לרפא. מתים גם מקור; מתים מבושה. ומי שמקשה את ליבו וסוגר את ידו עושה עוול, מפני שהעניים כמעט לעולם לא יילחמו את מלחמתם – הם עסוקים במלחמת השרידות ובמחשבות איך יעבירו עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש. פתיחת היד אין משמעותה רק צדקה אלא שינוי תפיסת עולם וסדרי עדיפויות: להשקיע בצמצום פערים בפריפריה החברתית, שיחלץ ממעגל העוני את המשפחות שמתנדנדות על סיפו, בחינוך איכותי, שיספק הזדמנות אמיתית להצליח, במערכת בריאות ציבורית טובה וחזקה, במנגנון רווחה חכם, שמזהה במהירות את הבעיות ומטפל בהן, בתקצוב דיפרנציאלי בכל החזיתות, שגם אם לא ייצר את השוויון המיוחל ייצר שוויון הזדמנויות. אלה הערכים שמנחים אותנו, מנחים אותי בממשלה הזו, ולאורם אני פועלת. 

 אני רוצה להודות מקרב לב לשרים הנכבדים שהגיעו היום, הבוקר, לכנס – לשר הרווחה, שר האוצר, השרה לשוויון חברתי, שרת התחבורה – יושבת-ראש ועדת הבריאות ויושבת-ראש הקואליציה, חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, נציגי העמותות השונים, נציגי החברה האזרחית ונציגי החברה הערבית והפילנתרופיה השונים. כולם הגיעו הבוקר והתכנסו בחדר אחד. זה היה, אדוני, מרגש מאוד לראות את כולם יושבים סביב שולחן אחד ומתחילים לדבר ולהחליף רעיונות. זה דבר שלא קרה כאן בשנים האחרונות סביב המאבק בעוני והאי-ביטחון התזונתי. אני באמת מודה לכל הגורמים שהגיעו לכאן הבוקר. 

 תודה רבה גם לכל הוועדות, ועדות הכנסת שהתגייסו ליום המיוחד הזה, לחברת הכנסת שרן השכל, יושבת-ראש ועדת הבריאות, לחברת הכנסת מיכל שיר, יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, לחבר הכנסת אלכס קושניר, יושב-ראש ועדת הכספים, וכמובן לחברי חבר הכנסת מיכאל ביטון, יושב-ראש ועדת הכלכלה. כולם נרתמו לדיונים ביום המיוחד הזה. אנחנו רק התחלנו לשנות ולהעיר, ואני מאמינה בכל ליבי שעם הזמן, ובשיתוף פעולה, אני מלאת אמונה שאנחנו גם נצליח להביא לשינויים אדירים. תודה רבה. 


תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר, בבקשה.


כבוד היושב-ראש, כבוד שר הרווחה, כבוד השרים, חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך על הציון של היום החשוב הזה, כי "בתר עניא אזלא עניותא" – אחרי העני הולך העוני, זאת אומרת, לפעמים שוכחים מהעניים. טוב שזוכרים אותם ומעלים את הנושא הזה, כי יותר מכל המחלוקות והפערים, חובתנו כחברי כנסת, נציגי ציבור, להילחם בכל הכוח בעוני וברעב של אזרחי ישראל. 

אנחנו יודעים שלא יחדל אביון מקרב הארץ – תמיד יהיו עניים ויהיו עשירים – אבל חובת אלה שיש להם לפרנס את אלה שאין להם. זאת חובה אנושית, וזה ההבדל בן אדם לחיה. יש גם חיות שנותנות אוכל לחיות עניות, אבל בני אדם שלא נותנים אוכל לאנשים עניים הם לא בני אדם. 

הנתונים בישראל חמורים מאוד. אני לא אנצל את הדקות האלה שיש לי כדי להציג נתונים, מפני שהם מפורסמים וידועים לכול. הממ"מ של הכנסת עצמה כבר עסק בנושא העוני, כבר היה פעם דוח העוני של חבר הכנסת אלאלוף, כבר הייתה מועצה למניעת מחסור בתזונה. אבל מה שקורה – העוול שנעשה פה הוא מעבר לעניין הכלכלי של אוכלוסייה מוחלשת שאין לה מה לאכול. בעשורים האחרונים השתנה השיח ממדינה סוציאלית, חברתית, שאומרת: אני רוצה לעזור לעולים, לפליטים, לעניים ולאנשים שלא הצליחו להאשמת העניים בעניותם. זאת שיטה קפיטליסטית שהתחילה לפני אולי כבר עוד מעט 20 שנה. אני זוכר את ההתחלה של הדבר הזה. יש איזו אמירה כאילו העניים רוצים להיות עניים, הם בחרו להיות עניים, בפרט כאשר צירפו את הנושא הזה שבציבור החרדי יש אחוז גדול של עוני, עוד הוסיפו את המוטיב האנטישמי העתיק שהיהודים לא רוצים לעבוד, והם רוצים לחיות רק מריבית ורק מגנבות, כאילו שהם מעדיפים לחיות על חשבון אחרים, כאילו שהם סוחטים ושודדים את הקופה הציבורית. 

מי שיוצר את האווירה הזאת הם קבוצת אינטרסנטים בתקשורת, בפוליטיקה, שבנו הרבה קריירות על המסר הזה. כשהם מכוונים את האש נגד הציבור החרדי הם מסתירים שרוב העניים אינם חרדים, אבל זה נותן להם את ההצדקה לעשות את כל העוולות כלפי כל העניים בשם המצווה לפגוע בחרדים, שלא רוצים לעבוד, כביכול. 

ואני רוצה לומר שצריך להצביע על הבעיה האמיתית של הכלכלה הישראלית. כבר אמר את זה ראש הממשלה לשעבר במשל הידוע של השמן והרזה. מדינה כל כך קטנה שיש בה מגזר ציבורי כל כך גדול, וכל המגזר הציבורי מתפרנס מן המגזר הפרטי, לא יעזור כלום. גם אנחנו חלק מהמגזר הציבורי. אנחנו מקבלים משכורת מהמיסים שהמגזר הפרטי משלם. גם המיסים שהמגזר הציבורי משלם זה הכסף שהמגזר הפרטי נותן לנו כדי לשלם. זה אומר שיש פה אוכלוסייה קטנה של מגזר פרטי, וחלק גדול מהעניים שייכים למגזר הפרטי, שמפרנסים את המגזר הציבורי, שברבות השנים הוא הפך לבינוני ועשיר. 

אני זוכר שבשנות הקמת המדינה מי שעבד במגזר הציבורי זה היה כשליחות, כי המשכורות היו מאוד נמוכות יחסית למגזר הפרטי. היום התהפך הגלגל. כל הקיצוצים והירידות שיש במגזר הפרטי – במגזר הציבורי הם לא נפגעו בכלום, לא בקורונה ולא בשום דבר אחר. המשכורות שלהם רצו. מי נשבר? העצמאים והאנשים שאינם עשירים. 

והציבור החרדי הוא ציבור המופלה לרעה בעוגה התקציבית יותר מכל המגזרים העניים, שמתפרנסים איכשהו על ידי הסיוע הממשלתי. אני רוצה לומר שגם הפריפריה וגם השכבות החלשות, כולם זוכים לשירותים שהציבור החרדי לא זוכה להם, לא בחינוך ולא ברווחה. יושב פה שר הרווחה מאיר כהן, שהוא רגיש כל השנים לנושא של סיוע לעניים, והוא עזר הרבה בעניין של קמחא דפסחא, למשל, שאלו מנות אוכל שכולם יודעים שההשתתפות הממשלתית היא משהו כמו 8 שקלים בסל שצריך לעלות 150 שקלים. זה הכול בהתנדבות. אבל במשרד הרווחה אמרו לי הפקידים, כבוד השר, בכמה וכמה דיונים שקיימנו בוועדה לפניות הציבור: עובדי משרד הרווחה לא נועדו לעזור לעניים ולאנשים במצוקה בעוניים ובמרודם, הם רק נותנים להם שירותים. בקיצור, במשפט שלי, באמירה שלי – ואני מתרגם את הדברים שלהם: משרד הרווחה צריך לממן מספיק פקידים בשביל לתת שירותים, והעניים – שיישארו בעוניים. הוא לא צריך לחלק מנות מזון, לא צריך לחלק רווחה. אתה מבין מה אני אומר.


 כן, אבל אתה מבין שמי שאמר לך את זה אמר שטות.


 אבל הוא עובד בכיר אצלך במשרד הרווחה.


 ואתה מבין שזה לא – – –


 עוד לפניך הוא היה שם.


מי? סליחה.


הוא עובד בכיר במשרד הרווחה לפניך.


לא, זה לא משנה לי. גם אם הוא אמר את זה לפני 10 שנים – – – 


אבל הוא אמר את זה בוועדת הכנסת.


גם אם הוא אמר את זה לפני 10 ו-20 שנה, זאת אמירה לא – – –


 כן, שטות, אבל זאת התזה שלו. 


מיותרת.


 אני חשבתי כל השנים שעובדי משרד הרווחה הם האנשים שצריכים לעזור לעניים. הוא אומר: לא, אנחנו צריכים לספק כלים ורגולציה, וכל הביורוקרטיות הידועות. 

