הפנים והגנת הסביבה לאחר החלת דין רציפות. בהתאם להחלטת ועדת הכנסת מיום ד' בכסלו התשפ"ב, 8 בנובמבר 2021, אבקש לתקן את ההודעה כך שהצעת החוק האמורה תועבר לוועדת ביטחון הפנים לשם הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. 

 כמו כן הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת עופר כסיף בנושא: משרד המשפטים פטר את מפעלי ים המלח מחוב של 65 מיליון. 




 הודעה מטעם ועדת הכנסת ימסור חבר הכנסת בועז טופורובסקי. בבקשה.


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת הריני מודיע כי ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום כי ועדת הכספים תדון בהצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 96), התשפ"ב–2021, מ/1460. תודה רבה.




 תודה רבה. אנחנו עוברים לנושא הבא – נאומים בני דקה. מי שמבקש – בבקשה להצביע. 


– – –


אנחנו נרשום אותך, חבר הכנסת אבוטבול. חבר הכנסת מעוז, עד שהפלט יצא, בבקשה, תהיה אתה הראשון.


 תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 32, והפעם – על הנכבה במשרד המשפטים. העיתונאי שילה פריד דיווח היום על סיור שנערך לפני כשבועיים לעובדי משרד המשפטים בעיר לוד במסגרת הכשרת עובדים כחלק מהמאבק בגזענות. במהלך הסיור שמעו המשתתפים שיחות על יום הנכבה, כיבוש לוד ב-48', טענות על גזענות מצד יהודי העיר ואף הרצאה מפי איש מפלגת בל"ד. בנוסף, התקיימה הרצאה של נציגת ארגון השמאל הקיצוני האגודה לזכויות האזרח.

 הם לא נפגשו עם נציגי עיריית לוד או הקהילות היהודיות שחוו את הפרעות. מדובר בהנדסת תודעה שמאלנית רדיקלית לעובדי ציבור. אני ממליץ לשר המשפטים להעמיד לדין משמעתי את מי שאחראי לסיור המדובר, ולעובדי המשרד אני ממליץ להתנגד לכל שטיפת מוח והנדסת תודעה מהסוג הנ"ל. תודה.


 תודה רבה, חבר הכנסת מעוז. חבר הכנסת יצחק הלוי, בבקשה.


 אדוני יושב-ראש הכנסת, גברתי השרה, אני חייב לציין ביום הזה שמבחינתי זה אחד מהימים החגיגיים בכנסת ישראל, אדוני היושב-ראש. היו לי שני ימים חגיגיים: האחד – אישור התקציב, והיום – יום שייחדנו את כולו לנושא איכות הסביבה, קיימות, אתגרי האקלים שמאיימים על כל הגלובוס הזה, ולכן היה יום מרתק. החוכמה היא איך אנחנו ממשיכים את המומנטום הזה עד לרמה של קבלת החלטות וחקיקת חוקים רלוונטיים. 

 אני רוצה לספר שבפורום ערי חוף שקיימנו אתמול התקבלה החלטה בקרב חברינו ראשי רשויות החוף – שדולה שאני עומד בראשה – שבכל עיר חוף נקים ארגון נוער סביבתי שייקרא משמר החופים, שיגן גם על רצועות החוף, גם על הים. בעצם תהיה תנועת נוער סביבתית שתפיץ את התורה הסביבתית. אני חושב שאם נראה עוד אלפי בני נוער עוסקים בעבודה הזו, יש שכר לפעולתנו, וזה חשוב.

הדבר הנוסף – והיום זה עלה בישיבה – אנחנו צריכים להוביל מהלך שבכל רשות מקומית, כפי שיש משרה סטטוטורית של מבקר, יועץ משפטי, גזבר, צריך שיהיה מנהל אגף סטטוטורי לנושאי איכות סביבה וקיימות. אם נעשה זאת, מן הסתם, ניצור עוד מנגנון של אכיפה, בקרה, חינוך והסברה לטובת כולנו. תודה רבה.


 תודה רבה. חבר הכנסת טופורובסקי.


 תודה רבה, אדוני יושב-ראש הכנסת. חברי וחברות הכנסת, כמו בכל שבוע, גם השבוע אקריא את פרטי תאונות הדרכים הקטלניות שגבו חיי אדם בכבישים. ביום שלישי, 9 בנובמבר, נהרג צעיר בן 22 בכביש 80 סמוך לערוער שבנגב. ביום שישי, 12 בנובמבר, נהרג רוכב אופנוע, צעיר בן 20, בכפר גדעון שבעמק יזרעאל. עוד באותו היום נהרג צעיר בן 31 לאחר שהטרקטורון שעליו רכב החליק ממצוק ביישוב שגב שלום. ביום שבת, 13 בנובמבר, נהרג תאאר פריג', בן 10, לאחר שהתהפך עם טרקטורון ממונע ביישוב כפר קאסם. ביום ראשון 14 בנובמבר, נהרג הולך רגל בן 64 בתאונה סמוך לקניון עיר ימים בנתניה. 

חמישה אנשים נהרגו בשבוע האחרון בדרכים. מתחילת השנה 316 אנשים נהרגו בכבישי ישראל. זה 11 יותר ממספר ההרוגים בכל שנת 2020, ויש לנו עוד חודש וחצי של הרוגים ושל מוות מיותר. רק רוכבי אופנוע – 80 נהרגו השנה. בואו נשים לזה סוף. תודה.


 תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.


 אדוני היושב-ראש, היום נפטר חברי בן כיתתי עיזת יונס מג'לג'וליה, אבו אברהים, אדם יקר, טוב לב, שעסק בפיוס בחברה הערבית, במיוחד ביישוב שלו, ג'לג'וליה. מייד בתום הלוויה שלו, שבה נכח חבר הכנסת אוסאמה סעדי – ירי משום מקום אל היוצאים מהלוויה. אדם אחד נהרג, שני נפצע באופן אנוש. ההרוג הוא מחמוד עודה. אין לו כלום לשום דבר. תשמע, אפילו אם בסכסוכים ובפשיעה היו קודם לא באים ללוויה, גם הקודים האלה נשברו. זה נורא. אוסאמה סיפר לי שזה היה מחזה ממש – לא רק שהוא מפחיד – מזוויע, כואב, מקומם. החופש שבו אנשים שיש להם נשק משתמשים בו באופן המוני, פוגעים על ימין ועל שמאל, בדרך גם יורים במישהו, הורגים את הראשון, אי-אפשר כך. אי-אפשר כך להמשיך.

ואגב, אומרים לי שזה סכסוך ידוע. כמה כואב, כואב על עיזת, שנפטר ואין לו קשר לא למשפחה, לא למאות שהיו שם. מישהו ארב למישהו וזו הייתה התוצאה הנוראה, הטרגית. יהי זכרו ברוך, עיזת, ויהי זכרו של מחמוד עודה ברוך. (אומר בערבית: שאללה ירחם על שניהם.)


 בהחלט מצער. חבר הכנסת אבו שחאדה, בבקשה.


 אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מניח ששמעתם על התחקיר המזעזע של רביב דרוקר מסביב לאירועים שהיו במאי האחרון ולתפקוד של השב"כ בחקירה שהייתה עם הבחורים הצעירים מיפו. השב"כ, כמו שהיה מסופר בבדיחות המזעזעות לגביו במשך שנים, גרם לכמה צעירים להודות בפשע שהם בכלל לא היו – לא היו שם בכלל באזור, ובמקרה המצלמות הוכיחו שהם לא היו שם באזור. אבל בכוח שמפעיל השב"כ, בכוח הפיזי והפסיכולוגי הלא-אנושי, שאי-אפשר להבין אותו – בכלל, זה שמותר להם להתערב בחקירה, אי-אפשר להבין, וזה שהם מכריחים את האנשים להודות בדברים שהם לא עשו, זה דבר שאי-אפשר להבין אותו בכלל אלא במדינת ישראל. 

 המדינה המשיכה לתפקד כאילו כלום לא קרה. למה? כי כולם יודעים שזה מה שעושה השב"כ תמיד, לא רק עם האזרחים הפלסטינים – בכלל, עם כל העם הפלסטיני. הם משתמשים בכוח ובאלימות כדי לחייב אנשים להודות בדברים שהם לא עשו, כדי לסגור תיקים ולעשות את מה שהם רוצים. אני חושב שזה היה אמור לזעזע את כל הכנסת. כי האמת היא שהשב"כ חקר לא רק את הצעירים הערבים ביפו, הוא חקר מספר גדול מאוד מהצעירים גם בלוד, גם בטמרה וגם במקומות אחרים, ובשימוש בכוח הזה, הוא גרם לאנשים רבים להודות בדברים שהם לא עשו והם לא היו שם בכלל, ואני מקווה שהכנסת תצא נגד הדבר הזה. די לשלטון השב"כ. תודה.


תודה. חבר הכנסת דוידסון, בבקשה.


 אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי חברות וחברי הכנסת, שוב אני מדבר על נושא האלימות בספורט ובמגרשים. זו הפעם החמישית שאני מעלה את זה לדיון, ואני לא אפסיק עד שהנושא הזה ייפתר. הנושא הזה הוא כל כך חמור, ואנשים שלא מגיעים למגרשים ולא קוראים את עיתוני הספורט ואת מדורי הספורט, לא מבינים כמה הנושא הזה מסוכן לחברה הישראלית. האסון הבא כבר כתוב על הקיר, והוא יקרה אם אנחנו לא נעצור את זה.

אני סיימתי עכשיו פגישה עם חבר פרלמנט הונגרי – הונגריה, שהיא מעצמת ספורט. חבר הפרלמנט סיפר לי על הפעילות הספורטיבית במדינה כי הוא מייצג את הספורט בפרלמנט ההונגרי, ודיברנו על הנושא של האלימות והגזענות במגרשים. אז יש שני דברים מאוד פשוטים שאנחנו צריכים ללמוד מהם, מהונגריה. אחד: אדם שפורץ למגרש נכנס מייד לכלא לשנה. זה חוק בהונגריה. הדבר השני: אם אדם נוהג באלימות שעתיים לפני המשחק או שעתיים אחרי או תוך כדי, הוא מייד נכנס לכלא לשמונה חודשים. אם לא תהיה לא רק אכיפה – ענישה מיידית לפורעי החוק האלה, לעבריינים האלה במגרשי הכדורגל, לעולם לא נמגר את זה. 

 אני קורא לשר המשפטים, לשר הספורט ולשר לביטחון הפנים לסיים את הסאגה הזאת, להפעיל את חוק הספורט ולהעניש את העבריינים. תודה רבה.


תודה רבה. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה.


 אני מראש מבקש, מיקי היושב-ראש, אני מראש מבקש, מיקי, לראות את זה באופן כללי, לא אישי.


 אני לא שומע.


 לראות את זה באופן אישי. אני מבקש לכבד.

 עדיף שתחשוב עוד פעם.


 זה יום הסובלנות.


 ההקדמה הזו שלך, חבר הכנסת אבוטבול, מאוד מעניינת. 

 היום זה יום הסובלנות, אגב.


אז אני, בעזרת השם, מתוך הערכה לכלל חברי הכנסת, אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, מכתב זה שאני שלחתי אליך לפני כמה חודשים ושבועות, לכבוד היושב-ראש, לצערי לא זכה עד היום למענה. הפנייה עסקה בריאיון בשידור חי של כבוד יושב-ראש הכנסת בעיצומה של השבת. 

 וכך כתבתי: לא הגעת לריאיון על תחביבייך ועניינך האישיים ואפילו לא על פועלך כחבר כנסת. הגעת להתראיין בכובעך כיושב-ראש הכנסת ומי שעומד בראש הרשות המחוקקת. אתה אמור לייצג גם אותי וגם את יתר עשרות חברי שומרי השבת במשכן. האם אתה סבור כיושב-ראש הכנסת שלא די בפוליטיקה כל השבוע, שצריך להכניס אותה גם לשבת, לחלל את קדושתה? כל עוד אתה מתנהל כאדם פרטי אין זה מענייני אם שמרת את השבת, אולם בהתנהלות שלך מול הציבור בפרהסיה הציבורית, אין מקום להתנהלות מסוג זה. יושב-ראש הכנסת הוא אחד משבעת סמלי השלטון שהנוהג לגביהם הוא הימנעות מחילול שבת בפומבי. זה אומנם אינו חוק, אך גם נוהג יש לכבד. כאשר סמל שלטון מחלל את השבת ברמה ההצהרתית זה אומר שמדינת ישראל חלילה דורכת על היום הלאומי שלה ומאבדת את צביונה כמדינה יהודית. איך אתה דורש מאיתנו, חברי הכנסת, לשמור על ממלכתיות בשעה שאתה עצמך, לצערי, אינו נוהג כך? כיושב-ראש השדולה למען השבת בכנסת, אני מפציר בך בכל לשון של בקשה: סור מדרך לא ראויה זו, כבד את מסורת ישראל, את הנוהג הקיים, את חברי הכנסת ובעיקר – כבד את השבת. 

 כתבתי את זה לאחר חודשים שלא ענית לי על מכתבי, והרגשתי בנושא הזה שאולי צריך מישהו שיאמר לך את זה ויבקש שתכבד את השבת, כי אתה סמל בשבילנו. תודה רבה.


תודה רבה, אני מודה לך. רק אני אעבור על המכתב שוב, כנראה שפספסתי אותו, ואני אענה לך.


 נתן לך פי שניים זמן.


 אני אשלח את זה איתה – – – תשלחי לו בבקשה, ליושב-ראש. הינה, מסרתי את המכתב און-ליין.


תודה רבה. חבר הכנסת כסיף, בבקשה.


אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עוד חודשיים בדיוק, ב-16 בינואר, ימלאו 12 שנים להפצצה הרצחנית של ישראל על עזה שבה נהרגו, בין השאר, שלוש בנותיו הצעירות של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, ידידי הטוב, בנותיו ביסאן, בת 21, מאייר, בת 15, ואיה, בת 13. גם האחיינית שלו נור, בת 17, נהרגה באותה הפצצה רצחנית. קודם כול, אני רוצה לשלוח מכאן שוב את תנחומיי והשתתפותי בכאב של המשפחה, ושל ידידי ד"ר עז א-דין במיוחד.

 ואני רוצה גם כאן לפנות גם לאדוני היושב-ראש ובכלל לחברה שלנו. 12 שנים אחרי ההרג הנפשע הזה, הגיע הזמן שהמדינה תכיר בעוול, שתכיר ותתנצל בפני האיש האצילי הזה, ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, איש שלום, איש של שוויון, איש של אחוות עמים, איש שמבקש בסך הכול דבר פשוט: להכיר באחריות של המדינה לאסון שנכפה עליו. זאת בקשה צנועה, זאת בקשה של איש יקר, ואני פונה פה ומבקש שיכבדו את הבקשה הזאת שלו ויכירו בכך. 

ד"ר עז א-דין גם מתכנן לפתוח קרן שתהיה מופנית לבנות במזרח התיכון, מכל מדינות המזרח התיכון, כולל אזרחיות מישראל, כמובן, קרן לטובת חינוך. אני מקווה מאוד שההכרה של המדינה גם תסייע לכך. תודה.


תודה רבה. 




אנחנו נמשיך בסדר-היום. נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום הגנת הסביבה והאקלים, מס' 19, 33, 38, 733, 770, 830, 834, 840, 859 ו-861. חבר הכנסת יוראי להב. תשיב השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג. בבקשה. אני אצטרף להגיד כמה מילים. תישאר איתי. כבר עלית – תישאר.

 השרה לאיכות הסביבה, חברי הכנסת, מכובדיי כולם, היום מציינת הכנסת את יום הגנת הסביבה והאקלים. זהו נושא חשוב לנו, ליושבי המשכן הזה, וגם לדורות הבאים. במהלך השבועיים האחרונים התקבצו מנהיגי העולם בסקוטלנד על מנת להגיע להסכמות שבמסגרתן יופחת בהדרגה השימוש בפחם. 

 לפני שלושה שבועת הגיש לידי מבקר המדינה את הדוח החשוב על היערכות הממשלה למשבר האקלים עם מסקנה אחת ברורה: מדינת ישראל לא ערוכה ולא מוכנה למשבר האקלים. משבר האקלים והשינויים הקיצוניים במזג האוויר כבר כאן, בתוך הבית שלנו; זוהי עובדה מדעית שלא ניתנת לערעור או לפרשנות.

לנו, חברי הכנסת נבחרי הציבור, אחריות רבה לקידום היערכות המדינה ושיפור שיתוף הפעולה הפרלמנטרי עם בתי הנבחרים מכל העולם. זה כמה שנים שהכנסת גם מקדמת מהפכה ירוקה: גג הכנסת כוסה בפאנלים לייצור אנרגיה סולרית, פחי מחזור הוצבו במסדרונות, הותקנה מערכת קירור חדשה שצמצמה ב-40% את צריכת הגז של הכנסת וגופי תאורה הוחלפו בגופים חדשים וחסכוניים. הצעדים האלה הם לזכותו של יושב-ראש הכנסת הקודם חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין, ועל כך תודה. אלו רק הצעדים הראשונים, ובקרוב תפרסם הכנסת תוכנית חדשה לשנים הבאות ואיתה בשורה של ממש בתרומתה של הכנסת למלחמה בשינוי האקלים. 

בבקשה.


 יפה אמרת, כבוד היושב-ראש. 

כבוד היושב-ראש, גברתי השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, שותפים ושותפות מארגוני הגנת הסביבה שנמצאים כאן לאורך כל היום במשכן הכנסת, חברות וחברי הכנסת, בגלל שאני אחד מחברי הכנסת הצעירים בבית הזה, פעמים רבות אני מרגיש כאילו אני נושא את קול הצעירות והצעירים ממש פה. היום, ביום הגנת הסביבה והאקלים, אני משוכנע שאני מביא ומייצג את הדורות הבאים כאן, בכנסת ישראל. הם, בני הדורות הבאים, מסתכלים עלינו היום ושואלים אם אנחנו, חברות וחברי הכנסת, מקיימים את המחויבות הכה בסיסית שלנו – להבטיח את עתידם.

בסוף אוקטובר, אדוני היושב-ראש, אלפי בני נוער התאספו בכיכר רבין בתל אביב למצעד האקלים ודרשו צדק סביבתי. הם דרשו מאיתנו להציל את החלומות והתקוות שלהם, את היכולת שלהם ושל חברותיהם וחבריהם, של הדורות הבאים, לחיות כאן. אנחנו חייבים להם עתיד, חייבים לאפשר להם לנשום אוויר נקי, לצעוד על קרקע שאינה מזוהמת, לאפשר להם גישה למזון מזין ולמים נקיים, לאפשר להם את הזכות ליהנות מהטבע. 

משבר האקלים הוא האתגר הכי גדול שעומד בפני בני הדור שלי. העולם כפי שאנחנו מכירים אותו נמצא על סף משבר עצום, משבר שלמרבה הצער אנחנו, בני האדם, אחראים לו. איום על מערכות אקולוגיות שלמות, כריתות עצים המוניות, כרייה של מחצבים – כל אלה הם רק חלק קטן מהצעדים שבני האדם עושים ומשנים את הטבע שלנו באורח ובקצב חסר תקדים.

 הדוחות לגבי מצב הטבע נערמים ונערמים. האחרון שבהם הוא דוח מבקר המדינה, שפורסם רק לפני שבועיים ובו ביקורת קשה על ממשלות ישראל הקודמות – עשור של הזנחה פושעת של הממשלות הקודמות ביישום חלקה של ישראל בהתמודדות העולמית עם משבר האקלים, אי-עמידה ביעדים הלא-שאפתניים שאנחנו עצמנו לקחנו על עצמנו במעבר לאנרגיות מתחדשות, בהתייעלות אנרגטית, בהפחתת הנסועה הפרטית. המבקר אנגלמן מסכם שהממשלה התעלמה מהצורך הדחוף לפעול כנגד משבר האקלים.

 אני יודע, אדוני היושב-ראש – אולי אתה חלק; לא, אתה לא חלק – שהממשלה הנוכחית, בניגוד לקודמתה, כן רואה במשבר האקלים – – –


 לא כל ערבי הוא חלק מהממשלה הזאת.


לא, לא התכוונתי לכך – לגבי אלו שאומרים.
 

 – – –


יש כאלה – – –


 בניגוד לקודמתה, הממשלה הנוכחית כן רואה במשבר האקלים משבר, ועושה צעדים חשובים ודרמטיים להתמודדות איתו. הממשלה הזו, אדוני היושב-ראש, מפנימה שזה לא רק עניינה של השרה להגנת הסביבה אלא משבר שחולש על כלל משרדי הממשלה, לרוחב ולעומק. ההצהרה החשובה של ראש הממשלה ושרת האנרגיה בנושא איפוס גזי פליטות החממה עד 2050 והאצת המעבר לאנרגיות מתחדשות, הרפורמה של שרת התחבורה למעבר לתחבורה ציבורית, התוכנית לטיפול בפסולת של המשרד להגנת הסביבה – משבר האקלים קיבל ביטוי בחוק ההסדרים, בתקציב המדינה; עסקת קצא"א נבחנת מחדש על ידי ממשלת ישראל. שינוי כיוון. 

הממשלה הזאת הרי קמה על הבסיס של מימוש הדברים שנמצאים בהסכמה וליבון הנושאים שנמצאים במחלוקת. משבר האקלים והאחריות למשאבי הטבע שלנו הוא אולי המכנה המשותף הכי רחב שלנו. הוא אינו מבחין בין גבולות – בין ימני, שמאלני ואיש מרכז, בין דתי לחילוני, בין יהודי לערבי. זהו המכנה המשותף הכי רחב שלנו, והוא גם האינטרס המשותף שלנו.

מלאכה מרובה עוד לפנינו והעשור הקרוב הוא קריטי. זה גם המקום לקרוא לחברות ולחברי הבית הזה: הכירו בחשיבות הנושא. הכירו בתפקיד שלנו בקרות המשבר. המצב שבו אנחנו נמצאים מחייב אותנו לפעולה דחופה. אני יודע שחלקכם אומרים – ולזה התכוונתי, אדוני היושב-ראש – ובצדק, שמשקלה של ישראל במשבר הזה הוא יחסית קטן; הרי אנחנו מדינה קטנה. אבל אסור לנו לטעות: קטנים ככל שנהיה, ההשפעה שתהיה למשבר האקלים על אזרחי ישראל היא אדירה – חברתית, כלכלית, בריאותית, ביטחונית. ישראל מוכרחה להיות בראש החץ של המאבק במשבר האקלים ולהביא פתרונות שישמשו לא רק אותנו אלא את כל העולם. החדשנות הישראלית, חוש היצירתיות, המשאבים שהביאו אותנו להיות סטרטאפ ניישן – כל אלה חייבים להיות מנותבים לטובת פריצות דרך לשם התמודדות עם המשבר. זה שלנו וזה לגמרי עלינו. תודה רבה.


 תודה רבה, חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. חבר הכנסת עופר כסיף, חמש דקות.


תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה – – היא פה? כן. 


היא פה, היא פה. 


– – חברי הכנסת, מכובדיי, בדיבורים ממשלת ישראל אולי מכריזה על שינוי, אבל במעשים חסר לה האומץ לערוך את השינוי היסודי שיש לעשות בתחומים שונים, ובהם גם בתחום הסביבתי והאקלימי. 

בעולם שבו עשרים תאגידים אחראים לשליש מפליטות גזי החממה ו-1%, האחוז העשיר מאוכלוסיית העולם, פולט יותר פחמן מהמחצית הענייה ביותר של האנושות – בעולם כזה נדרש שינוי בשיטה. זו השיטה שמסכנת את כדור הארץ ואת האנושות, שיטת הייצור הקפיטליסטית, ולא הצריכה כשלעצמה, אפרופו קניית כלים חד-פעמיים. לכן מתבקש שינוי מהפכני – נדרשת מהפכה סביבתית שהיא בד בבד מהפכה חברתית, כלכלית ופוליטית. 

משבר האקלים ונזקי הסביבה נובעים בעיקרם מהאינטרסים של בעלי ההון ומאובססיית הרווח שלהם, והרבה פחות מדפוסי הצריכה של הציבור הרחב, אם כי גם בהם ראוי בהחלט לעשות מהפכה. האינטרס המעמדי של הטייקונים השולטים באמצעי הייצור הוא לשמור על שיטת הייצור והצריכה הקיימת, ותוך כדי זה להטיל את אשמת הזיהום עלינו, הציבור הרחב, תוך הסטת תשומת הלב מאחריותם-שלהם לאסון המתחולל ופוגע, קודם כול ובעוצמה הגדולה מכול, במעמדות הנמוכים. המזהמים הגדולים מעדיפים להסיט את האשמה בזיהום ולהסית נגד המוחלשים ביותר, כאילו הם ורק הם אשמים בזיהום. וכך, בישראל מוותרים לעידן עופר, ששישה מפעלים בבעלותו "מככבים" ברשימת עשרת המפעלים המזהמים ביותר, ונלחמים בצרכני כוסות הפלסטיק. כגודל הפליטה כך גודל ההסטה, גם בטי"ת וגם בתי"ו. 

