diff --git "a/27125/normalized.transcript.txt" "b/27125/normalized.transcript.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/27125/normalized.transcript.txt"
@@ -0,0 +1 @@
+דברי הכנסת חוברת ה' ישיבה י"ב הישיבה השתים-עשרה של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, כ"ד באדר התשע"ג (6 במרס 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים שאילתות דחופות 4 13. שאיבת מים על-ידי "מפעלי ים-המלח" 5 רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו): 5 שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד: 5 דב חנין (חד"ש): 10 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 11 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 13 16. קיצוץ בשעות סיעוד לניצולי השואה 18 יפעת קריב (יש עתיד): 18 סגן שר האוצר יצחק כהן: 18 אלעזר שטרן (התנועה): 21 משה מזרחי (העבודה): 28 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 30 15. הקמת השוק הסיטונאי בצומת מסובים 32 יצחק הרצוג (העבודה): 32 סגן שר האוצר יצחק כהן: 32 17. חסינות שופטים בפני החוק 35 אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 35 שר המשפטים יעקב נאמן: 36 מיכל רוזין (מרצ): 39 דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 40 שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו: 40 רונן הופמן (יש עתיד): 55 מיקי רוזנטל (העבודה): 56 תמר זנדברג (מרצ): 58 סתיו שפיר (העבודה): 61 דוד צור (התנועה): 64 חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 65 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 66 יעל גרמן (יש עתיד): 67 שלי יחימוביץ (העבודה): 79 פרשת יונתן פולארד 83 יוני שטבון (הבית היהודי): 85 נחמן שי (העבודה): 86 אורי אריאל (הבית היהודי): 87 אבישי ברוורמן (העבודה): 88 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 90 שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 92 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 93 איילת שקד (הבית היהודי): 95 ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 96 יחיאל חיליק בר (העבודה): 97 יעקב פרי (יש עתיד): 99 אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): 100 אבי וורצמן (הבית היהודי): 101 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 102 עליזה לביא (יש עתיד): 104 דוד צור (התנועה): 106 דב ליפמן (יש עתיד): 107 דני דנון (הליכוד ביתנו): 108 נסים זאב (ש"ס): 110 אברהם מיכאלי (ש"ס): 112 אורי מקלב (יהדות התורה): 113 שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 116 דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 119 שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 119 רונן הופמן (יש עתיד): 129 מיקי לוי (יש עתיד): 130 איציק שמולי (העבודה): 134 נחמן שי (העבודה): 137 נחמן שי (העבודה): 137 רות קלדרון (יש עתיד): 139 בוקר טוב. היום יום רביעי, כ"ד באדר התשע"ג, 6 במרס 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. כבכל יום רביעי, אנחנו פותחים בתשובות על שאילתות. ראשונת המשיבות, השרה, שרת החקלאות ופיתוח הכפר, הגברת אורית נוקד, משיבה בשם השר להגנת הסביבה. האם חבר הכנסת אילטוב, השואל, לפני שתעלי נוודא. השואל לא נמצא. חבר הכנסת אילטוב לא באולם. הבאה בתור היא חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, לא נמצאת, חבר הכנסת יצחק הרצוג, לא נמצא, חברת הכנסת יפעת קריב, לא נמצאת, ובכן, השאילתות הללו, גברתי המזכירה, יידחו לשבוע הבא. אף אחד מהשואלים לא נמצא ודווקא המשיבים נמצאים, שזה מעניין. מצד שני, גם השר שאמור עכשיו לתת את סקירתו, שר האנרגיה והמים, השר עוזי לנדאו, אני לא יודע, אני מקפיד, כמו קודמי וכמו כולם, לפתוח ישיבה בזמן. מי שצריך לבוא לשאול שאילתה, צריך להיות בזמן. לעומת זאת, שר האנרגיה והמים, גברתי המזכירה, לא חייב להיות פה, אבל אולי כן כדאי לקרוא לו כי הסעיף הבא על סדר-היום הוא הדיווח שלו, של השר לאנרגיה ומים, חבר הכנסת עוזי לנדאו, על פעילות משרדו בממשלה ה-32. הנושא הבא על סדר-היום, השלישי במספר, 6 במרס, יום זה: פרשת יונתן פולארד, דיון אישי, לא, אני רק אומר בינתיים מה סדר-היום. שיסכם השר יולי אדלשטיין. על הדיון הוחלט כדיון אישי, ולכן כל חבר כנסת שרוצה לדבר בעניינו של יונתן פולארד מוזמן להירשם עד עכשיו. את היום יסיים שר ההסברה והתפוצות, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, בסקירה על פעילות משרדו בממשלה ה-32. האם, גברתי המזכירה, קראו לשר? חבר הכנסת אילטוב נמצא? אתה לא ידוע כאדם שלא עומד בלוח הזמנים, חבר הכנסת אילטוב. האם השרה נמצאת? בבקשה. אתה יודע, לפנים משורת הדין אנחנו ניתן לך, למרות שלא היית פה בזמן לשאול את השאילתה הדחופה שלך. בבקשה, גברתי, נא לעלות על הדוכן, השרה נוקד. את משיבה לחבר הכנסת אילטוב בשם השר להגנת הסביבה. בבקשה, גברתי, את צריכה להיות על הדוכן כאשר השאלה נשאלת. אני מזכיר שהשאילתה היא מילה במילה כפי שהוגשה למזכירות. שאלה נוספת אחר כך, כמובן, בעל-פה, ועוד שני חברי כנסת שמבקשים לשאול שאלה נוספת. בבקשה, חבר הכנסת אילטוב. תודה, כבוד היושב-ראש, שאפשרת בכל אופן להעלות את השאילתה אף-על-פי שאיחרתי בדקה וחצי. ב"דה-מרקר" פורסם תחקיר בעניין ניצול המים בים-המלח על-ידי "מפעלי ים-המלח".  ברצוני לשאול: 1. כמה מים שואבים "מפעלי ים-המלח" מים-המלח? 2. כמה הם משלמים על המים האלה? 3. איך נקבע התעריף? 4. מי מפקח על הצריכה והתמחור? 5. איך משפיעה השאיבה המוגברת על איכות הסביבה? תודה. בבקשה, גברתי, בשם השר להגנת הסביבה. כן, אני משיבה בשמו. אני כבר מתריעה, מראש, שסביר להניח שאם תישאלנה שאלות שנוגעות לתחום שהשר ארדן מופקד עליו, אני אעביר את השאלות לשר, ואני מניחה שהוא ישיב עליהן במועד אחר. 1. לגבי השאלה הראשונה, כמה מים שואבים "מפעלי ים-המלח" מים-המלח, התשובה היא שאין בנמצא נתונים מוסכמים בדבר היקף שאיבת המים על-ידי "מפעלי ים-המלח". לפי הנתונים שפורסמו בדוחות הבנק העולמי, המפעלים הישראליים והירדניים שואבים מי גלם מאגן ים-המלח הצפוני בהיקף של 650 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, ומשיבים לאגן הצפוני תמלחת בהיקף של 248 מיליון מטרים מעוקבים. מכאן, שהיקף השאיבה נטו של המפעלים הכימיים הנו כ-400 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, מתוכם שני-שלישים על-ידי המפעלים הישראליים, קרי 270 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. לפי הנתונים העדכניים שמצויים בידי המשרד להגנת הסביבה, כפועל יוצא של מעקב שמתבצע מכוח היתר הזרמה שניתן ל"מפעלי ים-המלח", "מפעלי ים-המלח" הישראליים שואבים מי גלם בהיקף של 460 מטרים מעוקבים בשנה ומשיבים לאגן הצפוני תמלחת בהיקף של 145 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. כך שהיקף השאיבה נטו של המפעלים הישראליים הוא 315 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. סך גירעון המים השנתי הנוכחי באגן הצפוני של ים-המלח הוא כ-700 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. מכאן, שחלקם של מפעלי ים-המלח הישראליים עומד על 38% 45% מהגירעון הנוכחי במאזן המים. 2. עכשיו נשאל המשרד להגנת הסביבה כמה הם משלמים על המים: ככל הידוע למשרד להגנת הסביבה, "מפעלי ים-המלח" אינם משלמים על השימוש במים ועל שאיבתם מהאגן הצפוני. בעניין הזה יש לפנות אל רשות המים ואל אגף החשב הכללי במשרד האוצר, שחתם על הסכם האחרון עם חברת "מפעלי ים-המלח". 3. השאלה השלישית הייתה, איך נקבע התעריף. ככל הידוע למשרד להגנת הסביבה, לא קיים תעריף למי ים-המלח. גם כאן, הנושא בסמכות רשות המים. 4. על השאלה, מי מפקח על הצריכה והתמחור, ככל הידוע למשרד להגנת הסביבה, אין גוף שמפקח על היקפי שאיבת המים מהאגן הצפוני של ים-המלח ועל תמחורם. אתם נותנים לשתות את ים-המלח ובכלל לא אכפת לכם. וזהו, חבר הכנסת רוזנטל, כיוון שהשר להגנת הסביבה איננו נמצא כאן, ואגב, לדיון בשאלות שאתה העלית, שהן חשובות ביותר, הייתי מזמין את שרי האוצר ואיכות הסביבה ועוד כל מיני שרים, מאז ניתן הדבר הזה ל"חברה לישראל", אי-שם באמצע שנות ה-80, אם אינני טועה. גם אתה בדקת את זה פעמים רבות. זה אחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות השאלה על הצדק החברתי במדינת ישראל. שווה לבדוק את זה, זה לא קשור, והשרה נוקד לא תוכל להשיב על כל השאלות האלה כרגע. כן, אני באמת פשוט עושה טובה לשר ארדן, שנבצר ממנו להגיע. את אומרת את הנתונים בצער רב, וקשה לך להגיד את זה. אני יודע שזה פורמלי, אבל את יכולה להשתתף בצערנו. לא צריך להיעלב, חבר הכנסת רוזנטל. לא למהר להיעלב.  אני לא נעלב, בהחלט. אבל הנושא הוא באמת נושא מאוד יסודי. בבקשה. 5. איך משפיעה השאיבה המוגברת על איכות הסביבה? ים-המלח מצוי זה כמה שנים, הייתי אומרת עשרות שנים, בתהליך הרס מתמשך שגורם לפגיעה קשה במרקם האקולוגי הייחודי במרחב ים-המלח. במהלך 50 השנים האחרונות ירד מפלס ים-המלח ביותר מ-30 מטרים, ושיעור ירידת המפלס כיום הוא למעלה ממטר אחד בשנה. קצב ירידה זה הולך וגובר, ובשנה האחרונה, אני מדברת על 2012, הגיעה ירידת המפלס לשיא של מטר וחצי. אני עכשיו אעבור על ההשפעות המרכזיות של הירידה של מפלס ים-המלח. ההשפעה הראשונה, הייתי אומרת, היא ההופעה הנרחבת של בולענים. היום כבר לא צריך, לצערי, להזכיר ולהסביר מה זה בולען. אני רק נזכרת מה קרה השבוע בפלורידה. דרום קליפורניה, בכל אופן, יותר מ-3,000 בורות נפערו, חלקם מתחת למבנים ולכבישים, והחללים האלה מסכנים תשתיות חיוניות, לרבות כבישים ראשיים, וכמובן, מסכנים חיי אדם. דבר נוסף, פגיעה במערכות הנחלים שמתנקזים אל ים-המלח: ירידת המפלס מאיצה את תהליכי העירוץ והסחיפה סביב ים-המלח ומהווה איום נוסף על התשתיות. דבר נוסף: נסיגה מהירה של קו החוף מותירה אחריה שטחי בוץ טובעני. שטחים אלה מקשים את הגישה לים, והשינויים החזותיים הכרוכים בכך פוגעים בתדמית התיירותית של האזור. תופעה נוספת של הנסיגה של קו החוף, השלכות אקולוגיות חמורות. בין היתר היא פוגעת קשות בנאות המדבר ובמערכות הטבעיות של חוף הים, בעיקר בשל ירידת המפלס של מי התהום ממערב לקו המים. נסיגת החוף מחייבת העתקת תשתיות מתמדת, הן של אתרי התיירות לאורך חופיו של ים-המלח והן של "מפעלי ים-המלח", ששואבים את מי הים מהאגן הצפוני ומובילים אותם לאגן הדרומי. אחת התשתיות הגדולות שיוקמו בעתיד הקרוב היא מערכת הובלת קציר המלח מהאגן הדרומי אל האגן הצפוני, ויידרש להעתיק את מתקני פריקת המלח שנקצר בכל פעם שתהיה נסיגה משמעותית של קו החוף. ברור שאם לא תינקטנה פעולות מנע בשנים הקרובות ההרס יהיה בלתי הפיך ויפגע אנושות, נוסף על הפגיעה הסביבתית-אקולוגית, גם בערכים חברתיים, היסטוריים, כלכליים ותרבותיים בכל המרחב סביבו. כשאני אומרת "המרחב סביבו", אני מתכוונת גם לצד הירדני וגם לצד הישראלי. זאת התשובה שקיבלתי, חבר הכנסת אילטוב, זאת התשובה שקיבלתי מהמשרד להגנת הסביבה. אני יכולה רק להודות לך על זה ששאלת את השאילתה הזו, כי כאמור הנושא מאוד מאוד חשוב ומורכב וכבר דובר עליו לא מעט. גברתי השרה, קודם כול תודה שהצגת את העמדה של השר. אנחנו רואים שיש פגיעת סביבה חמורה בים-המלח מהשאיבה של המים, ואני הייתי רוצה לדעת את עמדת המשרד בנוגע לכך שהשאיבה נעשית חינם ונעלמים 450 מיליון קוב מים שלא חוזרים לים-המלח, לים שמתייבש, ו"מפעלי ים-המלח" לא מפצים על כך בשום דרך שהיא. אני חושב שהעמדה צריכה להיות נחרצת. הייתי רוצה את שאלת ההבהרה להעביר לשר כדי שייתן את העמדה הנחרצת שלו. אני יודע שהוא מאוד דואג לים-המלח, אבל את העמדה שלו בנושא הזה של השבת המים וזה שנעלמים שם 450 מיליון קוב אנחנו לא שמענו. תודה. תודה. אני מציע שנעביר את השאלה לשר להגנת הסביבה והוא ישיב בכתב. אתה רוצה? כן. אני חושבת, הוא ישיב בכתב לחבר הכנסת אילטוב. שכדאי להעביר אליו בכתב וגם שהתשובה תינתן בכתב. זה הדבר הטוב ביותר. עד שנזמין את דב חנין, ניפרד מחיילי יחידת ההסברה שנמצאים ביציע, שצפו בנו בעשר הדקות האחרונות. חבר הכנסת חנין, שאלה נוספת, ואחריו, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחר כך נעבור לשאילתה הבאה, אם שואלת השאילתה תהיה פה. בבקשה, חבר הכנסת חנין. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, הדברים שאת הבאת כאן בכנסת בשמו של השר להגנת הסביבה מספרים לנו שערורייה שפשוט לא תיאמן. אנחנו שומעים ש"מפעלי ים-המלח" אחראים לפחות ל-40% מהתייבשותו של ים-המלח, וזה חישוב מקל, כי הוא מביא בחשבון את התמלחת שחוזרת לתוך ים-המלח, שזה לא מים אלא תמלחת. 40% מהתייבשות ים-המלח הם באחריות המפעלים. אין על זה פיקוח, לא משלמים על זה. חבר הכנסת יאיר לפיד, אם אתה שואל איפה הכסף, הנה למשל קצת כסף, הרבה כסף, אין מכסה. ואין מכסה, אין מסגרת. הנכס המיוחד הזה, באמת אחד משבעת פלאי העולם, ללא ספק ברמה האובייקטיבית, הולך ומחוסל לנגד עינינו, כשאנחנו בעצמנו אחראים לזה, אבל בלי שאנחנו, הציבור הישראלי, נקבל את התמורה המינימלית על הנזקים העצומים שנגרמים. השערורייה הזו, גברתי השרה, היא רק אחת בשורה ארוכה של שערוריות. נמצא אתנו כאן סגן שר האוצר. אני שאלתי אותו בזמנו על הסכם החכירה שנעשה עם "מפעלי ים-המלח", שנאמר בו שהשטח מוחכר ל"מפעלי ים-המלח" לעשר שנים בתמורה ל-10 לירות למדינת ישראל, אבל 10 הלירות, כך כתוב בכוכבית, ישולמו רק אם מדינת ישראל תבקש אותן בכתב. שאלתי את סגן שר האוצר האם מדינת ישראל זכרה לבקש בכתב את 10 הלירות שמגיעות לנו בגין ההחכרה, וסגן שר האוצר בהגינותו אמר שאין למשרד האוצר נתונים בשאלה הזו והנושא הזה צריך להיבדק. כל סוגיית ים-המלח, גברתי השרה, היא סוגיה שמחייבת לטעמי חקירה ממלכתית רצינית. ועדת חקירה ממלכתית זה ערוץ אחד, אולי אפשר גם ועדת חקירה פרלמנטרית, כדי לבדוק באמת מה קורה לים-המלח, לאן אנחנו הולכים, מי משלם את המחיר, מי מרוויח ומה עושים כי לשנות את המצב הזה. תודה רבה. תודה לך. את רוצה להשיב על הצעותיו של חבר הכנסת חנין? ועדת חקירה ממלכתית, אדוני היושב-ראש, מותר רק לממשלה, אם אינני טועה, בסמכותה. ועדת חקירה פרלמנטרית כל אחד מחברי הכנסת יכול להציע, או קבוצת חברי הכנסת. למיטב ידיעתי, ועדת חקירה ממלכתית היא רק באישורה של מליאת הממשלה. יכולה ועדת הכנסת לבקש ועדת חקירה ממלכתית, על-פי דוח מבקר, כן, נכון. מי שקובע אותה זה נשיא בית-המשפט, לא שמענו. נכון מאוד. אתה רוצה להגיד בקול רם את הנושא? כי לא שמע חבר הכנסת לוי את ההליך בנושא בקשת הכנסת לוועדת חקירה ממלכתית, לא פרלמנטרית. אני אעביר לו את החומר. מאה אחוז. חבר הכנסת לוי, ועדת חקירה פרלמנטרית היא בסמכותה של הכנסת, היא קובעת. ועדת חקירה ממלכתית היא יותר בסמכותה של מליאת הממשלה. בבקשה. צריכים לקבל תשובות נכונות ואמיתיות, ולא צריך לקפוץ לוועדת חקירה. נכון, אין ספק. לא, בהמשך להצעותיו של חבר הכנסת חנין. בבקשה. אז את מסתפקת באמירתי? כן, כן. אני חושבת שאת כל הדיון הזה צריך להעביר לשר להגנת הסביבה, זה הרבה יותר מהשר להגנת הסביבה, זה גם השר להגנת הסביבה.  וכמובן שר האוצר, נכון. אני גם חושבת ששר התשתיות, אני גם הייתי מוסיפה את משרד התיירות. נראה לי שפה צריך לקיים דיון רציני. ללא ספק. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה, אחרון השואלים. כבוד היושב-ראש, יש נאומי בכורה ויש נאומי סגירה. אתמול תמו נאומי הבכורה, ואני רואה את השרה נוקד נותנת היום את נאום הסגירה שלה. לפחות, לא. אתה לא היית, אגב, כשאני נשאתי באמת את נאום הפרידה והסיכום בנושא, לא, זה הנאום האחרון שלך. לא, לא, אני לא מדבר על נאום סיכום. אוקיי. אני בכוונה, יש הבדל בין סיכום לסגירה: אפשר לסגור אחרי הסיכום. אוקיי. נאום פרידה. מה, אני מבקש להפסיק אותך שנייה כי מתקן אותי פה, דרך מכשיר פלאי שנקרא "טלפון נייד" ואס.אם.אס, אחד הכתבים הפרלמנטריים הוותיקים יותר, שמתקן אותי בעצם ואומר שהוועדה לביקורת המדינה יכולה להקים ועדת חקירה ממלכתית. זה בעצם גם מה שאמר יושב-ראש הכנסת ריבלין. אנחנו תמיד לומדים דברים מאנשים עם ניסיון, אנשים ותיקים, ולא בושה לתקן. בבקשה. סליחה שקטעתי אותך. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר בקצרה על שני נושאים שקשורים למשרד החקלאות דווקא. בבקשה. נושא החזירים, יש מכת חזירי בר שמסתובבים באזור ואדי-עארה ובאזור חדרה בכלל. העניינים נופלים בין המשרד להגנת הסביבה לבין משרד החקלאות, והחזירים נהנים מהוויכוח הזה ומשתוללים ברחובות. אתם נתתם רישיון בודד, מסכן, לצייד אחד, שיצוד אלפי חזירים. הוא לא משתלט על העניין הזה, הוא לא מקטין. ליד הבית שלי, בשעה מסוימת אנחנו חוששים לצאת מהבית, כי הם מסתובבים. המשפחה שלי מנעה ממני לצאת בלילה להליכה, כלומר אני נוהג ללכת, למה? בגלל מכת החזירים שמסתובבים. ואתם מסתכלים על זה. אני חושב שהגיע הזמן שהשרה ומשרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה יטפלו במכת החזירים. אל נא תקלו ראש בנושא הזה. תודה רבה לך. חזירי בר. נושא שני בקצרה. בבקשה. היו גשמי ברכה, היו גם גשמי זעף, שגרמו נזקים אדירים לחקלאות. המשרד שלך לא החליט על אסון טבע וכל המשתמע מכך מבחינת פיצויים לחקלאים. מסתבר שהטבע לא מחכה למשרד החקלאות, מה השאלה, אדוני? אני אומר: חממות נעקרו, יבולים נחבלו, צריך לפצות את החקלאים, זה הכול. תודה. אסון טבע, לא אסון טבע, הטבע עושה את שלו. תודה. תודה. גברתי, אולי, אם כבר התבקשת להתייחס לחיות, אולי תוכלי להתייחס לטיפול במכת הארבה ובהיערכות של משרד החקלאות לעניין הזה. לגבי הנושא הראשון שהועלה, נושא החזירים, אני אבדוק. ככל הידוע לי, הנושא מטופל בצורה הטובה ביותר על-ידי מנכ"ל המשרד. אבל אני אחזור, אחד בודד. אני אחזור, ואני אבדוק, שמעתי על זה פעם ראשונה. לגבי הנושא של הפיצויים על נזקי טבע, אני שמחה לומר כאן שאנחנו יזמנו והובלנו מדיניות שגורמת לכך שהחקלאים יהיו מבוטחים. אנחנו השקענו קרוב ל-300 מיליון שקלים בשנה האחרונה, וכל פעם כשקורה דבר החקלאים מפוצים. צריך לבדוק באמת מה קרה באזור שאתה מתייחס אליו. אני מוכנה שתעביר אלי את הפנייה בכתב, ואני אבדוק ספציפית. מישהו קיבל פיצויים? הפיצויים מתעכבים מכיוון שאין החלטה על אסון טבע. אבל הטבע עושה את שלו, בלי קשר להחלטה שלך. השאלה היא כמה גשמים הם אסון טבע. מישהו, יש פתרון ביטוחי שהוא סגור, והחקלאים מפוצים. יכול להיות שיש כמה אחרים שצריכים לחכות להכרזה. אני יודעת שלא בכדי אנחנו דאגנו לפצות את כל החקלאים, משום שההכרזה חלה, למיטב ידיעתי, רק על תשתיות. תודה. ולעניין הארבה? לעניין הארבה, אני יכולה לומר לכם שהמשרד נערך, בוודאי באופן שוטף, למקרים כאלה, קל וחומר כאשר התקבלה התרעה לפני כמה ימים. אני יכולה לומר לכם שהלילה וגם בלילה הקודם עבדו בשטח מטוסי ריסוס וגם כלי רכב, והצליחו לפגוע ולהשמיד חלק גדול מאוד מכמות הארבה שהגיע. אבל אנחנו לא יכולים לומר שזה מאחורינו, חבר הכנסת אקוניס, לצערי, כי ככל הנראה אמורים להתפתח תנאי שרב ביום שישי, ותלוי מאוד מה יהיה כיוון הרוחות. אני יכולה לומר לכם שהיום אנחנו מקיימים במשרדי גם סיעור מוחות עם מומחים שעוסקים בכך ומבינים את הסוגיה של אותה מכה, שאני מקווה שלא תגיע אלינו, אף שאנחנו קרובים לפסח, כדי לראות מה באמת ניתן לעשות. אני יכולה לומר דבר כזה: מדיווח עדכני שקיבלתי, עד היום אין נזקים. אגב, כל השטחים החקלאיים, אם יגיע אליהם הארבה, מבוטחים, כי דאגנו לכיסוי ביטוחי, חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה להדגיש את זה. אני רוצה לומר שאנחנו ממשיכים בהיערכות. ואני מנצלת את ההזדמנות, ואני רוצה להודות מכאן לכל עובדי המשרד, שעושים עבודה מאוד מאוד קשה ביום, בלילה, אני לא אגיד גם מתי, אני מניחה שגם בסוף-שבוע. תודה. תודה רבה לך, גברתי. סגן שר האוצר, כיוון ששר המשפטים לא נמצא באולם אף-על-פי שהיה בזמן, וחברת הכנסת אורלי לוי לא הייתה בזמן, לא היית בזמן, אבל לא חשוב. לא משנה, דילגנו. אתה מוכן לענות עכשיו? כי חברת הכנסת קריב נמצאת פה, ומזכירת סיעת העבודה אולי תקרא גם לחבר הכנסת הרצוג. הוא בדרך. חברת הכנסת קריב, יש לך שאילתה לסגן שר האוצר. הנה בוז'י. לא חשוב, אבל הזמנתי אותה קודם. בבקשה, גברתי. תפסי את מקומך, וגם סגן השר יענה. חבר הכנסת הרצוג, אתה תהיה מייד אחרי חברת הכנסת קריב. אחר כך את ושר המשפטים. אחר כך סקירתו של שר האנרגיה והמים. השאילתה שלי עוסקת בנושא קיצוץ שעות הסיעוד לניצולי שואה. בעקבות הודעתה של הקרן לרווחה לנפגעי השואה, החל מהחודש הנוכחי תקצץ הקרן בשעות הסיעוד של ניצולים הזקוקים לסיוע. ברצוני לשאול: 1. מה נעשה למניעת הקיצוץ הצפוי? 2. כיצד משרדך נערך, עקב הגידול בכמות ובצורכי הניצולים, למנוע את הקיצוץ הזה? תודה. תודה רבה. אני רוצה להודות לחברת הכנסת יפעת קריב על העלאת הנושא, נושא מאוד רגיש, קרוב לליבותיהם של כולם פה בבית הזה, נושא שמטופל ברגישות מרבית. על כל פנים, הסיוע לניצולי שואה ניתן ברובו המוחלט באמצעות הרשות לזכויות ניצולי השואה באוצר, ובחלקו הקטן, הקטן, באמצעות הקרן לרווחה לנפגעי השואה. בשנת 2012 הוגדל הסיוע לניצולי השואה ב-70 מיליון ש"ח, מתוכם 50 מיליון ש"ח שימשו להגדלת הקצבאות לניצולי השואה הנזקקים, ו-20 מיליון ש"ח, להגדלת סל השירותים לניצולי השואה. בכך סך תקציב הסיוע לניצולי השואה גדל ולא קוצץ. אז בעצם הכול בסדר. אני אמרתי שהכול בסדר? אני מציג את העובדות. 20 מיליון היה תקציב חד-פעמי. רגע, יש לך שאלה נוספת, את יכולה לשאול. כשהוא יסיים את תשובתו את אוטומטית, אדוני היושב-ראש, סך תקציב הסיוע לניצולי השואה גדל ולא קוצץ, וכך גם סך הסיוע לתקציב לטובת סל השירותים לניצולי השואה. ההחלטה על הקיצוץ בשעות הסיעוד היא החלטה של הקרן בלבד. הקרן עצמאית בניהול תקציביה ובקביעת הסיוע שהיא מעניקה לניצולי השואה. לשאלה 2: הפעילות והסיוע הממשלתיים לניצולי השואה ניתנים מתוקף חוקים שונים והחלטות ממשלה ומתוקצבים בהתאם. בשנים האחרונות הרחיבה המדינה, חבר הכנסת שטרן, והגדילה את הסיוע הניתן לניצולי שואה, שהגיע בשנת 2012 לכ-3 מיליארד ש"ח, סכום לא קטן. בבקשה. את רוצה לשאול? בבקשה. אני מקבל בברכה את ראשי הארגונים. אני רואה פה את ידידי מאיר כחלון ושאר חברים. ברוכים הבאים. סגן השר, אנחנו מגיעים מדיון מאוד סוער שהתקיים הבוקר בנושא הזה. התשובה שלך הייתה מאוד קצרה, אפילו לא הבנתי. אנחנו מדברים על קיצוץ שנכנס לפועל. דיברת על הגדלה בתקציב ב-20 מיליון, ההגדלה הזאת הייתה חד-פעמית, היא לא מתמשכת. השנה יש קיצוץ ב-20 מיליון אלה. אנחנו מדברים על שעות הסיעוד שהלכה למעשה קוצצו. אתה בעצמך הזכרת שהצרכים גדלו. איך משרד האוצר הולך להתכנס ולהיערך לכך שהצרכים גדולים ולפיכך התקציב אמור לעלות? תודה. אני חוזר ואומר ומציג את הנתונים. משרד האוצר מסייע בכ-3 מיליארד ש"ח בשנה. הפעילות של הקרן היא פעילות חשובה מאוד, אבל אם יכלו לקבל ממני הצעה קטנה, מחוץ לפרוטוקול, הקרן יכולה להיות מחלקה בתוך משרד האוצר. סתם עצה טובה, הנה שטרן כבר נזעק. יש להם תקורות, גברתי, של 11 מיליון ש"ח. 11 מיליון ש"ח תקורות, שזה שכר וזה מנהל, אתה החוק. אתה החוק. עובדים תחת הנוהל של רשם העמותות. אני אשמח מאוד אם הם יקבלו החלטה להתכנס לתוך הרשות, שמסייעת בכ-3 מיליארד ש"ח. הפעילות שלהם היא פעילות חשובה מאוד, מאין כמוה. היא יכולה בהחלט להינתן על-ידי הרשות, אין שום בעיה שם, וגם לחסוך 11 מיליון ש"ח, שילכו לטובת הניצולים. אז תעביר את זה לרשם העמותות. אני לא אפרט למה התקורות. לדעתי התקורות האלה מיותרות. 11 מיליון ש"ח זה סכום אדיר. שכר מנכ"ל, לא אגיד אותו, אני לא רוצה לפגוע באף אחד. הוא על-פי הנוהל של רשם העמותות. בדקתי את כל הניירת. לי יותר חשוב הטיפול בניצולי השואה, ולא, תודה. חבר הכנסת שטרן, בבקשה. אדוני יושב-ראש הקרן. גילוי נאות, יושב-ראש הקרן. התחלת, אז נלך עד הסוף. יושב-ראש הקרן בשנים האחרונות, בהתנדבות, בתפקיד שעלה לי כסף, כיוון שמהאוצר שאלו אותי: למה אני לא מוכן לקחת לפחות נסיעות? אמרתי: כדי שאני אוכל לריב אתכם טוב יותר, ולא חלמתי בחלומותי השחורים ביותר כמה אני אצטרך לריב אתכם. האלוף שטרן, עלולים לשכוח, כשאתה אומר בהתנדבות זה יפה מאוד, אבל הלשכה לא מתנדבת והתקורות לא מתנדבות, אני מדבר עלי. אתה דיברת על, והסיוע והמשרדים והכול. זה כסף, זה לא התנדבות. אדוני סגן שר האוצר, האם, סליחה, סגן השר וחבר הכנסת שטרן. יש לי שאלות. בבקשה, נא לשאול את שאלותיך. זה לא ויכוח, בבקשה. השאלה הראשונה שלי, כשאלת המשך לשר האוצר, שאלה אחת.  באמת, ממש כואב לי, איך סגן שר אוצר מסור כל כך, חברי, לא אמר על הישיבות, על בני הישיבות, אה, הישיבות.  איך המספרים גדלו כל כך בשנים האחרונות ואף אחד לא עצר את המספר? מה לעשות שמספר ניצולי השואה, סליחה רגע, סליחה. אני מציע לך, שמספר ניצולי השואה הנצרכים עלה בשנים האחרונות? עכשיו אני אגיד לך שני דברים, שני דברים, ברשותך. שאלה בבקשה. בבקשה. בבקשה. אני בטוח שגם על זה סגן השר יענה. אני מודה שאני נבוך, לא רוצה להגיד מתבייש, כחבר כנסת, כששמעתי כאן על הוויתור הבלתי-נסבל על עשרות מיליוני שקלים ל"מפעלי ים-המלח" ולבעלים שלהם, כשבימים האחרונים הבנו כמה כסף, לא יכולתם לקחת משם 100 מיליון לתת לניצולי שואה? עכשיו אני אגיד לך למה אתם מחכים. חבר הכנסת שטרן. עכשיו אני שואל. שאלה. בבקשה. תודה. מאז הודיעה הקרן על הצורך ב-50 מיליון ועל קיצו�� של שלוש שעות לניצולים, נפטרו 29 ניצולים. זה חסך למדינת ישראל מיליון ו-400,376 שקלים. אתה עושה מעשה שלא ייעשה, שטרן. אתה עושה מעשה שלא ייעשה. עכשיו, השאלה, זו שאלה שהגשתי, אתה לא דואג לניצולי השואה, אתה דואג להנהלת הקרן. זו שאלה שהגשתי. קיבלתי רשות לשאול אותה. אתה עושה מעשה שלא ייעשה. זו מתמטיקה פשוטה. רק רגע, סליחה, סגן שר האוצר. חבר הכנסת שטרן, אני מבקש ממך לשאול את השאלה ולאפשר לסגן השר, אז אני שואל. לא, אתה נואם. אתה לא דואג לניצולי השואה. סליחה, סגן השר, אני מגן עליך. בבקשה. במתמטיקה פשוטה, כמה עוד ניצולים צריכים למות על מנת שתועבר היתרה? חדש והוא כבר ציני. והשאלה השנייה, ההתקוטטות הזאת על התקורות של הקרן נבדקה על-ידי מבקר המדינה ומשרדי רואי-חשבון כמה פעמים, לא צריך אותה. לא צריך את הנהלת הקרן ואת ה-board. לא צריך אותם.  והם ייתנו תשובות. מתי משרד האוצר יעביר את שעות הסיעוד לניצולים? תודה. עם כל הכבוד, אתה עבדת בהתנדבות כי הייתה לך פנסיה מהצבא, אבל המשרד לא בהתנדבות, כל מה שהיה מסביב לא בהתנדבות, וזה 11 מיליון שקל. תפסיק לספר לנו סיפורים על התנדבות. זה 11 מיליון, כמה זה? כמה? תקשיב, אני אגיד לך. תן לי להגיד לך. זה 11 מיליון, הקרן, טוב. חבר הכנסת שטרן, אתה שאלת וסגן שר האוצר, לא צריך את זה, שטרן. הניצולים צריכים את זה, לא אתה. אדוני הסגן, אני מבקש ממך להשיב לו ונסיים בזה, כי גם חבר הכנסת מזרחי יש לו שאלה. 11 מיליון מתוך 440 מיליון. אין גוף, אין קרן במדינה הזאת, לא צריך גם 11 מיליון. שאחוזי התקורה שלה נמוכים כל כך. תודה, חבר הכנסת שטרן. קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להבהיר שאין פה, בבית הזה, מי שדואג לניצולי השואה יותר מממשלת ישראל ומשרד האוצר. 3 מיליארד ש"ח בשנת 2012. אתה לא תטיף מוסר, עם כל הכבוד למשרדים ולשכירויות ולעובדים מסביב ולתקורות. זה מיותר, זה מיותר לגמרי. היה טוב אם היית בא ואומר: אני רוצה את 11 מיליון השקל האלה להעביר לניצולי השואה, ואתה לא עושה את זה.  תודה. חבר הכנסת משה מזרחי, בבקשה. אני מבקש ממך, אדוני, לשאול שאלה. אין פה, אדוני היושב-ראש, אין פה אנשים שדואגים יותר לניצולי השואה או פחות. זו פשוט חוצפה, זו ציניות. אתה מבין, לקחת התנדבות, אתה יודע כמה ההתנדבות הזאת עולה? התנדבות ב-11 מיליון שקל. אתה שמעת על התנדבות כזאת? מנכ"ל שמקבל חצי מיליון שקל בשנה. ממש התנדבות. הוא לא מקבל. זה שקר. זה שקר. מספיק. נא לפתוח מיקרופון לחבר הכנסת מזרחי. בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, סגן שר האוצר, היינו היום בדיון בשדולה, וגם נציג משרד האוצר בשדולה אמר שהוא יטפל, ובמיידי. אני רוצה לדעת מה עושים מחר עם הקיצוץ, או מה יעשה המשרד עם הקיצוץ של שלוש שעות סיעוד, קונקרטית, לנקודה הזאת, למקום הכי חלש. זו שאלה ראשונה. השנייה, הטענות ההדדיות האלה, אחת של משרד האוצר שהקרן בזבזנית, והשנייה של הקרן שלא מועבר מספיק תקציב, או שאין גידול פרופורציונלי, טבעי, למה שנחוץ כדי לקיים בכבוד וללא השפלה את נפגעי השואה, תודה. רגע אחד, רגע אחד. אם זה כך, למה המדינה, הממשלה, משרד הרווחה, לא תיקח את האחריות חזרה לעצמה ולא תכדרר את האחריות, כדי להטיל את הטענות האלה לפתחן של העמותות? תודה רבה לך, אדוני. בבקשה, אדוני. חבר הכנסת מזרחי, ההצעה האחרונה שלך מתקבלת בברכה. מוכנים לקחת את האחריות, להעביר אותה לרשות, שם יטופלו, וכך נחסוך המון כסף לרווחתם של ניצולי השואה. זה לטווח הארוך. לטווח המיידי. ולגבי קיצוץ השעות. לגבי הקיצוץ, אמרתי, להגביל את הטענות האלה, תודה רבה, חבר הכנסת מזרחי. זו הזדמנות גם להודות, חבר הכנסת מזרחי, חבר הכנסת שטרן וחברת הכנסת קריב, עכשיו יענה סגן השר על עניין קיצוץ השעות, שזה, נדמה לי, הדבר העיקרי על סדר-היום לרגע זה, הדחוף ביותר. אחר כך אפשר להתעסק בהתנהלות הקרן. בבקשה, נא להשיב. כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, התקציב של הקרן גדל ולא קוצץ. החלטת הקיצוץ היא החלטה של הקרן. באוצר שוקדים ובודקים כל הזמן את הנושא, גם ברגעים אלה וגם בימים אלה, ואני רוצה להודות לגברת עפרה רוס, חבל שהיא לא נמצאת פה, על עבודתה, עבודת הקודש שלה ושל אנשי צוותה. אנחנו נבדוק את העניין הזה, אנחנו נבוא עם תשובות. נמשיך לטפל בנושא ניצולי השואה, בלי ציניות ובלי פופוליזם. תודה. הערה ליושב-ראש הכנסת לשעבר. בבקשה. אתה לא צריך. תודה, חבר הכנסת רוזנטל, לא צריך. אדוני שר האוצר, השר יצחק כהן, סגן שר האוצר. שר במשרד האוצר.  