יום שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות. יום חשוב מאוד. ראינו את פעילות ועדות הכנסת. 

ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להעלות על נס את פעילותה של עמותת שמעיה, שפועלת בכשמונה ערים ברחבי הארץ. עמותת שמעיה, שהמפקד שלה הוא הרב שמעון לוי, מסייעת לכבדי שמיעה בכל הגילים. מעל 12,000 אנשים נעזרים בעמותה הזאת כמעט מדי יום. אני עצמי השתתפתי בעצרות ובכנסים שלהם, ואתה רואה משפחות שלמות של כבדי השמיעה – איך הן רואות במקום הזה כבית שלהן. בעמותת שמעיה פועלים מעונות שיקומיים ברחבי הארץ, מועדוניות קידום והעשרה, מרכז תעסוקה ומכוני שמיעה מהמתקדמים בארץ ומכונים להתפתחות הילד. ראוי לציין לשבח את הרב שמעון לוי ואת מכון שמעיה, שפועלים יום-יום למען אותם אנשים. תודה רבה. 


 תודה. יישר כוח. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה. 


 כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו רוצים לקרוא סיפור קצר, בן דקה, על אבי האסירים, שנקרא רבי אריה לוין, כדי לדעת בדיוק איך אנחנו משתפים ואוהבים – – –


 הרב של צפון תל אביב זה הנכד שלו. 


 יש גם בבית שמש בית ספר על שמו – בית ספר לוין. אז אני רוצה לקרוא סיפור לעילוי נשמתו של הצדיק, שייתן לנו הרבה דברים, על איך מסתכלים על השני גם אם יש מרחק בגובה. 

 מי מאיתנו לא שמע על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, זכר צדיק וקדוש לברכה, הנקרא אבי האסירים, החולים ואפילו המצורעים. הרב היה מבקר אותם במסירות נפש עוד בזמן המנדט הבריטי, ובחיוכו האופייני היה מחיה נפשות, מרעיף חום, אהבה ותמיכה, ונהפך לידיד נפשם של כולם, עד שהכול הכירו בו ממש כאבא. מסופר שפעם שם לב הצדיק שאחד ממכריו מתבייש ומתחמק מלומר לו שלום. רבי אריה התפלא ושאל אותו: מדוע? האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה ושהוא מתבייש שהרב יראה אותו ככה. מייד ענה לו רבי אריה בחיוך ובנחת: אל תדאג, בני; אני נמוך קומה, אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש – אני רואה רק עד הלב. כאלה צדיקים היו לנו בעם ישראל, שהבינו וידעו לליבם הזך והנקי של כל יהודי באשר הוא, כי יהלום יקר ונוצץ טמון בקרבו. מי ייתן שנזכה ללכת בדרכיהם ולכבד ולהוקיר את כולם. ובשורות טובות, האור המחבר. אני אומר את זה דווקא לכולנו, אחרי הכול; למרות קואליציה–אופוזיציה, אנחנו רואים את כולם – ובאמת את כולם – עד הלב. להרבה אנשים פה יש לב טוב, אבל תעמיקו קצת לראות גם את המעשים. תודה רבה. 


 תודה רבה. שרה, יהונתן, ברוכים הבאים. חברת הכנסת ברק, בבקשה. 


 – – –


 רוצה אחר כך? אין בעיה. חברת הכנסת תלם, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום זה אנו מציינים בכנסת את יום המאבק באלימות כלפי נשים. עם כמה שהיינו רוצים לחשוב שהגענו לשוויון בין המינים, אסור לנו להתעלם מהעובדה הפשוטה שנשים עדיין חיות בפחד. מדי שבוע אנו עדים למקרי אלימות כלפי נשים. הידיעות נבלעות בין הכותרות. הנשים הופכות לעוד מספר בסטטיסטיקה. לצערנו, זה נהיה ברור שמערכת אכיפת החוק אינה מעניקה הגנה מספקת לנשים שנפגעו. נשים מגיעות למשטרה להתלונן וזוכות לכתף קרה. 

 אבל מעבר לאכיפה, שדורשת עבודה רבה, יש לשים דגש גם על מניעה, על חינוך דור העתיד שלנו. בשבוע שעבר שודר בקשת תחקיר שבמהלכו נחשף מטרידן סדרתי שהורשע כמה פעמים, ובכל פעם הוטלו עליו עבודות שירות בלבד, כל זאת מתוך תפיסה שגויה של המערכת שמעשים ברשתות לא יזלגו לחיים האמיתיים. הילדים שלנו נחשפים למסרים של שנאה והסתה נגד נשים שצוברים תאוצה ברשתות החברתיות. אנחנו חיים בעולם דיגיטלי שבו התסיסה האלימה מתרחשת מתחת לפני השטח ומחוץ לשליטה של מערכת החוק. לא נוכל לעצור את האלימות בלי חינוך, בלי אכיפה משמעותית ובלי פיקוח מינימלי על הרשתות החברתיות. מאחורי המספרים של הקורבנות יש נשים עם משפחות, ילדים, חלומות ושאיפות. ניתן למנוע את הרצח הבא – הכול תלוי בנו. תודה. 


 תודה רבה, חברת הכנסת תלם. חברת הכנסת שטרית, בבקשה. 


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להקריא משהו: החיילים הבריטים הם נאצים. כלל ראשון למרואיין גרמני: לא לגנות רצח של בריטים בידי גרמנים, ואני קורא להחרים את בריטניה. נניח שאזרח בריטי היה מתבטא בצורה הזאת בזמן מלחמת העולם השנייה – מה לדעתכם הסיכוי שה-BBC היו מעסיקים אותו? אבל אנחנו – במדינת ישראל ובתקשורת שלנו הכול יכול להיות. 