 דוח מבקר המדינה מאוקטובר האחרון טוען בביקורתו כי ממשלת ישראל נמנעת מהתמודדות עם התאגידים הפרטיים הגדולים ונזקיהם לאקלים. וכך כותב מבקר המדינה: "ההנחיות הרגולטריות הפיננסיות כיום בישראל בכללותן אינן נותנות ביטוי לסיכוני אקלים. תחולתן היא על תאגידים מסוגים מסוימים, למשל חברות ציבוריות, ותחת נסיבות מוגבלות (למשל ביצוע וולונטרי)". סוף ציטוט.

 לא מפתיע אם כך שממשלת ישראל מתייחסת למשבר האקלים כאל משהו רחוק ומדברת על תוכנית אפס פליטות רק ב-2050. אבל זה לא מספיק. יש קונסנזוס מדעי שאסור לאנושות להגיע להתחממות של מעל מעלה וחצי צלזיוס בהשוואה לתחילת המהפכה התעשייתית, שאם לא כן אנחנו מסתכנים בהידרדרות לנקודת אל-חזור. משבר האקלים קורה עכשיו, והוא דורש פתרונות מיידיים. לילדים שלנו סיסמאות על אפס פליטות רק ב-2050 לא מספיקות; העתיד שלהם דורש פעולה רדיקלית כבר עכשיו. ישראל נמצאת באזור של "הוט ספוט", מה שנקרא, הוט ספוט אקלימי, מה שאומר שאנחנו נסבול מהתחממות יותר קיצונית, ועלינו להיערך אליה בהתאם. דוח מבקר המדינה מראה שאנחנו ממש לא ערוכים. לגלי השרפות הקרובים יש למצוא פתרון עכשיו; למכת השיטפונות הצפויה בחורף הזה צריך להתכונן עכשיו. אנו חייבים לפעול עכשיו.

אל לנו ללכת שולל אחר ה-Green Wash של הטייקונים המזהמים. אנחנו דורשים פעולה אמיתית. ממשלת ישראל, הראי שאת מתכוונת לשינוי ממשי. עצרי את תוכנית קצא"א המסוכנת; הפסיקי את השימוש המופקר בדלקי מאובנים כמו פחם, גז ונפט, ועברי עוד היום לאנרגיה מתחדשת; סגרי את מפעלי בז"ן המזהמים, שמסרטנים את תושבי חיפה והסביבה; דאגי ליישם את "חוק המזהם משלם". 

בדברים שכמעט מהדהדים את הדיאלקטיקה המרקסיסטית, לא פחות, כותב מבקר המדינה בדוח שהזכרתי קודם – אני מצטט שוב: "המהפכה התעשייתית והקדמה הטכנולוגית הביאו את האדם להישגים גדולים, לעלייה ניכרת בתוחלת החיים ולשיפור באיכות החיים וברווחה האישית בהיבטים רבים. להישגים אלו נלווים מחירים סביבתיים כבדים, כגון דלדול משאבי הטבע ופגיעה במגוון הביולוגי ובמערכות אקולוגיות". סוף ציטוט המבקר.

 מהפכה אקולוגית וחברתית אפשרית; הקדמה הטכנולוגית מאפשרת את זה, אם רק נרצה ונשכיל לעשות בה שימוש נכון. השאלה היא אם נשפר באמצעותה את חיינו ואת רווחת האדם או שמא נשתמש בה כדי להרוס את עצמנו ולהחריב את רווחת ילדינו, את עתידם ואת חייהם ממש. אנו דורשים מהפכה אקולוגית וחברתית שתתמקד באדם, בצרכיו וברווחתו, לא בשעבודו ובהחרבתו. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. תודה, אדוני.


 תודה רבה. חבר הכנסת אלון טל, יושב-ראש ועדת המשנה לנושא האקלים בכנסת ישראל. 


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חג שמח. אנחנו ביום איכות הסביבה בכנסת, וכפרופסור בתחום הזה, שעוסק גם בהיסטוריה סביבתית, חשבתי שנכון יהיה בדבריי לעבור בקצרה על 73 שנות איכות הסביבה בישראל. 

ב-1949 האבק מתפזר אחרי המלחמה – ומה גילינו? שדווקא בזמן המנדט הבריטי הייתה קריסה של מערכות אקולוגיות רבות והכחדה של מינים שונים, מהברדלס ועד התנין. אז היו מיליון אנשים בארץ, והתחילו לשקם: אסרו את הצייד, קבעו שאפשר להחזיר חלק מ-97% מהחורש שבעצם נהרס במהלך שנות הגלות, והתחילו לעבוד. 

 1960, עשור לאחר מכן – שני מיליון אנשים בישראל. התחלנו להקים שמורות טבע ורשות שמורות הטבע קמה. היה קמפיין לפרחי הבר, ולראשונה הציבור בארץ ממש התגייס מאחורי ערכים סביבתיים. הצלחנו להקים מוביל ארצי שיספק מים, והספקנו להאכיל את כל אזרחי ישראל עם חקלאות שהייתה באותם ימים נטולת חומרי הדברה.

 אני עובר ל-1970. שלושה מיליון אנשים. אז כבר מדינת ישראל מתחילה להיות קצת יותר אורבנית, עירונית. יש זיהום אוויר ויש בעיה של ביוב – הרי בורות ספיגה כבר לא מתאימים. לכן באותן שנים התחילו לעסוק בסביבה. הוקם מה שנקרא "השירות לשמירת איכות הסביבה", וועדת הפנים של הכנסת הופכת להיות ועדת הפנים ואיכות הסביבה.

 1980 – ארבעה מיליון אנשים בישראל. באותו עשור הייתי אומר שיש התקדמות מאוד יפה בתחום מניעת זיהום ים. אמנת ברצלונה בעצם מאפשרת למדינת ישראל לחוקק חוקים, והינה, ראינו שמכת הזפת בחופים הולכת ונעלמת בעקבות עבודה של אכיפה.

 ב-1990 מדינת ישראל מנתה חמישה מיליון תושבים, ויש משרד להגנת הסביבה, חדש. היו כמה וכמה שרים, ואיזה כבוד ביום כזה לדבר אל שתי השרות האחרונות, שהצטיינו בתפקיד. על כל פנים, בשנות התשעים אנו רואים עלייה גדולה מברית המועצות לשעבר, ולראשונה – ממש מתח עם הצורך לספק דיור ופיתוח וכו', וגם היו ניסיונות במסגרת הסכמי השלום להגיע לשיתוף פעולה סביבתי.

 אני מגיע לשנת 2000. 6.2 מיליון אזרחים, והמילה "קיימות" נכנסת ללקסיקון העברית. אנחנו רואים יותר ויותר ארגוני סביבה שעוסקים גם בחברה, גם בסביבה וגם בצדק סביבתי ובצדק בין-דורי. 

 2010 – מדינת ישראל עם שבעה מיליון תושבים. פה אנחנו רואים קצת שינוי מגמה: הרבה הישגים מן העבר, אם בשמירת הטבע ואם בצמצום פליטות, מתחילים ללכת פייפן כיוון שכנראה מספר התושבים מתחיל לאיים על הרבה דברים, ומשבר האקלים בעצם הופך להיות איזשהו נושא שבישראל מדברים עליו ועושים מעט מאוד.

 זה מביא אותנו עד היום, 2021. 9.3 מיליון אנשים. כולם מדברים על משבר האקלים, ויש משבר, אבל זה לא המשבר היחיד. אני רוצה להצביע על כמה אתגרים שאנחנו יכולים להצביע עליהם היום, שהם חדשים: קיטוע בתי גידול, שהם כל כך חשובים, והטבע הולך ונעלם. שליש מהחולייתנים בישראל הוגדרו בסכנת הכחדה; יש לנו חוסר התקדמות מוחלט בכל מה שקשור למניעת פליטות גזי חממה; צפיפות לא מאפשרת לנו לפתור בעיות יסוד כמו ים המלח ורעש. 

חברים וחברות, אנחנו זקוקים לדיון רציני: האם אותה עלייה באוכלוסייה היא בת-קיימא? האם אנחנו לא צריכים עכשיו להתחיל לשאול את עצמנו מהו כושר הנשיאה? הרי כל הבעיות שהזכרתי הן מעין סימפטומים של בעיה אחרת שאנחנו לא אוהבים לדבר עליה, אבל הגיעה העת שבכנסת ובכלל בחברה נתחיל לחשוב: מה מספר האורגניזמים, האנשים, שאיתם אנחנו יכולים לחיות פה ולחיות חיים טובים? אני לא מדבר על כושר נשיאה מרבי אלא אופטימלי, כדי שיהיה פה טוב.

 על כל פנים, לסיכום, אני סבור עכשיו, ביום הסביבה 2021, שאנחנו לא סיימנו את ההיסטוריה הסביבתית. אנחנו מתחילים לכתוב פרק חדש. זה בידינו. אנחנו נחליט ממש בעשור הזה אם נהיה ברכה לארץ ישראל או קללה, והגיעה העת שנפנים שבמרכז הקיימות עומד עיקרון שנקרא "יציבות", ועכשיו, כשהגענו לאן שהגענו, בואו נתחיל דיון חדש, כדי שהפרק הבא יהיה פרק בריא ומוצלח. תודה רבה.


 תודה רבה, אדוני יושב-ראש ועדת המשנה. חברת הכנסת מואטי. סליחה, חברת הכנסת לימור מגן. לא, אני צדקתי, אני צדקתי. אני מפצה אותך בחמש שניות על עוגמת נפש, על חשבונך. 


זה מה שמשלמים פה? 


חמש שניות. אתה יודע מה אפשר לומר בחמש שניות?


 אתה יודע כמה אפשר להסית בחמש שניות?


בדיוק. בבקשה, גברתי. 


 אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על כך שמשבר האקלים הוא ירושה שאנחנו עומדים להוריש לילדינו ולנכדינו לצערי כבר אין עוררין – ירושה מורעלת שתשנה את אופי חייהם על פני כדור הארץ שלנו כמעט בכל תחום. אין מזה דרך חזרה, אבל יש דרכים רבות למתן את רוע הגזרה ולהיערך לשינויים הקרבים ובאים מבעוד מועד. 

אני מברכת את הממשלה, ואותך, גברתי השרה – – גברתי השרה יצאה מהחדר?


אני פה, אני פה. מאזינה לך.


היא פה. השרה נמצאת. 


 תודה. – – ואותך, גברתי השרה, על שורת החלטות שמבטאות הכרה בכך שמשבר האקלים הוא אתגר קיומי עבור מדינת ישראל, אתגר שצריך לעמוד בצמרת סדר העדיפויות של המדינה לשנים הבאות. תפקידנו כחברי כנסת, אך גם כאזרחים, הוא לעמוד על המשמר שהצהרת הכוונות הזאת תתורגם למעשים בתחומי החקיקה, האכיפה, המדיניות, התקצוב, החינוך, המחקר, הטכנולוגיה – הכול. זה לא שלא יודעים מה צריך לעשות – להיפרד מהתלות בדלקים מזהמים; להשקיע מעל ומעבר למה שאי פעם שיערנו במקורות אנרגיה שאינם מזהמים; לצרוך פחות; למחזר יותר; לנסות ולשנע פחות – כל אלה מובנים כבר לכל בר-דעת. הגיע הזמן לתרגם את הידיעה למעשים, ותמיד לזכור שאיכות חייהם של ילדינו ונכדינו תלויה בהתנהלות נבונה שלנו. 

 לכאורה, ישראל היא טיפה בים בתרומתה לשינויה אקלים, אך כמדינה מפותחת המצויה בצמרת הטכנולוגיה המדעית של העולם, תרומתה עשויה להיות גדולה בפיתוח פתרונות שיאטו את התחממות כדור הארץ ויאפשרו חיים נורמליים גם לדורות הבאים. כמדינה נאורה עלינו לשמש דוגמה ומופת באשר להתייחסות הרצינית לאיום, לדחיפות של הטיפול בו ולמחויבות שלנו במסגרת הסכמים בין-לאומיים לסולידריות. 

מנסור עבאס, אתה מפריע לי. חבר הכנסת מנסור עבאס. 


 סליחה. 


 גם הסכסוך עם שכנינו – כדאי לך להקשיב – הוא ירושה מורעלת שאנחנו עומדים להוריש לילדינו. שתי הירושות האלה כרוכות זו בזו בכמה אופנים. המזרח התיכון נחשב לאחד המוקדים המשמעותיים – בשפה המקצועית hot spot – של ההתחממות הגלובלית, אזור סכנה מרכזי לעלייה חריגה בטמפרטורות, מדבור מואץ, מחסור במשאבי טבע חיוניים וצמצום אזורי המחיה. כדי להתמודד עם האתגר הזה אנחנו חייבים לשלב ידיים ולפעול כאזור בעל אינטרסים משותפים. מדינות רבות באזור כבר עוסקות בפיתוח תוכניות מרחיקות לכת להתמודדות עם משבר האקלים – סעודיה, מצרים וגם הרשות הפלסטינית, אם לציין רק כמה דוגמאות. אלא שלכל אחת מהתוכניות האלה אין תוחלת, למעשה, אם לא נשלב את כולן לכדי תוכנית אזורית אחת. 

 במגזר הלא-ממשלתי יש כבר כמה וכמה יוזמות כאלה לשיתוף פעולה חוצה גבולות, למשל כמו זו של מכון הערבה ללימודי הסביבה בשותפות עם עמותה פלסטינית, שיחד מפתחים מתודולוגיה להידברות בין שחקנים באזורי סכסוך לטובת פתרונות סביבתיים משותפים וחוצי גבולות. גם אם אין כרגע באופק פתרון מדיני – ואני מקווה שכן; אני שייכת לאלה שרוצים בפתרון מדיני ומוכנים וצריכים להילחם עליו – אנחנו יכולים וצריכים לתמוך בשיתוף פעולה אקטיבי ומואץ עם כל השכנים והשכנות באזורנו המועד לפורענות. אפשר להפוך את הפורענות להזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לשיתוף פעולה הכרחי שיביא תועלת לכל הצדדים. תודה רבה. 


 תודה רבה, חברת הכנסת מואטי. חברת הכנסת לימור מגן תלם, בבקשה. 
 

 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מתחילה לחלחל בציבור ההבנה שמשבר האקלים אינו נושא אזוטרי ששייך לדורות העתיד; הוא מתרחש לנגד עיניו, והוא ימשיך להחמיר כל עוד לא נעשה את הצעדים הנכונים. לא מדובר רק בפגיעה בסביבה אלא בפגיעה בחיי אדם ובאיכות החיים. מי מאיתנו לא ראה את גל השרפות שפשטו בסוף השבוע בכל רחבי הארץ? מי מאיתנו שהיה במצעד האקלים לא עצר לחשוב לעצמו למה כל כך חם בנובמבר? אנחנו חוששים כי ייתכן שהזיכרון מתעתע בנו, אבל במשך כל שנה ברציפות בשנים האחרונות נרשמו שיאי מעלות חום, והחורפים רק עומדים להפוך חמים ויבשים יותר. אי-אפשר להמשיך ככה עם ההנחה השגויה שהמשבר לא יגיע אלינו. 

 לפי כל התחזיות והמודלים האקלימיים, תהיה הקצנה באירועי גשם ושרב. באזור הים התיכון צפויה ירידה מהותית בכמויות הגשמים, ומצד שני, כשכבר יהיה גשם, הוא יהיה עוצמתי ויביא לשיטפונות. ההיאחזות באדישות ובשאננות תביא לתוצאות הרסניות שיעלו לנו במחיר עצום ברכוש ובנפש. בעתיד, העלויות של ההתמודדות עם משבר האקלים יגיעו לממדים אסטרונומיים של עשרות מיליארדים. ההוצאות על הבריאות, על תשתיות, על פיצוי חקלאים בגין הצפות ושרפות, שיקום סביבתי, תשתיות ניקוז, הגנה על חופים – כל אלה יעלו לנו סכומי עתק ויכבידו על משלם המיסים. 

 ישראל היא מדינת הייטק. אנחנו פורצי דרך בתחומים כה רבים, כולל פיזיקה, ביולוגיה, חקלאות. אין שום סיבה שלא נגייס את מיטב המוחות ונוביל את העולם גם בפיתוח טכנולוגיות לאנרגיות מתחדשות. עלינו לפעול בכל המישורים האפשריים, גם בעידוד של אנרגיות מתחדשות וגם בהפחתה מסיבית של הפליטות. 

 מיסוי החד-פעמי הוא צעד ראשוני ואחד מיני רבים שאנו מתכוונים לעשות בנושא כחלק מסיעת ישראל ביתנו. צריכת הפלסטיק בישראל גבוהה פי ארבעה מהממוצע במדינות המפותחות. החומרים שנפלטים בתהליך הייצור של הפלסטיק נפלטים לאוויר וחודרים לקרקע ולמי השתייה. בימים הקרובים יגיע מס הפחמן לאישור ועדת הכספים. המס הזה נחוץ לחלוטין כדי שמזהמים יתחילו להפנים את העלויות הכרוכות בזיהום הסביבתי, וכך נעודד אותם לעשות את המעבר להתייעלות ולצמצום פליטות. התעשייה כולה תצטרך למצוא תחליפים בשביל המפעלים, כמו תחנות כוח סולריות. תחנה כזאת אישרנו בדימונה, והיא תתחיל לפעול בסוף השנה. בתקווה, היא תתווה את הדרך לעוד הרבה תחנות כוח סולריות בעתיד שייפרסו בכל רחבי הנגב והערבה. 

איפוס פליטות אמור להיות מטרה לאומית. כל מטרתנו היא למנוע קריסה כלכלית בעתיד, להצעיד את ישראל לחזית המאבק במשבר האקלים ולשמור על הביטחון הכלכלי, הפיזי והבריאותי של כלל האוכלוסייה. זו האחריות והחובה שלנו כלפי הילדים והנכדים שלנו – לפעול כדי להבטיח להם עולם שטוב לחיות בו. תודה.


 תודה רבה, לימור. חבר הכנסת אבוטבול. 

אני רוצה לציין לטובה ולהודות שוב לרשמות הפרלמנטריות על העבודה המסורה שאתן עושות תמיד. תודה רבה. 

חמש דקות. 


  כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה לאיכות הסביבה, היום אנו מציינים במליאה את יום הגנת הסביבה והאקלים, וחשבתי לספר לחברי הכנסת היקרים ולשרה להגנת הסביבה על משהו מדהים שקראתי. זה מתוך העלון שיחת השבוע של תנועת חב"ד. בחול המועד סוכות היה שם מאמר. שמרתי את זה דווקא ליום החשוב הזה – לפעמים העיתוי הוא הדבר הכי חשוב; מדור שנקרא חיים יהודיים של הרב מנחם כהן, שכתב אותו. ואני מספר לכם פה סיפור מאוד מרתק, כדאי לתת את הדעת. הכותרת של אותו עניין: "כי ממִחזוּר תצא תורה", משהו מעניין: "כשיוציאו השנה בישיבת אורט מעלות את ספר התורה מארון הקודש, למעמד ההקפות, האווירה תהיה חגיגית ומרגשת. אם בעבר נאלצו לשאול ספרי תורה מבתי כנסת באזור, השנה יש לישיבה ספר תורה משלה. ואין זה ספר תורה רגיל, אלא ספר שחיבר תלמידים צעירים במשך שלוש שנים והגשים חלום. החלום הוא של איש החינוך הרב אברהם כהן" – בן 55. "'לפני ארבע שנים אמרתי לתלמידיי הבוגרים שיש לי חלום – שיהיה לנו ספר תורה משלנו', מספר הרב כהן. תלמידיו הביטו בו, והנהנו בראשם, כמי ששומעים על חלום רחוק. 'אמרתי להם שרצוני כי ספר התורה ייכתב בעזרת תרומות קטנות'," ובאמת, הייתה גם תרומה גדולה שנדחתה. החלום החל לקרום עור וגידים שנה לאחר מכן. עודדנו את התלמידים להתמיד במצוות הצדקה שאומרים בפרק "ויברך דוד" בבוקר, בתפילת שחרית. כל תלמיד היה תורם בכל יום מטבע של עשר אגורות. הקופה החלה להתמלא, אבל זה היה כסף קטן מכדי לקנות ספר תורה. כעבור זמן החלטנו לשתף את 200 המשפחות של התלמידים באתגר. קנינו קופות צדקה בעבור בתי המשפחות, ובתוך זמן קצר התחלנו לראות פירות. הרב כהן חיפש דרך, כל דרך, להגביר את התרומות הקטנות. יהודי אמיד הציע תרומה של 30,000 שקל לספר התורה. דחינו את ההצעה בנימוס. הוא הופתע. היה לנו עניין לעמול על הספר בתהליך של שותפות. 

 ועכשיו מתחיל הסיפור: מעשה בחמישה בקבוקים; לא בלונים – מעשה בחמישה בקבוקים. השלב הבא היה לחבר לתהליך הזה גם את המִחזור של הבקבוקים והפחיות של המשקה. התלמידים ובני משפחותיהם התמסרו לעניין, שמרו את בקבוקיהם והעבירו אותם למרכולים בתמורה להחזר הכספי. יהודים טובים, ובהם גם מי שאינם מוגדרים כשומרי תורה ומצוות, שמעו על היוזמה והתחילו להעביר אלינו בקבוקים. היה מדהים לראות איך קהלים רחבים מתחילים להתחבר לספר התורה. 

הרב כהן נזכר בסיפור משעשע, שהתקשר לישיבה כמה פעמים יהודי ואמר כי ברשותו בקבוקים להעביר לנו. אז בין הסדרים, בהפסקות, נסעו אליו שני תלמידים בהנחה שאחרי כל כך הרבה שיחות טלפון ודאי ייתן להם מצבור גדול של בקבוקים. האיש מסר להם שקית ובה חמישה בקבוקים. הבחורים חזרו לישיבה במפח נפש, אך אומר הרב כהן: עודדתי את רוחם ואמרתי להם שהצלחנו לחבר עוד יהודי לספר התורה, ומה זה משנה כמה בקבוקים הוא נתן. 

 אור דוחה חושך. בשלהי חודש מנחם-אב התגשם החלום: ספר התורה הוכנס ברוב פאר והדר להיכל הישיבה. אין לתאר את החיבור של התלמידים לתורה, אומר הרב כהן. ראיתי במוחש שברגע שכולם היו עסוקים בשעות הפנאי במצווה הזאת, כמעט לא נאלצנו להתמודד עם אתגרים חינוכיים שליליים. בסעודת המצווה אמרתי שהמהלך הזה אפילו רמוז בתורה. כתוב בתורה: "פְּסָל לך שני לֻחֹת אבנים" – כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה. "פסל לך" – מהפסולת, מהמחזור של הבקבוקים הצלחנו לבנות לוחות אבנים, ספר תורה. ערב שמחת תורה הרב כהן אומר: העתיקו את הרעיון שלנו. גם אנחנו התחלנו עם חלום ועם צעדים קטנים. יש במיזם הזה יתרונות ששווים כל רגע וכל מאמץ. 

גם התורה מעודדת, ומקפידה על שמירת והגנת הסביבה כפי שחז"ל אמרו את זה, וציינו את זה גם – – – 


 תודה רבה. 


אסיים רק – כפי שכתוב במדרש רבה: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון נטלו והחזירו אל כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים הם, כמה משובחים הם, וכל מה שבראתי – בראתי בשבילך.


תודה רבה. 


תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן – – –


בוא נסיים בגן עדן, אבוטבול. 


 אם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך. תודה רבה. 


תודה רבה. חבר הכנסת מוסי רז, חמש דקות. 


 אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברות הכנסת, חברי הכנסת, גברתי השרה לשעבר, אנחנו מציינים פה היום את יום הגנת הסביבה והאקלים בכנסת מצד אחד עם תחושה מסוימת של כישלון אחרי מה שקרה בוועידת גלזגו – היה ניתן לצפות להרבה יותר – ומצד שני, התנועה הסביבתית הוכיחה כאן היום את כוחה. הרבה חברי כנסת סביבתיים, פעילות, פעילים מהארגונים, והחשובים ביותר, כמובן – מהנוער. עשרות ארגונים לקחו חלק ביום הזה, 11 דיונים בוועדות השונות, בכמה מהם השתתפתי – דיונים מאוד רציניים, מאוד חשובים. הלוואי שהיינו יכולים להקדיש פה יותר זמן לנושאים האלה, לא רק לדיונים אלא גם לחקיקה ולקידום מדיניות סביבתית שתגן על הסביבה ותעזור לנו להיאבק במשבר האקלים. 

