diff --git "a/104801/normalized.transcript.txt" "b/104801/normalized.transcript.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/104801/normalized.transcript.txt"
@@ -0,0 +1 @@
+26 בינואר 2022. הודעה למזכירת הכנסת. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 24 והוראת שעה) (סיוע משפטי לנפגעי עבירות), התשפ"ב 2022. הודעת שרת החינוך חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון על מסקנות הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעקב מרגי, אורלי לוי אבקסיס ומיכל וולדיגר בנושא: עלייה דרסטית והתמכרות לסמים בקרב בני נוער. תודה. תודה רבה למזכירת הכנסת. אנחנו פותחים בשאילתות דחופות. השאילתה הראשונה תהיה לשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, ואני מזמין אותה לתפוס את מקומה פה על הדוכן. ישאל את השאילתה חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. שאילתה דחופה מס' 103. בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, מכובדיי כולם. רצוני לשאול: 1. מדוע מתעקש משרדך שלא לאפשר לחברות מחזור נוספות להיכנס לשוק מחזור האריזות? 2. תאגיד המחזור תמיר הודיע על העלאת מחיר המחזור ב-26%, מה שיביא לעליית מחירים ישירה במוצרי מזון. מה יעשה משרדך על מנת למנוע עליית מחירים זו? תודה. בבקשה, גברתי. תודה רבה. אדוני חבר הכנסת מרגי, אדוני היושב-ראש, קודם כול, לפני שאקריא את התשובה שכתבו גורמי המקצוע, אני רוצה לומר שבישראל יש לפחות שלושה חוקים או תחומים שמסדירים מחזור, ובכל אחד מהם יש מודל שונה: יש חוק האריזות, שאתה אכן מתייחס אליו, שבו יש גוף מוכר אחד, שהוא תמיר, יש חוק הפיקדון, שבו אין בכלל גוף מוכר, ויש פחות או יותר תחרות, למרות שיש גוף אחד מאוד מאוד משמעותי, אבל הוא לא גוף מוכר על ידי המדינה, יש חוק מחזור פסולת אלקטרונית, שבו יש שני גופים מוכרים עם תחרות ביניהם. אני חייבת לומר שאחרי כמה חודשים שלמדתי את שלושת המודלים, אני יכולה לומר לך שאין לי מסקנה חותכת, תראה, זו גאווה לראות את השרה זנדברג, די עסוקה, הכבוד הוא לי, אוזן קשבת. תראה, זה תענוג. אני חייבת לומר שאחרי שאני מסתכלת על שלושת המודלים האלה, אני יכולה לומר שלי אישית אין מסקנה חותכת איזה מהם הוא עדיף. יש יתרונות וחסרונות לכל אחד מהם. יש יתרונות לגוף אחד עם אחריות מטעם המדינה, יש יתרונות לתחרות. ולכן אני רוצה לומר שאני חושבת שתחרות כאן היא לא חזות הכול, אלא חזות הכול זה השירות לאזרח. ואז נשאלת השאלה איך אנחנו נותנים באופן המיטבי את השירות לאזרח. ובאמת, בתחום הזה של חוק האריזות שציינת, הוא חוק, אני רוצה לומר, מאוד מאוד חשוב למדיניות המחזור של מדינת ישראל. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר למי שצופים בנו שהפח הכתום, שהוא למעשה הביטוי של חוק האריזות, הוא פח מאוד מאוד חשוב, שלא רבים מאיתנו עושים בו שימוש מספק, הוא פח לא רק לבקבוקים ופחיות, הוא בעצם פח לכל אריזה, החל משקית ניילון ועד עטיפה של קרטון חלב, פחית, שמפו, מכל של חומר ניקוי ומכל של ירקות ארוזים. כל דבר בעצם הולך לפח הכתום, זה למעשה פח שהוא default, הוא ברירת מחדל, הרבה יותר מהפח הירוק. ואם נתייחס אליו ככה, אנחנו נפחית מאוד את כמות הפסולת שמיוצרת בבית ונגדיל מאוד את היקפי המחזור. אני אומרת את זה לנו, כציבור. יש בלבול בזה, גברתי השרה, בין הפח הכתום לבין המכליות של תמיר, של הבקבוקים. יש בלבול מאוד גדול בנושא הזה. למה השמפו הולך לפח הכתום ובקבוק שתייה הולך למכלית? אז אני אנצל את ההזדמנות כדי לומר שלפני כחודש וחצי נכנס לתוקף החלק האחרון של חוק הפיקדון על הבקבוקים, ובעצם היום הבקבוקים, בקבוקי המשקה והם בלבד, בכל הגדלים, ליטר וחצי, חצי ליטר וליטר, מקומם ברשתות השיווק, ואפשר לקבל עליהם ולהזדכות עליהם, הפיקדון. ממש בשבועות הקרובים נעלה גם עם קמפיין הסברה מאוד נרחב לציבור, כדי להסביר, להעביר את המסר שבקבוקי שתייה, ובקבוקי שתייה בלבד, מקומם ברשתות השיווק תמורת פיקדון, הם שווים כסף. למה ההבחנה? בגלל זה, בגלל העובדה שעל בקבוקי המשקה יש פיקדון שחוזר לאזרח. בעצם, הבקבוק הזה, שקודם היה פסולת, היום הוא שווה כסף, הוא משאב, וזה העיקרון של כלכלה מעגלית. שאר המכלים, מכל הסוגים, לא רק פלסטיק, מתכת, פלסטיק, נייר, קרטון, מקומם בפח הכתום, שהוא פח מאוד מאוד חשוב, ולכן החשיבות הגדולה שהמשרד להגנת הסביבה מייחס גם לשאלה שלך וגם לחוק האריזות. ובאמת, בימים אלה, חבר הכנסת מרגי, שוקדים גורמי המקצוע במשרד להגנת הסביבה על עבודת מטה מקיפה בנושא כדי לבחון באמת את השאלה אם נכון לעבור לריבוי גופים עם תחרות ביניהם או שנכון להישאר עם גוף אחד. זה נעשה בשיתוף יועצים חיצוניים ונציגי רשות התחרות. העבודה בוחנת את אפשרויות פתיחת מערך הגופים המוכרים לתחרות וקביעת הכללים הנדרשים לצורך פתיחת השוק באופן מושכל, תוך התמודדות עם כשלי שוק פוטנציאליים וטיוב השירות הניתן לרשויות המקומיות, וכתוצאה מכך לאזרחים. במסגרת העבודה תיבחן הכדאיות להפעלת ריבוי גופים, וככל שיוחלט על פתיחת השוק לתחרות ייקבעו כללים ותנאים מיטביים שבמסגרתם תתאפשר פעילות של כמה גופים. המטרה היא להגדיל את כמות פסולת האריזות הנאספת והמטופלת באופן יעיל, וזאת בלי להשית עלויות עודפות על היצרנים ועל היבואנים. העבודה גם בוחנת את המנגנון המיטבי ואת הפעולות הנדרשות לצורך יישומו. הניסיון מהעולם מצביע על כך שפתיחת השוק לתחרות נעשית על פי רוב תוך קביעת כללים מסודרים ומפוקחים. פתיחת השוק באופן שאינו נותן מענה לכשלי השוק הפוטנציאליים יכולה להוות פגיעה באופן יישום החוק ומטרותיו, לרבות בשירות הניתן לאזרח ולרשויות המקומיות. כלומר, תחרות כשלעצמה לאו דווקא תבטיח את שיפור השירות, וצריך לעשות את זה, אם בכלל, באופן שבאמת ישאיר בידי המדינה את הפיקוח על כך שהשירות ניתן בצורה טובה. לשאלה השנייה, דמי הטיפול נקבעים לטון אריזה לפי סוג החומר: זכוכית, מתכת, פלסטיק לסוגיו וכדומה. כדי לעמוד בחובותיהם ולהביא למחזור של האריזות בהתאם לחוק האריזות, על כל יצרן ויבואן של מוצרים ארוזים ושל אריזות שירות, ולא רק יצרנים ויבואנים של מוצרי מזון, לשלם דמי טיפול לתמיר, שהוא התאגיד המוכר, בהתאם למשקל האריזות המשווקות בידי היצרנים והיבואנים, ובידיהם לשלוט בדמי הטיפול ולהפחיתם באמצעות הפחתת כמות החומר באריזה ודרך שינוי חומרי הגלם לחומרים שעלות הטיפול בהם נמוכה יותר ולחומרים ידידותיים יותר לסביבה. צעד שכזה הוא גם סביבתי וגם כלכלי, יוביל לצמצום הפסולת ויקל על הליכי המחזור. עליית דמי הטיפול מעידה למעשה על שיפור השירות הניתן לתושבים. ככל שנפרסים יותר כלי אצירה ומתרחב השירות לרשויות, כך עלויות הטיפול עולות ונדרשת עלייה גם בדמי הטיפול. לאור התפרצות מגפת הקורונה ביקש תאגיד תמיר להימנע מעליית דמי הטיפול אשר הייתה צפויה לשנת 2021, ולכן אושר לו לכלול בחישוב התעריפים עודפי גבייה וכן לעשות שימוש בחלק מהקרן ההונית המשמשת לתפעול שוטף. סכומים אלו הסתכמו בעשרות מיליוני שקלים ואפשרו למנוע את עליית המחירים שהייתה צפויה בשנה שעברה. כעת, לאחר שתקציב הפעילות של תמיר לשנת 2022 אינו נופל מתקציב הפעילות של השנה הקודמת ואף צפוי לעלות לאור התרחבות היקף הפעילות של התאגיד, ומתוך מטרה להמשיך ולשפר את השירות לציבור, נדרש תאגיד המחזור תמיר להעלות את דמי הטיפול ביחס לשנה הקודמת. עם זאת, ראוי לציין שאף שתחילה הודיע תמיר על עליית מחירים של 26%, הוחלט שמחיר דמי הטיפול לשנת 2022 יעלה רק בכ-15% מהשנה הקודמת, ובמקביל תיעשה פעילות אינטנסיבית לגיוס יצרנים ויבואנים נוספים שטרם התקשרו עם הגוף המוכר כחוק. בנוסף, בשבועות האחרונים פתח המשרד במבצע אכיפה נרחב נגד מאות יצרנים ויבואנים שאינם חתומים עם הגוף המוכר, ואליהם נשלחו מכתבי התראה טרם הטלת עיצום כספי במטרה להביא להתקשרותם עם הגוף המוכר כנדרש בחוק ולממן את איסוף ומחזור פסולת האריזות. בהזמנות זו אבקש גם להוסיף ולעדכן כי בחודש שעבר נחתם הסכם עם תמיר לחידוש תקופת ההכרה. במסגרת תנאי ההכרה החדשים נקבעו תנאים שצפויים להביא לשיפור משמעותי בתחום מחזור האריזות, ובהם העלאת תדירות האיסוף, הגדלת נפח האצירה, הצבת קרטוניות באזורי המגורים, הכפלת מספר הפחים הסגולים המיועדים לאיסוף זכוכית ועוד. כפי שהדגשתי מעל במה זו כמה פעמים, מאז כניסתי לתפקיד הצבתי את תחום הפסולת בראש סדר העדיפויות של המשרד להגנת הסביבה, הצבנו יעד של הפיכת הפירמידה: במקום 80% הטמנה ו-20% מחזור, ישראל תעבור להטמין רק 20% מהפסולת שלה, באמצעות אסטרטגיה של צמצום הפסולת, הפרדה במקור וכמובן מחזור. תודה. תודה רבה. שאלה נוספת? שאלת המשך, כפי שקרוי. גברתי השרה, תודה על התשובה המפורטת. אני אחלק את דבריי, מהסוף להתחלה, לכמה נקודות. אין ספק שתחרות זו לא התכלית האופטימלית. אם היא מוכיחה את עצמה היא ראויה, ואם היא לא מוכיחה את עצמה, אבל אני אומר לך, חוק הפיקדון חוקק בזמנו במציאות מסוימת, שרצינו להשית את עלויות היצרן: המזהם משלם. אבל יש קצה שני של המחזור, וזה כנראה, אני מקווה שלא, אבל נראה שזה נעלם מעיניכם. הפח הכתום הוא לא זכות ונחלה לכל אזרחי מדינת ישראל, אף אחד לא בדק אותם, איפה הם מציבים אותם, איפה לא, כי יש אמות מידה: כמות המזהם לעומת כמות הממוחזר. אני אומר לך מניסיוני, אני גר במועצה אזורית, אין פחים כתומים בכל המועצה. באיזו מועצה? מועצה אזורית מרחבים, וכמוה יש עוד הרבה מועצות אזוריות. גם ברשויות מקומיות. כי ברגע שיש תאגיד אחד שיש לו אמת מידה שבוחנים אותה ומציאות מסוימת אחת, הוא פועל לפיה. הוא לא עובד באג'נדה שלך ושלי של מניעת זיהום 100%; הוא כלכלי. אני לוקח אותו כקטע כלכלי. יש לו אמות מידה שהוא צריך לעמוד בהן מול המשרד, והוא עומד בזה. הקטע הזה של לאפשר לו להעלות את דמי השימוש, רבותיי, אנחנו בתקופה שרכבת ההתייקרויות דוהרת. כולם מוצאים לעצמם צורך להעלות, גם אם אין הצדקה, כי כולם מייקרים. עכשיו, 15% לאריזה, תוסיפי את זה על דברים אחרים ויוקר ועלויות נוספות, זה שוב, הממשלה תצטרך להתמודד עם עליות המחירים האלה. אני מקווה שהיא תתמודד. לכן אני אומר לך, אני חושב שעדיין כדאי לבחון ולבדוק את זה לעומק, מאיפה, מה המרכיב, אני חושב. יכול להיות שהמקצוענים במשרד שלך מתייחסים לזה. אם תאגיד תמיר עומד ביעדים שהמשרד הציב לו, צריך לבדוק את היעדים, אם הם מעודכנים, כי החוק חוקק ותפיסת העולם של החברה הישראלית כבר השתנתה מאז בעניין המחזור. אנחנו טי��לנו ביצרנים, לא טיפלנו בצרכנים. אני אומר לך מהפרקטיקה, אני רואה לאן הולכים כל המכלים. עכשיו, על הדרך כשאני מדבר איתך, כדאי לבחון אם בעמידה ביעדים שלו המאסה הקריטית היא מהקרטוניות ומהדחסניות המרכזיות וכמה יוצא ממשק הבית הפרטי, שהוא המזהם הגדול. באותה הזדמנות אני רוצה לומר לך שבימים אלה נאספו כלובי המחזור בגלל חוק הפיקדון. אני חושב שזה היה צעד מוקדם מדי ומהיר מדי. עדיין החברה הישראלית, הינה, אני אומר לך, אני ממחזר כרוני. אני לא הולך לרשתות השיווק. אם מחר ירימו את הכלוב הזה אצלי במושב, לידי, אני אומר לך, אני לא יודע מה אני עושה עם הבקבוקים. עדיין סוגיית החזר הבקבוקים ברשתות השיווק, יש לה תווית חברתית קשה מאוד. עדיין זה לא טופל, מה גם שהמכשירים לא זמינים. נכון. לכן אני חושב שהיה צריך לחשוב על זה. אני אומר לך, יכול להיות שצריך להשאיר את זה וולונטרי: יישוב שירצה להשאיר את הכלובים, שישאירו את הכלובים, כי חבל. תודה רבה. בבקשה, גברתי. תודה. זה מה שנקרא יום לימודים ארוך בתחום המחזור. אנסה להתייחס בקצרה כדי לא לגזול מזמן המליאה ולאפשר לכולנו להתפזר לפני השלג, להשאיר קצת זמן. אז ככה, התייחסת לכמה דברים, חבר הכנסת מרגי, הם כולם חשובים וראויים. קודם כול נתחיל מחוק האריזות והפח הכתום ולאחר מכן חוק הפיקדון, אם כי אלה שני חוקים שונים. כמו שאמרתי, תראה, עליית המחירים, יש יכולת להוזיל את הטיפול בכפוף למעבר לשימוש בחומר יותר קל, יותר סביבתי, יותר ממוחזר, וככה גם להוזיל את העלויות וגם לטפל בסביבה. זה באמת win-win. אני רוצה לומר שזה גם תלוי ביצרנים עצמם. אנחנו רואים בעולם תהליך שבו גם כחלק, ואני אומרת את זה, כחלק ממהלך של יחסי ציבור ושל תדמית, התאגידים הגדולים רוצים לעבור להשתמש בחומרים פחות עבים, פחות עם שימוש חד-פעמי, יותר ממוחזר. זה נכון גם לפלסטיק, גם לנייר, גם לקרטון. זאת מגמה מבורכת שעוקבת גם אחרי האופן שבו הצרכן העולמי מסתכל על משבר האקלים ועל תחום הסביבה, ובהחלט אפשר לעשות את זה וצריך לעשות את זה גם בישראל. לגבי פריסת השירות, אני שוב אומרת, ואני שמחה שאתה מסכים איתי, שתחרות היא לא חזות הכול אלא השירות הוא חזות הכול. ואתה צודק מאוד שבין שנישאר עם גוף מוכר אחד שיש לו תנאי הכרה, ואלה תנאים שהמדינה, אנחנו, קובעים, עכשיו ב-1 בדצמבר נכנסו תנאי הכרה חדשים שבהם אנחנו שמנו את תדירות הפינויים, פריסת השירות והכפלה או יותר מזה של הפריסה. אם אתה גר במועצה אזורית שאין בה פחים כתומים, אני לוקחת את זה, אבדוק את זה. מהנתונים שניתנו לי לאחרונה אני חייבת לומר שיש רשויות מקומיות בודדות שאין בהן בכלל, וזה בניגוד לחוק. זה לא תקין. זה צריך להיפרס. יש רשויות אחרות שבהן יש פריסה אבל הפינוי הוא לא מספיק, ואז התושבים באים והפחים עמוסים ואנחנו נתנו לזה מענה בחיוב שלנו את הגוף המוכר לעמוד במועדי פינוי ובתדירות פינוי. וגם אם נבחר ללכת לדרך של תחרות, אנחנו צריכים לוודא שתנאי השירות האלה נשמרים. קח בחשבון שתחרות יכולה להיות גם מרוץ לתחתית, מי מספק פחות שירות במחיר יותר נמוך, ומי שייפגע הם התושבים. לכן גם אם תחרות, בדיוק, היא צריכה להיות בפרמטרים, ואני אומרת, יש לנו ניסיון עם דברים אחרים. קח לדוגמה פסולת אלקטרונית, אני לא משוכנעת שהתחרות מובילה לשיפור השירות. לפעמים זה להפך. לפעמים התחרות היא תחרות ביניהם, מי מרוויח יותר, וכתוצאה מזה חוסך על השירות ולא הפוך. זה דבר שצרי�� לבחון אותו. לגב עמידה ביעדים, ממש לפני שעליתי לכאן עדכנו אותי שהגשת שאילתה ישירה נוספת, ובה המשרד להגנת הסביבה, גורמי המקצוע פירטו את העמידה ביעדים לפי החומרים. אני לא זוכרת אותם כרגע, אני אעביר לך את השאילתה. התשובה היא שיש עמידה ביעדים בכל החומרים למעט זכוכית, שמתקרבת ליעד, ואנחנו עושים מאמצים להגביר את המחזור, אבל אבדוק את הנושא שציינת, אם זה מגיע בעיקר מהסקטור התעשייתי ולא הביתי. זו נקודה חשובה שאשים אליה לב. ולסיום, לגבי כלובי המחזור, תראה, כמו שעניתי ליושב-ראש, אנחנו בפתחו של שינוי תפיסה בנושא הזה של הבקבוקים. הבקבוקים באמת מוחרגים מחוק האריזות, ויש להם חוק שלהם, חוק שלהם, עם פיקדון. וכן, המטרה שלנו היא שהציבור ילך לרשתות השיווק, כי שם הוא קונה אותם. כמו שאתה קונה, המטרה היא שבמקום שבו אתה קונה אתה גם תזדכה וגם תקבל הנחה בקנייה, כי זה שווה, הפיקדון הזה, הבקבוק הזה. הפיקדון הופך את הבקבוק להיות שווה כסף. עכשיו, נכון, זה שינוי. אני רוצה להגיד לך, אמר לי השכן שלי שזה לקח לו 25 דקות עם המכשיר החדש. אה, עם המכשיר. ולעמוד, ותקנות, ולא מובן. לא. אז קודם כול, אם יש מכשיר בסופר איפה שאתם קונים, ואם זה לקח 25 דקות, בפעם הבאה ייקח חמש דקות ובפעם הבאה דקה, כי מתרגלים לזה. לא איפה שאני, אבל אני לא יודע לאן הוא הלך. אבל לאן שהוא הלך, אני הייתי, זה מאוד קל: אתה פשוט שם את הבקבוק, שם אחד אחרי השני, ובסוף מקבל תלוש. אני באמת חושבת שהציבור, אנחנו, גם צריכים לדרוש, כי לא בכל מקום יש את המכונות האלה כרגע, אנחנו צריכים לדרוש שהמכונות יהיו בכל מקום. עכשיו, נכון, זה שינוי, זה שינוי התנהגות, אבל אני רוצה לומר לך שעבור רוב הציבור, עד היום רק 23% מהבקבוקים הגדולים מוחזרו באותם כלובים. כלומר, אותם אנשים כמוכם וכמוך, שהיו ממחזרים עד היום מתוך שיגעון לדבר כי הם מאמינים בזה, מתוך ערכים ואמונה, בסוף עד היום הם היו חלק קטן מהציבור, והמטרה שלנו היא להגיע לאחוזים גבוהים, לעבור את ה-60% וה-70%. ופה נכנס חוק הפיקדון, שאמור לתת לזה את המענה. אני מודעת לזה שיהיו עכשיו כמה חודשים של שינוי הרגלים והתרגלות, אבל בסופו של יום, זו הדרך הנכונה להגדיל את אחוזי המחזור. כאמור, אנחנו ממש בקרוב גם נעלה בקמפיין הסברה לציבור, במטרה שגם רשתות השיווק ייתנו מענה עם אותן מכונות אוטומטיות, כדי שיהיה לציבור קל ונוח להחזיר. ובסוף, המטרה שלנו היא למנוע מאותו פלסטיק מזהם להגיע להטמנה, להגיע לשטחים הפתוחים, לזהם את הסביבה ואת כדור הארץ שלנו. ואני משוכנעת שבמדיניות נחושה ונכונה אנחנו נצליח יותר ממה שעשינו עד היום. תודה. תודה