 השבוע פורסם שוועדת האתיקה של התאגיד החליטה לדחות את דרישת ארגון אם תרצו וארגונים נוספים לבטל את העסקתו של רמי יונס. אז להזכירכם, רמי יונס הוא לאומן פלסטיני קיצוני, אזרח ישראלי, שמנצל את הבמה הציבורית שקיבל בשנים האחרונות כדי להסית באופן חמור נגד מדינת ישראל. ואפילו הוא יעץ לכמה מחברי הכנסת – –


 – – –


 כן, אבל עאידה לא עשתה את זה. – – במבצע שומר החומות לא לגנות את הפיגועים ואת הלינצ'ים. זה אדם שקרא לחיילי ישראל "נאצים". זה האיש שבתאגיד בחרו להעסיק אותו; זה האיש שאתם בוחרים לעמוד מאחוריו. עם שיפוט מוסרי כל כך מעוות, אין פלא שהרייטינג של התאגיד צונח. 

לרשות השידור הציבורית, שמעסיקה את כל מי שקורא להחרים אותה ואת מדינתה הנאצית, אין זכות קיום. תודה, אדוני היושב-ראש. 


 תודה רבה לך. חבר הכנסת פינדרוס, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול בצוהריים השתתפנו בלוויה של אליהו דוד קיי, השם ייקום דמו. היום הלכתי לנחם את המשפחה – זה יום לציון נפגעי פעולות האיבה בכנסת – והזדעזעתי ממה ששמעתי שם; ממה שהמשפחה עברה ב-27 השעות עד הלוויה מרגע הפיגוע. חוסר הליווי – לטעמי, זה בתום לב, אבל זה חוסר מקצועיות.

 מדינה למודת פיגועים – מגיע עולה חדש לישראל, ושתי דקות אחרי שהוא הגיע לבית החולים, כשהוגדר כאלמוני ואף אחד לא ידע מי המשפחה שלו, מגיע אח, ושתי דקות אחר כך הוא מקבל טלפון ממשטרת ישראל, ומבקשים בטלפון אישור נתיחה. אני כבר לא מדבר על זה שהרוצח הנתעב כבר לא היה בחיים – אז לצורך הדיון המשפטי, הרוצח הנתעב לא צריך נתיחה. אבל כיהודי חרדי, אפילו לא אומרים לו עם מי הוא יכול להתייעץ. מי הרב? מי זה? יש מספיק ארגונים בישראל בשביל הדבר הזה. לאחר מכן עברו – כולנו ראינו שהלוויה נדחתה משעה לשעה. הודיעו לנו 11:00; הודיעו לנו 12:00 הודיעו לנו 13:15. לא חשבנו – חשבנו שהכול נעשה בתמימות, בעיות ביורוקרטיות. בהתחלה דרשו מהם כסף לקבר ואחר כך ניהלו איתם משא ומתן. 

 כשמדובר במשפחה של עולים, אני חושב שזה דבר שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת. לא יכול להיות מצב כזה. אדם נרצח בפיגוע; משפחה עולה מחוץ לארץ – חלקם אפילו לא דוברי עברית, והם פשוט עומדים מול ביורוקרטיה מטורפת, שאנחנו כישראלים עוד איכשהו מתמודדים עם זה. אני חושב שאנחנו צריכים לתת את הדעת על הדבר הזה, ובטח ביום כזה. תודה רבה.


חבר הכנסת פינדרוס, מניסיון, נא לזמן את מנכ"ל הביטוח הלאומי בנושא הזה לוועדת הפנים. תיזום את זה. זה יכול לקרות לנו פעם נוספת – ויש תשובות. תודה רבה. חבר הכנסת דוידסון, בבקשה.


 אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, כן, שוב אני מדבר על ספורט. אני לא אפסיק לדבר על ספורט, כי המצב כל כך עגום. אני יושב יום-יום עם ראשי איגודים וראשי מנהלי מחלקות ספורט, והיום ישבתי שוב גם עם החברה הערבית. אנחנו מציינים את יום האלימות נגד נשים, ואני אתן לכם מספר: רשומים באיגודים ובאגודות בספורט הישראלי – רק 22% מהספורטאים הם נשים. בכל המדינה, רק 22% הם נשים. כן, קרן, זה המספר.


 זה האחוז מהאוכלוסייה פשוט.


  אין בנות שעושות ספורט במדינה. הדימוי העצמי מגיע בעיקר מהמסגרות האלו. ואתן לכם עוד נתון, שהוא כל כואב לי – ואמרתי לחברת הכנסת תומא סלימאן עכשיו, והיא אומרת לי: למה אתה עצבני? כי אני כועס. מה נעשה במדינה הזאת ב-20 השנים האחרונות בנושא מתקני ספורט? אנחנו יותר גרועים מצ'צ'ניה. אין לילדים איפה להתאמן; אין לילדים איפה לשחק אחרי הצוהריים; אין מגרשים, אין אולמות, אין בריכות. המצב כל כך חמור. בשנות השבעים, אבא של מזכירת הכנסת גב' מלר שיחק במכבי נתניה, והתנאים היו יותר טובים. עברו 40 שנה, ואנחנו במצב יותר גרוע. אז אני לא אפסיק לדבר על זה יום-יום ובכל ועדה, עד שנהיה מדינה מתוקנת בנושא של הספורט. תודה.


 תודה רבה. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה. ואחרונת הדוברים – חברת הכנסת ברק.


 כשאתה עולה לדבר אני כבר יודעת כמה תאונות יש במדינה. נכון, בועז? כשאתה עולה לדבר אני כבר יודעת כמה תאונות יש במדינה. יישר כוח.


 תודה. 


 אולי שבוע אחד לא תדבר – לא יהיה כלום, בעזרת השם.


 הלוואי שנגיע לשבוע שאני אגיד – – –


 בוא ננסה פעם אחת. 


 הלוואי.


 אלה, חברה קדישא – חברה קדישא עשו שביתה חודש, ופתאום לא מתו אנשים. בוא תנסה.