יכולתי לדבר כאן על מה שכולם כאן כבר יודעים – על זה שצריך לבטל את ההסכם של קצא"א, לסלק את בז"ן, לעבור לאנרגיות מתחדשות, לחזק את התחבורה הציבורית, לעבור לטבעונות, לתכנן את הארץ אחרת, ושאולי נעבוד גם במשמרות והיא תיראה יותר הגיונית. אבל אני רוצה בעיקר לפנות לצעירות ולצעירים, שחלקם נמצאים כאן ביציע, חלקם גדשו את הכנסת היום, גודשים את הרחובות, ולהגיד להם: סליחה שאנחנו לא עשינו מספיק. סליחה שאנחנו גם עכשיו לא עושים מספיק. הממשלה הזאת אולי עושה יותר מכל קודמותיה, אבל עדיין לא עושה מספיק. סליחה שאכזבנו, שהגענו למצב הזה – ואני מדבר על כל העולם, אבל בוודאי על ישראל. ואני רוצה להגיד לכם, הצעירות והצעירים של מחאת האקלים, שמפגינים ושבאים לוועדות: תודה שאתם לא מוותרים על האופטימיות ושאתם מדביקים גם אותנו באופטימיות הזאת, כי האופטימיות שלכם מובילה לפעולה, ובמקום שאין פעולה, שאין מאבק – אין גם שום תקווה. 

 לפני עשרה ימים צעדו עשרות אלפים ברחובות גלזגו, רובם צעירים ובני נוער. אפילו מהמרחק הזה של אלפי קילומטר – אני לא הייתי שם; השרה הייתה שם – קל להרגיש את הזעם שלהם, את התחושה שבגדו בהם, אבל בלי לאבד את התקווה. אני לא יודע אם זה יהיה בוועידה בשארם, דרך אגב, בשנה הבאה – את זה אולי אתה, אדוני היושב-ראש, יכול לדעת יותר ממני – אם תהיה שם אותה דינמיקה של צעדות ושל הפגנות, אבל זה מאוד מאוד חשוב. הוועידה בגלזגו נחשבה לוועידה גורלית, כזאת שתטה את כף המאזניים, אבל היא לא הסתיימה בהצהרות דרמטיות, ולכן חשוב מאוד כבר להתכונן לוועידה הבאה, בשארם א-שייח', ולקבל שם לא רק הצהרות דרמטיות אלא החלטות הרבה יותר דרמטיות. היא הסתיימה בקול ענות חלושה, במין התנצלות כזאת; אסור שזה יקרה בפעם הבאה. 

 זו הפעם ה-26 שמתכנסת ועידת האקלים COP26 – Conference of Partners. גם הפעם הגיעו אליה מנהיגים מכל העולם, אפילו אני יכול להגיד יותר מבעבר, עם הרבה אופטימיות, עם הרבה הצהרות. הצעירים, לעומתם, התבדו כבר מזמן. הם לא הגיעו מספיק אופטימיים לגלזגו, ויצאו עם אותה מידה של פסימיות כמו שהם הגיעו. הם קיוו שהפעם יהיו יותר מעשים ופחות דיבורים, ואולי היו טיפונת יותר מעשים; לא היו פחות דיבורים, ובוודאי זה לא היה מספיק. הוועידה לא סיפקה את קולות השינוי שהיינו רוצים לראות. הצעירים שסמכו על הממשלות שלהם – ואני מדבר גם על הממשלה שלנו – על המנהיגות והמנהיגים שלהם, על ההורים שלהם, התבדו. דור שלם אכזב אותם, וזה הדור שלנו, פה, כאן. 26 שנים אנחנו מדברים; עשינו מעט מאוד. הצעירים מרגישים את משבר האקלים על בשרם. הם מסתכלים 30 שנה קדימה ומתקשים לדמיין לעצמם עתיד. תסריטי אימים כבר לא רחוקים כמו שהיו לפני כמה עשורים, כי אנחנו חווים אותם, אנחנו רואים את השינוי. הם מוחשיים יותר מאי פעם, מפחידים, משתקים. למרות שהמאבק במשבר האקלים הוא המאבק הפסימי מכולם, אלפי בני נוער ברחובות לא מוותרים על האופטימיות, וזה חשוב מאוד. לכן אני רוצה להצדיע כאן לצעירים האלה, שימשיכו במאבק במקומות שאנחנו נכשלנו. 

 אבל לנו, לממשלת השינוי, יש את ארבע השנים הקרובות. עם כל השוני בין חלקי הממשלה, אין שוני בעניין הזה. אין שוני בעניין הזה. כולם מבינים שישראל, שהבטיחה להגיע לאפס פליטות תוך 29 שנים, חייבת לעמוד ביעד הזה. כולם מבינים שישראל, שהבטיחה להגיע ל-30% אנרגיה מתחדשת תוך תשע שנים, חייבת להגיע ליעד אפילו יותר מזה. כולם מבינים שישראל, שהבטיחה להגיע עד 2020 ל-10% אנרגיה מתחדשת, לא עמדה בהתחייבות המינימלית הזו. לכן נדרש פה תיקון רדיקלי שיחייב את כל חלקי הבית הזה, כמובן גם את הממשלה, גם את הקואליציה, גם את האופוזיציה, וכן – גם לקרוא לציבור, זו מלחמה, לגיוס כללי לשנות את ההרגלים. תודה.


תודה, חבר הכנסת רז. חבר הכנסת ווליד טאהא – איננו. חברת הכנסת גילה גמליאל, בבקשה. אחריה – השרה. חמש דקות.


אדוני היושב-ראש, השרה, הנוער שלנו והעתיד שנמצאים כאן איתנו היום וכל הארגונים, חברות וחברי הכנסת, אנחנו חוזרים כעת מהכינוס הראשון של השדולה הסביבתית, ואת יום הסביבה בכנסת אנחנו מציינים השנה באווירה שונה, או ליתר דיוק, באוויר שונה, באקלים שונה – באקלים חם. החודשים אוקטובר ונובמבר עד כה יבשים מתמיד. כך לא נראה סתיו, כך לא נראה חורף. כך נראה משבר שממש לא נגרם במקרה.

משבר האקלים הוא הסוגיה הבוערת ביותר בימינו. העבודה החשובה שלנו צריכה להוביל להישגים חשובים ועלינו לאחד כוחות, אופוזיציה וקואליציה, למען הסביבה של כולנו. על פי בלומברג, תנובת היבולים הגלובלית עלולה ליפול ב-30% עקב שינויי האקלים, זאת כאשר הביקוש למזון על פי הערכות האו"ם צפוי לקפוץ ב-50% בעשורים הקרובים. איום דומה עומד בפני הדגה ובפני אספקת המים. כדור הארץ שלנו עובר תהליך מדבור ובכל שנה שטחים עצומים של אדמות שהיו פעם פוריות הופכות לשממה. 

הנתונים צריכים להדיר שינה מעיני כל אחת וכל אחד. בכל שעה כ-13,000 דונמים בכדור הארץ הופכים מאזורים פוריים לשממה. זה אומר שמדובר במיליונים של דונם בכל שנה, והם גורמים בין היתר גם למשבר הפליטים שנעים מאפריקה לאירופה, לרעב, לשיטפונות ולהתפרצות של מגפות. אם לא נשנה את המצב התחזיות מדברות על שני מיליארד אנשים שיהיו רעבים ללחם. לא מדובר כאן בגזרת גורל של הטבע. אנחנו במו ידינו הורסים את הטבע על ידי שימוש לא נכון ולא מושכל במשאבי הקרקע והמים. במקום לנהל כלכלה מעגלית שמשאירה את הקרקע פורייה לעד אנחנו מכלים כל חלקה טובה עם תרבות בזבזנית שלא לצורך. 

בזמן כהונתי כשרה להגנת הסביבה העליתי לראשונה את הטיפול במשבר האקלים לראש סדר העדיפויות של המשרד להגנת הסביבה ודאגתי להניח על שולחן הממשלה תזכיר חוק אקלים עם תוכנית סדורה להתמודדות עם משבר האקלים, וכן סדרה של פעולות ותוכניות הנגזרות מהצורך הקריטי לטפל במשבר האקלים. את תזכיר החוק – עבדנו ביחד עם עמותת אדם טבע ודין. החוק כבר הוצג. לצערי, גם פה בכנסת ישראל כחברת כנסת ניסיתי להעביר את החוק, אבל הקואליציה בחרה להצביע נגד. 

אנחנו נמצאים בישורת האחרונה. אין לנו זמן להמתין אפילו יום אחד נוסף. מה שאנחנו נעשה או לא נעשה היום ישפיע על החיים עצמם של הדורות הבאים שיחיו כאן גם בעוד 50 שנה ובשנים הבאות. לנו אסור להסתפק בהצהרות ריקות מתוכן של הממשלה שמגיעה לוועידת האקלים העולמית, וכאילו מתחייבת על איפוס פליטות גזי החממה בשנת 2050 בלי שהיא מתחייבת על יעדים למעבר לאנרגיות מתחדשות וללא חוק אקלים. אי-אפשר אפילו להתקרב ליעד של אפס פליטות פחמן ללא היעדים הללו של אנרגיות מתחדשות. כל תחנת כוח מזהמת, מזהמת בגז, שתוקם היום, תלווה אותנו ל-35 השנים הבאות, כלומר כבר מעבר לשנת 2050. זו בדיוק הסיבה שהבאנו בשנה שעברה, יחד עם אנשי המשרד להגנת הסביבה, לביטולן של ארבע תחנות כוח מזהמות שמשרד האנרגיה רצה להקים. לא מדובר רק בנזק סביבתי אלא גם בנזק כלכלי לטווח ארוך. 

לא רק הנפט מאיים על הסביבה שלנו, כבוד היושב-ראש, אלא גם הפסולת. אסטרטגיית הפסולת החדשה שהובלתי נותנת את המענה לצמצום דרמטי של הטמנת פסולת לטובת מחזור ולמעבר לכלכלה מעגלית. כולי תקווה שיישום האסטרטגיה יתבצע באופן יעיל. 

ומה בנוגע להסכם קצא"א לשינוע נפט מהאמירויות? זה רק עניין של זמן עד שכתם שחור ענק יצבע את מפרץ אילת. אם לא תתעוררו בזמן המפרץ יחווה נזק אקולוגי וכלכלי בלתי הפיך. עמדת משרד החוץ ביחס להסכם פורסמה בשבוע שעבר. הם כרגע עדיין בודקים את הנושא. אני כולי תקווה שהלחץ שיופעל מפעילי הסביבה, מארגוני הסביבה, מחברות וחברי הכנסת וגם מהשרה להגנת הסביבה – ועכשיו אני שמחה לשמוע שגם משרת האנרגיה – יובילו את הממשלה לקבל את ההחלטה הנכונה ולבצע אותה לאלתר לביטול ההסכם של קצא"א.


 תודה רבה.


עוד משפט אחד, ברשותך. בין יתר הדברים, זו סוגיה שפעלתי בה רבות – פינוי מפרץ חיפה ממפעלים מזהמים בתוך עשור. ועדת המנכ"לים לעתיד מפרץ חיפה שאותה הובלנו וקיבלה החלטה כבר לפני מעל חצי שנה לפנות את המפעלים – ואני שוב זועקת את הזעקה: מדוע הממשלה לא מעבירה את המסקנה הזאת כהחלטת ממשלה ויוצאת לדרך? מדוע זה לא מיושם? חמישה חודשים עברו כבר. הייתי שקטה במשך 30 – איך אומרים? 100 ימי חסד, אבל עבר פרק הזמן המתבקש, ולצערי, לא נעשה מאום. הממשלה חייבת ויכולה להתעמת עם בעלי ההון שמנסים לממש את האינטרסים שלהם. הם, כממשלה, צריכים לממש את האינטרס הציבורי, לסגור את המפעלים ולהביא אופק למפרץ חיפה, אופק של תעשיות ירוקות, של קלינטק, של פיתוח אזורי והגירה חיובית של תושבים. 

יש עוד דברים רבים, ובהם חוק הפיקדון, ואני חייבת לציין שממש אף אחד לא ראה מה זה מלחמת הון ושלטון עד המאבק של חוק הפיקדון. אני שמחה שהייתה לי הזכות לעמוד בגבורה ולקדם אותו, והחוק הזה לבקבוקים גדולים ייכנס לתוקפו ב-1 בדצמבר. יחד עם זאת, אני חייבת לומר לך, כבוד היושב-ראש – – –


את רוצה להרחיב, אולי?


לא, רק במשפט אחרון, כי אותי זה מאוד מדאיג, וצריך להדאיג גם אותך.


 עברת את הזמן בשלוש דקות.


חוק הפיקדון אומנם עבר והחתימה שלי על הצו יצאה לדרך ונתנו להם שנה שלמה, לממשלת ישראל, גם ליישם אותה. אני העברתי ודאגתי להעביר החלטה שתקצה 100 מיליון שקלים לצורך מימון של 1,500 מכונות אוטומטיות לאיסוף הבקבוקים שיחליפו את הכלובים הגדולים הפזורים במרחב הציבורי. לצערי, דבר מזה לא נעשה, וכרגע אני אשמח גם לשמוע את השרה הכיצד הם מתכוונים שכל אזרחי מדינת ישראל יגיעו ב-1 בדצמבר לממש את זכותם לקבל את כספם חזרה מחוק הפיקדון, כי נכון לעת הזו עושה רושם שהמשרד להגנת הסביבה לא ערוך, ועל כן – לצערי, אני אומרת את זה בכאב רב – זה לא יוכל לקבל את מימושו באופן האבסולוטי.


תודה רבה. גברתי השרה זנדברג, בבקשה. 

לפני שבוע נפגשנו, סמי, מנסור, עם השרה, לפגישת עבודה עם ראשי המשרד. יישוב-יישוב, נושא-נושא – עבודה יסודית. גאווה. לא כל השרים כך. 


 אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. יש אופוזיציה אחראית. 


 אני מתייחס באופן ענייני.


לגמרי. 


מה גם שאת לא חברת כנסת. 


 קודם כול, זה נכון. ואגב, אני חייבת לומר שכחברת אופוזיציה שמונה שנים, בנושאים האלה, המקצועיים – תמיד באופן ענייני ותמיד עבדנו עם השרים. לא היה דבר כזה להחרים את הכנסת, לא היה דבר כזה שלא לעבוד בוועדות. אלה דברים חדשים, וחבל. 


 גם לא היה הפער שקיים היום. 


 חברות וחברים, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יושבות ויושבי ראש השדולה הסביבתית-חברתית, חברי יוראי להב הרצנו, חבר הכנסת אלון טל, חבר הכנסת מוסי רז, חברת הכנסת גילה גמליאל, חבר הכנסת עמיחי שקלי, שלדעתי לא נמצא כאן, קהל נכבד – אני רואה את נשים עושות שלום, תודה לכן, את פעילות ופעילי התנועה הסביבתית שליוו אותנו כאן לאורך כל היום – אמרתי את זה לפחות בשלוש ועדות היום בכנסת, אדוני היושב-ראש, זה יום חג בכנסת. יום הסביבה הוא לאורך שנים יום משמעותי, יום שבו התנועה הסביבתית שוטפת כאן את מסדרונות הכנסת ומייצרת עתיד טוב יותר לכולנו. 


את מרשה לי, גברתי, לברך את נשים עושות שלום – –


בוודאי, לכבוד הוא לי. 


– – ואת פעילי הסביבה ואת עובדי המשרד לאיכות הסביבה, אהלן וסהלן. 


לכבוד הוא לי, שלום לכולם. בשבועיים האחרונים, אדוני היושב-ראש – מחאת נוער למען האקלים; הינה, זה בשבילם, מה שאנחנו עושים – לפני שבוע וחצי נפגשו תחת קורת גג אחת בגלזגו, סקוטלנד, כמעט כל מנהיגי העולם, בימים שהם עדיין ימי קורונה, ובאירופה אפילו ימי קורונה קשים. ועדיין יש נושא אחד ויחיד שיכול בימים אלה לאחד את כל מנהיגי העולם, וזה משבר האקלים, משבר גלובלי, המשבר החריף ביותר שהאנושות בתולדותיה מתייצבת מולו. 


 למה אתה בלי עניבה? 


האיש רוצה לעשות לי שיימינג כי החלפתי את היושב-ראש באופן פתאומי. אבל יש לי עניבה מאחור. אתה רוצה שאני אגלה לציבור את הסיפור לגבי העניבה שלך?


 העניבה שלו נפגשה עם יואב קיש ונתניהו. 


לא, לא, אבל ההערה נכונה. 


 יש קוד לבוש על הדוכן? 


כן, צריך להיות עם עניבה, אלא אם כן קוראים לי ואני הסגן היחידי במליאה. 


ולנשים, לסגניות? 


 כבוד גדול שסגנית נמצאת פה. 


 ימדדו לה את אורך השמלה. 


 אדוני היושב-ראש, למרבה הצער, תחזיות האימה שחוזות קטסטרופה לאנושות אם לא נעצור את ההתחממות הגלובלית הן לא סרט אימה פנטזיונרי. זה מדע, מדע מפורט, מעודכן, מגובה בקונסנזוס כמעט מוחלט בין מזרח למערב, צפון לדרום, בין כל שיטות המשטר, שמאל לימין. כל מדינות העולם יודעות שעלינו למנוע קטסטרופה. 

 מחוץ לחדרי הדיונים של המנהיגים רמי-הדרג – ככה זה נקרא בוועידות הבין-לאומיות – המון גדול שטף את רחובות גלזגו. אזרחיות ואזרחי העולם, בהובלת הצעירים והנוער – ותודה כאן על מחאת הנוער שלנו, נוער למען האקלים, שהוא חלק ממחאה גלובלית, שדורש מאיתנו לעשות יותר, שנושא את עיניו לוועידה ולמנהיגים, ומצפה לשמוע שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להבטיח את העתיד שלהם; שהם יוכלו, כל אחת בארצה, כל אחד בעירו, להמשיך בחייהם ולדעת שיש להם עתיד, לעבוד, ליהנות, להביא ילדים לעולם גם הם, בידיעה שהעולם הזה ימשיך לאפשר חיים אנושיים גם עשורים, מאות ואלפי שנים לבוא. 

 חברות וחברים, חבריי גם לקואליציה וגם לאופוזיציה, אנחנו נבחרנו להנהיג, ולכן עלינו האחריות. אני מבטיחה כאן, מעל הבמה הזאת, שהנושא הזה – לא חשוב מאיזה צד פוליטי ולא חשוב מאיזו מפלגה – אנחנו נוביל אותו באומץ ובאחריות למען הדורות הבאים. לא נהפוך אותו לקלף מיקוח פוליטי ולא נעשה ממנו פוליטיזציה כמו במדינות אחרות. אנחנו כאן, הקואליציה, והממשלה היא ממשלת אחדות, שמאל וימין – אני מייצגת את הצד השמאלי, מפלגות אחרות וראש הממשלה עצמו מייצגים את הצד הימני, אבל כולנו מאוחדים סביב ההכרה בעוצמתו ובדחיפותו של משבר האקלים. זה לא כך בכל מדינה, דעו לכם. יש מדינות שעשו מזה סוגיה פוליטית. לא אצלנו. 
 
 ישראל, חברות וחברים, נמצאת בחזית הסכנה, ולכן נגזר עלינו, אם נרצה ואם לא נרצה, לא להיגרר אלא להוביל. משבר האקלים הוא איום אסטרטגי עלינו, במיוחד עלינו, כאן, במזרח התיכון, ולכן אנחנו מקדמים הכרזה על מצב חירום אקלימי. עבדנו ביחד עם המל"ל, עם המועצה לביטחון לאומי, על הכנסת משבר האקלים להערכת המצב הרב-שנתית שתוצג לקבינט המדיני ביטחוני, שכן מדובר בפוטנציאל אסון לאומי, בגלל אסונות האקלים שיבואו – והם יבואו בוודאות – וכן באיום על הביטחון הלאומי, במיוחד באזור שלנו, באזור המזרח התיכון, שצפוי לספוג אסונות אקלים, מלחמות אקלים, גלי פליטים כתוצאה מפליטי אקלים, באופן מוגבר יותר מאזורים אחרים בעולם, בגלל מזג האוויר החם, היבש, בגלל מיעוט המשקעים וכו'. 

 ממש ערב ועידת האקלים בגלזגו ישראל הצטרפה למדינות רבות בעולם בהתחייבותה לאפס פליטות נטו עד 2050. בכך העברנו מסר: ישראל מצטרפת למאבק במשבר האקלים. כעת עלינו לעבור מהצטרפות להובלה. כעת עלינו לפעול יחד להפוך הצהרות למציאות. עוד ערב ועידת האקלים הצגנו בממשלה תוכנית יישום לאומית להתמודדות עם שינויי האקלים שמתווה את הדרך לעמידה של ישראל ביעדי ההפחתה. כעת אנחנו מוכנות ומוכנים לצעד הבא: לחוקק חוק אקלים, חוק אקלים שאפתני ואפקטיבי, שיבטיח את המשכיות הפעולות שמובילה הממשלה על מנת שלא חשוב מה יקרה באקלים הפוליטי, אנחנו לא נחזור לאחור. 

במקביל, אנחנו מקדמים מס פחמן ביחד עם שר האוצר, והתזכיר שלו כבר פורסם והוא צפוי להגיע לאישור ועדת הכספים בשבועות הקרובים. בכך ישראל תעשה צעד נוסף לעבר כלכלה מתקדמת ודלת פחמן. יש לציין שמס פחמן זה האמצעי האפקטיבי ביותר והמוכח ביותר בעולם להפחתת פליטות, וגם בכך ישראל מיישרת קו עם מדינות רבות אחרות. 

 נושא מיקוד משמעותי עבורנו הוא שיקום ושימור המערכות הטבעיות, חלק בלתי נפרד מהמאבק שלנו במשבר האקלים. אנחנו צריכים גם to mitigate, להפחית, למתן את הפליטות ואת ההתחממות, אבל גם להיערך, להסתגל למציאות האקלימית החדשה. התהום, כמו שהוא מתואר, של משבר האקלים, הוא משבר המגוון הביולוגי, שמחייב אותנו לשמור על המערכות הטבעיות האלה, לכן הודענו בשבוע שעבר לחברת קצא"א ולשאר משרדי הממשלה שהמדיניות הסביבתית שאנו מובילים היא מדיניות של אפס תוספת סיכון למפרץ אילת. אנחנו לא יכולים לסבול שינוע נפט נוסף במים שלנו, לסכן את שונית האלמוגים הייחודית והעמידה ביותר בעולם לשינויי האקלים, לסכן את הים והחופים של מפרץ אילת שכל העיר אילת, כל תושבי מדינת ישראל וגם תיירים מהעולם נהנים מהם. לא יעלה על הדעת שדווקא בעידן של משבר אקלים ומשבר אקולוגי נסכן את שונית האלמוגים הייחודית הזאת. 

 רק בפברואר האחרון, חברות וחברים, היינו עדים לאחת מתקריות זיהום החופים החמורות שידענו בים התיכון – תמרור אזהרה ותזכורת כואבת להשלכות שמסכנות את חופי ארצנו. היום רק כ-3% מהשטחים הימיים של ישראל מוגנים. ישראל גם חייבת להגביר את ההגנה על השטחים הימיים והיבשתיים – במיוחד הימיים, שם אנחנו מאוד בפיגור – וגם להיות ערוכה הרבה יותר לאסונות מן הסוג הזה. לשם כך בכוונתנו להעביר תזכיר חוק מוכנות ותגובה על תקריות זיהום ים, הידוע בכינויו חוק התלמ"ת.

בתקופת הקורונה למדנו על החשיבות האדירה של השטחים הפתוחים בתוך הערים ומחוצה להן – חשיבות לרווחה ולחוסן הנפשי של תושבי ישראל לשמור על שטחים פתוחים לדורות הבאים וגם להוות שטחים אקולוגיים שמספקים לנו את אותם שירותי מערכת כל כך חיוניים. 