אני חושב שתסכים עם כולנו שהעיקר הוא ניצולי השואה, לא משרד האוצר ולא הגוף אשר נקבע על-ידי הממשלה לכלכל את מעשיהם ולכלכל את כל אותו סיוע שאנחנו מבקשים לתת לניצולים. הניצולים הם חובתה של מדינת ישראל, חובתה של החברה בישראל, ואני יודע עד כמה אתה פעלת כדי להרחיב את מסגרת הניצולים כאשר חשבת שהדבר צודק מבחינה מוסרית ומבחינה היסטורית. יש כאן בעיה, שלא מדברים על קיצוץ. כי נושא התקורות, אתה רוצה לקחת את זה למשרד האוצר בחזרה, קח את זה למשרד האוצר, אתה רוצה להעביר את זה למשרד הרווחה, קח את זה למשרד הרווחה. אני יודע, בתוקף תפקידי, כארגון גג לכל הארגונים של ניצולי השואה, בתוקף תפקידי כיושב-ראש הכנסת השש-עשרה והשמונה-עשרה, שהדברים האלה באים לידי התנגדות מהטעם, מהממשלה עצמה, שחושבת שהתקורה אצלה תהיה אפילו יותר גדולה. אז אנחנו לא צריכים לערב בבוכהלטריה או במיקח וממכר או באיזו תגרנות כזו או אחרת מי אשם בכך שחסרים 11 מיליון. לא. חסרים 50 מיליון שקלים כדי לתת לניצולים, בהתפתחות, גם הביולוגית, גם המצבית, גם הגילית, כל ההתפתחות הזאת, שמחייבת היום תוספת של 50 מיליון שקל, כפי שגם אומרים כל המומחים המטפלים בכך, גם באגף תקציבים וגם בחשב הכללי, וגם באותה הרשות שאתם הקמתם. אנא, אדוני השר, לטפל בעניין זה. את כל ההתחשבנות בין הגופים השונים תעשה, ובלבד שהניצולים לא ייפגעו מכך. כי אני יודע עד כמה אתה רגיש. שאלתי: האם קודם כול יחזירו את כל השעות ויותנו כל אותם תקציבים, ולאחר מכן יעשו חשבון מי צודק ומי לא צודק, מי אשם ומי לא אשם, חלילה. תודה. תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חבר הכנסת רובי ריבלין, מדינה שמשלמת 3 מיליארד שקלים לניצולי השואה תמצא פתרון גם לבעיה שאתה הצגת. תודה רבה, אדוני. אנחנו סיימנו את הנושא הזה. השאילתה הבאה, של חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, כבוד סגן השר, השאילתה שלי עוסקת בהקמת השוק הסיטונאי החדש. הסיבה לדחיפות היא שב-2014, בעצם בתוך פחות משנה, מתפנה השוק הסיטונאי בצריפין, וקיימת החלטת ממשלה כבר מ-2010 שלא מתקדמת בכלל. להלן השאילתה: פקידי האוצר מעכבים הקמת שוק סיטונאי לירקות ופירות, בניגוד להחלטת הממשלה מ-2010 ובניגוד לסיכומים עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עורך-דין הראל לוקר, מנובמבר 2012. רצוני לשאול: 1. מדוע אין האוצר מאפשר לחברה הממשלתית להקים את השוק? 2. מדוע האוצר עומד על הקמת השוק בשיטת BOT, אף שאין לו היתכנות כלכלית? אני כבר אומר שאם יש היתכנו�� זה בסדר, רק הנושא הזה תקוע בוויכוח בין שני הצדדים, ובניגוד לסיכומים אין התקדמות, לא במתווה BOT ולא במתווה תקצוב ישיר. תודה רבה. תודה, חברי בוז'י הרצוג. בוז'י, לך לא מתאים לטעון טענה כזאת. הטענה שפקידי האוצר מעכבים את הקמת השוק הסיטונאי לפירות וירקות בניגוד לסיכום עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אינה נכונה. הם פועלים לקידום הפרויקט במהירות האפשרית, בשיתוף פעולה מלא עם משרד ראש הממשלה ועם משרד החקלאות. בוז'י, כדאי שתשב, התשובה ארוכה. אוקיי, שאלות המשך, אין שום בעיה. משרד האוצר, בוז'י, רואה בהקמת השוק יעד לאומי וכלכלי חשוב, שיסייע בהפחתת יוקר המחיה בישראל ויביא לירידה במחירי הפירות והירקות הטריים. הממשלה החליטה באוקטובר 2010 על הקמת החברה הממשלתית "שוק סיטונאי גוש דן בע"מ", אשר תפקידה יהיה לבחון את החלופות להקמת שוק סיטונאי בצומת מסובים. המדינה ראתה הצדקה להתערבותה בתחום, לאור הכשלים הקיימים בשרשרת הערך של שיווק תוצרת חקלאית טרייה. החברה בחנה את החלופות, ולאחר שהציגה אותן למשרד האוצר נעזרו אנשי אגף החשב הכללי ואגף התקציבים בנתונים שהציגה החברה וביועצים מקצועיים, וראו כי החלופה הטובה ביותר להקמת השוק היא באמצעות מכרז BOT. היתרון המרכזי בשיטת ה-BOT נעוץ בכך שהיא נסמכת על החוזקות של כל אחד מן המגזרים, הציבורי והפרטי, ובכך מאפשרת להקים את הפרויקט הטוב, היעיל והחסכוני ביותר למשלם המסים. חשוב להדגיש בהקשר זה כי השוק שיוקם יהיה בבעלותה המלאה של המדינה. כמה יתרונות להקמת השוק בשיטת ה-BOT: א. חיסכון בעלויות הפרויקט, העובדה שהזכיין רואה את הפרויקט כמכלול שלם של תכנון, הקמה והפעלה מאפשרת לו לבצע את הפרויקט באופן אופטימלי. כך, לדוגמה, הוא יכול לתכנן את הפרויקט כך שעלויות התפעול לאורך השנים יביאו לחיסכון משמעותי, ב. סטנדרט ההפעלה, המכרז מאפשר למדינה לקבוע סטנדרט הפעלה גבוה עקב קשירת מנגנון התשלומים לרמת השירות, מה שמספק תמריץ לשיפור מתמיד של איכות השירותים, ג. חדשנות, שיתוף פעולה עם המגזר הפרטי מאפשר להטמיע מרכיבים חדשניים בפרויקטים הציבוריים, ד. התמקדות ברגולציה, השיטה מאפשרת לסקטור הציבורי, אשר מותאם באופן הטוב ביותר, לפקח על אספקת השירותים להתמקד בפעילות זו, ה. להקמה והתפעול של השוק אין כדאיות כלכלית ולכן הקמתו כרוכה בהוצאה תקציבית ניכרת. השיטה מאפשרת התאמה של התוצאה לאורך חיי הפרויקט, ו. העברת מכלול סיכוני ההקמה והתפעול של השוק למגזר הפרטי, שבו קיימת התמחות בנושאים אלה, לעומת החברה הממשלתית הנעדרת כל ניסיון בכך, ז. מחקרים מראים כי פרויקטים שבוצעו בשיטת ה-PPP, שמודל ה-BOT הוא אחד מאפשרויות היישום שלה, לא חרגו מהתקציב שלהם ורק 8% חרגו ממסגרת הזמן המיועדת, ואילו פרויקטים תקציביים בארץ חרגו מהתקציב שלהם ב-64% מהמקרים, ומהלו"ז, ב-82%. תראה את ההבדל, שים לב, ח. בחירתו של זוכה במכרז תבטיח הקמה והפעלה של השוק לתקופה ארוכה ובסטנדרטים גבוהים. מתווה הקמת השוק באמצעות מכרז BOT סוכם בין משרד האוצר, משרד ראש הממשלה, משרד החקלאות והחברה ואושר על-ידי שרי האוצר והחקלאות. החברה שותפה בתהליכי המכרז והכינה את התכנון המפורט לשוק. ועדת המכרזים הבין-משרדית וצוותי המשנה שלה שותפים. כלל הגורמים האמורים שציינתי מתכנסים מדי שבוע ולעתים פעמיים בשבוע כדי לגבש את מסמכי המכרז. השלב הראשון במכרז צפוי להתפרסם, בעזרת השם, בשבועות הקרובים. תודה. בבקשה, רצית שאלות ��משך, חבר הכנסת הרצוג. תודה על התשובה. אני מקווה שמכובדי סגן השר והיושב-ראש רשמו לפניהם שהמכרז עומד לצאת בשבועות הקרובים. אתה יודע, בישראל "בשבועות הקרובים" זה יכול להיות הרבה מאוד זמן, וב-2014 מתפנה השוק הסיטונאי הקיים, שזה כלי דרמטי, כפי שגם ציינת, להפחתת יוקר המחיה לאזרחים שרוכשים פירות וירקות. זאת המטרה של השוק. זה נושא אחד. כלומר, לא אומרים לך מתי יצא המכרז ולא מתחייבים על תאריך. בוז'י, אמרתי את זה. בעזרת השם, בשבועת הקרובים. הבעיה השנייה זה העברת הקרקע. בשאלת המשך, הייתה החלטה מפורשת של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לאור הוויכוחים, שהקרקע תועבר לרשות החברה. לפי מיטב ידיעתי, שום דבר מזה לא קורה. כלומר, הממשלה מקימה חברה ואחר כך משרד האוצר מרוקן בכל מיני דרכים את החברה מהיכולת שלה לקבל החלטות לגבי הפרויקט. כמו למשל, הדבר המרכזי זאת הקרקע, שצריכה להיות באזור צומת מסובים. בוז'י, נתתי לך תשובה ארוכה ומפורטת. במהלך השבוע גם אמרתי לך שיושבים כל הגופים יחד, יותר מפעם אחת בשבוע. אני מבקש שסגן השר יבדוק את זה. הסוגיה שאתה מדבר עליה בוודאי נדונה שם ומקבלים את ההחלטות פה-אחד. כך שאני לא מכיר שיש איזו בעיה. כפי שאמרתי לך, בשבועות הקרובים, בעזרת השם, המכרז יצא. כרגע הם שוקדים על פרטי המכרז והכנתו. אני מבקש שבסוגיית הקרקע סגן השר ירשום לבדוק מה קורה עם הקרקע וידבר עם הנהלת החברה, או מישהו מטעמו ידבר עם הנהלת החברה בנושא הזה, מכיוון שהתחושה היא שאיפֹשהו, אומרים לנו שיש דיונים מדי שבוע, אבל אני מכיר את הביורוקרטיה. עד שמישהו לא מנחית הוראה, זה לא קורה. תודה רבה. כדי לקצר ביורוקרטיות הלכנו לשיטת ה-BOT. תודה רבה לחבר הכנסת הרצוג, תודה רבה לסגן שר האוצר. שר המשפטים, בבקשה יעלה לדוכן להשיב על שאילתה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. בבקשה, גברתי. שלום, אדוני השר. אני אגש לשאילתה: בעקבות האירועים של השופט שחשוד היה בהכאת ילדיו והיועץ המשפטי לא נתן את האישור למשטרה לחקור, שאלתי היא: בבוקר 27 בפברואר 2013 פורסם כי קיים חשד שלפיו שופט בישראל תקף את ילדיו וכי חרף ידיעתו של היועץ המשפטי לממשלה טרם ננקטו כל צעדים בנושא. רצוני לשאול: 1. האם שופט בישראל הנחשד בחשדות כה חמורים הנו חסין בפני החוק? 2. אם כן, מדוע? יש לי, כמובן, שאלת המשך. אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, במענה על השאלה הראשונה והשנייה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ברצוני להביא לידיעת חברת הכנסת השואלת תגובת לשכת היועץ המשפטי לממשלה: 1 2. במדינת ישראל קיים שוויון בפני החוק ואיש איננו חסין בפני חקירה פלילית והעמדה לדין. אומנם במקרים מסוימים מחייב החוק אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לקיומה של חקירה פלילית נגד אדם, כגון במקרה שבו מעורב שופט, זאת נוכח שיקולים שנקבעו על-ידי המחוקק, כגון עצמאות שיקול הדעת השיפוטי. יחד עם זאת, הרף הראייתי הנדרש לנקיטת הליכים פליליים נגד אדם שכזה איננו שונה מהרף הראייתי הננקט בעניינו של כל אדם אחר. כפי שפורסם, לאחר ששקל את מכלול נסיבות העניין בעת הזאת, לרבות אלה הכרוכות בסיטואציה משפחתית ורגישה זו, החליט היועץ המשפטי להורות על חקירתו של השופט באזהרה. בלי להיכנס לפרטי החקירה, חשוב לציין כי לחלק מהפרסומים אשר פורסמו בפרשה זו בנוגע לאופי המעשים המיוחסים לשופט הנדון אין בסיס בחומרי החקירה שנאספו עד כה. לסיום אציין כי לנוכח היכרותי הקרובה ורבת-השנים עם משרד המשפטים על נושאי המשרה הבכירים בו בעבר ובהווה, וכמי שמכיר היכרות אישית את עבודתו המסורה והמקצועית ופועלו היוצא-דופן של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי במשך שלוש השנים האחרונות בשמירה על שלטון החוק, אני יכול להרגיעך, חברת הכנסת הנכבדה, ואת כלל אזרחי ישראל, כי מוסד היועץ המשפטי לממשלה נתון בידיים המקצועיות, הנאמנות והטובות ביותר. תודה. בבקשה. אדוני השר, כמובן, כאשר אירוע שכזה קורה לאזרח מן השורה, מייד לאחר חקירת ילדים, שמתבצעת על-ידי חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה, שיש לו הכלים גם כדי לעשות את אותה חקירה ברגישות מרבית, אבל גם כדי להבין את הדברים ובאיזה מכלול, בחלק מהמקרים אותו חוקר ילדים, שהוא גם פקיד סעד או עובד באותו משרד, גם לא תמיד להמשך חקירה, הוא לא תמיד ממליץ למשטרה להמשיך ולחקור. במקרה הזה הייתה המלצה על המשך חקירה, אולם מאחר שיש הוראה בחוק שאומרת שכל חקירה של שופט דרושה הסכמתו של היועץ המשפטי, פה בעצם הייתה לקונה. אני מבינה את העיקרון שעומד מאחורי אותה הוראה, והעיקרון הוא כזה: מאחר ששופטים במדינת ישראל יושבים על כס המשפט, ולא פעם ולא פעמיים הם גם קובעים הכרעת דין שהיא לא לטעמו של נאשם כזה או אחר או עבריין כזה או אחר, לפעמים יכולים להיות מקרים שמשיקולים זרים אותם אנשים, שלא מצאה חן בעיניהם אותה החלטה של השופט בעניינם, ילכו ויטרטרו את השופט בתלונות שווא וכדומה. ולכן, כדי למנוע את התיזוזים של השופטים שלנו לחקירות במשטרה, יצאה אותה הוראת חוק שמסמיכה את היועץ המשפטי. השאלה שלי היא כזאת: האם לא כדאי שבעבירות מהסוג הזה, כשמדובר בילדים, ובעיקר בתוך המשפחה, השיקולים האלו לא מתקיימים. מאחר שהם לא עומדים למשפט מטרתם היא לא לתזז את אותו שופט אלא באמת לפתוח איזה צוהר. אני לא מדברת על המקרה הספציפי הזה, עד שלא נחקור, לא נדע מה באמת היה שם, ולשם כך דרושה חקירה. השאלה היא, האם לא הגיע הזמן לעשות הפרדה ולקחת מידי היועץ המשפטי שיקולים של נושאים בתוך המשפחה, נושאים שבהם נוגעים ילדים והמלצות גם של פקידי סעד? דבר שני, אולי באמת הגיע הזמן להפרדה אמיתית בין תפקידי היועץ המשפטי ופרקליט המדינה? זה יבטיח חלוקת תפקידים ראויה, זה יהיה יותר הגיוני וגם יביא ליעילות של המערכת, ודברים לא ייקברו או בגלל טעות אנוש או כי איפֹשהו זה נפל בין הכיסאות. תודה. בבקשה. באשר לשאלה הראשונה הנוספת, אני מציע לחכות לסיום החקירה ולראות אם המקרה הזה מצדיק שינוי חקיקה בקשר להעמדה ותחילת חקירה של שופטים. עצמאות הרשות השופטת זה דבר חשוב ביותר במדינת ישראל, זה אבן יסוד לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. והתורה כבר מצווה עלינו בספר דברים, בפרשת שופטים, את החשיבות הרבה מאוד של עצמאות הרשות השופטת. אשר לשאלה השנייה, אני רוצה לומר בצורה מאוד ברורה: לא אני ביקשתי ממך לשאול אותה. דעתי מיום כניסתי לתפקיד שר המשפטים, שמן הראוי לנקוט את השיטה הקיימת ברוב מדינות העולם, שהיועץ המשפטי לממשלה, שנותן ייעוץ לחברי הממשלה ולמשרדי הממשלה, ומי שמגיש כתבי אישום נגד שרים או נגד ראש הממשלה או נגד נשיא מדינה, יהיו תפקידים נפרדים. אני רואה ניגוד עניינים ברור בין ייעוץ לממשלה, לשריה ולראש הממשלה ובין החלטה על העמדה לדין של אותם אישים. לכן אני מקווה שבכנסת הנוכחית תעבור הצעת חוק שתפריד בין התפקידים כדי לחזק, ואני מדגיש, לחזק, את יכולתם של הפרקליטים לקבל החלטות לפי שיקול דעת עצמאי ובלא ניגוד עניינים. אז איך זה, אדוני, שרבים בעד ואף פעם לא זה לא קורה? רבים בעד, אדוני היושב-ראש, ואף פעם לא זה לא קורה. אני ניסיתי להעביר את זה בממשלה היוצאת, ונתקלתי בהתנגדות גדולה מאוד מצד מפלגת העבודה, ההתנגדות הייתה של מפלגת העבודה. ולכן העניין הגיע למצב שלא היה אפשר להעביר את זה, כי זה גם שינוי בחוק-יסוד. אני מקווה שבכנסת הנוכחית מי שיהיה שר המשפטים וחברי הכנסת הנכבדים ייזמו הצעת חוק בנושא הזה, כי אין מדינה בעולם שיש בה מצב של ניגוד עניינים כזה, שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבות ממשלה, מייעץ לחברי הממשלה, וגם עוסק בשאלה של העמדתם לדין. צריכה להיות חומה, אני לא רוצה לומר חומה סינית, אבל חומה מפרידה בין שני התפקידים האלה, ואני מקווה שהכנסת הנוכחית תדע לחוקק חוק מתאים בנושא. מכובדי הפרופסור ושר המשפטים הנכבד, האם השרים יישמעו ליועץ משפטי שלא יכול להעמיד אותם לדין? הם מחויבים בייעוץ המשפטי. אם הוא לא יהיה גם בעל עוצמה, הם יאמרו לו: שמענו. אדוני היושב-ראש לשעבר ואולי גם בהווה, בזה אני לא קובע, אבל אני חייב גם להצהיר על ניגוד עניינים: אנחנו תלמידי אותו מחזור בפקולטה למשפטים. מי שבוחר היום את היועץ המשפטי לממשלה זה הממשלה לאחר המלצת ועדה. מי שצריך לבחור את האדם שיעמוד בראש הפרקליטות או בראש ההחלטה אם להעמיד לדין ראש ממשלה, נשיא או שופטים או כל אדם אחר, צריך להיות אדם שלא ימונה על-ידי הממשלה אלא על-ידי גוף חיצוני. אני למשל חשבתי בשעתי, וזו הייתה הצעתי, שצריכה להיות ועדה שתבחר את מי שיעמוד בראש הפרקליטות, המורכבת מיועץ משפטי לממשלה לשעבר, פרקליט מדינה לשעבר, אפילו אפשר גם שר משפטים לשעבר, שאינו קשור לגורם פוליטי, שופטים לשעבר, ועל-ידי כך להביא לכך שמי שיעמוד בראש הגוף שעוסק בהחלטה אם להעמיד לדין ראש ממשלה, נשיא או שר או שופט, יהיה גוף עצמאי לחלוטין. תודה רבה. שאלה נוספת לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני רגיל לחקירה נגדית, זה בסדר. נראה לי שאתה אוהב את השאלות שלי בדרך כלל. אני חושבת שאם אנחנו למדים משהו מהפרשה הזאת, זה ששופטים הם בני-אדם, וככאלה הם גם עלולים לחטוא בהכאת ילדיהם או במעשים פוגעניים אחרים כלפי סביבתם. כשהם שופטים אנשים אחרים על מעשים כאלה, ואינם יודעים את ההשלכות של הפגיעות הללו, מכאן מגיעה הבעיה שלנו כציבור. ואני חושבת שיש לחייב הכשרה לשופטים בנושא של פגיעה והתעללות בילדים ופגיעה מינית בנשים ובילדים, כי בלי הכשרה כזאת, לא מספיקה הכשרה משפטית כדי לשפוט עבריינים, עברייני מין שפוגעים, משפילים ומבזים נשים וילדים, ולכן יש לחייב הכשרה כזאת, כדי שהם יבינו את ההשלכות של הפגיעה הזאת. ואולי במקרה הזה, אם אותו שופט היה עובר הכשרה על התעללות בילדים ומה ההשלכות שלה, הוא לא היה מכה את ילדיו. תודה. תודה רבה. אני מקווה, חברת הכנסת הנכבדה, שהכשרה לא תלמד מה לא לעשות. אבל אני רוצה להדגיש בצורה מאוד ברורה, כל משפטן, לא רק שופט, כל עורך-דין, במסגרת לימודיו ובמסגרת ההסמכה לעריכת-דין, חייב לעבור, אני לא רוצה לקרוא לזה הכשרה, אבל ללמוד את הוראות החוק האוסרות פגיעה בילדים ובנשים. תודה רבה לשר המשפטים. אנחנו סיימנו את השאילתות להיום. אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: דיווח שר האנרגיה והמים, חבר הכנסת עוזי לנדאו, על פעילות משרדו בממשלה ה-32. מי שמבקש לשאול שאלות את השר לנדאו, יירשם בבקשה אצל מזכירת הכנסת. בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי הכנ��ת, משרד האנרגיה והמים הוא בעצם משרד האוצר של הטבע. הוא אחראי לאוצרות האנרגיה והמים ולדרכה של מדינת ישראל לביטחון ולעצמאות בשני התחומים האלה. המטרה, זה כשאתה כך, באופן ציורי, פותח ברז, שיצאו מים, כשאתה מדליק את השלטר, יהיה חשמל. זה בבית, זה בתעשייה, זה בחקלאות, זה באופן אמין, זה במחיר שהוא סביר, ושזה נכון לקיץ הזה ולעוד חמש שנים, ולעוד 50 שנה. זו נקודת המבט. מה יש לנו במשרד? יש משק הדלק מצד נגזרות הנפט לסוגיו, אני מדבר על בנזין ועל מזוט ועל סולר. זה לא רק החומר, זה סוגיות כלכליות שקשורות במרווחי שיווק, בתשתיות של צנרת, של מכלים, של מלאים שצריך להחזיק, של תעשייה כמו בתי-זיקוק. יש כל סוגיית המכרות, יש מחצבות אבן, מינרלים, פוספטים, ואני קורא בעיתון שגם אורניום מחפשים. יש הגז הטבעי, שהוא תחום שהולך ומתפתח, ונפט ופצלי-שמן, ומשק החשמל עם אנרגיות קונבנציונליות, אנרגיות מתחדשות, ומשק המים. יש מכונים כמו המכון הגיאולוגי, המכון לחקר ימים ואגמים, מכון גיאו-פיזי. בדיון הזה היום אני אתרכז בשלושה תחומים, שבהם אני אנסה להדגיש קווים עיקריים של הדברים שנעשו. אני אדבר על משק המים, משק החשמל ומשק הגז הטבעי. המטרה הכללית מעל כולם היא בסך הכול לפרוס רשת ביטחון למדינת ישראל בתחומי האנרגיה והמים. בטווח המיידי והקרוב אנחנו מתגברים על תקלות וכשלים, ובדרך, בסוף העשור הזה ואחריו, המטרה היא להגיע ב-2020 לפתרונות יסודיים יותר. וברקע הדברים שמלווים את משרד האנרגיה והמים, ראשית, הקמת תשתיות, עניינה בקבועי זמן ארוכים, בין חמש ל-15 שנה להקמת תחנות כוח או להקמת מתקני התפלת מים. ולכן, כאשר אני נכנסתי לתפקידי וחתכתי סרטים, אלה היו בדרך כלל סרטים שהשר הקודם, כרגע הלוא יושב כאן פואד בן-אליעזר, הוא שהניח את היסודות. וכשאני מסיים את תפקידי, השר שיהיה אחרי יגזור סרטים שאני מניח להם את היסודות. ומדוע קבועי הזמן ארוכים? קחו למשל תחנת כוח. רק התכנון, התכנון ההנדסי והביצוע יכולים לקחת חמש שנים. תוסיפו לזה את כל הליכי התכנון בוועדות המחוזיות, בוועדות המקומיות, עם כל הליכי ההתנגדויות למיניהם והביורוקרטיה הממשלתית, ואנחנו מגיעים למשל, אחת הדוגמאות, שתחנת הכוח D, שהייתה צריכה לקום באשקלון, הוחלט עליה ב-2001, הייתה צריכה לקום ב-2008, ועד היום אינני רואה את סופה ב-2017, 2018. האתגר במשרד הזה הוא כיצד אנחנו נעזרים במשאבי הטבע של המדינה כדי לשמור על רמת חיים ולהבטיח איכות חיים גבוהה במדינה, כשהפיתוח הוא מאוזן והננו שומרים על ערכי הסביבה. דברים על משק המים. מהו בעצם הדיווח או ההישג שאני יכול לדווח עליו בקדנציה הזאת? אנחנו עברנו ממשבר ליציבות, והננו בדרכנו מיציבות ליתירות. מה קיבלנו? רק להזכיר, לפני ארבע שנים, כאשר נכנסתי לתפקידי, הייתה זו שנה שחונה קשה במיוחד. אז דובר, באביב ההוא, על עקירת מטעים, על עקירת דשאים, על עקירת גנים. בסך הכול ברקע משק המים שלנו אנחנו ניצבים במדינה שלדוגמה עשר השנים האחרונות, שבע מהן היו שנים מעוטות גשמים, חלקן שחונות קשות. קיבלנו כ-150, כ-140 מיליון מטר מעוקב ממתקני התפלה שעובדים באשקלון ובפלמחים, אחד בצנרת שנחנך כשנה ומשהו מאוחר יותר. מה עשינו? אני חושב, שכאן הדבר החשוב, וכשאני אומר, אגב, "עשינו", זה המשרד וזרועותיו. זה עובדי המשרד. אני מדבר על רשות המים, אני מדבר על "מקורות", אני מדבר על מאות ואלפי אנשים. זו המשמעות שאני משתמש בה כשאני אומר "עשינו". אם כן, הקמנו מ��קני התפלה חדשים והרחבנו את הקיימים. היום מדינת ישראל מתפילה יותר מ-300 מיליון מטר מעוקב מים, ובעוד שנה וחצי עד שנתיים יעמדו לרשותנו 600 מיליון מטר מעוקב מים. המפעלים נמצאים כרגע כבר בעבודה. במילים אחרות, בעוד שנתיים נפתח פה ברז באזור תל-אביב, חברת הכנסת גרמן בהרצלייה, 70% מן התה שנכין יהיה ממים מותפלים. זה בערך ההיקף של הדברים, וזהו הישג חסר תקדים, כי הוא מאפשר לנו להכריז שלכל הפחות בעשור וחצי הקרוב, ב-10 15 השנים הקרובות, מדינת ישראל פתרה את משבר המים. אנחנו עוברים ממצב של משבר ליציבות, ואני מוסיף: אם ירצה השם. כשמדברים על הקמת מפעלי מים, מתקנים להתפלת מים, זה לא רק המתקן עצמו שעומד, זה אומר צנרת ענפה ביותר שצריכה להוביל אותו, וכיווני זרימת המים במדינה משתנים. זה לא עוד מצפון לדרום, מוביל ארצי, זה מן המרכז צפונה, מרכז מזרחה, מרכז מערבה. ולכן, כשאנחנו מתבוננים על מה שנעשה על-ידי המערכות הציבוריות לדורותיהן, זה הישג מרשים, ומדינת ישראל הופכת להיות מדינה שעולים אליה לרגל כדי ללמוד איך לטפל במים. אני מבקש להדגיש, כשאני מדבר על הפקה או על ייצור של מים, דבר שלא שמנו לב אליו והשפעתו ניכרת ביותר מבחינת הכמות. אני מדבר על טיהור מים, על טיפול בשפכים ועל השקיה על-ידי קולחין, כלומר שימוש חוזר באותם מים. מבחינה זו האו"ם, שאיננו גוף שהוא חובב ציון במיוחד, פרסם לפני קצת יותר משנתיים דוח, ובדוח הזה הוא מציין שמדינת ישראל מטפלת בכ-90% מן המים, ממי-הביוב שלה, והיא משיבה 70% מן המים האלה לשימוש חוזר. היום המצב הוא שאנחנו מעל 95% מהמים מטהרים, ומטפלים, ויותר מ-75% מהמים האלה משיבים לחקלאות. במילים אחרות, מבחינת הכמויות, היום מדינת ישראל משתמשת בקולחין מחודשים לחקלאות בהיקפים של קרוב ל-400 מיליון מטר מעוקב. אני מציין במיוחד את המספר הזה, משום שהמילוי החוזר השנתי בממוצע כיום במה שאנחנו משתמשים במדינת ישראל זה בערך 1,200. תשימו לב: בעוד שנתיים יש לנו 1,200 מן השמים, ויש לנו עוד 400 קולחין, יש לנו עוד 600 מים מותפלים, וזה לא סוף הסיפור. כשאלה הם המספרים, אני מוכרח לומר שאנחנו מתחילים להחזיר את החוב שלנו לטבע. יש לנו, בגלל שנות הבצורת, משיכת יתר של קרוב למיליארד וחצי מטרים מעוקבים מים בשנה. את זה צריך להתחיל להחזיר. זה כמו אוברדרפט מהבנק, אתה אינך יכול להרשות לעצמך להמשיך, אלא להחזיר את החוב שלך. דגש חשוב בתחום הזה של כל נושא התבייבות מדינת ישראל, מהפכת הביוב, בדגש על הפריפריה. כשהתחלנו, 30% מן הפריפריה הייתה מבויבת. כיום האחוזים הם קרוב ל-70%. בעוד ארבע, חמש שנים נגיע ל-90% ויותר. מה המשמעות שם? המשמעות היא תקציבית, בסיוע נדיב של האוצר. אני חייב כאן לומר במפורש שאגף התקציבים עמד לימין הפרויקט הזה. הוגדלו היקפי המענקים, עד כ-80% לפריפריה, בדגש על המגזר הלא-יהודי, בגליל הרחוק וגם בדרום. ועל כן, כשאנחנו רואים את הדבר הזה, ובארבע השנים הקרובות התקציב המוקצה לכך הוא כ-1.2 מיליארד שקל, אני חושב שכאן מדינת ישראל, דווקא מצד שוויון זכויות והענקת תנאי חיים או איכות חיים, שביוב איננו זורם ברחובות, יכולה להזדקף בגאווה ולומר שהיא מעניקה לפריפריה איכות חיים שבתחום זה דומה לאיכות החיים במדינת תל-אביב. עוד סוגיה בתחום זה היא עניין שיקום הנחלים. אנחנו מתחילים לשקם את מקורות המים הטבעיים שלנו. מדינת ישראל מתחילה להחזיר לנחלים, בתוכנית מסודרת, שמקבלת את ביטויה גם בתוכנית האב למים, שהייתה אמורה להגיע לאישור בממשלה, בגלל הבחירות היא נדחית מייד לתחילתה של הממשלה הבאה, אבל הטבע מוגדר בה כצרכן מים מן המניין, ומתחילים לשקם נחלים. מילה אחרונה בתחום המים היא בעניין האספקה לשכנינו. מערכות המים שאנחנו מפתחים זה לא רק ייצור מים, זהו ידע, זו טכנולוגיה. יותר מפעם אחת הצהרנו מעל כל במה שנשמח להתחלק עם שכנינו באתגרים, בפתרונותיהם, ואנחנו מאמינים שאספקת מים לשכנים, אני מדבר על הערבים הפלסטינים, אני מדבר על הירדנים, ומעבר לזה, זו אפשרות לפיתוח שגרת חיים שיש אתה דו-קיום, בדרך הארוכה לאמון ולשלום. זאת אמונתנו ובדרך הזו הננו הולכים. זאת תמצית משק המים שחשבתי להביא בפניכם. עכשיו למשק החשמל. כאן הסיפור, כפי שאנחנו יודעים, מורכב, קשה. גם כאן, כמו במשק המים, קיבלנו מחסור, משק חשמל על הקשקש, טיפה יותר מ-4% רזרבה, אנחנו צורכים את מה שאנחנו מייצרים. אין תוכנית אב או תוכנית חומש שמקפידים עליה. יש תוכנית, אבל עובדים לפי דברים אחרים, מכל מיני סיבות, אני לא אכנס אליהן, מייד אזכיר, אולי בכל אופן אציין מהי. וגם, כאשר נכנסתי לתפקיד הזה, עובדים מתוכנית חירום אחת לשנייה. עבדנו על תוכנית החירום א', של פואד, ואחרי זה נכנסנו לתוכנית החירום ב' שעוד פואד הניח את יסודותיה. אבל כשמתבוננים על המשק הזה, רק ראו את מספר הרגולטורים שעוסקים בכל מה שקשור, יש להם יד ניכרת בפיתוח משק החשמל. אנחנו מדברים על רשות החברות ועל אגף התקציבים, הממונה על השכר, רשות ניירות ערך, הגנת הסביבה, החשב הכללי, רשות החשמל, מינהל החשמל, שזה אצלי במשרד, הממונה על ההגבלים העסקיים, וכל אחד מהם הוא בעל סמכות, הוא בעל עצמאות בתחומו, ובמקרים רבים אין תיאום וכל אחד יכול לקחת כל פרויקט ופשוט לתקוע אותו. פרויקט D, חשוב ביותר, תחנת כוח באשקלון, הפרויקט הזה נתקע שנים ארוכות. וכשאנחנו לעתים מדברים על חוסר משילות בגלל שיטת הבחירות, אני רוצה להסב את תשומת לב חברי הכנסת לנושא שהוא כבד ביותר, והוא חוסר המשילות, משום שממשלה איננה יכולה להביא לביצוע מדיניותה נוכח המבנה של הפקידות הממשלתית של הרשויות הממשלתיות וניגודי האינטרסים לעתים בין המשרדים. אפרים קישון כתב פעם בסיכום: זו הארץ שלי, זו הייתה פתיחה ל"באחד האמשים", הוא כתב: זו המדינה היחידה בעולם שלא מחכה לנסים, מתכננים עליהם. זהו, זה התחום שבו אנחנו נמצאים. עכשיו, כמה דוגמאות מן התחום הזה. יצרני חשמל פרטיים, התקבלה החלטה עוד ב-1996 שמוכרחים לפתוח את המשק הזה לשוק הפרטי, וכבר 16 שנים אנחנו או-טו-טו נמצאים שם. זה הפך להיות מין מעשייה שפעם דבר כזה יקרה ורוב הסיכויים שלא בימינו. אנרגיות מתחדשות, הממשלה החולפת קידמה את זה בתור רעיון חדש לקראת סיום כהונתה. התייעלות אנרגטית, גם כשמדובר על התייעלות אנרגטית, מהו בעצם הדבר הזה? אני פחות מתוחכם, נוקט לשון פשוטה, זה בעצם חיסכון בחשמל מבלי לפגוע ברמת החיים. מה עשינו? וכשאני אומר מה עשינו, אני מדגיש: מטרת העל. מטרת העל שלנו בתחום הזה זה 20 ב-2020. מתגברים על התקלות הנוכחיות ובונים מערכת, כדי שנצא מן התקלות האלה, והסיפור הוא פשוט: 20 ב-2020, זה אומר שבסוף העשור הזה יש לנו 20% רזרבה בדמות 20,000 מגה-ואט מותקן, 20% התייעלות אנרגטית ו-10% אנרגיות מתחדשות. מה עשינו? אמרנו ליצרני החשמל הפרטיים: נטפל ברגולציה, רוצו לשטח. הסרנו חסמים, האורות אצל הצוות שלי, בלשכה שלי, דלקו עד שעות מאוד מאוחרות, 24/7, אני אגיד, 24/6. אנרגיות מתחדשות, נקבעה מדיניות שהפכה להחלטת ממשלה, התייעלות אנרגטית, הממשלה קיבלה את התוכנית הלאומית שהמשרד ומקצועניו הכינו, וגם רואים פירות. מה הפירות? בתחום האנרגיות המתחדשות, אני מוכרח לומר שמי שרוצה לראות שדה סולרי ראשון, יכול היום לצאת לקטורה ולראות את השדה הסולרי הזה שם. אבל אם מתבוננים כרגע גם בלוח הזמנים הנוכחי, עד דצמבר האחרון עודכנו יותר מ-200 מגה-ואט של אנרגיות מתחדשות. עד דצמבר של סוף השנה הקרובה צפוי המספר הזה לגדול בערך פי-שלושה. אני מדבר על רישיונות מותנים שכבר נמצאים במערכת ונמצאים לתרגום של ביצוע בשטח. ובשנת היעד 2014, 2015, צפויים להיות מותקנים כ-1,200 מגה-ואט סולרי. אני רוצה כאן להדגיש שפה אנחנו נעמוד בערך ב-90% משנת היעד הזו של 2015, אבל בשנת היעד של 2020 אנחנו נעמוד. בתוכנית הזאת, חשוב לי עוד לציין שהוקצה תקציב מיוחד לפעילותו של המדען, המדען הראשי במשרד, כדי שיוכל לתגבר ולתמרץ טכנולוגיות ישראליות באמצעות מתקני חלוץ והדגמה. הנושא של יצרני חשמל פרטיים, בתחום הזה ניתנו רישיונות מותנים ליצרני חשמל פרטיים בהיקפים של יותר מ-3,000 מגה-ואט. רק כדי לתת פרספקטיבה, כיום כושר הייצור המותקן של חברת החשמל הוא 13,000 מגה-ואט. ניתנו כבר לתחום הפרטי כ-3,000 ויותר רישיונות מותנים, כלומר, חבר'ה שצריכים להיכנס לשטח ולהתחיל לעבוד. אבל מה שחשוב יותר, שיותר מ-2,100 מגה-ואט נמצאים כרגע בעבודה. תחנת OPC בהיקף 440 מגה-ואט צריכה הייתה להתחיל את העבודה כבר בינואר. זה נדחה לאפריל, זה אולי יידחה למאי, אבל זה מאחורי הפינה, מחכים להם בקיץ. תחנת "דורעד" בהיקף ניכר של 840 מגה-ואט אמורה להיות מוכנה לקראת סוף השנה, תחילת השנה, לכל המאוחר בקיץ הבא. ויש תחנה נוספת, "דליה", עם 880 מגה-ואט, היא צריכה לעמוד לרשותנו ב-2015. סך הכול היקף של יותר מ-2,000 מגה-אט. זהו הישג מרשים של פעילות השוק הפרטי במדינת ישראל. אני מבקש להוסיף שהוענקו רישיונות קבועים בהיקף של 400 מגה-ואט למתקנים בשיטה של קו-גנרציה, וכן של כ-600 מגה-ואט למתקנים בשיטה של אגירה שאובה. רק כדי לרוץ, משום שהזמן, כך אני רואה, מתחיל להתקדם, ויש הרבה שואלים, אגב, אדוני השר. בבקשה? נרשמו לך הרבה מאוד שואלים. שואלים, זה הזמן שלהם, אני אבל רוצה להציג את זה, אני מציע שמי שרוצה ולא נרשם, אני רוצה להציג את קווי היסוד של מה שנעשה, ואני רואה שהשלד עצמו, שחשבתי שיהיה מהיר יותר, הוא מתעכב. מילה אחת על התייעלות אנרגטית. מהי בעצם ההתייעלות האנרגטית? אם עד עכשיו דיברתי על מתקנים לייצור חשמל, תחנות כוח למיניהן, או בדמות אנרגיות מתחדשות, אלה פועלים בצד ההיצע, התייעלות אנרגטית פועלת על צד הביקוש. איך אנחנו מצד אחד איננו מוותרים על רמת החיים העולה כל הזמן, אבל באותו זמן ממש משתמשים בפחות חשמל? כך פרפראזה על מה שפעם נאמר: אותו עמל, פחות חשמל. בסיכומו של דבר, הקוט"ש הירוק ביותר הוא זה שאיננו בונים, זה שלא צריך לייצר אותו.  