 רעיון. אדוני יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, גם השבוע אציין – ולצערי, כמו כל שבוע, גם השבוע יש את תאונות הדרכים הקטלניות שגבו חיי אדם בכבישים. ביום רביעי, 17 בנובמבר, נהרג גבר בן 46 בכביש 557, סמוך ליישוב שבי שומרון. באותה תאונה נפצעו עוד שבעה בני אדם. למוחרת, 18 בנובמבר, נהרגה ילדה בת שבע במעבר חציה ברחוב נהר הירדן בבית שמש. ביום שישי, 19 בנובמבר, נהרג נור חבשי, בן 18, תושב אכסאל, בתאונת דרכים בין רכב פרטי לאוטובוס בכביש 669, סמוך לבית השיטה. בהמשך היום, נהרג גבר בן 37 בכביש 211, סמוך ליישוב כמהין שבנגב. למוחרת, 20 בנובמבר, נהרג רוכב אופנוע, צעיר בן 22, בכביש 443, סמוך ליישוב מכבים-רעות. אתמול, 22 בנובמבר, נהרג הולך רגל, צעיר בן 22, בכפר זלפה בוואדי עארה. בשבוע החולף נהרגו שישה בני אדם בכבישים. תודה.


 תודה, חבר הכנסת טופורובסקי, על הנתונים הקשים. חברת הכנסת ברק?


 מוותרת.


תודה רבה. 

 הסתיים סדר-היום – בנושא סעיף 1 בלבד, כמובן. 




 נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, מס' 325, 552, 771, 897, 929, 936, 946, 951, 962, 965 ו-973. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה.


 כבוד היושב-ראש, אני קודם כול פותחת בתודה. תודה לך באופן אישי ולנשיאות שאישרה את בקשתי לערוך את היום המיוחד הזה, ערב היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים – שכל שנה אנחנו מציינות, גם במדינה וגם ברחבי העולם – בנושא של המשך המאבק, כדי לנסות למגר את תופעת האלימות נגד נשים.

אני חייבת להגיד שהשנה, כמו בכל שנה, מרכז המחקר והמידע ערך את המחקרים השנתיים שלו, וגילינו, לא בתדהמה – ידענו את זה, אבל לראות את הסטטיסטיקה מולנו זה תמיד מזעזע – קודם כול, 24 נשים נרצחו במדינה מתחילת השנה, ומתוכן 13 נשים ערביות. האחרונה שבהן, עאישה עבאדי, רק לפני יומיים, נרצחה בכפר ג'דיידה-מכר. אנחנו צפינו וידענו גם כן – ואולי לא יכולנו לנקוב במספרים – 50% עלייה במספר הפניות למרכזי הסיוע; גם בתלונות במשטרה יש עלייה מאוד ברורה. מגפת האלימות נגד נשים צמחה בצל המגפה היותר-גדולה, הקורונה, שהתקיימה בשנה-שנתיים האחרונות וסבלנו ממנה קשות. הנשים הרגישו שהן לכודות בתוך הבית עם אותו גבר אלים שמאיים על החיים שלהן בגלל האיום של הקורונה.

מצד שני, אני חייבת להגיד שהיום קיימנו יום, שבדרך כלל הוא יום קשה, בוועדה לקידום מעמד האישה. בדרך כלל זה יום שבו אנחנו מסתכלות על הסטטיסטיקה, אבל אני חייבת להגיד שהאווירה הפעם – לא יכולנו שלא להיות באווירה חגיגית לאחר שהופיעו בדיון אצלי, בוועדה לקידום מעמד האישה, גם שר החוץ חבר הכנסת יאיר לפיד, שר המשפטים גדעון סער ושר הרווחה מאיר כהן – כאשר הוכרז באמת על ההחלטה להצטרף לאמנת איסטנבול, אמנה בין-לאומית שהמועצה האירופאית שמה והפכה למתווה של כל מדינה איך למגר את תופעת האלימות ומה הסטנדרטים שכל מדינה צריכה לעמוד בהם. שנים נאבקנו על זה. אני המשכתי, והעליתי את זה ברגע שהפכתי ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ב-2015. המשכנו לעבוד על זה, ואני שמחה שהיום אנחנו מכריזים על כך שמדינת ישראל רוצה להצטרף לאמנת איסטנבול ורוצה באמת לעמוד בסטנדרטים הבין-לאומיים למיגור התופעה. זה אומר שאנחנו חייבים להמשיך את המאבק הזה ביתר שאת. 

 אני חייבת להזכיר גם שקיבלנו הבטחה היום בדיון. קיבלתי הבטחה לזרז את תהליך חקיקת רבים מהחוקים החשובים שעוזרים לנו במיגור התופעה: גם את חוק האזיקונים, שהגשתי עם עוד חברות כנסת; גם את חוק טיפול בגברים; גם את חוק אלימות כלכלית. אני חושבת שאנחנו הולכים לעשות צעדים מאוד חשובים.

 אני חייבת להזכיר את ארגוני החברה האזרחית, כבוד היושב-ראש, שהובילו את המאבק הזה שנים רבות, ומובילים חדשנות ומיזמים מאוד מרתקים השנה. בדיון השני הם הציגו את זה, והם לוקחים אותנו ומאתגרים אותנו ללכת עוד צעד ועוד צעד במיגור התופעה. היום גם ראינו איך העסקים – והעסקים הגדולים ביותר – נרתמים למאבק נגד אלימות. ראינו שהרבה גברים לוקחים על עצמם לפתח פרויקטים למיגור התופעה, וראינו שילוב מאוד מעניין בין החברה האזרחית לבין העסקים, ושנעשה שימוש בטכנולוגיה כדי למגר את התופעה.

 אני לא תיארתי לעצמי בחיים שאדבר על הנושא של מיגור תופעת האלימות בכל כך הרבה תקווה, אבל אני חושבת שזו שעת כושר מאתגרת לכולנו, שנתחיל לפעול כדי להגן על הנשים, כדי לבנות חברה שוויונית ולעקר את האי-שוויון מתוכנו; כי בסופו של דבר, האי-שוויון הוא זה שמוליד את האלימות. תודה רבה.


 תודה רבה. חברת הכנסת בן ארי. עד שהיא תעלה – יישר כוח לשלושת חברי הכנסת שקיימו היום את האירוע באודיטוריום. יישר כוח. היה מאוד מוצלח. דיברת על גברים, אז רק היום שר הרווחה פתח בית עבור גברים – פעם ראשונה במדינת ישראל – עבור גברים מכים.