 וכעת אני רוצה להגיע לעוד נושא שמעורר הרבה מחלוקות וויכוח בימים האחרונים, והוא פסולת הפלסטיק. חברות וחברים, גם המאבק הזה הוא מאבק עולמי. שמעתי קצת בימים האחרונים שאומרים: למה מתחילים מהכוס במקום לטפל במזהמים? אז תיארתי כרגע כיצד אנחנו מטילים מס פחמן ומעבירים החלטות ממשלה שמובילות השקעות במיליארדים בהתייעלות אנרגטית, בתחבורה הציבורית וכו', אבל גם הטיפול שלנו בפסולת הפלסטיק החד-פעמי הוא נושא משמעותי, ומקומו לא יכול להיפקד מההובלה שלנו לישראל בריאה ונקייה יותר.

 ולכן, אני באמת קוראת גם כאן לחברות וחברי הכנסת, למובילי דעת קהל, למובילי ציבור מכל הציבורים, קואליציה ואופוזיציה: בואו לא נהפוך גם את זה לנושא ניגוח פוליטי אלא להפך, נוביל את כלל הציבור, הציבור שלנו, שנהנה מהשטחים הפתוחים – ש-79% מהפסולת בשטחים הפתוחים היא פסולת פלסטיק חד-פעמי. כולנו מטיילים שם, כולנו נהנים מהשטחים האלה, ואנחנו זקוקים לתוכנית גמילה מהירה מפלסטיק חד-פעמי ולשנות הרגלים. זה לא דבר פשוט אבל זה דבר הכרחי. אנחנו צריכים להפחית את ההטמנה של פסולת בישראל מ-80% ל-20%, להגדיל את אחוזי המחזור באופן משמעותי ולהיגמל מהפלסטיק. חברים, די. הפלסטיק צריך לעבור מן העולם, ויפה שעה אחת קודם.

ולכן, בתחילת דצמבר, בעוד שבועיים, תיכנס לתוקף ההרחבה של חוק הפיקדון על מכלי משקה גדולים באיחור של 22 שנה בלבד, והחל מ-1 בנובמבר הוטל מס על כלים חד-פעמיים. המטרה, חברות וחברים, היא לא לשלם יותר, המטרה היא לשלם פחות. המטרה היא להפחית שימוש, לעזוב את הפלסטיק המזהם. תחשבו על האבסורד – אנחנו משלמים כסף עבור שימוש אחד שמייד לאחר מכן הופך לפסולת שנשארת מאות שנים בשטחים הפתוחים, באתרי ההטמנה, פולטת גזי חממה, מסכנת את בעלי החיים, נכנסת לקנה הנשימה שלנו – דבר שפשוט צריך להוציא אותו, כמו שאנחנו אומרים בתנועה הסביבתית, בהדרגה אך במהירות.

המס הזה יביא להפחתה משמעותית בצריכה ויקדם באופן מהיר יותר את האלטרנטיבות, שהן לא כלים מתכלים ולא איזה ישראבלוף כזה או אחר אלא הן הפחתה, להתחיל להשתמש בכלים רב-פעמיים, וכן, אדוני היושב-ראש, לשטוף את הכוס. בישראל זה הכרחי במיוחד, כי היקף הצריכה הביתית של כלי פלסטיק חד-פעמיים הוא פי חמישה מהצריכה הביתית באירופה, ומדובר אכן בהתמכרות. אז אנחנו גם פועלים בנתיב הזה, בעידוד. אנחנו מעודדים רשויות מקומיות לחוקק חוקי עזר לאיסור שימוש בכלים חד-פעמיים באותם אזורים רגישים כמו שמורות טבע, פארקים, כמו הים והחופים. אנחנו גם הגענו כבר לנוסח מוסכם, יחד עם רשות הטבע והגנים, על איסור הכנסה של כלים חד-פעמיים לשמורות הטבע ולגנים הלאומיים. 

 בתקופת השרה הקודמת, השרה גילה גמליאל, המשרד פרסם קול קורא והשקיע 40 מיליון שקלים ברכישת מדיחי כלים לגני ילדים. אני יכולה לספר שבאזור מגוריי, ההורים מתארגנים וקונים ערכה אחת שתוכל לשמש גם לאירועים ולימי ההולדת שמחוץ לשעות הלימודים, ומעבירים את הערכה בין ימי ההולדת של הילדים והמשפחות השונות.

לאחר שמניתי את האתגרים, אני רוצה לקראת סיום לסיים בנימה חיובית ולהגיד שהמשבר הזה, אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, הוא גם הזדמנות, הזדמנות אדירה למשק הישראלי לממש את היכולות שלנו לקידום חדשנות טכנולוגית להתמודדות עם אתגרי האקלים. יש לנו כאן גם הזדמנות כלכלית משמעותית: היקף השוק העולמי של טכנולוגיית אקלים וסביבה מוערך ב-6.4 טריליון אירו בשנת 2020, וצפוי לצמוח ל-9.4 טריליון אירו ב-2030, כלומר יש כאן הזדמנויות, באמת הזדמנויות משמעותיות לנו, כאומת הסטרטאפ וההייטק, שיכולה וצריכה להוביל גם את העולם ולסייע בפיתוח טכנולוגיות שיעודדו את מיתון ההתחממות ואת ההסתגלות למשבר, וגם ליהנות מזה כהזדמנות כלכלית.

לסיום, אני רוצה לומר לכם, אזרחיות ואזרחי ישראל, הנוער היקר, ארגוני הסביבה, חברות וחברי הכנסת, בשם ממשלת ישראל: לא ננוח ולא נרפה עד שנמצה כל אמצעי וכל אפשרות להתמודד עם המשבר הזה עבורנו. אמר, נדמה לי, נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובאמה שאנחנו הדור הראשון שסובל מהמשבר והדור האחרון שיכול לפתור אותו, אז חלון ההזדמנויות שלנו, חברות וחברים, הולך ומצטמצם. אין לנו זמן לבזבז, אבל החדשות הטובות הן שכבר התחלנו, אנחנו פועלות ופועלים בכל הכוח, ואין לנו דרך אחרת מלבד להצליח. תודה רבה.


 תודה, גברתי השרה. אני מבין שהמציעים מסתפקים בדברי השרה? מסתפקים. תודה רבה.




אנחנו עוברים לנושא הבא – ציון יום הסובלנות, הצעות לסדר-היום מס' 609, 670, 835, 842, 850, 852 ו-857. נתחיל אותו דווקא עם חבר הכנסת אבוטבול. איפה מנסור?
 

 אין שרה? אין שר? תשבי, גברתי, אני אשמח.


הסגן עם העניבה, תפדל.


 גם סגן זה מספיק מבחינה חוקית? 


מושלם, יא זלמה.


 אמיתי? 


אמיתי. 


אני לא בטוח. השרה תוכל לכבד אותנו, בבקשה? אז אמתין לכבודה.

 כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, היום נציין בכנסת את יום הסובלנות. על משה רבנו, מנהיג העם היהודי, נאמר בספר שמות, פרק ב', פסוק י"א: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסִבְלֹתם. וירא איש מצרי מכה איש עברי". רש"י הקדוש מביא את מדרש תנחומא, שמדגיש על הפסוק: וירא בסבלותם – נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם. לזכות להיות המנהיג הגדול ביותר שקם לעם היהודי, משה רבנו, עליו השלום, זה לא פשוט. 

כולם מכירים את המדרש שמשה רבנו היה רועה את צאן חותנו יתרו, ואחד הכבשים ברח מהעדר, ואז משה רבנו רדף אחריו עד שראה שהוא בסך הכול חיפש אפיק מים לצימאונו. אז משה רבנו נשא אותו על כתפיו והחזירו חזרה לתוך העדר. סובלנות זה לראות בצער הזולת, להבין למצוקות הקשות שיש לעם, לראות את השונה, לראות את הרעב, את המסכן, את המוגבל, את אלה שאיש לא מבין לכאבם. כפי שאומרים: לעולם השבע לא יחוש ברעבו של הרעב. לאהוב מישהו זה לדעת מה חסר לו, לסייע בידו. 

ישנו סיפור חסידי שממחיש את זה, ששני שיכורים היו יחד בפונדק, ומתוך מצב רוח טוב האחד התרפק על השני בידידות. ואז אחד שאל את חברו: האם אתה אוהב אותי? אז השיכור השני אמר לו: ברור, בטח. ואז הוא שאל אותו: אתה יודע מה חסר לי? מה אני צריך? אז ענה לו חברו: מהיכן לי לדעת מה חסר לך? ואז חברו ענה לו: איך אתה יכול לאהוב אותי אם אינך יודע מה חסר לי?

 החובה עלינו, כמנהיגי ציבור, להיכנס פנימה, לתוך הקושי של העם, לדעת את מחסוריו, את נאקותיו, ובפרט בתקופה הקשה הזאת, שמטילים לצערנו מיסים על הציבור. הקושי הוא גדול וקשה בפרט למשפחות ברוכות הילדים, שמתקשות לסיים את החודש, והן טרודות בין תפילת "על הניסים" לבין תפילת "על המיסים". הקושי שלהן רב, והסובלנות זה לדעת מה מחסורם, לסייע בידיהן לפחות להביא פת הביתה בכבוד ולסיים את החודש.

מספרים על עשיר רשע שהיה נוהג לצער אנשים ולבזות אותם בתעלוליו. יום אחד הוא ראה עני בפינת הרחוב ונתן לו סלסלה מכובדת עטופה בטוב טעם. העני פתח את הסלסלה ונדהם שבעצם היא מלאה בקוצים ודרדרים ובזבל ואשפה. המבוכה שלו הייתה גדולה עבורו, ובצד עמד העשיר וצחקק על העני, כשהלך לו מעשה הקונדס הרע הזה שהוא עשה. למוחרת הגיע העני לבית הקפה, שם היה נוהג העשיר בצוהריים לשתות קפה, ואז העני ניגש אליו עם סלסלה מפוארת עטופה. העשיר בתחילה אמר לו: אני מכיר את התרגיל הזה, אני עשיתי לך את זה אתמול, ורצה לסרב לקבל את הסלסלה, אך לאחר מכן הוא השתכנע, פתח את הסלסלה ומצא שם זרי פרחים ריחניים. הוא נדהם. העני הסביר לו שכל אחד העניק לשני את מה שיש לו בליבו, ולכן הוא נתן לו פרחים. 

אנו חייבים לעשות כל מאמץ לפעול מתוך רגישות ואהבה לכל אזרח ותושב בארץ, ולדעת שהגזרות של היום, לצערנו, מוכיחות שאין לנו לא סבלנות ולא סובלנות לא למסכן, לא לעני, לא לדל, לאלה שבאמת מחפשים בסך הכול להביא טרף לביתם. לכן, דווקא בהזדמנות הזו של יום הסבלנות והסובלנות, אני קורא לממשלה: אנא, תפעילו רגישות. לפעמים זה מאוד מאוד כואב גם לראות בדיחות ציניות של שר האוצר. כשבאים אליו בטענות על נושא החד-פעמי, אז הוא עונה בצורה כזאת שלא מתאימה לאדם שמחשיב את עצמו לשר אוצר: מה, לא שמעתם שיש מייבש כלים? לא ידעתם שיש מדיח כלים? אלה דברים – לא ככה עונים לאנשים שנמצאים במצוקה. טיפה חמלה, טיפה רחמנות. גם אם עושים גזרות קשות, מצופה ללוות את זה בקמפיין מסוים כדי להסביר לעם מה היו האילוצים, למה עושים את הדבר הזה, אבל כשלא עושים את זה ועושים את זה, זה נראה אכזרי, ואנחנו ביום הסבלנות והסובלנות חייבים לשרש מידות רעות מתוכנו. תודה רבה. 


תודה, חבר הכנסת משה אבוטבול. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה.


 אני רשום קודם.


אוקיי, חבר הכנסת עופר כסיף. סליחה, איתן.


 תודה לאלה שוויתרו לי במסגרת הסובלנות והסבלנות. תודה רבה.


 רק שזה יהיה הדדי.


הדדי, הדדי עד גבול מסוים. סתם בצחוק.


– – –


 אני ואתה עשינו כבר כמה דברים טובים.


כן, זה נכון, ונמשיך.


אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, גברתי השרה, ב-1689 פילוסוף גדול בשם ג'ון לוק כתב את האיגרת על הסובלנות, או איגרות על הסובלנות; Letters on Toleration, זה נקרא. היו שם שלושה טיעונים בעד הסובלנות. אני רוצה להתייחס בזמן הקצר שיש לי לאחד וקצת להרחיב עליו, כי אני חושב שהוא החשוב. 

אחד הטיעונים המרכזיים בדברים של לוק נגע לרציונליות האדם, זאת אומרת, האדם זכאי לסובלנות, מבחינתו של לוק, בשל היותו רציונלי. מה זה בעצם אומר? האדם הוא – כתבו גם אחריו – האדם הוא רציונלי ובגלל זה גם אוטונומי. רציונלי זה אומר שבעצם הוא, בפשטות, ניחן בתבונה. מאחר שהוא ניחן בתבונה – ואת זה אנחנו יודעים, אגב, גם, אדוני היושב-ראש, גם מכתיבה של שלוש הדתות המונותיאיסטיות, שמתייחסות אל האדם כאל תבוני, ואצל לוק באמת יש גם היבט דתי. האדם הוא רציונלי או בר-תבונה, ניחן בתבונה, ומכאן שהוא גם אוטונומי במובן הזה שהוא יכול לקבל החלטות באופן עצמאי. 

אוטונומי – למעשה המשמעות המילולית של המילה אוטונומי זה מחוקק לעצמו, מחוקק עצמי. האדם הוא אוטונומי במובן הזה שהוא יכול ומסוגל לחוקק לעצמו, הווי אומר, לקבל החלטות ולבחור במה הוא מאמין, מה הוא מעדיף, מה ההשקפות שלו, מה הרצונות שלו. בשל היותו של האדם – כל אדם, כל אדם, לכן הנושא של השוויון הוא קריטי בשיח על סובלנות – מעצם היות אדם, כאמור, רציונלי ואוטונומי, הכבוד עבורו, הכבוד לרציונליות ולאוטונומיות שלו, מחייב סובלנות. ללא סובלנות לא יכבדו את הרציונליות והאוטונומיות של האדם. 

 לכן, חברה דמוקרטית – ולא רק מדינה דמוקרטית במובן של מוסדות; חברה דמוקרטית. עוד פילוסוף, בשם ג'ון סטיוארט מיל – הזכרתי אותו אתמול בהקשר אחר – דיבר על ההבדל בין חברה לבין מדינה, לענייננו, סובלניות. מדינה סובלנית – זה מתייחס למוסדות שמגלים סובלנות כלפי התושבים והאזרחים. לענייננו, זה יכול להיות ממשלה, פרלמנט, בתי משפט. חברה דמוקרטית וסובלנית, אומר ג'ון סטיוארט מיל, זה איפה שבלשונו דעת הקהל מגלה סובלנות, כלומר, היא מוכנה לגלות סובלנות, בעיקר למי שנחשב כשונה. זה לא רק העניין של המוסדות והחוק, זה עניין של שיח ציבורי, וזה מה שמאפשר ומכבד ומכיר בשוויון של כבוד האדם והבחירות שלו, כולל להיות שונה מהאחרים, לפעול באופן שונה מאחרים, להאמין ולחשוב באופן שונה מהרוב. זה חלק אינטגרלי ויסודי בחברה ובמדינה סובלניות. 

גם הייתי אומר שברמה המוסדית לא תיתכן, בוודאי שלא תיתכן דמוקרטיה מבחינה תרבותית וכן הלאה, אבל גם מבחינה מוסדית, אם לא תהיה סובלנות. איך תהיה אופוזיציה? כדי שאפשר יהיה להתנגד בפומבי, בפרהסיה, בגלוי, לממשלה, כלומר כדי שתהיה אופוזיציה, אם פורמלית בפרלמנט ואם בחברה, בתקשורת וכן הלאה, חייבת להיות סובלנות. בלי סובלנות אין דמוקרטיה, אין זכויות ואין כבוד לאדם כבן אנוש. 

השאלה המעניינת ביותר – וכמובן שבדקה שנותרה לי אני אהיה רחוק מאוד מלענות עליה, אני אנסה מאוד בקצרה: היא האם תיתכן סובלנות לחסרי הסובלנות? זאת השאלה הגדולה. האם צריך לגלות סובלנות לאלה שלא מגלים סובלנות? אחת הפרשות המעניינות ביותר משפטית ופילוסופית בהיסטוריה המודרנית היא פרשת סקוקי. סקוקי היא שכונה בפרברי שיקגו. בסוף שנות השבעים, נדמה לי שזה היה ב-1978, המפלגה הנאצית האמריקאית ביקשה לעשות צעדה בשכונת סקוקי, שהייתה מאוישת ברובה ביהודים, ומתוכם – אנחנו מדברים על לפני 40 ומשהו שנים – ובתוכם רוב, או לפחות אוכלוסייה רחבה, של ניצולי שואה. ואז נשאלה שאלה משפטית ועקרונית, מוסרית, אם אתם רוצים: האם צריך לאפשר להם, במסגרת חופש הביטוי והסובלנות, למי שחושב אחרת, לעשות את ההפגנה הנתעבת והמתועבת הזאת? אני, כמובן – To make long story short, כמו שאומרים, בית המשפט החליט שכן. בארצות הברית, למי שמכיר, אין את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננת, בלי להיכנס כמובן לפרטים. 

עכשיו, אני דווקא מזכיר את הדוגמה הזאת ואת כל הנושא של אם צריך לגלות סובלנות לחסרי הסובלנות, ובכך אני אסיים, משום שבישראל יש חסך עצום בסובלנות, שלא לומר אפס סובלנות במובן השלילי ביותר של המילה, לאחר, מה שנקרא. בעיקר אין בישראל סובלנות לציבור הערבי הפלסטיני, להעדפותיו, לתרבותו, להיסטוריה שלו. כשאוסרים את ציון הנכבה זאת סובלנות? כאשר מחוקקים, כמו בתיקון לחוק-יסוד; הכנסת, 1985, אוסרים אפילו על העברת ביקורת על אופייה היהודי של המדינה, זאת סובלנות? זאת אי-סובלנות. כלומר, האי-סובלנות היא לא רק לאזרחים הערבים הפלסטינים אלא לכל מי שביקורתי, לכל מי שמעלה קול ביקורתי כלפי הקול ההגמוני, והוא לא זה שאבישי בן-חיים מזכיר, הוא אפילו הפוך. 

מצד שני – ובזה אני אסיים, אדוני, ותודה על הסובלנות – יש יותר מדי או עודף סובלנות לבלתי סובלניים בישראל, לגזענים למיניהם. עמד פה לפני זמן לא רב, לא היום, לפני כמה שבועות, חבר כנסת, שר לשעבר – שבכל מקום שפוי בכלל לא היה יכול להתמודד או להיות שר או להיות חבר פרלמנט – ואמר פה לנציגי ציבור במילים אחרות: חבל שלא גמרו איתכם את העבודה. ציטוט שלקוח ממחוזות אחרים. והוא זוכה לעדנה ולהערצה. גזענים ושוביניסטים למיניהם, פורעים, פוגרומיסטים, פוגרומצ'יקים, שעל בסיס יום-יומי מפליאים מכותיהם ורוביהם באוכלוסייה כבושה, זוכים לסובלנות, ואלה שמתנגדים להם לא זוכים לסובלנות. 

 ואני מציע שחברי הכנסת פה, בינם לבין עצמם – כי בפרהסיה הם יפחדו לעשות את זה, בחלקם – בינם לבין עצמם, אולי מול המראה, יחשבו טוב על מה שאמרתי. תודה. 

היו"ר מנסור עבאס: 

 תודה, חבר הכנסת עופר כסיף. יעלה ויבוא חבר הכנסת איתן גינזבורג. חמש דקות. 


 תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחת הברכות הגדולות של מדינת ישראל היא המגוון האנושי של המדינה הזאת על כל אזרחיה ועל כל גווניה. ישראל, כקיבוץ גלויות, זכתה באנשים מתרבויות שונות, מדתות שונות, הרבה אנשים שמדברים שפות שונות, עם תפיסות עולם שונות, אורח חיים שונה ועוד הרבה מאוד שוני בתוך החברה המאוד-מאוד מגוונת, מאוד מאוד הטרוגנית הזאת. ולמרות שהשונות בינינו יכולה להיות לפעמים מקור לחיכוכים – ואנחנו חווים את זה כאן, את כמות החיכוכים, וכאן זה עוד יותר מתחדד; משום מה יש כאלה שמעדיפים לחדד אותם – אני חושב שהשונות היא גם המקור לצמיחה ולגאווה של המדינה הזאת. המגוון הישראלי הוא אחד הקטרים, לטעמי, שמניעים את ישראל קדימה, גם בחדשנות, גם בתרבות, במדע, בטכנולוגיה, בחינוך, באמת כמעט בכל תחומי החיים. המגוון שיש פה, ההיכרות עם צורות המחשבה השונות, צורות פתרון שונות לבעיות שונות, מאפשרים לנו להמציא את עצמנו כל פעם מחדש. זה היופי, זה היופי בחברה הישראלית. 

 היום, כשאנחנו מציינים את יום הסובלנות הבין-לאומי, אני דווקא רוצה לדבר עלינו, לא על הבין-לאומיות של היום אלא עלינו פנימה, עלינו כמדינה ועלינו כחברה, ולהעלות על נס את המגוון שבינינו, את החשיבות של הכבוד כלפי השונה מאיתנו, של האחר. זה הבסיס של היום הזה. יום הסובלנות הבין-לאומי בא בעצם לחדד את השוני בינינו, אבל לראות איך אנחנו מאחדים ואיך אנחנו מכילים אחד את השני על אף השוני. הרובד הבסיסי של סובלנות הוא, כמו שאמרתי, כבוד, כבוד כלפי האחר, בבחינת אינני מסכים עם מילה אחת שלך, אבל אני מוכן למות על זה שתהיה לך הזכות לומר אותה, כמו שאמר וולטר. 

בהקשר הזה, ועל רקע – אולי אפילו היום חווינו את זה או ראינו את זה – התקיפה האלימה והבזויה נגד עיתונאים היום מחוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, במשפטו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, באמת, תקיפה רק על זה שהם מדווחים ואומרים את עמדתם, גם כעיתונאים, כאילו זה דבר חדש; בתקופה שלנו עיתונאים לא רק מדווחים, הם גם אומרים את עמדתם, מימין ומשמאל, מכל הקשת. לבוא ולתקוף אותם על הדבר הזה זה בזוי, זה שפל, זה אלים, זה דבר שלא יכול לקרות, וצריכה להיות לנו אפס סובלנות, אפס סובלנות כלפי כל סוג של אלימות, בטח כלפי אלה שהם כלבי השמירה של הדמוקרטיה. 

 והסובלנות לא צריכה להישאר רק ברמת תרבות הדיון והשיח, ואנחנו רואים את זה כאן, בבית הזה, שהולך ומידרדר, וחווים את זה בצורה יותר קיצונית. ואני רוצה לומר לכם שאף שהיו פה בבית הזה ויכוחים בעבר, והיו ויכוחים מרים, והיו גם מילים קשות שנאמרו – אני עצמי חוויתי אותן, אבל לא רק, גם דורות לפנינו חוו פה מילים קשות – האווירה לא הייתה כזאת. המילים מולם היו קשות, אבל האווירה לא הייתה כזאת. האווירה היום היא אווירה אלימה, אווירה לא מכילה, אווירה לא מכבדת. ובסיפור הזה של חוסר סובלנות יש רובד עמוק יותר של סובלנות שהיא מתן קרדיט וכיבוד אמיתי של צורות חיים שונות משלי, של תפיסות עולם שונות משלי, של דעות אחרות. זה העומק של היום הזה, של התפיסה של סובלנות, האמונה בכך שגם כשאין הסכמה, המניעים של האחר טהורים. זו התפיסה הבסיסית. 

 אני עוד זוכר, אדוני היושב-ראש, איך ניסו למנוע ממני כשאני הייתי ראש עיר, איך ניסו למנוע ממני כניסה לבית כנסת, בית הכנסת הגדול של העיר, ביום של תפילה לשלום המדינה, ביום העצמאות, רק בגלל שאני הומו; איזה מכתבים, אילו התארגנויות, טלפונים, עצומות, איך ביקשו ממני והפצירו בי לא להיכנס לבית הכנסת, שאני לא רצוי בבית הכנסת, והם קראו לזה שאם אני איכנס זה חילול השם. אני אומר לכם שנדמה לי שמה שהם עשו היה חילול השם הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר עצם כניסתי שם, לתוך בית הכנסת, בתור ראש עיר שבא להתפלל תפילה לשלום המדינה ביום העצמאות. המשמעות של קבלת האחר היא שגם כשאינני מסכים איתו – לכבד את האחר, להכיל אותו, להכיל את תפיסת העולם שלו, את צורת החיים שלו, גם אם אני לא מסכים איתה, גם אם היא זרה לי. 