בכל אופן, אני רוצה לזעוק בשניות האחרונות את זעקת העניים מפני שר אוצר שאין לו שום רגישות חברתית והוא עשה גזרה נוראה – דיברתי על זה אתמול, אדוני היושב-ראש, פה בכנסת, על העניין של הכלים החד-פעמיים בזמן הקורונה. גם הכנסת בעצמה כבר הבינה שהדבר ההגייני ביותר זה כלים חד-פעמיים, ודווקא על העניים הטילו מס של הכלים החד-פעמיים. אני דורש ומבקש בשם היושר והצדק להקפיא את הצו הזה לפחות עד אחרי יעבור זעם, שהילדים העניים יוכלו לשמור על ההיגיינה שלהם ועל הבריאות שלהם, ולבטל את המס על הכלים החד-פעמיים. תודה רבה.


תודה רבה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב – איננה. חברת הכנסת יסמין פרידמן, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת הנכבדים, השרה והשר, היום מציינים את היום למאבק בעוני ובהיעדר הביטחון התזונתי. אני מבקשת להתחיל מסיפור אישי שקרה לי לא מזמן: בעודי ממתינה לבני מחוץ לבית הספר שלו כדי לאסוף אותו אני מבחינה באישה מבוגרת מאוד הולכת בקושי רב; היא הגיעה לחניה, לפח האשפה הגדול, והחלה מחפשת בו בקבוקים או פריטים שיאפשרו לה, כנראה, לצלוח עוד יום. יצאתי לשוחח איתה, שמעתי את סיפורה – זאת הייתה השלמת ההכנסה שלה, כי עם כמה בקבוקים היא יכולה לרכוש עוד אשל ומעט לחם, לדבריה. לאותה אישה לא הייתה בחירה. מפעילותי הציבורית אני מכירה מקרוב מאוד מה המשמעות של מזון חסר בבית. הסתובבתי בבתים כאלה שנים רבות, ואני מבינה את ההשלכות. 

 אני רוצה רגע שנעצור ונחשוב על מה אנחנו מדברים: "עוני", "רעב", "משפחות ללא ביטחון תזונתי" – תנו למילים הנוראות האלו רגע לשקוע. אנחנו מציינים את היום הזה פעם בשנה, אבל הלב נקרע מהידיעה שעבור מאות אלפי ילדים, נשים, מבוגרים וקשישים זו מציאות יום-יומית, 365 ימים של חשש ורעב, מעגל אכזרי שכמעט אי-אפשר לצאת ממנו. המספרים בדוחות העוני הם בלתי נתפסים. דוח ביטוח לאומי משנת 2019 מעריך שבשנת 2020 יהיו למעלה מ-1.9 מיליון עניים, ומתוכם 900,000 ילדים. מצבן של המשפחות היחידניות, שברובן המכריע הן אימהות, גרוע הרבה יותר. משבר הקורונה לא היטיב את המצב. רמת החיים ירדה ואיתה גם קו העוני עצמו, ומעגלים נוספים בחברה הישראלית נכנסו לסטטיסטיקה הנוראה, כמו חלק מהעצמאים. על פי דוח המערך לביטחון תזונתי של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מוערך שמשרד הרווחה ועמותות סיפקו רק בשנה החולפת סיוע בסלי מזון חודשיים לחצי מיליון תושבים.

יש ילדים שסובלים מתזונה לא מאוזנת או שהביטחון התזונתי שלהם מוטל בספק. מה זה אומר, בעצם, "מוטל בספק"? זה אומר שאם הילד לא יקבל ארוחה חמה בבית ספר, לא כל כך בטוח שיהיה לו מה לאכול בבוקר, וספק אם יהיה לו מה לאכול בערב. קשישים שצריכים לבחור בין חימום הבית, אוכל או תרופות – זה נשמע גדול מדי, רחוק, בדיוני. אלה לא סיפורים רחוקים מיבשת אחרת או ממדינת עולם שלישי, זה קורה כאן ועכשיו בישראל. 

הגיע הזמן לשנות תפיסה, לרענן את המחשבה, ולצד סיוע לנזקקים היום למנוע את הנזקקים של מחר. ישראל שלנו צריכה להיות אור לגויים ולהוביל את המלחמה בעוני וברעב. זאת ההשקעה הכלכלית החכמה ביותר. ילד שבע ירגיש בטוח יותר, יוכל להתרכז בלימודים טוב יותר ולהבטיח את עתידו ואת עתיד משפחתו. משפחה יציבה ותומכת תהיה מאושרת יותר ותוכל להשתלב טוב יותר בחברה. 

השנה כבר החל שינוי בתפיסה. חברת הכנסת עידית סילמן, יו"ר ועדת בריאות ויו"ר השדולה להצלת מזון ולביטחון תזונתי, יחד עם שר הרווחה מאיר כהן, תקצבו לראשונה סכום של 182 מיליון שקלים למען הגברת הביטחון התזונתי של מדינת ישראל. שר האוצר אביגדור ליברמן דאג להעביר תוספת תקציב של 30 מיליון שקלים לטובת סיוע ישיר בשנים 2022-2021. המלאכה עוד מרובה. לעוני ולביטחון התזונתי יש קשר ישיר לשוויון הזדמנויות בחברה שלנו ולהבטחת עתיד המדינה והחברה שבה אנו חיים. יש צורך בדיור ציבורי נוסף ובמערכת שמשתפת פעולה בין כל המשרדים ונותנת מענה שבו גם ניתנים הכלים לצאת ממעגל העוני. 

אני יודעת שהממשלה הזאת רק בתחילת דרכה, אבל אני בטוחה שנמשיך יחד כדי לטפל בבעיות העומק שהוזנחו כאן כל כך הרבה שנים. רק עבודה קשה ורצינית ללא פופוליזם תוכל להבטיח את עתידנו, וזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות. בין שאתם מאמינים בשוויון החברתי של בן-גוריון ובין בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי – בואו נאחד כוחות ונסכים על שיתוף פעולה למען המשימה הלאומית החשובה ביותר: מיגור העוני. ישראל לעולם לא תמצה את הפוטנציאל הכלכלי שלה כל עוד יש בה ילדים רעבים. תודה.


תודה רבה. חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה. 


אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים את יום המאבק בעוני ובאי-ביטחון תזונתי. זאת הזדמנות מצוינת להשמיע מעל במה זו את זעקתן של השכבות החלשות בחברה הישראלית, אשר נאבקות יום-יום לממש את זכותן לחיות בכבוד ולספק פת לחם למשפחותיהן. אף על פי שמדינת ישראל היא מעצמה ביטחון והייטק וכלכלת השוק שלה נחשבת לאחת המפותחות בעולם, עדיין ישנה אוכלוסייה לא קטנה שסובלת מאי-ביטחון תזונתי וחסרים לה צורכי הקיום הבסיסיים. 

נכון ל-2019 ישראל במקום השישי בעולם במדד העוני של מדינות ה-OECD. שנה לאחר פרסום דוח זה חלה התפרצות מגפת הקורונה וגרמה לטלטלה עצומה לכלכלת ישראל. כיום רבבות נפשות בישראל חיות בעוני, ומתוכם קשישים וילדים החיים במציאות מעוותת ועגומה של רעב, סבל ומאבק מתמשך ומייסר. 

קבוצת סיכון נוספת שמדינת ישראל צריכה לתת עליה את הדעת היא המתמודדים עם מחלות נפש. מחקרים רבים מראים קורלציה בין עוני לבין בריאות הנפש. רבים מהמתמודדים עם מחלות הנפש יתקשו להשתלב במעגל העבודה, ואף לא יקבלו סיוע מספק מהמדינה ומהחברה, בין היתר משום שהמוגבלות שלהם אינה נראית לעין, בין היתר מסייניזם וסטיגמה – דעות שליליות ללא שום בסיס. 

 הדוחק הכלכלי מונע מעניים בישראל לספק לעצמם ולמשפחות שלהם מזון בריא, מזין וחיוני. משפחות בישראל החיות באי-ביטחון תזונתי סובלות מחסך העלול לגרום להן לליקויים קשים בפן הפיזי והנפשי ולנזקים חמורים לטווח הארוך. בדוח של ארגון לתת ששמענו עליו בבוקר נכתב כי 51.8% מההורים המקבלים תמיכה נאלצים לוותר על תחליפי חלב אם עבור הילדים שלהם או לתת פחות מהכמות המומלצת. פשוט הזוי. 45% העידו כי הילדים שלהם צמצמו בכמות המזון או דילגו על ארוחות במהלך משבר הקורונה.

על פי נתוני הלמ"ס, הממוצע לחודש של החמישון התחתון עומד על 2,277 ש"ח לחמש נפשות, אך על פי המלצת משרד הבריאות נדרשים 3,186 ש"ח כדי לספק ביטחון תזונתי – לדעתי זה מעט מדי, אבל גם פה יש פער של 1,000 שקל. הביטחון התזונתי נועד להבטחת בריאותו הפיזית והנפשית של האדם, אך מעבר להישרדות, הוא נועד לאפשר לאדם להיחלץ מהמציאות הקשה שאליה נקלע ולחיות חיים של התפתחות וגדילה. 

המדינה מחויבת לפעול למזעור תופעת העוני הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הנפשי. לא די, לא די, חברי כנסת יקרים, בהזרמת הכספים, אלא צריך תוכנית מסודרת שתספק סיוע כלכלי לצד שירותים בעין, שיכללו גם ליווי צמוד של המשפחות, שיסייעו להם לצאת ממעגל העוני ולהתפתח מבחינה אישיותית ומקצועית. כדי להוציא אנשים ממעגל העוני לא די בחלוקת קצבאות וסלי מזון. תלות בסיוע רק תנציח את המצב, את העוני, ולא תאפשר לצאת ממנו. כמובן, מי שאינו יכול לעבוד ולהתפרנס בכבוד חייב לקבל עזרה מהקהילה ומהמדינה, ואיננו יכולים כחברה לקבל מציאות של אנשים חולים ועניים הנמצאים בחרפת רעב.