 ממש לא.


 קיים? אז אני טעיתי. היום נפתח בית נוסף.


 אבל כל הכבוד.


 אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, מה שיש היום זה הוסטל שנקרא מפתחות, שאומר שאותם אסירים – שנה לפני שהם מסיימים, עקב עבירת אלמ"ב של רצח או ניסיון לרצח בתוך המשפחה, הם מגיעים להוסטל מפתחות לקבל טיפול. מה שהשר מאיר כהן פתח היום זה דירות רווחה – אותן דירות שדיברנו עליהן בוועדה שלי. אלו דירות של משרד הרווחה; מפתחות זה של הרשות לשיקום האסיר. זה הוסטל אחר, זה הוסטל טיפולי. היום הוא פתח דירה, שגברים בגירים אומרים: אני מסכים, והם מצטרפים להליך של טיפול של משרד הרווחה. לכן צדקת – זה כן חדש; זה שני משרדים שונים, אבל המטרה היא אחת. וגם קרן צדקה. בקיצור, כולכם צדקתם.

 קודם כול, אני רוצה להודות לך שהגעת היום וכיבדת אותנו בנוכחותך באירוע של השדולה שאנחנו מובילות – חברת הכנסת קרן ברק, חברת הכנסת סילמן. בעיניי – אמרתי עכשיו לקרן – יש הרבה ימים חשובים. אני חושבת שהיום הזה של המאבק באלימות, ולצידו יום ההוקרה לנכי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, הם בעיניי שני ימים דרמטיים. אני רוצה לדרג אותם בין החשובים ביותר. קרה ששניהם בנובמבר ושבאמת הייתה לי הזכות להוביל את היום הזה. 

זה היה יום קשה ומטלטל. בוועדה לביטחון פנים, שאני אמונה עליה, ראיתי את הקושי הרב שיש לנו כשאותם אסירים, אותם אסירי אלמ"ב – אלימות בתוך המשפחה – חוזרים הביתה. לצערי, המדינה היום לא נותנת מספיק פתרונות לאותם אסירים משוחררים, שבחלקם מסוכנים מאוד לציבור, ובעיקר מסוכנים לילדים שלהם ולנשותיהם, ובאמת לא נותנת פתרון אמיתי כדי להרחיק את אותו גבר. ברור לי שמשהו השתנה, וברור שהמצב לא מה שהיה בעבר, אבל עדיין דרוש תיקון. בעיניי המגפה הקשה ביותר, עם כל הכבוד לקורונה, זו המגפה של האלימות נגד נשים. היא מסוכנת, היא קשה, היא נוראית, והפתרונות שיש לה לא מספיקים. אין חיסונים למגפת האלימות, אין, אבל כן חייבים להיות פתרונות. זה לא פוגע רק בנשים – זה פוגע בילדים, זה פוגע באימא, באבא, בסבא, בסבתא. אף אחד לא יוצא – אי-אפשר להתחסן – אף אחד לא יוצא זכאי מהאירוע הזה. אמרה היום חברת הכנסת ברק, נשים עוברות טרור בתוך הבית, עם אותו בן אדם שהן בחרו להתחתן איתו, לחיות איתו, לבנות איתו משפחה וילדים. 

 פעם, כשהייתי סטודנטית למשפטים, המרצה שלי לדיני משפחה אמר לנו: תחשבו כמה דק הקו בין אהבה לשנאה. וזה כל כך נכון במקרה של אלימות; איך האישה שהכי אהבת – כל מה שאתה רוצה עכשיו זה שהיא תמות. ולעיתים על הדרך גם הילדים, שזה דבר נורא בעיניי.

 אני מחויבת – הייתי מחויבת בכנסת הקודמת ואני מחויבת גם בכנסת הזאת, בטח בוועדה – לעשות כל מה שאפשר גם במשטרה, גם בשב"ס – ואני בטוחה גם שהשר יתייחס לזה – כדי באמת לאפשר לנשים ולילדים הגנה.

 אני רוצה להתייחס להצגה שהייתה היום. החלטנו אני וחברותיי לא להביא עוד פאנלים ועוד הרצאות, מה שיש תמיד, והבאנו את ההצגה "משחקים בחצר האחורית", של תיאטרון בית ליסין. בעקבות ההצגה התעלפו שתי נשים, ואנחנו ישבנו בכיסא וקיבלנו אגרופים לבטן. החלטנו להביא את ההצגה לפה. זו הצגה שמדברת על האונס בשמרת. זו הצגה קשה מאוד, אבל היה לי חשוב שנראה, ונסתכל בעיניים של התופעה של אלימות נגד נשים, של מקרה האונס הקשה הזה שטלטל את החברה הישראלית אז, ושעד היום הוא בלתי נשכח. אני רוצה להודות לתיאטרון בית ליסין. הם באו בהתנדבות מלאה, עם כל הציוד והשחקנים, ונתנו לנו תחושות מאוד קשות, לי ולכל חברותיי.

 אני רוצה, בסוף דבריי, לבקש סליחה מכל אותן נשים שנרצחו השנה – 21 נשים. אני רוצה לבקש סליחה מנשים שבמשך השנים האחרונות לא הספקנו להציל, שבאו והתריעו והיו בדלת שלנו, ואנחנו, לצערי, לא היינו טובים ולא ידענו לתת להן את הכלים להתמודד עם האלימות. זה התפקיד שלנו, ולא רק של חברות הכנסת; צריך גם לציין שהיו הרבה חברי כנסת היום, גברים, וזה דבר ראוי לציון – ראית אותם בעצמך. ואני חושבת שכשהכנסת הזאת – קואליציה, אופוזיציה – מתגייסת ליום כזה חשוב, אנחנו נותנים גב לאותן נשים.