 והמשמעויות של הדברים הללו הן משמעויות שאנחנו צריכים להחיל אותן כלפינו, ואני מבקש להחיל את הבשורה הזאת גם בכנסת. הכנסת, כשמה כן היא – מקום מפגש, מקום כינוס של כל אזרחי המדינה על ידי נציגיו. היא הזירה לשיח רעיוני, אידיאולוגי, זהותי, של המגוון האנושי בישראל, אבל גם מקום שבו אנחנו מקשיבים לאחר, לא רק מביעים את עמדתנו ודעתנו; גם מקשיבים מה יש לאחרים לומר. לא חייבים להשתכנע מלכתחילה, אבל בואו נקשיב, בואו נכיל, בואו נבין שיש פה מגוון של דעות. 120 האיש, הנציגים שנמצאים פה, מייצגים את אזרחי ישראל. אנחנו מייצגים את השונות, את היופי, גם לעיתים את הכיעור של החברה הישראלית, אבל כולנו פה במטרה אחת משותפת – מטרה של חברה ישראלית טובה יותר, עשיית טוב, שגשוגה של המדינה והמשך קיומה, לטעמי, לדורות הבאים. יום סובלנות בין-לאומי שמח. תודה רבה. 


 תודה, חבר הכנסת איתן גינזבורג. יעלה ויבוא חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה. 


אדוני יושב-ראש הישיבה, חבריי וחברותיי חברות הכנסת, קודם כול אני מתנצל בפני העוזר שלי רז, שכתב לי נאום כל כך יפה, אבל אני אדבר מעומק ליבי. הכי טוב. 

קודם כול, אני מתחבר מאוד למה שאמרת בדקות האחרונות. אני חבר כנסת צעיר, אני לא נמצא פה שנים כמו חלק מחברי הכנסת והשרה, אבל אני עדיין בהלם ממה שקורה בכנסת ישראל. אני זוכר, בשבוע הראשון, כשהגעתי לכנסת, כתבה לי הבת שלי ווטסאפ ב-01:00. הבת שלי, קצינה, מפקדת מגדל פיקוח בבסיס גדול בחיל האוויר, כתבה לי: אבא, מה אתה עושה שם? למה אתה נמצא שם? איך אתה יכול להסתדר עם – היא הגדירה את זה, סליחה על הביטוי, כגועל. עניתי לה שאני אנסה לשנות, כמו שאני, הרבה דברים בחיים – חלקם הצלחתי, חלקם פחות. כמה פעמים נאמתי בנאומים בני דקה על נושא האלימות במגרשי הספורט. אני מגיע מעולם הספורט, וזה מאוד מאוד מפריע לי. גם היום דיברתי על זה. ואני רוצה לומר לך, אדוני יושב-ראש הישיבה, שקיבלתי כל כך הרבה תגובות מאנשים שהם אלימים במגרשים, חלקם לה פמיליה ואחרים, והם כותבים לי משפטים מאוד דומים: קודם כול תלמדו אתם להתנהג ואחרי זה תחנכו אותנו; תחנך אתה את האחרים ואחרי זה אנחנו נתנהג; אתם הדוגמה, ככה אתם מתנהגים – גם אנחנו נתנהג ככה. הודעה אחרי הודעה. ואני אומר לך, לכם: בסוף מה שקורה פה בכנסת הזאת ומה שהיה פה בימים שהצבענו על התקציב, האלימות הזאת, כמעט אלימות פיזית, כלפי יושב-ראש הכנסת, כלפי חברי כנסת מהקואליציה – היה פה מקרה שרדפו עם טלפון; אני הייתי פה אחרי השרה.


 השרה זנדברג. 


 אני הייתי מזועזע מהדבר הזה. 


 כלפי ראש הממשלה. 


ואחרי זה עולה אותו אדם וטוען לגזענות כלפיו, הופך את התמונה. זאת סובלנות? אנחנו מדינה של מעל תשעה מיליון אנשים. 120 ועוד קצת עם הנורבגי נמצאים בבית הזה. אני לא מוכן שהבת שלי תכתוב לי כאלה הודעות. אני לא מוכן שאנחנו נילחם באלימות בחברה הישראלית במגרשים ומחוץ למגרשים, ובסופו של דבר אנחנו לא נדע לתת את הדוגמה. יושבים אנשים – ואני התפלאתי כמה רואים את הערוץ הזה וכמה מסתכלים ורואים את מה שאנחנו אומרים ואיך אנחנו מתנהגים. אז אני יודע שעדיין לא קמה ועדת האתיקה, אבל היא תקום, והיא צריכה לפעול בנושא הזה. כי צריכים למגר, קודם כול – אני קורא לזה "אלימות". כן, זאת אלימות. להתנהג בצורה שחברי כנסת מרשים לעצמם להתנהג – חלקם, זה חלק קטן, זה לא כולם, מהאופוזיציה – לא יכול להיות בבית הזה. זה בית שצריך להוות דוגמה לילדים שלנו, לדור הצעיר, שחולמים ואומרים: גם אני רוצה להיות חבר כנסת, גם אני רוצה להיות חברת כנסת. אבל לא בצורה כזאת ולא בתנאים האלה. 

 היום בצוהריים נפגשתי עם חבר פרלמנט הונגרי שמייצג את הספורט בהונגריה. הוא המקביל שלי בהונגריה. מה שאני מנסה לעשות פה הוא עשה שם. בהונגריה האלימות במגרשי הספורט – – –


 אני רק מקווה שהוא לא חלק מהקואליציה של אורבן, ואז צריך להטיל ספק במה שהוא אומר. 


 אני אספר לך אחרי זה מיהו. אתה מכיר אותו. 

אני אספר לכם מה היה בהונגריה עד לפני 15 שנים. האלימות במגרשים והגזענות, גם כלפי היהודים, הייתה מהגדולות בעולם. כיום אתה נכנס למגרש בהונגריה – אפס אלימות. התוצאה הזאת היא בגלל שלושה דברים שאני דורש שיקיימו גם במדינת ישראל: האחד – הענישה מאוד מאוד כבדה. אני אגיד לכם שבהונגריה אם אדם נכנס לתוך המגרש – הוא נכנס לשנה לכלא; אם הוא נוהג באלימות שעתיים לפני המשחק או שעתיים אחרי המשחק או בתוך המשחק – הוא נכנס לשנה לכלא מיידית. ומה במדינת ישראל? הכניסו ילדה מסכנה לבית חולים בגלל שהיא עודדה שחקן ממוצא ערבי במשחק בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים. אותה בחורה הייתה שבוע בבית החולים. אנשים מלה פמיליה שברו לה את העצמות. ומה העונש שהם קיבלו? שלושה חודשים להיות מורחקים מהמגרשים, וגם את זה לא אוכפים. אז אנחנו צריכים להיות קשים כלפי אנשים שנוהגים באלימות גם בבית הזה וגם מחוץ לבית הזה. 

 אני מקווה שאנחנו, חברי הכנסת, נצליח לעשות את זה ונהווה דוגמה. תודה רבה. 


 תודה רבה, אדוני. באמת, דברים שיוצאים מהלב הם תמיד הכי אותנטיים והכי אמיתיים. ותודה גם לעוזר שלך שטרח וכתב. אני בטוח שאם אישרת לו את הנאום הוא גם היה נאום טוב, למרות שהוא לא נקרא. 

 חבר הכנסת מנסור עבאס, בבקשה. 

השרה, היום את מבלה פה שעות נוספות. אומנם נורבגית אבל – – –


 – – –


אני מתחיל לחשוב שאת מתגעגעת לכנסת. 


 – – –


 אדוני היושב-ראש, גברתי השרה תמר, חבריי חברי הכנסת, ברשותכם, אני רוצה לדייק את הפירוש של המילה סובלנות. באנגלית, כמובן, tolerance, בעברית סובלנות ובערבית "תסאמוח". 


 איך? 


 "תסאמוח". בשלושת השפות, בשלוש השפות, בוודאי, בשלוש השפות אנחנו נמצא שהפירוש המילולי, מה שעומד ביסוד הערך הזה, זאת הנכונות לסבול את האחר. אבל את האחר – לא בעשייה שלו או באמירה שהוא אומר שזאת זכותו להגיד ושהיא לא פוגעת באחרים, אלא לסבול את האחר כאשר הוא עושה מעשה או אומר משהו שלכאורה פוגע בך, ואז יש לך נכונות לסבול את האמירה הזאת, לוותר, להתאפק ולסלוח, ואז אתה מבטא את הערך הזה של סובלנות. כי אין משמעות לסובלנות אם אין נכונות לסבול משהו מהאחר. 

 אני אתן דוגמה: עכשיו אדוני היושב-ראש נתן לי חמש דקות. אתה לא מבטא את הערך הזה במשך חמש דקות כי זאת זכותי לעלות לכאן ולדבר במשך חמש דקות, אבל בהנחה שאני עובר את הזמן ומתחיל להוסיף עוד ועוד דברים, אתה תבטא את הערך הזה ואתה מאפשר לי להמשיך לדבר על חשבונך ועל חשבון חברי כנסת אחרים, ולכן אפשר להגיד שעכשיו אנחנו מממשים את ערך הסובלנות בהתנהלות הזאת. 

 אנחנו נחזור לסובלנות הפוליטית ולאי-סובלנות הפוליטית. לפני כמה חודשים – אין ספק, כל חברי הכנסת; לצערי, אף חבר כנסת מהליכוד לא נמצא כאן באולם – במשך חודשים, כמעט שנה ומשהו, ניהלנו עם ממשלת הליכוד שיתופי פעולה. לאורך התקופה, אין ספק שחברי הליכוד, גם ראש הממשלה וגם אחרים, דיברו בצורה יפה על רע"מ ועל מנסור עבאס. הדברים השתנו והחלטנו להצטרף למחנה השינוי ולהקים ממשלה. לכאורה אנחנו פגענו בהם בזה ששלחנו אותם לאופוזיציה, אבל זאת זכותנו לקחת את העמדה הפוליטית שאנחנו רואים שמשרתת את הציבור שבחר בנו. זה חלק לא מהמשחק הדמוקרטי אלא מהערכים הדמוקרטיים, והסובלנות הוא אחד מהם. אין דמוקרטיה בלי סובלנות, אחרת על כל מחלוקת תהיה מלחמה. 

מה התפתח בשורות הליכוד? ניסיון לפגוע, להאשים, לא כחלק מפולמוס פוליטי לגיטימי אלא כהאשמות: תומך טרור, חבר חמאס ועוד כל מיני דברים, ואז לסגת מכל התהליך הזה של מתן לגיטימציה למפלגה ערבית שתהיה חלק מהמערכת הפוליטית ותממש את הזכות הדמוקרטית לייצג את הציבור שבחר בה. 

 לכן אי-אפשר לטעון שהליכוד הפגין סובלנות פוליטית, והיום הוא לא מפגין סובלנות פוליטית. הוא הפגין בעבר אינטרס פוליטי, מין אופורטוניזם כזה. אם התהליך הזה הוא לטובתו אז הוא יגלה, במירכאות, "סובלנות", ויביע רצון לשותפות, שיתוף פעולה ורצון לשלב את האזרחים הערבים ואת נציגיהם. אבל גם היום הוא נוקט עמדה אופורטוניסטית ומנסה לקעקע ולמשוך את הלגיטימיות שהוא עצמו קידם בתקופה האחרונה. 

אין חברה – בעצם, אם מדברים על מה שמחבר אנשים יחד, הלכידות החברתית היא שמביאה את כולנו, על כל הגיוון שציינת, אדוני היושב-ראש, יהודים וערבים. גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים יש מגזרים שונים, יש חילוקי דעות שאנחנו רואים. אנחנו, חברי הכנסת הערבים, בדרך כלל מסתכלים על המחלוקות בהיבט של יהודים–ערבים, אבל אנחנו לא שמים לב שגם בקרב היהודים עצמם ובקרב הערבים עצמם אין סובלנות ויש שיח אלים, מילולי ולא מילולי. אני אחד האנשים שסבלו לא רק משיח מסית, גם בתוך החברה הערבית, אלא גם מאלימות פיזית. לכן אני טוען שהמשבר, או כל משבר שחברה עוברת, ביסודו הוא משבר ערכי, ולא רק סכסוכים לאומיים או סכסוכים דתיים. כי אם יש משבר ערכי שלא מתבטא בערך הזה של סובלנות, של נכונות לתת מהזכות שלך, לוותר, אז אנחנו לא יכולים להמשיך ביחד בכל רמה שהיא – ברמת המדינה, ברמת החברה, ברמת היישובים. 

ברשותך, אדוני היושב-ראש, התמקדתי יותר בסובלנות הפוליטית ובאי-סובלנות הפוליטית. כמובן, בדת יש סובלנות ויש גם אי-סובלנות. בתפיסה הדתית שלי, שמושתת על פסוק מאוד חשוב בקוראן, שהוא (אומר בערבית: "ולאלה העוצרים את כעסם והסולחים לאנשים, כי אללה אוהב את המיטיבים".) אין כפייה בדת – אז תמיד אמרתי שאם בדת, באמונה עצמה, אין כפייה, אז מה אתם מתארים לעצמכם, שתהיה כפייה בנושאים אחרים – חברתיים, כלכליים, פוליטיים וכו'? 

 ושורה אחרונה: הביטוי "תסאמוח" בערבית אומנם לא בא בהקשר של הקוראן, להגיד את המילה "תסאמוח", אבל אנחנו מוצאים שם מספר רב של ביטויים שמביעים את התוכן שיש בביטוי "תסאמוח". ואני בוחר שלושה ביטויים שמנסים לתת את הערך הזה ואת הדירוג שיש בגילויי הסובלנות כלפי האנשים. בפסוק בקוראן שאומר: (אומר בערבית: "ולאלה העוצרים את כעסם והסולחים לאנשים, כי אללה אוהב את המיטיבים") בעצם אנחנו מדברים על שלושה דברים: השלב הראשון בגילוי הסובלנות זה (אומר בערבית: "ולאלה שעוצרים את כעסם",) שאתה תתאפק כלפי האחר, ואף שאולי אתה מציג פנים, אתה כועס, המדרגה הראשונה – שאתה תתאפק; המדרגה השנייה, (אומר בערבית: "והסולחים לאנשים",) זה הנכונות לסלוח – אני סולח לך ואתה סולח לי; המדרגה השלישית זה הנכונות – (אומר בערבית: "כי אללה אוהב את המיטיבים".) בעצם אתה תהפוך, אתה תחצה את הקו ותעשה טוב עם מי שפגע בך. אתה מתאפק קודם כול, אחר כך אתה סולח, והמדרגה השלישית – אתה אומר לו: לא רק שאני סולח לך על הפגיעה, אני מוכן לתת לך, אני מוכן – חסר לך משהו? אני מוכן לתת לך אותו כדי שנוכל לרפא את הפצעים שקורים בין אנשים, במיוחד על רקע סכסוכים, על רקע מאבקים שונים ומשונים. תודה, אדוני היושב-ראש.


 תודה רבה לך. אני מקווה שהבנתי מספיק את ה"תסאמוח" ואת מה שהעברת. אני מזמין את חברת הכנסת אבתיסאם מראענה לשאת דברים, בבקשה. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך.


תודה רבה, אדוני יושב-ראש הישיבה. גברתי סגנית מזכירת הכנסת, כנסת נכבדה, גברתי השרה, קהל נכבד כאן בכנסת ומחוצה לה, הכנסת מציינת היום את יום הסובלנות, את יום א-תסאמח, שנוסד בשנת 1995 על ידי ארגון אונסקו של האו"ם – סובלנות לשונות ולשונים מאיתנו בדת, בגזע, בלאום, במגדר, בנטייה המינית, בדעות פוליטיות, בצבע עור.

אני רוצה להקדיש את הדברים שלי כדי לקרוא לכולנו לגלות סובלנות, "תסאמוח", כלפי אחת האוכלוסיות הכי מוחלשות שחיות ביננו וגם מחוצה לנו: המהגרים והפליטים. לא מדובר בתופעה שייחודית לישראל. להפך, בעיית הפליטים היא משבר עולמי בקנה מידה בלתי נתפס. כ-80 מיליון בני אדם ברחבי העולם מוגדרים כיום כפליטים. כן, 80 מיליון. תתארו לעצמכם איזה מספר – כל כך עצום. אנשים בלי בית, בלי מעמד, בלי זכויות, בלי עתיד, בלי תקווה וגם בלי חלום. הם איבדו את בתיהם ואת זכויות האדם הבסיסיות שלהם בעקבות מלחמות, סכסוכים אתניים, דתיים ופוליטיים, אסונות טבע ואסונות מעשה בני אדם. 

מיעוט קטן מאוד מ-80 המיליון האלה – נשים, גברים, ילדות, ילדים, צעירות, צעירים, מבוגרות ומבוגרים – נכנסו בשנים האחרונות לשטח של מדינת ישראל, מדינה שמשווקת את עצמה לעולם כמדינה מערבית מתקדמת, הומניטרית, ולכן גם משמשת מושא לחלומותיהם ותקוותיהם של אנשים ונשים שהגיעו לנקודת השפל הנמוכה בחייהם. אבל במקום להכיל ולקבל את המעטים שהצליחו להגיע לכאן בדרך-לא-דרך ולשמש מגדלור מוסרי לעולם, מדינת ישראל מרבה ומפנה עורף לפליטים ולמבקשי המקלט. למעשה, מדובר במדינה המערבית היחידה שארגוני הסיוע הפועלים בשטחה מתמקדים בהוצאת הפליטים שנכנסו אליה ולא בשיקומם בשטחה.

מאז הקריסה המביכה של מתווה האו"ם ליישוב מחדש של הפליטים האלה, שפורסמה ונגנזה על ידי ממשלת נתניהו בתוך שעות ספורות, גם היעד הצנוע הזה כבר איננו נראה בר-השגה. פליטים ומבקשי מקלט בודדים מוטסים למדינת שמוכנות לקבל אותם בזרועות פתוחות, ורבים כל כך נותרים כאן ללא יכולת להתפרנס בכבוד, ללא יכולת לגדל את ילדיהם, ללא יכולת לדמיין לעצמם עתיד טוב יותר. 

רק על ידי הסדרת מעמדם של חלק מהפליטים ומבקשי המקלט, פיזורם ברחבי הארץ, מחוץ לשכונות העוני וההזנחה של דרום תל אביב, וקליטה מלאה של ילדיהם במערכת החינוך, נוכל להבטיח להם ולנו עתיד טוב יותר וגם שגשוג כלכלי. במקביל, אני קוראת לממשלה הזאת, זאת של המשמרת שלנו, לממשלת השינוי, לשוב למתווה האו"ם של העברת חלק ניכר מהפליטים שמעוניינים בכך למדינות שיכולות להציע להם חיים טובים יותר בחוץ, וגם חלקם שיהיו כאן יתפרנסו בכבוד ונוכל גם להכיל אותם. תודה רבה.


 תודה, חברת הכנסת אבתיסאם מראענה. חבר הכנסת יוסי שיין, בבקשה.


אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, הדיון שלנו כאן היום על סובלנות הוא דיון רחב מאוד, וכנסת ישראל, ראוי שתעסוק בו לא רק היום אלא בכלל במשך זמן רב. הרעיון הזה של טולרנטיות, של טולרנציה בכלל, הוא ברמה המוסדית וגם ברמה הפילוסופית חלק מתוך ההתקדמות הפילוסופית של המאה ה-18. עד המאה ה-18 טולרנטיות למעשה נתפסה כקבלה של הרשע בתוך הכנסייה. רק אחר כך נושא הטולרנטיות היה מזוהה יותר עם קבלת הפלורליזם – גם בכנסייה מול הרפורמציה, כמובן, וגם כחלק מהשפה של הדמוקרטיה והליברליזם. לא בכדי אבות התורה הזאת, כל מי שלומד כאן פילוסופיה פוליטית, מדע המדינה – ואנחנו רואים פה חברים שלמדו אצלנו – יודע שהדברים האלה נוסדו באמת בשלהי המאה ה-18 במסות של ג'ון לוק, וולטר וכל מה שלמדנו. 

 הרעיון היה – – –


 זה ברמה של אירופה, פרופ' שיין. 


 תן לי – – –


 ברמה של המזרח התפתחו תפיסות טולרנטיות הרבה יותר מפותחות מאשר במערב לפני שנים.


אני לא רוצה להיכנס, אני לא רוצה כרגע להיכנס כאן עם חברי לוויכוח. יש פה שאלות של ההבנה של המושג כמו שאנחנו מציגים אותו כחלק מתוך הקבלה של האחר בתוך קונסטלציה של חברה פלורליסטית דמוקרטית, לא בתוך תפיסות עולם, אם זה בודהיסטיות ואם זה תפיסות עולם אפילו בחלק מתוך המסורת היהודית וכן הלאה – לגר, ליתום ולאלמנה, כל אותם דברים – אלא כחלק מתוך מערכת פלורליסטית דמוקרטית, שדעתך תישמע אפילו אם אני לא מסכים איתה, ולא משנה כרגע אם וולטר אמר את זה או שזה נאמר אחר כך, אחרי, שכתבו החברים של וולטר. אני לא נכנס לוויכוחים האלה, רק אומר כך. 

 בתווך, רבותיי, יש לנו כמובן הבנה שהחיים אינם בנויים רק על מערכות דמוקרטיות, ליברליות ופלורליסטיות. האדם עצמו, וגם האומות, בנויים על הגדרה מאוד נוקשה של עמית ואויב. כל חיינו הלאומיים, כל חיי האומה, כל חיי המדינה, כל הרעיון הזה של הפרדה בין עמית לאויב, הם חלק אינטגרלי מתוך החיים של הקבוצה הייחודית כפי שהיא מייחדת אותה. לכן, אי-אפשר לעשות את ההפרדה הזאת שכולנו חיים רק באיזה "קומביה", חברה של "קומביה" כזה, שנרקוד ביחד; אנחנו לא באיזה חברת גלובלית שיש בה רק הרמוניה, אלא יש בה הפרדות נוקשות מאוד של מדינות, כפי שגם אתה אמרת קודם, עם אינטרסים מובהקים, עם קהילתיות מובהקת, עם רצון להפריד בין האני לבין האחר.

 בו בזמן, מדינת ישראל נוסדה גם על בסיס ההפרדה בין הזהות שלה, המדינה שלה, לבין האחר, אבל גם מתוך תפיסה של טולרנטיות בתוכה – לקבל את השונה ולהכיל את כל הזרמים. הדבר הזה הלך והתקדם במובן הזה שהזרמים כאן בחברה מצד אחד הלכו והתרבו – גם הדמוגרפיה הישראלית וגם הפוליטיקה הישראלית וגם כניסתן של קבוצות נוספות הביאו לידי כך שיש הרבה יותר גוונים בחברה הישראלית. הגוונים האלה יוצרים לעיתים מתחים. הגוונים האלה משנים את ההרמוניה שבפילוסופיה פה, כמו שאתה יודע, קראו לה "תפיסה רפובליקאית". מה זה הרפובליקאיות? זה בניגוד לליברליזם; זה חברה יותר הומוגנית; זה חברה שהיא יותר מזוהה האחד עם השני, שאין בה הבדלים בין האחד לשני. גם זה חלק מהמסורת הדמוקרטית, לא רק פלורליזם.

 ולכן אנחנו מדברים פה היום, אדוני, על נושא מאוד חשוב. אתה דיברת עליו במובן שלכם, שלך, של איך אנחנו, בחברה שהופכת להיות חברה רבת-גוונים, ממשיכים לחיות ביחד למרות ההבדלים האלה. ההבדלים האלה הם לא רק בפוליטיקה כאן; הם הבדלים בין דת למדינה שילכו ויחריפו כאן. כי הזהות שנמצאת היום בקרב קבוצות מסוימות – כפי שאמר לי חבר הכנסת גפני: ממלכתי וחרדי – תרתי דסתרי, לא יכול להיות ביחד, או כפי שאחרים חושבים, שדברים לא יכולים להתקיים אחד עם השני, כפי שראינו אתמול בשדולה לעם היהודי: אם רק תגעו לי בכותל; זה רק שלנו, זה לא שלכם. לא יכול להיות. 

ואותו דבר בתוכנו, וגם עם ערביי ישראל. גם בקרבנו היהודים וגם בקרב הערבים חייבים להתחיל להוריד את ההפרדה בין עמית לאויב. זה לא דבר פשוט. הסכסוך המזרח תיכוני המדמם יצר את הקווים האלה בצורה מאוד חדה. אידיאולוגיות קשות במזרח התיכון, אידיאולוגיות ברבריות לעיתים במזרח התיכון, הובילו לידי כך שחרדות של עמית–אויב נוצרו כאן. 