 אבל, וזה האבל הגדול, על המדינה גם לעודד אנשים הסובלים מעוני ויכולים להתפרנס, שיוכלו להיכנס למעגל העבודה. המדינה צריכה לפעול כדי לייצר די מקומות עבודה ולספק הכשרות מקצועיות, ייעוץ והכוונה. כך ממזערים את תופעת העוני. כדי לעזור להילחם בעוני, המדינה יכולה לפעול להוריד את יוקר המחיה, להוריד חסמים, להוריד מכסים, לפעול נגד הריכוזיות במשק, להקל על עצמאים שמנסים להקים עסק ולהתפרנס בכבוד. המדינה מערימה עליהם קשיים ביורוקרטיים ומייסרת אותם. 

ממשלת השינוי הבטיחה ריפוי, אך במקום לסייע למשפחות עוני, היא מובילה את עליית יוקר המחיה והמיסים, אשר מהווים מהלומה קשה עבורן ומאיימים למוטט אותן לחלוטין. התקציב שמספקת המדינה לסייע לעניים הוא מבורך, הוא באמת מבורך, אך הבעיה לא תיפתר בכך. את העוני צריך לתקן מהשורש: לספק מערכת חינוך והשכלה ראויים בפריפריה ולאוכלוסיות חלשות, לייצר מקומות עבודה ולפעול להורדת יוקר המחיה, ללוות את הסובלים מעוני ולוודא שכולם זוכים למענה ראוי ומצליחים לחיות בכבוד וברווחה. תודה. 


 תודה רבה. חברת הכנסת תומא סלימאן, בבקשה. 


 כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, הרשו לי קודם כול לברך את חברת הכנסת אפרת רייטן על היוזמה שלה, באמת, ליזום יום כזה ולנהל את הדיון שהתקיים בבוקר. אומנם נבצר ממני, בגלל מחויבות קודמת, אבל אי-אפשר להתעלם מכך שזה נושא חשוב, הנושא שהבאת לקדמת הבמה, ואני מקווה שבאמת נמשיך לעסוק בנושא הזה לאורך כל הדרך. כל הכבוד. 

אני חייבת להגיד שהעוני בחברה בישראל בכללה הוא מכה. לצערנו, הדוח של לתת מהיום אמור להדאיג את כולנו; אמור להדאיג את מקבלי ההחלטות, אבל גם את הציבור באופן כללי. אנחנו נחשפים לעובדה שיותר ויותר משקי בית במדינת ישראל מתקרבים למעגל העוני. ממילא מלכתחילה אחוזי העוני היו גבוהים, ועכשיו יש 10% חדשים שמצטרפים ומתקרבים למעגל העוני, וזה במיוחד לאחר שנת הקורונה. אנחנו שואלים את עצמנו מה אפשר לעשות ואיך המדינה תרחיק את 10% האלה מהמעגל שנקרא מעגל העוני, אבל תעזור גם לשני מיליון ו-540,000 בני אדם במדינת ישראל, כמחציתם ילדים קטנים, החיים כבר במצב של עוני וגם של אי-ביטחון תזונתי. 

 כאשר אנחנו מזכירים את העוני, חייבים לזכור שזה לא רק עניין של – אולי הבולט ביותר הוא האי-ביטחון התזונתי. הרבה מהדברים האחרים, אנשים לא יוכלו לוותר עליהם, או מוכרחים לשלם עליהם, ואז הכול בא על חשבון פת הלחם, האוכל ותזונה נכונה לילדים. אבל זה אומר שאנשים נמצאים בקור, בלי חימום; זה אומר שאזרחים ותיקים מוותרים על תרופות חיוניות מאוד. זה אומר נזק לטווח ארוך, גם לגוף וגם לחברה. בסופו של דבר, אנשים שלא ימצאו – יש אמירה מאוד מפורסמת בערבית של אבו ד'ר אלע'פארי שאומרת: אני מתפלא על אדם שאין לו פת לחם בבית ולא יוצא לחברה עם סכין ביד. כלומר, לא סכין במובן של סכין, אלא סיף. איך זה נקרא?


חרב. 


 חרב ביד. 


 חץ, אולי חץ. 


 טוב שיש אנשים ממוצא מרוקאי לעזור לי בתרגום. תודה, כבוד השר. 


 מרוקאי זה סכין, זה לא קשור. 


 באמת, ההשלכות של זה הן השלכות מאוד מרחיקות לכת, ואנחנו צריכים לדאוג. 

מה שמדאיג עוד יותר הוא שהעוני בחברה שלי, בחברה הערבית, הרבה יותר רחב והרבה יותר עמוק, כבוד השר. כבר הראו התערבויות קודמות כדי להוציא אנשים ממעגל העוני, ועם אותה תוספת הכנסה היה למשפחה יהודית קל יותר לצאת ממעגל העוני מלמשפחה ערבית, כי העוני בחברה הערבית הרבה יותר עמוק. זאת מציאות מאוד קשה כאשר אחד מכל שני ילדים ערבים לא אוכל טוב ולא יודע מאיפה יבוא המזון שלו. 

אני חושבת שכאשר מטפלים בעוני ובאי-ביטחון תזונתי, לרוב יש גישה של עיוורון לאומי ועיוורון מגדרי: לא מבדילים בין אחד לאחד, אנחנו נותנים לכולם. אבל זה בדיוק העיוורון – זה בדיוק העיוורון כי הם לא רואים שיש יותר עוני והוא עמוק יותר אצל הערבים מאשר אצל היהודים, והם לא רואים שהעוני יותר עמוק אצל נשים, במיוחד אימהות יחידניות, אז לא מחליטים החלטות ולא בונים תוכניות לענות על הפערים הקיימים האלה ולעזור לקבוצות הכי מוחלשות. 

אני חושבת שהגיע הזמן לבנות תוכניות שמודעות לשוני בין הקבוצות, בין האוכלוסיות השונות. זה קצת קשה, כבוד השר, כאשר אין ייצוג טוב למומחים ערבים, לנציגים ערבים, במוקדי קבלת ההחלטות, גם במועצה וגם בהרבה מקומות אחרים שבהם אפשר שהם יביעו את הקול ואת הצרכים של האוכלוסייה הערבית. אני חושבת שממשלות ישראל צריכות, הממשלה צריכה לדאוג לשינוי מדיניות כלכלית שיבטיח מתן הכנסה יותר גבוהה לציבור שנכנס למעגל העוני, אם זה בהעלאת משכורות ואם זה בפתיחת אופציות והזדמנויות לתעסוקה מכבדת ומכובדת. 

דבר שני, אי-אפשר להסתמך רק על צדקה, כלומר, לפזר פה ושם קצת צדקה לעניים. צריך לתת להם הזדמנות לצאת מהמעגל. תודה רבה. 


 תודה רבה. חברת הכנסת לסקי, בבקשה. 


 כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השרה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את חברתי חברת הכנסת אפרת רייטן, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, על ציון היום הזה. 

אנחנו מציינות ומציינים היום בכנסת את יום המאבק בעוני ובאי-ביטחון התזונתי, אבל עבור רבים, רבים מדי, זה לא ציון יום אחד אלא הם חיים יום-יום את העוני ואת האי-ביטחון התזונתי. לפי דוח העוני האלטרנטיבי לשנת 2021 של ארגון לתת – תקשיבו טוב – כמעט רבע מהמשפחות בישראל בסכנה להידרדר לעוני ומעל חמישית מהמשפחות בישראל חיות באי-ביטחון תזונתי, ובתוכן יותר מ-770,000 ילדים. אלה נתונים הזויים. 

 בתור אחת המדינות המתקדמות בעולם, שאוהבת לקרוא לעצמה סטרטאפ ניישן, מדינה שהוקמה על האתוס של הסולידריות – – –


– – –


 אז הייתם צריכים לתאם את היום. זה הדוח שיש לנו כרגע, מה אני אגיד לך?


אני לא מתאם, אנחנו לא מתאמים, אנחנו הולכים – יש דוח שהוא של הביטוח הלאומי, שהוא לא על 540 משפחות. הוא דוח שנותן בדיוק כמו מה שמבקשים מה-OECD. אז נמתין. לא – בוודאי שיש משפחות. צריך פשוט להמתין לדוח ושהממשלה והכנסת יתייחסו לזה. 


 תודה, כבוד השר. אנחנו נמתין לדוח, ואני אשמח גם להתייחס אליו בהתאם. אני יודעת שנעשית עבודה רצינית, אני יודעת שכבוד השר – – –


לא, לא, אני ביקשתי גם מאפרת, כשהדוח הזה יגיע, אני נערך – – – כשהדוח הזה יגיע, באמת ועדת הרווחה צריכה – היא עושה עבודה מצוינת – –


 מאה אחוז.


– – שיהיה דיון סביב הדוח.


מאה אחוז. ואני גם – – –


 גם שם יהיו הרבה דברים שנצטרך – – – 


 נכון. ואני גם חייבת לומר – –


 אבל זה הדוח.


– – שאני מודה לשר באופן אישי, וליו"ר ועדת הבריאות ויו"ר השדולה לביטחון תזונתי, על עצם החזרת הפרויקט של ביטחון תזונתי לתוך בסיס התקציב – משהו שלא היה – וסכומים גדולים, וזה פרויקט חשוב מאין כמוהו. 