 ובסוף, הכי חשוב לי להגיד תודה לארגוני הנשים. אמרתי להן היום – ועאידה בטח יודעת את זה – שמחר ייגמר יום המאבק, אבל הם ימשיכו להיות פה ולרוץ בין הוועדות, לדבר עם יושבות-הראש, לדבר עם חברי הכנסת. ארגוני הנשים, מרכזי הסיוע שליוו אותנו ביום המיוחד הזה – באמת להגיד תודה רבה לכל הנשים האמיצות שמגיעות יום אחרי יום לכנסת ומביאות לשולחן של חברי הכנסת הצעות חוק טובות ויוזמות טובות וקוראות לנו להצטרף אליהן, ואנחנו בסך הכול חלק מהמאבק שלהן. הן המובילות – אנחנו מאחוריהן. תודה רבה.


 תודה רבה. חברת הכנסת ברק, בבקשה. עד שתתחילי, תודה רבה לרפאל בוסידן – מקווה שאמרתי נכון – שמלווה אותנו היום בתרגום לשפת הסימנים. תודה רבה.


 לפני שאני מתחילה את הנאום, אני רק רוצה לדבר – אתה אמרת "היום", ואני תיקנתי, ואז התברר ששנינו צודקים, שהוסטל מפתחות – שגם על זה אני מקווה שהשר – זה שר הרווחה?


 מתחת לשר הרווחה.


 בדיוק. גם את זה – שמחתי מאוד. חשבתי שהוא פותח עוד כאלה, כי הוסטל מפתחות זה באמת אירוע מאוד חשוב למאבק באלימות נגד נשים, כי אליו גברים באים באמת כחלופת מאסר אחרונה, כי צריך לתת להם גם איזשהו גזר; אז במקום להישאר כלואים, הם מגיעים להוסטלים האלה ועוברים טיפולים מאוד מאוד קשים. רוב הגברים מעדיפים להישאר בכלא את הזמן הזה מאשר לעבור – זה טיפול רגשי נפשי מטורף. הם מעדיפים להישאר כמו שהם ולא לעבור את העוצמות האלה שהם חווים. ויש לו הצלחות של 98%. מתי המעט שכן מסכימים לזה, יוצאים אחרי זה והם מלווים ומלווים ומלווים. זה כמו sponsorship – חונכים שממשיכים ללוות אותם גם כשהם חוזרים לקהילה.

 לדעתי, זה סטרטאפ ישראלי. זה מוצלח מאוד. מאז שאני חברת כנסת, אני מבקשת בכל פעם משר רווחה שונה שיפתחו עוד ועוד. אני יודעת שאריה ביבי אחראי לזה, והם מאוד רוצים לפתוח. יש לזה אחוזי הצלחה – מירב, את השדולה הבאה שלנו אנחנו צריכים לעשות שם, במקום הזה. כמה שיותר אנשים יגיעו, והם יבינו את העוצמות של המקום הזה. 

 כבוד אדוני יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, היום, יום שלישי, 23 בנובמבר, אנחנו מציינים בין כותלי הכנסת את יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים; יום שמצוין בכל רחבי העולם מדי שנה ב-25 בנובמבר. 

תופעת האלימות נגד נשים בכלל, ובמערכת הזוגית בפרט, פוגעת במיליוני נשים בעולם, ובאלפי נשים מדי שנה. למעלה ממיליון נשים וילדים כלואים היום במעגלי האלימות בישראל. אותן נשים ונערות, מכל קצות האוכלוסייה, נמצאות במערכות יחסים אלימות עם בני זוג המתעללים בהן פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית, מינית. יש הרבה סוגי התעללות. מקרי הקיצון – שאנחנו שומעים עליהם בחדשות – הם אלה שעולים לכותרות, ובדרך כלל אלה שמסתיימים ברצח. רק בשנה האחרונה נרצחו למעלה מ-20 נשים, והן הותירו מאחוריהן מעגל שלם של יקירים, שחייהם לא יחזרו להיות אותו הדבר. אבל מול המספר הגדול הזה, של אלה שאצלם זה נגמר ברצח, יש מספר בחזקות של חזקות של חזקות – עשרות אלפי נשים שמסתובבות בינינו, מכל המגזרים, מכל שכבות האוכלוסייה, חלולות מבפנים, כואבות. הן נראות לנו בסדר, אבל הן הולכות חיות-מתות בתוכנו. אנחנו חושבות וחושבים שהן מנהלות אורח חיים נורמטיבי, אבל בפועל הן עוברות – כמו שאמרתי היום, מירב – טרור יום-יומי בתוך הבית שלהן, הן וילדיהן. כל טרור – נפשי, כלכלי, פיזי – כל התעללות כזאת באישה ובילדים, גם אם היא התעללות נפשית וכלכלית, היא לעיתים גרועה יותר מפיזית, וברוב המקרים היא מובילה לפיזית.

ברוב המקרים, כשיש את המקום הזה שבו הגבר חושב שהאישה היא רכושו, וככזה, מה שקורה בתוך הבית הוא לא עניינו של אף אחד – מה שחלק מהאנשים פה בבניין חושבים – אז זה לא נכון. ענייננו במה שקורה בתוך הבית. במקום הזה, בגלל שהאישה כל כך מצומצמת ומוקטנת, היא אפילו לא יודעת שהיא יכולה לצאת ושיהיו לה חיים אחרים. וכאן אנחנו אמורים להושיט לה את היד ולהוציא אותה משם; לסייע לה לצאת מתוך המקום הזה, להעצים אותה. 

חלק מהחוקים שדיברתי עליהם גם אני הגשתי, וביקשתי שיעברו דין רציפות; באלימות כלכלית, למשל, מקנים בחוק שלא רק שאנחנו נסייע לה, אלא היא גם תוכל לתבוע פיצויים. אם באמת הצלחנו לסייע לאותה אישה לצאת וגם חיזקנו אותה, היא תוכל ביום מן הימים לתבוע פיצויים על התקופה הזאת. מספיק שיהיו אחד, שניים, שלושה מקרים כאלה – ואני חושבת שזה יהיה מנגנון הרתעה הרבה יותר חשוב; לא בגלל הענישה, אלא בגלל ההרתעה במקרה הזה. זה באמת חוצה מגזרים ואוכלוסיות, וזה פשוט קיים בתוכנו.