לפני ארבע שנים התחיל המשרד עם תקציב של 6 מיליון ש"ח, שעלה לתקציב של 24, ובסיכומו של דבר אושרה תוכנית ממשלתית כוללת בהיקף של 600 מיליון מטרים, 600 מיליון ש"ח. האוצר בטח רצה לתת לי 600 מיליון מטרים מעוקבים במקום המיליונים, אבל אני מדבר על 600 מיליון שקל, כאשר מתוך זה לרשות המשרד עומדים 300. רק דוגמה אחת לדברים שעשינו, יצאנו לסדרה של מכרזים למתקני חשמל מסובסדים. אני מדבר על מקררים, אני מדבר על מזגנים, אני מדבר על נורות חשמל שמסוגלות לייצר את אותה תפוקה בהשקע�� הרבה הרבה יותר קטנה. התחלנו עם מכרזים שפנו תחילה למשפחות מעוטות יכולת, אל מי שהיו צריכים הבטחת הכנסה, ואחרי זה הבאנו את זה לסבסוד מוצרים בהיקף של 30%. עד סוף השנה הנוכחית, 2013, יסובסדו כ-140,000 מקררים לאוכלוסיות השונות, כ-55,000 מזגנים וכמיליון נורות, והיד עוד נטויה. חשוב להדגיש שבפרויקטים האלה איננו חוסכים רק אנרגיה, אלא זה משנה באורח תודעתי את הדרך שבה האדם חושב. אתה לא רק חוסך כ-500 שקל בחשבון החשמל כל שנה עם מקרר חדש. אתה לא רק חוסך 800 1,200 שקל בקנייה של המקרר, אתה מתחיל לחשוב במושגים של חיסכון. את התוצאות האלה הננו כבר רואים בשטח. נקודה חשובה בתחום החשמל היא פרויקט שישראל מעורבת בו כרגע יחד עם קפריסין לבדיקת פרי היתכנות של כבל חשמלי בינינו לבין קפריסין. קפריסין מתכננת כבל חשמלי מקפריסין ליוון דרך כרתים, ואנחנו מבקשים להתחבר אליהם בכבל חשמלי. הדבר הזה יאפשר למדינת ישראל לא רק לקבל גיבוי דו-צדדי, כלומר שכשאצלנו יש נפילה בהיקף של 2,000 מגה-ואט, נוכל גם אותם לתגבר בתחום הזה, אלא ישראל חדלה להיות, היה והפרויקט הזה יתממש, אי אנרגטי. אנחנו מחוברים לאירופה. יש לזה חשיבות אנרגטית, יש לזה גם חשיבות פוליטית. ואני אוסיף, בחשמל, כמו במים, בהיקף היתירוּת או הרזרבה שתהיה לנו נוכל גם כן לסייע לשכנינו ברשות הפלסטינית ולשכנינו בירדן. עד כאן הערותי על משק החשמל. הערות אחרונות הן על משק הגז. אני מוכרח לומר שתגליות הגז של מדינת ישראל הן לא פחות ממנוע הצמיחה הפוטנציאלי החשוב ביותר מאז הקמת המדינה. זו משמעות דברי מר סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, שלא מזמן עדכן את תחזית הצמיחה של המשק מ-2.8% ל-3.8%, בעיקר בגלל הפקת הגז מ"תמר". 1% שלם בצמיחה. עם ישראל גילה בים התיכון אוצר, אוצר בלום. פיתוחו פותח בפנינו את הדרך לעצמאות אנרגטית. מאחורי המילים האלה, עצמאות אנרגטית, ניצב מקור דלק חשוב לא רק לחשמל, אלא לפיתוח תעשיות חדשות, להחלפת דלק ותחליפיו לתחבורה, לפיתוח תעשיות חדשות מבוססות-גז, אבל לא פחות מזה, לסביבה שהיא שונה, לחשמל שהוא יעיל, לחשמל שהוא זול יותר ולאוויר שהוא נקי וצלול יותר. בתוך הנושא הזה של משק הגז, הפרויקט האחד החשוב ביותר, הלאומי החשוב ביותר בין הפרויקטים הרבים החשובים במשרד, זה הפרויקט שמביאים את הגז הטבעי למדינת ישראל. משרד האנרגיה והמים מביא את הגז הטבעי למדינת ישראל. יש סדרה של פרויקטים שקשורים במונח הזה, אבל החשוב מכולם ברגע זה הוא חיבורו המהיר של מאגר "תמר", זה המאגר שאנחנו מצאנו, אל צנרת הגז של ישראל, וזה אמור להיות כבר באפריל הקרוב, אדוני היושב-ראש, בחודש הקרוב. ואז נתחיל לבסס את התעשייה שלנו על גז טבעי כחול-לבן. זה יהיה משחק חדש לגמרי, וחשיבותו במיוחד נוכח ההסתמכות הקודמת של מדינת ישראל על הגז ממצרים, שפסק. כאן, גז שלנו, שנוכל לשלוט ביתר קלות על אספקתו ועל תכנונו. הגז הזה נתגלה בשלהי כהונתו של השר פואד בן-אליעזר, הוא הותיר לנו את הירושה החשובה הזאת, ואותה צריך היה לפתח. אני רוצה להדגיש שזהו פרויקט שאפתני, שעולה בין 3 ל-3.5 מיליארד דולר, ופיתח אותו השוק הפרטי. הוא נעשה בזמן חסר תקדים של כארבע שנים מרגע גילוי השדה ועד תחילת זרימת הגז, כך אנחנו מקווים. אדוני, האם יש השקעות ממשלתיות בפרויקטים הללו? לא, לא. אין השקעות ממשלתיות. אפס השקעות ממשלתיות. מדינת ישראל חיפשה, חיפשה, יותר מ-500 קידוחים עשתה. עד שלא הגיע מומחה מהשוק הפרטי, אני מדבר על "נובל אנרג'י" לא מצאנו ממש. כלומר, כאשר זה היה פרויקט ממשלתי לא נמצאו תגליות, ואילו כאשר זה עבר להיות פרויקט פרטי נמצאו תגליות ענקיות. אתה צריך מומחה. ואז באו כל מיני אנשים וביקשו 80% מההכנסות, באיזה מין תפיסות מוזרות. בוא נניח כרגע את הדברים האלה. אני לא רוצה כרגע להיכנס לוויכוחים. זה ויכוח שהיה בכנסת היוצאת. זה היה ויכוח חריף, קשה. ויכוח חשוב ביותר. אני רוצה כאן כרגע לציין פרויקט אחד נוסף, ועדה שניסתה למנוע, אני מציע לך לקרוא את הפרוטוקול של אותה ישיבה.  אה, את גם שיחקת אותי, אם אינני טועה. אני כבר רואה שמתחילים פה לחדד את הלשונות. אני אשמח להיכנס לנושא הזה. אבל מה לעשות, שבסוף כבוד השר ואני היינו בצד הצודק. אתה יודע שעשו עלינו הצגה? בבקשה? חברת הכנסת זנדברג המחיזה הצגה וגם יצא ספרון שמתבסס על ישיבה דרמטית של ועדת הכלכלה. אתה לא היית בישיבה. שלחתי לך אותו, קיבלתי, אני מאוד מודה לך. הוא אצלי בספרייה במקום של כבוד. חברת הכנסת זנדברג, אני מניח שנקבל התקלות מהאגף. אני מודיע שאני אקבל את זה בשמחה רבה. על כל שאלה תשובה, לא תמיד הכי טובה, אבל אני מבטיח שכאן יש תשובות טובות. חברת הכנסת זנדברג נרשמה. היא השואלת השלישית. הפרויקט השני החשוב שעסקנו בו היה פרויקט של המצוף הימי. אני מדבר על הפרויקט של המגשר הימי, של המצוף. זהו פרויקט שהסתבר, בהסתבר שנפסקה אספקת הגז ממצרים, ההנחיה הייתה לכל אנשי המשרד, לאנשי רשות הגז, לאנשי חברת החשמל, לאנשי נתג"ז, לבנות בזמן שיא מגשר ימי, מצוף, שבו תוכל מדינת ישראל לייבא גז טבעי ולחבר את האונייה שתגיע אל מערכת הגז הארצית, אל מערכת ההולכה. התפקיד הראשון של הפרויקט הזה היה לגשר על פרק הזמן בין ההפסקה של הגז ממצרים ודלדול המקורות שלנו ב"ים תטיס" ועד שיגיע הגז מ"תמר". אבל החשיבות של הפרויקט הזה היא שגם לאחר שתהיה לנו המערכת שתזרים גז, הוא צריך להיות גיבוי אופרטיבי. לא לשכוח: היה ותהיה תקלה בצינור, וישראל מחוברת בצינור יחיד לים, צריך גיבוי מסוים. הוא גיבוי חלקי, אופרטיבי, חשוב, רחוק מלהספיק. אני אומר: רחוק מלהספיק. כבוד השר, כרגע לא מגיעה אפילו טיפה אחת ממצרים? כלום, אין אספקה. ממצרים אנחנו לא מקבלים, לצערי, שום טיפה. מאז פרוץ ה"אביב". הפרויקט הזה בוצע במהירות שיא. אני חושב שכאן ראויים לברכה מיוחדת ראש רשות הגז הטבעי במשרד, שוקי שטרן ואנשיו, חברת החשמל ועמה היושב-ראש הנוכחי יפתח רון-טל, והמנכ"ל אלי גליקמן. לפניהם היו יושבי-ראש קודמים שהיו קשורים בפרויקטים האחרים והם ראויים לברכה רבה, מוטי פרידמן ועמוס לסקר. אבל חשוב כאן לציין גם את הגורמים הנוספים האחרים שיכולים היו לעכב אבל נרתמו בגלל היות פרויקט זה פרויקט חירום. אני מדבר על הוועדה המחוזית במחוז הצפון, על משרד התחבורה, על הגנת הסביבה, על מערכת הביטחון וצה"ל ורשות החשמל, ולא פחות מזה משרד האנרגיה האמריקני שבא וסייע לנו גם כן בפרויקט החשוב הזה. פה גם כדאי לראות דבר שהוא יוצא דופן. אני חושב שזו הזדמנות נדירה שבה שר זוכה לראות כיצד הוא משלים פרויקט שהוא החל בו, עם איתור הבעיה, עם מציאת פתרון, עם החלטה לביצוע ולבסוף גם עם גזירת הסרט. אני שואב ממנו תקווה לכך שדברים דומים ניתן לבצע גם בעתיד. נדמה לי שבתחום הזה של הגז הטבעי צריכים עוד לאזכר שני דברים. דבר אחד הוא שישנה מערכת חלוקה של הגז. אדוני היה ראש העיר דימונה, ויש שני מכרזים שהמשרד כבר הוציא שצריכים להוביל את הגז, שאתה מקבל אותו מן החוף אל הערים בשטח, אל אופקים, אל דימונה, אל נתיבות, אל שדרות ואל כל המקומות האלה, ולא פחות מזה גם לצפון הארץ. שני מכרזים גם שם. מי שזוכר את מה שקרה בפרשת "פניציה" בנצרת-עילית, המפעל יכול היה להמשיך או ליפול אם יגיע אליו גז או לא. כאן המשרד התגייס, ואני חייב לומר שפה צריך לומר תודה גם לאנשי נתג"ז, גם לאנשי רשות הגז, על העבודה החשובה שעשו. כשאני מדבר על נתג"ז אני מדבר על היושב-ראש רוני חיימובסקי ואני מדבר על המנכ"ל שמואל תורג'מן, הבעיה הייתה, נדמה לי, לאופקים ולא לדימונה, לא. בעיה ספציפית, גם לדימונה. זה צריך להביא הנה. אבל, אופקים הייתה בעיה מעניינת. גם ל"פניציה ירוחם". סליחה? גם ל"פניציה ירוחם". בעיקר ל"פניציה ירוחם". "פניציה ירוחם" צורכת הרבה אנרגיה, והמתקן הזה נמצא בשלבים של התקדמות ל"פניציה". התקדמות טובה. תודה לאל. אבל, מה שקרה באופקים הוא ששם היה מתקן, למשל, מפעל "שניב" שמשתמש בגז לצורך ייצור נייר. נכון. הוא צריך היה להתחרות עם מפעלי "נייר חדרה", שקיבלו גז משום שהם היו מחוברים למערכת ההולכה. כי היו קרובים לצלחת. אבל מה שקרה הוא שבגלל הפסקת הגז ממצרים בסוף היו תנאי התחרות שווים, כי לזה לא היה ולזה לא היה, ועכשיו "שניב" צריכים להיכנס לתוך התמונה הזאת, ולא פחות מן הכול. נפתרה הבעיה באופקים, אדוני. אני מקווה שנפתרה הבעיה. החשיבות, לא-פחות חשובה, של הגז היא גם גיאו-פוליטית. אנחנו גם כאן בונים עצמנו כך שנוכל לייצר אותו לשכנינו הפלסטינים, לירדן, ואפשר לנוספים. פה אנחנו מדברים לא רק על הגז עצמו אלא גם על נגזרותיו. מים מותפלים צריכים אנרגיה, זה גז, חשמל, אם ירצו לרכוש מאתנו, זה אנרגיה, זה גז. על כן, גם כאן אני מוכרח לומר שהמשרד הזה יכול להיות משרד מפתח לגבי כל מה שקשור בבניית שגרת חיים עם שכנינו, שבעתיד היותר-רחוק תוביל אותנו עמהם, אני מקווה, לדו-קיום ומשם לשלום. יש עוד דבר אחד: קביעת מדיניות בתחום הזה. עד עכשיו דיברנו על כמויות. ראש הממשלה ואני מינינו את ועדת צמח, צמח זה שם מנכ"ל משרדי, והיא צריכה לעסוק לא רק בכמויות, אלא היא צריכה גם לתת תשובות למדיניות שמדינת ישראל תקבע שתבטיח תחרות, שתבטיח את ענייני הסביבה, שתבטיח מקסימום תועלת למשק, שתבטיח ביטחון אנרגטי. אני מדגיש את המילים "ביטחון אנרגטי". קודם כול, נקבתי וציינתי קודם שישראל מחוברת למערכת הזאת בצינור אחד בלבד. זה צריך לגרום נדודי שינה לכל שר שמופקד על הנושא הזה. מוכרחים להגיע במהירות לצינור שני שמחבר את ישראל אל הגז בים, ואחר כך לצינור שלישי. איך קובעים מדיניות שתביא אותנו אל כל אלה? אלה, מתוך ההמלצות של ועדת צמח. הן היו אמורות להגיע לממשלה בנובמבר האחרון. בגלל הבחירות, הדבר הזה יידחה. אני מקווה שמייד לאחר שהממשלה תקום, נעסוק בדברים האלה. כל מה שנותר לי עתה הוא פשוט להודות עוד למי שלא הודיתי לו. את הדברים האלה מקדם המשרד, שבראשו המנכ"ל שאול צמח: ראש מינהל החשמל, ד"ר יהודה ניב, את רשות הגז על אנשיה ובראשה שוקי שטרן כבר ציינתי, מנהל אגף אוצרות הטבע שמופקד על המכרות ועל הנפט והגז הוא יוסי וירצבורגר, הממונה הנוכחי על הנפט הוא יוסי ורשבסקי, סשה ורשבסקי, אבל לפניו, ד"ר יעקב מימרן, שיד לו רבה בפיתוח הנפט, היועצת המשפטית דרורה ליפשיץ, אני מוכרח לומר שעם כל מה שיש בעיות לא מעטות עם מערכת המשפט במדינה, בתקלות שהיא מעמידה על פיתוח המשק, יש למשרד האנרגיה והמים יועצת משפטית מעולה, ראש אגף שימו�� והתייעלות אנרגיה אדי בית-הזבדי, מנהלת אגף ייעוץ משק המים ד"ר אביטל דרור-אהרה, ראש מינהל הדלק והגז חן בר-יוסף, ומדען ראשי, ד"ר שלמה ולד, בראש האגף לתכנון ולכלכלה, הגברת נופיה בכר. כל אלה ואנשיהם, אני מסיר בפניהם את הכובע ואסיר תודה על מעשיהם, ברשות החשמל הגברת אורית פרקש-הכהן, בתשתיות, נפט ואנרגיה, או תש"ן, היושב-ראש יואב סרנה והמנכ"ל רפי טטרקה. אני רוצה להדגיש שאני מדבר על תשתיות נפט ואנרגיה. אם התגברנו על בצורת החשמל הקיץ הזה, אף-על-פי שלא היה גז, זה משום שמדינת ישראל מתחה עד הקצה, עם האנשים הללו מתש"ן, את תשתיות הצנרת, את תשתיות המכלים, והצליחה להביא לכך שלא יהיו תקלות חשמל. אחרונים אחרונים חביבים, אני מבקש להודות לאנשי הלשכה שלי: לסמדר בת-אדם, שהייתה ראש המטה, לעליזה סיקירסקי, ראש הלשכה, ליונתן פרידמן, שהוא המומחה בנושא האנרגיה, ולמי שהחליפו, נתי בירנבוים, לירון בן-צור וחן בן-לולו ואיליה טורקוט, וויקי ליטבק, כולם יועצים בכירים ויועצים. וכמובן, אני מבקש להודות גם לחן בן-לולו ועופרי בן-פורת על שירותם הנאמן. מי שלידם זו לימור אלמקיס, מרב בן-נחום, איקה זקן, שירה פרוקופץ, שירלי בראשי ושני תמיר. מי שתמיד עמי במכונית ועוזרים בכל דרך הם יניב פרחן וראובן גישגוש. אני מבקש מכל ראשי היחידות, שאת תודותי העמוקות עם סיום הקדנציה יעבירו עד אחרון אנשיהם. ואני מבקש להודות לכולם, אנשי לשכתי, שאפשרו את העבודה הזאת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה לך, אדוני השר. אני אתחיל עכשיו את סדרת השאלות, ורבים נרשמו. אני אבקש מכל אחד שאלה אחת ולא נאום. אדוני, ברשותך, כיוון שאנחנו עומדים גם לעסוק בנושא החשוב של יונתן פולארד, אני אבקש גם ממך תשובות ענייניות וקצרות. אני גם סוגר את הרשימה עכשיו. מי שרוצה עוד ולא נרשם, נא להירשם עכשיו. ולא, אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת רוזין. ראשון השואלים, חבר הכנסת רונן הופמן, בבקשה, אדוני. אחריך, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו, חברת הכנסת תמר זנדברג. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, הוועדה לתשתיות לאומיות, הוות"ל, דוחפת מזה זמן רב להקמת תחנת כוח מבוססת גז באזור התעשייה באר-טוביה קריית-מלאכי. התחנה מתוכננת לקום בצמידות למפעל לייצור דשנים עתיר חומרים מסוכנים ובכלל באזור עתיר חומרים מסוכנים. למיטב הבנתי, ההחלטה עומדת בניגוד לעמדת משרד הבריאות, כפי שהובאה במכתבו של ראש שירותי בריאות הציבור, שקבע כי אין להקים תחנת כוח בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה מבלי שנעשה תסקיר בריאות ומבלי שתתקבל הוכחה ברורה לכך כי לא קיים סיכון לאוכלוסייה. שאלתי היא: האם אכן יש הצעה לתסקיר בריאות שכזה והאם משרדך אכן דוחף את תחנת הכוח מבלי שיהיה תסקיר כזה? תודה. נושא כללי, בעיה כללית. כולם במדינת ישראל רוצים גז. אין מי שאיננו רוצה בכך. יש בו, כפי שאני מציין, לא רק תרומה גדולה מבחינה כלכלית, יש בו תרומה ענקית מבחינה סביבתית. אבל מה קורה? אף אחד לא רוצה שהמפעל יהיה לידו. לפעמים אתה מקיים ביקורים בחו"ל, ואתה רואה מפעלים לייצור חשמל על בסיס גז שנמצאים סמוך לשכונות מגורים. אתה רואה את הדברים האלה. כל ההליך שהיה קשור בתחנת IPM בבאר-טוביה היה הליך שהוקפד ביותר לגבי כל מה שקשור בהליכי התכנון המפורטים ביותר, שעל-פיהם כל מי שיש בידו סיבה טובה להתנגד והאינטרס שלו נפגע, אישי או ציבורי, המקום הוא לבוא ולהציג את האינטרס הזה. אני אינני מעלה על דעתי שאם יש סכנה בריאותית, או יש סכנה בטיחותית או ביטחונית, במילים אחרות, אם קורה משהו למקום הזה, והתושבים הגרים במקום ייפגעו בגלל פיצוץ, שדבר כזה יעבור. אין זה בסמכות המשרד שלי להיכנס לכל הסוגיות האלה. אנחנו נכנסים באותה נקודה שבה אנחנו אומרים: אם הדבר הזה דרוש, אם את הדבר הזה צריך, אם יש מקום ראוי, אם יש משקיע שניתן לסמוך עליו, ועכשיו, על-פי כל ההליכים זה תפקידה של הוועדה המחוזית, ואחרי זה הוות"ל. התהליכים האלה קיימים. אם מי שממונים על הביטחון, מי שממונים על הבריאות, אינם אומרים שהדבר הזה בלתי אפשרי, זה יעבור, וההליכים הם הליכים רגילים כמו בכל חברה דמוקרטית. תודה. תודה. בבקשה, חבר הכנסת רוזנטל. כבוד השר, בהמשך לשאלה הקודמת, האם באמת נבחנו ברצינות חלופות ימיות, כמו שיש באירלנד למשל, חלופות ימיות לעיבוד הגז טרם הכנסתו לשטח המדינה, כשיש כמובן הסכמה על הצורך המהיר להזרים את הגז? הדבר השני הוא בעניין האנרגיות המתחדשות. אמרת שאנחנו קרובים מאוד ליעד בשנת 2014. אתה יכול למסור לנו נתונים? כי לפי דעתי אנחנו רחוקים מאוד מהיעד שהממשלה עצמה הגדירה. תודה. תודה. אני אתחיל לגבי חלופות ימיות לגז. אני חושב שאחד הפתרונות שמדינת ישראל צריכה לקדם בנושא תשתיות בכלל זה הקמת איים מלאכותיים בים. זה דבר שצריך להיות, בזהירות רבה, לנושא מתקני כוח, למתקני תשתית, למתקני טיהור שפכים, לשדות תעופה. אחת הסיבות היא שאין לך מקומות די הצורך ביבשה. זה לא יכול לבוא כרגע על חשבון המתקן שצריך לקום בבאר-טוביה. באר-טוביה היה אחד המקומות, על-פי המדיניות הקיימת במדינת ישראל, אם יש לך שטח בידיך, שטח פרטי או כל שטח אחר שיהיה בידיך, ואתה מקדם תוכניות כפי שהדבר מקובל בחוק, אז אתה רץ קדימה, אלא אם כן נמצאות סיבות טובות ביותר, בהליכים מוגדרים בחוק, ועדה מחוזית וכן הלאה, שיכולים לעצור אותך. לגבי חלופות ימיות לגז, אני מניח שאתה מתכוון לנושא שהוא טיפה שונה, מדוע להקים מתקני קליטה ביבשה אם אתה יכול לעשות אותם בים? אתה עדיין לא יכול להקים את כל מתקני הקליטה בים. לפי מיטב ידיעתנו, אתה בכל מקרה צריך לקלוט את הגז ביבשה וצריך להיות לך אתר שאליו הגז מגיע ביבשה. הוויכוח הוא האיזון, נקודת האיזון, כמה מן הפעולות תעשה בים, כמה מן הפעולות תעשה ביבשה. ההנחיה שאני נתתי היא שלפחות המתקן הראשון והשני שיקומו צריכים להיות מתקנים שבהם אתה צריך לבצע אותן פעולות בים שאין, נאמר, בעיה גדולה לתקן, היה ותהיה פגיעה. אתה רוצה להיות מסוגל, כאשר יש לך פגיעה ביבשה, לתקן את הדברים האלה במהירות המרבית. כשאתה צריך לתקן תקלה בים, המצב קשה הרבה יותר. ציינתי קודם שמדינת ישראל מחוברת לצינור אחד בלבד בים, בלתי אפשרי. כבר היום מדינת ישראל מסוגלת להפיק חשמל, אני לא מדבר על דברים אחרים, כ-40% מתפוקת החשמל היום יכולה, במתקנים הקיימים, להיעשות על-ידי גז. בעוד כמה שנים זה יגיע ל-50% ול-60%, ויגיע גם ליותר מזה. אתה אינך יכול להיות במצב שבו אם הלך צינור בים, או מחבלה מכוונת או מרעידת אדמה, בבת-אחת 50% מכושר ייצור החשמל שלך לא קיים. המדינה משותקת במקרה כזה. ולכן, אתה צריך למצוא איזון מתאים כמה אתה בים, כמה אתה ביבשה, ובאיזו מהירות אתה מתקן תקלה שיש לך ביבשה. ולכן, תמיד יהיה ביבשה ויהיה בים. כרגע ההתקדמות היא לשני אתרים ביבשה, כשחלק מן הפעילות נעשה בים. אני עובר לשאלה השנייה שלך, בנושא אנרגיות מתחדשות. אנחנו, ציינתי, לא נעמוד במלוא היעד לשנים 2014 2015, אבל אני רוצה לציין ולהביא בפניך מספרים. הדבר גם מותנה בהחלטת ממשלה, שעברה  היא כרגע תלויה, בגלל ערר של האוצר ובגלל הבחירות שנקלענו לתוכן, הישיבה עדיין לא התקיימה, אבל אנחנו כרגע מתכננים, לגבי כושר הייצור המותקן, ל-2014, שיהיו קצת יותר מ-1,110-1,000 מגה-ואט מותקן סולרי, ועוד קצת רוח ועוד קצת ביו-גז וביו-מאסה, ולשנת 2015, 1,430 מגה-ואט, רק סולרי. אם נגיע לזה, והאם הוא רק בכך שנצליח להעביר כ-300 מגה-ואט מרוח לסולרי, אם תשאל מדוע, אני מייד אומר: אני חושב שהדבר הזה הגיוני וסביר, והוא יהיה, אז ב-2015 אנחנו נעמוד ביעד של 92%, בוא נגיד, טיפה יותר מ-90%, בייצור אנרגיה מתחדשת מן המתקנים שיעמדו. היעד שקבעה הממשלה היוצאת, בערך חודש או חודשיים לפני סיומה, היא קבעה יעד של 10% ב-2020, ו-5% ב-2014, 2014, גבול 2015. לא נעמוד במלוא היעד ב-2014 2015, אבל ב-2020 נעמוד, וגם פה, אם נצליח להתגבר על כל הביורוקרטיה הממשלתית, שאת טעמה על קצה המזלג ציינתי קודם. תודה. תודה. בבקשה, חברת הכנסת זנדברג, אחריה, חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה, חבר הכנסת דוד צור. השר, מסקנות ועדת ששינסקי היו אמורות לחלק את התמלוגים מאוצרות הטבע, קרי הגז, בצורה צודקת בין הציבור ובין חברות האנרגיה. מאז פרסום הדוח ועד לחקיקה ולביצוע חל כרסום משמעותי בחלקו של הציבור בצורת הטבות שונות ומשונות לחברות הגז, ששוויין מוערך ב-30 מיליארד שקלים. אחד הכרסומים האלה זה בהוצאות האבטחה של האסדות, שנמצאות הרחק מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, ומדובר בעלות שכוללת הצטיידות ומערך הגנה בשווי של מיליארדים. לנוכח הכרסום ברווחי הציבור כבר עכשיו מאוצרות הטבע, שהם ציבוריים, נשאלת השאלה מדוע עלות מימון אבטחת האסדות לא תבוא מהרווחים של חברות האנרגיה שמפיקות את הגז, אלא שוב מכיסו של הציבור, או לפחות שהעלות הזאת תתחלק בין המדינה לבין המשקיעים באופן יחסי לחלוקת הרווחים. השאלה היא מה עמדתך, מה עמדת המשרד וכיצד בכוונתך לדאוג לחלוקה הזאת. תודה. ראשית, את החלטותיה קיבלה ועדת ששינסקי משיקולים כלכליים, תוך השוואה למה שמתרחש במדינות אחרות בעולם. ובמדינות אחרות בעולם, אנשים מגיעים ומחליטים אם להשקיע או לא להשקיע על-פי מה שמציעה להם אותה מדינה ועל-פי האלטרנטיבה שיש להם במדינות אחרות. אם הייתה מדינת ישראל מציגה בפני משקיע אלטרנטיבה שלוקחת לו 80% או 90% או יותר מן הרווחים שלו, במילים אחרות, היה נשאר לו, לטעמו, אני אומר משהו היפותטי, מעט מדי. אז בין האלטרנטיבות שיש לו לחפש גז במקומות אחרים, הסיכוי שהוא דווקא יחפש את זה אצלנו איננו עולה, ולכן השיקול הזה היה השיקול המכריע. מי שניגש להשקיע במקום מסוים איננו מוטרד מן השאלה כמה צריכה המדינה להשקיע כדי שהוא יהיה בטוח, הוא רוצה להיות בטוח. ומדינת ישראל, לצערי, שאינה דומה למדינות אחרות בעולם, הביטחון, כפי שהיא נתפסת במקומות אחרים, איננו דווקא הצד החזק של מי שבא להשקיע כאן. למרות זה באים משקיעים, ואת אינך רוצה לדחות אותם מעל פנייך. אזכיר, עד היום מנסה מדינת ישראל להביא לכאן חברות גדולות, ענקיות, סופר-ענקיות, אני אומר את זה בכל הכבוד לחברת "נובל אנרג'י", שבאה לפה, עם סיכון לא קטן, והשקיעה פה כספים ניכרים ביותר. גדולים ממנה עד כה לא הגיעו, ואני חייב לומר שבכל הביקורים שלי במקומות אחרים בעולם, בעיקר בארצות-הברית, כאשר אני מנסה להציג עד כמה כדאי במדינת ישראל להשקיע, מביאים לי את הדוגמה של ועדת ששינסקי כמקום שאיננו מקנה לא ודאות ולא ביטחון ולא תחושה נוחה למי שירצה להשקיע כאן כספים. ולכן, כאשר את באה ומציגה את התמונה הזאת, אני לא יכול כרגע להיכנס לפרטים, אני רק אומר לך מה הם השיקולים שצריך להביא בחשבון. אני מעריך שבממשלה החדשה, כאשר נבוא לדון על מסקנות ועדת צמח, אפשר שהדברים האלה שוב יעלו. עמדתי בנושא ששינסקי, אני אמרתי מייד שהוועדה הזו הוקמה עוד לפני שהוקמה. אמרתי: חבר'ה, אל תמהרו, לא בוער שום דבר. המטרה העיקרית של ישראל אז, בפרק הזמן ההוא, הייתה לחבר את "תמר" לארץ, לחבר את "תמר" לארץ. את הוועדה תקימו, אם תרצו, בעוד שנתיים-שלוש, לא עכשיו. באותו זמן קיבלנו עדיין גז ממצרים, והתקיימו משאים-ומתנים בין כל צרכני הגז ובין החברה המצרית-ישראלית ובין אנשי "תמר". כמעט ונחתמו הסכמים. ה-LOI, Letters of Intent, מסמכי הכוונות, דיברו על מחירים שהם בממוצע ב-15% יותר זולים מן המחירים שהיום נקבעו. שימי לב, ברגע שהוכרז על ועדת ששינסקי הכול הוקפא. בינתיים פוצץ צינור הגז ממצרים והמשא-ומתן, כשחודש, חודש באופן כזה שהיום אזרחי ישראל ישלמו עבור הגז והנפט בממוצע בין 10% ל-20% יותר ממה שהיו משלמים עליו אחרת. אנחנו את עיקר התמלוגים של ועדת ששינסקי נראה רק בעוד שש, שבע או שמונה שנים, אבל את המחירים שאנחנו משלמים נראה כבר עכשיו. לכן, לעתים החיפזון מן השטן, ופי כמה הוא חיפזון שכזה אם מבקשים ואומרים לך: אל תמהר, לא תשיג שום דבר אם תמהר. את המחיר אנחנו משלמים. תודה. תודה רבה. שאלתי לגבי אבטחת האסדות. את מתכוונת לעלות האבטחה? כן. שהעלות של אבטחת האסדות תתחלק בין המדינה לבין המשקיעים באופן יחסי, לפי הרווחים. יש סעיף, נדמה לי, שמדבר על כך, על השתתפות, למה המדינה? מה קרה, כל דבר המדינה? אין לי תשובה טובה להשיב לך בתחום הזה. כל מה שאני יכול לומר הוא שאני מעריך שהם ישלמו משהו. אבל לא לשכוח, המחיר שבסוף יוסכם עליו הוא מחיר שיצטרך להותיר תמריץ ניכר ביותר בידי מי שירצה עוד לבוא ולהמשיך להשקיע כאן, כדי שיבוא ויעשה זאת. אולי רק כאן לא לשכוח, בשנתיים החולפות נעשו כ-19 קידוחים. כל קידוח כזה הוא 100 מיליון דולר. חלק מהכספים האלה הולכים למשק שלנו, וחלק מהתוצאות והדברים שיימצאו בוודאי יישארו כאן בדמות תמלוגים. אנחנו נוכל לקבל גם תמלוגים עתידיים וגם פיתוח של המשק בתנאי, הרווחים הולכים אליהם ואנחנו מטפלים באבטחה שלהם. תודה. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. אחריה, חבר הכנסת דוד צור, אחריו, חבר הכנסת חמד עמאר. שלום, כבוד השר. כולנו בעניינים דומים פה. שאלה שהפנו אלי שותפים מארגון "מגמה ירוקה". לפני שלושה חודשים הודעת כי בכוונתך להעניק לחברות "דלק" ו"נובל אנרג'י" רישיון לאחסון גז טבעי במאגר "ים תטיס" למרות שהרישיון היה אמור לחזור למדינה. נתת את הרישיון בלי מכרז ובלי לקבוע או להתנות מראש את דמי השימוש שישולמו למדינה ואת תנאי הרישיון. שאלותי בנושא: מה הם התגמולים שבוודאי דרשת שישולמו למדינה עבור מסירת משאב ציבורי בשווי של מיליארדים? מאחר שמאגר "תמר" התגלה כבר ב-2009, מדוע לא השכלת להתחיל את תהליך המכרז לשימוש במאגר "ים תטיס" כאתר אחסנה, צורך שהיה ברור כבר אז, מאחר שהאופציה של אחסנה יבשתית בכרמל נפסלה בגלל התנגדות הארגונים הסביבתיים כבר אז, בעת הגילוי, והתמהמהת עד לרגע האחרון, עד שמצאת את עצמך בסיטואציה שבה אתה נאלץ לקבל החלטה חפוזה ולחלק בחינם משאב לאומי? תודה. ראשית, הרישיון עוד לא ניתן. הוא יינתן, או במתכונת כזאת או במתכונת אחרת, ��התנאים ברישיון ייקבעו. אבל בהחלט, החשוב היה בידי, זה להצהיר הצהרת כוונות, כדי שכל מי שקשור לזה, ומדובר כרגע בחברות של "ים תטיס" יתחילו לפעול. למה יתחילו לפעול? כי אחסון הגז במקום הזה יש לו חשיבות גדולה ביותר, גם לצורך הגדלת הקיבולת, נצטרך שם גז כדי להזרים לחוף כאשר הצינור שמגיע מ"תמר" יגיע למקסימום הקיבולת שלו. הסיבה השנייה, אנחנו צריכים את המקום הזה כמאגר גז שיתפתח להיות מאגר גז אסטרטגי, גם מאגר גז אופרטיבי, קורה משהו לצינור, שיהיה לנו משהו בצד שעמו אנחנו נפעל. על כן חשוב לאותת לחברות שיתחילו לפעול. את אומרת: מדוע לא מכרז? מכרז, אם היינו יוצאים עם מכרז היום, במקרה הטוב יעברו שנתיים, אני אומר, במקרה הטוב, עד שיימצא זוכה. אבל אפשר היה לעשות את זה קודם. תרשי לי. השאלה היא נכונה. הכתיבה של המכרז, ההבנה של איך כותבים מכרז, הפרסום של המכרז, במילים אחרות, הכנה של המכרז בתחום שאנחנו איננו מכירים ויודעים אותו היטב, הוא סיפור שנמשך זמן ניכר ביותר. אחר כך, אנשים שמתחרים על המכרז או הגופים שיתחרו על המכרז. לתשומת לב, כאשר אנחנו רוצים להשתמש במאגר גז או במאגר גז מתרוקן כמאגר גז שיהיה שימושי, שנוכל לעבוד אתו, יש מושג שקוראים בשם cushion gas, כרית גז. במילים אחרות, את צריכה לנפח או להוסיף גז למאגר הקיים כדי שעליו, או כתוספת לו, את תשתמשי בגז שתוסיפי להזרים לתוכו. כמות הגז שתצטרכי להשתמש שם, או כל גוף חדש שיצטרך להיכנס לתוך הנושא הזה יצטרך להשקיע מאות מיליוני דולרים בשביל למלא את הגז הזה רק ב-cushion gas, גז שלא יצא מזה שום דבר. הדבר השני שקיים פה, היה וגוף אחר במכרז הזה יזכה, שני דברים צריכים לקרות: הנוכחי צריך לפרק את המתקנים שלו, זה סיפור שלוקח זמן, והחדש צריך להרכיב את המתקנים שלו, זה סיפור שלוקח עוד זמן. אני עוד אוסיף כאן את העובדה שבכל ההליך הזה עשויות או עלולות להתפתח סוגיות משפטיות. כשאת נכנסת לבתי-המשפט את יודעת מתי את נכנסת, אינך יודעת מתי את יוצאת. התפקיד של שר האנרגיה זה לדאוג, לפני כל דבר אחר, לזה שלתושבי מדינת ישראל יהיה גז ויהיה גז אמין ויהיה גז במחיר שהוא סביר. אז יש לנו כאן בעיה של מונופול, זה נכון, אבל הבחירה שאנחנו צריכים לבחור זה האם יהיה לנו מונופול ונצטרך לשלוט עליו, עם כל התקלות האפשריות, זה לא סיפור שהוא פשוט, לא תמיד אנחנו מצליחים, תני לי להשלים רק דקה אחת. אני לא מבטיח, אמרתי, להשיב תשובה טובה. לא נשאיר אף אבן לא הפוכה. הדבר השני, עם כל הקשיים, כאשר יש לפנייך מונופול ולא שוק שהוא פתוח וחופשי, הדבר החשוב ביותר זה שיגיע גז בטוח לתושבי ישראל. זה השיקול העיקרי. לכן, מבחינתי, כל מה שקשור באחסון הגז ב"מרי B" הוא נושא חיוני, שנתחיל לעבוד עליו ולפתח אותו. עכשיו, לגבי ההכנות, שהיה אפשר לעשות, אנחנו מדדים אחרי השוק הפרטי שמתפתח, והוא בעל ידע ועושה את הדברים שהוא עושה במהירות רבה ביותר. אין לנו הידע שיש לו ואין לנו היכולות שיש לו. לא נכנסתי כאן לתהליך שאנחנו נמצאים בו כרגע, שעניינו בניית כוח-אדם מקצועי במשרד כדי שיוכל לטפל בסדרה של נושאים הנדסיים ורגולטוריים. אתן דוגמה. היינו במכרזים, שאחד כבר הסתיים לאחר שהוא שנתיים בשטח. השני, זה שהוא כרגע שנתיים בשטח, זה למצוא יועץ בתחומי הרגולציה למשרד בנושא משק הגז. מכרז אחר, שהסתיים, נמשך קצת יותר משנה, לגבי כל מה שקשור ביועץ חיצוני בין-לאומי לנושאי ההנדסה, הטכנולוגיה במשק הגז. כשאת מסתכלת על סבבי הז��ן האלה, מתחילים להגיע לתחושה כמה הדברים לוקחים ומה איננו מסוגלים לעשות. ההערה העקרונית שלך נכונה. לא הייתה בידי האפשרות לעשות את זה ולכן רק כרגע אנחנו נכנסים לזה. תודה. תודה. בבקשה, חבר הכנסת צור. אחריו, חבר הכנסת חמד עמאר. אחריו, חבר הכנסת משה, כבוד השר, ראשית, שמעתי את הסקירה ואני גם עוקב קצת אחרי עבודת המשרד. אני חושב שגם ברכות, וזה בזמנך, אומנם גם של פואד, על זה שנמצאו המאגרים הברוכים האלה, ואפילו מים. שנה גשומה, ברוכה, גם אם אין לך יד בעניין הזה, אבל הבאת לנו מזל. שאלתי, נכון שהיא לא בדיוק בתחום משרדך אבל היא כן משיקה לנושא הזה, היכן עומדות התקנות בנושא של ההקלות במיסוי ובמכס בכל מה שקשור לאנרגיות החלופיות, כדי שאפשר יהיה לעודד את הנושא של השימוש ברכבים ביו-דיזל, גם רכבים חשמליים, אנרגיות אחרות, כדי להקטין את התלות גם בדלק וגם באנרגיות מזהמות? תודה. זה משרד האוצר. הוא אחראי לדברים האלה. אני יודע. לכן שאלתי, אמרתי: אני יודע שזה לא בדיוק בתחום משרדך, אבל זה בהחלט בתחום הזה של האנרגיות. זה בתחום העניין שלנו, כן, אבל איפה זה עומד? האם, אבל לא בתחום ההחלטה שלנו. לא בתחום ההחלטה. יכולת גם לשאול על דברים שקשורים באנרגיה, כלי רכב שמונעים באנרגיה חשמלית. גם הדברים האלה, אנחנו אחראים לחלק מן הרגולציה בתחום הזה, אבל עוד משרדים שמתעניינים בנושא הזה הם כמובן משרד התחבורה מצד הרכב שלו ומשרד האוצר מצד הכנסות המדינה שלו. תודה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, קודם כול אני רוצה להודות לך על העבודה המרובה שלך במשרד. אני מכיר אותה אישית, הסתובבתי אתך בהרבה סיורים במגזר הלא-יהודי, ראיתי את הדאגה שלך, את העשייה שלך. ואני זוכר את המשפט שלך, שאמרת: בתקופה שלי אני רוצה לדאוג שכל בית במגזר הלא-יהודי יחובר למערכת הביוב. לידיעת חברי הכנסת, יש יישובים שקיימים מלפני קום המדינה ויותר מ-50% מהבתים בהם לא מחוברים למערכת הביוב. וגם השתתפתי אתך בכמה ישיבות בנושא חיבורי חשמל ליישובים דאליה ועוספיא, ולפני קרוב לשלושה חודשים פורסם על-ידי משרד ראש הממשלה, יצאה הודעה, שנמצא פתרון לנושא הזה, ועד היום לא ראיתי בית אחד אפילו שחובר לחשמל בשני היישובים האלה. שאלתי אליך: מה קורה בנושא הזה? האם יחוברו בתים למערכת החשמל ביישובים דאליה ועוספיא? יותר מ-1,000 בתים לא מחוברים למערכת החשמל. תודה. תודה רבה. אני משער, זה קרוב לשלוש שנים שהמשרד נמצא בפגישות ובחילופי דעות ובחילופי דברים, לעתים לא קלים, עם נציגי משרדי הפנים והמשפטים בדרישה שלא ישתמשו בחיוב השימוש בטופס 4 כדי לחבר בתים לחשמל. מה ששונה לאחרונה, אני עוד לא רואה את זה בתקנות, אבל שקיבלו לפחות חלק מן העמדה שלנו, שלפיה נשתמש במונח של טופס 2, שעל-פיו במקום שיש תוכנית בניין עיר, או שכבר רואים שיש מקומות שכשאתה בונה את הבניין שלך, את הבית שלך, את המבנה שלך, אתה לא עלול לפגוע בתוכנית בניין עיר, תקבל אישור ביניים, אישור זמני, ולאחר שתושלם תוכנית בניין עיר אתה תשלים את כל ההליכים, אבל תוכל להתחבר לחשמל. במילים אחרות, אני חושב שכאן עשוי להינתן פתרון ניכר ביותר למספר גדול של אנשים. זו תחילת הדרך, זה לא סיומה של הדרך. עדיין חיוני להכין תוכניות בניין עיר לכל היישובים בארץ. זה קשור או חשוב לא רק לכל מה שקשור בחיבורי חשמל למיניהם, אלא זה לא פחות חשוב כדי שאפשר יהיה להקל את כל הליכי האישור של בניינים, של בניינ�� מגורים במדינת ישראל. אני חושב שכאן הלכנו דרך חשובה קדימה, אבל הצעד הוא צעד ראשון. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבל שלא היית כאן בהתחלה. היינו יכולים להחליף כמה חוויות בדרך שבה עבר המקל ממך אלי ואיזה הצעות יש לך כשהמקל יעבור לשר הבא. שאלות נוספות, אם יש. שמת לב שבדיון שאתה מופיע בו ישבתי למטה והאזנתי בקשב רב לדבריך. אני מזמין את משה פייגלין. חבר הכנסת, בבקשה. ראשית, אדוני השר, ברכות על פועלך. אני מבקש קודם כול לברך כאן מעל בימת הכנסת את כל היזמים הפרטיים שבזכותם יש לנו היום גז. דווקא מהאגף הימני של הפרלמנט אני שומע מין רוח קרה כזו כלפי היזמות הזו. בואו לא נשכח שבלעדיה כולנו היינו היום עדיין תלויים בגז המצרי או במי יודע מה. ולשאלה: לאור תגליות הגז והמשמעות האקולוגית החשובה מאוד שלו, הניקיון שלו, מעבר למשמעות הכלכלית, האם מדינת ישראל נערכת למעבר של עם ישראל לשימוש ברכבים שנוסעים על גז? ברכבים על גז, מכוניות, ואולי בראש וראשונה אנחנו, חברי הכנסת והשרים, צריכים לתת דוגמה ולעבור למכוניות גז? תודה. תודה. אחד הפרויקטים שמתנהלים כרגע במשרד הוא פרויקט תחת הכותרת "תחליפי נפט בתחבורה". ומשיש לך גז טבעי שמצאת, אתה מנסה לראות איך אתה משנה אותו, מחליף אותו, משתמש בגז במקום בבנזין. נבחנות שלוש חלופות כרגע: החלופה של מתנול, חלופה של GTL, Gas To Liquid, וחלופה נוספת של CNG, Compressed Natural Gas, או גז טבעי דחוס. כל שלוש החלופות האלה נבחנות ברגע זה במשרד. הנושא של מתנול, כפי שמתפרסם בעיתונות, מתקיים כרגע ניסוי עם כמה מכוניות, שכבר נמשך שנה ועתיד להימשך שנה נוספת. כשאתה מערבב 15% מתנול עם דלק רגיל, איך הדבר הזה פועל? מתנול הוא אחד הרכיבים או אחת הנגזרות של גז טבעי, ואתה יכול לייצר אותו בארץ. נבחנת החלופה של GTL, אבל עוד פחות מזה, של CNG. החלופה של CNG, או של גז טבעי דחוס, עשויה להתאים מאוד, בעיקר לציי תחבורה גדולים כמו תחבורה ציבורית או כמו צי של משאיות, כשאתה יכול לרכז את הצי במקום מסוים למשל לחניית לילה, ואז באותו מקום אתה גם מתדלק לקראת היום שאחריו. כאשר אתה מדבר על אספקה של גז טבעי דחוס בצי הרכב כולו, יש כאן שתי סוגיות: אחת כלכלית, לראות באיזה מידה דבר כזה הוא כלכלי. הסוגיה השנייה, כדי שהמשק כולו ייכנס לזה בהיקף רחב, אתה צריך לבנות תשתית של תחנות דלק. במילים אחרות, זה צריך להגיע לכל תחנות התדלוק למיניהן. זו השקעה לא פשוטה, וכאן יש לך כשל שוק, מה יבוא קודם: איש לא יקנה מכונית אם הוא לא רואה שהוא יכול לתדלק אותה, ואף תחנת דלק לא תשקיע אם היא לא רואה שיש לה מספיק כלי רכב. היה ונגיע למסקנה שמבחינה כלכלית טוב להיכנס לזה בשוק המכוניות הפרטיות, הממשלה תצטרך להחליט איך היא מתגברת על הכשל הכלכלי. זה יעלה כסף. הסוגיה השלישית שצריך להביא בחשבון היא, היה ונכנס למשק כלשהו רכב פרטי שמותנע ומתבסס על גז טבעי, תצטרך לבצע את ההערכות כמה כלי רכב יקנו. אני לא הייתי רוצה לראות את כל המשק הפרטי נתון כולו לחסדי סוג מסוים של אנרגיה. אני הייתי רוצה לראות קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה, כי אתה לעתים נמצא במצב שפתאום יש לך תקלה קשה ואין לך מספיק, נו, נהיה תלויים באחד? דבר אחד ברור: המשרד הזה הוא משרד מרתק, מכל בחינה, כלכלית, הנדסית, ניתוח מערכות, וכמובן ציבורית-פוליטית. שאלות נוספות? כן, בוודאי. אני מזמין את חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברים נכבדים, למדינת ישראל אין עוד בעיית מים, ואנחנו יודעים זאת וגם כבוד השר אמר זאת במפורש. למעשה, המדינה יכולה לתת אספקה לכל התושבים. ושאלתי היא: אם כך, מדוע לא להוריד את מחירי המים, שעלו לאחרונה, בפעם האחרונה, מהסיבה שהמדינה רצתה לחסוך במים? ועוד שאלה: היכן נמצאת התוכנית להפקת חשמל מאנרגיית הרוח? הסוגיה הראשונה, אני עוד לא הייתי ממהר לומר שאין בעיית מים. נגיע לעוד שנתיים ויפעלו כל מתקני ההתפלה, ואני חושב שאני אוכל לומר את זה, של-10 15 השנים הקרובות פתרנו את משברי המים. אגב, ייקח לנו משהו כמו עד סוף העשור הזה כדי להחזיר את החוב לטבע, כלומר למלא מחדש את המאגרים התת-קרקעיים, כולל הכינרת, שהידלדלו. ואני אומר את זה על סמך ממוצע. אני מניח שלא יהיו בעיות. גם החורף הזה מתנהג טיפ-טיפה ככה באופן מוזר: בדצמבר-ינואר ירדו גשמים ניכרים ביותר, ובפברואר, שהוא בדרך כלל חודש שהוא עתיר מים יותר מן האחרים, אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו בעיצומו של האביב. אנחנו יצאנו מהמשבר שהביא לעליית המחירים. אני מייד אגיע לעליית המחירים. אני יודע שזה הצימוק שבשאלה, אני מייד אגיע. אני רק, ככה, ברקע. ולכן, לגבי סוגיית המים, אני מקווה שלא תהיה, שיצאנו ממשבר ליציבות. אני אומר את הדברים האלה בזהירות. מדוע לא להוריד את מחירי המים? שתי הערות: שנים ארוכות היו מחירי המים נמוכים, באורח ניכר, בהשוואה לעלותם. חלק ניכר ממה ששילמו האזרחים, ברמה המוניציפלית, עבר, בחלק מהעיריות, לכיסוי נושאים אחרים, לא לנושא המים, ולכן צנרות המים ותשתית המים בתחומים העירוניים נפגעו קשה בחלק מן העיריות. היום זה עובר, של תאגידים. אני מייד מגיע. כשהתמניתי לתפקידי עלתה אז, כבר, סוגיית התאגידים. אחת השאלות הראשונות ששאלתי בנושא התאגידים: בשביל מה צריך תאגידים? ואז ישבו אנשי רשות המים, ואגב, זו רשות נפרדת, עם סמכויות משלה, והסבירו לי מדוע, שכבר, על-פי חוק הכנסת, מוקמים התאגידים, החלטות ממשלה, מוקמים תאגידים. אני מציין, זה תהליך שהכנסת החליטה עליו. מדוע לאחר שכבר הצטרפו אז, זה היה לפני ארבע שנים, 5.4-5.3 מיליון תושבים, כבר, לתוך הסידור הזה, אין מה לעשות, הרכבת יצאה. היה פה חבר כנסת, בבקשה? כל רכבת יכולה לחזור לתחנה. אני קודם כול מסכים אתך, באופן עקרוני. אני רק חושב שלפני שרכבת חוזרת לתחנה, היא לא יכולה לעשות את זה בניגוד, אני אגיד אחרת: בתנאי שהיא לא תפגע ברכבת שכבר נמצאת מאחוריה והיא על הפסים. זו סוגיה שגם כרגע, עד לרגע זה ממש, לא נפתרה. היא לא נפתרה מן הבחינה שיש עדיין ראשי ערים שאינם מוכנים להצטרף. ויש קנסות או סנקציות שהם יצטרכו לעמוד בהם אם לא יצטרפו. יש חוק שכרגע עומד וצריך להיות מובא לאישורה של הכנסת, זה עוד בכנסת הקודמת, לפני שהוחלט בה על בחירות, ושם יש פסקה שאומרת, אם אני מצטט נכון מהזיכרון, את הנושא, אפשר יהיה להחריג רשות מקומית אם היא עמדה בחלק מהתנאים, מהצטרפות לתאגיד, בהסכמה, על-ידי שר האנרגיה והמים, שר האוצר ושר הפנים. אני הודעתי שאני אינני מוכן על כך לחתום, אם הדבר הזה הוא בהסכמה מחייבת, הסכמת שר האוצר ושר הפנים. זה חוק שאני ממונה עליו. אני רציתי את שיקול הדעת שלי, בהתייעצות עם אחרים, אבל לא רציתי להיות נתון לווטו של אחרים. בדיוק בשיקול הזה, לטעמי, אם רשות מתנהלת כהלכה, והדברים נעשים כפי שצריך, אני לא רוצה להתערב במקום, לתקן משהו שעובד בסדר. אבל הרכבת הזאת היא רכבת כבדה, שנוסעת, שהממשלות עמדו מאחוריה, ועל כן אין לי תשובה נוחה. אין לי תשובה נוחה, כרגע צריך להמשיך לעבוד על-פי החוק, לא כי אני רוצה, כי זה החוק. אם אפשר יהיה למצוא סידור נוח בכנסת הנוכחית, בממשלה הנוכחית, בבקשה. מדוע שלא יורדו מחירי המים? עכשיו אנחנו נגיע למחירי המים. ראשית, כשאנחנו עושים השוואה לגבי מה שקורה במדינות אחרות בעולם, לנו יש, במירכאות, אם אני יכול לנקוט לשון זו, מקום טוב באמצע, הייתה קפיצה גדולה של מחיר המים ביולי 2009. קפיצת מחירי המים הייתה בשני כובעים: פעם אחת של התעריף, ופעם שנייה במתכונת של היטל הבצורת. להיטל הבצורת אני הייתי אחראי. אז הייתה תקופה קשה, ואני חשבתי שהדרך הנכונה ביותר להביא לכך שייחסכו מים יהיה באמצעות היטל הבצורת. בדיעבד, עם כל הקשיים הפוליטיים של פוליטיקאי שבא ואומר: רבותי, זה מה שזה יעלה, אם זיכרוני איננו מטעני, רק 7% מהאנשים היו חייבים לשלם אותו, לא אחרים. מבחינה זו, ההצלחה הייתה גדולה. משבוטל היטל הבצורת, אנחנו חוזרים כרגע לתעריף, התעריף יקר יותר. שני יסודות או שלושה יסודות גרמו לעליית התעריף. דבר אחד: שנים לא מעטות לא עלה תעריף המים כפי שצריך היה לעלות. מחיר המים סובסד. הסיבה השנייה: כשאת מדברת על מתקני התפלה שאת בונה, את לא רק צריכה לשלם על המים המותפלים, אלא מה שיש לנו זאת מערכת הולכה ענקית של המים האלה. לדוגמה, במאי 2010 נחנך מתקן ההתפלה של חדרה, בהיקף של 100 מיליון מ"ק, והיום הוא יוכל להעביר 120 מיליון מ"ק. אני חתכתי סרט, שהניח את יסודותיו השר פואד בן-אליעזר, היתר זה שלי, אתה לא יכול לקחת את הדבר הזה ממני. בכל מחיר? סליחה שאני מתפרץ. מחיר קוב מים, מי התפלה, כולל הובלה, 2.8 שקלים. הוא נמכר ב-11 שקלים. מייד נגיע לזה, חבר הכנסת כהן. אני חוזר לקטע של מתקני ההובלה. רק לקבל תחושה על ההיקף שלהם, המוביל הארצי, בשנה גשומה, בשנה טובה, מעביר קצת יותר מ-300 מיליון מ"ק מים בשנה. באותה שנה שנחנך המתקן, המספר שאז נמסר לי, שמתכוננים להעביר בו 120 מיליון מ"ק מים בשנה, שזה בערך ההיקף של המים שצריך להוציא מן המתקן, וכשמתבוננים על כל העבודות הענקיות שעשו סמוך למתקן ההתפלה בחדרה, זה דברים ענקיים. מי שרוצה לראות איך נראה דבר כזה ויותר מזה, היום, כדאי שייסע לראות במתקן שורק. זה אמור להיות מתקן התפלה של 150 מיליון מ"ק, שהוא עכשיו בהקמה, מחיר המים לא צריך לכסות את מחיר התשתיות. הוא צריך לכסות אך ורק את מחיר העלות השוטפת, וצדק חברי מר כהן, חבר הכנסת מאיר כהן  צדק. ההפקה היום עולה בין 2.5 ל-4 שקלים. העלות לצרכן היא בין 8 שקלים, כאשר צורכים מעט, ו-14 שקלים במקסימום. אין הצדקה לעלות הזאת, הייתה הצדקה כשהיה מחסור במים ורצו לחסוך, היום אין הצדקה. לכן אני שואלת: מדוע לא ירדו מחירי המים? אני התחלתי להשיב, תני לי לסיים את התשובה. דיברתי על שני היסודות שצריכים להיות שם: האחד זה נושא עדכון מחיר המים, הנקודה השנייה היא ההשקעה הגדולה במתקני ההתפלה ובמערכות ההובלה של המים, המחירים האלה הם מחירים כבדים ביותר. יש סבסוד צולב במערכות המים. הסבסוד הצולב הוא שמשלמים בין השאר, עם המערכת הנוכחית, מים לחקלאות, במידה מסוימת מים לתעשייה, וכאן זה צריך לבוא מתקציב המדינה. כיום הדבר הזה משולם על-ידי האזרחים. אם אינני טועה, ההיקף השנתי הוא בערך 600 מיליון שקלים מים בשנה, לשני התחומים האלה. הדבר השלישי הוא עלות התאגידים. אני אינני יודע לומר מהו מרכיב עלות התאגידים שנכנסת לתוך תעריף המים. כמה מיליארדים. בבקשה? כמה מיליארדים. המרכיב הרביעי שבתוך הנושא הזה, היום מחיר המים, או תעריף המים, כולל גם את הביוב. קודם, בעבר, התעריף הזה לא כלל את הביוב. החלק האחרון שאני מבקש, יש לי שתי הערות לכל הסוגיה הכבדה שהעלית: 1. אני מתקשה להאמין, חבר הכנסת כהן, שכל מה שהיה עולה מחיר המים הוא הפקה כולל הולכה, 2.8, זה המחיר. אני מתקשה להאמין ואומר לך מדוע, השלטון המקומי הפיק חוברת בדוקה. אני מוכן לעשות את זה גם מולם ובכנסת. אדוני, יש פער ענק בין מחיר העלות לבין  חבר הכנסת כהן, אני, חבר הכנסת כהן, לא, לא, סליחה, אני אשתוק, ולמשרד האנרגיה והמים יש אחריות, אין לו שום סמכות בקביעת מחירי המים. אני אתחיל מהחלק הזה. אוקיי, אתה צודק. זו הבעיה. אני גם ציינתי, כשנכנסתי לתפקידי, שאני בכלל לא צריך את הסיפור הזה, שהכנסת החליטה לבד, ואחרים מבצעים. וכל מה שעשיתי בעניין הזה, עם הרכבת הממשלה, בכניסה לחוק ההסדרים, הייתי מוכן "לנדב" הנדבן הידוע, את העברת מינהל הביוב והמים ממשרד התשתיות, שאז זה היה, שזה אולי גוף הביצוע החשוב ביותר, להעביר אותו לרשות המים, בתנאי שגם מינהל תאגידי המים יעבור ממשרד הפנים לרשות המים, כדי שכל נושא המים לפחות יהיה ביד אחת. צריך להיות בעל-בית אחד. שם נמצאות הסמכויות. מלוא הסמכויות ומלוא הידע נמצאים בידי שר האנרגיה והמים. אני אומר את זה כאן כי חשוב לי לומר את זה. אני יכול להבין שצריכה להיות רשות מים, צריכה להיות רשות חשמל. צריך לעשות הבחנה ברורה בין קביעת המדיניות והיכולת לפקח עליה ובין ביצועה של המדיניות. היום גם רשות המים וגם רשות החשמל, אף שהאחריות בידי המשרד, יש בידיהן בפועל היכולת להשפיע באורח דרמטי על המדיניות. השר יכול בדברים האלה, פעם הצגתי את זה ברשות המים: אני יכול לבקש כוס תה, הם יכולים גם לא לעשות לי. אני חוזר כרגע לסוגיה הזאת, כל מה שאני אומר לך לגבי הרכב תעריף המים, מדברים שאני לומד ואני יודע ואני קורא, סטודנט ידע אישי, בתוספת סיוע שאני מקבל מד"ר אביטל אהרה, שנכנסה למשרד ותחום המים הוא תחום ההתמחות שלה, וסמנכ"ל חדש כרגע שישנו, חזי ליפשיץ, שאמור לסייע לי בתחומים האלה, במילים אחרות, כשרשות המים מציגה תחום מסוים, אני צריך להיות מסוגל להביע עליו דעה ולשקול ולהחליט מה אני עושה. אני אומר את זה שוב, אם שכחתי לציין, ראש רשות המים הנוכחי אלכס קושניר, אנחנו עובדים בצמוד, לפניו היה ראש רשות המים אורי שני, גם כן עם תרומה חשובה, כשאני לוקח מזה את המספר שהבאת, כשאני רואה היום את התעריף הזול ביותר של מים, שעולה להתפלתם באופן שולי, זה 2.04 שקל בתעריף שהיה כשהמכרז נפתח לפני כשנה וחצי, קרוב לשנתיים, במתקן היעיל ביותר בשורק, המתקן, למשל, שמפיק לנו מים והוא המתקן הישן באשקלון, עלות המים שם, עלות קוב היא בערך 3 שקלים פלוס-מינוס, את המספר המדויק אינני זוכר, אבל אתה רואה ירידה מפני שהטכנולוגיה מתפתחת. אני לא מעלה על הדעת, גם אם העלות השולית היא 2.04 והמחיר טיפה עלה מאז, אני מניח, כל מה שאתה מוסיף זה את ההובלה, את ההפקה, ואתה מגיע ל-2.8. אפילו שזה 4 או 5 שקלים, אין הצדקה ל-8 ו-10 שקלים, במיוחד לאור העובדה שאתה אומר שהעלויות יורדות. אנחנו נציג את הנתונים האלה. אין ויכוח על עלויות צולבות וגם אין לי ויכוח על מס ערך מוסף. מס ערך מוסף שיש כרגע על התעריף, אגב, זה לא 16%, זה בערך 4%, 4.5%. נכון, אתה צודק, 4%. תראו, שלא תבינו אותי לא טוב, יש הסכמה לא מעטה עם חלק מהטענות או הטעמים שאתם מעלים, זה דבר שצריך לבדוק אותו. אם למשל מדינת ��שראל רוצה לבנות קו מים לערבה, לפתח יותר את חבל הארץ הזה, אבל זה בהיטלים, זה לא במחיר השוטף. נוסף על המחיר השוטף יש ההיטלים. חברת הכנסת גרמן, אני לא חושב שאני בהכרח לא מסכים אתך עם חלק מהדברים. אני משיב, שאלת אותי למה מחיר המים הוא כזה. אני אומר לך מאיפה הדברים נובעים. יש כרגע מקום להיכנס ולשנות את הדברים ויש מקום להיכנס ולשנות את הדברים. אני רק אומר, חבר הכנסת כהן, למשל כשאתה מציג מחיר של 2.8, לי זה לא מסתדר, אני לא חושב שזה יכול להיות 2.8. אני מבטיח לאדוני שאעביר למשרדך את כל החוברת של מרכז השלטון המקומי. אני אומר מראש, כשאני רואה שהמחיר של המים המותפלים הזולים ביותר, זה המחיר. הזולים ביותר הוא 2.04, ואת המים האלה צריכים להוליך, לא רק להוליך אותם באזורים מישוריים, 80 אגורות לקוב זה הרבה מאוד כסף להולכה, אדוני. 80 אגורות, ואחרי זה יש לך עוד סדרה שלמה של דברים שאתה צריך לעשות. איך מגיעים ל-8, לא הכול צריך להיות על הצרכן. אני חושב שלא הכול צריך להיות על הצרכן. אתה הזכרת את הצינור לערבה, אדוני, וזו דוגמה מצוינת. אני לא חושב שמושבי הערבה והקיבוצים יוכלו לשלם מיליארד שקל כדי להוביל צינור דרומה. חלק. גם לא חלק. לא שהם ישלמו. השאלה, למה הציבור, דרך מחיר המים צריך לשלם את זה? אם מדינת ישראל רוצה לשלם את הפרויקט הזה, נא תעשה את זה מהתקציב. אוקיי. מהתקציב בסדר. בוא תראה, יש עבודה לעשות, רק שים לב, משק המים עובר סדרה של מהפכות כרגע, לא רק מהפכה אחת. היית צריך להתעסק בהתפלת מים, אתה מתעסק בהתבייבות, בטיהור מים, אתה מתעסק במהפכה ארגונית. אתה הקמת את רשות המים, רשות המים עוד לא הגיעה למצב שבו היא פועלת כרשות כפי שהיא צריכה לעבוד. אתה מגיע למצב שאתה עובד כמשק מים סגור וכל מה שאתה מקבל כהכנסות אתה מחזיר מחדש למערכת, שזה לא היה בעבר. יש לך בעיה קשה עם התאגידים, אתה לא מצליח עדיין לצאת מזה. זה משק שמיטלטל ומוסיף, עוד לא טיפלת בו כפי שצריך. ועכשיו, אחד הדברים הנוספים שיש, איך אתה מטפל בתעריף. רבותי, זה סיפור. תנו למשרד האנרגיה את האפשרות המקצועית, את הסמכות, חלק הוא ויכוח פוליטי, חלק הוא ויכוח מקצועי, אנחנו, מחירי המים הם לא ויכוח פוליטי, אדוני. זו שאלה, מחירי המים הם בוודאי גם ויכוח פוליטי. כשהקשישה צריכה לשלם מתוך 1,400 שקלים, כשקשיש בדימונה צריך לשלם 300 שקלים מחיר מים מתוך קצבה של 1,400 שקלים, נוסף על תרופות, זה לא שאלה פוליטית, זה שאלה של חיים, תאמין לי. ואתה מכיר את זה, היית שם. חבר הכנסת כהן, אני מכיר את זה, אני הייתי שם, אני חושב שחשבונות מים לא מגיעים ל-300 שקלים לקשישים. אוהו. עוד דבר, לגבי אוכלוסיות מיוחדות, בדברים האלה צריך לטפל באופן נפרד. הייתה חקיקה, היה מעורב בזה חבר הכנסת גפני בוועדת הכספים הקודמת, להחריג אוכלוסיות מסוימות שהן או דלות או כשמדובר בנכים או כשמדובר בחד-הוריות. הדברים האלה נעשים. חבר הכנסת כהן, יש עוד סוגיה אחת, אני מקווה שתצליחו לשכנע אותי גם מול רשות המים וגם מול רשות החשמל לעשות, להגיע למחיר דיפרנציאלי. במילים אחרות, כשמישהו משתמש עד כמות מסוימת, נקרא לזה מדרגה חברתית, יש לך מדרגת אמצע, שבזה רוב הציבור משתמש, יש את זה. לא, אין לך, יש לך שתי מדרגות. אנחנו נעבור לשאלה הבאה. ואני מציע שלוש מדרגות, שמדרגה אחת תהיה חברתית, בדיוק בעבור הקשיש בדימונה, שצריך לשלם הרבה פחות. מקובל. ואלה שמשקים דשאים ומשתמשים במים באורח נדיב, ישלמו הרבה יותר. אין על זה ויכוח. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תודה רבה. רגע, רגע, עוד לא גמרת. אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ לשאול את שאלתה. אני רואה שעוד לא השבתי לך על הפקת חשמל. כן, הפקת חשמל. ברשותך, חברת הכנסת, בתוכנית שלנו לאנרגיות מתחדשות היינו אמורים להגיע כבר ב-2014 ל-26 מגה-ואט חשמל מרוח. לצערי, זה לא הסתייע אף שכבר לפני שלוש שנים היינו בקשר עם יזמים שכבר ניגשו להשקיע בתוכנית שעניינה 150 מגה-ואט חשמל, 150 או 160, 158, ברמת-הגולן בלבד. הדבר הזה לא מסתייע בעיקר בגלל קשיים גדולים ביותר שאנחנו נתקלים בהם כשאנחנו מנסים את הדברים האלה ישיר מול מערכת הביטחון. במילים אחרות, לצה"ל או למערכת הביטחון יש דרישות ניכרות ביותר, אני לא רוצה כרגע להטיל אשמה או דברים מהסוג הזה, אבל בוודאי העיקריות הן סיבות תכנוניות. אלה הן הסיבות, אוקיי.  ולצערי הרב, סיבות תכנוניות אחרות זה כשאת צריכה לעתים להגיע למצב שבו אפילו בשביל לתקוע עמוד, כדי לבצע בחינה של משטר רוחות, את צריכה לעבור הליכי תכנון מהסרטים, ועל זה לא הצלחנו עדיין להתגבר, לא עם, ישראל, לא עם ועדות מחוזיות וגם לא עם ועדות מקומיות. תודה. בבקשה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אדוני השר, שאלתי היא בעניין ועדת צמח, שאתה וראש הממשלה מיניתם לבדיקת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי. על-פי המסקנות וההמלצות שפורסמו בספטמבר אשתקד, המלצתם לאפשר ייצוא גז בשיעורים מאוד מאוד גדולים, BCM500, שזה 500 מיליארד קוב. אחרי ההמלצות שלכם התברר שהערכות הבסיס לא היו ממש מדויקות, חלק מהקידוחים הכזיבו, התברר שהצרכים של משק הגז, של התעשייה הישראלית, של המשק הישראלי הם גדולים מן הצפוי. ושאלתי היא, האם נוכח המידע החדש, הממצאים החדשים, האם יש בכוונת הוועדה לשנות את המלצותיה כך שלפחות בשנים הראשונות לא יהיה ייצוא גז מישראל, כדי לאפשר את כל צורכי התעשייה ומשקי-הבית ומשק החשמל במדינת ישראל, שכמובן יאפשרו עצמאות אנרגטית חסרת תקדים ופריחה ושגשוג של התעשייה, והאם אתם מתכוונים לשקול מחדש את המלצותיכם בנושא ייצוא הגז ולפחות בשנים הראשונות לא לאפשר ייצוא כזה? תודה רבה. חברת הכנסת יחימוביץ, במסקנות ועדת צמח מדובר על כך שמדינת ישראל מבטיחה לעצמה את 25 השנים הבאות מבחינת הכמויות הזמינות לנו לצורך, לפני שמתחילים לייצא גז. ומגבלה נוספת, אם הזיכרון שלי איננו מטעני, זה שלפחות 50% מן המאגרים הגדולים, מכל מאגר, צריך להיות מיועד לצריכה מקומית, לפני שניגשים לייצוא. לכן, לפני שאנחנו יודעים שלרשותנו עומדת הכמות הזאת, לא יהיה ייצוא. לעניין הדיון במסקנות ועדת צמח, ואין זה, לא משנה, הרי ברור לגמרי שחלק מן הקידוחים שהיו, חלקם יצליח, חלקם לא יצליח. זה טבע העולם בתחום הזה, זה טבע המשק. כשנגיע לדיון בממשלה, ואני מניח שזה יהיה מייד לאחר שהממשלה הזאת תקום, לטעמי, מעבר לתקציב, זה הנושא הראשון במעלה שהממשלה תצטרך לדון בו. אנחנו מחזיקים, ככה, על בלימה, משק שמשקלו מיליארדים רבים, שיכול לשמש זרז גדול בתקופה הכלכלית הלא-פשוטה שלפנינו, ולכן גם הסוגיות האלה יעלו. אני מניח שהטענות, כפי שאת מעלה כרגע, שמא לא יישאר לנו מספיק גז, יעלו. אני, אפשר להבין מדבריך שכל עוד לא יהיה ביטחון שצורכי משק הגז הישראלי מולאו, לא יהיה ייצוא גז ממדינת ישראל? בכך שכל עוד אין ביטחון, נדמה לי, ברשימה של ועדת צמח של 25 השנים הקרובות, אנחנו יודעים שיש לנו גז, ואגב, זאת תקופה נעה קדימה, ונדמה לי שהמספר הראשון ��הם נקבו, נכון לרגע זה, זה BCM 450, 450 מיליארד מטרים מעוקבים כן. והם יצאו מתוך הנחה שהכמות שאפשר לייצא היא 350 ומעלה. כרגע, כבר, לפי מה שיש. ברגע זה, או: נכון לרגע זה, אלה הם, זו נקודת המוצא שלנו. אם כן, מדוע לנקוב במספרים, כשהבסיס, בסיס הנתונים, השתנה, בדיעבד? אני עוד לא רואה שבסיס הנתונים השתנה.  יצאו מתוך הנחה שבכל האגן המזרחי של הים התיכון יש בערך 1,400, סליחה, יש בערך BCM 3,500, ומתוך זה כ-40% למדינת ישראל, שזה בערך BCM 1,400, ומתוך זה, מה שכבר מצאנו בעין, אף שחלקו לא הוכרז כתגלית, זה בערך 800, ויצאו מתוך הנחה שמה שכבר יש בעין, נדמה לי שזה 100 או 150 יותר. עכשיו, אין לי שום ספק שכאשר יתחיל הדיון בממשלה על הדברים האלה גם הסוגיות האלה יעלו, ואם יסתבר שאין לנו משהו, נצטרך לראות איך את המספרים האלה משנים. אבל זה לא מה שאני, שהובא לתשומת לבי ברגע זה. אדוני היושב-ראש, שאלות נוספות. אני, כל מה שנותר לי זה רק להצטרף למסכת הברכות שקיבלת. ארבע שנים של עבודה, שבהן הצלחת לחולל מהפכה, גם בתחום המים, גם בתחום האנרגיה, ועל כך אני מברך אותך ומאחל לך המשך הצלחה. אגב, תרשה לי, כאחד שהיה פעמיים שר התשתיות, להזדהות, לפחות, עם השאלה של חברת הכנסת יעל גרמן. אני חושב ששנינו יודעים שבעצם הבעיה המרכזית שלך זה האוצר, ולא משהו אחר, הוא רמז על כך, ואותם אזרחים, שעמדו, בשנים הכי קשות, בנטל של הבצורת, ושילמו את המחיר היקר, הגיע הזמן שקצת יניחו להם ויעשו להם קצת הנחה. אז אם זה עוזר, אני מצרף את המלצתי לך בכך שאני אומר לך: אל תחשוש מהם. אתה, בסיכומו של עניין, נבחרת על-ידי הציבור גם כדי לייצג אותו. אדוני השר, קודם כול, תודה על הברכות. אני לא שר, אני, אני לא, תשמע, כמו הנשיא בארצות-הברית, כמו שגריר בישראל, פעם שגריר, פעם נשיא, תמיד שר, אדוני השר. חוץ מזה, אני גם צריך לדאוג לעצמי באיזושהי צורה. הדבר השני זה לגבי משרד האוצר: אני לא רציתי להיכנס כאן, בדיון הזה, להתחיל להיכנס לחשבונות פנימיים. כל מה שהיה לי חשוב זה בוודאי להביא לתשומת לב חברי הכנסת, בוודאי החדשים, את הקושי הגדול ביותר בתוך המערכת הממשלתית. בתוך המערכת הממשלתית. ואני רוצה לקוות שכאשר נגיע כרגע לממשלה חדשה, גם אם לא נגיע לממשלה חדשה, צריכים חברי הכנסת לדעת ולהבין שחיוני לשנות את שיטת הממשל בתוך הממשל, בתוך הממשלה. אחרת ניקלע למצב, הממשלה יכולה להחליט מה שהיא רוצה, אבל בסוף הפקידות תבצע את מה שהיא, אתה מתכוון לומר שמי שיש לו האחריות, שתהיה לו גם הסמכות. בלי שום ספק. תודה רבה. שיהיה בהצלחה. מכובדי, אנחנו עוברים עכשיו לדיון הבא, שמבחינתי הוא חשוב, הוא מרגש, הוא לאומי, והנושא הוא נושא פרשת יונתן פולארד, אגב, מי שהעלה את הנושא הזה והביא את זה בדבקות זה חבר הכנסת יוני שטבון וגם חבר הכנסת נחמן שי. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת המיוחדת בנושא יונתן ג'יי פולארד, נושא שיזמו, כפי שאמרתי, את העלאתו, לקראת ביקורו של הנשיא אובמה, חבר הכנסת יוני שטבון וחבר הכנסת נחמן שי. פולארד, יהודי ציוני בכל רמ"ח איבריו אשר חי את חייו בארצות-הברית ועבד באגף המודיעין של הצי האמריקני בוושינגטון, נתפס והורשע לפני 28 שנים על-ידי הרשויות האמריקניות באשמת ריגול למען מדינת ישראל, ונידון בשל כך למאסר עולם, עונש שהוא מרצה עד היום. הסוגיה של פולארד איננה יותר סוגיה מדינית, ביטחונית ופוליטית. זו בראש ובראשונה, מבחינתי, סוגיה הומניטרית, אנושית, ומחויבותה של המדינה למי שפעלו בש��ה ולמענה מתוך ציונות ואהבת הארץ לעשות כל מה שנכון וראוי כדי לסיים את הפרק הכואב הזה, הן בחייה של מדינתנו, אך בראש ובראשונה, ובעיקר, בחייו של פולארד. כמפקד בצה"ל ושר הביטחון לשעבר, כמי שפיקד על חיילים בשטח והתחייב בפני אימהות כי צה"ל ומדינת ישראל יעשו הכול כדי להחזיר את בניהן בשלום הביתה, ובהתאם לרוחו של בן-גוריון, ו"תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך", אני רואה בהחזרתו של פולארד הביתה משימה עליונה וחשובה שממשלת ישראל צריכה להירתם אליה ולפעול ככל יכולתה. כשם שמדינת ישראל עושה הכול להחזיר לגבולותיה את החיילים החטופים והנעדרים, משימה שלא תיזנח לעולם, כך יש לכולנו מחויבות מוסרית וערכית לפעול לשחרורו של פולארד. במציאות המודרנית מדינות משחררות אסירים מסיבות רבות: קידום השלום, תנאים הומניטריים, מחוות ויחסים בין מדינות הובילו לשחרור שבויים, מרצחים ומחבלים. אין מדינה שהתמודדה עם הנושא הכואב הזה כמו מדינת ישראל, אשר למען קידום אינטרסים אזוריים שחררה רבבות מרצחים אשר חלקם אף חזרו לעסוק בפעולתם הרצחנית. מדינת ישראל מכירה את הקשיים במצב הזה. אנחנו חיים את הדילמות הערכיות, אך פעמים רבות אנו נדרשים להתגבר על תחושת הבטן ולפעול בהתאם להיגיון ולצורך. למרות חומרת מעשיו של פולארד, יש לזכור כי הוא אינו נכלל באותה קטגוריה כמו האסירים שזה עתה הזכרתי. הוא איננו מהווה איום או סכנה על שום גורם, ואפשר לומר בוודאות כי לא יחזור לפעילות שבגינה נידון למאסר. אני מאמין כי יש היום תמימות דעים בקרב כל מנהיגי מדינת ישראל, והנושא חוצה כמעט את כל סיעות הבית הזה, כי לאחר ריצוי עונש מאסר של 28 שנים בכלא האמריקני, ובגיל 60, נכון וראוי לאפשר לפולארד לחזור למדינת ישראל ולסיים את חייו בכבוד, כאדם חופשי, בחיק משפחתו ומולדתו, מדינת ישראל, שאותה הוא אוהב. אני יודע כי רבים מההנהגה האמריקנית בהווה ובעבר, משני צדי המתרס הפוליטי, משני הבתים, מקרב אנשי הביטחון, וגם גורמים בבית הלבן, מסכימים עם עמדתנו זו. אני קורא לנשיא ארצות-הברית לקדם בביקורו הקרוב בישראל גם את נושא שחרורו של פולארד, זו מחווה הומניטרית, בעיקר זה צעד מתבקש שיוביל לבניית נדבך נוסף באמון בין מנהיגי המדינות ובין העמים. אני מתפלל ומקווה שביום שבו נקבל את פני הנשיא, נשיא ארצות-הברית, בשדה התעופה, נזכה לראות את פולארד דורך על אדמת הקודש. אמן. אני מתכבד להזמין לפתוח את הדיון את חבר הכנסת שטבון. בבקשה. קודם כול, תודה מיוחדת לאדוני היושב-ראש על שנעתרת לבקשתי בהתראה קצרה לפני שבוע להביא את הסוגיה הזאת לסדר-היום. אני רוצה דווקא לפנות לנשיא ארצות-הברית, מר ברק אובמה: אנו, אזרחי ישראל, שמחים ונרגשים לקראת ביקורך במדינתנו. בשעה זו, של תקווה ופתיחת דף חדש, אנו מבקשים לפנות אליך בנושא הכואב לכל אחד ואחת מאתנו. נשיא מדינתנו שמעון פרס וראש ממשלתנו בנימין נתניהו כבר פנו אליך באופן רשמי, בשם כל אזרחי מדינת ישראל, בבקשה לשחרר את יונתן פולארד. פולארד כבר מרצה קרוב ל-28 שנה בכלא, ובעוד שבועות ספורים ימלאו 10,000 ימים למאסרו. 