רבה. סליחה, גברתי, יש שאלה נוספת. בבקשה. כן. חבר הכנסת אוסאמה סעדי ביקש לשאול אותך שאלה נוספת, ולא נמנע זאת ממנו. חלילה. לכבוד הוא לי. כן, כן. בבקשה, אדוני. כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, אני מתנצל שהגעתי באיחור, אבל דיוני הוועדות נכנסים לדיוני המליאה, זה לתשומת ליבך. אני רוצה לשאול אותך על מנהל רשות הגנים והטבע, הרט"ג. כידוע, המנהל, המנכ"ל? המנהל? איך זה נקרא? מנכ"ל, שהוא המנהל הכללי. המנהל הכללי, המנכ"ל, סיים את תפקידו, נכון. ויש לנו הרבה דברים ועבודה שהתחלנו בה בהרבה יישובים, במיוחד בסיור שלנו בג'יסר א-זרקא, שצריך להמשיך את העבודה שם. ואני שואל איפה עומד מינוי המנכ"ל החדש לרט"ג. אוקיי. תודה. אז באמת המנכ"ל שאול גולדשטיין סיים את תפקידו לאחר עשר שנים, לפני כחודש. מונתה על ידי ממלאת מקום מתוך הנהלת הרשות, שמכהנת כרגע במילוי מקום. שמה רעיה שורקי. במקביל הוקמה ועדת איתור בראשות מנכ"לית המשרד. מה שמה? שמה רעיה שורקי. היא חברת הנהלה, חברת הנהלת רט"ג מכהנת שמונתה על ידי למילוי מקום, לתקופה זמנית. במקביל הוקמה ועדת איתור בראשות מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, שתסייע לי לאתר מנכ"ל או מנכ"לית חדשה וקבועה. היא התחילה את עבודתה כבר בימים אלה, במטרה לאתר ולמנות באישור הממשלה מנכ"ל או מנכ"לית חדשה בתוך זמן קצר. אבל לשאלתך הקונקרטית, חבר הכנסת סעדי, הנושאים שבין היתר בטיפולי, לרבות ג'יסר א-זרקא, נמצאים בעבודה שוטפת. הם לא נעצרו. ממש לא מזמן היה אצלי דיון נוסף בנושא. היה דיון נוסף גם בבית המשפט. ואני, לפחות בנושא של ג'יסר א-זרקא, ממשיכה לטפל באופן אישי, אז, זה מה שרציתי לשמוע. תודה. תודה רבה לשרה תמר זנדברג. אנחנו עוברים לנושא הבא, לשאילתה הבאה, סליחה, שאילתה דחופה מס' 105, של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי, שתשאל את השר במשרד האוצר חמד עמאר. בבקשה, אדוני. בבקשה, גברתי. בוקר טוב לכולם. אדוני השר, בחוק החברות הממשלתיות נקבע שבהרכב הדירקטורים יינתן ביטוי הולם לערבים. עם זאת, כרגע יש רק 4.5% ייצוג ערבי בנבחרת הדירקטורים, שנפתחה להרשמה מחודשת זה עתה. רצוני לשאול: מה נעשה כדי להשיג ייצוג הולם בנבחרת הדירקטורים כפי שנדרש בחוק? תודה. תודה. בבקשה, אדוני השר. אדוני היושב-ראש, חברת הכנסת ג'ידא, כמו שאמרת, עכשיו נפתחה ההרשמה, יש רישום לנבחרת הדירקטורים החדשה. הרישום, קודם כול, הוא עד 31 בינואר, עד סוף החודש, 31 בינואר 2022. לכן, מכאן אני פונה לכל מי שישמע או שומע אותנו, שיירשם לנבחרת הדירקטורים. חשוב מאוד שיהיה מגוון של דירקטורים מכל הסקטורים. שנית, עד עכשיו נרשמו 6,000 אנשים לנבחרת הדירקטורים, מתוכם 13% הם בני מיעוטים, בני העדה הדרוזית, ערבים, צ'רקסים. 13% עד עכשיו נרשמו. המטרה שלנו היא שמתוך ה-6,000, ואנחנו מקווים שיירשמו עוד אנשים עד סוף החודש, שנגיע למספר כמה שיותר גדול מבחינת רישומים, לקחת מזה 1,100 אנשים חדשים לנבחרת הדירקטורים ולהתחיל, המטרה שלנו גם ש-50% מתוך הנבחרת יהיו נשים, 10% בני מיעוטים, כולל ערבים ודרוזים וצ'רקסים, כמו שאמרתי. יש חוק משנת 1975 שדיבר על הנושא. להגיע ל-10% אנחנו מתכוונים להגיע ל-10% בנבחרת הדירקטורים החדשה. לכן, שוב, אני קורא לכולם ללכת ולהירשם לנבחרת הדירקטורים. אני בעצמי בשנת 2012 חוקקתי חוק ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית בחברות ממשלתיות ותאגידים. מאז אני בודק ועוקב אחרי הנושא. הרבה חבר'ה דרוזים נקלטו בחברות ממשלתיות, הרבה נקלטו בדירקטורים. אבל ברשימת נבחרת הדירקטורים שהייתה, ואני בעצמי בדקתי אותה, לא היו הרבה חבר'ה דרוזים. לכן לא לא נרשמו הרבה, כי לא נרשמו. אז לא היו הרבה חבר'ה דרוזים, בנבחרת הקודמת. לא היו הרבה חבר'ה. אני גם פניתי לכל החבר'ה הדרוזים, ואני פונה לכולם, לכל אזרחי מדינת ישראל, ללכת ולהירשם לנבחרת הדירקטורים. אני מקווה שיהיו לנו הרבה מהמגזר הערבי, הדרוזי, ככה שנוכל להגיע ליעד של ה-10%. כמו ששמנו יעד של 50% לנשים, גם יעד של 10% לבני מיעוטים. שאלת המשך לחבר הכנסת שלמה קרעי, בבקשה. אדוני היושב-הראש, מכובדי השר, בנבחרת הדירקטורים הקודמת יש עוד מגזר שלפי החוק צריך לקבל ייצוג הולם, וזה המגזר החרדי או בוגרי ישיבות גבוהות, לאו דווקא חרדי, ציונות דתית, בוגרי ישיבות גבוהות. לפי התכתבויות שהיו לי עם הנבחרת, הבנתי מהם שזה משהו שמתישהו יקרה, אבל לא קיים, נכון ללפני, גם היה דיון על זה בוועדת הכנסת לפני כשנה, וגם אז התשובה הייתה אותו דבר: הם חושבים על זה, הם בודקים את זה, אבל ייצוג הולם, לא ממש, למרות שיש כאלה שהגישו מועמדות ועומדים בתנאי הסף. השאלה שלי היא כזאת: האם אתם תקפידו על כך שאם יש בנבחרת כאלו חרדים או בוגרי ישיבות גבוהות שעמדו בתנאי הסף, האם תקפידו על כך שגם הם, כמו שהזכרת 50% נשים ו-10% מיעוטים, שגם הם יקבלו את הייצוג ההולם, למרות שאולי יש מישהו שבניסיון או בתנאים שלו הוא קצת יותר מהם, בהתאם לחוק של ייצוג הולם? תודה רבה. הכוונה שלנו היא שיהיה ממגוון החברה הישראלית. אני אמרתי את זה עכשיו, ואני פונה לכל עם ישראל, לכל אחד, שילך ויירשם. כמה באחוזים? אמרת אחוזים למיעוטים, אחוזים לנשים, כמה באחוזים? אני לא מכיר את החוק ואין לי נתון על החוק. אני אשלח לך תשובה מסודרת כמה אחוזים לפי החוק, אם יש חוק כזה. אני לא מכיר אם יש חוק כזה. אם יש חוק, אני אשלח לך בדיוק כמה אחוזים. כמו שאמרנו, 1,100 ברשימה יהיו חדשים, והכיוון שלנו, שיהיו ממגוון האוכלוסייה במדינת ישראל, שיהיה ייצוג לכולם. זאת המטרה, ולכן פתחנו מחדש את הרישום לנבחרת הדירקטורים. שאלה נוספת לאורי מקלב. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, אתה קורא באמת להירשם, ואני מבין שאתה קורא לכל המגזרים, לאו דווקא למגזר הדרוזי והערבי, לכל עם ישראל. נכון, ואני גם מזדהה עם השאילתה הזאת. אבל מתוך הניסיון שיש לנו, זה לא רק להירשם. אני מבקש היום מהמגזר החרדי להירשם, הם לא רוצים להירשם. הם למודי אכזבות. נרשמו, עשו מאמצים, היו בטוחים, באמת, אנשים באו בהרשמה הקודמת, והם לא היו אפילו שחקני ספסל בנבחרת הזאת. הם בכלל לא הוצעו, לא רק שלא היו בהרכב. באמת, כאן השאלה היא אם יש לך נתון לפניך, ואם לא, היינו מעוניינים מאוד לשמוע את התוצאות, כמה אחוזים מתוך החרדים שנרשמו כדי להיות מועמדים להיות חברים בדירקטורים באמת התקבלו ושילבו אותם. מה שלי ידוע, זה לא עובר את האפס, ולכן לא היה שום דבר. יש חוק, יש חוק. עוד לפני החוק. מבחינה לאומית ומבחינה ציבורית, האם נותנים להם? הם הדירו אותם. החוק מדבר על, לא משנה אם החוק אומר ייצוג הולם בתוך העבודה, לשלב אותם בעבודה, אם זה גם הגיע לדירקטורים. על זה הגשתי הצעת חוק בעניין. מה השאלה, אדוני? מה השאלה? השאלה היא אם ידוע לך כמה מהנבחרת הקודמת שהיו מהסקטור החרדי שולבו ומונו כדירקטורים. תודה. קודם כול, לא ידוע לי. אני לא יודע. אני אעביר לך את התשובה בצורה מסודרת. אני אבקש את התשובה מהחברות הממשלתיות ואעביר לך את הנתון המדויק. שנית, אנחנו עכשיו ברישום עד סוף החודש, עד 31 בינואר 2022, יכולים להירשם. אמרתי לך, אני גם למוד ניסיון בנושא הזה, אני בעצמי קיימתי דיון כשפנו אליי כמה חבר'ה דרוזים, אחד היה תת-אלוף בצבא, שניים היו אלופי משנה, הם נרשמו ולא התקבלו. היו חמישה אנשים שפנו אליי. אני זוכר, קיימנו אז דיון בוועדה ואמרנו את הנתונים. מכל הנבחרת היו רק שבעה חבר'ה דרוזים. מכל הנבחרת. גם דרשנו אז שיכניסו חבר'ה דרוזים. אני אבדוק היום את הנושא שהעלית, וגם את מה שהעלה, צריך גם לעקוב אחרי היישום של זה. אמרתי לך, המטרה שלנו היא מגוון האוכלוסייה במדינת ישראל בנבחרת הדירקטורים. תודה. שאלה אחרונה לאוסאמה סעדי, בבקשה. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, הקריאה לכולם חשובה מאוד. מי שרואה את עצמו מועמד ראוי, שייכנס ויירשם עד סוף החודש לנבחרת הדירקטורים. אבל אני הייתי מצפה ממך שנפעל לא רק ל-10%. 10% זה כבר, כמה, חבר הכנסת טיבי? כבר כמעט יותר מעשר שנים, והגיע הזמן שלפחות לפי האחוז היחסי של האוכלוסייה הערבית  20%. אבל גם להבטיח שלא רק מתוך נבחרת הדירקטורים יהיו 10% או 15% או 20%, אלא בפועל, מהדירקטורים שייבחרו בפועל לחברות הממשלתיות ולחברות הציבוריות, אותו אחוז יהיה בפועל בחברות האלה, ולא רק מתוך נבחרת הדירקטורים. עצם העובדה שיש 10% בתוך נבחרת הדירקטורים זה לא אומר שיהיו 10% חברי דירקטורים בפועל. כמו שאמרתי, היום הנתון שלנו הוא ככה: עד עכשיו נרשמו 6,000 אנשים לנבחרת, מתוכם 13% הם בני מיעוטים. המטרה שלנו, כמו שאמרתי, היא שלמגוון האוכלוסייה במדינת ישראל יהיה ייצוג בחברות הממשלתיות. זאת המטרה שלנו, לזה אנחנו נפעל, ואני אפעל בעצמי. אני נמצא שם, אני אפעל בעצמי. אני מקווה שאנחנו נגמור את כל התהליך של הנבחרת. אני קורא לכולם, לכל אזרח במדינת ישראל, ללכת ולהירשם לנבחרת הדירקטורים אם הוא רואה את עצמו מתאים, עומד בכל התנאים, וחשוב מאוד שיהיה ממגוון האוכלוסייה במדינת ישראל בתוך ההנהלות של החברות הממשלתיות. תודה רבה. תודה רבה לשר חמד עמאר, שר במשרד האוצר. חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום, הצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום השואה הבין-לאומי, מס' 1625, 1693, 1700, 1702, 1703, 1705, 1706, 1711 ו-1730. חברי הכנסת, אנא תפסו את מקומותיכם. אנחנו ביום מיוחד. כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הדיון המיוחד לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כאן במדינת ישראל, ברור לכל היושבים מדוע אנו מציינים, הרי המדינה הזו קמה על יסודות ההרס והחורבן שחווה העם היהודי, וחלק מניצולי ושורדי השואה עדיין חיים כאן בינינו כדי לספר. ילדינו גדלים ומתחנכים על סיפוריהם ועדויותיהם של הניצולים, וזיכרונם חקוק היטב בנרטיב הקולקטיבי הישראלי. אך מהי משמעותו של יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה? ביום 27 בינואר, מחר, למעשה, לפני 77 שנים, שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ לאחר שש שנים נוראיות. באותו יום העשן עוד היתמר מעל המחנה, כתמי הדם צבעו את האדמה, ואפר הורגש באוויר, אבל מאותו יום שרר בו שקט, שקט מתעתע, שמסתיר את הזעקות ממעמקי האדמה של אלו שכבר לא ניתן לשמוע את זעקתם, שקט שמכסה במעטה עבה את הרצח המפלצתי שנעשה על אדמת אושוויץ. לדממה הכוזבת של ששת מיליוני היהודים שלא יכלו לספר את שעבר עליהם היו השלכות הרות גורל: באדמת ההפקר שנותרה אחריהם קמו אנשים שביקשו, ועודם מבקשים, לעוות את המציאות ולהתכחש לחלוטין לזוועה שהתרחשה, יש הטוענים שהשואה מעולם לא הייתה, ושהיא ספקולציה אחת גדולה, פרי דמיונו של העם היהודי. ובכך, בחלוף השנים ובאופן אבסורדי, הכחשת השואה, שנאת היהודים והאנטישמיות הופכות לנורמה ברחבי העולם. יום הזיכרון הבין-לאומי, שאותו קבע האו"ם בהחלטה אמיצה, חשובה והיסטורית בשנת 2005, שאותה, אגב, יזמה והובילה מדינת ישראל באמצעות שר החוץ לשעבר סילבן שלום והשגריר באו"ם דן גילרמן, נועד להתמודד עם תופעות אלו ולמנוע אותן, תוך שמירה על המסר החד-משמעי: עלינו לזכור ולהזכיר לכל העולם את ממדי הזוועות שהתרחשו, את האימהות שתינוקותיהן נקרעו מזרועותיהן, את האבות שהוצעדו עם ילדיהם לתאי הגזים ואת העשן, את עשן המשרפות שסימן את גורלם. לזכור ולהזכיר. תפקידנו, של בני העם היהודי שחי בדור הנוכחי ושל כל בן אנוש, בעיקר כאן במדינת ישראל, אבל גם ברחבי תבל, ה��א להנחיל לעולם, ובעיקר לדור הצעיר, את הידע וההבנה על שאירע לפני כמעט 80 שנה: ידע על תורת הגזע ועל שנאה והסתה שהובילו את השלטון הנאצי בגרמניה לבצע פשעים כל כך נוראיים, ידע על מכונת השמדה המונית וידע על כך שהעולם עמד מנגד ושתק. תפקידנו ליזום ולקחת חלק פעיל במאבק באנטישמיות ובהכחשת השואה מסביב לכדור, מסביב לגלובוס, ולתמוך בארגונים שנושאים את דגל המאבק. זוהי חובה של כל אדם. בשנים האחרונות, מאז החלו לציין בעולם את זכר השואה, נראה שמשהו משתנה, הדיסקט התחלף, בעיקר ברמה המדינית, נראה שמנהיגים ברחבי העולם מבינים שזיכרון השואה אינו נוגע רק לעם היהודי. יום השואה הבין-לאומי הוא היום שבו צריך לעמוד מאחורי המילים "לעולם לא עוד". יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת מיקי לוי נמצא בימים אלו בשליחות פרלמנטרית חשובה בגרמניה, ומחר יישא נאום בעברית במליאת הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג. שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן יזם והטמיע רק לאחרונה שינוי מרחיק לכת נוסף שהתקבל על ידי האו"ם, המגדיר לראשונה מהי הכחשת שואה ומטיל על הרשתות החברתיות את האחריות להסרת תכנים אלו מהרשתות. אני מברך את שניכם, היושב-ראש לוי והשגריר ארדן, מכאן, מכנסת ישראל, על שליחותכם החשובה למען זיכרון העם היהודי ומדינת ישראל. חבריי חברי הכנסת, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, זכרו לברכה, נאם אף הוא בפרלמנט הגרמני בשנת 2010 ואמר: "בעוד ליבי נקרע אל מול זיכרונות העבר הנורא, צופות עיניי אל העתיד, עתיד משותף של עולם צעיר, של עולם חף מכל שנאה". ברוח דבריו אני קורא מכאן, מעל בימה זו, קחו על עצמכם את המשימה האדירה של הנצחה והזכרת השואה, העבירו לדורות הבאים את הידע שלכם, הנגישו אותו לצעירים גם ברשתות החברתיות. הראו את הפנים של ניצולי השואה, השמיעו את הסיפורים ואת הקולות היכן שניתן, כדי שנדע, כדי שנכיר, כדי שנזדעזע, כדי שלעולם לא נשכח. תודה רבה. אני מזמין את יוזם היום, חבר הכנסת ניר אורבך, בבקשה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מצטרף לאיחולי ההצלחה ליושב-ראש הכנסת בנאום החשוב על אדמת גרמניה. אני רוצה לפתוח בקטע מתוך עדותו של ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", אדם שלא מוגדר דתי, אדם יהודי. קצת לפני שהאמריקאים הצטרפו למלחמה, ד"ר פרנקל קיבל הזמנה להגיע לקונסוליה האמריקאית לקחת את הוויזה שהוא ביקש בשביל להגר לארצות הברית. הוא חיכה לוויזה הזו הרבה שנים. ההורים שלו היו מאושרים שסוף-סוף הוא קיבל את הוויזה, אחיו ואחותו כבר היו בחו"ל. ברגע הראשון הוא כמובן התרגש ושמח, אבל רגע לאחר מכן הוא נלחץ: מה יהיה עכשיו? מה יהיה על ההורים שלו? באותו זמן הם היו תחת מה שהיה נקרא הגנה מפני גירוש, בגלל מעמדו. באותו זמן הוא היה ראש המחלקה הנירולוגית והפרעות עצביות בבית החולים היהודי רוטשילד בברלין. ככזה, הוא היה מוגן מפני גירוש לפולין או לאושוויץ או לכל מקום נורא אחר, וגם הוריו. כל עוד בית החולים היה קיים והוא היה שם, הם היו מוגנים. אם הוא היה מהגר, הם היו מאבדים את מעמדם באותו הרגע. ד"ר פרנקל עמד מול דילמה קשה: האם להגר? האם לפתח את הקריירה שלו ולהמשיך את החלום שלו או האם להישאר עם הוריו? האם האחריות שלו היא כלפי הילד הרוחני שלו או כלפי ההורים שלו? הוא הסתובב בעיר מהורהר וחשב על המצבים הטיפוסיים שבהם נושבת רוח מהשמיים, כהגדרתו, ונותנת לך את התשובה, וקיווה שזה יקרה גם לו, אך לא מצא תשובה. הוא הגיע הביתה וראה אבן גדולה מונחת על שולחן הרדיו. הוא שאל על כך את אבא שלו, ואבא שלו מספר: הסתובבתי בגוש הבניינים ברחוב הסמוך ועברתי ליד שרידי בית הכנסת שנשרף על ידי הנאצים, ובין האבנים אני רואה פתאום את האבן הזו ומבין שהיא קדושה. אני מרים את האבן ורואה שכתוב עליה צירוף אותיות מזהב, ואני מזהה שהאבן הזו הייתה חתיכה מלוחות הברית שהיו מעל ארון הקודש בבית הכנסת. אני גם יכול לזהות שצירוף האותיות האלו שייך לדיבר מסוים. וד"ר פרנקל שואל את אביו: איזה דיבר? ואבא עונה לו: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך". כשהוא אומר את המילים הללו ד"ר פרנקל נחנק מדמעות. הוא מחליט להישאר יחד עם הוריו, שורד ארבעה מחנות ריכוז, וכשהוא יוצא מהם הוא כותב את ספרו "האדם מחפש משמעות", ספר שמשפיע על אנשים בכל העולם עד עצם היום הזה. העדות הזו היא מטלטלת ומצמררת מכמה סיבות: היא מחיה דילמות קשות וכואבות שעמדו בפני האנשים באותה תקופה, היא מספרת את סיפורם של המתים ושל החיים והיא ממחישה את החובה המוטלת עלינו כיום, חובת הזיכרון, החובה שלנו כלפי החיים. ההיסטוריה והמסורת של העם היהודי הן שתמיד השאירו אותנו כעם חי וקיים. לא סתם ערך הזיכרון נמצא בכל נקודה יהודית בחיינו, בתפילה בבוקר, בחגים, בצומות, אפילו בחתונה אנחנו שוברים כוס כזיכרון. האתגר העומד לפתחנו היום, כשדור חמישי לשואה נולד וכבר לא פוגש חי את ניצולי השואה שבתוכנו, הוא לדאוג שזיכרון השואה ימשיך ללוות אותנו, לזכור ולא לשכוח גם בעוד 50 שנה שאנחנו חייבים את זה לדורות הקודמים, אנחנו חייבים את זה לעצמנו בדור הזה ואנחנו חייבים את זה הלאה לדורות הבאים. לא סתם יגאל אלון אמר: עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. ערך נוסף שהוא ערך עליון ביהדות, וגם אותו קיים ד"ר פרנקל, הוא כיבוד אב ואם. הפסוק שהופיע על הסלע שמצא אביו של ד"ר פרנקל הופיע גם בפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה: "כבד את אביך ואת אמך". פסוק נוסף שמעיד על חשיבות כיבוד הזקן מופיע בספר ויקרא: "והדרת פני זקן". כיום חיים בישראל מתחת ל-200,000 ניצולים ושורדי שואה. כל אחד נושא איתו סיפור חיים שלם, כל אחד נושא סיפור שהוא חתיכה בפסיפס של הסיפור של כולנו, הסיפור של העם היהודי כולו. עלינו מוטלת החובה להעניק להם את האפשרות לחיות כאן בארץ בכל הכבוד הראוי. יש לנו הזדמנות, אולי ההזדמנות האחרונה, לגמול לניצולים על מה שהם עבור כולנו, סמל לתקומת העם היהודי, סמל של עמידה והתקוממות מול הרוע, סמל של אנושיות ומצפן. אני קורא לכולנו מכאן היום לסייע ולתת יד במאבק החיים לצד הזיכרונות, הזקנה והשגרה. השואה היא האירוע המטלטל ביותר שקרה לעם היהודי ב-80 השנים האחרונות. אני ביקשתי להביא היום שתי חובות, אבל החובה המרכזית היא גדולה יותר, החובה היא להמשיך את עם הנצח יחד עם הערכים שהיהדות מלמדת אותנו, מתוך כבוד ואהבה אחד לשני. "ואעבֹר עלַיִך ואראך מתבוססת בדמָיִך ואומר לך בדמַיִך חיִי". יהיו הדברים לעילוי נשמת סבי, חיים בן משה צבי וייס, שאיבד בשואה את כל משפחתו ואת אשתו הראשונה ושני ילדיו, ולעילוי נשמת ששת המיליונים הקדושים. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת ניר אורבך. חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך. אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברות הכנסת, אני עומד כאן לפניכם ביום השואה הבין-לאומי, עומד, פותח את ליבי ומספר את סיפורי האישי, הסיפור של משפחתי. זה הסיפור של יהודי ליטא, שעד לפנ�� השואה הייתה אחת מהקהילות הגדולות והמפוארות בעולם, ירושלים דליטא. מתוך קהילה של 220,000 יהודים לפני פלישת הנאצים, נרצחו בשואה 206,800 יהודים, כ-94% מהקהילה נרצחו. 723 ליטאים קיבלו את התואר חסידי אומות העולם. רוב הנרצחים היהודים בווילנה נרצחו ביער פונאר. 30% מתושבי העיר וילנה נרצחו, 30%. טבח דומה התרחש בעיר קובנה. קהילה שלמה נרצחה בליטא. הכאב זעק ועדיין זועק לשמיים. משפחת סבתי, משפחת לוינסקי, אשר מנתה ארבעה אחים ואחיות, אימא, אבא, סבתא וסבא, נרצחו בדם קר בקובנה. משפחה שלמה נמחקה. גדלתי בבית של טראומת השואה. בכל פעם שסבתי ישנה אצלנו נשמעו מחדרה בלילה צעקות נוראיות בשפה הגרמנית: raus, schnell. לא היה לילה שלא נשמעו הצעקות, הכאב והמראות הנוראיים לא עזבו את סבתי. כל ילדותי לוותה במשפטים הבאים: לא זורקים לחם, לא קונים מוצרים מגרמניה, לא משאירים דבר בצלחת, לא שומעים את השפה הגרמנית. הכאב מימי השואה היה חלק מהיום-יום, והאמת, הוא עד היום. ככה עברה ילדותנו. במשך ילדותי לא הסכימה סבתי לספר את סיפורי השואה, לא הסכימה לספר את התלאות הנוראיות במחנה הריכוז והגטו. אני זוכר שבערב אחד, כשהייתי כבר בן 26, אימי קראה לי בבהילות שאגיע עם מכשיר הקלטה. כן, זה היה בערב, בשעות מאוחרות. ישבנו מול סבתא ושמענו בפעם הראשונה, לפרטי-פרטים, את מה שקרה למשפחתי בשואה. שעות של סיפורים מחרידים. חצי שנה לאחר מכן נפטרה סבתי, בגיל 84 במותה. לפני כמה שנים יצא לאור ספר שמספר את סיפורי הילדים מגטו קובנה על ידי ד"ר זילברברג, חבר ללימודים של אימי, סיפורים על ילדים ששרדו את השואה, סיפורים נוראיים, כל סיפור מסיפורי משפחתם: "ילדי גטו קובנה". הפרק הראשון בספר הוא על אימי, ד"ר פסיה לבית טקץ', ואני אצטט שתי פסקאות, האחת היא על הכאב הגדול והשנייה הוא הגבורה. סבתא דבורה מספרת: 28 באוקטובר 1941 היה היום השחור של גטו קובנה. נשלחנו בזמן הסלקציה לצד השמאלי ושרדנו. אני עדיין יכולה לשמוע את הבכי המר שבקע מבתי הגטו בזמן הפעולה שנקראה אקציית הילדים. הייתי בת מזל שהצלחתי להחביא אותך במטבח של חברתי. הדלת שהובילה למטבח הוסוותה מאחורי ציפוי טפט, חברתי כיסתה את הקיר בסירים ומחבתות, והגרמנים לא הבחינו בדלת הסודית. היית חולה בשעלת, ובכל פעם ששמענו את הגרמנים דחפתי מגבת לתוך פיך. רק במזל לא התגלינו. הבנו שהסיכוי היחיד להציל אותך נמצא בבית של ליטאים, מחוץ לגטו. היינו מוכנים למסור אותך אפילו לצוענים. גרנו בחדר אחד עם ארבע משפחות. לילה אחד, כשכולם נרדמו, אבא, סבא שלי, סיפר לסבתא שלי שהוא מצא אישה ליטאית מחוץ לגטו שמוכנה לקחת את אימי. הוא קנה אצלה חמאה, ובפעם הראשונה הייתה חמאה אמיתית, בלי לכלוך ונסורת בתוכה. שמה של האישה היה אנלה, ובמשך השנים נטענו עץ ביד ושם על שמה והיא הוכרזה חסידת אומות העולם. אביך ואני שיחדנו שומר, סבא המציא סיפור שעליו לספק לחם לגטו ולכן הוא זקוק לעגלה ושק. הכנסנו אותך לשק והרדמנו אותך, וכך הברחנו אותך מחוץ לגטו. כשהגענו לדירתה של אנלה חדל ליבי מלפעום, מספרת סבתא, מדיו של איש גסטאפו היו תלויים על הקיר. כשראתה את הבעת פניי הרגיעה אותי אנלה ואמרה שהמדים שייכים למאהב שלה ואין סיבה לדאוג. אימי עברה במשך הזמן למשפחות אחרות, מהפחד שהגרמנים יגלו אותה. אותי לקחו למחנה שטוטהוף, אביך נשלח לדכאו. רק אחרי המלחמה נודע לי שהוא קפץ מהרכבת והצטרף לפרטיזנים וכך ניצל. מפאת הזמן לא אספר את כל התלאות הנוראיו�� ואעבור לפרק הגבורה. אימא שלי מספרת: למדתי לימודי רפואה בליטא, ושם הכרתי את אביך לארנס. סיימתי לימודי רפואת ילדים, אביך סיים לימודי רפואה בתחום ההרדמה. ב-27 בפברואר 1972 עלינו לארץ, שני הורים רופאים צעירים, אחיך הגדול ממך ארנסט וסימון, בן שנה וחצי. הצטרפו אלינו סבתא דבורה וסבא משה, ששרדו את השואה. הגענו לעיר נתניה. כיום אני סבתא לשש נכדות נפלאות. כשאני מסתכלת על משפחתי אני יכולה לומר: ניצחנו את הגרמנים ושותפיהם. ואני, סימון, חבר כנסת בכנסת ישראל, מתרגש לראות את שר החוץ יאיר לפיד נואם באוסטריה במחנה ההשמדה מאוטהאוזן, שם נרצח סבו בלה למפל, ואני מתרגש לראות את יושב-ראש הכנסת שלנו מיקי לוי עושה היסטוריה ונואם בפעם הראשונה בשפה העברית בפני מליאת הבונדסטאג בגרמניה. אומר לכל מי שצופה ולכם חברי הכנסת: לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח. עם ישראל חי. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת סימון דוידסון. אני מזמין את חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה. ושוב, ברכות על חזרתך. חמש דקות לרשותך. תודה. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, השרה, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה, גם אני, להצטרף לברכות ולברך את חבר הכנסת מיקי לוי, שנואם ברגעים אלו על אדמת גרמניה. אני עומד על בימת הכנסת במדינת היהודים בזמן שהעולם כולו מציין את הטבח של שישה מיליון יהודים. רצח עם ברמה הפיזית הוא מזעזע וכואב. במשך ההיסטוריה שלנו ניסו למחוק את עם ישראל ברמה הגופנית ואף ברמה הרוחנית. העם היהודי במשך דורות סיכן את עצמו כדי לשמור על הגחלת, וזה על ידי קיום המצוות. כותב הילל זיידמן ביומן גטו ורשה: מסר לי מנהל המשרד הסטטיסטי בתימהון כי מספר ההתאבדויות בין היהודים בשנים 1940 עד 1942 ירד לעומת שנת 1939 בכ-65%. יהודים רוצים לחיות בכל מחיר ולעבור את המלחמה. הכול, מקטן ועד גדול, זקן ונער, מבקשים לזכות ולראות את סופו של מאבק הענקים ואת המשטר החדש בעולם. וזה למה? כי יש לעם היהודי שאיפה חזקה לחיים, לחיים בפרט ולחיים הרוחניים בכלל. כפי שראינו בכל שנות השואה, מאות מניינים נסתרים בכל ורשה, יהודים עורכים תפילה בציבור ואינם מדלגים אף על הפיוטים הקשים ביותר, הכול כמנהג ישראל. תפילת יום הכיפורים בשנת תש"ג בבית כנסת מאולתר. שמירת השבת ואכילת אוכל כשר הן משימות קשות בתנאי הגטו. הגרמנים הטילו וטו ואיסור על שחיטה כשרה בכל מקום. האיסור, כמובן, היה מטעמים הומניים, שחיטה כשרה גורמת צער לבעלי החיים, גם מקוואות נסגרו כי הם אינם היגייניים מספיק, מפיצי מחלות. חבריי חברי הכנסת, התשובה המנצחת לאותם רוצחים במדינת היהודים, כ-80 שנים לאחר הזוועות שהתרחשו באירופה, היא שעלינו לשמר את מסורת ישראל מקדמת דנא בדבקות רבה ועלינו להיות דוגמה ליהודי התפוצות, שלצערנו נמצאים בהתבוללות מתמדת: בארצות הברית, כ-75%, צרפת, כ-30%, וכן על זה הדרך. אך ברוך השם, במדינת ישראל אחוז ההתבוללות הוא נמוך לאין שיעור לעומת ההתבוללות בחו"ל, וזה כנראה בזכות חוקי אישות בסמכותה של הרבנות הראשית, כדי לשמור על אחדות העם ולמנוע את הפילוג, שבת וחגי ישראל כימי מנוחה, אשר מהווים מתן צביון יהודי למדינת ישראל, הנהגת כשרות בצבא ובמוסדות הממלכתיים, כדי להבטיח את אחדות הצבא ואפשרויות שוות לדתיים במוסדות הממלכתיים, אוטונומיה לחינוך הדתי, כדי לשמר את החינוך של ישראל-סבא. תחומים אלו עוגנו בחוק עוד בתחילת הקמתה של מדינת ישראל. חבריי חברי הכנסת, בימים אלו, כשהשיח הזה נמצא ��תוכנו, בואו ננחיל לילדינו את מסורת ישראל כדי שלעולם לא עוד. ננהג כבוד כלפי אותם יהודים שמסרו נפשם על קיום המצוות בימים אלו, כי עם שאינו מכיר בעברו, אין לו עתיד. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יוסף טייב. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק פינדרוס, יעלה ויבוא. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אכן התקבלה באו"ם החלטה ב-2015 לציין את היום הזה כיום השואה הבין-לאומי, ויחשוב החושב שעצם האזכור והעיסוק בעניין הזה ימנע, בעזרת השם זה יימנע בלי קשר, אבל שזה מה שימנע את ההתעלמות המוחלטת שהייתה לאומות העולם כולן. כולנו יודעים שגם האמריקנים לא היו מתערבים במלחמת העולם השנייה אם הם לא היו נפגעים בבוהן של הציפורן בפרל הארבור. זה ימנע את ההתעלמות של אומות העולם, לצערנו אנחנו יודעים שזה לא כך. רק מצפון לנו התרחש בשנים האחרונות טבח בסוריה, וזה לא בדיוק עניין מישהו. מתרחשים דברים מזעזעים בעולם, וזה לא בדיוק מזעזע את העולם הנאור, כאילו צריך לדאוג. זה לא מה שימנע את הדבר הזה. ב-200 השנים האחרונות קמו בעולם אין-ספור מנהיגים ותנועות שחשבו שעל ידי פעולה מסוימת, זה מה שימנע. הראשונה הייתה בגרמניה, כמה אבסורדי, ובאוסטריה, שאמרו שהאנטישמיות באה מזה שהיהודים מתבדלים ונשארים אדוקים. אולי אם קצת נדמה לאומות העולם, זה יעזור לנו לצאת מהאנטישמיות. למרבה הצער, שם, שם פרצה שיא האנטישמיות שהייתה באירופה. היא פרצה בגרמניה, ששם היה הכי פחות "הבדל" בין היהודים לאומות העולם. או באוסטריה, וינה הייתה יותר מתקדמת באופן יחסי ויותר היו דומים שם לאומות העולם, ובדיוק הפוך. הרצל, שהיה בטוח שההתבוללות תעזור, גילה במשפט דרייפוס שלא. הוא אמר: אתם יודעים מה יעזור? נקים מדינה. הרפורמים נלחמו, אמרו: לא, זה יעשה נזק. בדיוק באותה תפיסה שהייתה שנים קודם לכן. אז הקימו מדינה, וראה איזה פלא, זה לא שינה, זה לא שינה את היחס של אומות העולם, זה לא שינה את היחס של האנטישמיות. נשארה בסופו של דבר אותה השנאה. הר סיני, משם ירדה השנאה לעולם. רבותיי, לא נוכל לברוח מזה כעם היהודי. לפני 3,500 שנה נכרתה איתנו ברית, ומאז ירדה השנאה לעולם. אז יעשו את זה בצורה יותר פוליטיקלי קורקט, פחות פוליטיקלי קורקט, ידברו יותר יפה או פחות יפה, בסופו של דבר אנחנו "עם לבדד יִשְׁכֹּן", ושם זה יהיה. שם זה נשאר ואי-אפשר לברוח. אי-אפשר לסמוך על הזיכרון. אני מכבד את זה שהאו"ם החליט, ואי-אפשר לסמוך על זה שכל מנהיג ואיש שמגיע למדינת ישראל, אנחנו ניקח אותו ליד ושם, וכאן המקום להודות לממשלת ישראל, שנכנסה ליותר אחריות ביד ושם. אני מודה לכל אלה שעסקו בעניין הזה. אני חושב שזה דבר חשוב, אבל זה לא מה שיעצור את העניין הזה. זה לא מה שיעצור את המציאות הזאת, שעם ישראל הוא "עם לבדד יִשְׁכֹּן". הוא נמצא לא רק בתוך המזרח התיכון, בתוך הגלובוס, כ"עם לבדד יִשְׁכֹּן". לא עזר גם לא לראשי הקומוניסטים שהם היו חלק מהמהפכה הקומוניסטית, אותם יהודים מתבוללים שהיו בטוחים שזה יעזור. בסופו של דבר כשדוד המלך התייחס בתהילים לשנאת אומות העולם, לאותה השנאה, אחרי שהוא מדבר על "באו גויׅם בנחלתך, טִמאו את היכל קדשך" תהילים פרק ע"ט, "שמו את ירושלם לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחַיתו ארץ". יש את "עד מתי ה' תנאף לנצח, תבער כמו אש קנאתך. שפֺך חמתך אל הגויִם אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". אבל בסוף הוא אומר: "עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והציל��ו וכפר על חטאתינו למען שמך". "אל תזכר לנו עֲו‍ֹנֹת רׅאשנים, מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". בסוף הובטח על ידי יצחק ליעקב: הברכה תהיה בידך אם תישאר קשור, אם תישאר קשור לעץ החיים, תישאר קשור לבחירה של האבות, תישאר הברכה. כל בריחה וניסיון של בריחה מהדבר הזה לא יועיל לנו, לא להידמות להם, לא לעשות להם, כי בסופו של דבר הכוח שלנו כעם תלוי בכמה אנחנו ניאחז בברית אבות ובמה שהבטיחו לאבותינו. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יצחק פינדרוס. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מקדיש את נאומי לאימי מורתי מרת אסתר פישהיימר, אוד מוצל מאש מחנות ההשמדה והגטאות, שיאריך השם ימיה בבריאות, בטוב ובנעימים. אמן. בשנת תשנ"ה יצא לאור תרגומו העברי של הספר "שיבת ציון נס לעמים", שמחברו, הרב ד"ר אברהם לבני זיכרונו לברכה, נולד בצרפת למשפחה נוצרית. בעקבות זוועות השואה ולימודי תיאולוגיה ופילוסופיה בסורבון שבפריז, כאשר עמד על שקריותו של המיתוס שעליו נבנתה הנצרות וכאשר גילה שהעם היהודי מכתבי הקודש עדיין קיים, חי ונושם, הוא בחר להתגייר, ובהמשך עלה לארץ. בספרו החשוב הוא עמד על המשמעות האוניברסלית של השואה, ואני רוצה לקרוא מקצת דבריו. "באושוויץ נפגעה האנושות לא רק בבשרה כי אם גם בעצם נשמתה, משהו נסדק בגורל האנושי, והסדק מעמיק הרבה מעבר לשכבות ההיסטוריות השטחיות וחודר עד השכבות המטא-היסטוריות של עתיד האדם. השואה היא היישום ההגיוני, המחושב, המאורגן בשיטתיות של 'הפתרון הסופי' לא ניתן עוד להאשים איזו כנופיה של משוגעים מוסתים. ממשלתו הרשמית ביותר של אחד העמים המתורבתים בעולם היא זו שניהלה באופן מדעי את המבצע הענק של טיהור הגזע, לא עוד יצריו האלימים של האדם אשמים בפשע, כי אם התבונה והשכל האנושי הם שכינסו בציניות ובקור רוח את ששת מיליוני היהודים, זקנים, נשים וטף מכל הארצות ה'נאורות' של אירופה לשם השמדתם במחנות המוות. "השואה מעמידה סימן שאלה על ערכם של יסודותיה הפנימיים של התרבות הנוצרית-מערבית. בעוד שהפוגרומים הינם תוצר הפראיות של בני אדם מסוימים, אושוויץ הינה התוצר המדהים, אם כי ההגיוני, של ציוויליזציה בת אלפיים שנה. כל מושגיה וכל תבניות החשיבה של תרבות זו הם העומדים לדין, מכל העמים עלול היה ליפול רק העם היהודי קורבן לקנוניה כל כך זדונית, המסוגלת ללקט אחד-אחד את היהודים מכל פינות אירופה, כששאר האנושות שותפה לפשע, אדישה, פסיבית, שותקת או חסרת אונים, אלפיים שנות תרבות נוצרית אפשרו שותפות או שתיקה זו מול הפשע. רצח העם שביצעה הברבריות הנאצית, היה המשך ישיר של עמדתו המוסרית של העולם הנוצרי, שבמשך אלפיים שנה כבר רצח תיאולוגית ומוסרית את העם היהודי, בניסיון ליטול ממנו את זהותו העצמית, השואה היא ההוכחה דרך האבסורד ליעילותם הקיצונית של אותם השקרים שעליהם נבנתה הציוויליזציה הנוצרית במשך אלפיים שנה. "רק אחרי שהרע בקע כשחין מלא מורסה, כשהוא סוחף עימו שישה מיליוני יהודים ובתוכם מיליון וחצי ילדים בתאי הגזים ובקרמטוריום, רק אז נתגלתה לאור יום הסיבה העמוקה לרע שהאנושות סובלת ממנו. כנוצרי לשעבר יש לי הזכות והחובה יותר מכל אדם אחר לומר מפורשות את שמו של הנגע. למרות המקובל, אין זאת האנטישמיות. האנטישמיות בעצמה אינה יותר מאשר סימפטום, קדחת שנגרמה על ידי הנגע, ולא הנגע עצמו, ובכן, מהו הנגע? הנגע הוא השקר התיאולוגי ש��ליו נבנתה הנצרות.  