 אנחנו אמורים לפעול בכל הכלים למיגור התופעה הזאת. זה לא מאבק של יחידים, וגם לא מאבק מגזרי של נשים – זה מאבק של כולנו, נשים וגברים וכל סיעות הבית הזה, שרוצים ומבקשים חברה שפויה, שבה נשים מרגישות ביטחון לחיות את חייהן כראות עיניהן, מתוך בחירה חופשית ומתוך סובלנות וחשיבות לערך כבוד האדם. אנו, חברי וחברות הכנסת, כאן, בשמכן ובשבילכן, הנשים. 

מיום היבחרי לכנסת פעלתי ללא לאות על מנת לקדם נושא חשוב זה. הנחתי חוקים רבים שמטרתם להסביר, לצמצם ולסגור פערים בנושא המאבק באלימות נגד נשים, כמו חוק הפיקוח האלקטרוני, שנקרא חוק האיזוק האלקטרוני, שעבר כאן בקריאה טרומית. חוק שמי שהגישו אותו ראשונות היו עאידה תומא סלימאן ועליזה לביא, ואחרי זה אני. זה חוק חשוב, שיסייע לנשים ולילדיהן להמשיך לחיות את חייהן ולא להיות מוגלות למקלטים לנשים מוכות, אלא שימשיכו לחיות. וכשהן ימשיכו לחיות את חייהן ומשהו יצפצף וינטר את המרחק בינן לבין הגבר האלים, הן ימשיכו – אותו ירחיקו מהמקום, ואת האישה יזיזו גם מאותו מקום, וכך הצלנו חיים. 

 אני כבר מסיימת. אני יודעת שהזמן נגמר, ואני כבר מסיימת. היום בבוקר, בוועדה החשובה לקידום מעמד האישה, של עאידה תומא סלימאן, נתבשרתי על ידי שר המשפטים שהחוק שדיברנו עליו, על אלימות כלכלית – חייבים להחיל עליו דין רציפות. אז הוא מתכוון להחיל עליו דין רציפות כבר במושב הזה, וזו בשורה טובה. חוק נוסף – ואני כבר מסיימת – הוא חוק לימודי שוויון מגדרי חובה מגיל גן. אם אנחנו נחנך את ילדינו וילדותינו לשפה שונה, לשוויון מגדרי, מגיל גן או מכיתה א', הם ילמדו שפה שונה. וגם בבתים שבהם רגילים לשפה אחרת, לשפה מחפצנת, לשפה מקטינה, הם יוכלו ללמד את ההורים שלהם את השפה החדשה הזאת, כמו שההורים שלנו לימדו את ההורים שלהם את השפה העברית. 

 בכל מקרה, הכנסת הזאת צריכה להיות מאוחדת במאבק למניעת אלימות נגד נשים מכל הסיעות, מכל המגזרים. אני מקווה שבשנה הבאה, כשנהיה כאן ביום המיוחד הזה, היום החשוב הזה, בעזרת השם, נוכל להגיד שהשגנו לפחות את היעדים האלה או רבים מהם. אנחנו כאן כדי לשים קץ לתופעה הנוראית הזאת. תודה רבה. 


 תודה רבה. חבר הכנסת אלון טל, בבקשה. 


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברות וחברי הכנסת, בפרשת השבוע בשבת קראנו כמה סיפורים: הפגישה של יעקב ועשיו, הקרב של יעקב והמלאך, שינוי שמו של יעקב לישראל, לידת יוסף ופטירת יצחק. אבל לאור נושא הדיון היום והמאבק שלנו באלימות נגד נשים, אני מבקש להתמקד בסיפור אחר מהפרשה – האונס של דינה. אולי התיעוד הראשון של אלימות נגד נשים. 

בבית הכנסת שלי, בית הכנסת הקונסרבטיבי שלהבת המכבים, זכינו לשמוע בשבת דבר תורה מרתק מאחת מחברות הקהילה, דפנה פלג, שהציגה את הפרשנות של פרופ' רוחמה וייס לסוגיה. אני מבקש לציין את תרומתן הרעיונית לנאום זה. 

 סיקור המקרא בספר בראשית יחסית רחב: תיעוד התגובה של יעקב; תיעוד המשא ומתן בעקבות האונס; דברי חמור לאנשי עירו; התגובה הזועמת של האחים והמחלוקת בין יעקב ובניו. חז"ל התייחסו, כמובן, לשאלות הרבות העולות מן האירוע: מי חטף? מה זאת תגובה מוסרית לתקיפה מינית? האם תושבי העיר, שנהרגו בחרב שמעון, נושאים באחריות לאונס? האם עונש קולקטיבי הוא דבר מוסרי? מה שלא שומעים בכל הסיפור הקשה הזה הוא הקול של דינה. משום מה, הגברים, שמתייחסים בחומרה לכל הסיפור הנוראי, שכחו להתעניין בשלומה של הקורבן. בעיניי, מדובר בשתיקה רועמת. 

כשהתורה רוצה להבהיר לנו משהו, למשל מי רשאי לעבוד את עבודת הכוהנים או כיצד לבנות משכן במדבר, היא לא חוסכת בפרטים. בניגוד לכך, התואר "זונה", המוזכר בתנ"ך למעלה מ-100 פעמים, מעורפל ונטול משמעות קונקרטית. למרות השימוש המקראי הרב בתואר "זונה", אין דרך לדעת במדויק מיהי הזונה המקראית. לפער בין השימוש התדיר למשמעות המעורפלת יש הסבר פוליטי: זה מאפשר לגברים להלך אימים על הנשים; זה מאפשר להם להשפיל נשים, לפגוע בהן, ואז להאשים אותן ולהוריד אותן למעמד של זונות. 