אבל על מה אני רוצה לדבר כרגע? אני רוצה לדבר ולומר שהעוני משנה את פניו. אנחנו לא יכולים לדבר היום על העוני שהתרגלנו אליו, על העוני שמצטלם ואנחנו יכולים לראות אותו ולזהות אותו. על פי הדוח האלטרנטיבי, כבוד השר – ואני מצטערת, כי אלה הנתונים שיש לי כרגע – מאז מגפת הקורונה עלה מספר המשפחות או משקי הבית שממש מידרדרים אל העוני. אם קודם מעמד הביניים, כ-14% מהמשפחות היו בסכנת עוני, היום זה כבר מעל 23%. וכשאנחנו מדברים על זה שמעמד הביניים מצטמק, אנחנו חייבים להיות מודאגים, ולא רק בגלל הבעיות החברתיות והתזונתיות והבריאותיות; כאשר מעמד הביניים מצטמק, קטן, גם חוזקה של הדמוקרטיה מצטמק, מאחר שיש קשר אינהרנטי בין דמוקרטיה חזקה לבין מעמד ביניים איתן. לא יכול להיות שאנשים עובדים, מתפרנסים, בעלי מקצועות, פתאום אם האוטו שלהם מתקלקל או פתאום הם צריכים איזה ניתוח – אין להם כסף לשלם עבור זה; חיים מיום ליום; פתאום צריכים להקטין את ההוצאות שלהם בדברים חיוניים כמו בריאות, כמו חינוך, כמו מזון. 

הדברים האלה לא אמורים להתרחש במדינת ישראל. ישראל נמצאת היום, או מככבת, באחד המקומות הגבוהים ב-OECD בפערים בין עניים לעשירים. כשקמה המדינה, כבוד היושב-ראש, הפערים בין עניים לעשירים היו מאוד מאוד מצומצמים. לא היו פערים כל כך גדולים. היום הפערים הם אסטרונומיים, דומים לאלה במדינות שיש בהם שחיתות שלטונית, שיש בהן קשרי הון-שלטון, מדינות קפיטליסטיות קשות, וישראל ממש דוהרת להיות ממש בראש הרשימה של אותן מדינות. 

ואני חייבת לומר שהיד הנעלמה של אדם סמית היא לא גזרת גורל, זאת פרדיגמה שניתנת לשינוי, ואנחנו חייבים וחייבות לשנות את השיטה הכלכלית. אנחנו חייבים, במקום לדבר על להיות במדינה של קפיטליזם חזירי, חייבים לחזור למדינת רווחה, למדינה של כלכלת חמלה. אנחנו חייבים לדבר על כלכלה אחרת – כלכלה מעגלית, כלכלה קהילתית. כלכלה אחרת. על פי האמנות הבין-לאומיות אנחנו אמורים כמדינה להעניק לכל התושבים והתושבות תנאים לקיום בכבוד. עכשיו, לא כמו שנאמר פעם – קיום מינימלי בכבוד, כי מה זה קיום מינימלי בכבוד? זה בקושי קורת גג וקוטג'. אנחנו חייבים לאפשר לכול, במיוחד לילדים, חייבים לאפשר להם את האפשרות להתפתח, לבחור את העתיד שלהם, לתת להם את כל ההזדמנויות כדי שהם יגדלו ויהיו מועילים גם לעצמם וגם לחברה של כולנו.

 אנחנו חייבים להאמין, לדבר, שעולם אחר הוא אפשרי – עולם שבו בני האדם הם בני אדם אחד לשני ואחת לשנייה; עולם שבו אנחנו מביאים בחשבון את הצרכים הסביבתיים והחברתיים של כולנו, לא עולם של הון-שלטון שפוגע בחברה ובין היתר מייצר את האי-ביטחון התזונתי. כי בישראל יש מזון – יש מזון שנזרק לפח. במקום שזה יגיע לידיים של הילדים, שזה יגיע לידיים של אלה שידם אינה משגת, זה מגיע לפח. 

לפני כמה ימים – וזה לסיכום – התקשורת דיווחה על חסר בית שנפטר מהיפותרמיה בגלל תנאי מזג האוויר, כי הוא חי בחוץ. אנחנו גם דווחנו על כך שאישה מבוגרת שחיה בגפה נפטרה מהיפותרמיה בביתה. מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו אנשים מתים בגלל חוסר, לא חומרי ולא של קורת גג. הגיע הזמן, עם כל המשאבים שיש לנו, לא רק לתקצב תוכניות אלא לשנות את המודל הכלכלי ולחזור להיות חברה של כלכלת חמלה ושל כלכלה שמאפשרת מדינת רווחה. תודה רבה, כבוד היושב-ראש.


תודה רבה. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה. 


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, השרים הנכבדים שנמצאים כאן, אנחנו היום מציינים את יום המאבק בעוני ובאי-ביטחון תזונתי. זה דבר שאולי אם חשבנו פעם שאפשר למחוק את היום הזה מלוח השנה – והלוואי שנגיע ליום הזה – אז התשובה היא עדיין, עדיין, אדוני היושב-ראש, יש עוד הרבה הרבה מה לתקן, וזה יכול להיות חלום מתוק. 

אבל בינתיים צריכים, איך שאומרים, להגשים כמה משאלות של אנשים. אז אני קודם כול רוצה מצד אחד להודות לשר הפנים הקודם, יושב-ראש תנועת ש"ס, הרב אריה דרעי, שבקדנציה הקודמת לקח את זה ממש בצורה חזקה על עצמו, את הנושא של חלוקת השוברים – מיזם שהוא עשה מטעם המשרד שלו. זה דבר שבאמת עזר לרבבות על גבי רבבות של אנשים, ועד היום, איך שאומרים, כשפוגשים אותי, לא מפסיקים לשבח, מצד אחד. זה עזר לכולם – לערבים, יהודים, חרדים, חילונים; לכל אחד זה נתן, הכול לפי קריטריונים, ביושרה. יצאה הנשמה עד שאישרו לו את זה בכל הדרגים המשפטיים, אבל מרגע שאישרו את הנושא הזה, פשוט, לראות את הברק בעיניים של אותם אנשים שמקבלים – חלק קיבלו 5,000, 6,000, 7,000 שקל – זה נתן באמת עזרה מסיבית לאותן המשפחות, אלה שמתמודדות עם חסכים תזונתיים. 

זה מצב שמגיעים לראות מקררים ריקים. זה פשוט בושה אחת גדולה. אם פעם זו הייתה סיסמה של אחד מארגוני החסד, חסדי נעמי: "אימא, הבטחת לנו עוף לשבת" – זה לא רחוק מהמציאות בהרבה בתים. יש הרבה בתים שאולי המנה החמה הזאת של עוף או בשר או כל דבר כזה היא מנת חלקם רק ביום כזה שזה יום שבת. אסור לנו לשכוח את החלש. אנחנו חייבים להילחם בעוני ואנחנו חייבים לדעת שיש הרבה אנשים עם מקררים ריקים. 

 וזו ההזדמנות להגיד לממשלה הזאת: ממשלה יקרה, תתאמצו בתחום הזה. תיתנו. נמצא איתנו פה ידידי ורעי שר הרווחה, ואני יודע כמה ליבו של מאיר כהן, שהיה גם ראש עיר – לא להפריע לשר רגע, לא להפריע לו – מכובד והוא יודע מה זה פריפריה, הוא יודע מה זה אנשים עם מצוקות. הוא גדל איתם, הוא גדל עם הנושא הזה. הוא יודע בדיוק שכשאנחנו מדברים על ציון יום המאבק בעוני – הוא יודע גם שהאמת נמצאת וקיימת. לכן אני באמת, בעזרת השם, מצפה שהוא ימשיך הלאה את המאבק הזה. זה לא מאבק יומי, זה מאבק שצריך לדחוף לספר התקציב ולהילחם, וכל פעם – כי לצערנו, אתה יודע, כספים הולכים לכל מיני דברים אחרים וזולגים לצערנו לדברים אחרים. אתה גם רואה את זה, כולנו רואים את זה, אנחנו לא עיוורים. יש כסף לכל מיני דברים – בואו לא נתחיל פה את הפירוטים שעשינו בספר התקציב: להאכלת חתולים וכל הדברים האלה. בואו לא ניכנס לנישות האלה. כבר ייללתי על זה מספיק. ואתה מחייך – אהבת את החתולה. אין לי בעיה, סבבה. אתה יודע – – –


זה חשוב – – –


מאיר, אני אגיד לך משהו, ותקשיב לטוב מה שאני אומר לך.


היית ראש עיר, ואתה יודע – – –


אנחנו כראשי ערים יודעים את זה, יודעים מה בדיוק קורה אצל אנשים. אם כדי להגדיל את התקציב לאותן משפחות צריך לא שאביא חתולה אלא שאתחפש לחתולה ואשב ליד ראש הממשלה בנט, אעשה זאת. אין לי בעיה, גם לא בפורים – רק שייתנו אוכל למשפחות. כך שאתה מבין – צריכים לדעת. 

בהזדמנות זו, בנשימה הזאת, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לכל הארגונים. יש עשרות ארגוני חסד שמחלקים, והייתי בכמה מהם בביקורים, כמו לקט ישראל, לתת וכמו כל מיני ארגונים, וגם ארגונים תורניים, כמו חסדי נעמי, יד אליעזר ועוד עשרות ארגונים. אני לא רוצה פה לפרט את כולם, אבל הם ממש נותנים ושופכים כסף למשפחות האלה. אני חושב שהם עושים את תפקידה של הממשלה, לצערנו, כי מי שצריך לעשות את זה זה אנחנו, רק מה? הם מביאים תרומות ומגייסים. בואו קודם כול נגיד להם תודה ביום הגדול הזה על זה שהם עוזרים לי, לך ולכל אחד למגר את העוני.