ולכן, הקריאה שלי היום לאנשים בבית הזה: קואליציית השינוי היא בהחלט יוצאת דופן. היא בהחלט רגע מכונן בחברה הישראלית. נקבצנו כאן, אנשים משמאל ומימין, ערבים ויהודים, דתיים ושאינם דתיים, וזה יכול להוות משאב לגיוס הסובלנות במובן הזה שלמען חיים של קדמה, למען ערכים של שלמות החברה ולמען ביטחון החברה שמתאפשר לא רק לקבוצה הדומיננטית בה אלא גם למיעוט, ראוי לנו לקבל אחד את השני ולהבין את היתרונות שבטולרנטיות.

 לכן, מעל הבמה הזאת, אני קורא היום לכולם להבין את המסורת הזאת, לגייס אותה לטובתנו, בלי לשכוח את ההבדלים – כי ההבדלים נשארים, אין מה לעשות – אבל בו בזמן לזכור שהמחיר שאנחנו נשלם על חוסר טולרנטיות, על שפה נוקשה, על שנאה, הוא פי כמה וכמה מהמאמץ שנעשה כאן וייעשה כאן להבא לאפשר לחברה הזאת לזנק לגבהים חדשים בעידן של מודרניות, בעידן של קדמה, בעידן של שגשוג, שיכול לאפשר לכולם ליהנות מהפירות אם רק ידעו להבין את הייחודיות העצומה שנוצרה כאן במדינת ישראל. תודה רבה.


 תודה רבה, חבר הכנסת יוסי שיין. תעלה ותבוא השרה תמר זנדברג לסכם את הדיון. 


– – –


תמר, מה קרה לכם? כמובן, היא משיבה בשם שר המשפטים.


אה, אוקיי. בגלל זה קראו לי גדעון. זה ללא ספק שדרוג במעמד. 


– – – בשמו של שר המשפטים.


נפלאות העידן החדש.


יפה. נפלאות ממשלת האחדות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. האמת, כתבו לי כאן כמה מילים, כנראה בשם שר המשפטים, על סובלנות ועל השיח ועל חשיבות הסובלנות כלפי האחר והשונה, וכבוד האדם, והשקעה בחינוך, ועל נשים וגברים, ערבים ויהודים, פריפריה ומרכז, ועל כך שמדינת ישראל היא המסגרת שככה מכנסת את כולנו פה, וכמה חובה עלינו באמת לחיות יחד, וגם על האלימות ברשתות החברתיות. 

 ואני רוצה לומר שהאזנתי לנאומים דווקא בשעה שקטה זו של האולם הזה, שידע בחודשים האחרונים לא מעט סערות; חלקן אפילו הוזכרו כאן. אבל אני חושבת שאולי הימים הסוערים ביותר של האולם הזה עברו כאן בחודשים האחרונים בגלל שעשינו כמה דברים מיוחדים שיש להם קשר לנושא הסובלנות, ויצא לי לחשוב עליהם בחודשים האחרונים.

 קודם כול, אנחנו באמת יצרנו ממשלה. קוראים לה "ממשלת אחדות". כבר היו ממשלות אחדות בישראל, אבל לא הייתה ממשלה כל כך מגוונת מבחינה פוליטית, שבאמת שמאל – אני שייכת למפלגת מרצ, כידוע; נהגו לקרוא לנו שמאל קיצוני, למרות שאנחנו לא רואים את זה ככה – ויש בממשלה מפלגות, אפילו מפלגתו של ראש הממשלה, שרבים מאיתנו כינו אותה ימין קיצוני והתנגדו לה בצורה נחרצת. זה לא היה, זה דבר חדש ותקדימי במדינת ישראל, והינה, חלפו חמישה חודשים ואנחנו עדיין כאן.

 לראשונה בתולדות המדינה, אדוני היושב-ראש, 73 שנה, לראשונה מפלגה ערבית חברה בקואליציה באופן רשמי. אומנם זו לא הפעם הראשונה שמפלגה ערבית תומכת בקואליציה, כי זה קרה בתקופת ממשלת רבין – אגב, מה שהיה חלק מהדה-לגיטימציה וההסתה נגד רבין, ומה שגם אפשר לו והיה חלק מממשלת שינוי שעשתה שינוי גם בסדרי העדיפויות החברתיים-כלכליים, וכמובן פרצה את הדרך לשלום והובילה להסכם אוסלו, שעד היום הוא פריצת הדרך להידברות, שלצערנו עדיין לא הושלמה, בין ישראלים ופלסטינים, ועדיין לא הסתיימה בהסדר של שתי מדינות. אבל עדיין הקואליציה שלנו היא הראשונה שיש בה חברה שהיא מפלגה ערבית ושר ערבי סביב שולחן הממשלה. וזה עצר, ממש עצר בחריקת בלמים, שנים ארוכות וקשות של דה-לגיטימציה חריפה מאוד, ותיארת קצת חלק מהצביעות שהתלוותה לה בנאום שלך, אדוני היושב-ראש. 

 אבל אני באמת מרגישה, כמי ששייכת לציבור השמאל ולמפלגת שמאל, שהיה כאן ממש ניסיון לצייר קבוצות שלמות בציבור הישראלי, ובראשם ערבים, החברה הערבית והשמאל, ציבור תומכי השמאל – שאפשר לא להסכים ואפשר לא לתמוך, אבל אין חולק שזו עמדה לגיטימית וקיימת בציבור – כאילו שהיא לא לגיטימית, כאילו שהיא כמעט על סף לא להיות אזרח שווה או אזרחית שווה במדינה, כאילו השלטון ניתן באיזשהו הבטחה: לשלטון בחרתנו, כמו שחשבו פעם במפא"י שהם לעולם לא יוחלפו, עד שבא בגין, בגין, מנהיג הליכוד, ולראשונה בתולדות מדינת ישראל, בשנת 77', 29 שנים אחרי הקמתה, פעם ראשונה שהיה מהפך שלטוני שהוכיח – ואני כידוע לא משתייכת למחנה הזה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהדמוקרטיה הישראלית מימשה את אחד המאפיינים החשובים שלה, וזה חילופי שלטון פוליטיים.

 וכאן עד לפני כמה חודשים הייתה תחושה שלעולם לא יכול בכלל להתחלף שלטון ולא יכולות להיות מפלגות אחרות שתיקחנה חלק. ואני ברמה האישית חושבת שחלק מתגובת הנגד וחלק מהדה-לגיטימציה שאנחנו רואים גם כאן – באי-השתתפות בוועדות, בהחרמת חלק מהדיונים, בדה-לגיטימציה לממשלה, לראש הממשלה, שכאמור הוא לא מהמפלגה שלי, אבל הוא ראש הממשלה הנבחר, שנבחר כאן, באולם הזה, בבית הזה – נובעת מזה, מתחושה של ממש גנבת שלטון, כביכול, כאילו זה שייך ועל שם מישהו או מישהם בטאבו ולא יכול להיות שום דבר אחר. וזה הלך וכרסם לא רק בערבים ובשמאל, אלא יושבים כאן באולם ובקואליציה חלק מאנשי הימין שגם הם, בגלל שסירבו להתיישר לפי איזה קו מסוים – מדומיין או אמיתי, זה בכלל לא משנה – סומנו, הוכפשו, כמעט הוצאו מחוץ למחנה הלגיטימי כביכול, וספגו ועדיין סופגים אלימות, הסתה, שקרים. אני חושבת שהקמת הממשלה הזו על המורכבות שלה פשוט חסמה, בלמה את התהליך המסוכן הזה ממש בחריקת בלמים, וקודם כול יצרה מציאות שבה כן, כל מפלגה שנכנסה לכנסת יכולה, לפחות על הנייר וגם בפועל, לקחת חלק בקואליציה ובשלטון ובממשלה בישראל. כן, כל ציבור יכול, לא רק ציבור אחד מסוים ולא רק קבוצה אחת או מחנה אחד. זה יכול לקרות וזו טבעה של הדמוקרטיה – עמדות משתנות, ממשלות משתנות. זה בסדר, זה טוב, זה בריא.

 אנחנו כמה ימים אחרי אישור בוועדת שרים של חוק הגבלת כהונה, שנובע מהתפיסה ששלטון ממושך מדי הוא משחית ומביא לריכוז כוח לא בריא. הממשלה הזאת, ימיה בינתיים – היא מכהנת רק כחמישה חודשים, אבל היא בהחלט יצרה פה שינוי מאוד מאוד חשוב בהקשר הזה. אני חושבת שחלק מהטלטלות האלה והסערות האלה שאנחנו עדיין מרגישים, מקורן – ושוב, יש לי פה דברים שנכתבו על האלימות ברשת ועל הסובלנות ועל השפה הלא-מכבדת מקרב נבחרי הציבור. אני רוצה לומר שוויכוח פוליטי והזירה הפוליטית – וכאן, במיוחד הזירה הזאת, הפרלמנט, שכידוע מקורו במילה הצרפתית Parler, שזה לדבר, כלומר לקיים שיחה – הם חשובים, גם כשהיא נוקבים, גם כשהם קשים לפעמים, גם כשהם חדים. אני אומרת את זה גם כמי ששייכת למפלגה שרגילה לבטא את עמדותיה בצורה בהירה וחדה ונחושה. אסור לנו "בשם הסובלנות" לרדד את הוויכוח הפוליטי הלגיטימי, להשתיק אותו, לסתום פיות, לא לאפשר ולא לבטא עמדות לגיטימיות, שכן זה דבר שהוא מאוד מאוד מסוכן לדמוקרטיה, וסופו להסתיים בדברים הרבה יותר חמורים ולעיתים גם באלימות אחרת.

 אבל הרצון הזה להשתמש בערך הדמוקרטי החשוב הזה של ריבוי דעות, של ריבוי קולות, של חופש ביטוי, של ביטוי חופשי, של ייצוג לכלל הדעות והעמדות הפוליטיות, לא יכול להוות כסות לחתירה תחת הרעיון הזה עצמו. ולכן אני חושבת – לא מזמן היה כאן יום הזיכרון לרבין, לרצח לראש הממשלה רבין, וחלק מהדוברים והשרים והמנהיגים דיברו על ההצלה הזו, עדיין על הסכנה ועל השבריריות של הדמוקרטיה. אני חושבת שאנחנו עדיין מרגישים את זה. עשינו כאן איזה שינוי פוליטי ושינוי אזרחי, שינוי מאוד גדול. אני יכלה להעיד שהרבה מאוד אזרחיות ואזרחים שפוגשים אותי ברחוב, בסיורים ובמפגשים, הרבה מאוד אומרים לי: לא הצבענו לך – אני שייכת למפלגה עם שישה מנדטים; רוב הציבור הישראלי לא הצביע למפלגה שלי – לא הצבענו לך, אבל תמשיכו. תעשו מה שאתם עושים, תמשיכו. אנחנו רוצים לראות אתכם. אנחנו רוצים קצת את השקט הזה, את התחושה העניינית, את התחושה שיש עבודה ושהיא פשוט עובדת לטובת אזרחי המדינה.

 לכן אני רוצה לומר, כמי שהייתה שמונה שנים באופוזיציה והרגישה גם שקולה לפעמים מאותגר ולפעמים אפילו מושתק: ריבוי הדעות, חידוד השיח הפוליטי, לא לרדד אותו ולא להשתיק אותו ולא לשטח אותו, הם דבר לא רק חשוב אלא חיוני בדמוקרטיה. זה לא יכול להוות כלי לעשות דה-לגיטימציה למעשה הדמוקרטי עצמו – לציבור אזרחים, לציבור מיעוטים, לערבים, לשמאל, לחרדים, לדתיים, למי שלא יהיה. לכן אני לפחות מרגישה אופטימיות שאיזושהי סכנה שכן ריחפה מעלינו נעצרה בחודשים האחרונים. זה לא אומר שהיא חלפה; זה כן אומר שיש לנו משימה משותפת: לשמור על המוצר המשותף הזה שנקרא הדמוקרטיה שלנו, השיחה שלנו, הסובלנות שלנו, כדברי היום המיוחד שמצוין כאן, כי הוא של כולנו ואין לנו אחר, וחובה עלינו להחזיק בו בכל הידיים. תודה רבה.


 תודה לשרה תמר זנדברג.




 נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום זכויות הילד, מס' 343, 641, 672, 821, 827, 832, 849, 851, 854 ו-858. מתחילים עם חברת הכנסת מיכל שיר סגמן, בבקשה.


 תודה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, אני נרגשת מאוד לעמוד כאן על דוכן הנואמים ביום המיוחד הזה. אנחנו היום מציינים את יום זכויות הילד בכנסת ישראל, והשנה גם מציינים 30 שנה לאישור האמנה הבין-לאומית לזכויות הילד.

 אני זכיתי לגדול בבית שתמיד שם את הילד במרכז. אבי, מיכאל שיר, זיכרונו לברכה, ייסד את עיתון הילדים הראשון במדינת ישראל, את העיתון "אצבעוני", ושם, מעבר לשליחת דואר אישי לילדי ישראל, גם היה שותף להנגשה, כלומר שהילדים הם שיכתבו בתוך העיתון – הנגשת חדשות היום לילדי ישראל. זה היה דבר מאוד מאוד חדשני, ולאורו גדלתי.

 כיושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, מבחינתי כל יום הוא יום שאנחנו עוסקים בו בזכויותיהם של ילדים. זה עיקר עשייתי וכל העשייה של הצוות הנפלא של הוועדה לזכויות הילד: לתת הגנה, ביטחון ותנאים נאותים לכל ילדי ישראל, ובעיקר – להעניק להם תקווה חדשה. אנחנו עוד לא שם, אבל לראות את ילדי ישראל, עם הפוטנציאל העצום שטמון בהם, מספק את הדלק להמשיך ולהיאבק בעבורם. ילדים הם לא רק חינוך; ילדים הם מכלול רחב, מהיום שבו הם נולדים עד בגרותם.

 היום, לצד ההצלחות עם חלק מילדי ישראל, חסר חלק משמעותי בפאזל, והוא הגורם המתכלל, גורם שיראה את התמונה הכוללת. לא רק חינוך – למרות הצעד המבורך של חברתי ד"ר יפעת שאשא ביטון, שחיברה את החינוך בגיל הרך אל מערכת החינוך; זה צעד מבורך, אבל עדיין, ילדים הם גם רווחה, הם גם בריאות, הם מערכת המשפט, ביטחון פנים, וכן, גם כל הנושא של ההעצמה האישית. 

יאנוש קורצ'אק היה חלוץ, פורץ דרך בגישתו. הוא שם את הילד במרכז – דבר שהיום נשמע בסיסי. אז הוא היה חלוצי. ילדים היו חלק מכוח עבודה. לא התייחסו לילד כמשהו שצריך להשקיע בו, וקורצ'אק היה באמת באמת חלוץ, ובפעם הראשונה הוא נתן לילדים לקבוע לעצמם מה הם רוצים לעשות; לשים לב במה ילד מצטיין ולתת לו את הכלים כדי להעצים אותו. פורץ דרך. 

 המשימה שלנו כנבחרי ציבור, במיוחד בתקופה הזאת, היא להיות חלוצים, לא פחות מחלוצים; לאזור אומץ – כן, צריך אומץ כדי לשנות מערכות, כדי לשנות תפיסה, כדי לשנות מדיניות – ולשנות, כמו שאנחנו רוצים לראות את העתיד של הילדים שלנו. איך אפשר לומר שאנחנו שמים את הילדים במרכז כשהיום הם מפוזרים בין משרדי הממשלה השונים וכשהמשרדים לא מתקשרים אחד עם השני? כשהעצמה היא פריבילגיה שלא נמצאת לכל ילדי ישראל ולא מספיק מהם מקבלים אותה? ואני לא מתחילה אפילו לדבר על הזכות הבסיסית לביטחון אישי, כשאנחנו רואים את העלייה הדרמטית באלימות – אלימות ברשת, אלימות מינית, פגיעה מינית, חינוך, טיפול בגיל הרך. ואם היום אנחנו דיברנו בכנסת על איכות הסביבה – הזכות של הילדים שלא לחיות ליד מפעלים מזהמים. אז כן, אנחנו ממשיכים להקים אותם, ויספרו לכם הילדים שגרים בסמיכות לתחנת קאסם שעומדים להקים בקרוב. הזכות לנשום ולחיות בסביבה בריאה. 

 קורצ'אק אמר שלא מספיק לאהוב ילדים; צריך להבין אותם ולהתייחס אליהם כאל בני אדם. היום בוועדה לזכויות הילד אירחתי בני נוער מגוונים. כל ילד היה שונה לחלוטין מהאחר, אבל לכולם היה מכנה משותף אחד: כולם חיו את משנתו של קורצ'אק. כל ילד וילד הגשים את עצמו בדרך שונה; עצר לרגע ושאל: מה אני יכול לעשות גם בשבילי וגם עבור הסביבה שלי? אותם ילדים השקיעו את מיטב זמנם – הם למדו את הבעיות, את הכשלים, והם עבדו גם על פתרונות. הם טסים למשלחות ומתקשרים דרך האינטרנט עם צעירים ברחבי העולם, מסבירים ולעיתים נלחמים כדי לשפר את תדמיתה של מדינת ישראל, עוד ועוד ילדים, כולם מוכשרים, כולם מנהיגים, ואנחנו צריכים לוודא שכל ילדי ישראל יקבלו את ההזדמנות הזאת. 

חבריי, היום לא כל ילדי ישראל מקבלים את ההזדמנות הזאת. כשאין גורם מתכלל – מינהלת, רשות, שר ילדים, לא משנה איך תקראו לזה – גורם שרואה את הילד מלמעלה כמכלול, מפקח, מקדם ומחבר, הילדים שלנו ימשיכו ליפול בין הכיסאות, וכל פתרון יהווה פלסטר; הזכות להעצמה אישית, הזכות לסייעות, הזכות לייעוץ, הזכות להגנה אישית וביטחון אישי, הזכות שיראו אותם ויפסיקו לכדרר אותם בין משרדי הממשלה השונים. 

הילדים שלנו הם אולי רק 33% מאוכלוסיית המדינה, אבל הם 100% של העתיד שלנו. אם אנחנו רוצים שינוי, נדרש מאיתנו להפוך להיות יאנוש קורצ'אק. בואו כולנו נהפוך להיות כמו יאנוש קורצ'אק, שידע אז, במצב חירום, עדיין לשים את הילד במרכז, להעניק לו את הכלים, לראות אותו כמכלול ולתת לו את מה שאנחנו מחויבים לתת. תודה רבה. 


 תודה, חברת הכנסת מיכל שיר סגמן. אנחנו עוברים לדוברים. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. 


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדתי השרה, חבריי חברי הכנסת, מטבע הדברים, משנה לשנה אנחנו צריכים להתקדם בכל נושא שאנחנו לוקחים לעצמנו. אנחנו מציינים יום בכנסת, יום שמבוסס על אמנה שהייתה לפני 30 שנה שהתחייבנו בה לתנאים בסיסיים: להגנה מפני פגיעה, לחינוך הולם ולרווחה עבור הילדים. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם התקדמנו או חס וחלילה נסוגנו אחור? 

אין ספק ששנת הקורונה – כמעט שנתיים קורונה עשו משהו, עשו משהו בכל העולם ועשו משהו בישראל. אבל אם נעשה איזה סיכום ביניים, אין ספק שהילדים היו הפגיעים ביותר, בוודאי בשיח שלנו. השקענו הרבה מהשיח בנושא הכלכלי – בנושא הסגרים, עצמאים, שכירים, חל"ת, פיצוי ופיצוי, וגם נגענו בילדים, בחלק של החינוך, במיוחד בשאלה אם הם יאפשרו לנו לצאת לעבודה, אבל פחות עסקנו בפגיעה החינוכית שיש בילדים, בפגיעה הפיזית שיש בהם. בעקבות המחלה, מי שהיה מאומת – בוודאי יגידו לכם גם בבריאות שהפגיעה בילדים היא פגיעה אחרת, חלקה לא ידועה, עם קשיים כאלה ואחרים, כולל קשיים לימודיים וקוגניטיביים. 

 אבל אנחנו צריכים לדבר בעיקר על הפגיעה הנפשית בילדים, על הפגיעה החברתית וגם על הפגיעה הלימודית. אנחנו משאירים היום מאות אלפי ילדים שהייתה בהם פגיעה חינוכית – התקדמות, היה מי שיותר, היה מי שפחות. מערכת החינוך לא ידעה, כל מערכת החינוך מרחוק לא ידעה לתת מענה כולל. ודאי אלה שצריכים חיזוקים, והם יותר חלשים, בוודאי בלימודים האלה הם התרחקו הרבה מאחרים, נוצרו פערים ענקיים, ואנחנו צריכים לדעת להשלים את כל זה. 

גם אם אנחנו מקווים שהקורונה תיעלם, אם בנושא הילדים אנחנו נתעלם מזה, נמשיך הלאה ולא נחשוב לרגע שבעצם אנחנו צריכים למלא חסר, גם עכשיו וגם בעתיד – לצערי, גם אין תקציב. התקציב שאושר עכשיו בכל נושא הקורונה – אין, ודאי וודאי לא להשלמות חינוכיות. ילדים עולים כיתה ולא יודעים לקרוא – פערים גדולים בקריאה שמתחילים בכיתות הנמוכות, ואני לא מדבר על הרבה הרבה דברים אחרים. 

איפה אנחנו נמצאים? אנחנו יכולים להגיד שאנחנו יודעים לתת היום שוויון בחינוך? אנחנו יכולים להגיד שאנחנו נותנים את החסר להגנה? לצערנו, ביום הזה צריך להזכיר את זה; ביום הזה אנחנו צריכים לצאת עם החלטה והבנה שמה שקרה לנו בקורונה, במיוחד בנושא הילדים, צריך לקבל טיפול מתמשך, טיפול עם משאבים, טיפול שצריך להשקיע בו, ואם נחזור למצבים כאלה, נדע לטפל אחרת. מטבע הדברים, המשק והכול חזרו לשגרה. החינוך והילדים לא חזרו לשגרה. יש מה לסדר בהם, יש מה לדבר איתם. 

 אני לא רוצה לדבר רק על זה, אני מבקש לדבר גם על השוויון בחינוך. האם אנחנו יכולים להגיד היום שבאופן כללי בתקציב לשנים 2021, 2022, 2023, אנחנו מדברים היום על שוויון בחינוך? אנחנו יודעים כמה ילדים לומדים בקרוואנים, שוהים בהם בתת-תנאים שפוגעים בלימודים, פוגעים בהכול. איזה שוויון יש בתקציבים? אנחנו אומרים שאנחנו יכולים לתת לכל ילד? הממשלה או מישהו אחר יכולים לעמוד כאן, בפני הילדים האלה, ולהגיד, כשעדיין יש מגזרים שלמים, אוכלוסיות שלמות, שנמצאים בפערים ובחוסרים? אם הם לא נכנסו לקואליציה, לא מגיע להם? גם אם הם לא נכנסים לקואליציה מגיע להם, וגם הם צריכים. אבל צריכה להיות תובנה אחת ותפיסה אחת. מתי נשתחרר כבר מהתפיסה שצריך להיות – מה שמדינות אחרות אולי לא מתמודדות איתו, אבל כאן במדינת ישראל מתמודדים עם אוכלוסיות שהן שונות – גם בתקציבים, גם בהתייחסות, ובסופו של דבר גם במבחן התוצאה. אנחנו רואים את זה בכל הפרמטרים שאנחנו מוצאים בחינוך. 

 אני רוצה להגיד עוד נקודה: צוותי הוראה חסרים, וזה אולי לכלל. הילדים בגן לא יכולים היום לקבל, כי יש מחסור גדול בצוותי הוראה. אנחנו לא רואים שאנחנו הולכים לקראת זה, וזה יבוא לידי ביטוי עוד מעט הרבה יותר. אנחנו לא מטפלים בזה היום. צוותי הוראה בגני ילדים – וזה יעבור גם הלאה – אין ספק שהם נמצאים בחסר גדול מאוד, במחסור גדול מאוד, ואנחנו צריכים לתגבר. 