הריק שנוצר על ידי המשבר הגדול של ימינו, שהומחש בצורה טרגית בשיגעון ההרסני של השואה, לא יוכל להתמלא כי אם על ידי יחס מחודש של האנושות כלפי ישראל. אין באמת שאלה הנוגעת בצורה יותר ישירה במכלול הבעיות המוסריות והרוחניות של האנושות כשאלת זהותו של העם היהודי, מדינת ישראל הינה ניסיון הצלה, אבל לא לעם היהודי לבדו, שכן עם ישראל ייגאל רק כאשר ייגאל כל העולם עימו. האתגר שלו נמדד בקנה מידה כלל-אנושי, אי-אפשר לדרוש פחות מזה מהעם שהנחיל לעולם את התנ"ך, ואשר גורלו וייעודו קשורים לעד בהנחלה זו. הקמת מדינת ישראל באה למלא את החלל שהלך והתרחב באופן מסוכן יותר ויותר בהיסטוריה האנושית, תהיה זו טעות מטופשת אם הציונות תחשוב שתפקידה מצטמצם בהקמת שוויצריה קטנה במזרח התיכון או ביצירת דגם לדמוקרטיה, או מוצא לעם היהודי כדי לצאת מההיסטוריה ולהישכח. העובדות מוכיחות שעם ישראל נתון יותר ויותר בלב ההיסטוריה של העולם, ואין לו עוד מנוס מלהכריז את מסרו אל העולם". עד כאן היו דבריו. אני מציע למי מהממשלה שהמושג אנטישמיות השתבש אצלו ולמי מהממשלה שבאיוולתו הוא מזהה בישראל תהליכים כמו בגרמניה הנאצית ובמקביל מכנה ברשעות יהודים בתואר "תתי-אדם", לקרוא ולהעמיק בספר החשוב הזה, אולי יבינו באמת מה זה עם ישראל וישובו לדעה הבריאה והיהודית. תודה. תודה. חברת הכנסת אמילי מואטי, בבקשה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חלק מהדברים שאמר חבר הכנסת מעוז שמעתי גם בנאום הבכורה שלו, כשהוא סיפר על תולדות משפחתו. אני ממש זוכרת אותם אחד לאחד. אני רוצה ברשותכם להקריא קטע מיומנה של עליזה ש"ק, אימו של בן זוגי וניצולת גטו טרזיינשטט: הוראה 6. ראשי המחלקות האחרונים, 80% מכלל הרופאים, נכים ב-100%, חולי שחפת במצב אנוש, ילדים חולים אנושות ללא הורים, אימהות. הילדים החולים אנושות נשארו מאחור. זה נורא מכדי שאפשר יהיה להיות אומלל מכך. אבא הועבר לפני כשבועיים מן המבצר הקטן הלאה, לא ידוע לאן. אימא ללא סימני חיים שוטפים מאבא. האם היא מסוגלת ליישוב הדעת כמונו, או שמא מתפתח הצער שלה בכיוונים אחרים? מי יודע. אלא שאני לכודה במלכודת העכברים הארורה הזאת במרחק 80 קילומטר. אינני יכולה אפילו לומר לה שכל זה עדיין לא תם. חרף כל המכשולים אני כל כך מאוזנת, מביטה באורח מוזר מעבר לכל זה ואף, אני מרשה לעצמי לומר זאת, אל מעבר למותי. ועד שתגזול ממני הגולה הכול, וכך צריך להיות, ועד שיילקחו ממני הוריי בדרך הנוראה ביותר וחבריי במרחקים יאבדו אלה לאלה, עד שביתי ייחרב ובית הולדתי ונעוריי ייהרס כליל, ואני עצמי עם הבנתי אתעה בין זרים, עד שיעלה באש הספר האחרון והתמונה האחרונה שצריך לציירה תיעלם מעיניי, עד שאף לא דבר ייוותר עוד עבורי על פני האדמה, אז אסיים את דרך אלף השנים. השעה היא שעת המשיח. אז אלך לארץ ואלד ילדים ואבנה חיים. רק אתה יודע זאת. אני שקטה. בשקט אני מהלכת דרך הימים, דרך הסבל שלנו, כדי להיגאל, כדי לגאול את עצמי. לפתע מקבלים כל תפילה כל מזמור כל שיר על הארץ טעם. כולם מדברים על מה שאני אומרת, חושבת מרגישה וחווה היום, ועליהם אני לוקחת אחריות מלאה. 23 באוקטובר 1944, אני ממשיכה, ב-09:30 התחלנו להעמיס חולים על אלונקות בלי סוף, ואת כל זה עושים כ-40 איש חבושי כומתות לבנות. מעמיסים גם חפצים, חפצים, חפצים ברחבה, בקרונות, ועם זאת לכל אחד יש כל כך מעט, וגם המעט הזה יילקח מהם ככל הנראה. לשם מה כל האנרגיה הזאת, אנרגיה שהיא באמת כבר האנרגיה האחרונה? נכנסתי לחדר. ילדים קטנים בני שלוש עד עשר, צעקות. לכל אחד תרמיל גב קטן, עיניים קרועות לרווחה, ביניהם כאלה עם הבעה מפחידה של בשלות ושקט. אלה יחזיקו כנראה בחפציהם, אך לעולם לא עוד בילדותם. כולם לבד. הוריהם נרצחו ברובם במחנות ריכוז. תינוקות. אישה מקבלת צירי לידה. הגרמנים חושבים שזו תרמית. אנשים הולכים בשורה ארוכה, הולכים, סוחבים, מניחים את מטענם וסוחבים. הם הולכים והם אמיצים. אין כאן איש שתולדותיו אינה טרגדיה. כולם ננטשו בתוך הזוועה על ידי גברים, הורים, אחים אהובים. כעת הם הולכים בלא תקווה, מביטים בהשתאות באלה שעיניהם נפוחות מבכי. הם אמיצים. אלה שהולכים היו לאבן, אלו שנשארים בולעים את דמעותיהם. בשעה 09:00 מפקד אוכלוסין. אוויר סמיך. מחד, מסדר של הגברים בגילי 16 עד 65. אני חושבת שהפעם אנחנו הולכים איתם. אחד גורש מן הגטו. הכול היינו הך, נוסעים, לא נוסעים. אני הרי יודעת, לא אוכל לאבד הכול, יותר מהכול. בדרך אל הישועה אולי אמות. גם אז דרכי ברורה לי. אין בי עוד פחד. למדתי לעשות שימוש חסכוני ברגשותיי. אני עייפה, כמהה להתעורר בזרועותיך. עליזה ש"ק הייתה בת 17 כשכתבה את הדברים האלה. "זרועותיך" הם זרועותיו של זאב ש"ק, אהובה, מי שלימים היה ממקימי שירות החוץ הישראלי ובעצמו ניצול גטו טרזיינשטט ומחנה ההשמדה אושוויץ. ש"ק הוא גם אביו של בן זוגי דניאל, דור שני גאה לשירות החוץ הישראלי. זה הזמן להזכיר לנו, יושבי הבית הזה, את הזכות שנפלה בחלקנו לייצג את עם ישראל בעידן של ריבונות, של עצמאות ושל עוצמה פיזית, כלכלית ורוחנית, את החובה המוטלת עלינו לזכור את אפלת העבר. אך חובה גדולה מזו היא להישיר מבט אל העתיד, על מנת שהדור שגדל כאן לא יהיה רק דור של זיכרון אלא דור של תקווה. בהקשר הזה אני חושבת גם על דבריו של חמי המנוח, שלקח חלק במשא ומתן על כינון היחסים הדיפלומטים עם גרמניה. וכך אמר: לא נסעתי לגרמניה כדי לסלוח או חלילה לשכוח, נסעתי משום שאת דפי ההיסטוריה אי-אפשר לשנות, אבל את דפי העתיד החלקים אפשר למלא בדברים טובים יותר. וחזרה אלינו, חברות וחברים, נבחרי הציבור בישראל החופשית, ישראל הדמוקרטית, ביתו הלאומי של העם היהודי ששב למולדת אבותיו כדי לסמל אור ואהבת אדם, קבלת האחר והזדהות עם הסובל. תודה רבה לכולכם. תודה רבה לחברת הכנסת אמילי מואטי. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה. מכובדי היושב-ראש, בכנסת ישראל, הערה טכנית, יש 120 חברי כנסת, 21 נורבגים, 28 שרים, מתוכם, באולם יש רק שני שרים ביום השואה הבין-לאומי, 12 חברי כנסת, ומתוכם שלושה ח"כים ערבים. מביך. מכובדי היושב-ראש, גבירותיי ורבותיי חברי הכנסת, היום מציינת הכנסת את יום השואה הבין-לאומי, הוא יום שחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ, מחנה שהסיסמה בכניסה אליו, "העבודה משחררת", הפכה לסמל, סיסמת השואה כולה. אם תרצו, סיסמת השואה כולה בשתי מילים, שתי מילים שמקפלות בתוכן את הסיפור כולו, מההתחלה ועד הסוף האכזרי, הפתרון הסופי, המתוכנן והמתועש, מכונת השמדה משומנת היטב שהפעילו כוחות הרשע ששלחו עשרות מיליוני בני אדם, יהודים, סובייטים, פולנים, צוענים ומתנגדי משטר, אל המוות הנורא, הנורא מאוד. היום יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, ואנחנו יודעים על השואה ולא יודעים בו זמנית. אנו יודעים לכאורה, חלקנו לומדים על השואה, לומדים על הרקע וההקשר ההיסטורי, על מלחמות העולם, לומדים עובדות, מנתחים גורמים. חלקכם גדל איתה בבית, מדוברת יותר ומדוברת פחות, על פני השטח ומתחתיו. חלקנו עדיין חי איתה ועם הזיכרונות ממנה, חלקכם. אנחנו יודעים לכאורה אבל לא יודעים, ובו זמנית, אכן, לא יודעים, וייתכן גם שלעולם לא נדע ידיעה מלאה, כי השואה, מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, למרות כל מה שאנחנו יודעים עליה היום, למרות השורדים, העדויות והסיפורים, הביקורים במחנות, המחקרים, הסרטים והספרים, היא בלתי נתפסת. את ממדי השואה קשה להבין. מה הפירוש של מיליוני סיפורי חיים ומוות דומים וייחודיים, קשה לעכל. השואה, רבותיי, היא לא מאסה בלתי מוגדרת של נרצחים, השואה היא קודם כול אדם ספציפי אחד, מסוים, יחיד ומיוחד, עם טווח רגשות וחוויות של חיים שהוא עצום כשל כל אדם שאהב את אימו ואת אביו באופן ספציפי משלו, שחשב שאחותו רועשת מדי, שהיה לו בן דוד אהוב ושהייתה לו עונה אהובה משלו בשנה, בפרפראזה על מה שכתב על עבדות הסופר טא-נהאסי קואוטס בספרו "בין העולם וביני". לאדם הזה, השואה היא גיהינום מתמשך, לילה אין-סופי. המלחמה עבורו, עבור מי שעברו אותה ואלו ששרדו אותה, היא אוסף של ניסים ואירועים, ולא כותרות או נושא למבחן בהיסטוריה, ולא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. ברור, היא חוויית חיים, טראומה עיקשת שלא מסתיימת. פרופ' אניטה שפירא, ילידת פולין וניצולת שואה בעצמה, אמרה: מתיאורים החוזרים בכל סיפורי הניצולים מצטייר פסיפס של שבר שבא בחטף על מיליוני בני אדם, כמעין רעידת אדמה שבה האדם הופך לכלי משחק בידי כוחות שאין לו כל שליטה עליהם, מציאות שבה האנטי-מוסרי היה לנורמה, והמוסרי, ליוצא מן הכלל. אני חוזר: האנטי-מוסרי היה לנורמה, למיינסטרים, והמוסרי, ליוצא דופן. כפי שאמרתי בעבר, אני מלא אמפתיה לשורדי השואה, קורבנות השואה ומשפחותיהם, בעולם כולו ובארץ הזאת שבה אנחנו חיים יחד. זהו המקום שבו אדם מתחבר לאנושיות המשותפת לנו מעבר לשוני ולמחלוקות. זהו אקט של סולידריות והתנגדות, התנגדות למשטר ולאידיאולוגיה גזענית, אידיאולוגיה גזענית שמבקשת לבסס עליונות של גזע אחד על האחר, עליונות של גזע אחד על האחר. לשיטתם של הנאצים הגורם המקלקל הוא היהודים, הוא שמנוון את הגזע הארי הטהור, הוא שהיה אחראי לאידיאולוגיות פסולות כמו הליברליזם והדמוקרטיה. הנאציזם ביקש להקים את הרייך השלישי על טהרת הגזע ולהשמיד את הגזע הנמוך, הרי הוא היהודי, ולאחר מכן שמים נוספים. גם היום, כאן ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, מכובדי היושב-ראש, יש לעמוד ולזעוק בקול רם נגד כל תופעה של אפליה, של גזענות, של פוליטיקה של שנאה. הגזענות והשנאה לאחר, לערבים, לערביות, לפלסטינים, לפלסטיניות, היא נורמה אנטי-מוסרית בחברה הישראלית וברוב היהודי, המיינסטרים. המים שאנחנו חיים בהם ביום-יום, לחלקנו הם שקופים, ולחלקנו עכורים, מזוהמים ובלתי ראויים לשתייה. כאן ועכשיו יש לזעוק נגד התקפות יום-יומיות, אלימות, הרג, פלישות לכפרים, ניפוץ ושרפת מכוניות, תקיפות, מכות, התנכלות מתמשכת, שרפת עצים, פגיעה בעדרים, תגנה גם טרור פלסטיני. אדוני היושב-ראש, בפרנסה וברכוש התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים בידי המתקראים "נוער גבעות" במכבסת מילים ופשעים, ובידי חיילים חמושים. 6,212 אירועי טרור פלסטיני, חבר הכנסת קרעי. את הביקורת וההתנגדות הלגיטימית, חבר הכנסת קרעי, חבר הכנסת קרעי, הוא לקראת סיום, ואני מבקש שתהיה סבלני. שלוש דקות מעבר לזמן.  לא שתי דקות. יש לי פה זמנים. את הביקורת וההתנגדות הלגיטימית, ��מתבקשת וההכרחית למדיניות הישראלית בכלל ובשטחים הכבושים בפרט, יש לקבל ולא לבטלן במחי יד כאנטישמיות. נא לסיים. התנגדות למדיניות הממשלה והכיבוש, אסור לה להיות מקוטלגת כאנטישמיות. זהו מסחור זול של המושג "אנטישמיות". ויקטור פרנקל, מכובדי היושב-ראש, משפט אחרון, בבקשה.  אמר: מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל. ואני מוסיף: השואה היא תוצר אנושי, הוכחה נוספת לכמה לא אנושית יכולה האנושות להיות, נקודת שפל שנבעה מצורת מחשבה מעֻוותת ומעַוותת שנולדה שם, במערב, לא כאן, שם, במערב, לא כאן, על קרקע אנטישמית פורייה, שהצמיחה פשע נורא ביותר נגד האנושות כולה. תתבייש לך. אדוני היושב-ראש, איך אתה נותן לו להסית נגד היהודים, נגד מדינת ישראל ביום השואה הבין-לאומי? החקיקה האנטי-יהודית באירופה במהלך החצי הראשון, מה הוא אמר, נגמר לו הזמן,  של המאה הקודמת התבצעה בשלבים: הכליאה בגטאות, ההכחדה, נא לסיים.  וההשמדה. צעד-צעד שללו זכויות מהאזרחים, שנמכו את מעמדם האזרחי, חבר הכנסת טיבי, נא לסיים.  הגבילו את צעדיהם וחופש תנועתם עד שנטלו אותה לחלוטין וכלאו אותם בגטאות ובמחנות עבודה והשמדה. במיוחד ביום הזה אנחנו נדרשים ללמוד ולהקשיב לעבר שלא עבר, שחי פה בינינו. תודה. אני מסיים, אדוני. זה יום השואה הבין-לאומי. לא מקובל, לא מקובל. אני מסיים. נכון, נכון, אבל גם במסגרת יום השואה אנחנו עובדים עם כללים. נכון. אחמד, אני, לא צריך עזרה, זה לא מועיל. זה לא עוזר, זה לא עוזר. לסיום, החופש שאתה נותן לו להמשיך לדבר עוד חמש דקות מעבר לזמן, כשהבן אדם מסית פה בפרלמנט, בכנסת, נגד יהודים. אתה אפילו לא מבין את הנאום שהוא אומר. הבנתי טוב מאוד, אוסאמה. אל תתנשא. הבנתי. שיגנה טרור פלסטיני, חברי הכנסת. חבר הכנסת טיבי, נא לסיים. מה זה? מה הוא אמר, לסיום, אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברות הכנסת, אלדוס האקסלי, הסופר הבריטי הנודע, אמר כי העובדה שבני אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה. ואני מוסיף: היא גם שיעור חשוב על בני האדם, על הטבע האנושי. תודה רבה. תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אני מזמין את חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה. חברי הכנסת, אני מבקש להקפיד על הזמנים. לא עצרתי אף אחד, אבל אני מבקש לנסות להקפיד על הזמנים. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני 80 שנה, ב-20 בינואר 1942, שלוש שנים לאחר תחילתה של המלחמה והפלישה הגרמנית לפולין ולאדמת אירופה, ההנהגה הנאצית התכנסה בפרוור קטן של ברלין בשם ואנזה. הם קראו לכינוס הזה ועידת ואנזה. לכינוס הייתה מטרה אחת עיקרית: לשלב כוחות לצורך יישום תוכנית השמדת העם היהודי. מי שניהל את פרוטוקול הוועידה היה אדולף אייכמן, ולאחר 20 שנה הוא פירט את הדברים בירושלים, במשפט שהתנהל כאן, בארץ ישראל. הוא פירט בגאווה, והייתי אומר בקפדנות מחרידה, כיצד הגרמנים אז, שם, בוועידת ואנזה, דיברו על התוכנית של העברת כל יהודי אירופה למזרח, ובהמשך, להשמדה. שבוע לאחר מכן, ב-31 בינואר 1942, נשלחו הוראות מפורטות לכל הדרגים הפיקודיים של הצבא הגרמני, וכך בעצם התחיל הגירוש, וההשמדה בהמשך. רבותיי, ועידת ואנזה לא באה פתאום משום מקום. בגרמניה הנאצית התחילו לדבר על הפתרון הזה עוד קודם לכן, שנים לפני זה. ההגדרה מי צריך להיות מושמד הייתה פשוטה, אנחנו יודעים שזה נקבע עוד ב-1935, בחוקי נירנברג. הגרמנים פירטו בדיוק מי לא יכול להיות אזרח, ובהמשך ��ם מי הולך להיות מושמד. אני אתן לכם ציטוט קטן מאותם מסמכים של ועידת נירנברג ב-1935: גם אזרח בן גזע יהודי מעורב נחשב כיהודי אם הוא במוצאו לפחות משני סבים יהודים גזעיים. במילים פשוטות, רבותיי, בחוקי נירנברג, הנכדים לא יכלו להיות אזרחים, בוועידת ואנזה, הנכדים האלה היו צריכים להיות מושמדים. לצערי הרב, ואמרתי את זה כמה פעמים מעל הדוכן הזה, הניסיונות הבלתי-פוסקים לפגוע בחוק השבות ולטעון שהנאצים לא נגעו בנכדים הם סילוף מסוכן של ההיסטוריה. יש דברים שנקבעו בלעדינו, יש דברים שנקבעו בדם של בני עמנו, ואל לנו להכניס פוליטיקה לנושא הזה. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. היא קמה אחרי השואה, ועצם קיומה מבטיח שהשואה לא תחזור. צביונה היהודי של מדינת ישראל לא נפגע כאשר במסגרת חוק השבות עלו ארצה סביב 80,000 נכדים של יהודים ב-30 שנה של עלייה, לא בשנה, לא בשנתיים, ב-30 השנים האחרונות, אבל התרומה של אותם נכדים לביטחונה, לכלכלתה ולתרבותה של מדינת ישראל היא אדירה. אני עומד כאן כיהודי, כעולה חדש, כישראלי גאה, אבא לשלוש בנות צבריות שנולדו בישראל, נכד לניצולת שואה וגם נכד לקצין בצבא האדום שלחם בגבורה נגד הנאצים, ומפה אני קורא לכל יהודי בעולם, כל מי שמרגיש את השייכות שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל, לעלות הביתה במסגרת חוק השבות. יחד נחזק את מדינתנו ולא ניתן לאויבים שלנו אפילו לחשוב שהשואה יכולה לחזור. אדוני היושב-ראש, יחד נזכור את הנרצחים, אבל גם נזכור את אלה שלחמו בגבורה. לא סתם בכנסת ישראל הקמנו יחד עם חברנו את השדולה להנצחה של הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה. למעלה ממיליון וחצי לוחמים יהודים, שהיו הסבים שלנו והסבתות שלנו, לחמו נגד הצורר הנאצי, וזאת הגבורה הגדולה שהם תרמו לאנושות כולה. יבוא היום, יעברו דורות, וידברו על הגבורה שלהם כמו שהיום אנחנו מדברים על דוד המלך, על יהושע בן נון, וזה יהיה חלק מההיסטוריה, לא רק של הדור שלנו, אלא של מדינת ישראל, של עם ישראל. יחד נזכור ונעביר את זה לדורות הבאים. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יבגני סובה. אני מזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ישראל הדרי, בן דודה של אבי, הוא השורד היחיד במשפחתי מזוועות הנאצים. כשהיה בן 13 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכבר בתחילתה איבד את הוריו וכל משפחתו. מ-1939 ועד 1945 היה בגטאות ובמחנות ריכוז. הוא השתחרר עם אחרוני היהודים שיצאו מדכאו. בארץ זכה לחיים מלאים, קריירה ומשפחה לתפארת, ואנחנו זכינו בדוד אהוב, רגיש וחכם. זכרו לברכה. יום השואה הוא יום הזיכרון לתמצית הרוע של האנושות, שנחשפה בפרצופה המכוער ביותר. המדינות מסביב ידעו, ידעו לסגור את השערים, לקבור את העדויות, ובעיקר ידעו לפחד, ידעו לסגור את התיבה הזאת אי שם באירופה. דווקא המדינות הנאורות ביותר הן שבחרו לשתוק, להעלות מיליונים על קרונות ולשלוח אותם ואותן לרצח המוני, לשואה. גם אז היה אפשר למנוע, להתערב, לסייע, ואכן, כך הזוועה הגיעה לסיומה. כמה חיים יכלו להינצל אם ההתערבות הייתה מתרחשת כבר בשלהי שנות השלושים. השואה התחילה מרעיון. הנאצים קידמו תפיסה מחשבתית: תורת הגזע, סימון זרים, שנאה, דה-הומניזציה, הפחדה, אלה הרעיונות שעליהם צמחה הזוועה הגדולה הזאת, השואה. אין סוף ללמידה על זיכרון השואה. אסור שילדינו, שבתקופת חייהם דור השורדים והשורדות לצערי יגיע כנראה למנוחת עולמים, ישכחו את השואה ואת האידיאולוגיה שהובי��ה אליה. אבל לא לזכור לשם הזיכרון בלבד, וגם לא לזכור כדי לפחד לחיות כיהודים בעולם הזה, אלא לזכור את ההשלכות של דה-הומניזציה ושנאת האחר, לזכור שהשואה היא טרגדיה היסטורית שאין כמותה, אבל המרכיבים שעמדו מאחורי צמיחת הרעיון אינם ייחודיים, הם קרו וקורים עד היום בכל מקום. נזכור שכולנו בני אדם שנבראו בצלם. נזכור שלא להאמין לאלה שמטשטשים לנו את ההבנה הזאת בניסיון שנאמין שיש בני אדם חשובים יותר ובני אדם חשובים פחות. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לשורדים ולשורדות ולבני ובנות האדם באשר הם והן. המסר הוא חשוב. המסר האוניברסלי שצריך לעמוד לנגד עינינו בזיכרון השואה הוא לא עוד פשעים נגד האנושות, לא עוד אפליה. לא רק לנו לא עוד, אלא לא עוד לשנאה ולגזענות. אם נישאר ב"לא עוד לעם היהודי", לא למדנו דבר מזוועות השואה, לא כיחידים ולא כאומה. אני רוצה לסיים משירו של דודי האהוב ישראל הדרי, שכתב שירים, שירים מלאי אופטימיות ותמימות ואהבה לחיים, וזה מדהים עד כמה אדם ששרד את הזוועות הכי גדולות כותב בצורה כל כך נאיבית, תמימה ואוהבת אדם. וזהו שירו, אני מתרגשת: "אני עשוי מאפר הוריי / ומנחילי כינים ששתו את דמי. / אני עשוי מחלומות על רעב, / ורק מי ש'זכה' להיות רעב / יודע מה טיבו. / ורק מי שידע צמא, יודע / מה זה לצמא ולשורד. / אני עשוי מאהבה שנתן לי אלוהים / שלימד אותי לאהוב גם את שונאיי, / כי לא ידעתי למה הם שונאים אותי. / אני עשוי משלום שיש בו הסיכוי היחיד / שאלוהים יהיה אלוהים ואדם יהיה אדם / ואבנים ינוחו תחתם בשלום / והורים יולידו ילדים בשמחה, / גם אם זאב לא יגור עם כבש. / אני עשוי מפחד שמא האתמול יהיה המחר / והמוות שוב יהתל בנו כמו אז, / בלילות הסקאדים והחדרים האטומים / כמו במחנות / בהם מַתִּי יום-יום. / ומי שאמר 'כצאן לטבח' בוודאי הרגיש בלילות / הצפע והנחש, כצאן לטבח, מה הוא". תודה. תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני מזמין את חבר הכנסת צביקה האוזר, בבקשה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, באי העולם כולו, ב-27 בינואר 1939 חיו בעולם כ-16 מיליון יהודים ועוד 600,000 בסך הכול. היום, 83 שנים אחרי, עומד מספר היהודים בעולם על פחות מ-15 מיליון נפש. אנחנו פחות אנשים. הסיבה שיש היום פחות יהודים מלפני 83 שנים היא בשל שנאת יהודים ובשל אנטישמיות, לא בשל שום סיבה אחרת. אנטישמיות שהובילה לאסון ציוויליזציוני של המאה ה-20, עם השמדתו של כשליש מהעם היהודי. אנטישמיות, חבריי חברי הכנסת, בהגדרתה, היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי בשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות המכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא יהודים, או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ושל אתרים יהודיים. זאת ההגדרה של אנטישמיות של IHRA. אלה הן מילים סטריליות, הייתי קורא להן, לרוע שפגע לאורך ההיסטוריה ביהודים אך בפועל פגע גם בעולם כולו. השמדתם השיטתית והתעשייתית של קרוב לשישה מיליון יהודים במהלך המאה ה-20 על ידי הנאצים ועוזריהם הפכה את הפלנטה הזאת לפלנטה אחרת. עולם עם פחות יהודים הוא עולם פחות טוב. כולנו צריכים להבין: השמדה אינה רק הריגתם של אלה שניטלו מהם חיים במחנות ההשמדה, השמדה היא גם עונש כרת על בניהם ונכדיהם עד סוף הדורות. אני, צבי האוזר, בנה של יהודית, ניצולת שואה, לא הכרתי את סבי, אביה, ששמו שהיה כשמי, צבי, שנרצח על ידי הנאצים. בכל פעם שאני, צבי האוזר, חושב על השואה, אינני חושב רק על סבי, צבי, ובני המשפחה ה��חרים שאיבדתי בשואה, אלא על כל אותם רבבות שלא נולדו וגם אותם לא זכיתי להכיר. שערו בנפשכם, כל באי העולם, כמה זוכי פרס נובל, מדענים, רופאים, מנהיגים, ציירים, מחזאים, מהנדסים וגם סתם רבבות אנשים טובים באמצע הדרך, שהעולם כולו לא זכה ליהנות מתרומתם בשל הפעולה הברברית של ניסיון להכחיד את העם היהודי. העולם היה נראה אחרת יחד איתם. רק תראו את תרומת היהודים לאנושות ב-4,000 השנים האחרונות ותבינו את גודל האובדן ואת המחיר לאנושות כולה לאורך הדורות כולם על אותו אובדן. אשר על כן, ראוי וגם נכון לציין את יום השואה כיום זיכרון בין-לאומי. זה לא רק עניינם של יהודים, זה לא רק ענייננו אנו, זהו יום אבל וכאב לעולם כולו על ששת המיליונים ועל אובדן תרומתם של דורות על דורות של בני העם היהודי, בני העם שלא זכו לתרום. בני עם עתיק, שייעודו, חזונו ושאיפתו בפלנטה הזאת, ואני כה גאה על כך, הם לשמש עם מופת, אור לגויים. האנטישמיות לא נעלמה מן העולם. שנאת יהודים נותרה על כנה גם היום. היא עוטה על עצמה מסווה ומתאפיינת גם בשנאה ובהסתה נגד מדינת ישראל והתנגדות לקיומה. אסור לעולם החופשי לתת לאותה אנטישמיות שוב להרים ראש. ביום 27 בינואר העולם כולו ואנחנו כאן בירושלים, בירתו של העם היהודי, אומרים לאנטישמיות ולאנטישמים: לעולם לא עוד. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת צבי האוזר. חברת הכנסת אורלי לוי, בבקשה. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, חברי הממשלה, ובראש ובראשונה גבירותיי ורבותיי ניצולי השואה, שורדי השואה, אתם, שורדי השואה, גיבורים, למודי הסבל והתלאות, אתם, שלקחו מכם את היקרים לכם מכול, את משפחותיכם, אולי את כל עולמכם, אתם ששרדתם את הפשע הנורא בתולדות האנושות, וממנו קמתם כאודים מוצלים מאש ובאתם לכאן והקמתם את הבית שלכם ואת הבית הלאומי שלנו, אתם יכולים ללמד את כולנו מהו כוח הסיבולת ואיך מתוך התופת צומחים מעלה ויוצרים מציאות חדשה שתבטיח כי לעולם לא עוד. חברים, לקחי שואת העם היהודי אינם הלקחים רק של העם היהודי, הם הלקחים של האנושות כולה, בניו ובנותיו של הגזע האנושי שחיים, אך גם אלה שעוד ייוולדו, בעזרת השם. מוסר ההשכל הלאומי שלנו הוא ידוע: יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו, לנהל את המציאות שבה אנחנו חיים בעצמנו. מוסר ההשכל של האנושות, אך גם מוסר ההשכל הזה איננו פוסח עלינו כלל, הוא לעשות כל דבר אפשרי ומעבר לכך כדי שבאמת לעולם לא עוד, לא כקורבנות, אך גם לא כמשקיפים ועומדים מן הצד. לעם היהודי יש חובה מוסרית, אולי אפילו עליונה, לדאוג לכך. יקיריי ויקירותיי ניצולי וניצולות השואה, שואת העם היהודי היא שואתם של יהודי אירופה אך גם של יהודי צפון אפריקה, שגם לשם הגיעו הנאצים ושלוחיהם. אל לנו לשכוח את יהודי עיראק, שסבלו מהפרהוד בהשראת הנאצים. האנטישמיות והפרעות ביהודים כמעט שלא פסחו על שום אזור בעולם. לכן מדינת ישראל היא כל כך חשובה, ותפקידה בראש ובראשונה הוא לדאוג שהניצולים, השורדים והשורדות, יזדקנו בכבוד. תפקידנו כנבחרי ציבור הוא לפעול כדי שלא ידעו עוד מחסור. בעיקר בימים טרופים אלה, כשבחוץ מתחוללת מגפה שאתם, ששרדתם את הנורא מכול, כעת נאלצים להיזהר מהמגפה הזו, אולי אפילו יותר מכולם, נגזר עליכם לא לראות את ילדיכם, את נכדיכם, את הצאצאים, כי הם עלולים לסכן אתכם. וכל זאת בלי תאריך תפוגה, כל זאת עד יעבור זעם. אך גם בכל יום אחר, וגם בחלוף המגפה, עלינו, על חברי הבית הזה, לעש��ת כל דבר כדי שתחיו ברווחה ושלא יחסר לכם ולבני גילכם דבר. חבריי חברי הכנסת, השואה הסתיימה לפני 77 שנים, והציווי ההיסטורי לזכור ולא לשכוח הוא אחד מהאדנים הראשיים של האומה שלנו. זה הציווי שמלווה אותנו יום-יום כיהודים, כישראלים, ציווי שמזכיר לנו כל בוקר עד כמה חשובה המדינה שהקמנו, ועד כמה חשוב לשמור עליה, כי היא הבטוחה שלעולמי עד כל יהודי ירגיש בטוח כי יש לו בית. אך צר לי כי הציווי הזה לא ממומש במלואו. חיים בישראל 165,800 ניצולים, וההערכה היא שכרבע מתוכם חיים מתחת לקו העוני. אדוני היושב-ראש, לצערי הרב הם הולכים ומתמעטים, רק בשנה האחרונה הלכו לעולמם 15,324 ניצולי שואה. אם נעשה חישוב אנחנו נזדעזע: בכל יום אנחנו מאבדים עוד כ-42 ניצולים וניצולות, בממוצע בכל יום ויום. אז בערוב ימיהם על מדינת ישראל להבטיח להם כי הם יחיו ברווחה. לצערי הרב, במציאות מצבם הכלכלי של רבים מניצולי השואה הוא כה קשה, עד כדי כך שבהיעדר סיוע ותמיכה כלכלית הם נאלצים לוותר על הדברים הבסיסיים ביותר שמבטיחים גם איכות חיים. אדוני היושב-ראש, הידעת כי 43% מניצולי השואה נאלצים לוותר על משקפיים, משקפי ראייה? האם ידעת ש-33% מהם מצהירים כי הם מוותרים על טיפולי שיניים, אדוני היושב-ראש? מכשירי שמיעה, 27% מניצולי השואה מוותרים על היכולת לשמוע. אבל לא רק לעוני נידונו, אלא גם לסכנת נפשות אמיתית. עכשיו, חבריי חברי הכנסת, ואין זמן אחר, עכשיו כשאנחנו מודעים ויודעים מה הסכנה האמיתית במגורים בדירות ובמבנים שנבנו לפני שנות השמונים, הסכנה של רעידת אדמה שבוא תבוא עלינו תעמיד בסכנה קיומית אמיתית את אותם ניצולי השואה, שרבים מהם חיים במבנים הישנים האלו, מבנים שהרבה פעמים זקנים או מבוגרים כמו הדיירים שלהם. ותחשוב על כך שגם אם תהיה אזעקה, שבה הם ייאלצו למלט את עצמם, כמה זמן ייקח להם? בין חמש שניות ל-30 שניות? זו החובה שלנו לדאוג ולהבטיח שבערוב ימיהם אנחנו נדאג לשלומם, אנחנו נקל עליהם את החיים, ואנחנו נבין את המצוּוה עלינו לשמור עליהם. קשה לי להבין מדוע שורדי השואה צריכים לחיות בכאלה תנאים חיים מחפירים. לפי הערכות של הביטוח הלאומי, אדוני, חילוץ כל הקשישים בישראל מעוני עומד על 1.8 מיליארד שקלים, אז תסביר לי את ההיגיון שתקציב הרשות לזכויות ניצולי שואה לעומת זאת עומד על כמעט 5.5 מיליארד שקלים. זו אנומליה שאי-אפשר להסביר אותה, אלא אם כן זה נעשה בצורה לא אפקטיבית, בדרך הלא-נכונה, עם הרבה מאוד ביורוקרטיה ועם אי-יכולת להגיע לאנשים האלו, שימצו את הזכויות שלהם. אז אנחנו חייבים להם את זה. לא די בזיכרון העבר, שהוא לגמרי חשוב, אבל גם ההווה חשוב, ובהווה עלינו, על מדינת ישראל, לעשות כל דבר אפשרי ומעבר לכך כדי שהם לא יחוו לא רק עוני, גם בדידות. אני רוצה לספר לכם ש-25% מהנשאלים ציינו שהם משוועים לאדם שיארח להם חברה, 10% מהם הם עריריים, אין להם בני משפחה, עוד 25% אומרים שבני המשפחה לא שומרים איתם על קשר. אז גבורת הניצולים היא נר לרגלינו, והגבורה שלנו והחובה שלנו תהיה לא להסתפק במילים יפות, כאלה שאנחנו שומעים כל הזמן, אלא לעבור למעשים שיביאו לכך שאלה ששרדו את התופת לא יחיו בתופת הקיום היום-יומי, כי אנו דור ההמשך נקל את חייהם עד כמה שניתן, זו החובה שלנו. יהי זכרם של ששת מיליוני היהודים ברוך ונשמתם צרורה בצרור החיים. תודה. אמן. תודה רבה, חברת הכנסת לוי אבקסיס. אני מזמין את השרה מירב כהן לסכם. בבקשה גברתי, חמש דקות לרשותך. ��לום יושב-ראש הכנסת בפועל כרגע, מזכירת הכנסת, חברי כנסת נכבדים, בכל פעם שאני פוגשת שורד או שורדת שואה אני מופתעת מחדש. תמיד נדמה לי ששמעתי כבר הכול, בכל זאת עברו כבר כמעט 80 שנה ושמענו כבר לא מעט עדויות, אבל אני תמיד מגלה שעוד שיא נשבר, שאין גבול לרוע האנושי, שיש אפילו סיפור יותר גרוע ויותר נורא מקודמו. המפגשים עם שורדי ושורדות השואה הם מפגשים שהם פשוט מצמררים, מפגשים עם אנשים ששרדו דברים שהדמיון בכלל לא יכול לעכל: הילדה הקטנה שהשכנה שלה באה וביקשה ממנה את הצמות שלה כי ממילא בקרוב ישרפו אותה, הנאצי שכיבה את הסיגריה על פניה של ילדה, האישה שהייתה כל כך רעבה, שאכלה תולעים כדי לשרוד, האימא שלקחו את ילדיה בזמן שהיא הלכה לעבוד במחנה העבודה והיא לא ראתה אותם שוב. לרוב בשיחותיי עם שורדי ושורדות השואה עולה הדאגה הגדולה שלהם למדינה שלנו. תמיד הם מבקשים ממני לשמור על המדינה ולא לקחת אותה כמובנת מאליה. וזה משהו שאני נוצרת איתי, כי אלו אנשים שמבינים מה המשמעות שאין לך מדינה. זאת זכות מאוד גדולה לפעול למען שורדי ושורדות השואה, ויש כאן אחריות אדירה, כיוון שהמשמרת הזו שלנו היא המשמרת האחרונה. הגיל הממוצע של שורדי השואה הוא 85, חישוב פשוט מעלה שאלו השנים האחרונות שיש לנו לשרת אותם, לאפשר להם להזדקן בכבוד וגם לתעד כמה שיותר את סיפורם, כי עוד מעט ממש כבר לא יהיה מי שיספר. עם ההבנה הזו אנחנו, ביחד עם העובדים המסורים של הרשות לזכויות ניצולי שואה, פועלים יום-יום במעין תחושת בהילות, לפני שהזמן ייגמר לנו. הפרויקטים והעשייה הם רבים, אבל אם אני צריכה לתמצת: המטרה הראשונה היא לעשות סוף לתופעת העוני בקרב ניצולי השואה. העיוות הזה קורה כיוון שכיום כמחצית משורדי השואה בישראל זכאים למענק חודשי שמאפשר להם לחיות בכבוד, בעוד המחצית השנייה זכאים לסיוע רק פעם אחת בשנה, ובקרב הקבוצה הזו נוצרים לנו כיסי העוני. בחצי השנה האחרונה עשינו ריכוז מאמץ אדיר כדי לסייע ספציפית לקבוצה הזו, שמקבלת סיוע של 4,000 שקלים בשנה, ובדרכים שונות, גם באמצעות תקציבי מדינה וגם באמצעות הבאת כספים מהעולם, הצלחנו להגדיל את ההכנסה השנתית שלהם בסכום שיכול להגיע ל-13,000 שקלים. גם זה כמובן לא מספיק, ואנחנו נמשיך לעשות יותר ומהר ככל הניתן כדי להגדיל את הסכומים האלו, כי זה פשוט הכי חשוב שיש. המשימה השנייה היא להעביר כמה שיותר שירותים עבור השורדים אל הבתים שלהם, כיוון שהשנים חולפות והיכולת שלהם לצאת החוצה הולכת ופוחתת. לכן אנחנו מפעילים תוכניות שכוללות ביקורים של מתנדבים, פסיכולוגים ורופאים שמגיעים עד לבתים של אותם שורדים ושורדות, כי להם כבר קשה לצאת החוצה. המשימה השלישית היא לתעד ככל הניתן את הסיפורים האישיים של השורדים לפני שיהיה מאוחר מדי ולהנציח את המורשת שלהם לעד. גם כאן אנחנו עמלים כל הזמן ומקצים עוד ועוד משאבים לנושא. רק בתחילת השבוע הזה הגדלנו את התקציב של יד ושם למען המטרה הזו. הרבה פעמים כשאני פוגשת שורדים, הם מספרים לי שכשהם עלו לארץ לא האמינו להם, או שיש כאלה שהסתירו את עברם בשואה כי הם התביישו בו. חשוב לי שתדעו שהדור שלי רואה בכם גיבורים גדולים, ובכל פעם כשקצת קשה פה, כי המחירים גבוהים, כי יש פקקים בכבישים או כשיש צעקות במליאת הכנסת, אני תמיד נזכרת בסיפור שלכם, ואני יודעת שאין לנו ארץ אחרת, ושאנחנו צריכים לשמור עליה. לפני כמה שבועות ביקרתי במוזיאון יד ושם, מקום נדיר ��בו כאב ואומנות נפגשים ויוצרים פרץ של רגשות. על אחד מהקירות נכתבו דבריה של היוצרת גלה זקשטיין, זיכרונה לברכה. היא אמרה: "בעומדי על הגבול בין חיים ומוות, ביודעי שלא אישאר בחיים, ברצוני להיפרד מחבריי ומיצירותיי. את העבודות אני תורמת למוזיאון יהודי שיוקם לאחר המלחמה. היו שלום, חבריי, היה שלום, עם יהודי, אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו". יהיה זכרה ברוך. תודה רבה לשרה לשוויון חברתי וגמלאים מירב כהן. אני מזמין את שר התפוצות נחמן שי לסכם את הדיון. אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, מנכ"לית משרד התפוצות ציונה קניג-מאיר, חברתי השרה, מכובדיי כולם, קודם כול אני רוצה לברך את יושב-ראש הכנסת שמדבר היום בבונדסטאג, בבניין שמספר את הסיפור של גרמניה, בניין מלא הוד והדר והיסטוריה שגרמניה מזכירה לעצמה יום-יום. הבונדסטאג, שהיה הרייכסטאג והפך לבונדסטאג. קולו של יושב-ראש הכנסת בעברית, שפת האבות שלנו, האבות והאימהות שלנו, חשוב מאוד שהמילים האלה יהדהדו בבית הזה. אני מודה לכל חברי וחברות הכנסת שהשתתפו בדיון הזה. ב-27 בינואר 1945 שחררו חיילי הצבא האדום את מחנה המוות אושוויץ. הזוועה שהתגלתה לעיניהם הייתה בלתי נתפסת. טוראי זינובי טולקאצ'ב, יהודי וחייל בצבא האדום, תיעד את שראו עיניו. וכך כתב: "האדמה נאנחת בקולותיהם של הקורבנות. לא יכולתי לקרוע את עצמי מאותה חלקת אדמה מקוללת, התהום האנושית הנוראה. כל גופי הזדעזע בהתייפחות איטית. בשטח המחנה היו מוטלות גוויות, ולצידן אלפי אנשים חולים וגוססים, בהם ילדים". מיליון ו-600,000 בני אדם נרצחו רק באושוויץ, רובם המכריע יהודים. בעבורם רגע השחרור הגיע מאוחר מדי. "אני נושא עימי את צער השתיקה", כתב המשורר יעקב אורלנד, "את נוף האלם ששרפנו אז מפחד". גם אני, נחמן שי, נושא עימי, נושא בשמי, את צער השתיקה, את כאב הזיכרון של סבי צבי, שנרצח בגטו ורשה בשנת 1941 לאחר