10,000 ימים למאסרו. ממשלת ישראל ויונתן עצמו הביעו חרטה כנה ועמוקה על הפרת החוק האמריקני. הלקח נלמד ונצרב, והאמן לנו שהוא נצרב היטב. אנחנו מלאי הערכה למזכירי המדינה קיסינג'ר ושולץ ולבכירים האמריקנים הרבים שכבר קראו לשחרורו של יונתן בשל העונש חסר התקדים. מצבו הבריאותי הרופף מוסיף דחיפות רבה לפנייתנו, אולם בעיתוי מיוחד זה אנו מבקשים לפנות אליך דווקא כאזרחים פשוטים, פנייה מעומק הלב. אנו מקווים שתמצא לנכון לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להשיב סוף-סוף בחיוב על הפניות הרבות לשחרורו של פולארד, כולל פניותיהם של נשיא המדינה פרס וראש הממשלה נתניהו אשר כאמור כבר פנו אליך בשם כולנו. כבוד הנשיא אובמה, כמי שמסמל את ערכי החמלה, האנושיות והתקווה, שארצות-הברית וישראל כל כך דוגלות בהם, קצוב כבר את עונשו של פולארד, ותן לו לרצות את שארית ימיו כאדם חופשי. בוא לישראל עם הבשורה שהפרשה הטרגית והכואבת הזאת נמצאת מאחורינו. אדוני הנשיא, אני חושב, מה שקראתי עכשיו זה בעצם מכתב שחתמו עליו, עד הדקה הזאת חתמו עליו יותר מ-109,000 ישראלים, ועוד היד נטויה. בשמם ובשם כל אזרחי מדינת ישראל, ואני מאמין גם בשם כל חברי וחברות הבית הזה: שחרר את יונתן פולארד. בוא אתו יחד לליל הסדר, ונחגוג עם כל עם ישראל, יחד אתו פה, בפסח הקרוב. שוב, תודה רבה לכל חברי וחברי הכנסת מהשמאל, מהימין, מהמרכז ומכל המקומות, שנעתרו ובאו וידברו בנושא החשוב הזה. תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה. אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני זוכר את הדקה, או הרגע הזה, שבו יונתן פולארד נעצר בכניסה לשגרירות ארצות-הברית. היינו אז בביקור בניו-יורק, שגרירות ישראל. שגרירות ישראל בוושינגטון. אני זוכר את ההודעה מגיעה, את הציר בשגרירות, אלי רובינשטיין, מתקשר ליצחק רבין ואומר לו: נעצר מישהו בכניסה, אין לנו מושג במה מדובר. לקח כמה שעות או כמה ימים והתברר שהיה לנו מושג במה מדובר; לא ליצחק רבין עצמו ולא לקודמו, משה ארנס, אבל היה מי שידע על המעשה הזה בארץ, ואחר כך הדברים התגלגלו והלכו, הסתבכו והלכו, עד שהגיעו למקום שבו הם עומדים היום, מקום ללא מוצא. הוא יושב, יונתן פולארד, בכלא 28 שנה, והגיע הזמן לשחררו, לקצוב את עונשו. כבר היה צריך לקצוב את עונשו ולהתייחס אליו כאל אדם, כאל יצור אנושי, שאביו נפטר, ואמו נפטרה, ובני משפחתו אינם, ועדיין הוא יושב בכלא. אפילו כשישב שבעה על אביו לא ניתן לו לצאת מהכלא, והכנסת הזאת התאחדה במכתב נדיר של יותר מ-100 מחברי הכנסת, ושלחנו את זה לסגן הנשיא בארצות-הברית, יושב-ראש הכנסת שלח, ותשובה אפילו לא קיבלנו. נכון שיונתן פולארד ריגל, נכון שהוא בגד, נכון שהוא גם נענש על כך, ונכון שהוא מיצה את עונשו עד הטיפה האחרונה. עד הטיפה האחרונה. אין תקדים בהיסטוריה האמריקנית שאדם ישב בכלא כל כך הרבה שנים על האשמות כאלה, על אישומים כאלה, על הרשעות כאלה, ולא ניתן לו בסופו של דבר לצאת. ארצות-הברית מסרבת אפילו לקצוב את העונש, אפילו לומר מתי סוף-סוף הוא יזכה לראות קרן שמש אחת מחוץ לכלא שבו הוא נמצא עד היום הזה בתנאים מחמירים מאוד. ישראל קיבלה על עצמה את האחריות המלאה למעשה הזה, הפסיקה לעשות כל מעשה ממשפחת הריגול על אדמת ארצות-הברית, נתנה ליונתן פולארד אזרחות ישראלית, והיא אחראית היום לכך שיש לשחרר אותו. מאז 1995 ניסו ראשי ממשלה לפנות לנשיא ארצות-הברית, פעם זה היה יצחק רבין, אחר כך זה היה בנימין נתניהו, ושוב בנימין נתניהו, אבל כל הפניות האלה לא הועילו. אני מעריך את ארצות-הברית, אני מעריץ את שיטת הממשל בארצות-הברית, את הצדק האמריקני, ואני אומר לכם באחריות מלאה שאין לי שמץ של מושג מדוע ארצות-הברית ממשיכה לנהוג בו כפי שהיא נוהגת. כל מי שהגיע אל עומק המקרה הזה, כולל מנהיגים ובעלי תפקידים בארצות-הברית, אומר שהגיע הזמן לשחרר אותו. האחרון שבהם היה הנרי קיסינג'ר, והוא מצטט במכתב שהוא שלח לנשיא אובמה לפני כשנה, הוא מצטט את שר ההגנה לשעבר, את ראשי השירותים לשעבר ובעלי תפקידים אחרים בממשל האמריקני, שכולם אומרים: הגיעה העת להעניק ליונתן פולארד חנינה, ואף אחד מהם לא חשוד בכך שהוא לא מבין את חומרת המעשה ולא מבין את המשמעויות שלו. אבל גם אצלם הגיעו למסקנה שמספיק, enough is enough. לא צריך להמשיך להחזיק אותו בכלא. אני חושב שמהכנסת היום, כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, וכפי שאמר עמיתי חבר הכנסת יוני שטבון, הגיע הזמן שהכנסת הזאת תתאחד בקריאה ברורה וצלולה ערב ביקורו של הנשיא אובמה בישראל, לשחרר את יונתן פולארד. זה צריך להיות המעשה שיעשה הנשיא אובמה כאשר הוא יגיע לארץ. לא מותנה במשא-ומתן עם הפלסטינים, לא מותנה בוויתורים ולא מותנה בהישגים שם. מותנה במקרה האנושי והפשוט של האדם הזה, שראוי שיסיים את חייו מחוץ לכלא. תודה. אני מודה לך. חבר הכנסת אורי אריאל. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, שלח את עמי, שלח את יונתן לחופשי. 28 שנים יושב אחינו יונתן בכלא האמריקני ללא קציבת זמן עונשו, ללא חופשות. גם בעת מות אביו, זיכרונו לברכה, הממשל האמריקני לא אישר ליונתן לצאת ולו לשעות בודדות להלוויה. כמה אמונה יש לאיש הזה, כמה כוחות נפש יש לאחינו יונתן, כמה חזקה אסתר אשתו. האיש לא נשבר, ובעזרת השם, ככל שידע שפה אנחנו ועם ישראל דואגים לו, כך יהיה לו כוח להמשיך במסכת הנוראית שהאמריקנים עושים לו, ועושים גם לנו. דניס רוס ואחרים כתבו, אמרו, שיונתן הוא קלף מדיני. ואני אומר לכם מה אומר יונתן, בשיחה אחת ויותר מאחת: אני לא אהיה קלף מדיני כדי שנשיא ארצות-הברית ישיג הישגים, מה שנראה בעיניו הישגים, על חשבון מדינת ישראל. כמה תעצומות נפש צריך כדי להגיד את זה, כדי להגיד את זה אחרי 28 שנים. אני חייב לציין את פועלו של ראש ממשלת ישראל, מר נתניהו, שהודה בעניין באופן ציבורי, נתן ליונתן אזרחות, ואף סיכם בסיכום גמור עם נשיא ארצות-הברית שיונתן ישוחרר, והנשיא לא עמד במילתו, הסברים שונים ומשונים. העובדה היא שנשיא ארצות הברית, בשונה מהמקובל, לא עמד במילתו ויונתן יושב בכלא. זה תלוי במידה רבה בנו. אומרים לי, ואני, חברים, עוסק בעניין הזה שנים רבות. הייתי עם השר מיכאל איתן, שהיה יושב-ראש, הייתי עם חברנו אופיר פינס-פז, שהיה יושב-ראש השדולה, לימים העבירו את המקל הזה אלי, ואנחנו כולנו כאיש אחד, בעניין הזה אין מחלוקות, כאיש אחד מנסים יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, האמינו לי, גם בימים האחרונים, לפתח עוד אפשרויות, עוד שיטות, ולא צלחנו. אני מקווה שבעזרת השם תישמע תפילתנו, זעקתנו, שוועתנו, כלפי היושב במרומים, ובעזרת השם יונתן יחגוג את חג החירות פה עמנו, בארץ-ישראל, בירושלים, ותבוא הישועה לאשתו אסתר ולכל עם ישראל. אמן. תודה לך. אני מזמין את חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בבקשה. אחריו, חבר הכנסת רובי ריבלין. אדוני היושב-ראש, חברי, לפני שלושה ימים חתמתי על העצומה. פנו אלי להיות, חבר הכנסת אורי אריאל, אני גם מדבר אליך, להיות יושב-ראש משותף עם חבר הכנסת אורי אריאל, אולי הוא יהיה שר עוד מעט. אני סירבתי. אמרו לי: קח 24 שעות. באו אלי כל הקבוצה, ואני חשבתי, ואני רוצה לחלוק אתכם ארבעה דברים שבגללם הסכמתי לשרת עם ידידי חבר הכנסת אריאל, מדוע אני חושב, ואני חולק על אדם שאמון על ענייני ביטחון, ה��יתונאי איתן הבר, שחושב שהתהליך הזה של פנייה לנשיא אובמה יפגע ויש לתת לצינורות הרגילים לעשות את שלהם, ומדוע צריך לעשות את זה עכשיו ובמהירות, כי יש פה אולי רגע של חסד. אני גדלתי אמון על הכבוד לשירותי הביטחון הישראליים. דודתי מלכה ברוורמן הייתה יד ימינו של איסר הראל. כל מי שמכיר אותה אומר, ואיסר בעצמו אמר לי: היא ניהלה את המוסד. הייתה אישה צנועה, שהקדישה את חייה, עם חלק מהאנשים שנמצאים, ואני יש לי כבוד גדול לאותם אנשים, חלקם עלומים, שמשרתים בשירות. הייתה לי עוד חוויה, חבר הכנסת ריבלין, הייתה לי עוד חוויה: אני גדלתי ברחוב חורגין 14 בשכונת הפועלים ברמת-גן, רמת-יצחק. ברחוב חורגין 12 היה אדם בשם ד"ר וייזר שהייתה לו בת יפה, תמירה, מבוגרת ממני באיזה עשר, 12 שנה, ושמה היה דליה וייזר. היא התגייסה לצה"ל, ולימים שמה שונה לדליה כרמל, היא אותה דליה כרמל שחתמה על המסמך שהכריחו אותה לזייף בכירי המערכת בישראל בנושא "הפרשה". לאחר מכן שלחו אותה לארצות-הברית, הרסו את חייה. היא בת 75 היום. ואני מוכרח להגיד לכם, בנושא "הפרשה" אני גם נכנסתי אישית, למדתי אותו. וכמו שחלק מהוותיקים כאן, כמו יעקב פרי, זוכרים היטב, לאחר שתלו שניים במצרים, יתר אותם אנשים תמימים ואידיאליסטים ישבו בכלא. משה דיין ובכירי מערכת הביטחון לא רצו לשחרר אותם, והיה זה מאיר עמית, דליה הגיעה אז גם לדבר, שפתח. אם לא היה מאיר עמית אז, החבר'ה האלה היו נרקבים ואף אחד לא היה משחרר אותם. ולכן אני אומר לכם בצורה מאוד מאוד ברורה: אני לא רואה ביונתן פולארד גיבור ישראלי. לא. אני חושב שיונתן פולארד הוא כמו רבים, חלק צעירים אידיאליסטים, חלק שבאים מכיוון אחר, שנכנסים לתוך מערכת ומשרתים בה. האיש הזה מיצה את העונש מעל ומעבר. הגיע לכאן לורנס קורב, תת-שר ההגנה האמריקני לשעבר. הוא נפגש עם הנשיא, נפגש עם ראש הממשלה, ואתמול פגשתי אותו בלשכתי. הוא הגיע, והייתה לי שיחה בנושא השני, שכמה אנשים אומרים שפולארד, מעבר לכל מה שידוע, יש עוד דברים שהוא עשה עם מדינה אחרת, ולכן אי-אפשר לשחרר אותו. אומר לורנס קורב: להד"ם, תת-שר ההגנה, אומר ג'יימס וולסי, ראש ה-CIA: אין שום דבר אחר. מה שקרה ליונתן פולארד, שהוא הפך להיות קלף קטן. בהתחלה, דמויות מפתח במדינת ישראל לא היו מעוניינות להחזיר אותו. לימים הדברים השתנו, ולכן היום הוא כבר מיצה מעל ומעבר. תשוו את האחרים, צריך להחזיר אותו הביתה. עכשיו, כותב איתן הבר: אנחנו נפגע אם נעשה את זה. זו לא דעתי. בשביל זה אני זוכר היטב, ותסלחו לי, בנושא של גלעד שליט, הייתי גם שר בממשלה, ואין לי ספק, חיים כץ, אין לי ספק שאם לא היה לחץ ציבורי לגבי שחרור גלעד שליט ייתכן שחלק מדמויות המפתח בישראל לא היו פועלות. ולכן אני מאמין שצריך להעלות את הלחץ. אבל בשום פנים ואופן זה לא קשור לתהליך השלום. ופה אני בא לחלק מעמיתי במרצ שלא רוצים לחתום: ברגע שפולארד הופך לקלף מדיני, וזה לא משנה, הלוא אני מאמין שישראל צריכה לחזור לגבולות 67' פלוס הגושים, אחרת תהיה מדינה דו-לאומית, ואני מתפלל שלא יהיה פה תהליך שלום אלא החלטות לשלום. אבל פולארד לא שייך לעניין, לא שייך לעניין הזה. ברגע שהפכו אותו לקלף מדיני, גם הישראלים, אז הרגו את הסיפור, כי אז, כמו שנאמר, אם דניס רוס בעצמו אומר, אם הוא לא קלף מדיני, היו צריכים לשחרר אותו מזמן. אבל כשעושים את החישוב האם נקבל משהו, ואנחנו לא נותנים, אז הוא יישאר בכלא. האיש הזה צריך להיות משוחרר, אומרים את זה כל הבכירים היום. ולכן אני חושב שהעצומה הזאת צריכה להיות בצורה ברורה, של מאות אלפי אנשים, ולהגיד: האיש הזה חטא לארצות-הברית, האיש הזה כבר שילם יותר מכל אחד אחר, להחזיר אותו הביתה, לבקש את המהלך ההומניטרי מברק אובמה, אבל גם שבכירי מדינת ישראל ייקחו את זה בצורה רצינית. תודה רבה. אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת רובי ריבלין. בבקשה. מכובדי יושב-ראש הכנסת פואד בן-אליעזר, רבותי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, כבר שנים רבות, אפשר אפילו לומר שנות דור, נמק בכלאו אחינו יהונתן. מאז נגזר דינו למאסר עולם כבר הספיקו חומות רבות ליפול בעולם, עמים יצאו מעול כיבוש, אוכלוסיות שלמות שוחררו לחופשי, שבויים וחטופים שבו לביתם. ורק חומותיו של בית-הכלא הפדרלי, המקום שבו מוחזק אחינו יהונתן, עומדות בצורות כבעבר. כשנחשף יהונתן אז, בשנת 1985, הסתרנו אותו בבושה, העם בישראל, ממשלות ישראל ומדינת ישראל דחקו אותו מסדר-היום הציבורי והתכחשו אליו. את הקולות המעטים שקראו אז לפעול השתיקו בכך שיש כתם של בגידה, של מעילה באמון, על הדגל הכחול-לבן שלנו, ולכן טוב להחריש. חשבנו שכך נעזור לו. חשבנו שאם נפעל מאחורי הקלעים בשקט ובתבונה אפשר יהיה להביא לשיקום האמון בין ישראל לארצות-הברית. חשבנו שהשתיקה וההבלגה יובילו לפריצת דרך שתביא לשחרורו של יהונתן. אבל לאט לאט הבינו כולם, הציבור בישראל ונבחריו, שהפעולה השקטה לא תעזור, ויש לפעול באופן גלוי ודחוף למען שחרורו של יהונתן פולארד. מכובדי, היום עלינו להכות על חטא. כמו אחי יוסף, בשעתם, גם אנחנו צריכים להכות על חטא, חטא מכירת אחינו יהונתן. כמו אחי יוסף אנו אומרים היום לעצמנו, החברה הישראלית אומרת לעצמה, אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו יהונתן, "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", כמסופר במקורות. אינני מעלה על דעתי, ואסור לנו להעלות על דעתנו, שאיחרנו את המועד. לאחר שהכירה מדינת ישראל ביהונתן ניסו ממשלות ישראל לדורותיהן להביא לשחרורו, אך לשווא. זה 26 שנים שארצות-הברית נוהגת ביהונתן, ובמדינת ישראל, בעניין זה, במידת הדין. וארצות-הברית ידועה ב"מידת הדין" שלה. כאשר הלך לעולמו אביו של יהונתן, יהונתן לא הורשה לסעוד את אביו על מיטת חוליו, חשבתי לתומי, על-פי בקשתו של אורי אריאל, ופניתי לנשיא אובמה, חשבנו לתומנו שעם פטירתו של אביו יתירו ליהונתן ללוות אותו, כחסד אחרון לאב קשיש, בביטחונות מלאים שהוא יוחזר לכלא. יחד עם חברי כנסת נוספים, בראשות אורי אריאל, בקדנציה הקודמת, פנינו אז לסגן נשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן בבקשה לאפשר לפולארד לצעוד אחר מיטת אביו בדרכו האחרונה. לא ביקשנו שישחררו אותו, לא דרשנו הטבות או הקלות, אלא מחווה אנושית ממדינה אחות, ממדינה ידידותית, אך שוב תקוותינו היו לשווא. חומות הכלא הפדרלי אינן נפתחות ולו לרגע, ולבנו כאן בישראל נמלא כעס, תסכול ואכזבה. מכובדי, ואני עכשיו עובר לדברים שאמר ברוורמן, שגם הוא  מצד אחר, חלק בלובי הזה, יש חילוקי דעות בינינו לבין האמריקנים, ואין בכך פגם. אלו מחלוקות בין ידידים, ידידים אמיתיים, חלקן אפילו לשם שמים, כמו שהמחלוקת היא כאן, אני כבר לא יודע לומר בין כאן לכאן או בין כאן לשם, כי המחלוקת היא כמעט בתוך כל אחד מאתנו, ואנו חיים, שתי האומות, בצל המחלוקות. אולם יהונתן פולארד איננו יכול להיחשב מחלוקת שאפשר לחיות עמה. על האמריקנים לדעת שזאת כבר אינה מידת הדין, שכן גם במידת הדין ��ש מידתיות. ידוע ומוסכם גם על בכירים בממשל האמריקני שיהונתן נענש מעל ומעבר לענישה המקובלת ושילם על שליחותו למען מדינת ישראל במחיר חייו המבוזבזים. גורלו של יהונתן פולארד הוא כתם המעיב על היחסים שבין ישראל לארצות-הברית. בעיני רבים בישראל, יהונתן פולארד חשוב כאסיר ציון ממש. מכובדי, דווקא לקראת ביקורו של הנשיא, נשיא ארצות-הברית אובמה, עלינו לזכור כי שמו של יהונתן עלה לא פעם כקלף מיקוח ששומרת ארצות-הברית לקידום המשא-ומתן המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים, כפי שהיטיב לומר זאת ולתאר זאת חברי חבר הכנסת פרופסור ברוורמן, ואם באמת מדובר באיזה קלף מיקוח, שחרורו יהיה בבחינת מחווה בתמורה לוויתור, חלילה, על שטחי מולדת. אנחנו אומנם מצפים בכל מאודנו לשובו של יהונתן, ואולם אל לאיש, מימין או משמאל, להשתמש בו, ביהונתן, כמשקל נגד לארץ-ישראל. שחרורו של פולארד הוא נושא נפרד ועצמאי בתוך מערכת יחסינו עם האמריקנים, ועלינו להמשיך לתבוע את שחרורו ללא הרף. יהונתן צריך לשוב לעמו ולארצו, בזכות ולא בחסד, בדין, ולא כמחווה של רצון טוב, כי מידת הדין מיצתה את עצמה. תודה רבה לך, אדוני. אני מודה לך. מכובדי, לפני הדובר הבא אני מבקש להדגיש שהשר יולי אדלשטיין יביא בסוף הדיון את עמדת הממשלה. סיכום הדיון וההצבעה יהיו במועד מאוחר יותר. אני פותח עכשיו את הדיון לדיון אישי, ואני מבקש להקפיד על לוח הזמנים. לכל אחד ניתן זמן של שלוש דקות. אני מזמין את חבר הכנסת שמעון אוחיון. בבקשה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום הזה והישיבה המיוחדת הם באמת קשים במיוחד. הם קשים, אבל גם חשובים. היום הוא קשה בשל הנסיבות, יונתן פולארד עדיין יושב בכלא, עשרות שנים, חולה, מיואש, חסר אונים, אולי אפילו כבר ללא תקווה, עשרות שנים, יום אחרי יום. והיום הזה הוא גם חשוב, כי בדיוק בשביל זה אנחנו נמצאים כאן, נבחרי העם, שהוא בוודאי תולה בנו את תקוותיו בשעות הקשות. כבר נאמר, ומן הראוי לחזור ולציין זאת: רוצחים, פושעים חמורים, אנשים שנטלו חיי אדם, יצאו לחופשי כבר מזמן, וראו אור יום, ורק יהונתן פולארד נשאר כלוא בודד במשך שנות דור שלם, איש שהחטא היחיד שנטען כלפיו הוא דאגה לביטחון מדינת ישראל והקרבת חירותו האישית בעבור המדינה היחידה שיש לעם היהודי ובעבור אזרחי המדינה הזאת. במשך כל אותן השנים שריצה בכלא לא זכה יונתן מעולם לצאת לחופשה, גם לא להשתתף בהלוויית אמו. נאסר עליו לדבר עברית או ללמוד מכתובים עבריים. במשך שנים היה צריך אפילו להילחם על דברים פשוטים, כמו שמירת חג הפסח, כמו אכילת מצות.  שמעתי את דבריו של חבר הכנסת אבישי ברוורמן, אבל היום, נדמה לי, אנחנו נמצאים קצת מעבר לאותם חישובים והתחשבנויות, שבוודאי היה להם מקום.  ציינת את אותה תקופה, שהיו כן הזדמנויות, והיו ניסיונות כאלה ואחרים, שמישהו רצה להסתיר, ורצו להביא את זה בחשבון בצורה כזאת. אני מציע שבשעה כזאת, באמת, הפרשייה הזאת הייתה צריכה להסתיים מזמן, מהסיבה העקרונית והבסיסית ביותר: חמלה. חמלה אנושית. הגמרא בבבא בתרא אומרת על הפסוק בירמיה: כה אמר ה', אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. אמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה, קשה מחברו. חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם, כי יש בו את כולם, ושבי כולל בתוכו כמובן את בית-האסורים. לכן לאורך כל הדורות, עם ישראל מסר את נפשו על פדיון שבויים. ובכל זאת אנחנו צריכים להכות על חטא, שפולארד ממשיך להינמק בכלא. אולי זה לא מקרה שהדרישה לפדות את יונתן עולה שוב היום, בתקופה הזאת, שבה אנחנו מציינים את יציאתנו ממצרים לקראת חירות פיזית ורוחנית, איננה מקרית. לכן, הגיעה באמת השעה שגם יונתן יצא לחופשי. המחיר שהוא שילם כבד מנשוא, ומחובתנו להתאחד בשעה כזאת כדי שגם הוא יזכה לחירות שלמה. אני רוצה לסיים כמובן בקריאה, גם, שהבית הזה יקרא לנשיא, נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, לחון את יהונתן פולארד ולשלח אותו לחופשי לקראת חג הפסח. אנחנו כמובן, כיהודים, ממשיכים, תמיד מתכוננים גם למאבקים וגם לתפילה, ואנחנו לא נפסיק להתפלל. אבקש לסיים בתפילה: אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה. השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן. אמן. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת משה פייגלין. אחריו, חברת הכנסת איילת שקד. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית אני מבקש להודות לחבר הכנסת ברוורמן, שאמר לנו כאן בגלוי שלפחות בתקופה מסוימת יהונתן פולארד נותר בכלאו משום שהיה זה גם רצונם של אנשים כאן, בארץ. זו אמירה חשובה ביותר, שנאמרה בצורה אגבית, לטעמי, ייתכן בהחלט שהבעיה הזאת עודנה שרירה וקיימת. יהונתן פולארד הוא לא בוגד. אנחנו צריכים להסתכל על יהונתן פולארד בעיניים יהודיות, ישראליות, ציוניות. יהונתן פולארד הוא סוכן ישראלי, עשה לנו שירות, לא ייתכן שאנחנו נסתכל על יהונתן דרך עיניים אמריקניות. יהונתן פולארד הוא גיבור, הוא גיבור ישראל, הוא הגיבור שחירף נפשו עבורנו, ומי יודע כמה מאתנו הציל ממש. אני על העצומה למען יהונתן פולארד אינני מתכוון לחתום. מדובר באותיות פורחות באוויר, מדובר במס שפתיים. לי אין שום כוונה להיגרר שוב אל מהלכים שאין מאחוריהם ממש, כפי שלהערכתי גם מהלך מסוג זה ילך ויחלוף עם בואו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה לכאן, אם אנחנו, חברי הכנסת, לא נעשה איזו פעולה ממשית, ואני מתכוון להציע כאן פעולה שכזו, ובכך תיבחן נאמנותנו שלנו למי ששלחנו לחרף נפשו עבורנו.  אחינו יהונתן, שחירף נפשו למעננו ובשליחותנו, לא היה היחיד שמילט את נפשו אל השגרירות הישראלית באותו יום מר ונמהר, לפני 28 שנים. מפעילו הישיר, אחד ממפעיליו הישירים, אלוף-משנה אביעם סלע, נמלט גם הוא עמו. ארצות-הברית דרשה בתוקף להסגיר לידיה את שניהם, את היהודי ואת הישראלי. ביהודי בגדנו, והסגרנו אותו לידי שוביו, סוכני ה-FBI, שהמתינו בחוץ. ואשר לישראלי, הוכחנו כי כשישראל רוצה, היא מסוגלת בהחלט לעמוד על שלה. אביעם סלע לא הוסגר, ואף נמצאה הדרך להשיבו ארצה. באותו יום הבנתי שמדינת ישראל אינה באמת מדינת היהודים, ישראל היא מדינת הישראלים. מתוך ההתכחשות הזאת לזהותה ויסודותיה, חברי חברי הכנסת, הולכת מדינת ישראל ומאבדת את הלגיטימיות והזכות לעצם קיומה. ביקרתי אצל אחי יהונתן פעמים רבות. כשראיתיו לראשונה, לא יכולתי לעצור בדמעותי. הרגשתי לא נעים. הוא, האסיר, שלמרות העינויים הקשים שעבר, ושמפאת כבודו לא אפרט אותם כאן, מעל הבימה, הוא נותר שלו ונינוח, ואילו אני, ציפור דרור, בוכה כתינוק. מאז מתנוססת תמונתו של יהונתן על דלת הכניסה של ביתי, ואי-אפשר לבוא אלי, אל ביתי, בלי לזכור את אחינו יהונתן. הבגידה בפולארד נמשכת עד היום. קשה להאמין, אולם העובדה הפשוטה היא שראש הממשלה דאז, מי שאישר את ההסגרה ומכהן כיום כנשיא המדינה, לא ביקש עד לאחרונה באופן רשמי את ��חרורו של יהונתן. דיבורים על כך שישראל עושה הכול, אבל הכול, שמענו ונמשיך לשמוע, נחתום על עצומות, אבל בקשה רשמית לא הוגשה מעולם, עד שבא ראש הממשלה בנימין נתניהו ועשה זאת לאחר כ-20 שנה. אבל הנחישות, רבותי חברי הכנסת, עודנה חסרה. שפת הגוף שלנו עדיין אומרת לאמריקנים, ואני מדבר על שפת הגוף של הממשל, לא של העם בישראל, גם לא של חברי הכנסת, שפת הגוף של הגורמים האחראים עודנה אומרת לאמריקנים: שמרו את פולארד לעצמכם, אנחנו לא באמת ממש רוצים אותו כאן. ריגול כפי שריגל פולארד מתבצע על-ידי סוכנים אמריקנים בישראל דבר יום ביומו, והדברים מתפרסמים באופן גלוי. יש לישראל כל היכולות והלגיטימציה לדרוש לקבל לידיה את אחינו יהונתן אם רק תרצה. אם רק נרצה. בעוד כשבועיים יגיע לארץ נשיא ארצות-הברית ויבקש לדבר כאן, מעל במה זו. ברוך בואך, נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, עם אחי יהונתן פולארד. אך אם תוסיף להחזיק באחי יהונתן, תיאלץ לדבר אל כיסאי הריק, ואני מקווה שלא רק הכיסא שלי יישאר מיותם במליאה הזאת.  אני קורא לכל חברי הכנסת לנקוט צעד דומה ולהוכיח כי קם בישראל דור חדש, דור שאינו מוכן להמשיך את הבגידה ביהונתן תחת מעטה פטפוטי הבל דיפלומטיים, דור של סולידריות כלפי כל יהודי, דור הנותן משמעות של אמת למושג מדינת היהודים: מדינה יהודית. תודה רבה. אני מודה לך. חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה, ואחריה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אדוני היושב-ראש, במבצע בן נון א', במהלכה של מלחמת השחרור, לחמה חטיבה 7 בגזרת לטרון כדי לחלץ את ירושלים מהמצור שבו הייתה נתונה. הקרב היה קשה, וחטיבה 7, שנכללו בה כוחות בלתי מאומנים וסבלה מנחיתות מספרית קשה, החלה לסגת. במהלך הנסיגה, שהתנהלה תחת ארטילריה ירדנית כבדה, בחיפזון ובאי-סדר, הושארו מאחור פצועים שהיה קושי לחלצם. הביקורת הקשה שעלתה בעקבות המקרה קבעה סטנדרט חד-משמעי בקרב לוחמי צה"ל: לא מפקירים פצועים בשטח. נכון, לעתים כשלנו ביישום הערך החשוב הזה, מפעולות כראמה ועד לקרב בקבר יוסף. אבל אלו מקרים יחידים, המחווירים מול המסר הברור שלא מפקירים פצועים בשטח. אבל יש מקרה אחד שבו הקביעה הזאת אינה מיושמת. נכון, הפצוע אינו שוכב בשדה קרב, אלא בתא כלא בצפון-קרוליינה, הוא אינו מוחזק בידי מדינת אויב, אלא בידי ידידתנו הגדולה ביותר. אך יש לומר בקול רם וברור: יונתן פולארד לחם למען מדינת ישראל, ועל מדינת ישראל, עלינו, לפעול מתוך אחווה ומסירות כפי שאומר לנו ערך הרעות, ולעשות הכול כדי להשיב את יונתן. ד"ר לורנס קורב, שהיה תת-שר ההגנה האמריקני בעת מאסרו של יונתן, אמר אתמול: אני חש חובה לפעול לשחרור פולארד, משום שהעונש שהוא ריצה הוא חסר פרופורציה, כאמריקני איני יכול להשלים עם חוסר הצדק שבדבר. פולארד הוא האדם היחיד בתולדות ארצות-הברית שריצה מאסר עולם בגין ריגול עבור מדינה ידידותית. צריך לשחרר אותו לא בגלל אינטרסים, אלא משום שזה הדבר הנכון לעשות. לקריאה זאת הצטרפו בכירים אמריקנים רבים, בהם מזכירי המדינה האמריקנים לשעבר הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ, סגן נשיא ארה"ב לשעבר דן קוויל, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר רודולף ג'וליאני, הסנטור ג'ון מקיין, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, ועוד רבים אחרים. אנו קוראים לאמריקני בכיר נוסף להצטרף אליהם, הנשיא אובמה, אנחנו שמחים לארח אותך כאן, במדינתנו, אך אנו קוראים לך, לקראת חג החירות הבא עלינו, עשה את הדבר הנכון והבא אתך את יונתן. אני מודה לך. חב�� הכנסת ניסן סלומינסקי, ואחריו, חבר הכנסת חיליק בר. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת והחברים שעסקו בנושא ועוסקים בנושא, הנושא המרכזי ביהדות זה ערבות הדדית, אנחנו ערבים האחד לשני. אני שמח שמדינת ישראל, כשקמה, אימצה לה את הנושא הזה של ערבות הדדית, אם בצבא, וזה בא לידי ביטוי, ואם בחיים. ועם זה, אני חושב שזה אחד הדברים שמובילים את הכנסת הזאת, הערבות ההדדית שבין האחד לשני. לכן כואב שבנושא הזה היו תקופות שהערבות ההדדית הזאת נשכחה, והפקרנו, על-כורחנו, אבל הפקרנו, ולא לחמנו. לפעמים אתה יכול להילחם ולא להצליח, אבל תילחם. היו תקופות שמחשבונות שונים לא נלחמנו, ואוי לנו, ואוי למי שרוצה להפוך את יונתן לקלף מדיני, שתמורת E1 יחזור יונתן, או תמורת דבר אחר מהסוג הזה. אוי לנו ואוי למי שאפילו מדמיין לעצמו ומעלה בדעתו את הדבר הזה. אני חושב שהנושא של יונתן נמצא בשני מישורים. מישור אחד זה המישור האישי, ובמישור האישי אין שום אפשרות להבין את ארצות-הברית. כל כך הרבה שנים  אני לא חושב שהיה מישהו, ואולי בעבירות פי-כמה יותר חמורות, שנשאר כל כך הרבה זמן, ולמרות כל ההמלצות ולמרות הכול, תמיד ברגע האחרון שחרורו נעצר. חמלה, נשיא ארצות-הברית, אין לך חמלה על אדם? זה במישור האישי. במישור הציבורי, המדיני, מהרגע שמדינת ישראל הכירה בו, עכשיו זה כבודה של מדינת ישראל. ואתה, נשיא ארצות-הברית, שניסית להוכיח, גם במערכת הבחירות וגם עכשיו, שישראל היא ידידה מהקרובות ביותר, ואתה מכבד אותה, איפה הכבוד? תראה, תראה משהו בנושא של מדינת ישראל, לכבודה של מדינת ישראל. אתה מגיע אלינו לקראת חג הגאולה, חג שבו שוחררנו כולנו, היהודים, והוא מסמל לכל העולם כולו, ולגזעים השונים, את השחרור. יש בידך היכולת, שאתה עצמך תעשה את זה. אם תעשה את זה, אני חושב שקנית את עולמך וקירבת את הלבבות ואת המדינות. אם לא תעשה את זה, באמת, תדע לך שכאילו היית צריך לעמוד פה ולדבר לפני מליאה ריקה. אני, בניגוד לקודמי, לא אצא, אף-על-פי שהיינו צריכים לצאת, אני לא אצא מהמליאה, כי לא נוכל להרשות לעצמנו, אני חושב, לבזות את נשיא ארצות-הברית ולתת לו לדבר בפני מליאה ריקה. אבל תדע לך שאם לא תביא אותו, אף-על-פי שנשב פה, לא נהיה פה. הבא את זה בחשבון. קנה את עולמך, כמו שאומרים, יש קונה עולמו בשעה. תודה לך. אני מודה לך. חבר הכנסת חיליק בר, ואחריו, חבר הכנסת יעקב פרי. חברות וחברי כנסת יקרים, מכובדי יושב-ראש המפלגה, יושב-ראש הכנסת, אני מתעסק יותר מדי במפלגה ביומיים האחרונים. מה, אתה רוצה עכשיו שערורייה חדשה? זאת לא טעות פרוידיאנית, זה הרגל בהיסח הדעת. קודם כול, אני רוצה להודות לחבר הכנסת יוני שטבון על היוזמה החשובה, שביקשת להעלות לסדר-היום את הנושא הטרגי והכאוב הזה, שהוא באמת פצע ענק בלבה של האומה שלנו, של העם היהודי. באמת, חבר הכנסת שטבון, זה כל כך חשוב לנצל את הכנסת הזאת ואת הבמה כדי להביע את התמיכה החד-משמעית שלנו בשחרורו של יונתן פולארד מהכלא האמריקני אחרי כל כך הרבה שנים. עם הגעתו הקרבה של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, לא סתם תופסות תאוצה הדרישות מהממשל האמריקני להעניק חנינה ליונתן פולארד. אנחנו רואים את זה בקריאות של חברי כנסת ובעצומות חברתיות ענקיות, בהתבטאויות של בכירים לשעבר בממשל האמריקני בתקשורת ובניירות רשמיים. יש פה חוברת מלאה של קריאות של בכירים ושל יודעי דבר בממשל האמריקני, הנרי קיסינג'ר, בן עמנו, שכותב:"Dear Mister President, Justice would be served by commuting Jonathan Pollard's sentence"; ג'ורג' שולץ, שכותב:"Dear Mister President, Jonathan Polard has paid a huge price and should be released from prison" . יש באמת התגייסות עצומה בציבור כדי לשחרר את בן עמנו. אני זוכר שבשנים הראשונות למעצרו של פולארד הייתה אפלה סביב הפרשה. לא ידעו מה קרה בדיוק, מה הוא עשה, עמדת ישראל לא הייתה חד-משמעית, מצד אחד לא הכירו בפולארד כסוכן חשאי, ומצד שני המדינה מימנה לו הגנה. אבל היום המצב שונה לגמרי. מדוחות CIA שפורסמו לא מזמן, ומבכירים, כמו שציינתי, בממשל, עולה כי המידע שהעביר פולארד עסק רובו ככולו באיומים על ישראל ממדינות ערב, ולא בסודותיה של ארצות-הברית. פולארד לא ריגל כדי לפגוע בארצות-הברית, אלא כדי לעזור לישראל מבלי לפגוע בארצות-הברית. עוד מתקופתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, עמדת ישראל תמיד הייתה חד-משמעית וברורה בבקשתה לשחרר את פולארד, לא רק מפני שהוא ריצה כבר  אגב, אמרו פה הרבה 26 שנים, אבל הוא ריצה למעלה מ-27 שנים, אלא מפני שהעונש הוא לא פרופורציונלי ביחס לחומרת המעשה. מאסר עולם לא קצוב בזמן הוא לא עונש סטנדרטי גם בארצות-הברית. ד"ר לורנס קורב, ששימש תת-מזכיר ההגנה של ארצות-הברית כשנכלא יונתן פולארד, כינס ביום שלישי מסיבת עיתונאים פה בירושלים, והוא הודה בעצמו שמאסר עולם בלתי קצוב הוא עונש מוגזם, מוגזם מדי עבור העבירה שעבר פולארד. הוא גם ציין שהממוצע הנהוג לעבירות דומות הוא שבע שנים, יהונתן פולארד כבר ריצה פי-ארבעה מזה. זה נושא מלא אמוציות, זה נושא שכולנו כואבים, זה פצע בלב שלנו, וזה עובר ומחריף עוד יותר עם הזמן, ככל שפרופורציות העונש גדלות. על כן אני מבקש באמת, בשם כולנו אני חושב, להעביר לממשל אובמה מסר: שחרורו של פולארד לא יפגע בביטחונה או בהרתעתה של ארצות-הברית. ובעת הזו, ערב ביקורו של נשיא ארצות-הברית, זוהי חובתנו כחברי כנסת וכנציגי העם היהודי להשמיע קול חזק וקריאה מיוחדת ולומר לנשיא: כבוד הנשיא אובמה, הוא שם שנים רבות מדי, הוא ריצה עונש כבד מדי. תן לו לסיים את המשך חייו בכבוד, כבן העם היהודי, בארצו ארץ-ישראל. שחרר את פולארד, שחרר אותו עכשיו. תודה רבה. אני מודה לך, חבר הכנסת חיליק בר. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב פרי. אחריו, ברשותכם, אני מעלה את חבר הכנסת אופיר אקוניס, על מנת שיוכל להחליף אותי. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת נכבדים, זה 28 שנים מוחזק בכלא האמריקאי יונתן פולארד, חלקן בצינוק ובבידוד, חולה, וכל הניסיונות לשחררו עלו בתוהו. אני מבקש, ברשותכם, לפתוח את דברי הקצרים בציטוט של שר החינוך לשעבר, חבר הכנסת דאז אמנון רובינשטיין, מדברים שנשא פה מעל בימת הכנסת בשנת 2001: "צריך לומר את האמת: גם במדינות ידידותיות כמו ארצות-הברית, ובדמוקרטיות, יש עיוותים משפטיים. משפטו של פולארד היה עיוות גדול מאוד. אני לא אשכח את נאום התובע הכללי" כוונתו, כמובן לתובע האמריקני, "זהו נאום שמקומו לא יכירנו בבית-משפט כאשר תובע כללי אומר: אתה לא תראה את אור השמש לעולם. תובעים ישראלים לא אומרים זאת לגבי רוצחים, כולל רוצחים נתעבים. זהו נאום שהוא ממש כתם על מערכת התביעה בארצות-הברית. "אבל נניח שהמשפט היה בסדר, ונניח שנתעלם מכל הדברים הנכונים שאמרו חברי כאן. 17 שנה, והוא מדבר אז, כאשר פולארד ישב בכלא 17 שנה, "זה לא מספיק לאדם שלא גרם נזק לארצות-הברית? הרי אנחנו קוצבים עונש של עבריינים הרבה יותר גדולים ממנו, מרגלים שגרמו נז�� מוחשי לארצות-הברית, שתמורת כסף הפקירו סוכנים אמריקנים למוות, השתחררו אחרי כמה שנים. לכן כולנו באמת צריכים להתאחד, חברי הכנסת, משפטנים, אגודות לזכויות האדם, אגב, לא רק בארצות-הברית, גם בארץ, לתבוע את השחרור שלו, בהתעלמות מעניין צדקת גזר-הדין או לא. 16 שנה, 17 שנה, היום אנחנו מדברים על 28 שנה, יש גבול.enough is enough. מספיק." דניס רוס, שכבר הוזכר פה, השליח האמריקני דאז למזרח התיכון, כותב בספרו כי נשאל על-ידי הנשיא האמריקני בוועידת וואי, האם שחרורו של פולארד יהיה דבר חשוב לישראל. רוס השיב בחיוב, ואמר: "יונתן פולארד נחשב חייל, ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב". בהערת שוליים באותו ספר מוסיף רוס: "אמרתי גם שאני תומך בשחרורו של פולארד, כיוון שהאמנתי שקיבל עונש חמור יותר מאחרים שביצעו עבירות דומות. העדפתי לא לקשור את שחרורו בהסכם כלשהו". רבותי חברי הכנסת, כמי שמרבית חייו עסק בנושאים ביטחוניים רגישים, ובכללם חשיפה, מעצר והבאה לדין של מרגלים ובוגדים, אני מבקש לומר בקול ברור וצלול, כי ההתעמרות בפולארד יוצאת דופן בחומרתה, כי ישראל נטשה את סוכנה בעת מעצרו ב-21 בנובמבר 1985. אף שכל הניסיונות לשחרורו לא נשאו עד כה פרי, על ממשלת ישראל ועל כולנו להפעיל כל דרך אפשרית להביא לשחרורו, שכן הגיע הזמן לעשות צדק עם מי שקשר את גורלו עם ביטחונה של מדינת ישראל ומי שהקריב את מיטב שנותיו עבורה. גדולתה ועוצמתה של אומה, במקרה הזה של ארצות-הברית, נמדדות גם בחמלה שהיא יכולה לאפשר לעצמה, ובמיוחד לאחר כל כך הרבה שנים שיהונתן בכלא. מי ייתן ואת חג החירות הבא עלינו לטובה בקרוב, יבלה סביב שולחן הסדר בביתו כאן בישראל, המדינה שלמענה הקריב את חייו. תודה. אמן. אני מזמין את חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נשיא ארצות-הברית כבר הסכים לשחרר את יונתן פולארד. ההסכמה הנשיאותית ניתנה באוקטובר 1998 על-ידי הנשיא האמריקני ביל קלינטון. היא נבלמה זמן קצר לפני ביצועה על-ידי ראשי הביון האמריקני. את הנעשה, אם כן, אין להשיב, ויונתן נמק בכלא קרוב ל-10,000 ימים. שכל אחד מאתנו יחשוב, יקדיש עשר שניות לחשוב מה עבר עליו במשך כל כך הרבה זמן, זה אתמול לפני 28 שנים, אבל עדיין לא מאוחר. עדיין, כבוד נשיא ארצות-הברית, ביכולתך לעשות את מה שקודמיך נמנעו מלעשות. ואתה הרי, בעצם היבחרך לתפקיד עשית מה שלא נעשה לפניך. תקדימים אינם מרתיעים את הנשיא אובמה. אדוני היושב-ראש, יכול להיות שגורמים בישראל שגו כאשר החליטו להפעיל את יונתן. יכולות להיות טעויות בשיקול דעת, יכולות להיות טעויות ביחסים בין מדינות בעלות ברית. אדוני היושב-ראש, עוצמה של ברית נמדדת בדיוק במצבים האלה. העוצמה של הברית נמדדת במצבים האלה. היא לא נמדדת בימים הטובים יותר, היא נמדדת בזמנים הטובים פחות, במשברים. זה היה משבר גדול בין ישראל לבין ארצות-הברית סביב כליאתו-תפיסתו של יונתן פולארד. זהו זמן התיקון, אדוני הנשיא. אתה, הנשיא אובמה, חרתת על דגליך את ערך החירות. זהו הערך הבסיסי ביותר שעליו קמה ארצות-הברית כולה. שלושה ימים אחרי שתסיים את ביקורך בישראל יחגוג עם ישראל בארץ ובעולם את חג החירות. קשה לחשוב על נושאים שלגביהם קיים קונסנזוס רחב כל כך, קשה לחשוב על בקשה שסביבה מתקיימת הסכמה לאומית רחבה כל כך, כמו בעניינו של יונתן פולארד. ולכן, כבוד הנשיא, שתי בקשות ממך: האחת, בוא אל הכנסת. בוא לכאן, דבר מכאן, מן הדוכן הזה, אל עם ישראל. שמעתי שאתה רוצה לדבר לציבור הישראלי. זה החלטה נבונה וטובה. בבית הזה יושבים, אדוני היושב-ראש, נציגי כל חלקיו של עם ישראל ואזרחיה. הבקשה השנייה, הבא אתך את יונתן פולארד. הבא אותו אתך, לפני שיהיה מאוחר מדי. הבא אותו כדי שבשארית חייו יהיה חופשי בארצו, בקרב בני עמו. אני מודה לך. אני מזמין את חבר הכנסת אבי וורצמן. בבקשה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה גם לשבח את חברי לסיעה יונתן שטבון, ביום הזה צריך לתת לך את השם המלא שלך, יונתן, זה סמלי, על עצם היוזמה לקיום הדיון. אני חושב שזה חשוב מאוד. זו אמירה מאוד משמעותית כלפי עם ישראל וכלפי המסר שאנחנו כולנו מדברים עליו היום. בעוד כמה שבועות נתכנס כולנו, משפחות-משפחות, סביב שולחן הפסח ונחגוג את חג החירות. מנהגי החג מזכירים לנו בדרכים רבות כמה זכינו להיות בני-חורין, ברמה הרוחנית וברמה הגשמית. במרבית ימות השנה נדמה כי החירות היא דבר מובן מאליו עבורנו, האפשרויות שלנו הן כמעט בלתי מוגבלות, אנחנו יכולים לאכול, ללכת, לפעול, לדבר, לצאת בכל זמן שנחפוץ. אבל כאשר החירות נלקחת מאתנו, אנחנו מבינים עד כמה חשוב לנו להיות בני-חורין. כבני-חורין אמיתיים אנו מצווים לעשות את הדברים הנכונים, מוסרית, ערכית, חברתית, גם אם ידוע לנו שנשלם על כך מחיר כבד ונאבד את החופש שלנו. זוהי הבחירה שיונתן פולארד בחר. יונתן פולארד מרצה כבר כמעט 28 שנים בכלא האמריקני. בעוד שבועות ספורים ימלאו 10,000 ימים למאסרו, רק לחשוב על המספר הזה, מספר מדהים. האיש באמת ובתמים פעל למען מדינת ישראל ובשליחותה, והאמין שהשליחות שלו מחייבת אותו לפעול למען קיומה של מדינת ישראל, גם אם ישלם על כך מחיר. אבל המחיר שהוא שילם עד כה הוא כבד מנשוא, הוא כבד מדי. במרס 1987 נגזר עליו מאסר עולם, ובמשך עשור סירבה מדינת ישראל להודות כי פולארד הוא סוכן שפעל עבורה. רק בשנת 1998, בעקבות פנייה לבג"ץ, הכירה ממשלת ישראל במחויבותה כלפי יונתן פולארד, כפי שניסח היועץ המשפטי דאז של לשכת ראש הממשלה, שמעון שטיין: "יונתן פולארד היה סוכן ישראלי, שטופל על-ידי מי ששימשו בעלי תפקידים בכירים ברשות ישראלית מוסמכת, הלשכה לקשרי מידע. לאור עובדה זו מכירה ממשלת ישראל במחויבותה כלפיו ומוכנה לשאת באחריות מלאה הנובעת מכך". במשך שני העשורים שחלפו מאז פועלים אסתר פולארד, רעייתו המסורה, ובני המשפחה, הוועד למען פולארד, אישי ציבור וראשי ממשלות, אישי ציבור מהממשל האמריקני, למען שחרורו מהכלא האמריקני, כאשר ברקע מצבו הבריאותי הרופף ההולך ומידרדר של פולארד. ובמשך שלושה עשורים מקשה ארצות-הברית את לבה. ביקורו של כבוד נשיא ארצות-הברית, מר ברק אובמה, בחודש שבו נחגוג כולנו את חג האביב, לא יכול להיות סימבולי יותר עבור יונתן פולארד ועבור מבקשי שחרורו. נפלה בחלקו של נשיא ארצות-הברית הזכות, וההזדמנות, לתקן את העוול הנורא, את ההזדמנות שאסור לו הפעם להחמיץ. משה רבנו ביקש ערב יציאת עם ישראל ממצרים, "שלח את עמי". אני קורא מכאן לנשיא ארצות-הברית מר ברק אובמה לעשות את הדבר הנכון והצודק ביותר ולשלוח את יונתן פולארד לחופשי לקראת בואו לביקור בארץ-ישראל. אדוני היושב-ראש, אני מבקש להציע כי הכנסת תצביע בסוף הדיון על נוסח לסיכום הדיון ברוח הקריאה הזאת, שלי ושל חברי שדיברו לפני ושעוד ידברו אחרי. אני מבקש להזכיר כי בימים אלו מופצת עצומה, שעליה כבר חתמו קרוב ל-110,000 אנשים, ובהם הנשיא החמ��שי יצחק נבון, זוכי פרס נובל ופרס ישראל, מנהלי בתי-חולים, נשיאי אוניברסיטאות, סופרים וראשי המשק, רבים מחברי הבית הזה, וגם אני בתוכם, ואני קורא, כמובן, לכל מי שטרם חתם, לעשות כן. את אחינו אנחנו מבקשים. אנחנו מבקשים את אחינו יונתן. אני מאחל ליונתן פולארד, לבני משפחתו ולעם ישראל כולו, כי לא בשנה הבאה, אלא בשנה זו, נחגוג יחד עם יונתן את הפסח בירושלים הבנויה. תודה רבה. תודה רבה, חבר הכנסת וורצמן. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. אחריו, חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, אין נושא כאוב יותר מאשר הנושא של יונתן פולארד, כי בעצם הוא מסמל את מצבו ומעמדו של היהודי בעולם המודרני, כשחשבנו שיש איזו אמנציפציה ושוויון זכויות ושוויון בני-האדם בעולם. כשאני נכנסתי לכנסת לפני עשור שנים, הדבר הראשון שהצטרפתי אליו, הלובי הראשון, היה הלובי למען יונתן פולארד. אני חייב לומר שאז הוא היה יותר בקונסנזוס מאשר היום, אבל ראש הממשלה בשעתו, שרון, שקיבל מכתב מ-112 ח"כים, נדמה לי, שימסור אותו לנשיא ארצות-הברית, לא הסכים לקחת את זה, ואני לא יודע למה. אבל יהדות ארצות-הברית חשבה שהעולם החדש, ההתבוללות שלהם, ההתערות שלהם בחברה, שינוי שמם, לשונם ולבושם, יהפכו אותם לאזרחים שווי זכויות עם כל אזרחי ארצות-הברית. מתברר יותר ויותר, גם עד היום, שבמערכת המשפט האמריקנית יש אפליה נוראה נגד יהודים. במשפט שהיה עכשיו, של אחד בשם רובשקין, שעשה עבירות כלכליות שמישהו אחר היה מקבל עליהן שנתיים עד ארבע שנים, הוא קיבל 27 שנים, על עבירות חוקי עבודה, שהוא העסיק שם אנשים שלא כחוק. אני הייתי בבית-הסוהר "באטנר". שם, ממש ליד בית-הסוהר של יונתן פולארד, בצפון-קרוליינה, ורציתי להיכנס גם אליו. אמרו לי: לא, אתה לא יכול להיכנס אליו, כי אז אתה לא תוכל להיכנס לאסיר, שלמענו נסעתי, שגם הוא ישב שם, בבית-החולים שיש שם, ב"באטנר", והוא היה חולה אנוש ועמד למות. ופה בארץ שחררו אז את אחד הרוצחים שהיה ברצח הכפול, כי הוא קיבל סרטן, אז למען הרחמים, בחודשים האחרונים לחייו, אמרו לו לסיים את חייו בבית. ביקשתי שאותו דבר ייתנו גם לאותו יהודי שאני באתי אליו, שישחררו אותו, והתערב הנשיא שמעון פרס, שיהיה בריא, וכולם התערבו, לא עזר. היהודי הזה מת בכלא, באותו "באטנר", באותו מתחם, אבל שם זה היה בית-חולים. הוא מת בכלא ולא זכה לבוא הביתה, ואז גם ראיתי שיהודי בארצות-הברית, אין לו שוויון זכויות. אבל כואב לי לומר שגם יונתן פולארד טעה שלוש טעויות: א. שהוא התפתה לחשוב שבעיראק יש נשק להשמדה המונית. זאת הייתה טעות, עובדה שלא נמצא לא אקדח מעשן ולא שום דבר, ב. שהוא חשב שמדינת ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי כולו, כולל יהודי התפוצות השרויים במצוקה. אני בטוח שאם פולארד היה בן ההגמוניה הישראלית, תל-אביבי או בן קיבוץ, לא היו משליכים אותו החוצה, ודאי שלא היו מפקירים אותו בכלא ל-30 שנה. וכבר היו דברים מעולם שמדינת ישראל עשתה דברים מדהימים כדי להציל מישהו מירדן ומאיזה מקומות, אפילו שחרור יאסין ודברים כאלה. בשביל פולארד האמריקאי, היהודי האמריקאי, לא עשו את מה שהיה צריך לעשות. הטעות השלישית שהוא עשה, וזה הכי כואב, שהוא החל לחבוש כיפה ולהביע עמדות ימניות למען ארץ-ישראל. אם הוא היה נשאר או אפילו משדר זמירות יותר רפורמיות ושמאלניות, כבר היו מי שדואגים לו שלא ישב שם 30 שנה. אבל שלוש הטעויות האלה, לא רק שלא מצדיקות את ה��בל של יונתן פולארד, אלא להפך. מכיוון שהוא חשב שיש נשק להשמדה המונית בעיראק, הוא היה חייב לעשות את מה שהוא עשה ולסייע לאחיו בארץ הקודש. ומכיוון שהוא חשב בטעות שמדינת ישראל תעזור לו, זה לא מצדיק שלא יעזרו לו, אלא להפך, אנחנו צריכים לעזור לו כמה שאפשר. ואם בא נשיא ארצות-הברית לפה, אנחנו צריכים להגיד לו: אדוני הנשיא, עם כל הכבוד, אם אתם הייתם, ארצות-הברית הרי הייתה המדינה הנאורה ששחררה את העבדים, תשחררו את העבד הזה שיושב שם מכיוון שהוא עבד יהודי, לא מכיוון שהוא עשה את הפשע הזה. כל המרגלים הרוסים, כולם כבר שוחררו מזמן. למה הוא יושב שם עד סוף חייו? מפני שהוא יהודי. אתם בעד שחרור העבדים? גם את היהודים שהם, אכתי עבדי אחשוורוש אנן, אנחנו עדיין בגלות, אסור לעשות לו את זה. ומכיוון שהוא התקרב ליהדות והתחזק ביהדותו, בזהותו היהודית והלאומית, לא מגיע לו העונש הזה, להפך. מגיע לו שכל מי שלב יהודי פועם בקרבו, אם דתי, אם חילוני, אם אמריקאי, אם ישראלי, כולנו נדרוש מנשיא ארצות-הברית דבר אחד: שלח את בן עמי יונתן פולארד. תודה. תודה רבה לך, חבר הכנסת אייכלר. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה, חבר הכנסת דוד צור, ואחריו, חבר הכנסת דב ליפמן. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקשת להצטרף לחברים שהודו לחבר הכנסת יוני שטבון, יהונתן שטבון, על הישיבה המיוחדת הזאת. ובאמת, הישיבה הזאת יש בה כדי לעורר וגם לחדד בנו, בקרבנו, היושבים פה האולם, אבל גם מחוצה לו, את חוסר ההבנה או הטשטוש ב-28 השנים האחרונות בסוגיה הזאת של יונתן פולארד. הביקור הצפוי של נשיא ארצות-הברית שמגיע, אמור להגיע, לישראל, מעלה את השאלה ואת ההבנה לגבי עקרון הסליחה והמחילה. ביהדות, בנצרות, גם ביהדות וגם בנצרות, עקרון הסליחה והמחילה הוא מרכזי מאוד, וליתר דיוק, מן המרכזיים שהעניקה היהדות לנצרות. "ואהבת לרעך כמוך" של התורה הוא love thy neighbor של הברית החדשה. ברוח של העיקרון הזה, של המתנה שהעניקה היהדות לנצרות, יש משהו באסלאם?  של "ואהבת לרעך כמוך" גם האסלאם, אבל אתה יודע, זמני קצר ועוד רבים רוצים לדבר, הרוח של העיקרון הזה, אני מקווה שאין לך ספקות לגבי "ואהבת לרעך כמוך", בטח לא בימים אלו. לא, הזכרת את הנצרות, למה תקפחי את האסלאם? אני לא מקפחת את האסלאם. תודה, חבר הכנסת אייכלר. בבקשה. וברוח של העיקרון הזה, חבר הכנסת אייכלר, ואהבת לרעך כמוך ולרעתך כמוך, מן הראוי שארצות-הברית תדע למחול ליונתן פולארד. ברוחה של אידיאה נאצלת זו, המשותפת לעם בישראל ולעם באמריקה, אני מבקשת לנצל את הבמה הזו בכנסת ישראל ולקרוא לנשיא ברק אובמה: הבא אתך את יהונתן פולארד. וברשותך, היושב-ראש, אני מבקשת לקרוא כאן בעברית, ולא באנגלית, את מכתבו של מר ג'ורג' שולץ עבור הנשיא: כבוד הנשיא, אני כותב לך מכתב זה על מנת להצטרף לרבים אחרים המפצירים בך להתחשב בכך שיונתן פולארד, בשלב זה, שילם מחיר עצום עבור הריגול שביצע מטעם ישראל, ועליו להיות משוחרר מן הכלא. אני מתרשם שהאנשים הבקיאים ביותר במידע המסווג שהעביר פולארד, מר ג'יימס וולסי, ראש ה-CIA לשעבר, ומר דניס דה-קונסיני, לשעבר יושב-ראש הוועדה לענייני מודיעין בסנאט, הביעו את הסכמתם לשחרורו של יונתן פולארד. להערכתי, כותב מר שולץ, המכתב שמיען עבורך פרקליט המדינה לשעבר מטעם משרדו של הנשיא בוש, מר מייקל מוקאסי, משכנע במיוחד. תודה. תודה רבה לחברת הכנסת לביא. חבר הכנסת צור, בבקשה. אחריו, חבר הכנסת דב ליפמן, ואחריו, ��בר הכנסת אברהם מיכאלי. אדוני היושב-ראש, אני, ברשותך, רוצה לקרוא מכתב של התובע הכללי שהוזכר כאן, מייקל מוקאסי, שהיה התובע הכללי בימי בוש האב: כבוד הנשיא, אני פונה אליך בבקשה, אני קורא את זה בעברית כמובן, אני פונה אליך בבקשה כי תשקול לקצוב את עונשו של יהונתן פולארד ולשחררו לאחר שהוא ריצה יותר מ-25 שנים, את זה הוא כתב לפני שלוש שנים, מתקופת מאסר עולם אשר נגזרה עליו לאחר שהודה בסעיף בודד של חשיפת מידע מסווג. כבר קיבלת, וללא ספק אתה עתיד לקבל מכתבי פנייה נוספים מאחרים אשר מבקשים את אותו הדבר. מטרתי כאן אינה להוסיף עוד מכתב לערמה או להשתמש בתפקידי הציבורי על מנת לשרת את בקשתי, אלא למקד את תשומת הלב בחלק מהמכתבים אשר כבר קיבלת מאנשים אשר בקיאים בפרטי הפרשה ועובדותיה, ולהוסיף נקודת מבט של שופט מחוזי לשעבר ושל תובע כללי לשעבר. משקל מיוחד יש לייחס לדעותיו של ראש ה-CIA לשעבר ג'יימס וולסי ולדעותיו של החבר לשעבר בוועדה למודיעין ולסנאט מיסטר דה-קונסיני, הבקיאים בפרטי המידע אשר פולארד חשף ובפרטי נסיבות החשיפה. שניים אלו הביאו בתוקף את אמונתם כי יש לקצוב את עונשו של פולארד. יתר על כן, מטרידה ביותר היא הפנייה החריגה לבית-המשפט באמצעות תצהירים ממזכיר ההגנה קספר וויינברגר, אשר מבקש גזר-דין כבד יותר מאשר ביקשה התביעה, וזאת על אף הודאתו ושיתוף הפעולה של יהונתן פולארד כפי שכבר נדונה בזמן הגשת התצהירים על-ידי העוזר לשעבר של מזכיר ההגנה מיסטר קורב. פולארד חשף את המידע הנדון לבעל-ברית ולא הואשם על-ידי אף אחד כבעל מניע של פגיעה וגרימת נזק בארצות-הברית. בנסיבות אלו, גזר-הדין של מאסר עולם הוא לחלוטין חסר התאמה למעשה אשר בוצע. אני אומר זאת בהסתייגות, מפני שהשופט המחוזי אשר דן במקרה הושפע ללא ספק מהמידע אשר הוצג לו. אולם גם אני שקלתי לגזור מאסרי עולם ואף גזרתי אותם. במשך יותר מ-18 שנה על כס המשפט גזרתי מאסרים כאלו על ארבעה נאשמים בלבד. שניים מתוכם ביצעו והזמינו רציחות מרובות, לעתים קרובות בנסיבות אכזריות; השניים האחרים הורשעו בביצוע פעולות טרור, אחד רצח במו-ידיו וזמם לרצוח נוספים, השני נתן הצדקה תיאולוגית אשר ידע כי תשמש כפקודה והיא אכן שימשה ככזו לביצוע רציחות מרובות. עבירתו של פולארד אינה מתקרבת אף לא לאחד מאלו. בנוסף, במהלך כהונתי כתובע כללי מחובתי היה לעיין בכל בקשה של הממשל להשית גזר-דין מוות בעתירות רבות, להטיל עונש מוות, ובעסקאות טיעון רבות אשר בהן הוסכם על עונש קל יותר מגזר-דין מוות, אם מאסר עולם או מאסר אחר. ושוב, עבירתו של פולארד בשום אופן אינה בת השוואה לאף אחד מהמקרים האלו. גם בהתחשב בכך שלקציבת תקופות של מאסר להתנהגות אנושית יש היבטים שרירותיים מובנים, פולארד סבל ממאסר הרבה מעבר לחומרה של מעשיו. החוקה שמה בידיך את הכוח לקצוב את מאסרו, אני מאמין שבעשותך כן, תעשה שימוש הולם ונבון בכוח זה. כבוד הנשיא, גם אני מצטרף לקריאה הזאת, כמו רבים מחברי כאן בבית הזה, ונקווה שבחג החירות הקרוב אפשר יהיה להביא לסיום את הפרשה העגומה הזו, המטילה כתם נורא על הדמוקרטיה האמריקנית. תודה. תודה רבה, חבר הכנסת צור. חבר הכנסת ליפמן, בבקשה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ברכות לחברי היקר, חבר הכנסת יוני שטבון, על היוזמה הנפלאה. ב-21 בנובמבר 1985 הייתי תלמיד כיתה ט' בסילבר-ספרינג, מרילנד. בית-ספרי היה במרחק של חצי שעה נסיעה משגרירות ישראל, שם נעצר יונתן פולארד בחשד לריגול לטובת ישראל. אני זוכר את המחשבות שלי בתור נער צעיר. מאוד הפריע לי שיונתן נעצר על כך שריגל לטובת בעלת-ברית של ארצות-הברית. אבי, השופט רון ליפמן, זיכרונו לברכה, הסביר לי שיונתן עבר על החוק ושאנשים שעוברים על החוק חייבים לשלם על כך מחיר. אינני עומד כאן, חלילה, כאחד המבקש לדחוק הצדה עבירה של אדם. למרות זאת הגיעה השעה להכיר בכך שיונתן שילם את חובו. כן, הוא ריגל, כן, הוא עבר על חוקי ארצות-הברית, ועל כך, ובצדק, הוא נשלח לכלא. אך עם ההידרדרות במצבו הרפואי והתארכות רשימת המנהיגים האמריקנים הקוראים לשחרורו, וביניהם לורנס קורב, תת-שר ההגנה בתקופת המעצר, הולכת ומתבהרת העובדה כי הגיעה העת לשחרר את יונתן פולארד לחופשי. לפני כחודש ימים ויתרתי, על-פי דרישת החוק, על אזרחותי האמריקנית בשגרירות ארצות-הברית בתל-אביב. אני מודה בפניכם כי התרגשתי מהמעמד ואף דמעתי. היה לי קושי אמיתי לחזור על המילים שפקידת ההגירה ביקשה ממני לדקלם. ולמה היה לי כל כך קשה? כי כל כך הרבה ממי שאני לפחות שואף להיות בחיים הללו, סובלני, אכפתי, מבין ורחום, שאבתי בין היתר משנותי בארצות-הברית. דמעתי, כי המילים שנדרשתי לחזור עליהן הרגישו לי כמעט כדחייה של ערכי ארצות-הברית וכל מה שהורי ומורי לימדו אותי. אותו הנער בן 14 שנאבק עם עובדת מעצרו של יהודי יקר, אך גם הגיע להשלמה עם פסק-הדין, עומד כאן היום, כמעט 28 שנה אחרי, כחבר בכנסת ישראל. כוונתי הייתה לנצל את הבמה המכובדת הזאת של בית-המחוקקים הישראלי על מנת לפנות בשפה האנגלית לידידנו הנשיא אובמה, אך לצערי דבר זה אסור על-פי תקנון הכנסת, ולכן אפנה אליו בעברית: אדוני הנשיא אובמה, בשם חברי לכנסת ישראל ובשם אזרחי ישראל, אני מבקש ממך לא לתת ליונתן למות בכלא. אנא, פעל יחד עם הערכים האמריקניים של חמלה וסובלנות ושחרר את יונתן פולארד. אנא, שקף את הערכים התנ"כיים המשותפים שלנו, כמו גם את מערכת היחסים הקרובה בינינו, שני דברים שעמדת עליהם כנשיא. אנא אפשר ליונתן, ששילם את חובו וכבר סבל מספיק, לחיות את שארית חייו כאדם חופשי. לסיום, אני מבקש מכל חברותי וחברי בכנסת ומכל עם ישראל, עלינו להתפלל. תצטרפו אלי ותתחילו לפתוח כל יום בתפילה לאלוקים, לרחמי שמים, לעזור לנו לשחרר את יונתן. בזכות התפילות של עם ישראל באופן יומיומי, בעזרת השם נראה את יונתן אתנו בקרוב. תודה רבה. תודה רבה. דרך אגב, בערבית אתה יכול, אם היית יכול. כנראה חבר הכנסת ליפמן, כמוני, לא טוב בערבית. בינתיים. גם אני. הכול זה בינתיים. חבר הכנסת מיכאלי, לא נמצא. חבר הכנסת מקלב, לא נמצא. חבר הכנסת דני דנון, בבקשה, נמצא. אחריו, חבר הכנסת נסים זאב. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שוב אנחנו מדברים על יונתן פולארד. עוד הפעם עוד דיון, עוד עצומה, עוד חתימות, אבל הפעם התזמון שונה. התזמון שונה כי נשיא ארצות-הברית מגיע למדינת ישראל בעוד מספר ימים. ראשית, אני רוצה לברך את הנשיא אובמה שעמד בהבטחתו. הוא הבטיח: אם אבחר בשנית, המדינה הראשונה שאגיע אליה תהיה מדינת ישראל. והוא עומד בהבטחתו, הוא מגיע. אם אתם שואלים את עצמכם מה כל כך חשוב לנשיא אובמה לבוא למדינת ישראל מכל מדינות העולם, מה מהות הקשר בין מדינת ישראל לארצות-הברית של אמריקה, מהות הקשר זה לא אינטרסים, זה לא שאנחנו מגינים על ארצות-הברית, זה לא שאנחנו נותנים ומקבלים. מהות הקשר היא קשר של ערכים. ערכים דומים. זה מתחיל בדמוקרטיה. אנחנו עברנו מערכת בחירות. נכון, אין עוד ממשלה, אבל תהיה תוך מספר ימים בעזרת השם. בארצות-הברית גם היו בחירות דמוקרטיות, נאבקו, התקוטטו, אבל קבעו. והערך הזה מחבר בינינו, גם ערכים נוספים של שוויון, זכויות מיעוטים. בגלל הערכים המשותפים הקשר שלנו הוא קשר אמיתי. אני רוצה לפנות מפה לנשיא אובמה לזכור עוד ערך אחד שמשותף לנו ולתושבי ארצות-הברית, ערך של צדק. אנחנו מבקשים לעשות צדק, ולעשות צדק זה לשחרר את יונתן פולארד. בארצות-הברית יש מערכת משפט מפוארת, גם בישראל. אם מסתכלים על המרגלים ששוחררו כבר מבתי-הסוהר בארצות-הברית, מבינים שנעשה אתם צדק. לכן, אנחנו לא מבקשים בקשה מיוחדת, לא מבקשים שום דבר, ואנחנו מודים על הסיוע ל"כיפת ברזל" ומעריכים את הסיוע ואת הערבויות הביטחוניות. הכול חשוב והכול טוב, אנחנו לא מבקשים מתנה בשחרורו של יונתן פולארד, אלא רק צדק שייעשה. אם הנשיא אובמה, אדוני היושב-ראש, יגיע לפה עם יונתן פולארד, כל מדינת ישראל תעמוד ותמחא לו כפיים. הוא שוקל עכשיו אם להגיע לכנסת או ל"בנייני האומה" לדבר אל הציבור בישראל. אל הציבור בישראל מדברים במעשים, ומעשה אמיתי וציוני צריך להיעשות. אני מקווה שנראה ונופתע כולנו שיונתן יגיע הביתה. ססמת הבחירות של הנשיא האמריקני הייתה Yes, we can. כן, אנחנו יכולים. אז אני רוצה לומר מפה לנשיא אובמה: Yes, you can. כן, אתה יכול. אתה יכול, זה ביד שלך לחתום על חנינה נשיאותית. זה ביד שלך להביא את יונתן למדינת ישראל. כשמסתכלים על ההיסטוריה רואים שנשיאים אמריקנים חננו אנשים רבים שעברו עבירות רבות, ולכן המעשה הזה שייעשה בקרוב, בעזרת השם, יביא צדק למדינת ישראל וצדק ליונתן פולארד. תודה רבה. אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת זאב, בבקשה. למי שלא היה פה, בשל ייחודיות הדיון הזה אנחנו נאפשר לעלות לזמן קצר. לשתות משהו. בבוקר שואלי השאילתות לא היו פה, אולי כי הם לא התעוררו. אחר כך אתה יצאת לשתות. יש דיון וסדר-היום מתפרסם מבעוד מועד. אבל בסדר, מידת הרחמים וטוב הלב עכשיו פורצת, פשוט לא תפסח עליכם. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. אדוני היושב-ראש, אני לא מסכים, כי בדרך כלל אני נואם אחרון ואני מבקש לשמור על המסגרת הזאת.  אז אולי לפנים משורת הדין אני מוכן לתת. אל תפריעו לו. תנו לו, הוא לא רגיל לא להיות אחרון. בבקשה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא בטוח שהדיון הוא בדיוק קול קורא במדבר. מאז נכנסתי לכנסת ישראל, כבר כ-14 שנים, יורי שטרן, עליו השלום, היה יושב-ראש הלובי, הפגנות רבות התקיימו. חלק מחברי הכנסת פה השתתפו גם בעצומות וגם בהפגנות, גם בקריאות ובזעקות. היו תקופות שהייתה לנו איזו אשליה שאו-טו-טו עומד לקרות, וכפי שאמרת אתה, ידידי אקוניס, קודם ביל קלינטון  אבל אני יכול לומר לך שהייתה תקווה בזמן ההתנתקות, כשג'ורג' בוש נתן מין הבטחה לשרון, הייתה איזו אמירה, ואחר כך היינו צריכים לתרגם אותה, לפענח אותה, מה הוא אמר, מה נאמר, אם הוא התכוון אליה ברצינות. לפחות הסוכרייה הזאת, אני אומר לך, הייתה פה ציפייה של כלל עם ישראל, וחשבנו והשלינו את עצמנו. הוא בא לכאן ואמרנו שהנה הגיע הזמן, שעת הרחמים, בכל זאת מידת הדין לא לעולם. לא יכול להיות ש-28 שנים האיש נמק בכלא, בצינוק, בתנאים קשים ומחפירים, יותר מכל רוצח אחר. אני רוצה להזכיר לכם משהו אולי לא מתקופתך: רחבעם זאבי, ודאי זוכר כבוד השר, קבל והרגיש פגוע מאוד כאשר הוא בעצמו ביקר עם חברי כנסת. כאשר הלכו לבקר שם, הרגישו נשפלים, והבדיקות שעשו על בגדיהם, כאילו מדובר באחרוני העבריינים שנכנסים כאילו הם בעצמם לכלא. אני אומר לך שאין שמה שום סנטימנטים ואין שמה שום הסתכלות ציבורית ראויה בכל מה שקשור ליהונתן פולארד, וחבל מאוד. כל הבקשות שהיו על-ידי כל הגורמים במשך כל השנים, אני רק רוצה להזכיר לכם שהנשיא בוש, בזמנו, הייתה לו איזה מדיניות מסוימת. אולי הציפייה ממנו הייתה קצת לא מאכזבת. אבל היום, כשהנשיא אובמה בעצמו סגר את הכלא שבקובה ולא הסכים את כל האסירים המינהליים להשאיר בתנאים כפי שהם ושחרר אותם, אין שום סיבה בעולם שאי-אפשר לדרוש ולבקש ממנו בקשה כל כך פשוטה, כל כך הומנית. אנחנו יודעים שבמקרים רבים בארצות-הברית, בעסקאות כאלה ואחרות, שחררו אסירים ביטחוניים שהיו להם מאסרי עולם, אם מרוסיה ואם ממדינות אחרות. אבל מה לעשות? ברוך השם, שאין לנו לא אסורים ולא עצורים אמריקנים בגין ריגול, ולכן אי-אפשר לעשות עסקת חליפין. אבל לא יכול להיות שמדובר באחד ויחיד שבו הכתוב מדבר, ושנאו הכתוב, שעל זה אנחנו צריכים כל כך הרבה בקשות ותחינות של ראש הממשלה ושל הנשיא. אני רוצה שכבוד השר יתייחס לדבר אחד: במשך כל השנים, כאשר העלינו את זה גם בוועדת חוץ וביטחון, גם בדיוני הכנסת, נאמרה לנו אמירה שאני לא מבין, אסור לדבר על זה יותר מדי. ככל שאנחנו נעלה את הנושא הזה, כך תהיה התנגדות מצד האמריקנים. אנחנו מזיקים. עצם הדיון מזיק. עצם הבקשה מזיקה. אז, באמת בתחילה אנחנו, אולי בשנים 1999, 2000, 2001, קיבלנו אולי את התירוץ הזה ואולי הייתה איזו תקווה, וגם הבקשות היו יותר לא פומביות ולא בהפגנתיות אלא באמת במכתבים ובתחינה ובבקשה. היום כבר חלפו מאז כ-14 שנים. אני רוצה לדעת מהי הדרך הנכונה והראויה כדי שסוף-סוף, את אחי אנוכי מבקש. אני חושב שזו צריכה להיות בקשה של מדינת ישראל, וממש לשים את זה בשורה הראשונה כבקשה ראשונה, כי אם על גלעד שליט כמעט היו פה הפגנות ומאות אלפים יצאו לרחובות, אין שום סיבה שעל יונתן פולארד, שמסר את חייו ושילם את חובו מעל ומעבר, שבקשה הומנית מינימלית ארצות-הברית לא תשקול בחיוב. תודה. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת מיכאלי היה קודם לחבר הכנסת מקלב, לפי הרשימה המקורית. זה אף שלא הייתם פה. בדיוק. אחריו, חבר הכנסת מקלב, ואחריהם ימסור את עמדת הממשלה השר יולי אדלשטיין. זה לא כפי שנשמע פה קודם. חבר הכנסת שטבון, אין הצעות סיכום. אנא מסור לחבר הכנסת וורצמן שהשר אדלשטיין מוסר את עמדת הממשלה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מודה לך על ההתחשבות בכך שאיחרנו, והגענו באיחור. אדוני היושב-ראש, הדיון הזה נערך במליאה, לצערנו, זה כמה פעמים. אנחנו, ככנסת, הבענו לא אחת תחינה, בקשה, מחאה, וכל סגנון של בקשה, כלפי שלטונות ארצות-הברית שישחררו את אחינו יונתן פולארד ושיחזור לארץ. אני מצטרף לבקשה המחודשת שלנו. אני פה רוצה פשוט מאוד, לכבוד הנשיא שבדרך הנה, להקריא את המכתב שהרב עובדיה יוסף כתב לנשיא למען שחרורו של פולארד, כדי שהכנסת גם תשמע את המילים שהרב כתב לאחרונה במכתב הפנייה אליו, לנשיא אובמה, וזה הועבר אליו דרך שגריר ארצות-הברית כדי שהנשיא יביא את זה בחשבון. עכשיו. הנשיא הוא מעכשיו. כן, מכתב חדש. "בראשית מכתבי, אקדם את כבודו בברכת ברוך הבא לארץ הקודש ולבירתה הקדושה ירושלים. כבוד גדול לנו שידיד אמת של האומה היהודית בא לכבדנו ולחזקנו במדינת היהודים. "אחת המצוות, עליה אמונים העם היהודי, היא פדיון שבויים. בעת רצון זו ברצוני לפנות אל כבודו בבקשה אשר מעיקה לי ולעם היושב בציון בעניין אחינו האסיר יהונתן פולארד הי"ו, אשר נמק בכלאו בארצות-הברית בעוון ריגול עבור מדינת ישראל. ישנן עדויות שמצבו הבריאותי של פולארד גרוע מאוד והולך ונעשה רע. אנשי ביטחון ובכירים בממשל כבודו השמיעו דעות שונות לגבי זה שעניינו של פולארד תפח לממדים עצומים. "אינני בא לפנות לכבוד אלא מכוח התורה כמנהיג דתי שמרגיש אחריות כלפי כלל ישראל וכלפי כל יחיד מבני העם היהודי בכל מקום שהם. מבחינה הלכתית ומוסרית, חובתי לפנות ולשפוך תחינתי לכבודו ולבקש לחון אותו ולרחם עליו, ושיחתום בהקדם על שחרורו של יהונתן פולארד וקליטתו בארץ-ישראל. "בתנ"ך נאמר, בזכריה, פרק ז' פסוק ט': 'כה אמר ה' צבאות לאמור: משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו'. חובה על כל בן-תמותה, ובוודאי אם זכה לתפקיד בכיר שמעניק לו את היכולות, לא להפנות עורף מול אנקת אסיר ששוועתו עולה ומהדהדת. תוקף תפקידו הרם הוא הזדמנות מבחינתו להיעתר ולקיים בקשה זו. "אנא, עשו את בקשתי, ותבורך מן השמים. בורא עולם, שליווה אותך במאבקיך להשכין שלום בעולם, יעניק לך ברחמיו חן וחסד, ותזכה אתה ובני ביתך לבריאות איתנה, לאורך ימים ושנות חיים. בברכת התורה, הרב עובדיה יוסף, ראשון לציון, נשיא מועצת חכמי התורה." אין מה להוסיף, אדוני היושב-ראש, על פנייה כה נרגשת לנשיא ארצות-הברית שעתיד לבקר אותנו בשבועות הקרובים. לדעתי, הוא צריך פשוט מאוד לצאת כבר מגדרו ולא לדקדק בכל הדקדוקים המשפטיים שכנראה כל מיני יועצים נותנים לו, ולשחרר את יהונתן, והלוואי שיביא אותו אתו בטיסה שלו לארץ. תודה. בעזרת השם. תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת מקלב, אחרון הדוברים, בבקשה, אדוני. אחריו מסכם את הדיון או מוסר את עמדת הממשלה השר אדלשטיין. חבר הכנסת מקלב, בבקשה. אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר יולי אדלשטיין, כבוד המציעים, כבוד חבר הכנסת נסים זאב, שמאפשר פעם למישהו אחר להיות דובר אחרון, אבל אני לא אקח את זה. אולי במקרה אני אהיה דובר אחרון אבל אני מקווה שלא באותה מידת זמן ואולי נקצר. חברי חברי הכנסת, אני רוצה להקריא לכם כמה פסוקים, תשעה פסוקים, שהתורה מביאה בנושא שהכותרת שלו היא: עגלה ערופה. התורה מתחילה בפסוק א': כי יימצא חלל באדמה, ולא נודע מי הכהו, יש פה מה צריך לעשות עם זקני העיר, וכל זקני העיר ההיא הקרובה אל החלל, וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'. מה קורה היום כשמוצאים מישהו בשדה מת ולא נמצאו עליו שום סימני אלימות ולא יודעים מה קרה? המשטרה חוקרת, ולאחר זמן, כשלא מוצאים משהו, סוגרים את התיק. אומרת התורה: לא, לא כך הדבר. צריך ללכת לזקני העיר הקרובה אל החלל, והם צריכים לשחוט עגלה ערופה, מעשה שלם, ובסוף להגיד: ידינו לא שפכו את הדם הזה. אומר רש"י: זקני העיר צריכים להגיד "לא שפכו את הדם הזה"? מה, זקני העיר, בית-הדין, הם שופכי דמים, שהם צריכים לבוא ולהגיד: אנחנו לא שפכנו? וכי יעלה מישהו על הדעת שזקני העיר וחברי בית-הדין של העיר הם שופכי הדמים? אלא, הם צריכים לעשות תשובה על דבר אחד, אולי אנחנו, בזה שראינו שמישהו יצא מהעיר, ופטרנוהו בלי מזונות ובלי לוויה, יש אשמה. עד איפה מגיעה האשמה, שאנחנו מאשימים אנשים שלא ידעו ולא ראו ולא היו צריכים לכאורה לדעת? אנחנו אומרים, לא, הייתם בכל אופן צריכים לדעת. איך אנחנו יכולים היום לבוא ולהגיד, ידינו לא שפכו את הדם הזה? קל מאוד להאשים את ממשלות ארצות-הברית לדורותיהן, נשיאי ארצות-הברית, קל להאשים את האומה, אולי, בארצות-הברית, ואין ספק שיש מה להגיד, יש מה להגיד לעם ולמדינה שנקראת מדינה ידידותית, אם מדינה כמו ארצות-הברית, ואנחנו לא רואים באותו משקל התנהלות של מדינה מול מדינה ידידותית. אני חושב שההתנהלות של ארצות-הברית לכל אורך עשרות השנים, קרוב ל-30 שנה, לגבי יונתן פולארד, לא היה לזה תקדים, ואם היו עושים את זה למישהו במדינה אחרת, היו קמים רבים וצועקים, איך נותנים דבר כזה, בלי שום מידתיות, בלי שום הקבלה למקרים אחרים, לאורך השנים התעקשות ועמידה כזאת, שלא מוכנים לשחרר ולא מוכנים לדבר, אף שכל הנסיבות מצדיקות. אבל זה החלק של ארצות-הברית, ואנחנו גם ראינו דברים ואקצנטים אנטישמיים, כפי שמתברר, בכל מיני פרוטוקולים, גם בעניין הזה, ולאחר הפניות הרבות. אבל אנחנו שואלים עכשיו, אל ניקח לארצות-הברית, על עצמנו, האם באמת ידינו לא שפכו את הדם הזה. הזכיר חבר הכנסת נסים זאב שהמועצה לביטחון לאומי, תקופה ארוכה אמרו לנו: אל תדברו על זה, עדיפה החשאיות, הפעילות השקטה, והמאמצים האלה, הם יביאו לפתרון. וזה לא הצליח. אבל מי שלא הצליח, וגם עוד לפני כן, אנחנו כן עשינו מספיק? אנחנו, על מצווה כמו פדיון שבויים, האם העמדנו את זה כל היום על סדר-היום אצלנו? כל הכבוד לחבר הכנסת שטבון, שבאמת העלה את זה עכשיו. הממשלה צריכה להעלות את זה כל הזמן. צריכות להיות כל הזמן פניות מהציבור לכיוון הממשלות למיניהן, לדורותיהן, להעלות את זה. למה לא קם מטה מיוחד, צוות קבוע, שצריך לטפל בנושא כזה? צוות קבוע במשרד החוץ צריך לטפל באופן קבוע באסיר ציון, וזה לא משנה אם הוא היה חייל רשמי, או חייל של האומה היהודית, או לא משנה, כל יהודי באשר הוא יהודי. אחד הדברים שמאפיינים את העם היהודי זה הערך הזה של מצוות פדיון שבויים. רבותא, יש ודאי עוד מדינות, מדינות שבאמת גם חשוב להן פדיון שבויים. אני חושב שכל מדינה תרצה לפדות את השבויים שלה. אבל מציינים את העם היהודי בדבר המיוחד שיש בו, שמוכנים לתת הרבה יותר ממה שהטבע אומר שצריך לתת בשביל פדיון שבויים. למה אנחנו מציינים את עצמנו, את האומה שלנו? וכולם יודעים, ולכן גם באיזה מקום באים ומנצלים אותנו, וסוחטים אותנו, משום שיודעים שעל שבויים אנחנו ניתן הרבה. מה שונה האסיר הזה מאסיר אחר? הוא לא חייל, הוא לא בן של האומה היהודית, שאנחנו צריכים להקים צוות קבוע, ללוות כל דבר, וגם לדרוש מממשלת ארצות-הברית? מדינה ששחררה רוצחים ומחבלים בשביל לתת מחווה כזאת או מחווה אחרת, לפני ביקור הנשיא ואחרי ביקור הנשיא, או בשביל לקדם תהליך מדיני, אין לה זכות ערכית וזכות אמיתית לבקש מארצות-הברית, שהיא שותפה לעניין הזה, תשחררו את פולארד? אין לנו הזכות הזאת? אי-אפשר להבין דבר כזה? אנחנו באמת מעריכים מאוד ומוקירים מאוד את מה שעושה האומה האמריקנית בשביל העם היהודי. איפה ועידת איפא"ק? הם לא יכולים להעלות את זה? אנחנו לא יכולים להעמיד כדרישה נחרצת את הדבר הזה? אני גם לא הייתי מופתע אם הייתם אומרים: אנחנו לא יכולים לאפשר ביקור של נשיא ארצות-הברית כשיש כזה דבר, קופה של שרצים מאחוריו, בנושא פולארד. לפני שאנחנו מאשימים אחרים, אנחנו צריכים להאשים את עצמנו בעניין הזה. אני פעם באמת לא הבנתי, ובזה אני מסיים, אדוני, למה היו צריכים, כפי שאמרתי, על פדיון שבויים לתת מצווה ��רכית מלאה. התשובה היא כזאת, תמיד יש משהו שמגיע לדבר כזה שיכול להגיד לך: תשמע, יש דברים, אסור לך לקלקל את היחסים, ואתה צריך להיות זהיר בעניין הזה, ואסור לך לשים את הכול. אתה צריך להבין שבתוך מערכת יש מגבלות. אנחנו צריכים לבוא ולהכריז היום: מכאן ואילך אין מגבלות בנושא פולארד. תודה רבה. אני מאוד מודה לחבר הכנסת מקלב. אני מזמין את השר יולי אדלשטיין, שר ההסברה והתפוצות, למסור את עמדת הממשלה בעניין, ולאחר מכן יעבור השר אדלשטיין לסקירה על פעילות משרדו, אבל כמובן קודם יציג את עמדת הממשלה. בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להביע את הערכתי האישית, וגם את ההערכה של הממשלה, אפשר לומר, לכל אלה שיזמו את הדיון והשתתפו בדיון הזה, חבר הכנסת שטבון וכל הדוברים. הנושא הזה, כפי שאמרו בעצם כל הדוברים, נושא לא חדש, אדוני היושב-ראש, עדיין כאוב, ומי ייתן שלא נחזור יותר למנהג הזה, לדון במליאה על השחרור או הצורך בשחרור של יונתן פולארד. אתה, אדוני היושב-ראש, לפני שהפכת ליושב-ראש הישיבה, וכשדיברת מהדוכן, דיברת על כך שאולי הגורמים, מה שנקרא, שגו. לדעתי, הגורמים שגו פעמיים. הם שגו פעם אחת כשהפעילו את יונתן פולארד, וזאת לא עמדתי האישית, זאת העמדה הרשמית של ממשלת ישראל באותה הודעה שהוזכרה כאן מ-1998, והם שגו פעם שנייה כשבמשך יותר מעשור התכחשו להיותו של יונתן פולארד סוכן ישראלי. אפשר לשאול איך אני יודע, בנושא השני, בנושא הראשון יש לי הודעת הממשלה ביד. איך אני יודע בנושא השני? אני, אדוני היושב-ראש, כפי שאולי אתה זוכר, היה לי, לא יודע אם לומר הכבוד, הזכות, הייתה לי הזכות להיות השר הישראלי הראשון שביקר, ב-1997, בתאו של יונתן פולארד בצפון-קרוליינה, באישור, ודאי, ובברכתו של ראש הממשלה דאז, גם ראש הממשלה דהיום, בנימין נתניהו. בעקבות זה, ועל-פי בקשה של יונתן, יהודי חכם, על-פי כל הדעות, שאמר לי כדלקמן, הוא אמר: אני מאוד שמח שבאת, מאוד מעריך את זה, אבל תחשוב מה יגידו אם אתה תהיה הראשון והאחרון. יגידו שיש שר צעיר בישראל, בעברו אסיר ציון בעצמו, שמאוד מזדהה עם כאבו של אסיר, בא, זאת הייתה יוזמתו הפרטית, והתנאים שלי יהיו עכשיו עוד יותר קשים, כי זה בעצם יהיה האישור הסופי שממשלת ישראל לא מתעניינת בי. יוזמה פרטית של אחד שיש לו איזה כאב אישי. ואדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמח לומר שכשדיווחתי על כך לממשלה, אז, אני פוחד לשכוח מישהו, אבל השרים דאז, לימור לבנת, ואלי ישי, ויעקב נאמן, ומזכיר הממשלה דני נוה, ממש האחד אחרי השני, אולי אם שכחתי מישהו אני מתנצל, יצאו לבקר אצל פולארד, והשיא היה, באותה אווירה ציבורית, תכף אני אתייחס גם לאווירה הציבורית, כמו שגם הוזכר מעל במה זו, מה שהתרחש בוואי, וכמעט הגיע, וגם בעקבות גל הביקורים, וצריך להזכיר שגם מזכיר הממשלה דאז דני נוה פעל רבות, יצאה אותה הודעת ממשלה. וזה מביא אותי, ההקדמה הארוכה הזאת, אדוני היושב-ראש, לתשובה על השאלה איך אני יודע ששגו גם פעם שנייה, שלא הכירו. כשיצאה הודעת הממשלה, גם כן ביקשתי מראש הממשלה אפשרות לצאת לוושינגטון ולהיפגש עם כמה חברי קונגרס וסנאט, כדי להכין את הקרקע, מה שנקרא, כי שמענו מהבית הלבן שאם יהיה שחרור, הוא יכול להפוך, נו, בבית הזה אני לא אפתיע אף אחד, גם לנושא פוליטי. נשיא רפובליקני משחרר, הדמוקרטים תוקפים, נשיא דמוקרט משחרר, הרפובליקנים תוקפים. אז נפגשתי עם כמה אנשים, לא כולם רצו להיפגש ברגע שנודע להם מה הנושא, נפגשתי עם סנטור מאוד מאוד בכיר, שהיה לו גם קשר ישיר לנושא של שירותים חשאיים. היה אפשר לחתוך את המתח בחדר בסכין, כפי שאומרים; הוא מאוד לא אהב את נושא השיחה. אבל כשסיפרתי לו על הודעת ממשלת ישראל, ההודעה על כך שהוא סוכן, וממשלת ישראל מתנצלת על הפעלתו, והמקרים האלה לא יחזרו, וכן הלאה וכן הלאה, הוא אמר לי אחד המשפטים הנוראים ביותר שאני שמעתי במהלך כל הטיפול בפרשת פולארד. הוא אמר: אתה יודע מה, אילו הייתם יוצאים עם הודעה כזאת לפני עשר שנים, אולי יונתן פולארד כבר מזמן מזמן היה מחוץ לכותלי בית-הסוהר. דבר נורא, דבר אמיתי, שאמר לי אותו סנטור, כפי שאמרתי, מנוסה ובכיר בסנאט האמריקני. בתקופה האחרונה, ואת גם ציינו כמה דוברים, חל שינוי בוושינגטון. במקום אותו מתח באוויר שציינתי, כבר יש יותר ויותר אנשים, גם לשעבר, ציינו כאן מזכירי מדינה, בכירים במערכת המודיעין והביטחון וגם סנטורים וחברי קונגרס, שחותמים על מכתב לגבי שחרורו של יהונתן פולארד. דבר אחד אני רוצה לציין, השינוי הזה לא חל מעצמו. הוא חל בגלל פעילות בלתי פוסקת של אסתר פולארד, זה גם המקום לומר שהיא הייתה אמורה להיות כאן, בדיון הזה, אבל אנחנו מאחלים לה רפואה שלמה, היא לא בדיוק בקו הבריאות ולכן לא הגיעה היום, ופעילות של הוועד למען פולארד. הדיונים האלה, שחלק אפילו אמרו: אה, ריטואל קבוע, אבל יש איזו, אני חושב, אווירה קצת שונה, ומי ייתן שגם התוצאות של האווירה יהיו קצת שונות. אני חושב שגם התשובה לחבר כנסת נסים זאב, ששאל כאן שאלה, גם אנחנו תמיד שמענו את הדברים האלה. שאלת, חבר הכנסת זאב, או בעצם לא שאלת, אמרת שלפעמים כשרוצים לפעול אז אומרים: אל תעירו את הדובים, אל תנענע את הסירה, כפי שאומרים בלועזית, וכן הלאה. הייתי אומר, חבר הכנסת נסים זאב, שהתשובה שאתה יכול לתת וכל אחד אחר יכול לתת, שאתה ממקומך, המקום שאתה יושב בו כרגע כחבר הכנסת, ראית את ראש הממשלה של הקדנציה הקודמת, נקווה גם של הממשלה הבאה, בנימין נתניהו, עולה לדוכן הזה בפומבי, מול כל אולם המליאה, קורא מהכתב את הפנייה הרשמית שלו לנשיא ארצות-הברית. מי יכול בסיטואציה כזאת לומר שהממשלה לא עושה פעילות פומבית? אם ראש הממשלה מתייצב כאן, מעל במת הכנסת, בדיון מצולם על-פי כל הדעות, בכל הרשתות, ומוסר הודעה כזאת. בארצות-הברית שהיה אומר את זה, לא פה. זה מגיע לארצות-הברית, חבר הכנסת מקלב. בפלאי הטכנולוגיה זה מגיע אפילו בשידור חי. הדיון הבא הוא על נושא ההסברה. אני כבר יכול למחוק משם משפט אחד שאני אגיד: היום כל מי שמשתעשע במחשבה שאם הוא יגיד משהו בעברית לא ישמעו בערבית או אם הוא יגיד בערבית לא ישמעו את זה באנגלית, הימים האלה 20 שנה כבר מאחורינו. אבל השאלה שאתה מעלה היא חשובה. ולכן, גם לגבי הביקור הנוכחי, אין לי אלא לצטט את ראש ממשלת ישראל שנפגש עם אסתר פולארד ועם לורנס קורב שהוזכר כאן, לשעבר תת-מזכיר ההגנה האמריקני, ועם נציגי הוועד למען פולארד. אני פשוט רוצה לצטט על מנת להיות מדויק, הוא אמר: כבר מזמן הגיע הזמן שיהונתן יצא לחופשי. הנושא הזה יעלה בביקור של הנשיא אובמה. זה כבר הועלה פעמים אין-ספור על-ידי וגם על-ידי אחרים, והגיע הזמן שהוא יצא לחופשי. זאת הודעה של ראש הממשלה שנמסרה בפומבי. אני חושב שיש סיכוי. אנחנו כולנו למודי אכזבות, אולי הפעם נהיה גם למודי הצלחה בתחום הכאוב הזה. יש סיכוי, אני מקווה שיש סיכוי, וראש הממשלה, אני מקווה, ��א רק מקווה אלא בסמכות אני מצטט אותו ואומר, שיעשה את הכול, ואני מקווה שגם גורמים אחרים, על מנת שאחרי שנים כה רבות, באמת כבר מספרים בלתי נתפסים, יצא יהונתן פולארד לחופשי. וגם כתשובה לכמה חברי כנסת שדיברו כאן על הנושא הזה, אולי, לא יודע, אולי זאת עמדה אישית שלי, לא חשוב לי מה יהיה התירוץ, אם סיבות בריאותיות או הומניטריות או קציבת עונש, חנינת הנשיא, שזאת כנראה הדרך היחידה, אני פחות מתעניין כרגע בפלפול המשפטי בנושא הזה. מה שאני כן רוצה לראות, ואני בטוח שכל מי שנמצא כאן וכל מי ששומע אותנו כרגע רוצה לראות, כל בר-דעת רוצה לראות, זה את שחרורו של יהונתן פולארד, איחוד שלו עם אשתו, עם קרובים לו, וסוף-סוף גם טיפול רפואי נאות. מכל הסיבות האלה כולי תקווה שאכן, כפי שציינו דוברים רבים, בפסח הקרוב יוכל הוא להסב כבן-חורין לסדר פסח. תודה רבה. אני מאוד מודה לך, השר אדלשטיין, על שמסרת את עמדת הממשלה בנושא יהונתן פולארד. אתה כמובן נשאר אתנו. לפני שתעבור לסקירתך, לדיווח שלך על פעילותך במשרד, בממשלה ה-32, אנחנו מברכים את קבוצת "רעים" מעפולה ומהעמק, באירוחה של מנהלת ועדת הכלכלה, שהיא, אני מכיר אותה מאיפה שהוא, בת עפולה. נכון? לא טעיתי. אז ברוכים הבאים. שלום לכם. בבקשה, אדוני. אתה רואה? ידענו להפריד בין העניינים, טוב שאנשי העמק פה, בין העמדה שלך בנושא פולארד לבין הסקירה על פעילותך במשרד. בבקשה, אדוני. אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אכן אנחנו נפריד את הנושאים. אני מתכבד למסור למליאת הכנסת את הדיווח על פעילות משרד ההסברה והתפוצות בממשלה היוצאת. בואו נעשה את זה כך, אני מבטיח לא להרצות הרצאה ארוכה. אני אציין את תחומי הפעילות של המשרד, כמה פרויקטים שאנחנו עוסקים בהם, הן בתחום ההסברה והן בתחום התפוצות, ואם יהיו, אדוני היושב-ראש, חברי כנסת שירצו לשאול שאלות, להעיר, כבר יש. כבר יש, אתה אומר. כבר נרשם אחד. אתם מוזמנים להירשם אצל המזכירה. משרד ההסברה והתפוצות, כידוע לכם, הוקם בתחילת הקדנציה הקודמת, בשנת 2009. היו בעבר ניסיונות להקים משרד הסברה במדינת ישראל, פעמיים, והניסיונות האלה נכשלו. אני חושב שההבדל הוא הבדל אובייקטיבי, כי כל אחד נותן כל מיני פרשנויות אישיות למושג "הסברה"; כל אחד יודע מהי בדיוק הסברה ואיך היא צריכה להיות. אנחנו לפעמים גם נוטים לשכוח שהמילה הסברה מאחדת או מאגדת תחומים שונים מאוד של פעילות, וכל אחד מהתחומים הוא חשוב. מבחינת משרד ההסברה והתפוצות, בתחום ההסברה אני חושב שהמטרה העיקרית שלנו הייתה לנצל את הפוטנציאל הקיים בתחומים המתהווים של המרחב המקוון, תיעול המשאב האנושי הישראלי. היום באמת הדבר הזה, התשתית האנושית של ההסברה היא דבר מאוד מאוד חשוב, ודאי גם בתפוצות ישראל מבחינת הפוטנציאל הקיים הן של יהודי התפוצות, הן של ידידי ישראל ברחבי העולם. אשתמש באותו ביטוי  הקמת תשתיות אנושיות להסברה של מדינת ישראל, כשאני מייד אסתייג ואגיד, אנחנו מדברים, ודאי על דוכן הכנסת, רק בעברית. בעברית המילה היא הסברה, אבל ודאי שבשפות אחרות אנחנו נוהגים להשתמש במושגpublic diplomacy, דיפלומטיה ציבורית. זה המושג הנכון לתחום הפעילות הזה. בוודאי כשאני מדבר על פעילות הסברתית מסוג זה, תשתיות אנושיות, והתפיסה של אנשים מול אנשים, אנחנו ברוב המקרים לא מדברים על הסברה כפי שגם אנחנו, לצערי, בנסיבות ברורות, תופסים אותה במדינת ישראל, כשקורה משהו נורא וכולנו צריכים להתייצב ולהסביר. הפעיל��ת היומיומית, הלא-פחות חשובה, זאת חשיפת החברה הישראלית, הפנים האנושיות של מדינת ישראל, המציאות הישראלית, וכן הלאה וכן הלאה. בעצם, הסיפור האנושי של המדינה. חשוב לציין שבכלל בעולם המודרני, מבלי לפגוע לא בעצמי ולא ברבים שיושבים כאן באולם הזה עם חליפות ועניבות, צריך להבין שבעולם שלנו אני אפילו אעז לומר שהדובר האמין יותר זה לא אחד עם חליפה ועניבה ואיזה תואר מאוד מדויק מה בדיוק תפקידו בממשלה או בצה"ל או בכל מערכת אחרת. דובר אמין זה אחד כמוך, שמתכתב אתך במייל או נמצא אתך בפייסבוק, או נמצא אתך אפילו באיזו פגישה אקראית. זה בדיוק הפוטנציאל שאנחנו מדברים עליו ומנסים, כפי שאמרתי, כמשרד, לנצל אותו. ויחד עם זה, יחד עם כל החופשיות של העניין, גם קצת להכשיר אנשים לפעילות מסוג זה. להכשיר לא במובן של להגיד להם מה לומר, אלא להכשיר אותם במובן של הכשרה של פעילות הסברתית נכונה בתחום של הסברה רכה, של דיפלומטיה ציבורית. אני, במעבר חד או לא חד, אתייחס גם לתחום התפוצות, וכאן חשוב לי מאוד לומר משפט אחד, ואני אגיד את זה כציטוט. כשהוקם המשרד רבים אמרו: אוה, יולי אדלשטיין, איזה יופי, אז עכשיו אתה שר ההסברה והתפוצות ותוכל לנצל את יהודי התפוצות לצורך הסברה ישראלית. והמשפט הזה תמיד מאוד מאוד הפריע לי, כי א. אני לא אוהב לנצל, ב. אני לא שאלתי לפני זה את יהודי התפוצות אם הם כולם רוצים להתגייס ולהיות חיילים בשורות ההסברה הישראלית. ובכלל הנושא הזה הוא קצת מורכב, ונדמה לי שגם אם לא יהיו לנו כלל וכלל בעיות הסברה, הנושא של הקשר עם התפוצות יישאר עדיין נושא ערכי וחשוב, ולא פחות מהותי מהסיטואציה הזאת שבעצמי תיארתי, שאפשר גם להיעזר ביהודי התפוצות. לכן זה תחום נפרד וטוב, ואני אתייחס אליו, אבל יחד עם זה אני גם לא אסתיר שיש לא מעט חפיפה. היו לי מקרים ספציפיים שהגעתי לישיבה עם ראשי קהילה מסוימת מן התפוצות שמבקשים להיפגש, ואתה מגיע מוכן לפגישה בנושא התפוצות, ועם היועצים ועובדי המשרד שעוסקים בנושא התפוצות, ואחר כך שעה וחצי כל הפגישה היא רק על נושא ההסברה, כי זה מה שמדאיג וזה מה שמעניין, ואני לא חושב שאפילו צריך להסביר מאילו סיבות. אבל יחד עם זה, אני חושב שאנחנו כמשרד שמנו לעצמנו כמה יסודות לנושא של קשר עם התפוצות. זה ודאי הנושא בעצם הבסיסי שמדינת ישראל היא כן בית של העם היהודי, גם של אלה שמחר או מחרתיים לא יצטרפו אלינו פיזית כעולים חדשים, ולכן צריך להיות קשר מתמיד בין מדינת ישראל לתפוצות. ודרך אגב, אם למישהו זה נשמע משפט מיותר, ולמה אתה מבזבז את זמננו, כדאי לחשוב על כך שלפני 30 40 שנה, אילו מישהו היה בא אליכם עם כרטיס ביקור של שר בממשלת ישראל לנושא התפוצות, הייתם מייד, ובצדק, אומרים: אתה מתחזה, לא יכול להיות שבממשלת ישראל יש שר לנושא התפוצות. כי התפיסה הייתה שונה לגמרי, בעצם התפיסה הייתה של: או שעולים או שלהתראות, או שמקסימום תתרמו כספים. הקונספציה הזאת של העשורים האחרונים היא, אני חושב, יחסית חדשה, ולדידי לפחות, טוב שכך. אני חושב שהקשר שלנו עם התפוצות הוא גם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, כפי שכבר ציינתי, לא רק בגלל הסיבות של לובי או סיוע בהסברה, אלא הרבה מעבר לכך, גם בעצם המשך קיומו של עם ישראל, המשך פיתוח של הזהות היהודית, ובעצם הוא קשר הרבה יותר שוויוני ממה שהיה בעבר. ודרך אגב, כשאני אומר את זה, זו לא רק מחמאה כלפי יהודי התפוצות או איזו הקטנת מעמדה של מדינת ישראל, לפעמים אפ��לו להפך. אני אמרתי את זה כדרך אגב, שפעם זה היה: יהודי התפוצות, תתרמו כספים למדינה הקטנה, למדינה שזה עתה קמה ונמצאת בסכנה. היום גם כאן זה הרבה יותר מורכב, ויש לא מעט קהילות, שתרשו לי לומר את זה בסגנון הכי פשוט: אני לא בטוח שהן היו מתקיימות, ודאי לא בטוח שהיו מקיימות מוסדות יהודיים, אלמלא הקשר עם מדינת ישראל, ואפילו לפעמים סיוע שמגיע בצורות אלה או אחרות ממדינת ישראל. בנוסף, ודאי משפט אחד נוסף שאני אגיד כאן, שמנו דגש, ולא רק, עוד פעם, מכיוון שזה נשמע טוב, אלא מסיבות מאוד אמיתיות, על חילופי הדורות ביהדות התפוצות. יש פה באולם הזה כמה אנשים שעסקו שנים בעניין, ולא נתחיל להיכנס לשמות, אבל התמונה מוכרת. הגיל הממוצע של ההנהגה, במיוחד בארצות-הברית, אבל גם בעוד כמה מדינות, זה לא אפילו הגיל הממוצע של הכנסת הזאת, הוא הרבה מעל זה. וזה משפט שלא מביע איזה שיפוט ערכי לגבי הגילאים המתאימים להיות בהנהגה, אלא זה משפט שאומר שלדור של אנשים שהיום הם בני 60 70 מושגים מסוימים מצלצלים בצורה כזאת שלא צריך לשכנע אותם לגבי שום חשיבות של שום קשר עם מדינת ישראל: אם הקמת מדינת ישראל, אם שחרור ירושלים, אם השואה, או אם הולכים אחורה יותר, אם מאבק לשחרור מברית-המועצות או עליית יהודי אתיופיה. יש כל מיני מושגים שהם כמו קודים. אני בכלל לא בטוח שלמישהו שהיום הוא בן 25, 30, הקודים האלה מדברים, ולפעמים אפילו, בואו נודה, הם מדברים אפילו בצורה שלילית. ולכן כאן, לדעתי, חילופי הדורות האלה זה משהו שמאוד חשוב להמשך הקשר שלנו עם התפוצות, וניסינו לשים דגש. מבחינת אחריות מיניסטריאלית נוספת שהוטלה על המשרד, כל המאבק באנטישמיות ושימור זיכרון השואה, דברים גם כן קשורים ולא קשורים לפעמים, וגם בנושאים האלה ודאי קיימנו פעילות שתכף נתייחס אליה. כמו כן, משהו אולי קצת פחות ידוע, למשרד הועברו שלוש יחידות שהיו קיימות גם לפני כן, רובן ככולן במשרד ראש הממשלה: מרכז ההסברה, מרכז שמוכר לכם כגוף שמארגן את כל הטקסים הממלכתיים במדינת ישראל, עושה עוד כמה דברים, לפ"מ, לשכת הפרסום הממשלתית, ולע"מ, לשכת העיתונות הממשלתית. גם לכך אתייחס בהמשך. הסברה. רק לציון, הבטחתי לא להרצות הרצאה ארוכה, כמה פרויקטים. קודם כול מבחינת התפיסה, הצגתי אותה, ודבר ראשון ניסינו באמת לעורר תודעה של הישראלים לכל הנושא של החשיבות של ההסברה ובעצם היכולת לתרום. לא רק "אתם לא עושים מספיק בממשלה", אלא מה בעצם כל אחד יכול לעשות בתחום הזה. יצאנו עם קמפיין "מסבירים ישראל". מי שחושב שזה היה פשוט והדברים מאוד ברורים, אז אני מציע לעבור על קטעי עיתונות של אותה תקופה. לצד התלהבות של אנשים מסוימים הייתה גם ביקורת קטלנית, שנבעה, בחלק מן המקרים, אני ארשה לעצמי לומר, גם מקטנוניות, בחלק מאי-הסכמה, ובחלק מן המקרים גם מתפיסה, כפי שאמרתי, שהסברה זה משהו אחר. לא יכול להיות שסטודנט עושה הסברה, לא יכול להיות שעקרת-בית עושה הסברה. הסברה, אתה צריך להיות שר או שגריר, להופיע ב-CNN, וזאת הסברה. כל שאר הדברים זה שטויות ובזבוז כספי המדינה. התפיסה הזאת, אני שמח לומר, השתנתה. כ-3 מיליון מבקרים ביקרו באתר של "מסבירים ישראל", כ-30,000 איש עברו סדנאות הכשרה שאנחנו עושים יחד עם גוף חיצוני ששכרנו לצורך כך, גוף בשם "דיבייט". ואני חושב שיותר ויותר אנשים מבינים, השתמשו פה, אדוני היושב-ראש, בססמה, בקונטקסט אחר, "Yes, we can", אז אני חושב שכן, אנחנו יכולים. אני חושב שיותר ויותר אנשים מבינים שגם הם יכולים, והם לא צריכים לחכות שמישהו מן הממשלה יעשה. ואני חושב שחלק גדול מן הדברים גם באו לידי ביטוי, רק מה שראינו כולנו, במבצע האחרון, "עמוד ענן", בדיוק לפי התפיסה שהצגתי. אנשים שעסקו בתחומים של הסברה רכה, ברגע האמת מהר מאוד התארגנו, חלק ביוזמתנו וחלק פחות ביוזמתנו, אבל התארגנו להיות כוח מוביל. וכל מי שזוכר את העמוד Israel Under Fire, זה עמוד שנולד בעצם ביוזמת המתנדבים במשרד והפך למין תעודת זהות של מדינת ישראל במהלך הקמפיין. ולפי כל התגובות, אני חושב שהמצב באינטרנט למשל, בכל המרחב המקוון במהלך המבצע הזה, היה שונה מאוד ממה שהכרנו בעבר. "תושבים מסבירים" זה חלק מן העניין, אולי חלק נחשפו לזה גם כן. אני מבקש באמת לשים לב לדבר אחד: ראש הממשלה על-פי כל הדעות, גם כאלה שמסכימים אתו פוליטית, גם כאלה שמתנגדים לו פוליטית, על-פי כל הדעות הוא דובר רהוט שיודע לפנות לקהל זר של תקשורת זרה, של דיפלומטים, הגיע לאשקלון. זה היה ערב מבצע "עמוד ענן", כשהייתה התגברות של הירי. והוא דיבר עם כל הסגל של הדיפלומטים הזרים, של השגרירים הזרים. לפניו דיברה ילדה, ילדה שחיה את המציאות בדרום, תיכוניסטית אם אני לא טועה, והיא אמרה משפט שאני ממש לא הייתי מחויב לזכור ולא כתבתי אותו לקראת הדיון הזה, אני פשוט זוכר אותו, ואולי גם רבים אחרים. היא אמרה: כשילדה בגילי בארצות-הברית שומעת אזעקה היא רצה לכיתה, כשאני שומעת אזעקה אני רצה למקלט. המשפט הזה, כפי שאמרתי, היה יותר חזק מכל המשפטים, או נכנס יותר חזק במושגים של דוברים, מאשר כל המשפטים הנכונים, והרהוטים והמאוד-מחושבים שאמר ראש ממשלת ישראל באותו מפגש, כי זה משהו מאוד אנושי, מאוד קליט, ולא הסבר פוליטי-דיפלומטי למציאות שאנחנו נמצאים בה. הפרויקט הזה התחיל לפני שנתיים. לא ידענו אם יהיו מבצעים או לא יהיו מבצעים. אבל כל המטרה שלו הייתה שלנו, יחד עם הרשויות, עם דוברי הרשות, קב"טים של הרשויות שנמצאות בזירות האירוע, עם פעילים ברשויות השונות, להכשיר תושבים לפעילות הסברתית מסוג זה, אם בשדרות ואשקלון, אם, דרך אגב, ביהודה ושומרון, בכל המקומות שלפעמים, לצערי, מתעורר שם אינטרס עיתונאי מוגבר. אני יכול גם לתת עוד דוגמאות. דוגמה אחת נוספת שאני אתן, דוגמה של פרויקט שנקרא "הפנים של ישראל",Faces of Israel , שבמסגרתו עשרות רבות של צעירים שונים מאוד, מכל הגוונים של החברה הישראלית, יצאו מאוניברסיטאות רבות בעולם להציג את ישראל האמיתית. בהתחלה התלבטנו אם לעשות את זה במהלך שבוע האפרטהייד, יש דבר כזה, הידוע לשמצה, שבוע אפרטהייד ישראלי, באוניברסיטאות השונות. החלטנו שזה בזבוז של הפוטנציאל האנושי הזה לצעקות הדדיות במגאפון, ועשינו את זה לפני שבוע האפרטהייד. החברים הצעירים האלה היו במדינות רבות ברחבי העולם, והחוויות שהם מתארים הן לפעמים חוויות מאוד חיוביות אבל גם קשות. למה הן קשות? אני יכול לתת דוגמאות שתצטרכו להאמין לי, אף שזה קשה להאמין שאלה דוגמאות אמיתיות. כשמשתתפת במשלחת כזאת, אישה צעירה, משכילה, מנצרת, מדברת ערבית, אז שואלים אותה, איך את יודעת ערבית? היא אומרת: אני ערבייה. אבל אמרת שאת ישראלית. היא אומרת: נכון, אני ערבייה מישראל. אומרים לה: אין דבר כזה. היא אומרת: לא, אבל אני ישראלית וערבייה. עד שמישהו מגיע סוף-סוף עם פתרון, הדברים האלה הם אמיתיים לגמרי, באוניברסיטה, במה שנקרא Ivy League, באוניברסיטאות מובילות בעולם. הפתרון? אה, הבנו, את ערבייה יהודית. זה הפתרון לעניין הזה. אני כבר לא אספר לכם על חוויות של עולי אתיופיה וניסיונות שלהם לשכנע שהם באמת ישראלים. "אין דבר כזה", "לא יכול להיות", "אתם לא נראים ישראלים", וכן הלאה וכן הלאה. ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. בוודאי, אני חושב שעצם הנוכחות של המשלחת, ואפילו לפעמים ויכוחים שהיו בתוך המשלחת שנגעו בסוגיות, מה לעשות? אין לנו קונסנזוס סביב הסוגיות האלה, היו דברים מאוד פרודוקטיביים ופקחו עיניים. אני חייב לומר שחלק מחברי המשלחת עד היום נמצאים בהתכתבות, בקשר עם סטודנטים, לא פחות ולא יותר מערב-הסעודית ומאיראן, ומכל מיני מדינות שאני לא בטוח שאי פעם אלה או אלה חלמו שיהיו בקשר האחד עם השני או האחת עם השנייה. במהלך השנתיים האחרונות הגיעו לארץ במסגרת הפרויקטים שלנו עשרות, גם שדרנים בכירים, שמשדרים לרוב לתחנות רדיו מאוד גדולות, מאוד פופולריות בארצות-הברית, וגם, לא פחות חשוב בעיני, מה שנקרא במדורי הרכילות "הסלבריטאים", שחקנים, זמרים וכן הלאה, לרוב גם כן מצפון אמריקה, שעצם הביקור בישראל, וזה מביא אותנו עוד הפעם לנקודה הזו של תקשורת שונה. הוא לא זכה למאמרים ב"לוס-אנג'לס טיימס" או ב"ניו-יורק טיימס", אבל מה שהביקור הזה עשה, שכל אחד מהחברים האלה ברגע שהוא כתב משהו, צייץ, כפי שאומרים, בטוויטר, או כתב משהו בפייסבוק, אז חצי מיליון, מיליון, אנשים אספו את האינפורמציה הזו, והאינפורמציה, ברוב המקרים, הייתה מאוד חיובית. חיובית, עוד הפעם, במובן הכי פשוט של המילה. אני לא חושב שמישהו מהם כתב, הישראלים צודקים במאבק שלהם מול הפלסטינים. לא היה דבר כזה. אבל על האנשים בישראל, על התרבות בישראל, על הפתיחות בישראל, על הביטחון בישראל, על כל הדברים האלה הם כן כתבו, וכפי שאמרתי, מיליוני אנשים, מיליוני אנשים התייחסו לזה, עקבו אחרי זה. ואתם יודעים מה? דוגמה קטנה של הבית שלנו. אנחנו בעצמנו לא שמים לב כשאנחנו עוברים כאן במליאה או בפרוזדור בכנסת. אחת מהשחקניות האלה, מהוליווד, יש לה ילד. הילד הוא עם מה שמכונה בשפה הקורקטית עם "צרכים מיוחדים", הוא ילד אוטיסט. כשנודע לה שיש מוסדות בישראל, כולל המוסד הזה, שמעסיקים אנשים, ולא חס ושלום מתוך רחמנות, אלא מעסיקים, בצורה אמיתית, אנשים עם צרכים מיוחדים, היא כרגע עובדת, ולא מבקשת מימון מן המדינה, ולא מבקשת מימון מן המשרד, היא כרגע עובדת על משלחת של אנשי הוליווד שיש להם ילדים עם אותן בעיות, רק להביא את המשלחת הזו, ביוזמתה, לישראל, ולהכיר את הפעילויות השונות שנעשות במדינה שלנו. עוד הפעם, לא דחפנו את זה, לא יזמנו את זה, לא ידענו את המצב המשפחתי שלה. זה מה שהביקור בישראל עשה לה. אני באמת חושב שאפשר להמשיך, אבל כפי שברור, לא נוכל לציין את כל הפרויקטים, הם עוד רבים. דבר אחד אני אציין בתחום הזה. מכיוון שכולנו גם יודעים שהמציאות היא גם לפעמים, יש בה גם דברים שקצת חסרים, אז למשל אנחנו, כמשרד, אומנם בהתחלה הייתה איזו ירושה היסטורית בחלק מהסמכויות שקיבלנו, אבל אנחנו גם עושים פרויקטים בתחומים שאינם נוגעים ישירות להסברה. למשל, יש לנו פרויקטים שונים בתחום הדו-קיום, דו-קיום יהודי-ערבי כאן, במדינת ישראל, אם בתחום הספורט, פרלמנט נוער, שיקום שכונות. וכששואלים אותי למה, אני אומר שאנחנו מנסים גם ליצור מציאות כזו שיהיה לנו יותר, איך נגיד? יותר כיף לדווח עליה, ויותר כיף לספר עליה, ותהיה פעילות אמיתית. השקתי יחד עם יושב-ראש איגוד השחקנים חיים רביבו משחקי כדורגל ופעילות ספורט של נוער יהודי וערבי. לא מזמן התקיימה ישיבה סוערת של פרלמנט נוער בצפון סביב הנושאים האלה, והיד עודנה נטויה. דרך אגב, מכיוון שאני עובר לנושא התפוצות אני אגיד אותו הדבר בתחום התפוצות. אנחנו מדברים על מכנה משותף עם יהודי התפוצות. ברור לגמרי שלמשל פרויקט גדול שלנו, שאתם גם מכירים, שומעים פרסום על הפרויקט הזה לקראת הימים הנוראים במיוחד, "חגים בקהילה" זה נקרא, של תפילות משותפות וכן הלאה, יחד עם ארגון שנקרא "יחד", אני חושב שזה גם חלק מיצירת מציאות שתאפשר בצורה הכי פתוחה ופלורליסטית להגדיל, ליצור, לחזק את המכנה המשותף היהודי ובכך גם להוסיף לקשר עם התפוצות. תראו, אם אנחנו עוברים ככה במעבר, כמו שאמרתי, חד או לא חד לתחום התפוצות, אז הייתי אומר שאחד הדברים המרכזיים שגם שמנו לעצמנו למטרה זה שהקשר לא יכול להיות קשר חד-סטרי. אמרו לי אנשים חכמים, אדוני היושב-ראש, מייד כשנתמניתי לתפקיד, אמרו: רק שתבין, עכשיו אתה לא רק שר שמייצג את ישראל כלפי התפוצות, אתה גם צריך לייצג את יהודי התפוצות כלפי ממשלת ישראל. נשמע מאוד פשוט ונשמע מאוד ברור, אבל ליישום זה קצת יותר קשה, כי בואו נודה: חלק גדול מהזמן אנחנו מתעניינים ביהודי התפוצות, בדיוק סביב הפרמטרים שקצת לעגתי להם, למה קרה משהו והם לא