 אני מבקש לגעת גם בנושא הבריאות, בהתפתחות הילדים, בהשקעה שלנו. אני רוצה לדבר על האוכלוסייה החרדית. אני הייתי ברשות בתקופה שהרשות קמה ועוד היינו בקואליציה. ליוויתי אותה, ולקחנו את נושא הבריאות. גילינו את מה שמשרד הבריאות יודע, אבל אנחנו הצפנו את זה, שיש פערים מאוד מאוד גדולים בנושא בריאות הילדים בין מגזרים ואוכלוסיות שונות. האם אנחנו יודעים, למשל, שאחוז הפגיעה בתאונות דרכים ובתאונות בכלל באוכלוסייה החרדית הרבה יותר גבוה מבשאר האוכלוסיות, בלמעלה מ-30%? יש מה לעשות, וזאת רק שאלה של השקעה, של חינוך, של הסדרות ומניעת מפגעים – בכל הנושאים, גם בתאונות דרכים וגם בתאונות רגילות. זה דבר שצריך לעשות. אין לנו שוויון בנושא הזה לילדים. אין שוויון בתזונה – התזונה הרבה יותר לקויה, הבריאות הרבה יותר לקויה אצל אוכלוסיות שונות. אפילו בהתפתחות הילד – האוכלוסייה החרדית בהתפתחות, בגובה, נמצאת ברף הנמוך באופן יחסי לשאר האוכלוסיות, וזה נובע מכמה סיבות, גם בגלל תזונה. אני כבר לא מדבר על מה שיהיה כיום, אחרי הקיצוצים ואחרי מה שאין להם. 

 אני אתן לך דוגמה: אנחנו מדברים לא מעט, ודאי שמעתם, על המעונות. היום הגזרה הקשה הזאת, למנוע מעון – הסדר המעונות שקיים בכל הציבורים, יש ציבור אחד, אימהות עובדות, אימהות לילדים באוכלוסייה החרדית, שעוד זמן קצר, בעוד כמה ימים, לא יהיה להם מעון, הם לא יקבלו את הסבסוד. אני לא רוצה עכשיו לדבר על האימא, אני מדבר עכשיו על הילד. מה המשמעות לילד שלא גדל במעון ולא מתפתח במעון אלא אימא שלו, או שהיא תהיה בבית ולא תשלח אותו מחוסר כסף או שתשלח אותו למקומות אחרים שאין להם את האפשרות. יש כאלה ילדים שזוחלים במעון; בבית אין להם מקום לזחול – הם גרים ב-20 מ"ר, ארבע נפשות, שני ילדים, 20 מ"ר וגם פחות, 25 מ"ר – מה זה אומר? הילד לא יכול לעשות שום דבר, וגם מעון לא יהיה לו. אבל להתפתחות הכללית, המעון מעשיר אותו הרבה יותר. חלק יבואו מהמעונות וחלק לא מהמעונות – מה יהיה מהפערים האלה, כשמדברים על זה? אלה דברים שנמצאים באופן מובנה. 

אז אם אנחנו מדברים על יום הילד, אנחנו מדברים על יום השוויון, אנחנו יכולים להתעלם מהדבר הזה, שיש לו משמעויות מאוד מאוד קריטיות עבורם? ובזה אני רוצה להגיד, אדוני, שאם אנחנו לא נעשה ולא נסיק מסקנות, אנחנו נעמוד כאן בשנה הבאה ובציון יום אחר במקום הרבה הרבה יותר רחוק. דיברתי על האוכלוסייה הכללית, דיברתי על האוכלוסייה החרדית ואני מדבר על אוכלוסיות אחרות. אין ספק שאנחנו צריכים לעשות מעשה, והיום, לפני שיהיה מאוחר. תודה. 


 תודה, חבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת סמי אבו שחאדה. 


 אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מצטרף לברכות על קיומו של היום החשוב הזה, יום לזכויות הילד בכנסת, לציין את היום החשוב הזה. אין הרבה מה להוסיף לגבי חשיבות ילדינו ואהבתנו לילדינו ושהעתיד כולו הוא הילדים שלנו. זה יצא לנו הרבה יותר ברור בשנתיים האחרונות, בשנתיים הקשות האלה של הקורונה, שבהן ראינו כמה האוכלוסייה הזאת היא פגיעה, כמה האוכלוסייה הזאת של הילדים שלנו נפגעה בצורה מאוד קשה מהפערים בתוך החברה במדינת ישראל בין האוכלוסיות השונות. ועכשיו אנחנו גם משלמים – בעיקר הם, אבל כל החברה משלמת מחיר מאוד כבד על כל ההתנהלות הזאת ועל חוסר השוויון הקיים בחברה. אני משוכנע לגמרי שפוליטיקה הופכת להיות ליותר מוסרית ברגע שהיא באה לתת מענה לאוכלוסיות היותר-מוחלשות, והילדים שלנו הם אחת האוכלוסיות המוחלשות בחברה ואחת האוכלוסיות היותר-פגיעות בחברה, והיא נפגעה בצורה מאוד חמורה בתקופה האחרונה. 

את הדיון שלי אני רוצה למקד באי-שוויון הקיים בבריאות של הילדים שלנו. אני רוצה לדבר על מחלות גנטיות ומחלות נדירות, ואני רוצה לדבר על הבעיה הזאת בקרב הילדים במדינת ישראל. לצערנו הרב, גם בעניין הבריאות יש פערים מאוד גדולים בין היהודים לערבים במדינת ישראל. גם בתוך האוכלוסייה היהודית קיימים פערים, כמובן, אבל יש פערים מאוד גדולים בין הילדים היהודים לילדים הערבים. זה מתחיל מתופעה מאוד קשה של מיתת תינוקות. בחברה הערבית הממוצע – תלוי במחקרים שונים – נע בין 200% ל-250% יותר מיתת תינוקות בחברה הערבית, והמספרים אצל אחינו בנגב הרבה יותר קשים. המספרים בנגב, אדוני היושב-ראש, הם כמעט פי חמישה מהממוצע הארצי במיתת תינוקות מגיל אפס עד גיל שנה. זה מספר שעולה על חלק ממדינות אפריקה. 

 נוסף לזה אני רוצה לדבר לא רק על מיתת תינוקות אלא גם על הבריאות של הילדים שלנו. גם פה, בענייני מחלות גנטיות ומחלות נדירות, שחלק מהן הן גנטיות, אחוז לידת התינוקות עם מומים בחברה הערבית הוא מעל ל-300% מהממוצע. זוהי תופעה שאפשר לעבוד ולעשות משהו רציני בעניינה. המספרים הם מספרים מאוד קשים. והתחילו לעבוד – מדינת ישראל היא מדינה די מפותחת מבחינת המחקר בענייני בריאות ובמקרים שונים, ובכל המחקר לגבי מחלות גנטיות וגנטיקה בכלל מדינת ישראל היא מדינה שהיא די חזקה ודי מפותחת, ובנושא הזה אנחנו יכולים לעשות המון. כל העניין – שאנחנו יכולים לחסוך פה המון סבל גם מהילדים, גם מההורים, גם מהמשפחות, גם ממוסדות הבריאות וגם בכלל מקופת המדינה. הפערים בין המחקר המדעי לבין המצב בשטח הם פשוט אסטרונומיים. יש פתרונות. יש לנו תופעה קשה מאוד – גם אחוזים מאוד גבוהים של מיתת תינוקות, גם אחוזים גבוהים מאוד של לידת תינוקות עם נכויות שונות ומחלות נדירות, ובחלק גדול מהדבר הזה אפשר לטפל. 

ויש פתרונות, והפתרונות ידועים. אני שמח מאוד שמשרד הבריאות הקים לאחרונה צוות שגם תוקצב בתקציב האחרון שיתחיל לעבוד על מחלות גנטיות. ד"ר עמי זינגר ממשרד הבריאות, שהיה אצלי בצוות המומחים – כדי לטפל בעניין הזה, מאז שנכנסתי לכנסת לקחתי על עצמי לעבוד על הנושא הזה. ד"ר עמי זינגר, שהיה אצלי בצוות, מאוד הושפע מהדיונים שהיו שם, ועכשיו הוא הקים במשרד הבריאות צוות של אנשי מקצוע שרוצים לעבוד על העניין הזה. מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לעשות המון, גם בהעלאת המודעות, גם בהכנסת הנושא הזה למשרד החינוך, שהתלמידים ידעו שיש דברים כאלה, שיהיו מודעים – לסגור את הפערים בין איפה שהגיע המחקר המדעי למודעות הציבורית בכל הנושאים של גנטיקה ומחלות גנטיות ומחלות נדירות. נוסף לזה, גם משרד הבריאות יכול לעשות המון. העניין הוא לא רק נישואי קרובים, שהם הסיבה העיקרית לעניין הזה, אבל יש גם את העניין של הנגשת בדיקות, של העלאת מודעות של הציבור לנושאים האלה וגם העלאת המודעות לגבי הפתרונות הרפואיים, כך שיש לנו בעיה מאוד קשה שמגדילה את חוסר השוויון בין האוכלוסיות השונות. האי-שוויון מתחיל גם שם, מגיל מאוד צעיר. 

אם אנחנו מדברים על שוויון, עיקרון חשוב כדי להגיע לשוויון הוא שוויון הזדמנויות. השוויון בבריאות הוא דבר בסיסי, אין מה להכביר מילים פה בעניין הזה. ההבדלים בין מה שאנחנו יודעים לבין המצב בשטח הם אסטרונומיים, ואת זה אפשר לפתור בקלות, גם דרך העלאת המודעות, גם דרך זה שאנשים במערכת החינוך ידברו על הנושא הזה ויסבירו לתלמידים לאן הגיע המדע ולזה שיש פתרונות בנושא הזה. לדעתי אנחנו יכולים לעשות המון למען הילדים שלנו ולמען העתיד של כולנו כחברה בריאה וחברה שיכולה לקדם שוויון ולקדם גם שוויון הזדמנויות מגיל צעיר מאוד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. 


 תודה, חבר הכנסת סמי אבו שחאדה. חברת הכנסת אמילי חיה מואטי. 

החלפנו בינך לבין חבר הכנסת משה טור פז. אם יש שינוי, תגידו לי.


אפרופו הדברים שאמר חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, חבר הכנסת אילן גילאון אמר פעם שחבר כנסת צריך לקבל החלטות כאילו הוא זקן, עני וחולה ולא כאילו הוא צעיר, עשיר ובריא, אז אפרופו הדברים שאמרת. 

תשמעו, חברים, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו מדברים על יום הילד, אבל אני רוצה לדבר על ילדה של מישהי, אישה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, שקיבלה לפני כמה ימים את השיחה הבאה: שלום, מדברים מהמשטרה. אימא שלך ניסתה להתאבד, בואי לקחת אחריות. הייתי עדה לשיחה הזאת, ואני מבקשת להשתמש במקרה הזה כדי להמחיש לכם עם אילו מקרים מתמודדת המשטרה וכמה צוותי משבר הם קריטיים למערכת. 

וכשאנחנו מדברים על תיקים משבריים שהמפלגה שלי, מפלגת העבודה, לקחה במשטרה, אנחנו מדברים גם על זה, גם על ביטחון פנים. בעצם משטרת ישראל נכנסת למקום שיש בו ואקום, למקום שבו המערכות שקורסות מרוב עבודה לא מצליחות להגיע אליהם. אנחנו חייבים וחייבות – אני יודעת שהשר עמר בר לב עובד על זה – לעבוד קשה על הממשקים בין המשטרה לצוותי הרווחה. 

אני מבקשת לקרוא לכם את דבריה של אותה אישה צעירה, שביקשה ממני לממש את הנאום הזה כדי להעביר את המסר הזה. כך היא כותבת: בעבורי, הגרוע מכול אינו המוות אלא צירוף המילים "מספר חסוי". בדרך כלל בצד השני שוטר שבמקרה הטוב לא ידע מה לומר ובמקרה הפחות טוב יבקש ממני, ומהר, לבוא לקחת אחריות על אימא שלי. כשהשוטר יסיים איתי הוא יעבור לאחים של אימא שלי, כשיסיים איתם ינסה את הגרוש, וכשזה לא יצליח הוא יאזוק אותה כאחרונת הפושעות, הוא ידחק את ראשה אל מעבר לדלת המכונית ויחזיק בה לשעתיים. מה אחר כך? כלום. אני לא כועסת על השוטרים – הם עמוסים, עסוקים ולא הוכשרו לטפל באימא שלי. גם אין ביכולתם לטפל בי, והאמינו לי, גם על כך אינני כועסת. אישה חכמה אמרה לי שהיא מברכת על הסיפור הזה, סיפור שהרס והציל אותה גם יחד, וכך, אני הולכת בראש מורם בצל ההר שאני נושאת על כתפי ומטפסת עליו באותה עת. 

חברות וחברים, צוותי משבר הם קריטיים לטיפול במקרים כאלה שבהם אותה שוטרת או שוטר שמקבלים את הטלפון הראשוני לא יכולים ולא הוכשרו להרים טלפון למשפחה ולהגיד להם: מדובר באימא שלכם, היא האישה שגילינו כרגע ברחוב, היא האישה שנתפסה על פסי הרכבת, היא האישה שלקחה כדורים. בואו, קחו אחריות. אין להם את היכולת – איך להגיד את זה? אין להם את ההכשרה המתאימה ואת העיניים המתאימות לטפל במקרים האלה, כמו, אגב, שלי אין את ההכשרה המתאימה ואת העיניים המתאימות לטפל במקרים כאלה. 

ומכאן אני מבקשת להודות לשר לביטחון פנים עמר בר לב, שלחלוטין עובד על חיזוק הממשקים, ולבקש תגבור של צוותי המשבר בכל המערכות האלה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.


חבר הכנסת עלי סלאלחה, בבקשה. חמש דקות, אדוני.


תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבוד השרה, אנו מציינים היום את יום זכויות הילד הבין-לאומי. כאיש חינוך ומנהל בית ספר לשעבר אני רואה חשיבות רבה בציון יום זה. היום הזה מיוחד. התייחסנו לזכויות הילד וגם השקנו שדולה לאיכות הסביבה והאקלים – שני נושאים חשובים מאוד מאוד לכל אחת ואחד מאיתנו. 

על פי האמנה הבין-לאומית לזכויות הילד, שישראל חברה בה, יש להבטיח זכויות והגנה מלאה לכל ילד בתחום שיפוטן של המדינות ללא קשר לגזע, צבע, מין, שפה, דת, מוצא, נכות או כל סיבה אחרת. ילדים זה עולם ומלואו, ואנו, המבוגרים, משמשים להם דוגמה אישית. יש ביכולתנו, המבוגרים, לשנות את עולמם אם נפתח את הלב ואת הראש, נקשיב ונקדיש את מלוא תשומת הלב, נכיל ונאהב אותם.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי. כשנכנסתי לנהל את בית הספר המקיף בית ג'ן, בית הספר היה במצב לא טוב. הילדים לא היו ממושמעים, לא הגיעו באופן סדיר וקבוע לבית הספר, וכל אחד עשה ככל העולה על רוחו. ראיתי את הפוטנציאל הטמון בכל ילד ואת המבט בעיניהם שמקווה לכיוון והדרכה בחיים. לקחתי את כולם קרוב אליי והבטחתי לעצמי שהילדים האלה הם פרויקט אישי, פרויקט חיי, ואני מחויב לדאוג להם, להשכלתם, להצלחתם ולהתנהגותם היפה והנאה. ברגע שאנחנו, המבוגרים, אני, כמנהל, המורים, המחנכים וכל עובדי בית הספר, החלטנו לקחת יוזמה ולעשות סדר, הדברים התחילו להסתדר, ובעיקר בדרכי נועם, הכלה, שיג ושיח. דיברנו אל ליבם של תלמידים, אל שכלם, והכי חשוב – שמנו גבולות. אנחנו המבוגרים הפכנו להיות דוגמה אישית בשפה ובהתנהגות שלנו לתלמידים. 

בשנה הראשונה שלי בתפקידי כמנהל בית הספר ירדנו באחוזי הבגרות מ-23% ל-12%, וזאת, מסיבה אחת פשוטה: מנענו רמאויות והעתקות בבחינות הבגרות. זו חובתנו ללמד את הילדים שלנו לא להיות רמאים ולא להעתיק. אנחנו מכינים אותם לאוניברסיטה, לאקדמיה. כתוצאה מכך, בשנה הראשונה, תלמידינו שרצו להעתיק ולא הצליחו בגלל שמנענו בעדם – כמחאה הם פנצ'רו לי את הצמיגים ארבע פעמים. לא קרה כלום – החלפנו ויצאנו לבית הספר. לא קרה כלום. לא נכנעתי והמשכתי כרגיל, אך במקביל התחלתי בפרויקט הסברה בבית הספר לערכים, לנורמות מקובלות, שאנחנו, החברה שלנו, עשירים בהם, וצריכים רק להנחיל אותם לילדים שלנו. 

 בנוסף, הכנסתי הרבה תוכניות לימוד חשובות שמתבססות על תרבות, מורשת, כבוד הדדי ויחסי אנוש. אט-אט הילדים הרגישו שאין פער ביניהם לבין המורים והתחיל מסע של כבוד הדדי, שיתוף פעולה, קבלה, קבלת האחר ויציאה מקיבעון מחשבתי. קיבעון מחשבתי. אנחנו המבוגרים צריכים להשתנות. הדגש על חיי החברה ומערכת יחסים טובה בין הצוות לתלמידים גרם לכך שנוצרה מערכת אמון הדדית שהביאה לשקט, שלווה ואווירה נעימה וטובה בבית הספר. זה מעיד שילד הוא אדם ועלינו לכבדו ולקחת אחריות עליו. 

ההשקעה תורגמה להצלחת התלמידים. בשנה השנייה הבגרויות עלו ל-34% ובשנה שאחריה – ל-41%. בשנת 2012 הגענו למקום השלישי במדינה, ב-2013 טיפסנו למקום השני ומשנת 2014 ועד שנת 2019 היינו במקום הראשון במדינה. המטרה הייתה לא רק תעודות הבגרות אלא איכותן. כיום, בזכות מערכת חינוך יסודית ומקיפה, יש בבית ג'ן יותר מ-2,000 אקדמאים, מרפואה, הנדסה ומדעי המחשב ועד לתעודות מקצועיות בכל התחומים, ואין אוניברסיטה או מכללה שאין בה נציגות יפה מבית הספר המקיף בית ג'ן. כמובן, אחוז הנשירה משכבת הגיל היה 0.5%, והמחזור של בית ג'ן היה 200 תלמידים פלוס, זאת אומרת, ילדה אחת או ילד אחד נשרו בכל מחזור. 

 שימת הדגש על ארבעת העקרונות המרכזיים באמנה לזכויות הילד, שהם עקרון השוויון, עקרון טובת הילד, עקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות של הילד ועקרון השתתפות הילדים בהחלטות הנוגעות לחייהם, הובילו את דור העתיד של בית ג'ן להתקדם בצעדי ענק. הכפרים מסביב וכל המדינה ראו בנו דוגמה אישית להצלחה בחינוך, וזה הוביל לקפיצה ותחרות חיובית בין בתי הספר ביישובים מסביב ובכל המדינה. החינוך הערבי והחינוך הדרוזי התקדמו בצעדי ענק והצטמצמו הפערים בינינו לבין החברה היהודית. 

מספיק מבוגר משמעותי אחד שאכפת לו כדי שילד ימצה את מלוא הפוטנציאל שלו להצליח בחיים. כחברים בוועדה לזכויות הילד אנו נתקלים יום-יום בסוגיות חשובות בנוגע לילדינו ופועלים למען עתיד מוצלח ובטוח עבורם. אני חושב שהיום הזה הוא קריאת השכמה לכל משרדי הממשלה השונים לפעול למען שוויון ברווחה, בבריאות ובראש וראשונה במשרד החינוך. לכל ילד מגיעות זכויות שוות, לא משנה איפה נולד ולאיזה הורים. בואו נשים את הילדים שלנו בפרונט.


 במרכז. 


 גם במרכז. תודה רבה. 


תודה, חבר הכנסת עלי סלאלחה. חבר הכנסת מופיד מרעי, בבקשה. 


 תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, כנסת נכבדה, חברים וחברות, אני רוצה לברך על ההחלטה לקיים יום לזכויות הילד בכנסת ישראל נוסף על יום הסובלנות והגנת האקלים. כנראה שאנחנו צריכים סביבה נקייה כדי ליצור סובלנות למען עתיד ילדינו. 

 בוועדה לזכויות הילד בראשות חברת הכנסת מיכל – שדיברה קודם ושתבורך על העשייה וההתמדה שלה למען זכויות הילדים בישראל – מקיימים דיונים רבים בנושא זכויות הילד, והדיונים הם למענם, למען הילדים. כאן אני מבקש להביע הערכה לאלה שעוסקים במלאכה, במיוחד לאלה שעוסקים בטיפול בילדים בסיכון, למפעל להכשרת ילדי ישראל על הפעילות שלו למען עתיד הילדים, פעילות שהחלה עוד לפני קום המדינה. מאז שנת 1943 המפעל להכשרת ילדי ישראל מהווה בית חם ומסגרת חינוכית לילדים בסיכון וחסרי בית, וכיום הוא דואג כמעט ל-1,000 ילדים שנמצאים ב-16 כפרים ומסגרות ברחבי הארץ, ובהם כפר הילדים חורפיש, היישוב שלי. המפעל הולך בדרכו של יאנוש קורצ'אק, שהוזכר קודם על ידי מיכל, ומעמיד את הילד במרכז, וזה מה שצריך להיות. 

 ב-25 השנים האחרונות אני מתנדב בכפר הילדים חורפיש וחבר בעמותת הידידים שתומכת בכפר. כפר הילדים בחורפיש בלבד נותן קורת גג ל-70 ילדים, ובקרוב הכפר יוכל להכיל עד 100 איש כתוצאה מהרחבה מתוכננת. במהלך התקופה הזאת ליוויתי את הילדים וראיתי מקרוב את תרומת המפעל ואת פעילות הקודש שהם עושים כדי להציל את עתיד הילדים. המפעל להכשרת ילדי ישראל פועל במסגרת המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך. פה הזמן להודות למינהל על הפעילות שלו, שמצילה עשרות אלפי ילדים בישראל, וכידוע, המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. 

 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, דיברתי על ילדים שנמצאים במקום שיש בו קורת גג. אותי מטריד משהו אחר – מטרידים אותי אותם ילדים בסיכון שאין להם קורת גג ואנחנו לא יודעים לאתר אותם; ויש כאלה מסיבות רבות, וזה לא המקום לפרט למה אנחנו לא מוציאים אותם, מצנעת הפרט. בחברה הדרוזית בלבד יש עוד כ-130 ילדים בסיכון שאין להם מסגרת שתהווה עבורם בית חם וקורת גג נורמלית. יש צורך דחוף בהקמת מרכזים נוספים, אחד בכרמל ואחד בגולן, כדי לתת מענה לילדים שנמצאים בסיכון ואין להם מסגרת. גם בחברה הערבית, אדוני היושב-ראש, למרות הארגונים שמטפלים בילדים במנזרים ובמוסדות הדת המוסלמיים, וגם אחרים, יש מחסור חמור וחשש להרבה ילדים שלא מוצאים מסגרת מתאימה שתדאג להם לעתיד. מצב זה הוא גם בכל הארץ. 

הבעיה המרכזית היא שאין גוף אחד שמרכז את הטיפול והמענה לילדים בסיכון. כיום האחריות לטיפול בילדים ונוער בסיכון נמצאת במשרד הרווחה ובמשרד החינוך. במשרד החינוך קיים ארגון הגג לפנימיות, המינהל לחינוך התיישבותי, מה שהזכרתי קודם, ומשרד הרווחה אחראי לארגונים ומוסדות, בעיקר בחברה הערבית. לכל אחד מהמשרדים יש תקציב משלו, פרמטרים שונים לטיפול וגם מדדי הצלחה שונים. אין אחידות בטיפול ואין ריכוז אחיד של הפעילות. 

ולכן אני מבקש כאן, מעל בימת הכנסת, משרת החינוך ושר הרווחה להקים גוף שמאחד את כל הארגונים ושיהיה אחראי לטיפול, ושהטיפול יהיה אחיד לכל הילדים – לרכז מאמץ ולרכז את כל הילדים שזקוקים לבית חם ולהבטיח ששום ילד שצריך סיוע לא ייפול בין הכיסאות ושכל אותם ילדים בסיכון יזכו לסיכוי טוב יותר, כמו שאר הילדים. מגיע להם, הם העתיד שלנו. תודה רבה.


 תודה רבה, חבר הכנסת מופיד מרעי. חבר הכנסת חיים ביטון, בבקשה.


אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני מצטרף לברכות על קיום יום חשוב זה לציון זכויות הילד. כמי שבא משדה החינוך ב-22 השנים האחרונות וכמי שמכיר את ההכרזה באו"ם, שהייתה כבר ב-1959 – לאחר כ-30 שנים מדינת ישראל הצטרפה לאמנה – אני יודע שיש שם סעיף חשוב מאוד. הסעיף הזה נקרא "הזכות לחינוך" בכל העולם, ובאמנה הזאת, אנו חברים בה, מדינת ישראל, אז אנחנו מתחייבים אליה ומתכוונים אליה. וכפי שאמרו כאן חברי וציינו, חלק חשוב מהזכות לחינוך הוא ההתייחסות לנושא החינוך בתקצוב שלו ללא הבדלי דת, גזע וכו'. 

אני שואל את עצמי שאלה: האם מדינת ישראל, ככזאת שחתומה על האמנה הזאת, האם לפני שהיא מקבלת החלטות תקציביות, החלטות שוטפות במשרד החינוך, האם היא הקימה איזושהי ועדה שתבחן אם במדינתנו ניתן משקל לכל ההתחייבות הזאת? מי שמכיר ויודע – ואני לא מתבלבל, אני מכיר את החוקיות ואת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אני מכיר את התקצוב של המוכר שאינו רשמי לפי סעיף 3א ושלא לפי סעיף 3א. אבל כאחד שמכיר את המערכת לעומק אני יודע לומר לכם כי התירוצים לפרשנות מצמצמת של המחלקות המשפטיות במערכות החינוך או המערכות באוצר, כדי להגיע למצב שלא לקיים את האמנה הזאת בתואנות משפטיות – ואני לא רוצה להיכנס פה ליותר מדי פרטים, אבל ברור וידוע לכולם שהצורך לטפל בילד, הרעיון לטיפול בילד הוא שלילד אין יכולת לטפל בעצמו, ובוודאי אין לו אשמה במצבו, ואנחנו רוצים לתת לו את המרב. אז במסגרת החוק ובמסגרת התקציבים המותרים בחוק, עלינו ועל הממשלה ועל משרד החינוך, במקום לחפש פרשנות מצמצמת, להרחיב את הפרשנות ולחשוב איך לא פוגעים ב-400,000 ילדים שמחונכים במוכר שאינו רשמי על גווניו. במקום זאת, לצערי הרב – ואני אומר לך את זה מעדות יום-יומית אישית – השיטה היא להפך: השיטה היא לצמצם ולתת כמה שפחות; השיטה היא למצוא את הדרך להקטין את התקציבים. בכך אני חושב שאנחנו שוגים והמדינה שוגה ביודעין בקיום האמנה הזאת.

אני רוצה לומר גם זאת: במסגרת התקציב שאושר זה לא מכבר במדינת ישראל – אולי גם לא במסגרת התקציב אלא בכלל, במסגרת התקנות של משרד האוצר – אושרו קריטריונים חדשים לסבסוד מעונות. כולכם מכירים את הסיפור הזה, ואני רוצה לשאול אתכם: האם במסגרת האמנה הזאת – זה לא כולל את הזכות של ילד להיות מתוקצב? זה שינוי. אני לא אמר שצריך לתקצב כל אחד – יש קריטריונים וזה דבר לגיטימי – אבל זה שינוי לרעה שהמדינה באה והחליטה בתואנות כאלה ואחרות של כאילו להוציא לומדי תורה לשוק העבודה. האישה עובדת במשרה מלאה והבעל לומד, וכך היה לאורך שנים. פתאום אפשר להמציא קריטריון חדש, קריטריון מצמצם, שכאילו גורם ליציאה לשוק העבודה, כשכולנו יודעים ועושים זאת ביודעין שגם האישה לא תצא עכשיו לעבודה, כי היא צריכה לשמור על הילד, כי הם לא יצאו מהלימודים – לומדי התורה לא יצאו משם, אתם יודעים זאת, וכל מי שחתם על התקנות האלה ועל החוקים האלה ידע זאת. זו פגיעה נטו, מלבד הפגיעה בשוק העבודה, זו פגיעה נטו בילדים. 

אנחנו נמצאים פה ביום לזכויות הילד, ואני רוצה כאן לבוא ולהתריע בשם אותם ילדים קטנים שרק התחילו את חייהם: למה הם הופכים לכלי לניגוח פוליטי ונקמנות בסדר-יום מחודש כזה ואחר לצורך בוחרים כאלה ואחרים? אני חושב שאתם, החברים בקואליציה, אלה היושבים בממשלה, ידיכם על הדבר הזה, אתם חתמתם על זה, אתם הסכמתם לזה ואתם יודעים שזו פגיעה רחבה בילדים קטנטנים, אפילו לא קטנים, שאין להם את הזכות עכשיו להיות מטופלים.

ולכן אני מבקש בסיום דבריי לומר: אנחנו מכבדים יום חשוב כזה. הכנסת סימנה יום חשוב זה כיום לזכויות הילד. אנא, ויותר מאנא, תקיימו את מה שאנחנו חתומים עליו. תדאגו לילדים בחינוך בכל גזע, בכל דת, ואני קורא גם בנושא של המגזר הערבי – גם שם יש פגיעה קשה. שמעתי את הנואם שלפניי ולפני לפניי וכיבדתי את מה שהוא עשה ושמעתי את מה שהוא עשה. אני רוצה שתדעו שבחינוך החרדי יש שינויים מהותיים ומעמיקים גם בתחומים הללו, ולצערנו הם אינם מוכרים כך. תודה רבה.


תודה רבה, חבר הכנסת חיים ביטון. חבר הכנסת משה טור פז נמצא? בבקשה.


 אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ישנו ויכוח חינוכי חצי פילוסופי בשאלה אם הילדות היא החיים עצמם או שהיא הכנה לחיים; היינו קוראים לזה "אימון לחיים". 

כאיש חינוך ב-25 השנים שלפני הגעתי לכנסת אני רוצה לנקוט את הגישה השנייה ולומר שחינוך הוא למעשה אימון או הכנה לחיים. זה לא שאנחנו לא מתייחסים לילדים, לא צריכים להתייחס אליהם כאנשים בוגרים, כאנשים בעלי זכויות, אבל אם ההבנה שילד הוא מבוגר בתהליך של בנייה באה גם סלחנות, באה הכלה. אם תרצו, אפשר להשתמש כאן במשל מתחום המתמטיקה, או יותר נכון הגיאומטריה – במשל הווקטור: הילד הוא אותו קו בתחילת דרכו. כשאנחנו מסתכלים על הווקטור, כל סטייה של מעלה, כל טעות, כל תזוזה, משפיעה בגדול על מה שקורה לילד בהמשך חייו. 

אז מה נדרש לילד ביום הזה שאנחנו מציינים כאן בכנסת את יום זכויות הילד? נדרש שאנחנו נדע לתת לו את הבסיס לחיים. אפשר להשתמש בשפת מאסלו, סולם הצרכים, אפשר לדבר על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, ואפשר פשוט לומר שלנו כחברה, כמדינה, ישנה מחויבות לשוויון הזדמנויות לכל ילד.

וכמה אנחנו רחוקים משם? אני אגיד לכם: אנחנו רחוקים מאוד. האם ישראל היא מקום טוב לילדים היום? תלוי. תלוי מיהו הילד, או יותר נכון, תלוי מאיזה בית הוא בא. האם נוכל לנבא על פי ביתו של הילד לאן ילכו חייו? מהן ההזדמנויות שהוא יקבל? לצערנו הרב, כן. האם הצלחנו בשנים האחרונות, בדור האחרון, לצמצם פערים? לשנות את אותו תכתיב קבוע מראש? כמעט שלא. הנתונים מראים שילדי ישראל במידה רבה מעוצבים על סמך השאלה מהי נקודת הפתיחה שלהם, וזה חמור ביותר. 

הסיפור, הקלישאה, המשפט אומר: דרוש כפר שלם על מנת לגדל ילד. אנחנו המדינה, אנחנו הכפר. כשאנחנו מדברים על זכויות ילדים אנחנו צריכים לוודא שאנחנו נותנים לכל ילד בישראל, בלא הבדל אם הוא יהודי או ערבי, אם הוא חרדי או חילוני, בלא הבדל בשאלה איפה הוא גר, במרכז או בפריפריה – כיצד אנחנו נותנים לו את כל הזכויות, את כל הדרכים על מנת שיוכל לצמוח. זו מחויבותנו. זו צריכה להיות תוכנית העבודה שלנו. תודה. 


תודה, חבר הכנסת משה. חברה הכנסת מיכל וולדיגר נמצאת? אינה נוכחת. חברת הכנסת אימאן ח'טיב. 


כבוד היושב-ראש, כבוד השר, משמח לשמוע, וגם באווירה שקטה – אגב הסובלנות שהייתה קודם – את הדברים של חברות וחברי הכנסת. מרחיב את הלב לשמוע שיש קונסנזוס לזה שלילדים שלנו מגיעה אפשרות לחיים נורמטיביים. יש כאלה חדשים ויש כאלה ותיקים, ואני שואלת את עצמי: איפה היינו? איפה היינו לאורך כל השנים? כי המציאות של הילדים בכלל במדינת ישראל, ובטח בחברה הערבית, היא מציאות מאוד קשה. 

כשיש במדינת ישראל של המאה ה-21 840,000 ומשהו ילדים וילדות עניים, כש-33% מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני, כש-53% מהילדים בחברה הערבית חיים מתחת לקו העוני – זאת לא סתם אמירה. לנתון הזה יש משמעות. המשמעות היא יותר מחלות, יותר ילדים בלי אוכל, יותר ילדים בלי קורת גג, יותר ילדים, אפילו כאלה שכבר מוכרים לרשויות ומחכים לתור שלהם להיכנס למעון בין שישה לתשעה חודשים, ואני מדברת על ילדים גם בגיל ההתבגרות, שהרבה מהם נמצאים ברחוב. כיום העמותות מדווחות על קרוב ל-600 ילדים ובני נוער שצריכים לקבל מכסה ואין. 

אז טוב שאנחנו נכיר בעובדה, אבל צריך לפעול לשינוי המציאות. נכון שסולם הצרכים של מאסלו מדבר בהתחלה על האוכל, וזה מאוד בסיסי, ונכון שמי שרעב ללחם לא יכול לחשוב על הגשמה עצמית. אם אנחנו באמת רוצים לתת את הזכויות לילדים שלנו, לכלל הילדים, אנחנו צריכים לדאוג מלכתחילה לחלוקה צודקת של המשאבים כדי שנאפשר לאותם ילדים ולאותן ילדות להתפתח ולהגיע לרמה הגבוהה בסולם מאסלו, שזה מימוש עצמי. 

כאשת חינוך וחברה, כעובדת סוציאלית, כמנהלת מתנ"ס אשר ראתה הרבה במשך שלושה עשורים, אני זוכרת שציינו את יום הילד הבין-לאומי, ואני דאגתי להפוך אותו מיום אחד לחודש שלם במתנ"ס ביפיע. עשינו כל מיני עבודות וסדנאות, גם להורים, גם לילדים, גם למטפלים ולכל מי שקשור בחיים של הילדים, כדי לשים אותם במרכז, וראיתי את השמחה בפנים ובעיניים. המטרה הייתה באמת להעלות מודעות כדי לתת פתרונות. 

במציאות של ישראל היום אנחנו מוצאים ילדים רעבים, ילדים ללא קורת גג, ילדים חולים וילדים שאין להם אפשרות לקבל חוג העשרה כמו שצריך. כנראה המילה "העשרה" נגזרת מהשורש שצמוד מאוד לעשירים, ובגלל זה אין אפשרות לאותם ילדים לקבל גם העשרה, ואני מדברת על העשרה לא כזמן פנאי איכותי אלא כאפשרות, כמנוף להתפתחות אישית. 

אני לא יכולה לדבר על זכויות ילדים בלי להזכיר את הילדים של הנגב, את הילדים של הבדואים בדרום. הנתונים אומרים שלקרוב ל-5,000 תלמידים בגיל חינוך חובה, בגיל שלוש עד חמש, אין מסגרת והם לא נמצאים שם. מהביקורים שלי שם בימים הקשים, שמעתי מהאימהות כששאלתי: בזמן בית ספר, למה הילדים בבית? האימא עונה: אני מעדיפה שהילד שלי יהיה חי ולא ילך לבית הספר בחורף וייסחף בשיטפונות. אז זאת המציאות של הילדים שלנו. 

ואני חושבת, כבוד השר, שמזמן מזמן הגיע הזמן למעשים ולא רק לדיבורים, ואני רוצה לקוות שדווקא בממשלה הזאת תבוא האפשרות לשינוי. תודה. 


תודה, חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין. ישיב השר נחמן שי, בשם שר המשפטים. 


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חשיבותו של הדיון הזה היא בעובדה שרבים בחרו להשתתף בו ולהביע את דעותיהם ודעותיהן בלי שיש מחלוקת. נדמה לי שיש הסכמה רחבה, אולי הרחבה ביותר שניתן להעלות על הדעת, סביב הנושא של זכויות הילד. אבל היום הזה נבחר מפני שהוא מציין את המועד הבין-לאומי של אימוץ האמנה, של ההחלטה על האמנה והאימוץ שלה, שנכנסה לתוקף בישראל בנובמבר 1991 ומאז היא מלווה אותנו. 

 אנחנו יודעים שילדים הם שמחה, אבל אנחנו יודעים שהחוק הזה העביר את המשקל מהדאגה לזכויות הילדים לדאגה לילדים. הוא העמיד את הילדים במרכז. והזכויות שהחוק הזה מדבר עליהן הן זכויות שניתנות בזכות ולא בחסד. לא עושים טובה לילדים. לא נותנים להם זכויות. לא השלטון נותן להם זכויות, הם נולדו עם הזכויות האלה. אלה זכויות מלידה, והתפיסה הנכונה של זכויות שאותה הגו המעצבים של האמנה הזאת הוא לשמור על הילדים האלה, לקיים את הזכויות האלה ולתת להם להתפתח ולגדול כדי למלא בסופו של דבר את מקומם בחברה. הזכות לחירות, הזכות לחיים, אלה אינן זכויות שאנחנו נותנים למישהו; אלה זכויות שאדם נולד איתן, אלה הזכויות שהילדים נולדו איתן. 

 לצערנו הרב, עבור ילדים רבים אלימות והתעללות הן מציאות יום-יומית. עבור ילדים רבים, כפי שאמרה חברתי, ביטחון תזונתי אינו דבר מובן מאליו. אני מודע למספרים הקשים האלה שהבאת. אנחנו יודעים שכ-33%, כשליש מילדי ישראל, מצויים מתחת לקו העוני. אני תמיד חוזר על הנתונים האלה בפחד, בדאגה, בכאב גדול. 33%. אנחנו גם יודעים פחות או יותר איפה העוני הזה נמצא – ב"שוליים", במירכאות. השוליים האלה הם לא שוליים, הם רחבים מאוד, הם נוגעים למאות אלפי בתי אב. וגם צריך לומר, זה לא רעב, תודה לאל, אבל זה חוסר ביטחון תזונתי. לפעמים ההורים לא יודעים בבוקר מה הילד יאכל בצוהריים או מה יהיה בערב, וזאת בושה גדולה. ואני מקווה, אדוני היושב-ראש, שהממשלה שלנו והקואליציה הזאת – ואני יודע שאתה מאוד חרד לנושאים החברתיים – אנחנו נעשה ביחד כדי לעקור את העוני הזה מתוכנו, וככל שנצמצם את הפערים החברתיים גם נחלץ יותר ויותר ילדים מאותה קבוצה של 33% לערך, שליש. והם לא יקפצו בבת אחת, אבל אולי במקרר יהיה אוכל לעוד שתיים, שלוש או חמש ארוחות, וההורים ידעו שפרנסתם מובטחת. זאת בושה שחברה כמונו לא יודעת להבטיח לכל הילדים שחיים בתוכה את הביטחון התזונתי שלהם. 

 אנחנו רואים לעצמנו משימה לשמור על הילדים בחברה שבה אנחנו חיים. אנחנו חייבים לכבד אותם ואת זכויותיהם, ואנחנו ניבחן במבחן הזה. כוחה של החברה ייבחן ביכולת שלה להגן על החלשים בתוכה, על החוליות החלשות בתוכה. וכמו שאנחנו נוהגים תמיד לומר, עוצמתה של החברה היא בעוצמתן של החוליות החלשות, והילדים הם חוליה חלשה שטעונה הגנה, וזו האחריות שלנו. 

 המשימה שלנו כנבחרי ציבור, כמבוגרים, כהורים, כסבים וסבתות, היא לתת לילדי ישראל מרחב של הזדמנויות; לא להגיד להם מה לחשוב או איך לפעול, אלא לתת בידיהם את הכלים, לגדל אותם כאנשים חושבים שיכולים לעצב בעצמם את תפיסת עולמם, לבחור את דרכם, לבחור את מקומם בחברה, לבחור את המקצוע שהם רוצים בו ולהרגיש חופשיים, וזאת תהיה גאוותנו. תודה רבה, אדוני. 


 תודה רבה, כבוד השר נחמן שי. 


 [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1462).]


 אנחנו עוברים לסעיף הבא על סדר-היום – הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2021, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר נחמן שי, בבקשה. 


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת – רק את – בחוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), התשע"א–2011, נקבעה סמכותה של רשות מקומית, במסגרת סעיף 249(33) לפקודת העיריות וסעיף 24א לפקודת המועצות המקומיות, לפעול ולהסדיר בתחומה עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי בנושאים, בתנאים ובסייגים שקבעו שר הפנים והשר לביטחון הפנים בהסכמת שר המשפטים. עוד נקבע בהוראת השעה כי בחוק עזר אשר קובע הסדרים בעניינים האמורים לא יוטלו אגרה או היטל בסכום העולה על הסכום שקבע שר הפנים. 

קביעת סמכות זו במפורש כאחת מסמכויותיה של רשות מקומית נועדה לעגן, למען הסר ספק, את הבסיס החוקי להסדרי שמירה שונים הנעשים בידי רשויות מקומיות ולאפשר לרשויות מקומיות לפעול בתחום השמירה, האבטחה והסדר הציבורי. יובהר כי סמכויות אלה לא נועדו להחליף את סמכויות המשטרה אלא להתקיים לצידן במסגרת הדין. 

תקופת הוראת השעה נקבעה לראשונה עד יום ה' בטבת התשע"ב, 31 בדצמבר 2011. לאורך השנים הוארך תוקף הוראת השעה מזמן לזמן, ותוקפה הנוכחי הוא עד יום כ"ז בטבת התשפ"ב, 31 בדצמבר 2021. כדי לאפשר לרשויות המקומיות להמשיך ולפעול בתחום השמירה, האבטחה והסדר הציבורי, מוצע להאריך את תוקפה של הוראת השעה עד יום י"ט בטבת התשפ"ד, 31 בדצמבר 2023, ובמהלך תקופה זו ניתן יהיה להמשיך ולבחון את מידת הצורך בקביעת סמכותן של רשויות מקומיות להסדיר את ענייני השמירה והסדר הציבורי בתחומן ואת אופן היישום וההפעלה של סמכות זו בידיהן בטרם עיגונה כסמכות של קבע. תודה. 


 תודה, השר נחמן שי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חברת הכנסת קרן ברק – אינה נוכחת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח; חבר הכנסת עמיחי שיקלי – אינו נוכח; חבר הכנסת שלמה קרעי – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח; חבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה, אדוני, שלוש דקות. 


 קלקלתי לך את התוכניות ללכת מוקדם?


לא, אני היום בכנסת. 


 יום רגוע. 


כן. חבל שלא היית בדיון על סובלנות. רציתי לשמוע אותך. 


 ראיתי שמפוצץ מרוב דוברים, אז – אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, השבוע, לאחר שחווה על בשרו מתקפת טרור פרוגרסיבית של ניסיון סתימת פיות בעקבות כתיבת דברי שבח מסוימים על ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, כתב איש השמאל הקיצוני גדעון לוי, העיתונאי, בעיתון הארץ את הדברים הבאים: "אין כחמת הזעם הבל תאומן שעורר המאמר על המפגש עם בנימין נתניהו כדי להוכיח את מה שנטען מזמן: השמאל הישראלי חולה. חולה מאוד" – אני מצטט, ככה הוא כתב. 


 כן. 


"השנאה לנתניהו העבירה אותו על דעתו – – – על העלבונות האישיים, כולל מידידים, אפשר למחול, אבל אי-אפשר בלא לשאול: מנין מגיע הזעם הזה, מהם מקורותיו ובעיקר על מה הוא מכסה – – – שום מאמר אוהד על פוליטיקאי ישראלי אחר, חי או מת, לא היה מעורר מחול שנאה שכזה. ספק אם בעבר היה כזה, זולת אולי מפגש עם אריאל שרון למוחרת הטבח בסברה ושתילה, וגם לשרון נסלח הכול". לוי מסיים את דבריו בהכתרת השמאל כמחנה רודני, לא סובלני ותוקפני. עד כאן דבריו של גדעון לוי, איש השמאל. 

 בריאיון לפני שלושה חודשים אמרה השרה שקד: אל תשפטו אותנו לפי המילים, תשפטו לפי המעשים. מה שכנראה לא מבינה השרה שקד זה שמלבד המעשים המזיקים שהממשלה הזאת מקדמת כנגד זהותה היהודית של המדינה וכנגד האינטרסים הלאומיים שלה, המילים שלה ושל חבריה לקואליציה הן לא סתם מילים, אלא חלק משמעותי מניסיונות של השמאל הרדיקלי לייצר דמורליזציה בחברה הישראלית במגמה להביא לידי רמה מסוימת של אנרכיה שתסייע להם ברצון לפגוע בזהות היהודית והלאומית ולהמשיך לכרסם בדמוקרטיה הישראלית ולאיין אותה מכל תוכן. זאת, למשל, הסיבה שמתנגדי ההפגנות מול ביתו של ראש הממשלה בנט ברעננה ושופטי בג"ץ שקבעו שיש לאכוף שם בקפדנות את מתווה ההפגנות הם אלה שתמכו בהפגנות הפרועות בבלפור נגד ראש הממשלה לשעבר נתניהו, ואפשרו אותן תוך גרימת סבל עצום לתושבי האזור והפקרות מוחלטת בשיאה של מגפת הקורונה. 

זהו פרצופה של ממשלת מדינת כל אזרחיה שמורכבת ברובה מהשמאל הרדיקלי. על כן, לפי דברי גדעון לוי, נכון לכנותה חולה, רודנית, לא סובלנית ותוקפנית. ממשלה שכזאת, אדוני היושב-ראש, ראוי שתעבור מן העולם בהקדם האפשרי, ויפה שעה אחת קודם. תודה. 


 תודה, חבר הכנסת אבי מעוז. חבר הכנסת יואב בן צור – אינו נוכח; חבר הכנסת אלי כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח; חבר הכנסת עופר כסיף – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת סמי אבו שחאדה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת משה ארבל – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל כץ – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל וולדיגר – אינה נוכחת; חבר הכנסת אוריאל בוסו – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת אופיר סופר – אינו נוכח; חבר הכנסת משה אבוטבול – אינו נוכח; חבר הכנסת אריה דרעי – אינו נוכח; חבר הכנסת דוד אמסלם – אינו נוכח; חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' – אינו נוכח; חברת הכנסת אורית מלכה סטרוק – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואב גלנט – אינו נוכח; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר פרוש – אינו נוכח; חבר הכנסת אלכס קושניר – אינו נוכח; חבר הכנסת דסטה גדי יברקן – אינו נוכח; חבר הכנסת ינון אזולאי – אינו נוכח; חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל רון בן משה – אינה נוכחת; חברת הכנסת מאי גולן – אינה נוכחת; חבר הכנסת דוד ביטן – אינו נוכח; חבר הכנסת אופיר כץ – אינו נוכח; חבר הכנסת חיים ביטון – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו נוכח; חבר הכנסת יבגני סובה – אינו נוכח. אנחנו נועלים את רשימת הדוברים. 

אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2021, בקריאה ראשונה. נא להצביע. 

ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2021, לוועדת הפנים והגנת הסביבה התקבלה. 


 בעד – שלושה, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 6) עוברת בקריאה ראשונה. הוועדה המוסמכת לדון בהצעת החוק היא ועדת הפנים והגנת הסביבה. 




 לפני שאנחנו מסיימים – הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. 


 תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעקב מרגי, אורלי לוי אבקסיס ומיכל וולדיגר בנושא: עלייה דרסטית והתמכרות לסמים בקרב בני נוער. תודה. 


 תודה, גברתי. 

 תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ג בכסלו התשפ"ב, 17 בנובמבר 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. 

הישיבה ננעלה בשעה 19:44.