שהחיש מזון למשפחה יהודית, את כאב הזיכרון של סבתי רעיה ודודתי נחמה, שאת שמה אני נושא, שנרצחו באושוויץ. אנחנו כולנו נושאים עימנו את הזיכרון ואת השבועה, ששמעתי גם פה כמה פעמים, "לעולם לא עוד". פרימו לוי, הסופר, איש הרוח, ניצול מחנה אושוויץ, מספר בספרו "כך היה אושוויץ", כי כ-61 שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוא נשאל, פרימו לוי, מדוע יש להמשיך ולדבר על השואה גם בחלוף השנים. ועל כך ענה לוי, אני מצטט: "אנו מדברים איתכם על אודות מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים משום שבהם היינו ומשום שהם מהווים את הפרק המתועב ביותר בהיסטוריה האנושית, אנו יודעים כי נעשו עוד זוועות בעולם והן עדיין נעשות כעת, והגינוי שלנו מקיף את כל הרוע הזה, הדבר הזה צריך להיות ברור, אך מוטל עלינו להעיד בראש ובראשונה על מה שראינו במו עינינו, תהיה זאת טענות ואיוולת לשתוק על אודות העבר. אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה, עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם". ב-1 בנובמבר 2005 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לקבוע את 21 בינואר בכל שנה ושנה כיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. להחלטה הדרמטית הזו קדמו מאמצים גדולים של אנשי משרד החוץ ושר החוץ דאז סילבן שלום, מאמצים שסוף-סוף הניבו פרי. לתפיסתי, ההחלטה לציין את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה היא מההחלטות החשובות שקיבל האו"ם. היא מהווה הכרה בכך שהשואה היא נקודת שפל אנושית. העולם כולו הבין והפנים ששואת העם היהודי איננה עניין או מאורע היסטורי שאירע לעם היהודי בלבד, השואה איננה חולייה אחת נוספת בשרשרת ארוכה של מעשי זוועה, פוגרומים, גירושים והתנכלות, שמהם סבלו וסובלים היהודים משחר ההיסטוריה, השואה איננה רק ההיסטוריה הלאומית שלנו. שואת העם היהודי מחייבת תשומת לב מיוחדת של הקהילה הבין-לאומית כולה. הזמן שחלף איננו ממעיט מחשיבות הצורך לזכור ולהזכיר. להפך, ככל שחולפות השנים, ככל ששורדי וניצולי השואה החיים בינינו מתמעטים, מתעצמת חובתנו, כיהודים, כבני אנוש, כבני הדור השני והשלישי, לשמר את הזיכרון. עלינו לדעת לקרוא את תמרורי האזהרה, לזהות את התסמינים, כפי שכינה זאת פרימו לוי, של מגפת האנטישמיות. עלינו להזהיר מעל כל במה ובמה ובכל הזדמנות מתוצאותיה הנוראיות. השואה היא אירוע יוצא דופן, אבל היא לא נולדה בחלל ריק, היא צמחה על קרקע רקובה של אנטישמיות שורשית, עמוקה, שימיה כימי העולם. הדימוי הסטריאוטיפי של היהודי כנחות, כבזוי, כמסוכן, כשפל, כתת-אדם חלחל באירופה וברחבי המזרח התיכון עוד שנים רבות לפני עליית הנאציזם. גם עמים שמעולם לא נפגשו עם בני העם היהודי גיבשו לעצמם דעה קדומה. והיא, הדעה הקדומה הזו, אפשרה לשונאי היהודים ליצוק לתוכה את כל הפחדים הקמאיים ותחושות התיעוב שהזינו את להבות השנאה. האם לא היה זה שייקספיר, המחזאי המהולל, שכולנו נהנים מהמחזות שלו, שתיאר את שיילוק היהודי כמלווה בריבית וכאדם בזוי, שפל ותאב בצע? האידיאולוגיה הנאצית העצימה את האנטישמיות המסורתית ועטפה אותה, ברוח הזמן, בהילה מדעית. הנאצים השתמשו בתקשורת ההמונים כדי להציג יהודים חסרי פנים, חסרי זהות. הקריקטורות האנטישמיות שהם הפיצו טשטשו את האנושיות ואת הייחודיות של היחיד. כך, תוך שהם מעצימים את שנאת היהודים, הם השתמשו בה ככלי פוליטי רב-עוצמה. עוד בטרם הוקם מחנה השמדה אחד, בתודעת ההמונים היהודי כבר היה אבק אדם, תת-אדם. מכובדיי, חברות וחברי הכנסת, אינני פורס את הדברים האלה בפניכם כהיסטוריון שמתאר את תולדות האנטישמיות. אני מדבר בפניכם כאן כשר התפוצות, כמי שנושא באחריות מטעם ממשלת ישראל למאבק באנטישמיות, כמי שנחשף לפחדים ולחששות של קהילות יהודיות ברחבי העולם בעצם הימים האלה, כמי שמשרדו מנטר את השיח האנטישמי שמשתולל ברשתות החברתיות. לצערי הרב, חברות וחברים, התמונה היא עגומה, מדאיגה ומסוכנת. כפי שגם נוכחנו אנחנו כאן בישראל, התפיסה המסורתית שמפרידה בין מה שמתרחש בעולם לבין מה שמתרחש בעולם הווירטואלי היא עיוורת למציאות. המרחק בין סרטון טיקטוק ויראלי לתקיפה פיזית מעולם לא היה קרוב יותר. המרחק בין פוסט בפייסבוק לניפוץ מצבות בבית עלמין קטן ממה שאנחנו משערים. לציוץ חולני בטוויטר יש יכולת להרוג. ממש כך. אל תתפתו לטיעונים כאילו האנטישמים רק מוציאים את הזעם שלהם בעולם הווירטואלי. המחקרים שלנו מצאו הלימה בין רמת האלימות בשיח הרשתי לבין רמת האלימות כלפי יהודים ברחוב. האנטישמים שואבים מהפלטפורמות הווירטואליות השראה, רעיונות. הם מוסתים ומלאי כעס כתוצאה משיח מקוון פרוע וחסר גבולות. הם נפגשים ברשת עם בני שיח אפלים שחושבים כמוהם, ושואבים מהם לגיטימציה. שנת 2021, שאותה חתמנו בדוח שהגשנו לממשלה בראשית השבוע, הייתה שנת שיא לרעה: לאחר שלוש שנים של ירידה מסוימת בנפח השיח האנטישמי ברשת, מבצע שומר החומות, מבצע צבאי מוצדק שנקטה ישראל, לצד מגפת הקורונה המתמשכת הפיחו חיים בשנאה העתיקה ביותר, שהמשיכה ללבוש צורות חדשות. מנתוני משרד התפוצות, שהוצגו כאמור לממשלה, 400,000 איש היו אחראים לכ-3.5 מיליון פוסטים אנטישמיים, שאליהם נחשפו עשרות מיליוני עוקבים. ברחבי הרשת נגיף האנטישמיות מופץ במהירות שיא ובלחיצת כפתור. השיח האנטישמי לא מתרחש רק במשטרים אפלים, הוא מתרחש בלב-ליבו של המערב הדמוקרטי, החופשי. כ-42% מהתכנים האנטישמיים פורסמו באנגלית, כמעט 20% בצרפתית. פריז, עיר השוויון, החירות והאחווה, זוהתה כעיר שבה יש את המספר הגבוה ביותר של משתמשים ייחודיים שהפיצו שיח שנאה אנטישמי. מייד אחריה, אחרי פריז, ניו יורק, ברלין, לוס אנג'לס. אותי כשר בממשלת ישראל זה מדאיג. את אחינו בתפוצות זה מפחיד. בסקר שנערך על ידי קרן רודרמן, תשעה מתוך עשרה יהודים בארצות הברית חשים פחד וחוסר ביטחון. תשעה מתוך עשרה. יותר ויותר ישראלים מפחדים להזדהות כישראלים או כיהודים כשהם נוסעים לחו"ל. יהודים דתיים וחרדים, שצועדים עם כיפה וציצית, חשופים למתקפות פיזיות ומילוליות. מסקרים וניטור של הקהילות היהודיות ידוע לנו כי אירועים רבים אינם מדווחים בשל פחד היהודים וחוסר מעקב של הרשויות המקומיות ורשויות החוק. אני קורא מפה, מהדוכן זה, לקהילה הבין-לאומית: אל תעמדו מנגד. עליכם להבטיח שכל יהודי החפץ לחיות חיים יהודיים מלאים בתחומכם יעשה זאת בבטחה וללא חשש. עליכם לנקוט את הצעדים החוקיים הנדרשים על מנת להרתיע את האנטישמיים, לשרש את התופעה הנוראה של הכחשת השואה ולהשקיע בחינוך הדור הבא. אני קורא מכאן גם לתאגידים ולחברות האינטרנט, ובהן גוגל, מטא, טוויטר, בייטדאנס ואחרות, שבבעלותן טיקטוק ועוד ערמה של חברות: אל תקלו ראש באיום. כשאתם מאפשרים למסרים אנטישמיים לחלחל, אתם שותפים להפצה שלהם. האנטישמיות גואה, מתחזקת. היא טרנדית. הנתונים שאסף משרד התפוצות, גם בהנחייתה של השרה הקודמת הגב' עומר ינקלביץ', הם Hard Data, הם מידע קשה. הם זמינים ואינם משתמעים לשתי פנים. אנטישמיות ושיח שנאה מחלישים חברות דמוקרטיות מבפנים, ואנחנו היום מציינים בדיוק את מה שמתרחש כשדמוקרטיות נחלשות. מכובדיי חברות וחברי הכנסת, אינני מאלה שרואים בכל ביקורת על ישראל ביקורת אנטישמית. מותר לבקר את ישראל, מותר לחלוק עלינו, אבל הביקורת הזאת חייבת לעבור את המבחן הבסיסי שהגה בזמנו ידידי נתן שרנסקי מבחן הטריפל-D, "שלושת ה-D-ים לאנטישמיות": כן לביקורת, לא לדה-הומניזציה, כן לביקורת, לא לדה-לגיטימציה, כן לביקורת, לא ל-double standard. זהו מבחן ששולב בצורה בהירה בהגדרת העבודה של הוועדה לענייני אנטישמיות והכחשת שואה, IHRA. דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, קריאות להשמדת ישראל, כפי שנשמעות גם בימים האלה השכם והערב מראשי המשטר באיראן, הצגת חיילי צה"ל בקריקטורות ובפוסטים כצמאי דם או כינוי היהודים "רוצחי הנביאים" כפי שהשמיע ראש ממשלת עיראק לשעבר נורי אל-מאלכי, כל אלה אינם ביקורת, זוהי אנטישמיות. אנטישמיות ישנה מהזן הנחות ביותר. מול האנטישמיות הזו, חברות וחברים, אנחנו צריכים לצאת חוצץ. כאשר ארגוני סביבה בארצות הברית מחרימים כנס למען האקלים בגלל שבכנס משתתפים גם ארגוני סביבה יהודיים בעלי זיקה לציונות, זאת אנטישמיות, לא ביקורת. המסורת היהודית מלמדת אותנו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, לשמחתי, המודעות בקרב מדינות וארגונים בין-לאומיים לצורך במאבק אקטיבי בהכחשת השואה ובאנטישמיות גדלה והולכת. היינו עדים לכך בהצעת ��החלטה שהתקבלה באו"ם בקונסנזוס מלא נגד הכחשת השואה, בהובלת שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, אנו עדים לכך גם כאשר, לראשונה בתולדותיה, הציגה הנציבות האירופית באוקטובר 2021 תוכנית אסטרטגית למאבק באנטישמיות וטיפוח חיים יהודיים באירופה. אלו החלטות חשובות, אך כפי שאמרתי לחברי באיחוד האירופי, לא ניתן לאשר ביד אחת תוכנית אסטרטגית לטיפוח חיי יהודים באירופה וביד השנייה לאשר צווים האוסרים את השחיטה הכשרה. יש לעצור את האיסורים הפוגעים פגיעה ישירה בחופש הדת והפולחן היהודי, והמוסלמי, כדוגמת השחיטה הכשרה. הגבלות אלה מונעות מעשרות אלפי אזרחים אירופיים לקיים אורח חיים תקין בהתאם לאמונתם. הן מאיימות על זכויות היסוד של הקהילות היהודיות והמוסלמיות שבמדינה ופוגעות בעקרונות דמוקרטיים. חברות וחברי הכנסת, בסופו של יום, החירות, כבוד האדם והברית למען החיים ניצחו במלחמת העולם השנייה. זה לא מובן מאליו. מה היה קורה בעולם שבו תורת הגזע הייתה התורה השלטת, אפשר רק לדמיין. אנחנו מציינים כאן היום גם את היכולת שהייתה אז לקהילה הבין-לאומית לפעול למען מטרה משותפת, ואת החובה וההכרח של הקהילה הבין-לאומית היום להמשיך לפעול יחד על בסיס הערכים המשותפים. אל מול האנטישמיות והגזענות, אל מול כוחות רדיקליים שמפיצים כאוס וחורבן, שנאה ופחד, עלינו לעמוד יחד כחומה בצורה ולהגן על כבוד האדם ועל כבוד האנושיות. מדינת ישראל העצמאית היא ביתו ומבצרו של העם היהודי. היא בעבורנו כולנו מקור של עוצמה וגאווה. אני רואה את עצמי מחויב לשמור עליה ועל הערכים הדמוקרטיים שאותם חרטו דור המייסדים במגילת העצמאות, וביניהם שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. ערכים אלה אינם מילים עבורי, הם משימות. יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה נועד להזכיר לכולנו את חשיבות המאבק באנטישמיות, בגזענות ובשנאה. זוהי חובה המוטלת על כל עמי העולם, ובמיוחד על מדינת ישראל, שלה תפקיד מיוחד וחשוב. במערכה המתמשכת הזו עלינו להיאבק בתופעות האנטישמיות ללא פשרות, לזכור תמיד כי אף אדם ואף חברה אינם חסינים מפני הגזענות והשנאה, ולדעת שהשתיקה, כפי שכתב פרימו לוי, איננה אפשרית עוד. יהי זכרם של אחינו ואחיותינו נצור על ליבנו תמיד. תודה. תודה רבה לשר התפוצות נחמן שי. חברי הכנסת, תם ציון יום השואה הבין-לאומי.  אנחנו עוברים לעסוק בענייני חול. על סדר-היום, הצעת חוק דמי מחלה (תיקון, חישוב היעדרות לחולים במחלה קשה), של חברת הכנסת נעמה לזימי. אני מזמין את חברת הכנסת לזימי להציג את הצעת החוק, בבקשה. בבקשה, גברתי. תודה, כבוד יושב-ראש הכנסת, וכל מי שנמצאים ונמצאות כאן. אני לא סתם רצתי לכאן, אני מאוד מתרגשת לעמוד פה היום. פשוט צריך להגיד. עזבי "יושב-ראש" "כנסת נכבדה". זה פשוט, כנסת נכבדה. זה פשוט המשפט. כן, לגמרי. מתרגשת מאוד לעמוד כאן, להיות ברגע הזה שעבדנו עליו מאוד מאוד קשה. עד הרגע הזה עברנו מסע ארוך ומפרך. ההצעה הזו היא לא פחות ממהפכה בעולם העבודה בישראל, ואני גאה ומתרגשת להציג אותה בפניכם היום. כבר בחודש השני שלי בכנסת נפגשתי עם עמותת חלאסרטן, המסייעת לצעירים חולי סרטן בהתמודדויות שונות, והגעתי אליהם דרך חברה שמתמודדת עם מחלת הסרטן, נעמה ריבה, שהפגישה בינינו. הם חשפו בפניי את העולם של עשרות אלפי חולים ומחלימים ממחלת הסרטן. חבל שהיא לא נמצאת פה. אני יודעת שגם הוצמדה הצעת חוק שהוגשה בעבר על ידי חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שגם מגיעה לנושא דרך העמותה ודרך רעות המדהימה, שהייתה היועצת שלה ושאני מכירה בעצמי. אני מודה לכן. ויותר מכול, אני מודה לזוהר יעקובסון, מייסדת העמותה, לשירה קופרמן המנכ"לית, למיכל בר-דורון הסמנכ"לית, וכמובן לעידן ליבוביץ', פעיל בעמותת חלאסרטן, שחשף את הנושא ועמל על ההצעה הזו עד לרגע הזה. אורלי, אני ציינתי אותך לפני רגע עם ההצעה שהצמדת. המחויבות האזרחית והחברתית של כל הנוגעים והנוגעות בדבר עד כה מביאה היום לתיקון גדול וכה אנושי ומתבקש. אני רוצה גם לומר תודה גדולה לשרים ולשרות, שרי האוצר, הכלכלה והבריאות, שהצלחנו יחד בעבודה מאומצת מאוד, יש לומר, להגיע להסכמה על החוק הזה. בכל יום עשרה צעירים וצעירות בני 18 עד 44 מתבשרים שהם חולים בסרטן, והמספרים לצערי עולים מדי שנה. כולנו מודעות ומודעים היום עד כמה סרטן היא מחלה קשה ומסוכנת, ורבים מאיתנו מכירים מקרוב גם את הקשיים הפיזיים והנוראיים מהטיפולים ואת ההתמודדות השוחקת והאמיצה שנדרשת מהחולה ומהסביבה שלו ושלה כדי להיאבק במחלה ולנצח אותה. מיטב הרופאים, המדענים והחוקרים בישראל וגם בעולם עוסקים בשאלה כיצד לרפא את מחלת הסרטן, כיצד להיאבק במחלה ובגורמים שלה כדי להעלים אותם מהעולם. בשנים האחרונות המחקר נושא פירות, ומיום ליום הסרטן הופך למחלה שאינה בהכרח גוזרת מוות על החולה. מחלת הסרטן, לשמחתנו, הופכת למשהו שאפשר להתמודד איתו, להחלים ממנו, וכן, שאפשר לחיות איתו. וכאן בדיוק חלאסרטן נכנסים לתמונה. לחיות עם סרטן או כל מחלה קשה אחרת בישראל היא משימה לא קלה. לצערי, מערכות הטיפול והתמיכה במדינת ישראל עדיין לא מכירות בצעירים וצעירות חולי סרטן ובמתמודדים ומחלימות ומחלימים מהמחלה כאוכלוסייה בעלת צרכים ייחודיים. בפגישה שלי עם חלאסרטן הם הציגו בפניי תמונה קשה של צעירים וצעירות שחלו בסרטן ונאבקים להחלים ממנו, או שהחלימו ומנסים כעת לחזור אל חיים נורמליים. הקשיים העצומים שכרוכים בזה הם לא פשוטים. ישנם כמובן קשיים רבים הכרוכים בחיי חברה, משפחה או זוגיות, אבל אחד הקשיים המרכזיים ביותר הוא דווקא ההשתלבות בחזרה בשוק העבודה. בין אם את חולה או מחלימה, ההשתלבות בשוק העבודה היא אתגר קשה מאין כמוהו. גם עבור אנשים שהחלימו באופן רשמי מסרטן ומחלות קשות אחרות נדרש זמן רב עד שהגוף שלהם והמראה החיצוני שלהם יחזרו למה שהיו ותחושת הערך והמסוגלות העצמית שלהם תשתקם. השתלבות בסביבת עבודה שעשויה להיות מלחיצה ושיפוטית מערימה אין-ספור קשיים, ואולי החריף שבהם הוא הדילמה התמידית אם לספר למעסיק או לא. למרבה הצער, שוק העבודה הישראלי מלא בסטריאוטיפים רבים על חולים במחלות קשות. חולים ומחלימים רבים מתמודדים עם הפחד שהמעסיק יחשוב שחולה הוא בהכרח חלש, וזה ההפך, וכך תימנע מהם האפשרות להזדמנות תעסוקתית ראויה. זאת, למרות שבדרך כלל המצב הוא הפוך, אנשים שמתמודדים עם מחלה קשה דווקא מתאפיינים בהתמדה, בנחישות, בעמידה במצבי לחץ. חשיבה חיובית חזקה היא נכס לכל מקום עבודה. הצעת החוק שלי מבקשת לעשות צעד אחד גדול בכיוון הנכון במטרה לסייע לאותם עשרות אלפי אנשים שמעוניינים לעבוד, לפתח את עצמם ולתרום למשק לעשות זאת. היא מבקשת בסך הכול לתת דמי מחלה מלאים כבר מהיום הראשון להיעדרות לאותם חולים ומחלימים במחלות קשות, במקום מהיום הרביעי. כמה מתבקש ואנושי. המטרה היא לסייע לאותם אנשים שזקוקים לבדיקות או טיפולים תקופתיים כך שיוכלו להשתלב במקום העבודה עם קצת פחות ויתורים, דילמות וכאב. מדהים איך הצעת חוק אחת מהווה מהפך בחייהם של עשרות אלפי ישראליות וישראלים שמקווים לחזור לשגרת עבודה בריאה. הצעת החוק הזו היא הזמנה להכיר בכך שהאחריות שלנו כחברה לאלו שחולים בה במחלות קשות היא לא רק לכבד ולהעריך אותם על המאבק שלהם להחלמה ושיקום, אלא לעמוד לצידם ולקחת בו חלק. היא מבקשת להגדיר שהאחריות שלנו כמדינה וכחברה אינה עוצרת רק במחויבות להציל חולים ממוות אלא היא גם להעניק להם הזדמנות אמיתית ושוויונית לחיים, פרנסה בכבוד. לפני שאני אקריא פה משהו לסיום, אני אספר ששלשום קיבלתי אימייל, הכי מרגש שקיבלתי מאז שנכנסתי לכנסת, מאדם שהוא חולה מטופל בדיאליזה. הוא קרא על הצעת החוק הזאת ופשוט הודה לי, ואמר שבמשך שנים הוא התמודד עם התופעה הזו ונפגע, והוא מכיר עוד המון אנשים ושאנחנו עושים פה דבר גדול. האימייל הזה פה איתי, אבל הוא אישי ואני לא אקריא אותו. אם יש איזשהו סימן לתיקון הגדול שאנחנו עושים פה זה לקבל את הפידבק הציבורי מאת האנשים שזקוקים לזה, שפשוט מודים על שסוף-סוף רואים אותן ואותם. אז אני אסיים בשירה של רמה מסינגר, "היום הראשון של חיי", שיר שהיא כתבה, כדי לסיים את זה באיזושהי נימה טיפה מרימה: "זהו היום הראשון של חיי / ואני מתכוונת לחגוג בגדול / יבואו היום כל מוזמניי / לחכות למחר ולזכור את אתמול. // ייפול משמיים ברד כוכבים / עצים אדירים יבקעו את הים / כל מה שפעם איזה נביא חלם. // ואין מתנה שלא אקבל / ואין ברכה שלא אאחל / ואין תפילה שלא אתפלל / ואין שמחה שלא תשתולל. // זהו היום הראשון של חיי / ואני מתכוונת לחגוג בגדול / יבווא היום כל מוזמניי / לחכות למחר ולזכור את אתמול. // יבואו אליי מיליון אוהבים / רוחות חזקות יפצעו את הנוף / התחלות של שירים ייקחו גנבים וסוף. // ואין מתנה שלא אקבל / ואין ברכה שלא אאחל / ואין תפילה שלא אתפלל / ואין שמחה שלא תשתולל / אין תפילה שלא אתפלל". בריאות לכולנו ורווחה. תודה רבה. אמן ואמן. תודה רבה לחברת הכנסת נעמה לזימי.  