 הדבר האחרון, ובזה אני רוצה לסיים – שימו לב, המינוח שלנו, אצלנו, הוא משפחות ברוכות ילדים, לא כמו שאומרים: משפחות מרובות ילדים. אצלנו: משפחות ברוכות ילדים, ויש בזה אמירה. נכנס לפה גם ידידי מיכאל היקר. ומי כן בא? מיכאל. 


הוא ממשפחה ברוכת ילדים.


ממשפחה ברוכת ילדים. כך שאצלנו – – –


מזל שהסכימו ללדת את האחרון, כי אז נולדתי. אם הם היו מתכננים – – – לא הייתי בא לעולם.


ברוך השם. מיכאל היקר, אתה היית שר, ואני רוצה להגיד לך משפט אחד: גם אני בא ממשפחה ברוכת ילדים, אבל אשתי, בלי עין הרע, היא ממשפחה של 17 אחים ואחיות.


בלי עין הרע.


 כך שאני יודע מה זה כיף שכל אחד במשפחה – אנחנו לא מתביישים בזה, אנחנו גאים במשפחות ברוכות ילדים. 

אני רוצה רק להגיד עוד משפט ובזה לסיים; זה משהו קטן, על חשבון הבית. בפרשת השבוע, ידידי, כתוב על שפרה ופועה, שזה מרים ויוכבד: "ותחייןָ את הילדים". פרעה רצה לגזור כליה על עם ישראל בפרשת השבוע ורצח את התינוקות. הוא הכניס אותם ליאור, הרג אותם, כיסח אותם – ככה הוא עשה את זה. לעומת זאת, הן לא הסכימו לדרכים של פרעה, להפלות, להרוג את הילדים, חס ושלום. מה הן עשו? כתוב: "ותחייןָ את הילדים". הן היו נותנות חבילות – ובהשאלה לימינו, עם טיטולים ומטרנה – לכל הילדים האלה כדי שהם ימשיכו לחיות. כי תפיסת העולם שלנו, חברים יקרים – אני אומר את זה, אפילו שלחלק זה לא נשמע, אבל אני אומר את זה כי אני אדם דתי ואמוני – אצלנו הפלה זה רצח. נקודה. למה? כי כל תינוק אצלנו זה נשמה.

בהזדמנות הזו אני קצת סונט בשרת התחבורה, שלא נמצאת פה, שהוציאה איזה טיקטוק כזה, לא יודע מה, עם חרטות כאלה. היא כתבה שם שיש ועדות של הפלות שמכניסים אליהן רב. למה? למה? באמת, למה לחרטט אותנו? אדוני היושב-ראש, אין שום רב בוועדות האלה. אלו ועדות מקצועיות. 


תודה.


אני מסיים. זו ועדה מקצועית, וחבל שהיא סתם שיקרה לעיני הטיקטוק הזה, כי כל עם ישראל יודע שהשרה כתבה דברי שקר. תודה רבה. 


תודה רבה. חבר הכנסת ביטון, בבקשה.


 כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, היום הוכרז יום העוני בכנסת, ביוזמתה של חברת הכנסת אפרת רייטן. אני מצדיע לך, אפרת רייטן, שהבאת את הנושא לסדר-היום ודחפת את הוועדות לדון בנושא הזה. אבל אני גם עצוב עלייך, עלינו ועל יושבי הבית הזה, שהעוני – אין לו רייטינג. העוני לא מביא את החבר'ה לדיונים, העוני לא אטרקטיבי, העוני משאיר את הח"כים בבית. 

עשינו דיון בבוקר על תיקוני חקיקה בדואר. לא רפורמה, לא הפרטה גדולה, רק עוד כמה תיקונים. באו קרוב ל-20 ח"כים; צעקות, התלהבות. שלוש שעות דיון – התקדמנו סעיף אחד. עשיתי דיון לבקשתך על עושק של עניים, על איך מרמים מאות אלפי עניים – מציעים להם חבילה לשיפור דירוג האשראי, כי אנחנו, הממשלה, קבענו דירוג אשראי, ולבן האדם העני פתאום אין דירוג אשראי, כי אין לו נכסים ואין לו חסכונות. 


מתי זה היה?


היום עשינו דיון איך עושקים אותם וראינו מאות מקרים שהמועצה לצרכנות תופסת את הרמאים ומחזירה את הכסף, ואני הייתי לבד, ומי באה לבקר אותי? אפרת רייטן. מזל שהיא באה.


 – – – 


מי? אה. 


– – –


הייתי לבד.


הוא היה לבד. מצד אחד של השולחן אנשי מקצוע וזהו.


לפני שבוע אמרתי – כדי להסביר את הכאב שלי על היחס לעניים – שני מיליון האזרחים מתוך תשעה מיליון, שזה שווה 25 מנדטים, עניים. אני לא מדבר על מעמד הביניים שקרוב לעוני כי הקו הזה זז גם במניפולציות, בסטטיסטיקה. הרי בקורונה כולם ירדו בהכנסה. אם קו העוני היה 2,500 שקל והיית מעליו, פתאום עכשיו ההכנסה שלך יורדת ואתה נחשב עשיר, כי אתה קצת מעל הקו הזה. זה המצב שלנו. אמרתי בוועדה שאולי צריך שהממשלות ייפלו על מצב העניים, ואז אמרו לי: מה, אתה מפיל את הממשלה? היושב-ראש, אני רוצה שהממשלה הזאת תעבוד טוב, וגם לא אכפת לי שהיא תהיה ארבע שנים, אבל כשהיא נופלת, שהיא תיפול על עניים. לא נפלה ממשלה על העניים בישראל; נפלה על מטוסי F-15 בשבת, נפלה על התנתקות, נפלה על אוסלו, נפלה פה, נפלה על דת ומדינה, נפלה על הפגנות, על אבנים. איך לא נפלה ממשלה על העניים? שכחנו מאיפה אנחנו באנו? שכחנו את חזון נביאי ישראל? שכחנו מה הרצל אמר על המדינה? שכחנו מה בן-גוריון כתב? שכחנו את הנביאים אומרים לנו: "הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, וכי תראה ערֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם." פרֹס לרעב לחמך. 

זה יום העוני וביטחון תזונתי. האם אנחנו, הדור הזה, זכינו להכניס אלינו הביתה אדם רעב ולהאכיל אותו? אני בבעיה, כי אני רואה את מאיר, ואני מכיר את הבית שהוא בא ממנו, אז הוא כן, הוא זכה. אבל האם אנחנו, כל אזרח כאן, הכנסנו עני לביתו והכנו לו ארוחה? היה לנו האומץ, הכנות, הפתיחות, האחריות האישית, לראות אדם עני ולהכניס אותו? אימא שלי, מסעודה ביטון, הייתה אישה ענייה לפי הפרמטרים של קו העוני: תשעה ילדים, הכנסה סטנדרטית לנפש חציונית, ככה עושים את החישוב. לא, הכנסה חציונית לנפש סטנדרטית – ככה מתחת לקו העוני. אז מסעודה, בהכנסה החציונית לנפש סטנדרטית, היא מתחת לסטנדרטית.


– – –


 והיא גרה בבית של עמידר, אבל בכל שנה היא הכניסה קטוע רגליים לשבת שלמה, והייתה שולחת אותי איתו לבתי הכנסת, והרבנים היו עושים לו מי שבירך, וכל אזרח אומר מה הוא ייתן, מתפלל, ובמוצאי שבת הוא אוסף את הצדקה. ולא הכרנו את האיש הזה. ולא היה לה כלום. מה היה במקרר של מסעודה? היה בו שפע? היו בו הגזמות? היו בו חטיפים? היו בו כל מיני יוגורטים? לא היה. מה היה לה? לב גדול ונפש יהודית ולראות אדם קטוע רגליים ולפרוס לרעב לחמך. זה השיעור שהיא לימדה אותי. 

פעם הגיע אליי נרקומן. מאיר, הבעיה בנרקומנים של ירוחם ודימונה היא שאנחנו יודעים מי אבא ואימא שלהם. זה לא נרקומן הומלס. אנחנו מתביישים שאנחנו רואים אותם; אנחנו אומרים: איך הקדוש ברוך הוא הביא אותנו, שאנחנו ראשי הערים והם נרקומנים, והם גדלו איתנו בשכונה? בגלל שאנחנו מכירים אותם, הם לא זרים לנו. והוא חי, הנרקומן, הוא יציב, הוא 30 שנה מגייס כסף. זה לא נרקומן שמתכוון למות. אז לפעמים אתה לא פוגש אותו – הוא בא אליך הביתה. 


תודה. 


 מה תודה? אני רק התחלתי. כבוד היושב-ראש, אני האחרון, לא?


יש לי עוד חוק ויש לי את השר. 


– – – 


מה, עאידה?


– – – לך תדע מה הוא עשה איתו. 


חבר הכנסת ביטון, הדברים שלך מאוד נוגעים ללב, אבל יש לי את השר ויש לי עוד חוק. 


 היושב-ראש, אני מבקש נסיבות מקילות. שני טיעונים להארכת זמן: אחד – – 


– – –


קיבלת שתי דקות. 


 – – אחד זה שאני כמעט לא מופיע במליאה; אני ספון בוועדה, אתה יודע. 


 הוועדה שלך מתקתקת. 


 אני עובד שם, אז עד שאני בא למליאה, אתה צריך לתת לי להגיב. 