המעמד המסוכן הזה הופך לאיום כפול. כאשר אישה אינה יודעת אם ובאילו תנאים התואר יחול עליה זה יוצר פחד, שהופך לחרדה – פוביה אישית וקהילתית. לכאורה, המושג "זונה" מוזכר לראשונה במקרא בפרשת וישלח. אנו קוראים בבראשית ל"ד על דינה בת לאה ויעקב, נערה שהאחים שלה פחדו שיקראו לה זונה, ולכן רצחו עיר שלמה. מהסיפור אפשר ללמוד כמה דברים על הגדרת הזונה המקראית. למרבה הצער, הם רלוונטיים גם בנובמבר 2021: את לא צריכה לעשות דבר על מנת לזכות בתואר "זונה" – לאורך כל הסיפור דינה לא פועלת, ואפילו לא מדברת; היא לא נשאלת והיא לא עונה; המעשים והכוונות שלה לא רלוונטיים. לכאורה דינה נאנסה, אבל מבחינת האחים שלה, בעילה של בת השבט בלי אישור מראשי השבט שאחראים לה היא הזניה. אישה שנאנסת היא כנראה זונה. 

דינה בעצם כן עשתה משהו. הסיפור בבראשית נפתח בתיאור הבא: "ותצא דינה". למעשה, הסיפור מאשים אותה בהשתלשלות העניינים מכאן ואילך. לא לחינם התואר "יצאנית" מקביל לתואר "זונה", שכן אישה שיוצאת מביתה בלי אישור והשגחה של הגברים במשפחה – – 


 בבקשה להתכנס.


 – – מזמינה את האונס שלה, ולכן היא קורבן.


 הרבה מעבר כבר.


 האשמת הקורבן המקראית דומה לשאלות שנשאלות נשים קורבנות אונס גם בימינו אנו: למה התלבשת כך? למה הסתובבת לבד בשעה כזאת? מה חיפשת שם? ולכן, חבריי חברי הכנסת, פרשת דינה היא סיפורה של נערה שהייתה כלי משחק במלחמת גברים ואיש לא שאל לפיה. הגיע הזמן שגם אנו נתחיל להקשיב לנשים הקורבנות ולספק להן מרחב בטוח במדינת ישראל של ימינו אנו. תודה רבה.


תודה רבה. חברת הכנסת לזימי.


 חבר הכנסת אלון, עושה רושם שאתה נותן גיבוי לשכם בן חמור. עושה רושם שאתה נותן גיבוי לשכם בן חמור. 


 אני מבקש מחברי הכנסת להתכנס לזמנים, סדר-היום מאוד עמוס. כל אחד עובר בדקה, שתיים, אפילו שלוש, וזו בעיה שמצטרפת האחת לשנייה. 


 את שומעת, מיכל, הוא מגבה את שכם בן חמור.


 כבוד יו"ר הכנסת, אורחות ואורחים יקרים, כנסת נכבדה, עוד יום לציון המאבק באלימות נגד נשים – יום שאמור להיות זיכרון היסטורי רחוק, אך קיים כהווה קשה וממשי. מדינת ישראל צריכה לקבל החלטה לפעול בכל זירה, משרד ותחום סמכות ואחריות למיגור אלימות ורצח נשים ולקידום שוויון מגדרי מלא. שני הערוצים הללו חד הם. כל עוד לא נעשה את זה כפרויקט לאומי כולל, אפשר עדיין לומר בצער שמדינת ישראל מפקירה את הנשים, הנערות והילדות שלה, אך גם את הגברים, שאפשר וצריך לדרוש ללמד אותם מציאות אחרת.

21 נשים נרצחו מתחילת שנת 2021, ואלו שמותיהן: ב-4 בינואר, לטרישיה לני פוינטר, זכרה לברכה, בת 53 במותה, מירוחם, נחנקה על ידי בעלה. השאירה אחריה ארבעה ילדים; ב-5 בפברואר, דיאנה דדבייב, זכרה לברכה, בת 35 במותה, מהיישוב נעלה, נורתה למוות על ירי בעלה השוטר כשארבעת ילדיה נוכחים במקום; אושרת ערוסי, זכרה לברכה, בת 40 במותה, נמצאה ללא רוח חיים בתא מטען של מכונית בוערת. כוחות המשטרה הוזעקו על ידי בן זוגה של האישה; שולה שרעבי, זכרה לברכה, בת 76 במותה, נדקרה בידי בנה, על פי החשד; פלונית אלמונית, זכרה לברכה, כבת 30, נמצאה ללא רוח חיים בחדר מושכר ביפו. המשטרה עצרה לחקירה שני גברים ששהו במקום – גבר כבן 70 וגבר בן 30, בן זוגה של האישה; סבטלנה בלקין, זכרה לברכה, בת 52 במותה, מחיפה – על פי החשד נרצחה על ידי בנה ובעלה, שנעצרו ושוחררו בתנאים מגבילים; רונית חביש, זכרה לברכה, מירכא – על פי החשד נרצחה על ידי אחיה במכות אלה; ג'ומאנה קייסי, זכרה לברכה, מאילת, בת 35 במותה. על פי החשד, נרצחה על ידי אחיה בחניקה באמצעות שרוך, בזמן שבנה בן השנה בחדר הסמוך; פלונית אלמונית, זיכרונה לברכה, בת 69 במותה, מכפר יונה, נרצחה בירייה על ידי בעלה, ששם קץ לחייו; מייסר עותמאן, זכרה לברכה, בת 27 במותה, מחיפה, נרצחה ביריות לעיני חלק מילדיה; רשה מוקלשה, זכרה לברכה, בת 46 במותה, על פי החשד נרצחה על ידי שני בניה, שהטמינו את גופתה באזור הירדן ההררי; רשא הייב, זכרה לברכה, בת 26 במותה, מנוף הגליל, נמצאה ללא רוח חיים לאחר יותר מיממה של חיפושים באזור הירדן ההררי. שלושת בניה וקרוב משפחה נעצרו בחשד לרצח, ועל פרטי החקירה הוטל צו איסור פרסום; פלונית אלמונית, זכרה לברכה, בת 53 במותה, משדרות, נרצחה בדקירות על ידי בנה; לורן תפאל, זכרה לברכה, בת 28 במותה, נורתה למוות לאחר שספגה איומים מצד בני משפחתו של בעלה; רים אבראהים, זכרה לברכה, בת 28 במותה, מסאג'ור, נמצאה ללא רוח חיים ברכב שעלה באש; רחל אייזנשטדט, זיכרונה לברכה, נמצאה ללא רוח חיים בדירה שבמעלה אדומים. בעלה נמלט מהמקום, פרץ מחסום משטרתי וירה בעצמו לעיני השוטרים; פלונית אלמונית, זכרה לברכה, בת 18 במותה, נהרגה בנפילה מהקומה השנייה בביתה שבכפר יאסיף. המשטרה עיכבה את אחיה לחקירה; סומאיה אל-טלאלקה, זכרה לברכה, בת 22 במותה, על פי החשד, נרצחה ביריות על ירי בני משפחתה; ליטל יעל מלניק, זיכרונה לברכה, מאור עקיבא, נמצאה בבוקר כשהיא מבצבצת מקבר רדוד באתר בקריית מוצקין. החשוד הינו אח בבית חולים פסיכיאטרי שבו הייתה מאושפזת. בת 18 במותה, זכרה לברכה, רק חודש לפני הרצח שוחרר הרוצח ממאסר בגין אלימות כלפי בת זוגו לשעבר; עאישה עבאדי, זיכרונה לברכה, בת 55, נמצאה ללא רוח חיים בבית בג'דיידה-מכר, והמשטרה חושדת שנרצחה על ידי בעלה, שנמלט ונתפס. 