להצעה זו הוצמדה הצעת חוק שמספרה פ/1606, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אני מזמין את חברת הכנסת לוי אבקסיס להציג את הצעת החוק. בבקשה, גברתי, שלוש דקות לרשותך. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חברי הממשלה, נעמה, אני יודעת שהזכרת בזמן שהייתי בחוץ, גם את רעות.  גם את רעות וגם את הצעת החוק. אז אני אספר לך שהצעת החוק הזו, כמו רבות מהצעות החוק שלי, בעצם היא תולדה של מציאות. לעיתים המקרים מגיעים אלינו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, מאנשים שקרובים אלינו וחווים את החוויות הקשות האלו, ולעיתים מסיפורים שמתפרסמים בתקשורת, ויש להם תפקיד גדול מאוד בקידום נושאים לסדר-היום. אז כמו שאמרתי, כך נולדה גם הצעת החוק הזאת, והיא נכתבה לאחר שנחשפתי למקרה של עידן ליבוביץ', שנעדר מהעבודה לטיפולים וביקורות לאחר שחלה בסרטן, ושם לב כי החסירו לו במשכורת את ימי ההיעדרות למרות אישורי המחלה שלו. אז את הצעת החוק הזאת, כמובן ביחד עם עמותת חלאסרטן, הגשתי כבר בכנסת העשרים. אני לא נאיבית, ואני יודעת שהסיכוי של הצעות חוק של חברי כנסת מהאופוזיציה לעבור בקואליציה הדורסנית הזאת הוא כמעט ולא הגיוני. לכן אני שמחה מאוד שבמקרה הזה חברת הכנסת נעמה לזימי העתיקה את הצעת החוק מהכנסת העשרים, וככה יוצא שאנחנו מצליחים לקדם אותה גם כאשר אני נמצאת באופוזיציה. אבל בזמן הזה אני חייבת לומר לכם שיצרתי בכנסת תקדים: הייתה תקופה בכנסת העשרים שהייתה לי עוזרת נמרצת, צעירה, מלאת חיים, היא הייתה, האמת, אפילו בתקופה של החלפה. היא הייתה על תקן מחליפה ועוד לא הספיקה לעבוד אצלי אפילו חודש. אני זוכרת את היום שהיא נכנסה אליי. היא פתחה את הדלת וישבה מולי, ופתאום דמעות שטפו את עיניה. אני נורא נלחצתי ורציתי לדעת מה קרה. אז כמובן שהיא שיתפה אותי בהודעה הנוראה על כך שהחששות שלה אכן התממשו ומדובר בסרטן, סרטן שמצריך ממנה להיעדר מהעבודה לצורך טיפולים. היא אמרה לי: אני לא רוצה לאבד את מקום העבודה הזה. אמרתי: את לא תאבדי אותו, אני שומרת עלייך. אז היא אמרה לי: זה לא יהיה בשליטתך, זה הכנסת. כמובן, אדוני היושב-ראש, שלכנסת לא היה שום סידור למקרים כאלה. דרשו ממני אפילו, מחשב הכנסת, לפטר אותה בגלל שהיא לא מגיעה לכנסת. טענתי שיש משקל חשוב ביותר, חברים, חברים, תקשיבו, ליכולת של אותו אדם, שגם ככה שגרת חייו נשמטת תחת רגליו, חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת טיבי. לשמור על איזושהי שפיות ושגרה נורמטיבית כדי גם לצלוח את הטיפולים והמחלה, כשאתה יודע שיש לך לאן לחזור, כשיש לך שקט תעשייתי, כשאתה יודע שיקבלו אותך בחזרה בעבודה. ביקשתי גם ממי שהיה אז יושב-ראש הכנסת ונעניתי בשלילה, וגם מחשב הכנסת, וביקשתי את הוועדה הציבורית. ואני לא אשכח שחשב הכנסת אמר לי: אז הם יגידו לך שאת צודקת, אבל אין לנו בסיס חוקתי. ואני רוצה לציין לטובה את שלושת השופטים שישבו בוועדה הציבורית בנוגע לתנאים של עובדים של ח"כים. כשסיפרתי את הסיפור והבאתי את הרציונל, ואמרתי להם: הכנסת צריכה לשמש כמגדלור, כדוגמה לאחרים, ראו זה פלא, למרות שלא הייתה הוראה, היום יש תקדים בכנסת ישראל, ואני מקווה מאוד שהוא יתרחב למקומות נוספים. האנשים האלה נכנסים לרגע כל כך משמעותי שבו הם צריכים את כל השקט הנפשי הזה שלהם, ולדעת שמקום העבודה גם יחכה להם, ובמקביל, מקום העבודה יכול להעסיק מישהו בהשתתפות, כך שגם העבודה לא תיפגע, ומאידך, תישמר העבודה למי שיחזור. אז השופטים החליטו בעד, ומאז יש לנו תקדים בכנסת, ובעזרת השם, גם בהצעת החוק הזו. אז תודה לכל המעורבים בדבר. יפה. תודה רבה. ישיב במשולב על שתי הצעות החוק סגן שרת הכלכלה והתעשייה חבר הכנסת יאיר גולן. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת לזימי, חברת הכנסת לוי אבקסיס, ברשותכן, מכיוון שעמדת הממשלה היא חיובית, ומכיוון שתגובת המשרד היא תגובה קצרה מאוד, ברשותכן, אני לוקח לעצמי את הזכות לומר כמה דברים בהקשר של יום השואה הבין-לאומי, שצוין אך זה לא מכבר. אני רוצה לומר שבשנת 2015 יצא לי לבקר בכפר שבו גדל אבי, גאוקניגסהופן, איפשהו בחצי הדרך בין שטוטגרט לפרנקפורט במערב גרמניה. זה כפר מיוחד, שבו יש מוזיאון לזכר הקהילה היהודית שבה אבי גדל. זה כפר שבשלהי המאה ה-19, 30% מתושביו היו יהודים, וערב עליית הנאצים לשלטון 10% מתושביו היו יהודים. זה כפר קטן הממוקם בלב גבעות פסטורליות, אזור משובב נפש. כשנכנסתי למוזיאון לזכר הקהילה, המבט הראשון שבו נתקלתי היה עיניה של סבתי, שתמונתה תלויה בקצה גרם המדרגות המטפס לתוך הקומה השנייה של מה שהיה פעם בית הכנסת. אני מודה שבשרי סמר, ונמלאתי רגשות שהציפו אותי על סף בכי. חצי ממשפחתי נספה בשואה, החצי השני הצליח לברוח ומצא את הצלתו בפלשתינה או בארצות הברית. כשעיינתי בספר האורחים מצאתי בו את מה ש��תב אבי בשנת 2004 כשהוזמן לחניכת המוזיאון. ואני, שהתייצבתי שם ב-2015, שמונה שנים אחר לכתו, אחר מותו, הייתה לי הזדמנות להוסיף על דבריו שנכתבו בספר האורחים. ואם לתמצת ולסכם את עמדתו של אבי, עליו השלום, אומר שדבריו היו שניים: אנושיות ובנייה. אנושיות, שמשמעה לנהוג בכל אדם בחן, בחסד וברחמים, למעט באנשים שטופי זדון, גזענות ורוע, ולעסוק בבנייה, ביצירה, בהפניית המבט אל העתיד, לבניית עולם טוב יותר, אנושי יותר, ראוי וצודק יותר עבור ילדינו, עבור נכדינו. ועכשיו לנושא הצעת החוק. עמדת הממשלה היא לתמוך בהצעת חוק זו ולהעבירה לדיון הכנה בוועדה לקראת המשך גיבוש החוק. אני מניח שזו תהיה ועדת העבודה. אני אנמק את הדברים: סעיף 2(א) לחוק דמי מחלה קובע כי עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יהיה זכאי לקבל ממעסיקו תשלום דמי מחלה רק החל מהיום השני להיעדרו, כאשר ביום השני והשלישי להיעדרות הוא יקבל מחצית מדמי המחלה, והחל מהיום הרביעי ואילך הוא יקבל דמי מחלה מלאים. בהתאם לסעיף 4 לחוק דמי מחלה, תקופת הזכאות המקסימלית לדמי מחלה היא יום וחצי של מחלה בעד כל חודש עבודה ועד 90 ימים בסך הכול. במסגרת ההצעה מבוקש לתקן את החוק ולקבוע כי עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה קשה לצורך טיפול תקופתי, לרבות בדיקות תקופתיות, יהיה זכאי לקבל ממעסיקו תשלום החל מהיום הראשון, ובכלל זה מחלקו, בהתאם לתקופת הזכאות המקסימלית. מדובר בהצעה מידתית ומאוזנת, שכן מדובר בעובדים שחלו במחלה קשה ונאלצים להיעדר לצורך בדיקות תקופתיות או טיפול תקופתי שככלל מתבצעים על פני יום אחד או חלקו. במסגרת הדיונים בוועדה יש לתת את הדעת לוודאות הנדרשת בקביעת המצב הרפואי ולקבוע כי ההיעדרות על חשבון ימי המחלה תיעשה רק בנוגע למחלות קשות שהן מסוג המחלות הממאירות או מחלות כליה המחייבות טיפול דיאליזה. זו ההמלצה כאמור, כפי שפתחתי בדבריי. תודה רבה. תודה רבה לסגן שרת הכלכלה. מבקש להתנגד להצעת החוק חבר הכנסת שלמה קרעי. בבקשה. אתם התחלפתם? כן. אתה מתנגד להצעה של אורלי לוי? אוקיי. חבל. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, ראשית, לגופו של חוק: כרגע במתכונתו הנוכחית, נראה שהנטל חל על המעסיקים. אני חושב שכדאי שבדיוני הוועדה, כשנקדם את החוק הזה, צריך לוודא שהנטל לא יחול על המעסיקים, או לפחות חלקו יהיה בהשתתפות של הביטוח הלאומי. אדוני היושב-ראש, פרשת השבוע: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי". שלמה המלך אומר במשלי: "תחת שלוש רגזה ארץ" האדמה רועדת, "ותחת ארבע לא תוכל שאת. תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם. תחת שנואה כי תבעל, ושפחה כי תירש גברתה". מצודת דוד מסביר "עבד כי ימלוך": "כי לא ידע תכסיסי המלוכה ובשיגעון ינהג" ממש בנט וממששת המנדטים שלו. לא רק נוהג בשיגעון אלא גם הופך מאות אלפי הורים ועצמאים למשוגעים בבית המשוגעים שלו. "נבל כי ישבע לחם" הוא מסביר: "כי רבים לומדים ממעשיו" ואומרים: הרי זה נבל ובכל זאת לא יחסר לחמו, זה אלי אבידר, שבצביעות, במוסר כפול ובמעשה נבלה שלו ושל ליברמן קיבל ג'וב ללא ג'וב, שבע לחם על חשבון כולנו. הוא וכל השרים וסגני השרים ועשרות הנורבגים בקואליציה. "שנואה כי תבעל" זו אישה שמתרצת את מעשיה השנואים בבעלה: אבל ביבי אמר, וביבי הכשיר, וביבי עשה, משוגעים, די, תעזבו את ביבי ותפסיקו להפקיר את מדינת ישראל. "ושפחה כי תירש גברתה" את זה הארץ כבר לא יכולה לשאת, כאשר הגבירה הופכת למשרתת השפחה. היום זו לא רק שפחה ש��ורשת את גבירתה, זה אותו עבד כי ימלוך, ולהקת המנדטים הגנובים שלו שממליכים את השפחה: חוק החשמל לערבים בלבד, הקמת המאחז הפלסטיני ח'אן אל-אחמר 2 בין ירושלים למעלה אדומים והכשרת ההשתלטות הפלסטינית, הריסת חומש, מכירת הנגב ועוד. אבל אי-אפשר להתעלם גם מההקשר של הפסוקים האלה לכנופיית שלטון החוק. "עבד כי ימלוך" זה מנדלבליט, שהיה אמור להיות יועץ ועובד של הממשלה והפך להיות מפיל ממשלות ומקים ממשלות, וכתבי אישום מונעי אג'נדה. אגב, "עבד כי ימלך", בכתיב חסר, כי באמת חסר לו רק התואר של ראש הממשלה, זה בגימטרייה 206, וזה בדיוק אביחי מנדלבליט. "וימלוך" זה גם יועץ משפטי לממשלה כנועה. "נבל כי ישבע לחם" זה שי ניצן, שתפס את כולם בגרון ותפר לעצמו ג'וב בספרייה הלאומית. נבל ברשות הספרייה. "ושפחה כי תירש גבִרתה" זו ממשלת ההונאה הזו שקמה באמצעות אותה הפיכה משפטית, כמו שכולנו רואים, תוך שהיא גונבת את המנדט מהעם. האדמה רועדת לכם, חברים, מתחת לרגליים, ובצדק. "פרשת משפטים, בושה". תודה. תודה לחבר הכנסת שלמה קרעי.  שלמה בגימטרייה זה שעה, אני מזמין את חבר הכנסת אלי כהן, שגם הוא מבקש להתנגד להצעת חוק דמי מחלה. בבקשה.  הוא דיבר בדיוק שלוש דקות. בבקשה, שלוש דקות גם עבורך. תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חברת הכנסת לוי אבקסיס, אני רוצה לברך אותך על ההצעה החשובה הזאת, אבל יחד עם זאת, אני רוצה להתייחס לדברים החשובים. אנחנו כולנו רואים במהלך השבועות האחרונים גל התייקרויות שיוצא לנו מדי יום. ראינו את ההתייקרות בחשמל, של 5%, כאשר חברת החשמל הרוויחה בתשעת החודשים הראשונים של השנה יותר ממיליארד שקל, אבל אף אחד לא עשה כאן כלום, התייקרות של החלב במעל 3%; היום אנחנו פותחים בבוקר את העיתונים וקוראים על גל התייקרויות נוסף של בין 4% ל-16%. אגב, אני לא שואל איפה בנט, איפה ראש הממשלה, כי אין באמת ראש ממשלה. כי אין לו יכולת לקבוע שום דבר. מה שאני כן שואל זה איפה שר האוצר, איפה שרת הכלכלה, איפה סגן שר הכלכלה, שגם נמצא כאן. אגב, שר האוצר ושרת הכלכלה הם גם נורבגים. כלומר, יש להם גם את כל הזמן שבעולם. אבל הם נעלמו, הם לא מדברים, הם לא נמצאים כאן. ועדת הכספים, שגם היא נשלטת על ידי המפלגה של אביגדור ליברמן, עסוקה כל היום רק בלהעלות מיסים. היא לא תכנס דיון על גל ההתייקרויות. הממשלה הזאת באמת באה לעבוד, היא באה לעבוד עבור הטייקונים, היא באה לעבוד עבור המונופולים, היא באה לעבוד עבור עצמה עם מיליארדי שקלים שמחלקים כאן אחד לשני, למנסור עבאס, וכספים קואליציוניים ושרים נורבגים. היא בטח לא באה לעבוד עבור אזרחי ישראל. ואגב, מה עושים? עושים לעג לרש. רוצים השנה להעלות את שכר המינימום ב-100 שקלים. כן, זאת היא הבשורה שמביאה הממשלה הזאת. על הממשלה הזאת אפשר לומר שהשבע לא יודע מה מרגיש הרעב. ממשלה מדושנת ומנותקת. תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת אלי כהן. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. ראשית, נצביע על הצעת חוק דמי מחלה (תיקון, חישוב היעדרות לחולים במחלה קשה), שמספרה 2279, של נעמה לזימי. הצבעה אלקטרונית. בבקשה, הצבעה. ההצעה להעביר את הצעת חוק דמי מחלה (תיקון, חישוב היעדרות לחולים במחלה קשה), התשפ"ב 2021, לוועדת העבודה והרווחה נתקבלה. בעד, 19, נגד, אין, נמנעים, אין. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה, ותעבור להמשך דיון בוועדת העבודה והרווחה. אנחנו נעבור להצבעה נוספת, על הצעת חוק דמי מחלה (תיקון, חישוב היעדרות לחולים במחלה קשה) שמספרה 1606, של חברת הכנסת לוי אבקסיס. מי בעד? מי נגד? הצבעה. ההצעה להעביר את הצעת חוק דמי מחלה (תיקון, חישוב היעדרות לחולים במחלה קשה), התשפ"ב 2021, לוועדת העבודה והרווחה נתקבלה. בעד, 16, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה בקריאה הטרומית, ותעבור גם היא להמשך דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלב נחייה (תיקון, אנשים עם מוגבלות המלווים בכלבי שירות), של חברת הכנסת אפרת רייטן מרום וקבוצת חברי הכנסת. אני מזמין את חברת הכנסת רייטן מרום להציג את הצעת החוק, בבקשה. צוהריים טובים. אדוני יושב-ראש הישיבה, מזכירת הכנסת, כנסת נכבדה, לפני שהשלג ירד על כולנו, אני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה טרומית את הצעת תיקון החוק לאיסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלבי נחייה. התיקון שאנחנו מציעים הוא אנשים עם מוגבלות המלווים בכלבי שירות, התשפ"ב 2021. אני רק אנקוב בשמות כל חברי היוזמים של החוק, חברי הוועדה, רציתי להגיד לבחירת שופטים, חברי ועדת העבודה והרווחה: שירלי פינטו קדוש, יוראי להב הרצנו, אוסאמה סעדי, מאזן גנאים, מירב בן ארי, אלינה ברדץ' יאלוב, מיכל רוזין ומופיד מרעי, כולם יוזמי החוק המוצדק הזה, שבא באמת להתקדם ולסייע לכל כך הרבה אנשים, ילדים, צעירים. למשל, בחורה שכתבה על עצמה שבגלל שהיא אוטיסטית היא הייתה לבד, אבל אז באה כלבת השירות והצילה אותה. או נערה אחרת שסיפרה על פחדיה הרבים, אפילו לעלות לבד במעלית, אבל כשהצמידו לה את כלב השירות זה פתח וסידר לה גם את הבעיות האלה. הלומי קרב, אבי, למשל, הלום קרב ש-50 שנה הסתגר בבית ונמנע מאירועים גדולים, יצא מהבית בזכות כלבי השירות שהוצמדו אליו. ואפילו פ' שחוותה תקיפות מיניות הצליחה בהחלט להתמודד עם הפחדים והקשיים כשהצמידו לה כלבת שירות. נספר לכם על צ', שהוא בן 25 וסובל מפוסט-טראומה בעקבות השירות הצבאי. הוא היה מתעלף שבע-שמונה פעמים ביום. הפלשבקים והחרדות מלווים אותו מאז המלחמה. צ' חזר שלם בגוף, אבל לא בנפש. הוא התקשה מאוד להשתלב בעולם האזרחי לאחר שהוא השתחרר מצה"ל. הוא לא מצא עבודה. הלילות היו קשים עבורו. הוא סירב לעזוב את הבית, והיה אפילו קרוב לעזוב את הלימודים. הוא עזב את הריצה, שהייתה התחביב שליווה אותו כל החיים, והכול הכול התרחק ממנו. רק כשהגיעה אליו כלבת השירות שלו, צ' פשוט חזר לחיים מלאים: הוא רץ במרתון תל אביב, הוא יוצא, הוא מבלה מחוץ לבית, הוא לוקח חלק באירועים הסטודנטיאליים. הוא מרגיש בטוח פשוט כי הכלבה שלו נמצאת לידו. זה דבר מדהים, משנה חיים לחלוטין. הכלבה פשוט עוזרת לזהות מראש את המצבים המסוכנים עבורו, ולמנוע. זה כמעט קסם, כשחושבים על זה. היא מחזירה אותו למציאות הרבה יותר ממה שכל רופא היה מסוגל לעשות. התיקון לחוק שאנחנו מבקשים היום לעשות הוא עבור אנשים שצריכים כלבי שירות, זה יכול להיות ילדים על הרצף, ילדים עם צרכים, אוטיסטים, פוסט-טראומטיים ועוד. זה פשוט חובה. כלבים עושים עבור האנשים האלה את ההבדל בין חיים מלאים שמאפשרים מעורבות ופעילות חברתית ועצמאות לבין חיים של תלות. החוק לאיסור הפליית אנשים עם עיוורון וכלבי נחייה נחקק על מנת לאפשר לעיוורים לחיות חיים מלאים ולהיות חלק מהחברה בלי שירגישו שונות כאשר הם מלווים בכלבי נחייה. אנחנו יודעים שהמציאות הוכיחה שהחוק באמת שינה להם את החיים מקצה לקצה. אבל מאז כבר התפתחו כמה דברים, אפשר להמשיך ולהתקדם, גדלה המודעות לצרכים של אוכלוסיות שונות אחרות, לרבות האוכלוסיות השקופות, אלה שמסתובבים בינינו ואנחנו לא יכולים לדעת שהם מתמודדים עם כאלה חרדות ופחדים. אז אנחנו מציעים שנתקדם ושהכנסת הנכבדה תאשר את החוק הזה. אני אבקש באמת תמיכה של כל החברים שיושבים כאן היום, לקדם את החוק כמה שיותר מהר. תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת אפרת רייטן מרום. בטרם נמשיך, אני רק מבקש לתקן טעות בשתי ההצבעות שהתקיימו קודם, ביחס להצעת חוק דמי מחלה (תיקון, חישוב היעדרות לחולים במחלה קשה). חברת הכנסת בן ארי מודיעה כי היא התיישבה בטעות במקומו של חבר הכנסת יואב סגלוביץ', ושתי ההצבעות שרשומות על שמו של חבר הכנסת סגלוביץ' יירשמו על שמה של חברת הכנסת בן ארי. להצעה זו הוצמדה הצעת חוק של חבר הכנסת מוסי רז, שמספרה 1023. אני מזמין את חבר הכנסת מוסי רז לנמק את הצעת החוק, אתה רוצה מהמקום? אדוני היושב-ראש, אני מביא את הצעת החוק, ובעצם אני רוצה גם לשבח את חבריי מכנסות קודמות, חברת הכנסת תמר זנדברג וחבר הכנסת אילן גילאון, שהגישו אותה לפניי. זו הצעה מאוד דומה להצעה שהציגה חברת הכנסת רייטן. אנחנו יודעים היום שלא רק מי שנזקק לכלב נחייה נזקק לו בשל עיוורון, יש אנשים נוספים שנזקקים לכלב בשל מוגבלות אחרת, או אפילו לפעמים לבעל חיים אחר, ולכן אסור להפלות אותם לא בתחבורה ציבורית, לא בקבלה למקום עבודה, לא בכניסה למקום בידור. אני רוצה להקדיש את חצי הדקה שנשארה לי ולהגיד: לא כל מוגבלות היא מוגבלות שאנחנו חשים אותה פיזית. לא כל דבר הוא ברגליים או בידיים או בעיניים או באוזניים. לפעמים יש מוגבלויות אחרות, שעד עכשיו יותר התכחשנו אליהן, ואנחנו צריכים לתת להן יותר מודעות ולתת יותר שוויון לאנשים שיש להם את המוגבלות הזו. תודה. תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. ישיב על שתי הצעות החוק במשותף שר הרווחה מאיר כהן. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מברך על הקלת השימוש בכלבי שירות לאנשים עם מוגבלויות, וברצוני להודות לחברתי חברת הכנסת אפרת רייטן ולכל חברי הכנסת וחברות הכנסת שהזכרתם ולשאר חברי הכנסת השותפים להצעה הזו על קידום היוזמה החשובה הזו. אין כל ספק כי ראוי להרחיב את חוק איסור ההפליה גם לאוכלוסיות נוספות עם מוגבלויות. אני מבקש מכולם לתמוך בהצעת החוק הזאת, היא הצעת חוק מצוינת. תודה רבה לכם. תודה רבה לשר מאיר כהן. אנחנו עוברים להצבעה. ניתן לשר להגיע למקומו. נצביע על שתי הצעות החוק. ראשית נצביע על הצעת חוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלבי נחייה, שמספרה 2620. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלבי נחייה (תיקון, אנשים עם מוגבלות המלווים בכלבי שירות), התשפ"ב 2021, לוועדת העבודה והרווחה נתקבלה. בעד, 16, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה בקריאה הטרומית, ותעבור להמשך דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. אנחנו עוברים להצבעה נוספת, על הצעת החוק של חבר הכנסת מוסי רז, שמספרה 1023. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלבי נחייה (תיקון, אנשים עם מוגבלות המלווים בבעל חיים מסייע), התשפ"א 2021, לוועדת העבודה והרווחה נתקבלה. חברות וחברים, 15 הצביעו בעד. אין נגד ואין נמנעים. הצעת החוק התקבלה, ותעבור לוועדת העבודה והרווחה. תודה. אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום, הצעת חוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות (תיקון, הגברת האכיפה), התשפ"ב 2022, של חבר הכנסת איתן גינזבורג וקבוצת חברי הכנסת. תשיב שרת הפנים אילת שקד. בבקשה, חבר הכנסת גינזבורג. גברתי היושבת-ראש, אני מבקש להתנגד. סליחה, ישיב שר הרווחה מאיר כהן. חבר הכנסת קרעי, לפעמים צריך להרפות, בטח בחוקים טובים, אבל לבחירתך. זכותך. גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, התיקון לחוק שאני מעלה היום בפניכם נועד להציל חיים, פשוטו כמשמעו. בלי פאתוס, בלי מליצה. בכוחו להציל את חייהם של הולכי רגל ורוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים בערי ישראל. התיקון לחוק בא לשים סוף לנסיעה הפרועה של רוכבים על ידי הגברת סמכויות האכיפה של פקחים עירוניים. ברשותכם, מעט רקע, שתדעו במה דברים אמורים. בשנים האחרונות חלה עלייה של פי חמישה בשימוש בכלים דו-גלגליים חשמליים, כ-150,000 נסיעות ביום. השימוש הנרחב בכלים האלה הוא כמובן מבורך, הוא מייעל את ההתניידות, הוא הופך אותה לזמינה ונוחה, הוא מקטין את פקקי התנועה המוכרים לכולנו לרעה, הוא תורם בהפחתת זיהום אוויר והוא גם מסייע לעסקים רבים להנגיש את השירותים שלהם, וכך למשל שליחים רבים מתניידים למקומות אלו ואחרים באמצעות כלים דו-גלגליים. בקיצור, כל חלקי הציבור נהנים ממנו, החל מנערים ונערות ועד האוכלוסייה המבוגרת יותר. יחד עם זאת, חלה עלייה משמעותית בעבירות התנועה שמבצעים הרוכבים בכלים אלו. העבירות הללו גורמות לתאונת דרכים רבות ולסיכון של הולכי רגל ושל הרוכבים עצמם. בשנים האחרונות עלה גם מספר הנפגעים בתאונות אלו באופן דרסטי, ולזה, חברי הכנסת, אי-אפשר להישאר אדישים. מה הסמכויות שאתה מוסיף לפקחים? מייד. עוד רגע, ואז אגיע לסמכויות. גברתי, אם אפשר לפזר את ההפגנה זה יעזור לי. חברים, אם אפשר לפזר שם את ההפגנה זה יהיה מקסים. תודה רבה. תודה רבה. יש פה יושבת-ראש אסרטיבית. תשתמשו ברימוני גז. חס וחלילה. חס וחלילה. לדוגמה, רק ברבעון הראשון של שנת 2021, חברת הכנסת סלימאן, בטח תרצי לשמוע, ברבעון הראשון של שנת 2021 עלתה כמות הנפגעים בתאונות קורקינטים ואופניים שהגיעו לבית החולים איכילוב בתל אביב ב-52% בהשוואה לרבעון הראשון של שנת 2020. בין השנים 2015 ל-2019, חבר הכנסת קרעי, הוכפל מספר ההרוגים והפצועים קשה בתאונות אופניים  מ-128 ל-306, בתאונות קורקינטים, מחמישה הרוגים ופצועים קשה ל-131 הרוגים ופצועים קשה בשנה אחת. לנתונים אלה צריכים להוסיף את מאות הפצועים קל ואת הפצועים שלא הגיעו לבית החולים ושלא דיווחו למשטרה. אלו מספרים מזעזעים שלא יעלו על הדעת. הם נכללים במספרים של ההרוגים בתאונות דרכים? כן, כן. ואם מישהו ישאל: ומה עם האכיפה? אז זהו, שבנושא הזה החקיקה נותרה מאחור. כמות עבירות התנועה שפקחים עירוניים, ורוב התאונות האלה קורות במרכזי הערים, כמות עבירות התנועה שפקחים עירוניים רשאים לאכוף היא רשימה מצומצמת לעומת הסמכויות של שוטרי משטרת ישראל. פקחים שמסתובבים ברחובות לא יכולים לאכוף עבירות שמתבצעות על שבילי אופניים, על מדרכות משולבות שמיועדות גם לרוכבי אופניים וגם להולכי רגל בהתאמה או בכיכרות ורחבות ציבוריות מרכזיות, וגם אם הם מזהים עבירת תנועה בזמן אמת, ידיהם כבולות. אתם מבינים את גודל האבסורד? פקחים יוצאים לשטח, מסתובבים ברחובות לעשות את העבודה שלהם, רואים במו עיניהם רוכבים שמב��עים עבירת תנועה, אבל הם לא יכולים לעשות שום דבר, וזה פספוס ענק שגובה חיי אדם. זה לא חוק עזר עירוני? לא, זה לא חוק עזר עירוני. ולכן התיקון לחוק שמובא היום בפניכם יעניק לפקחים עירוניים את הסמכות לאכוף עבירות תנועה בכל נתיב רכיבה. התיקון לחוק גם יוסיף עבירות נוספת שהיום לא נמצאות בסל הסמכויות של הפקחים, ואין חולק שצריך לאכוף גם אותן. למשל, עבירת רכיבה עם אוזניות, שימוש בטלפון סלולרי בזמן רכיבה, רכיבה ללא קסדה או הרכבת נוסע נוסף. התופעות האלו מעצימות גם את חוסר הביטחון של הולכי הרגל, ובעיקר מסכנות אותם ואת הרוכבים עצמם. מה זה רכיבה עם אוזניות? עם שתי אוזניות אי-אפשר. כפי שציינתי, במצב היום פקחים שנתקלים בעבירות האלה לא יכולים לאכוף אותן על פי החוק הקיים אלא רק שוטרים. כך, הצעת החוק בעצם תשחרר את הסמכות ותאפשר לנו לשמור על חיי אדם בצורה טובה יותר. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, כל יום, כל יום שעובר ללא יכולת אכיפה אפקטיבית ומשמעותית עלול לגרום לעוד נפגעים ולעוד הרוגים. לכן, אני מבקש מכם להצביע בעד הצעת החוק, שתציל חיים של רבים, ולקדם אותה לכדי סיום חקיקה. תודה רבה. נורמות האכיפה של הפקחים האלה, למשל מצלמת גוף, אתה גם דורש שתהיה להם מצלמת גוף כמו של שוטר שבא במפגש עם אזרח, או שאתה נותן רק סמכויות, ויהיו אנשים שיעשו מה שמתחשק להם? ראשית, לפקחים עירוניים יש סמכויות. יש להם סמכויות. למשל, הם יכולים לאכוף רכיבה של אופניים על מדרכה, אבל על שביל אופניים לא, ועוד כהנה וכהנה. הקריטריונים שיש למשטרת ישראל לא חלים על פקחים עירוניים ביחס לאכיפת עבירות תנועה כאלה במרחב הציבורי. אפשר לחשוב על זה. אלה עבירות שמתבצעות, ופשוט יש מקומות שהם יכולים לאכוף ויש מקומות שהם לא יכולים לאכוף. גם ביחס לעבירות נוספות שאנחנו מנסים להרחיב, היום הם יכולים לאכוף עבירות תנועה כאלה ואחרות של אופניים חשמליים ושל קורקינטים, לא את כל העבירות. אנחנו מנסים להרחיב להם את סל העבירות. צריך לציין שמי שתומך בהצעה הזאת זה גם משרד התחבורה, גם המשרד לביטחון פנים וגם משרד המשפטים, אחרי שהדבר הזה נבחן על ידם. ממילא הם ביקשו להרחיב את סל העבירות שלהם בחוק, אבל אנחנו קידמנו אותן בהקשר הזה. אם אתה מרחיב את סל האכיפה שלהם, צריך להכין תשתית יותר ראויה של נורמת אכיפה. אפשר לחשוב על זה. נקודת המוצא היא שאותם פקחים עירוניים הם אנשים שבאים לאכוף את הסדר הציבורי וחוקים אחרים, גם חוקי עזר. אתה יודע, רוכל שמוציא את מרכולתו מהחנות למרחב הציבורי מקבל קנס על ידי פקח עירוני, זה לא אותו פקח, אבל פקח עירוני, והוא לא צריך לבוא עם מצלמה כדי להוכיח את קיומו של דבר עבירה. מצלמות הגוף הוספו לשוטרים בדרך כלל לא בגלל עבירות, בעיקר בגלל בעיות אלימות, משם זה התחיל. אפשר לנסות ולהרחיב את זה, לחשוב על זה, אבל זה כבר משהו הרבה יותר גורף, לעוד הרבה מאוד עבירות נוספות על חוקי עזר רבים שיש במרחב הציבורי ולא מחייבים מצלמת גוף לפקחים. זה נושא בפני עצמו, צריך לדבר עליו. במקרה הזה, אני חושב שהצעת החוק הנוכחית באה לטפל במשהו חשוב שלא כדאי לדחות אותו. ואיך זה שחוק עזר עירוני לא, חבר הכנסת. יש לי עוד דקה וחצי. חוק עזר עירוני לא עוסק בעבירות תנועה, הוא עוסק בעבירות מקומיות, דברים שקבועים בחוקי עזר. כל עבירות התנועה כתובות בפקודת התעבורה, וזה נתון למשטרת ישראל. לפני כמה שנים העבירו כמה סמכויות לפקחים עירוניים כדי לראות אם הם באמת יכולים לבצע את העבודה כמו שזה. המשטרה התנגדה לזה, אגב, היא גם לא מאוד מאוד אוהבת את החוק הזה, כי היא רוצה לשמור את הסמכויות אצלה כל הזמן, אבל מה לעשות, האכיפה שלה מוגבלת, היא לא נמצאת בכל מקום, בטח לא בתוך מרכזי הערים, שם נמצאים הפקחים בצורה רבה יותר יעילה, ונראה לי שנכון להעביר אליהם. אגב, בחוק ההסדרים האחרון העברנו לרשויות המקומיות יכולת אכיפה של נסיעה בנת"צים. עד היום זה היה רק למשטרת ישראל, והעברנו לרשויות המקומיות את הנסיעה בנת"צים. זה עובד טוב, והקנסות מאותן עבירות מגיעות לקופה הציבורית של הרשות המקומית, וגם זה דבר טוב. לכן, אני חושב שככל שאפשר, להוריד עוד סמכויות לרשות המקומית, והוכח שהן עושות את העבודה יותר טוב מאשר השלטון המרכזי. תודה רבה. תודה רבה, חבר הכנסת גינזבורג. יעלה להשיב שר הרווחה מאיר כהן. מזכירת הכנסת אמרה לי שזה קורה אחרי דברי השר. גברתי היושבת-ראש, בהצלחה בתפקיד. תודה רבה, אדוני השר. חברות וחברי כנסת נכבדים, הצעת החוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות (תעבורה) (תיקון, הגברת האכיפה), התשפ"ב 2022. עניינה של הצעת חוק זו הוא הרחבת סמכויות האכיפה של הפקחים העירוניים ביחס לעבירות תנועה המבוצעות על ידי רוכבים בכלי רכב דוגמת אופניים וקורקינטים חשמליים. אף שסמכות האכיפה העיקרית בעבירות התעבורה מצויה בידי המשטרה והמשרד לביטחון הפנים, קיימת חשיבות רבה בביזור סמכות זו לרשויות המקומיות ולפקחיה של הרשות לצורך הגברת האכיפה וההרתעה. לאור כל האמור, ובהמשך להחלטת ועדת השרים מ-23 בינואר, שם הוחלט כי קידום ההצעה ייעשה בהסכמת המשרדים הרלוונטיים, ביטחון הפנים, המשפטים והפנים, אני קורא לכל חברי הכנסת להצביע בעד הצעת חוק זו. תודה. תודה רבה. מבקש להתנגד, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. תודה, גברתי היושבת-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, לפני שאני אתייחס, חברי גינזבורג, להצעה שלך, אני פונה אליך, השר כהן. אני מבקש להעביר לחברתנו שרת האנרגיה קארין אלהרר שהמצב מבחינת ניתוקי החשמל בכלל היישובים, אבל בפרט בחברה הערבית ובפרט בפרט ביישובי הנגב, הוא בלתי נסבל. אנחנו דיברנו על זה לפני כמה ימים, הזכרנו את ערערה בנגב, ושם אפילו הייתה הפגנה, ברהט, בתל שבע, אבל גם בנצרת. עכשיו אני מקבל טלפונים מסח'נין, אדוני השר, מקבל טלפונים מעראבה, היישוב שלי. החשמל מנותק לכמה ימים, ובשכונות מסוימות כל יום מ-18:00. אח שלי התקשר אליי אתמול ואמר לי: כל יום מ-18:00 עד 09:00 למוחרת אין חשמל. למה? אז אומרים: חיבורים פיראטיים ולא פיראטיים, אדוני השר כהן, אבל זה היה גם בשנה שעברה ולפני שנתיים. היה אותו הדבר. לכן, אני פונה לשרת האנרגיה ולחברת החשמל: בימים אלה, אנחנו עוד מעט סוגרים את הכנסת בגלל הסופה שמתקרבת, אבל גם בצפון, גם בירושלים וגם בדרום המצב הוא בלתי נסבל. חברת החשמל צריכה לדאוג לספק את המצרך הבסיסי בימים האלה, במיוחד למשפחות המבוגרים, הזקנים, הזקנות ולכל בית. זה שירות בסיסי. לעניין ההצעה שלך, חברי גינזבורג, בעיקרון אני נגד הפרטת שירותי משטרה לגופים פרטיים וגם לפקחים. אני נגד. רוצים להפריט את זה גם במעברי גבול, לתת את זה לבקרי גבול. אני חושב שהמשטרה צריכה לעשות את העבודה שלה. התופעה שציינת היא תופעה חמורה ביותר, אופניים חשמליים, קורקינט. יש היום אפילו אופניים חשמליים שמשדרגים אותם והם מגיעים אפילו ��מהירות של 80-70 קמ"ש, זה כמו מכונית. ביישובים הערביים, איתן, מוסי, אין לנו שבילי אופניים, אל-חמד לאללה, יש לנו רק כביש, כך שהחוק הזה לא יחול על כמעט 90% מהיישובים הערביים. התופעות שציינת, עם טרקטורונים וכל זה, זה קורה על הכביש. אנחנו נתמוך, איתן, בקריאה הטרומית, אבל אני מבקש שאת כל הדברים האלה נעשה בוועדה, כדי שבאמת יהיו תשובות לכל התופעות שדיברת עליהן. תודה רבה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. ישיב חבר הכנסת איתן גינזבורג. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. תודה רבה. אני מסכים איתך, אדוני חבר הכנסת סעדי, שאסור להפריט את סמכויות המשטרה, אבל הטילו על המשטרה הרבה מאוד תפקידים ופעולות, והם פשוט לא עומדים בעומס. יש דברים שהמשטרה פשוט לא מגיעה אליהם. הם נמצאים במשימות חשובות כאלה ואחרות, ואני חושב שצריך גם לעשות איזה מין מדרג של מה המשטרה חייבת ואי-אפשר באמת להוציא מסמכותה ומה רשות מקומית יכולה לאכוף. אין שום סיבה למשל שנסיעה על נתיב תחבורה ציבורית לא תיאכף על ידי רשות מקומית. אין סיבה שעבירות כאלו ואחרות, רק שוטר יהיה יכול לאכוף אותן. יש דברים שאפשר להוריד לרשויות המקומיות. היום יש שם שיטור עירוני, יש שם פקחים מסייעים, יש שם פקחים עם ידע וניסיון, אני חושב שאפשר להתחיל להשתחרר מכבלי השלטון המרכזי. המשטרה עסוקה בהמון תפקידים. בתפקידי הליבה שלה, אני מסכים איתך, אבל יש תפקידים שאני קורא להם עבירות איכות חיים. עבירות איכות חיים אפשר להוריד למטה, לשלטון המקומי. אני מאוד מאוד שמח שהשר מאיר כהן הוא זה שמשיב להצעת החוק. הוא מגיע מהשלטון המקומי, הוא מכיר היטב את הנושא הזה, מה שנקרא מבפנים מבפנים, ואני חושב,  בטח. ולכן אני מודה לך על התמיכה בהצעת החוק. אנחנו נבדוק מה אפשר לעשות שם, בוועדת הכלכלה של הכנסת, ולא אמרתי שצריך להעביר את זה לוועדת הכלכלה.  נכון. אגב, אני כל פעם מזועזע מחדש איך זה יכול להיות שהתשתיות ביישובים הערביים לא משופרות, אבל זה אומר להרחיב כבישים, לשים שם מדרכות, שבילי אופניים מסודרים. תשתיות צריכים לסדר. ולכן, אני מודה לך על התמיכה. אני מודה לך, השר כהן, לא צריך, ואני אודה לכל חברי הכנסת על תמיכה בחוק. תודה רבה. תודה רבה. חברות וחברים,  הוא כרגע הודיע שהוא ביטל. אנחנו עוברים להצבעה, ברשותכם. בבקשה. ההצעה להעביר את הצעת חוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות (תעבורה) (תיקון, הגברת האכיפה), התשפ"ב 2022, לוועדת הכלכלה נתקבלה. תודה רבה. להלן תוצאות ההצבעה: בעד הצביעו שמונה, נגד, אין, נמנעים, אין. הצעת חוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות תועבר לדיון בוועדת הכלכלה. בבקשה, הודעה למזכירת הכנסת. תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות (תיקון מס' 7), התשפ"ב 2022, שהחזירה ועדת הכלכלה. 
\ No newline at end of file