 מיכאל, אתה לא צריך שום סיבה. תגיד: אני בקואליציה – – –


 עכשיו אני אגיד לך, פעם הייתה קהילה והיה טיפול קהילתי ברעבים, אבל אנחנו נהיינו מדינה, ומי התחיל לטפל ברעבים? דווקא העמותות, והן עושות עבודה טובה: חלק – חבילות, חלק – כרטיסי מזון, חלק – קואופרטיב מזון. כולם, שיבואו על הברכה, אבל זאת לא משימה לעמותות, זאת משימה למדינה. 

הבשורה היא שאפשר לטפל ברעב הזה ב-200 מיליון שקל, ואני מסתכל על מאיר ואני יודע שהוא עסק בזה, והביטחון התזונתי אצלו – ולתת לרשויות ולמחלקות רווחה כך שכל אדם שאין לו מה לאכול ימלאו לו את המקרר, ויביאו את הרשימות. עשינו את זה בביטחון תזונתי במיזם, בשיתוף המגזר השלישי ובשיתוף המדינה. 

 הרווחה תאכיל את העניים, היא מכירה כל בית. שיהיו שם 100, 200 מיליון וזה סוגר את הפינה; שלא תהיה לנו החרפה הזאת שבמדינת ישראל העשירה לאדם אין אוכל במקרר ולאימא אין מה לתת לתינוק שלה. אנחנו בכסף קטן עושים את זה. אנחנו לא מתביישים – אנחנו זורקים מזון של אולמות, מזון של מלונות, מזון של תעשייה שפג תוקף, קרוב לפג תוקף, זורקים במקום לתת לעניים. 

 אני אומר לכם שמהבית הזה צריכה לצאת קריאה שלא יהיה אדם בישראל שרעב למזון, ושהמשימה של ביטחון תזונתי היא לא של העמותות. הן יעזרו לנו, הן יעתרו, הן ייזמו, הן יהיו חדשניות, אבל הממשלה צריכה לשים על זה את ה-100, 200 מיליון. וכל ראש רשות צריך לפתוח אצלו שולחן לביטחון תזונתי ולשאול את העובדים הסוציאליים והקהילתיים: יש מישהו רעב אצלנו בבית? יש מישהו ברחוב שאין לו מה לאכול? זה כסף קטן לחסד, לצדק ולצדקה הכי גדולה שכל יהודי מחויב בה: פרוס לרעב לחמך. תודה רבה. 


תודה רבה. השר מאיר כהן, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, גברתי השרה, חברת הכנסת רייטן, תודה רבה לך. היה יום יוצא מן הכלל, ועשית היסטוריה. אמרתי לך, עשית היסטוריה. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני באתי לוועדה, אני פה כבר עשר שנים, ותמיד היה מתח גדול ביום העוני, ושר האוצר ושר הרווחה לא ישבו האחד עם השני, שמא האחד יגיד לשני דברים בוטים. תמיד שרי הרווחה יגידו לשר האוצר: לא, זה לא מספיק. וכשהעמותות הביאו את הדוחות שלהן, לא הגענו. והינה, היום ישבנו כולנו אצל אפרת – עמותות, אני, שר האוצר, שרים אחרים שהגיעו מאוחר יותר – וזה היה באמת דיון מעמיק שאתה חש בו שדברים זזים. 

 אדוני היושב-ראש, לפני שמונה שנים מוניתי לראשונה לתפקיד שר הרווחה. הייתי הפוליטיקאי היחיד שביקש את המשרד החשוב הזה. באו ושאלו: מי רוצה להיות שר הרווחה? לפני הבחירות הגענו אני ובוז'י הרצוג, זהו, וישבנו והסברנו למה אנחנו רוצים להיות שרי רווחה. זאת הייתה ממשלה שלא מילאה את ימיה, וכיהנתי בתפקיד שנה ושמונה חודשים. במהלך כהונתי הצלחתי להוביל כמה פרויקטים חשובים – אני אומר בענווה גדולה – ואולי הפרויקט החשוב שבהם הוא "נושמים לרווחה", ואני אספר על הפרויקט הזה בהמשך. 

 אבל דבר אחד חשוב כן עשיתי: אני מייד עצרתי עשרות תהליכי הפרטה. למשל המעונות הממשלתיים, דאגתי ואני עדיין דואג שלא יפריטו אותם, חס ושלום. כל מה שנגמר לו מכרז ויכולתי להחזיר למשרד – החזרתי, מתוך מה שאמרת, חבר הכנסת ביטון: לקחת אחריות, כי הרגשתי שככל שאנחנו מפריטים את זרועות הרווחה, אנחנו עושים עוול לאנשים שאנחנו צריכים לקחת עליהם אחריות. 

 אחריות, חברות וחברי הכנסת, היא מילת המפתח; היא האמירה המרכזית שצריכה לצאת ממשרדי הממשלה. צריך לומר את זה בקול רם ובקול ברור: ממשלה צריכה לקחת אחריות מלאה על שלל המחויבויות שלה ועל שלל השירותים שהיא נותנת לאזרחים. כשר הרווחה אני אומר את זה בקולי שלי ברור: אנחנו כאן כדי לקחת אחריות. אנחנו נחבק את העמותות. חבר הכנסת ביטון, יפה אמרת: נחבק את העמותות, הם השותפים הכי טובים שלנו בשטח, אבל האחריות חייבת להיות שלנו, אני אומר את זה. הם הנשמה היתרה, הם אלה שיכולים להיות נגישים, להגיע לכל פינה, להכיר את האוכלוסיות, להגיע לתוך היישובים הבדואיים בדרום ולהגיע לכל מקום, אבל האחריות היא האחריות שלנו. 

 הדבר הראשון שהיה חשוב לעשות, ואני היום מודה לאלוהים – – –


 – – – 


בוודאי, בוודאי. 


– – – זה זרוע הביצוע – – –


 ביטון, אתה אמרת את מה שאמרתי לראשי הרשויות, ולא דיברנו: להקים בתוך היישובים שלהם את המועצה הזאת, מועצת העוני. ולא דיברנו, אבל אנחנו חושבים בראשים של ראשי ערים, אנחנו שנינו עסקנו בזה. 

 הקמתי את הוועדה לצמצום העוני שבראשה עמד חברי אלי אלאלוף, ייבדל לחיים ארוכים. בטרם הקמתי את הוועדה נסעתי למשרדי ה-OECD בפריז כדי להבין כיצד מתמודדות מדינות המערב עם הסכנה החברתית הגדולה ביותר, העוני. חשיבותה של הוועדה הזאת לצמצום העוני הייתה עצומה, והיא מהדהדת עד היום. אני חייב לומר שבמהלך עבודת הוועדה היו גורמים שניסו להגיד לי: אל תעשה את זה. חברת הכנסת רייטן, אמרו לי: אל תעשה את זה, כי כשאתה עושה את זה, כל שנה ימדדו אותך. אמרתי: זה בדיוק מה שצריך לעשות – שכל שנה ימדדו מה נעשה, מה לא נעשה. 

 כשהגשנו את דוח העוני, הסתבר לכולם שעד אז ממשלות ישראל, לצערי, התייחסו לזה כאל איזה משהו שולי. אתה צודק באמירה שלך שלא נמצאים כאן חברי כנסת, אבל אני לא רוצה לשפוט, אני רוצה רק להגיד שבממשלה הדבר הזה נשמע, ונשמע בכל הכוח. 

 הנחתי את הדוח על שולחן הממשלה, וזה היה הישג חשוב מבחינת החברה הישראלית, שיש דוח שהוא מדיד. ואמרתי אז ואני אומר היום: העוני הוא איום חברתי גדול מאוד, ויש דרך להתמודד איתו. שמונה שנים חלפו מאז, ועדיין אנחנו מתמודדים עם שאלת העוני. במדינת ישראל חיים עניים יותר מברוב מדינות ה-OECD. עדיין יש אנשים שנמצאים מתחת לקו העוני. 

 אני צריך לציין את מה שאני אמרתי: אני מכבד את העמותות ובוודאי ובוודאי מכבד את לתת ואת הדוח שלהם, אבל בסופו של דבר, אנחנו חייבים תמיד להתייחס לדוחות שהם דוחות – שהפרמטרים הם פרמטרים של ה-OECD, כי אנחנו נמצאים בתוך המשפחה הזאת ומנהלים את חיינו, כמעט בכל תחום, על פי הדוחות האלה ושיטת הבדיקה הזאת. 

 משבר הקורונה החמיר את מצב העניים. בכל שבוע, אדוני היושב-ראש, מתווספות מאות משפחות שפונות למחלקות לשירותים חברתיים על רקע של עוני ושל מחסור כלכלי. יש עוד הרבה מאוד סיבות, אבל זה מדהים אותי כל פעם מחדש כשאני שואל ואומרים לי: כן, מגיעים אנשים שהיו שם בין להיות עניים לבין להיות עם ראש מעל קו המים ומבקשים עזרה כלכלית ועזרה חומרית. רק בשנת 2020 חל גידול של 12% במספר התיקים על הרקע הזה במשרד הרווחה. בסך הכול, קרוב ל-20% מהתיקים במחלקות לשירותים חבריים הם על רקע של עוני ומחסור כלכלי. זה לא מעט. זה לא מעט. 

 חברות וחברי הכנסת, חלפו שישה חודשים מאז הוקמה הממשלה הנוכחית, ובכל זאת חשוב לי מאוד לציין שישה חודשים שאני נמצא במשרד הזה ושר האוצר נמצא במשרדו ושרים אחרים וטובים נמצאים במשרדיהם. אנחנו מתכננים תוכניות ומוציאים אותן לפועל, וחשוב מאוד שאני אציג כמה מענים שכבר התחלנו – גם במשרד הרווחה והביטחון החברתי, כמובן במוסד לביטוח לאומי שתחת הנהגתי ובעוד משרדים, כולל המשרד לשוויון חברתי ומשרד הכלכלה ומשרד האוצר. 