יצאו להפגנה? איפה הם? למה הם לא פונים לשלטונות שלהם? מה זה ההודעה הזו של הממשלה שלהם? איפה הקהילה? ובשאר ימי השנה אנחנו קצת פחות מתעניינים איפה הקהילה ומה היא עושה, איך היא חיה וכו'. אז אנחנו באמת שמנו לעצמנו למטרה, או אחת המטרות, קצת להגביר את התודעה, את הפעילות של הישראלים, של יהודים בישראל במיוחד, בכל מה שקשור לחיים יהודיים, חיים מודרניים ליתר דיוק, בתפוצות, ואני חושב שכמה פרויקטים, למשל, מה שנקרא פסטיבל סוכות, שהתקיים באשדוד, בנתניה, לפני זה בתל-אביב, הביא עשרות אלפי ישראלים להכיר את הקהילות היהודיות בתפוצות בצורה מאוד לא פורמלית, לא הרצאות ולא לקרוא ספרים, אלא פעילות כמו שמתבקשת בפסטיבל מסוג זה לכל המשפחה. אני מקווה מאוד שאנשים יצאו משם עם קצת יותר ידע ומטען במובן החיובי בכל מה שקורה עם יהודי התפוצות ביום-יום. אני חייב לומר שלנושא הזה של התפוצות היה מזל. קדמו לי כמה שרים. לא היה משרד, אבל קדמו לי כמה שרים שבאמת הנושא היה חשוב להם, אם הרב מיכאל מלכיאור, אם נתן שרנסקי, היום יושב-ראש הסוכנות, אם יצחק בוז'י הרצוג. כל אלה, אי-אפשר לומר שהנושא לא חשוב להם, או שלא אכפת להם או שהם לא מכירים אותו או מכירים אותו פחות ממני, ודאי לא פחות ממני. אבל מה שאפשר לעשות, מה שהקמת המשרד אפשרה לעשות, זה פרויקטים ששר בלי תיק או שר שהוא במשרד אחר ויש לו רק יועץ לענייני תפוצות, לא היה מסוגל להרים, עם דגש גדול על פעילות עם קהילות קטנות יותר. כי באמת הדגש בדרך כלל, ועוד פעם, רבים כאן מכירים את זה, הוא על קשר עם יהודי ארצות-הברית ולא עם כלל העולם, ויש לא מעט, כפי שגיליתי גם, לא רוצה לומר רגשי נחיתות אבל לא מעט כעס בקהילות השונות שבעצם מדינת ישראל תמיד כשהיא אומרת "יהדות התפוצות" היא מתכוונת רק לארצות-הברית. ארגנו כנס גדול של מנהיגי קהילות יהודיות מאמריקה הלטינית. כאן אני חייב לחלוק אתכם, חברי חברי הכנסת, בסיום הכנס, שהיה גם כן מוצלח, נפגשו אתם שרים בכירים, אנשי מוסד אפילו במפגשים סגורים, לתאר כל מיני דברים, לקיים דיאלוג. הייתה ישיבת סיכום, ואחד הנוכחים בירך אותי על כך שקיימנו את הכנס ואמר: זו הפעם הראשונה שממשלת ישראל מדברת אתנו. ואני נורא כעסתי, במקום אמרתי: תסלחו לי, עד כאן, חלק מכם אני מכיר שנים, אני ראיתי אתכם בחבר הנאמנים של הסוכנות, ראיתי אתכם בוועידת הנשיא, ראיתי אתכם במסגרת משלחות הבונדס, אז אל תגידו לי, פעם ראשונה מדינת ישראל מדברת אתנו. ואז מצדם הייתה מייד תגובה והם אמרו, לא, זה שונה, בכל הפורומים שהזכרת, אנחנו במקרה הטוב ישבנו בשורה שבע, כאן פעם ראשונה באים שרים, בכירים בממשל, ראשי מערכות, ומדברים אתנו פנים אל פנים, מתמודדים עם השאלות שלנו, מתייחסים לצרכים שלנו. בשבילי זה היה שיעור לא קטן, שלא מספיק שמישהו מגיע, ומישהו שאתה מדבר אתו נמצא כאן באיזה מסגרת חשובה, כנראה, גם תשומת לב. לכן גם קיימנו במשך שנים גשר, וידיאו קונפרנס, עם קהילות יותר קטנות. לא לכל קהילה ודאי אפשר להגיע מפאת קוצר הזמן, אבל הקשר הזה היה קיים, וגם כפי שכבר אמרתי, במיוחד עם הצעירים שלהם. אני רץ, יש עוד הרבה דברים, אבל הייתי עוד מציין דבר אחד שאולי פחות חושבים עליו, ואולי הוא שווה התייחסות של חברי הכנסת בהמשך הקדנציה. אנחנו בנושאים האלה, גם בנושא של קליטת עלייה שאינו הנושא שלי כרגע, אבל במיוחד בנושא הזה של קשר עם התפוצות, לא עם התפוצות היהודיות, אדוני היושב-ראש, עם תפוצות כמושג, עם Diaspora, אנחנו יושבים על know-how שאין בעצם לאף מדינה בעולם ואנחנו מפספסים את זה. לפני כשנה עשינו כנס בירושלים בנושא של הקשר של המולדת עם קהילות הפזורה. הגיעו נציגים מעשרות מדינות, מקוריאה, ממקסיקו, מג'מייקה, מהונגריה ומסלובקיה, אני לא אתן לכם את כל הרשימה, כי אני פשוט לא זוכר אותה, אנשים, כולל בדרג של שר או סגן שר, או חבר פרלמנט או מנכ"ל, ואתם כולכם השתתפתם בוועידות שונות. אנשים לא יצאו להפסקות, לא יכולנו להוציא אותם להפסקות כי הם דרשו להמשיך את ההרצאה או הדיון וסירבו לעבור לדיון הבא. זו הייתה רמת העניין, לא אנשים שבאו לבלות פה בירושלים, אנשים שבאו באמת לדון וללמוד. כקוריוז אני יכול לומר, לפני זמן-מה קיבלתי את החומר של הכנס כחוברת מאוד מסודרת בשפה הקוריאנית. אני לא קורא קוריאנית, אני לא יודע אם יש מישהו בכנסת שקורא קוריאנית, אבל התמונות הוכיחו לי שזה חומר של אותו כנס שקיימנו. אז יש כאן, אני אומר וזורק את זה כאתגר אולי גם לחברי הכנסת, חוץ מטפטפות שלנו ועוד דברים בחקלאות או בהיי-טק, יש כאן עוד know-how שכדאי מאוד לחשוב איך מנצלים את זה לקשרים בין-לאומיים ובכלל לטובת מדינת ישראל ולתרומתו לעולם. בנושא של זיכרון השואה אני רוצה לומר שקיימנו ואנחנו מקיימים לא מעט אירועים סביב יום השואה הבין-לאומי. בשלוש השנים האחרונות קיימנו אירועים כאלה גם באו"ם, במליאת האו"ם, גם בפרלמנט האירופי, עם נוכחות מאוד מרשימה של כל ראשי הפרלמנט וראשי האיחוד האירופי. לדעתי, הפעילות הזאת גם תורמת ולו קצת להבנה, איך אני אגיד את זה בצורה קצת כואבת, שלא מספיק רק לומר "אני מכבד את זכר השואה", אלא גם צריך לחשוב מה קרה ולמה קרה ולהסתכל מסביב ולראות אם אין דברים שקצת מזכירים, לא את השואה במובן של חס ושלום מחנות ריכוז, אלא מזכירים את שנות ה-20 וה-30 במדינות שונות. אני מדבר על מדינות חשוכות, אני מדבר על מדינות דמוקרטיות. בנושא של מאבק באנטישמיות, הדגש הוא לא מעט על כל הנושא של מה שקורה באינטרנט. נושא סבוך מאוד, לא צריך להסביר לאף אחד, והמעבר הזה או הגבול הדק הזה בין חופש מוחלט כפי שצריך להיות באינטרנט לבין חופש להסתה והסתה לאלימות, אני חושב שכאן מנסים להתמודד עם זה. יש לי אפילו הזכות לעמוד בראש ועדה בין-לאומית, יחד עם משפטן מאוד מוכר מוושינגטון, שיחד עם ארגונים רבים מנסה לראות מה אפשר לעשות. זה נושא שמטריד מדינות רבות, משרדי משפטים, משרדי משטרה במדינות רבות, ואנחנו מנסים סביב הדיונים האלה לבנות איזושהי תפיסה. אני מקווה שבמאי היא תוצג בכנס שנקרא Global Forum, הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות, כאן בירושלים. פן נוסף שכדאי לציין, יש גוף בין-פרלמנטרי פעיל מאוד בנושא של מאבק באנטישמיות, של יהודים ולא-יהודים. הפורום הזה התערב ופעל גם בסוגיות האקטואליות האחרונות, למשל המצב בהונגריה, ויש לזה חשיבות רבה, לא רק מדינת ישראל צועקת, אלא יש גם פעילות רבה של אנשים טובים ברחבי העולם, וכפי שאמרתי, ביניהם לא-יהודים שמבינים היטב. איך אומרים במשפט הידוע? זה תמיד מתחיל ביהודים, אף פעם לא נגמר ביהודים. אז מנסים לעשות את הפעילות הנכונה. פעילות גם בנושא השואה, ודאי שקשורה לא מעט ל"יד ושם", בשיתוף פעולה אתם. אני כאן אציין רק שעיקר הפעילות זה לעזור לצעירים ליצור משהו, להבין את השואה מזווית הראייה שלהם. יש לנו פרויקט שנקרא "מו-זיקה", ובמסגרת הפרויקט הזה תיכוניסטים יוצרים שירים למילים של ניצולי השואה. יש פרויקט של כרזה ליום השואה, שכבר כמה שנים עוצבה במסגרת תחרות של יוצרים צעירים, וגם השנה, ותמיד העבודות האלה מדהימות. וכן הלאה, כמה פרויקטים, כפי שאמרתי, שמיועדים יותר ויותר לקהל צעיר, ולא בצורה של הרצאות פרונטליות. דבר אחרון, פעילות של יחידות הסמך, אני לא אתייחס אליהן בפרוטרוט. רק דבר אחד אני אגיד: אני מניח שאם ראו את הרוח הקצת יותר צעירה בלשכת הפרסום הממשלתית, כולם דיברו, אדוני היושב-ראש, על כל הקמפיין הזה של "משטרת הקיטורים"; זה לא נולד מעצמו. מבלי להביע אי-אמון באף מערכת אחרת, אני חושב שכאשר ביחידות אלה סוף-סוף יש מנכ"ל שאפשר לדבר אתו, קרי מנכ"ל המשרד ולא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כפי שהיה שנים רבות, שטרוד באלף ואחד דברים, אני לא מדבר על מנכ"ל ספציפי, אלא לדורותיהם, אז יש אפשרות גם להתייחס לעובדים, גם לבנות פעילות יותר מוסדרת, גם לבנות תקציבים בצורה נכונה. גם לע"מ היום, אדוני היושב-ראש, עוברת שינויים רבים, עם המנהל החדש. אני מקווה מאוד שכל המערכות האלה גם יתרמו לפעילות ממשלתית בתחומים שהם רלוונטיים, אבל גם לתדמיתה של מדינת ישראל בכל הקשור לפעילות, כפי שאמרתי, לפעמים היותר רכה, ולפעמים, כמו לשכת העיתונות הממשלתית בזמן המבצע האחרון, גם לפעילות הקלאסית הפרונטלית מול העיתונאים. אדוני היושב-ראש, אני יודע שאני מאריך, אז אני עוצר רק מסיבה אחת, כי אני יודע שהחברים נמצאים כאן על מנת לשאול שאלות ולהעיר הערות. יש עוד עשרות פרויקטים שלא ציינתי, ואני מקווה שיבואו לידי ביטוי במהלך השאלות. תודה רבה. אני מאוד מודה לך, השר אדלשטיין. ראשון השואלים, רונן, חבר הכנסת רונן הופמן, בבקשה. אחריו, חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו, חבר הכנסת נחמן שי. כבוד השר, תודה רבה על הסקירה. אני, כמוך, סבור שדיפלומטיה ציבורית היא נושא מאוד מאוד חשוב. אבל אני רוצה לשאול לגבי, אולי תישמע לך שאלת תם, ואולי באמת שאלת תם, אבל אני באמת רוצה לשאול בכנות לגבי הכפילויות והפיצול והאופן שבו המערכת ההסברתית, אני לא מדבר על התפוצות, אני מדבר, ברשותך, על ההסברה. בסדר גמור. אם אני מבין נכון, הנושאים המדיניים של מדינת ישראל מוסברים על-ידי משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ, הנושאים הביטחוניים מוסברים על-ידי דובר צה"ל ומשרד הביטחון, הנושאים, וכן הלאה, וכן הלאה וכן הלאה. אילו נושאים מטופלים או מוסברים במשרד ההסברה ואינם מוסברים ומטופלים במשרדים אחרים? והאם אין זה, לדעתך, בזבוז אדיר, מלכתחילה, להקים משרד כזה ולא לרכז את מאמצי ההסברה תחת אגף אחד אפקטיבי? אוקיי. תודה. אדוני היושב-ראש, אתה מציע שאלה-שאלה או, לא, שאלה-תשובה. ברשותך, חבר הכנסת הופמן לקח את השאלה של כולנו. אז אם השר יוכל להרחיב,  אנחנו נודה לו. אתה רוצה לוותר כי הוא כבר שאל בשמך? אני רק רוצה להוסיף, אדוני היושב-ראש, בהמשך למה שהוא שאל, לגבי משרד החוץ, אם אדוני השר יוכל לחדד. יפה. ובהמשך לשאלה הזו, ברשותך, אם יש למשרדך נציגים בחוץ-לארץ שממלאים את אותו תפקיד? מאה אחוז. בהחלט. תודה. תודה. קודם כול, תודה, חבר הכנסת הופמן, וגם חבר הכנסת לוי ואחרים. השאלה הזאת נשאלת הרבה. גם ראיתי, אני אגלה לכם סוד, את עמיתנו שנמצא כאן, ד"ר נחמן שי, חבר הכנסת נחמן שי, שהשתתף באיזה דיון לפני מספר ימים, וגם שם עלתה השאלה הזאת של ריבוי גופים וכן הלאה. תראו, קודם כול, לומר לכם שאף פעם אין כפילויות ואפילו אין איזו מריבה קטנה, אז לימדו אותי לא לשקר בכלל, ודאי לא על דוכן הכנסת. אז יש לפעמים גם דברים כאלה. לומר לכם שניתן להקים מערכת אחידה שתטפל בכל דבר, התשובה היא לא. כל מי שחושב שיחידת דובר צה"ל, שהיא שותף נאמן שלנו לכל מערכות ההסברה, ודאי, כפי שאומרים, בזמן אמת, אבל גם ביום-יום, לפעמים, שהיא תעבור פתאום מן הרמטכ"ל, מן הצבא, למשרד ראש הממשלה או למשרד ההסברה או למשרד החוץ, אז הוא פשוט קצת לא מכיר את מערכות ההסברה. אז תמיד יהיו כמה גופים. השאלה, לדידי, זה איך באמת להימנע מכפילויות, איך למנוע מריבות מיותרות על סמכויות. איך היה אומר האדמירל נלסון? לפני קרב טרפלגר הוא נתן תדרוך מאוד קצר לכל הלוחמים שלו, הוא אמר שכל אחד יזכור את תפקידו, ובזה סיים. אז כשכל אחד זוכר את תפקידו, זה עובד יופי. ופתאום, אני אומר: תמיד דיברו על בלגן ועל ריבוי גופים, ותמיד למה, איך אומרים? לשבע מטפלות, נכון? לשבע מטפלות, הילד בלי עין, משהו כזה, בתרגום חופשי מרוסית. ופתאום במבצע "עמוד ענן" לא דיברו על זה. עבד משרד החוץ, עם משרד ההסברה, עם דובר צה"ל, עם מטה ההסברה הלאומי, ואף אחד לא דיבר על בלגן. למה? כי הופקו לקחים. היו דוחות מאוד לא מחמיאים של מבקר המדינה בעבר, וזה נכון, על הבלגנים ששררו בתחום הזה. ויש מטה הסברה, ששם משתתפים נציגים של כל הגופים שציינתי. ואני אומר בגאווה בלתי מוסתרת, ביוזמת המנכ"ל שלי, וזה לקח קצת זמן, יושב איזה פורום לא פורמלי של נציגים של הגופים שאני ציינתי, ונפגשים ואומרים: מה נעשה, איך נעשה. ולא תמיד מסכימים, אבל אף פעם אין מצב שמפתיעים האחד את השני עם משהו. ואני אומר: ברגע שהחלטנו, ברגע שנרגענו, ברגע שהבנו, אנחנו, אני אומר בצורה הכי אישית, ברגע שאנחנו הבנו, חבר הכנסת הופמן, במשרד ההסברה והתפוצות, שלא אנחנו נופיע בפני הנשיא אובמה ונסביר לו מה לעשות ומה נעשה במדינת ישראל, אלא יעשה את זה ראש הממשלה, אז נרגענו. ברגע שהבנו שלא אנחנו, עם ציוד צלילה, נישלח לראות איזו פעילות מול מחבלים, אלא יעשה את זה דובר צה"ל ויעביר לנו את החומר בזמן, בתקווה, כן, אז נרגענו. והבנו שהמשימות שלנו זה כמו שאמרתי: לארגן את המתנדבים, לארגן את התשתיות, לגייס אותם, להכשיר אותם, להיות יצירתיים. להיות, אני אגיד לכם בסוד: גם לפעמים לא ממשלתיים. מתנדבים יכולים להיות לא ממשלתיים. מטה ההסברה הלאומי לא יכול להיות לא ממשלתי. משרד החוץ, לשאלתך, חבר הכנסת, לא יכול להיות לא רשמי. הוא צריך להיות עם עניבה. וכשפעם עושים איזה סרט באינטרנט, טיפה, קצת עליז יותר, בואו נגיד ככה, אז אחר כך משרד החוץ, ויש פה חלק שמחייכים, כי יודעים למה אני מתכוון, אז אחר כך משרד החוץ יוצא בהודעות שהם מתכחשים לסרט הזה, ולא היה ולא נברא, ולא יודעים מאיפה זה, וזה לא משקף את המדיניות של מדינת ישראל. מתנדבים יכולים לעשות כל מיני דברים. אז אני אמרתי: חלוקה נכונה ותיאום נכון פותרים חלק מן הבעיות, לא את כל הבעיות. אנחנו לא בעולם האידיאלי, אבל אנחנו בעולם אחר היום. וכפי שאמרתי: ריכוזיות יתר יכולה גם לפגוע בהסברה, מה שבטוח זה שכשיש איזה מבצע מוצלח או איזה מעשה מוצלח, אז ההסברה טובה, בדיוק. וכשיש משהו לא מוצלח, אז ההסברה לא טובה. זה, זה הדבר הכי פשוט, אל תגרור אותי על היבלות.  הכי אלמנטרי שיכול להיות. אל, אנחנו מכירים את זה מהרבה תחומים. אדוני, ברשותך, רק אם אני יכול להזכיר לשר את החלק השני, לגבי נציגים של משרדך בחו"ל, וכמה? נציגים בחו"ל. התשובה פשוטה מאוד: אין נציגים בחו"ל. יש מתנדבים שפועלים בשיתוף פעולה שלנו, כי היום הכול אינטרנטי. ואני חייב לציין: משרד החוץ הוא פרטנר טוב מאוד שלנו. אמרו לי אנשים טובים, חברים שלי, כשהתמניתי ב-2009: השר יולי אדלשטיין, מכירים אותך, אתה אדם הגון, אתה, עוד כמה חודשים, תבוא לראש הממשלה, תשים את המפתחות ותגיד: לא רוצה להיות שר לענייני כלום, לא מתאים לי, לא נותנים לי לעבוד. אמרתי: למה? כי משרד החוץ לא ייתן לך לעבוד. ואני רוצה לומר: ארבע שנים עובדים ביחד, ואתם צריכים לראות באיזו אהדה הפעילויות שלנו, כולל המשלחות שציינתי, פעילויות נוספות, מתקבלות בקונסוליות, בשגרירויות, על-ידי אנשים טובים שאכפת להם. והם יודעים שלפעמים גם איגום משאבים ויכולת לדחוף איזה פרויקט ביחד, עוזר. תודה. תודה. חבר הכנסת שמולי, בבקשה. אם חבר הכנסת נחמן שי לא יהיה פה, חברת הכנסת קלדרון. הנה, הוא, איפה הוא? אה, סליחה. ראיתי שהוא יצא. אז הוא נמצא. אז אחריך, חבר הכנסת שמולי, חבר הכנסת שי, ואחר כך חברת הכנסת קלדרון. בבקשה, אדוני. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, תודה על הסקירה המקיפה. אני הייתי מאלה שחייכו כשדיברת על פרויקטים נועזים, ואני בהחלט רוצה לברך אותך, קודם כול על התפיסה החדשנית שהבאת אתך למשרד, ובעיקר על כך שכל אחד מאתנו יכול לעשות הסברה: כל מי שיוצא עכשיו בחג הפסח, כל סטודנט,   וגם, כפי שציינת, גם עקרת-בית. אני, ברשותך, אדוני, רוצה לציין ולהזכיר את הכנס שבו הצלחנו, בתפקידי הקודם, להביא לפה את כל מנהיגי הסטודנטים של אירופה, אולי כאלו שכבר עכשיו נמצאים בפרלמנטים שונים. ויכולת לראות איך שינינו מן הקצה אל הקצה את התפיסות ואת הדעות הקדומות של חלק מהאנשים לגבי מדינת ישראל. ולכן שאלתי נוגעת בדיוק לעניין הזה: עד כמה אתם מתכוונים להמשיך ולהשתמש בסטודנטים כמשאב אנושי, ואולי כמשאב העיקרי של המשרד? אני, מהניסיון שלי, בעיקר בעִתות משבר: ב"מרמרה" וכל הסיפורים למדנו שסטודנטים הם בעלי ערך רב, הם גם דוברי שפות. ושאלת משנה: עד כמה הקמפוסים בחו"ל נמצאים במטרות של המשרד, אנחנו כל הזמן שומעים על דברים שונים ומשונים שקורים, ועד כמה אנחנו פועלים שם? ושאלה נוספת, ברשותך, לגבי התפוצות: רבות מדובר על הקשר שהולך ומתרופף בין קהילות העולם לבין מדינת ישראל. אני רוצה לקוות ולהאמין שזה לא נכון. עד כמה אתם מלווים את העשייה שלכם בתחום התפוצות בעבודה מחקרית? והאם הדבר הזה נמדד? תודה. תודה. תודה. קודם כול, חבר הכנסת שמולי, אני באמת זוכר את הכנס לטובה, בתפקידך הקודם. היה מאוד מרשים. ובעצם אתה, אתה נתת את התשובה בשאלה שלך: כשאומרים למה אתם שמים כל כך הרבה דגש על הקמפוסים, בחו"ל אני מתכוון, כן, על הסטודנטים  כי התשובה הפשוטה ביותר שאני נותן היא בדיוק אותה תשובה, אני אומר שמי שנמצא כרגע בייל או בהרווארד כסטודנט, בעוד עשר שנים או 15 שנה אנחנו נמצא אותו בקונגרס או עורך עיתון או איש עסקים גדול או מה שזה לא יהיה, ולכן כדאי להשקיע היום. לכן, כדאי להשקיע היום. אני חייב לומר שמול הסטודנטים, זה מלמד ניסיון, ודאי שבני גילם הם, עוד פעם, נשק זה מיליטריסטי מדי, אבל הם בני שיח הכי אפקטיביים. מה שאני אומר, עוד הפעם, זה השר אומר, משלמים לו משכורת כדי שהוא יגיד את הדברים האלה, סטודנטים שמגיעים ויוצרים שיחה, זה משהו אחר לגמרי. הדרישה, דרך אגב, גם בקמפוסים, היא תמיד לא לעוד מומחה ביטחון שיבוא להסביר למה אנחנו צודקים והפלסטינים לא, אלא לאותם דברים שדיברנו עליהם: לחברה הישראלית, לתרבות, לאמנות, למדעים. כלומר, לפתוח את המסך כל הזמן, לא להתרכז כל הזמן רק בנושאים פוליטיים-מדיניים. מנסים מאוד לעשות את זה, זה לא תמיד פשוט. דבר אחרון שחשוב לי מאוד לומר, בעצם, אני אנצל את השאלה שלך לשני דברים: 1. המצב בקמפוסים. חברים, ואני מבטיח לכם כחברי הכנסת, אומנם יש פה חלק כבר מנוסים וחלק עדיין פחות, אבל כשתגידו, גם אתה, חבר הכנסת שמולי, כשתגיד למישהו: הוזמנתי להרצות בקמפוס, אז יגידו לך: תשמע, אבל יהיו לך מאבטחים? אתה תיקח אפוד מגן? אתה מוכן שירביצו לך? כל זה לא יקרה. אנחנו עד היום רואים בטלוויזיה סרט שצולם בקליפורניה, ב-Irvine University, עם השגריר אורן שצעקו עליו וגירשו אותו. זה אותו סרט מלפני שלוש שנים. מאז, גם הוא וגם עבדכם הנאמן ועוד מאות אנשים הופיעו באלפי קמפוסים, ואף אחד לא הרביץ להם ולא צעק עליהם ולא זרק עליהם. יש מקרים כאלה, אני לא אומר שלא. יש זה מהפרלמנט הבריטי, שעזב ולא רצה לדבר, לפני שבוע, באנגליה. זה של הפרלמנט הבריטי, שיצא, אבל באותו שבוע, אני מבטיח ואתה יודע את זה, חבר הכנסת נחמן שי, היו עוד עשרות הרצאות. נו, מה לעשות? אני צריך להסביר לך או לאחרים איך עובדת התקשורת? אני הייתי ב- Irvine Universityחודש אולי אחרי המקרה של השגריר, ד"ר אורן, מרצה מבוקש ומצוין, ודיברתי עם קבוצה מעורבת של סטודנטים יהודים וסטודנטים פלסטינים. אף אחד לא צעק עלי, אף אחד לא זרק עלי. הייתה שיחה, ואני אפילו לא יכול להעיד שהייתה שיחה מאוד קשה. הייתה שיחה של אנשים ששאלו שאלות לגיטימיות. לכן אני אומר: חשוב מאוד לציין, חשוב לעבוד בקמפוסים. לא הכול ורוד בקמפוסים, יש גם לפעמים סטודנטים שלנו במגננה בקמפוסים, אבל שלא נחשוב שמי שנכנס לקמפוס זה כמו שהוא נכנס ב"עופרת יצוקה" לעזה וצריך להתחמש באמת בכל אמצעי הלחימה וכל אמצעי המיגון. זה לא המצב. דבר לגבי התפוצות: תראה, אנחנו כן מלווים את זה בפעילות מחקרית בכל מיני תחומים, בשני הכיוונים. דרך אגב, אני שמח לבשר לכנסת שבבדיקות שעשינו לגבי האוכלוסייה בישראל, עשינו את זה פעמיים, ו"בני ברית" בלי כל קשר עשו גם סקר שלהם: במדינת ישראל, בכל הסקרים, רוב מכריע של האזרחים מבין את החשיבות של הקשר עם התפוצות, כולל תשובות חיוביות על השאלה האם צריך להשקיע מכספי משלמי המסים בקשר עם התפוצות, האם צריך להשקיע מכספי משלמי המסים בפיתוח זהות יהודית, בחיזוק הקשר עם ישראל. התשובה של 60% 70%, ולפעמים מעבר ל-70%, היא כן. זה משמח. לגבי הקשר או הבדיקות ההפוכות של מה שקורה עם יהודי התפוצות: כעיקרון, באמת הקשר נשמר וזה חלק מזהות יהודית, אבל מה שמדאיג, וכדאי לכולנו לזכור, יש קורלציה, יש קשר בין גיל הנשאלים לחוזקת או עוצמת הקשר עם ישראל או עוצמת ההזדהות עם ישראל. כמה שיותר צעירים ככה נחלש הקשר, נחלשת עוצמת הקשר, וזה משהו לשים אליו לב, וזה בהמשך ישיר לשאלה הראשונה שלך לגבי סטודנטים, דרך אגב. תודה. חבר הכנסת שי. תודה רבה לך, אדוני השר, על הסקירה. אני רוצה להביע הערכה על התקופה שעשית במשרד. אני הייתי מאלה שהטילו ספק, אם אתה זוכר, בקיומו של המשרד, ועכשיו אני רוצה לשאול שאלה הפוכה, האם הוא יתקיים? בדיוק. אני הבעתי ספקות, ידעתי שיהיה לכם קשה מאוד, חשבתי שאתם נכנסים לחריץ מאוד צר, אבל הרחבתם אותו במהלך התקופה. אני תכף אדבר על מערכות היחסים, הן לא נפתרו, אנחנו יודעים. אבל יחד עם זאת, השאלה היא מה עתידו של המשרד, ויותר מזה, מה עתידה בכלל של הפעילות הממשלתית בתחום הזה. לי יש דעה משלי, כי אם המשרד הזה ייעלם, בכל זאת צריך לשדרג את מכלול הפעילויות שמדינת ישראל משקיעה. הרי לא יכול להיות שנלך אחורה עכשיו בתחום הזה. אני חושב שעמיתי חבר הכנסת רונן הופמן, יחד אתי, אנחנו רוצים להשיק שדולה לתחום הזה, כדי שהנושא לא ירד מסדר-היום ולא ילכו אחורה. גם אם אני לא מרוצה מכל מה שנעשה, אני בוודאי יותר מרוצה בהשוואה למה שהיה קודם, והשאלה היא באמת, מה העתיד של התחום ואיך אתה רואה אותו? דבר שני: הזכיר חברי חבר הכנסת הופמן, איך בכל זאת, חוץ מתיאום בין הגורמים השונים והעבודה שעובדים אנשים טובים, הזכרת את מנכ"ל משרדך, והם באמת מקצועיים וקשה לומר עליהם, וגם לא צריך, מילה רעה. בכל זאת, האם אין מקום לגורם מרכזי אחד שיודע להנחות את מכלול הגורמים וגם אומר להם באיזה מקום מה לעשות? לא רק מתחברים, אלא מישהו שמנחה את המערכת הזאת. תודה. תודה. ברשותך, חבר הכנסת נחמן שי, אני אתחיל באמת מהשאלה השנייה: אני חושב שיש עוד מקום לשיפורים, אני אמרתי את זה בכנות גם בהקשר של השאלה של ד"ר הופמן. אבל אם אתה שואל אותי אם יכול להיות גם מבנה אחר, הוא יכול להיות, כמו שאמרתי בכנות. עוד פעם, אני כאן משכנע את המשוכנעים. היית דובר צה"ל ואתה מבין שדובר צה"ל לא יעבור, על חייליו וקציניו, להיות ת"פ מטה הסברה או מה שזה לא יהיה. אבל אפשר, אם אתה שואל אותי, האם אפשר להקים רשות הסברה לאומית או משהו בסגנון הזה, אפשר. יש דברים שאפשר לחשוב עליהם גם קצת אחרת, כמו שאז ציינתם בדיון בטלוויזיה שהזכרתי ושראיתי, האם יועץ התקשורת של ראש הממשלה צריך להיות גם אחראי הסברה? ברור שיש פה מקום לשיפורים או שינויים או חשיבה קצת שונה בתחום הזה. אין ספק, אבל יחד עם זאת, וזה מביא ודאי לכיוון של השאלה הראשונה. אמרתי, יכול להיות גם מבנה אחר. יכולים להיכנס לדיון אם חייבים למשרד התקשורת או צריך באמת איזושהי רשות תקשורת, כמו שהשר היוצא כחלון אמר בעצמו. גם כאן, הדבר שמדאיג אותי, אני קודם כול מביע תקווה, בלי כל קשר אלי, אישית, ובלי כל קשר באמת לתפקידי בממשלה הבאה, חבל אם המשרד ייסגר בגלל אילוצים אלו או אחרים, כי הנישה הזאת נתפסה. אם נגזר עלינו, כפי שאומרים, שיהיה איזהשהו שינוי מבני, אני גם אעשה כל מה שבכוחי, ואם תקימו שדולה, מאוד הייתי מציע לשים אל זה לב, כי יש גם חשיבה. שמעתי את אחד המנחים ברדיו לפני כמה ימים מדבר, כמקובל, על כל המשרדים המיותרים ומציע, למשל, להעביר את כל משרד ההסברה והתפוצות לאחד מן המשרדים הקיימים של הממשלה, והוא הזכיר גם משרד ספציפי. חבל, כי אם אתה כבר עושה איזה רה-ארגון, אז תחשוב. כמו שאמרתי, משרד החוץ לא יפעיל את כל המתנדבים שאנחנו מפעילים, יש לו פונקציות אחרות. גם מי שיפעיל את המתנדבים האלה, מחר, בעזרת השם, יתמנה לשגריר בפריז, ואז עוד הפעם הכול חוזר חלילה. כלומר, צריך פה חשיבה קצת שונה, אם אתה כבר משחק בקלפים האלה, ובצורה מסודרת ולא מכיוון שאתה באיזה "דד-ליין" לפרק משרד, ויש כאן מקום, כמו שאמרתי, לחשיבה קצת שונה אבל בלי לאבד את הפונקציות. סוף-סוף נפל האסימון, סליחה שאני חוזר על זה פעם שלישית, נפל האסימון שההסברה זה לא רק הופעה מוצלחת שלך או שלי או של כל אחד מן הנוכחים בטלוויזיה. זה משהו הרבה יותר רחב בעולם המודרני. תודה. חברת הכנסת קלדרון פה? בבקשה. הזווית של המיקום שלך קצת בעייתית. בבקשה, גברתי. אדוני השר, חברי חברי הכנסת ו-110 הכיסאות הריקים, אני מודה לך מאוד על העבודה שלך בכל השנים ועל מה שלימדת אותנו היום. אנחנו, כמובן, מבינים שההסברה היא לא רק להגיד שמשהו ראוי, אלא שקודם כול הוא יהיה ראוי. אני רוצה להגיד לך שהעבודה שלך להסביר אותנו בעולם מתחילה באיך שאנחנו פועלים, ומתוך כך באיך אנחנו נראים. זה בית-הנבחרים של ישראל והוא ריק. משהו כאן לא בסדר. המליאה הריקה, בעיני, היא בושה לכנסת ישראל. אני לא יודעת איך אנחנו יכולים, כנבחרי ציבור שהוא המעסיק שלנו, לבקש מאנשים בישראל ללכת לעבודה ולהתייחס אליה ברצינות כאשר אנחנו לא באים לשלושת ימי המליאה שלנו. עכשיו, אני צעירה וטירונית והרבה מוותיקי הבית הזה ובייחוד מבחוץ אומרים לי: חכי, עוד חודשיים גם אתם לא תבואו, תתרגלי. אני לא רוצה להתרגל. אני חושבת שהמקום הזה מאוד חשוב והתרבות שלו מקרינה ומשפיעה על התרבות של הארץ. ומסתכלים בנו, כמו שאתה יודע, מסתכלים בנו בארץ ומסתכלים בנו מחו"ל. אני אומרת, ממה נפשך? אם שלוש מליאות בשבוע זה יותר מדי, אז בואו נקצר אותן. אם הן ראויות ויש עבודה לשלוש מליאות בשבוע, אז בואו נבוא לעבודה. חשבתי על כך אתמול, כשדיברנו על נושא מאוד מעניין, על מעמד האישה, ואיך אני אגיד את זה באופן מנומס, לא היה מעניין. כשלא מעניין אנשים הולכים. יש כאן אנשים מהכי מעניינים בארץ, יש כאן הנושאים הכי חשובים בארץ, והעבודה שלנו היא ממש חשובה כי אפשר לקבל החלטות, אז איך יכול להיות שלא מעניין? משהו, ושוב, אני משתמשת בזכות שלי כטירונית וכלא-מבינה לחשוב ולשאול, משהו במבנה לא עובד. אני עוד לא יודעת בדיוק מה. אני רוצה, כשותפים שלך לעבודת ההסברה, להציע לחברי הכנסת שננסה לעבוד ביחד עם יושב-ראש הכנסת הנכנס ועם הוועדה שלו, לשבת לחשוב איך אנחנו או משנים או מתקנים את תרבות המקום הזה שיהיה המקום שבו הפוליטיקה הישראלית גם נעשית וגם נראית, ומהתרבות שלנו כאן ביחד אני מאמינה שתצא הקריאה לתרבות בכל בית בישראל וביהודי התפוצות. תודה. תודה רבה. זאת התייחסות, אם אתה רוצה, לא שאלה. כן, ההתייחסות שלי, אני אתייחס רק לנושא ההסברה, אנחנו לא בדיון על תקנון הכנסת כרגע, את יכולה להציע, חברת הכנסת קלדרון, הצעות לשינוי התקנון. אני בטוח שיציעו. אבל מה שאת אמרת, בשבילי זה דבר מאוד חשוב, ודיברנו על זה כבר לא מעט. הסברה זה הכול, ובין היתר, את צודקת מאוד, לפעמים דברים שהעין המסובנת שלנו כבר לא רואה אותם, למישהו שבא מבחוץ אז זה דבר הכי חשוב, ואת צודקת מאוד. כשמופיע פה אורח רם דרג, ומי שיושב כאן במקומו של סגן היושב-ראש אופיר אקוניס, עשרים פעם מנסה למשוך איזו תשומת לב, ובאותו זמן אנחנו, ואני בכוונה אומר אנחנו, כולנו, אני לא יותר צדיק מאף אחד אחר, עסוקים בשיחות האחד עם השני בקול רם, ועוד כל מיני, ויושב פה יושב-ראש פרלמנט או שר חוץ או ראש מדינה, אז אנחנו לא רואים, כי אנחנו כך רגילים להתנהג במליאה הזאת. אבל אחר כך מאה מסבירנים הכי טובים לא יסבירו שאנחנו מדינה ידידותית לאיזה פרגוואִי או אורוגוואִי שבדיוק היה מיוצג כאן באותו רגע על-ידי ראש המדינה או יושב-ראש הפרלמנט שלו. אז בזה את צודקת במאה אחוז, אני רק מקווה באמת שהלהט הזה לשנות יישאר ואני מאמין שהוא יישאר, לא תיתנו לכמה ותיקים שיגידו: תעזבי, את עוד לא מבינה כלום, לא תיתנו להם לקלקל אתכם. תודה. תודה רבה לך, אדוני. אתה רוצה להוסיף, רק משפט סיכום, כן, רק משפט סיכום, להודות באמת לכל אלה שכן נמצאים, לא רוצה להיות כמו אותו רב שתמיד ביום כיפור צועק על אלה שבבית-הכנסת שהרבה יהודים לא נמצאים בבית-הכנסת ביום כיפור. אז תודה רבה שאתם נמצאים. ודבר אחד חשוב, אתם יודעים מה, גם בצורה הכי אישית אני אגיד: היה לי ויכוח עם שותפים שלנו לאחד הפרויקטים שציינתי, של כל הסלבריטיז והשדרנים שאנחנו מביאים, ועושים את זה עם גוף אמריקני שנקרא "American Voices", ואמרתי: חבר'ה, אם הדבר הזה לא יתפרסם גם בישראל, אני שמח מאוד שיש תקשורת בחו"ל, אבל אנחנו, הם כאילו קבלני משנה, הם גם אחראים לפרסום, אמרתי שאם זה לא יתפרסם גם בישראל אני אשקול את המשך הפרויקט. ומכיוון שמדובר בחברים טובים שלי, אז הם ככה חייכו חיוך ציני ואמרו: נו ברור, אתה בפוליטיקה, אתה גם צריך להיבחר, אתה פוליטיקאי. אמרתי: חבר'ה, נכון שאני צריך להיבחר ואני פוליטיקאי, אבל לא לזה התכוונתי. אנחנו באמת אולי קצת בשינוי עכשיו, אבל עד לא מזמן היינו במושגים של ספורט בהסברה, קבוצה שעולה למגרש, יודעת שהיא תמיד הפסידה, שהיא תפסיד היום והיא תמיד תפסיד בהמשך. זו הייתה רוח הנכאים בתחום הזה. ואם אנחנו לא נשנה קצת את הגישה שאפשר לשנות ואפשר לעשות משהו ואפשר לנצח, לכן אמרתי להם: הפרסום חשוב כדי שאנשים ידעו. כשמגיע שדרן שיש לו, נעבעך, 3 מיליון מאזינים ומתפעל ממדינת ישראל, כשמגיע שחקן הוליוודי וכותב בטוויטר: זו המדינה הכי יפה שאני ראיתי בחיים, כאלה בילויים לא ראיתי באף מדינה אחרת, וכן הלאה וכן הלאה, חשוב שגם אנחנו בארץ נדע את זה. כשפניתי למארק צוקרברג לגבי דף פייסבוק שקרא לאינתיפאדה השלישית, מי שזוכר, היה גל של צחוק: נו באמת, מארק צוקרברג עכשיו יעמוד דום כי איזה שר בישראל פנה אליו, נו באמת. אחרי שלושה ימים ירד הדף. אותו סיפור היה לאחר מכן עם "גוגל", אותו סיפור היה עם "אפל", וכולם אמרו: זה בלתי אפשרי, מה. וברגע שאנחנו מבינים שאנחנו לא מתחננים, אנחנו מדברים על הערכים המשותפים אִתם: הם גם נגד אלימות, הם גם נגד הסתה, הם גם נגד התופעות שאנחנו נגדן. וברגע שנעבוד על המכנה המשותף הזה ונאמין שאפשר לאט-לאט גם לשנות דברים, אני חושב שבלי זה אנחנו פשוט אבודים, בוודאי בדיפלומטיה ציבורית, כשגם מצב הרוח של כל אחד וכל אחת הוא מאוד ��אוד חשוב. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. תודה רבה לך, כבוד השר, על הדיווח על פעילות משרד ההסברה והתפוצות בממשלה ה-32. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט באדר התשע"ג, 11 במרס 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. 
\ No newline at end of file