 "נושמים לרווחה" – אמרתי, זו תוכנית הדגל של משרד הרווחה. אני מבקש מכם, ממי שזה מעניין אותו, לקרוא על התוכנית הזאת. זו תוכנית שפועלת ב-113 רשויות והיום נותנת מענה פרטני לכ-5,000 משפחות בליווי ארוך טווח של שלוש שנים עם מנטורים. אנחנו מרחיבים עכשיו בעוד 1,500 משפחות. אלה משפחות שאנחנו מאתרים, משפחות שנמצאות עמוק מתחת לקו העוני. יש למנטורים כסף לכל משפחה, והם עוזרים למשפחה לייצב את עצמה. אם יש בעיות מול הבנקים, המנטורים פותרים; אם יש בעיות בבית הספר. נכנסים לחיי כל משפחה ולאט-לאט בונים מעטפת כזאת שתפקידה העיקרי הוא להוציא אותם ממעגל העוני. ההצלחה חסרת תקדים. זה מראה לנו שכשרוצים – אפשר לעשות את זה. זו תוכנית שאנחנו משקיעים בה 150 מיליון שקלים. זה מסוג הדברים שאני אומר שזו לא הוצאה כספית, זו השקעה, כי אנחנו רואים את המוביליות של אותן משפחות.

 מרכזי עוצמה – 15,000 אנשים מקבלים שירות ממרכזי העוצמה של משרד הרווחה. הם פועלים ברשויות המקומיות – צדקת, ביטון, הן זרוע הביצוע של מדינת ישראל. אני תמיד אומר שהן קבלן הביצוע. אתה יכול לתכנן, ואם אין לך את האנשים בתוך הרשויות שעושים את זה, אמרת ולא עשית. שילובים בקהילה, תעסוקה, מיצוי זכויות, ניהול כלכלת המשפחה – כל זה בתוך מרכזי העוצמה. בימים האלה, בגלל התקציב, אנחנו מוסיפים עוד 5,000 אנשים שנמצאים עמוק בעוני למרכזים האלה. אלה מרכזים שלא באים – וזו החשיבות. זה לא לבוא לקבל מנת מזון וללכת, אלא זה לבוא, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהגיד: אוקיי, מעכשיו אנחנו מלווים אתכם. ראו שזה אפשרי. מדהים עד כמה שברגע שאנשים שזקוקים לזה מגיעים לרשות, מגיעים לעובדת הסוציאלית שנמצאת שם ומחכה להם, ברגע שמסתכלים ואומרים: אוקיי, אנחנו כאן לעזור לכם – יש איזה חיבור שהוא מדהים. זה בדיוק הסיפור של – את הזכרת אותו, אפרת, וביטון הזכיר אותו – לפרוס לרעב את לחמך. זה לא תמיד לתת לו לחם, זה לרוב להסתכל לו בעיניים ולהגיד: אוקיי, אנחנו יכולים שנינו לצאת לאיזה מהלך שבסופו מצבנו, ומצבך בוודאי, ישתפר. 

 יש המון סיוע חומרי גמיש, סיוע הניתן למקבלי השירות, למשפחות, ליחידנים, לאזרחים ותיקים, במטרה להבטיח קיום בכבוד, לקדם את התפקוד שלהם. במסגרת הסיוע החומרי ניתן לממן חבילות מזון, תווי קנייה לרשתות שיווק, ריהוט, ביגוד, מוצרי חשמל בסיסיים, תרופות וטיפולים רפואיים. ושוב, משרד הרווחה מוביל את זה בתוך הרשויות, כמובן, כמובן בשיתוף פעולה עם העמותות, אבל תמיד תמיד אנחנו נהיה האחראים, תמיד תמיד אנחנו נהיה אלה שמביאים את התקציב, שאומרים לעמותות: אנחנו מכבדים אתכן, אבל חלקנו כמדינה הוא אחריות וחלקנו ללכת לאוצר המדינה ולהגיד: חברים, עמותות – הן לא יהיו יחידות בקו החזית. אנחנו חייבים להתייצב לידן ולעיתים לפניהן, כשהן הנשמה היתרה. 

 סיוע חומרי בצרכים מיוחדים ככל שניתן לכל משפחה; פיתוח מודעות לטיפול בעוני בקרב עובדים סוציאליים. רק בשנת 2013, במקביל לכתיבת דוח העוני, אני טיילתי בין ראשי בתי הספר לעבודה סוציאלית וביקשתי: חבריא, כשאתם מכשירים את העובד הסוציאלי, שתהיה מודעות לשאלת העוני. זה נמצא בכל בית ספר, בכל הסילבוסים של למידה של עבודה סוציאלית. זה דבר כל כך חשוב, לפתח ולקדם את ההכשרות של העובדים. 

 אני אקצר קצת, כי חשוב לי מאוד הביטחון התזונתי, רציתי להגיע אליו. משרד הרווחה והביטחון החברתי פעל ביחד עם שאר חברי הכנסת – וכאן המקום להגיד תודה גדולה לשר האוצר ולאפרת ולסילמן, לאנשים שלא נמצאים כאן, כי בשנה האחרונה, לפני שאני נכנסתי, היו 40 מיליון, והיום זו תוספת משמעותית ל-106 מיליון. כל הכסף הזה, למרות השמועות, יהיה בבסיס התקציב. אני לא רוצה ששר או שרה שיבואו אחריי יצטרכו ללכת לפשוט יד. זה דבר שחייב להיות בבסיס התקציב, ולבוא לעמותות ולהגיד: חברים, הינה הכסף, הינה הכסף, בואו תעזרו לנו בנגישות, לשים את זה במקום הנכון, אבל אנחנו שמים את הכסף. הגדלנו את המיזם הזה, ושוב, זה לא מיזם של חלוקת ארגזי מזון. נפסיק עם הלחכות בתור לקבל ארגז. יש כרטיסים נטענים, מכובדים, מכבדים; מגיעים, טוענים את הכרטיס, עומדים איתי ואיתך בסופר, קונים את מה שצריך. לא חייבים לשים תווית על אנשים שהגיעו למצוקה כלכלית. אפשר לעזור להם בשלבים האלה עד שאנחנו, בעזרת השם, מצליחים לחלץ אותם מהמקום הזה. 

 בביטחון התזונתי, אפרת, אנחנו משלשים את מספר המשפחות. משלשים את מספר המשפחות. 32,000 משפחות יהיו בתוך המיזם הזה – בשקט, בלי הרבה רעש. ואמרתי: בשום פנים ואופן לא להלבין את פניהם של אף אחד מהאנשים הנזקקים. 

 היום הקמתי מחדש, בשעה טובה, ומיניתי את פרופ' רוני סטריאר ליושב-ראש המועצה לביטחון תזונתי. זו מועצה מאוד חשובה, ואחרי ארבע שנים שהיא לא פעלה, אנחנו הקמנו אותה. המפגש הבא יהיה אצלך, אפרת, בוועדה שלך, עם המועצה, כי צריך לחדד. הוועדה תורכב על פי הנהלים, על פי התקשי"ר, כמו שצריך. אני רק ביקשתי לשים דגש שהפעם יהיו יותר אנשי עמותות בתוך הוועדה. אני חושב שצריך לכבד אותם ושהאנשים האלה שעוסקים בזה יום-יום ישבו, כי הוועדה לא מטפלת רק בשאלות הכלכליות, אלא ודאי וּודאי בשאלות התזונתיות, הערך התזונתי – איך עושים, מה הדרך שעושים, מה האתיקה. יש אתיקה בחלוקת מזון, יש אתיקה, יש קוד אתי לעמותות, וחייבים לכבד את הדבר הזה. 

 תמיכות בניצולי שואה – אנחנו גם משלמים לעמותות שעושות את זה וגם דואגים לסבסד ניצולי שואה שבאים לתוך מועדונים נהדרים – מועדוני מופת כאלה ואחרים – 70 מיליון ש"ח. היום שאלו אותי כשיצאתי מהוועדה: ומה אתם עושים עם ניצולי השואה? אז אמרתי: חבריא, צריך להגיד, חוץ – איך נקרא לזה?


 רנטה. 


 חוץ מהרנטות – לא, לא הרנטות. 


 תקציב?


 הקצבאות החודשיות, שגם הן עלו בצורה משמעותית – חוץ מזה יש מערך שלם של תמיכה כדי שהחבר'ה האלה לא יידרדרו מתחת לקו העוני. לצערי, למרות כל מה שאנחנו עושים, חלק מהם – עדיין אנחנו צריכים לאתר אותם בתוך הערים, במצבים קשים מאוד. 


 2013, לפיד – מיליארד שקל ביום אחד. 


 כן, הייתי שם. סיוע לאוכלוסיות של אזרחים ותיקים – הגדלת הקצבה ל-70% משכר המינימום. זה יבוא לידי ביטוי מייד בדוח הבא. ואמרו לי: 500 שקלים, 600 שקלים. אמרתי: זה משמעותי. יש אנשים שתוספת של 500, 600 שקלים בחודש זה משמעותי לחייהם.

עשרות אלפי קשישים עולים מעל לקו העוני. זאת השקעה של 1.3 מיליארד שקלים. אז אנחנו שומעים קיתונות של: מה עשיתם? אז חשוב להגיד גם את הדברים האלה, והדברים האלה התחילו לפני שישה חודשים, עם הממשלה הזאת. לא צריך להגיד שלא עשינו כלום, ההפך הוא הנכון. בחצי שנה האחרונה נעשו דברים, ואני אומר את זה לא בגלל ההקשר הפוליטי. ממש לא. אבל היות שהייתי שם ואני מכיר את זה – זאת הפעם הראשונה שיש תוספות משמעותיות. התוספת של 900 מיליון שקלים לילדים נכים, להם ולמשפחות שלהם, התוספת הזאת שלקח לי בדיוק שתי דקות לסכם עם שר האוצר, ואז הם מגיעים אלייך לוועדה ויושבים על הפרטים הקטנים – 900 מיליון שקלים כדי שילדים ומשפחות של נכים לא יידרדרו מתחת לקו העוני. אלה דברים שאנחנו צריכים לשים על השולחן, והממשלה הזאת עושה את זה, ועושה את זה בכבוד גדול מאוד.

אז זהו. יש עוד המון דברים, אבל מה שמלכד את אלה שבאו לכאן – את המעט שבאו: משה ותומא וגבי ויושבת-ראש הוועדה ומיכאל ביטון והשרה לשוויון חברתי – – – 


 כולם צופים בנו בטלוויזיה. אל תדאג. 


יכול להיות. יכול להיות שהכנסת ריקה, אבל אתם ממלאים אותה. אתם פשוט ממלאים אותה – הדברים שלך, הדברים של ביטון כאן, הדברים של תומא, הדברים של גבי, של משה. אז יכול להיות שהיום לא באו, אבל אתם מספיק – בתפיסה החברתית שלכם, בכבוד הזה שאתם רוחשים לשאלות החברתיות ובמאבק היום-יומי שלכם, ולא משנה מאיזו מפלגה אתם, אתם מוסיפים המון כבוד למקום הזה. ושוליו ממלאים את ההיכל – אתה מכיר את הדבר הזה? קטן, אבל זה ממלא את ההיכל. אז היו בריאים ומאושרים. תודה רבה לכם. 

חשוב לי להגיד את זה, כשר הרווחה של מדינת ישראל: העזרה שלכם בתוך הכנסת היא משמעותית מאוד. תודה רבה, אפרת. תודה רבה לכל אחד מכם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.


תודה, תודה רבה. ציון היום המיוחד, יום המאבק בעוני ובאי-ביטחון תזונתי, ביוזמת חברת הכנסת רייטן, שר הרווחה מאיר כהן, שרגיש ומטפל בנושא. תודה לכל חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים, גם בוועדות עצמן. נקווה כי יום זה בהחלט יישא תוצאות. זה תחילתו של תהליך, וכולנו מתפללים ומקווים. 


 [מס' מ/1483; דברי הכנסת, חוב' י"א, ישיבה 85; נספחות.]


 אנחנו ממשיכים בסדר-היום. סעיף מס' 3 – הצעת חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ב–2021, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה חברת הכנסת רייטן. בבקשה.


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי הכנסת, אני מתכבדת להציג בפניכם את הצעת חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה) (תיקון), תשפ"ב–2021, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.

הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית שמטרתה להאריך את תקופת הוראת השעה שנקבעה בחוק גיל הפרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה), התשע"ח–2017, שאותו יזמו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ושולי מועלם רפאלי. חוק גיל פרישה קובע בסעיף 4 כי הגיל שבו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו הוא גיל 67 לגבר ולאישה. בחוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) נקבע כי מעסיק לא יחייב עובד שהוא הורה שילדו נפטר ושהגיע לגיל 67 לפרוש מעבודתו בשל גילו עד הגיעו לגיל 71. חוק זה חל רק על עובד שעבד במקום עבודתו שבע שנים לפחות בתכוף לפני הגיעו לגיל 67 ואשר מעוניין להמשיך בעבודתו לאחר גיל זה. הוראה זו נועדה להקל על הורה שאיבד את ילדו ועולמו חרב עליו, כך שיוכל להמשיך בעבודתו ולהיאחז בשגרה במקום לשקוע בצער וביגון הקשה במהלך היום. 

חוק גיל הפרישה (הורה שילדו נפטר) נקבע כהוראת שעה לתקופה של ארבע שנים, ובהתאם לאמור בהוראת השעה, נערך מחקר שבחן את השלכותיו של החוק המוצע. בהצעת החוק המובאת לפניכם מוצע להאריך את תוקפו של החוק בשנתיים נוספות. עוד מוצע לקבוע כי השרה לשוויון חברתי תגיש לוועדת העבודה והרווחה את המלצותיה לעניין הארכת תוקפו של החוק או – ומומלץ – להפיכתו להוראה קבועה בתוך כשנה. בנוסף, הצעת החוק מטילה על המשרד לשוויון חברתי את חובת פרסום המידע על הוראות החוק הן למעסיקים והן לעובדים, וזאת מתוך הבנה, שעלתה בבירור גם מן הסקר שערך המשרד לשוויון חברתי, שהמודעות להוראות החוק בקרב המעסיקים והעובדים אינה גבוהה, דבר שמשפיע, כמובן, באופן ישיר על מיצויה של הזכות הקבועה בה. הוועדה תקבל דיווח על יישומה של חובת פרסום המידע כאמור. 

 להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קוראת לכם לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. 


 – – – 


רק דיבור, כן. תודה רבה.


תודה רבה. בקשת דיבור של השרה מירב כהן, בבקשה, וגם של חבר הכנסת סמוטריץ', אבל הוא לא נמצא. בבקשה.


 שלום, כבוד היושב-ראש ומזכירת הכנסת. תודה ליושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה, שהיא שותפה יקרה וחשובה בכל המהלכים החברתיים שאנחנו מובילים. זו הצעת חוק מאוד חשובה בעיניי, ומטרתה לתת אפשרות להורים שאיבדו את הילד שלהם להמשיך ולעבוד עוד ארבע שנים מעבר לגיל הפרישה, מעבר לגיל 67. 

זו הצעה שאני מאוד מאוד מברכת עליה, אבל חשוב לי באותה נשימה לומר שעל פי תפיסת עולמי אנחנו צריכים לבטל כליל את גיל 67, שזה גיל שבו ניתן לפטר אדם בישראל מפאת גילו, ללא קשר לתפקודו במקום העבודה. אני רואה בזה אפליה על רקע גילי. אני חושבת שתמיד, לא משנה באיזה גיל, צריך לשפוט אדם על פי מעשיו ולא על פי גילו. באידיאל, בעיניי, נכון לבטל את המוסד הזה באופן גורף ולא רק כשמדובר בהורים שחוו כזה אובדן. אני מברכת על החוק הזה ואני מקווה שהוא יהיה סנונית במהלך גדול יותר. 

אני אשתף אתכם בממצאים שעלו מהסקר שהמשרד לשוויון חברתי ביצע כדי להביא את החקיקה הזו לכנסת. אז בסקר רואים ש-70% מההורים שנשאלו – הורים שאיבדו את הילד או את הילדה שלהם – 70% ביקשו להישאר במקום עבודתם; 75% מתוכם אמרו כי זה מעניק להם משמעות בחיים; 66% אמרו שזה נותן להם סיבה לצאת מהבית; 56% אמרו שזה עוזר להם לא לחשוב כל כך הרבה על האובדן; 54% אמרו שזה מסיבות כלכליות – נתון שחשוב לשים לב אליו. 

 אנחנו גם בדקנו נסקרים שהם מאשכולות סוציו-אקונומי 1 עד 5. היינו מצפים שבקרב האשכולות האלה השיקול הכלכלי יהיה דומיננטי יותר מבקבוצה הכללית, וראינו ששם זה בעצם עומד על פחות מהקבוצה הכללית. זאת אומרת, מה שאני רוצה לומר זה שמעבר לשיקול הכלכלי זה באמת מקום של משמעות. 

 אני חושבת שבאופן גורף אנחנו צריכים לעשות הכול על מנת לתת למבוגרים שלנו את החופש לבחור מתי הם רוצים להפסיק לעבוד. זה אינטרס של מדינת ישראל שאנשים יבחרו להישאר בעשייה כמה שיותר זמן, כדי שנדחה בעיות כמו בדידות, עוני, ירידה תפקודית. אז אני מברכת על זה שאתם תצביעו בעד החוק הזה, ואני מקווה שבקרוב תהיה לנו הזכות להרחיב את המהלך לעוד אוכלוסיות. 


 חברי הכנסת, מכיוון שיש תקלה במחשב האלקטרוני, אנחנו נעשה הצבעה ידנית, ומזכירת הכנסת תספור עם השמות. 

אז אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השנייה. מי בעד? בבקשה.

סעיף 1 נתקבל.


 אז ככה: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, חבר הכנסת פינדרוס, חברת הכנסת לסקי, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, חברת הכנסת אפרת רייטן וכמובן אני – שישה בעד, אין מתנגדים. החוק התקבל בקריאה השנייה.

אנחנו עוברים לקריאה השלישית. בבקשה להרים את היד. 

חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ב–2021, נתקבל.


 שישה מצביעים בעד, אין נגד. הצעת חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ב–2021 עברה בקריאה השלישית, והחוק ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. 


 אפשר להצביע ככה תמיד?




הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. 


 תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת – 

החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 10), התשפ"ב–2021. 

עוד הונחה על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה וקריאה שלישית, הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018) (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2021, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. 


 תודה רבה. 

תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ח בשבט התשפ"ב, 22 בדצמבר 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. 

הישיבה ננעלה בשעה 17:32.