 סליחה, סליחה שכשלנו, ואת המחיר על אוזלת היד שילמתן בחייכן. רצח ואלימות כלפי נשים הם מכת מדינה ובושתה של חברה. לא מדובר בתופעה חדשה כלל, אלא בתופעה שרק בשנים האחרונות אנחנו מתחילות ומתחילים לתפוס את הממדים שלה ולדבר עליה בכל זירה. רצח הוא לא סוגיה תרבותית, דתית או אתנית. לא ניתן להצדיק רצח של אף אישה. רצח נשים זו סוגיה של יחסי כוחות מעוותים בחברה, של תפיסה מגדרית מעוותת ואי-טיפול מערכתי. זה טרור מגדרי. 

 רצח נשים הוא לא גזרת גורל – הוא יכול וצריך להיעלם מחיינו. הגיע הזמן שנטפל בטרור המגדרי הזה מהשורש שלו, וטיפול השורש עובר דרך חינוך מהגיל הרך לכל ילד וילדה, אך גם דרך הגברים, והגברים האלימים בפרט. 


 נעמה.


שנייה, אני מצטערת, הקראתי את כל השמות של הנרצחות. זה המקום לכבד אותן השנה.


מניסיוני, היה אפשר להגיד את השמות – – – זה מכובד מאוד, תאמיני לי.


 אני מבינה. כבוד יו"ר הכנסת, בסדר גמור, אני אקריא את זה מהר.


 יש סדר-יום מאוד מאוד עמוס.


 בסדר גמור, אני אהיה באמת זריזה.


אם כל אחד חורג בשלוש-ארבע דקות, זה סדר גודל של שעתיים.


 אני אהיה זריזה. בסדר. אני רציתי לכבד אותן כאן, על הבמה הזו.


 אני שותק, כי אני מבין שהנושא מאוד רגיש.


 אני אהיה זריזה. 


 תודה. 


בישראל של היום נשים הן שנושאות בכל ההשלכות של האלימות שמופנית כלפיהן. הן אלו שצריכות לשכנע את המשטרה להתערב, הן אלו שצריכות לברוח למקלטים כדי להתחבא מפני התוקף שלהן, והן אלו שצריכות להתחנן למערכת לפתרונות כאשר האיום על חייהן ממשיך. הגיע הזמן שהמדינה תטיל את האחריות דווקא על הגבר האלים, על מי שבוחר בדרך של אלימות, ולא על מי שסובלת ממנה. 

 אומנם בתקציב האחרון הגדילה המדינה משמעותית את התקציב המוקדש להתמודדות עם האלימות נגד נשים, אולם התקציב לשיקום גברים אלימים הוא עדיין נמוך מאוד, והכלים להתמודדות איתם הם חסרי שיניים. אסור שגבר אלים יצא מהכלא ללא חיוב בטיפול שיקומי. אסור שגבר אלים עם צו הרחקה יהיה ללא ניטור ומעקב; אסור שמשפחות ייתנו הגנה לגברים שהם פצצה מתקתקת על משפחתם ובנות זוגם; אסור שהמדינה תפטור עצמה מלעשות כל פעולה נדרשת עד למיגור מלא של התופעה. 

כל שנה אנו מופתעים מהנתונים המחרידים שמתפרסמים לקראת היום החשוב הזה, כל פעם מחדש. השיח הציבורי שלנו בנושא של אלימות מגדרית מושתת למרבה הצער על יסודות רעועים ושחוקים, של מערכת שמשתמשת בטרמינולוגיה מיושנת של פרופיל האישה המוכה; מתעלמים ממסוכנותו של העבריין, משקיעים מאמץ בצד הלא-נכון של המשוואה, וההשפעה על מספר הנשים הנרצחות – כאפס מאופס. 

כל זה לא כדי לומר שאין דברים שמשתנים לטובה. היום הכריזו שרי המשפטים והרווחה, וכמובן שר החץ וראש הממשלה החלופי, כי בכוונת ישראל להצטרף סוף-סוף לאמנת איסטנבול, האמנה למניעה ולמאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה. זו החלטה היסטורית חשובה מאין כמוה, ולממשלה מגיע הרבה כבוד על האומץ לקדם את המהלך הדרמטי הזה. 

אכן, הדרך לתיקון האי-צדק המגדרי, האפליה, המיזוגיניה ותרבות האונס, שכולם יחד מזינים את התופעה המחרידה של רצח נשים, היא דרך ארוכה, אבל אנחנו לא מפחדות ממנה. אנחנו עומדות כאן היום על כתפיהן של ענקיות, שהובילו את המאבק הפמיניסטי לאורך עשרות שנים, נאבקו על הזכות שלנו להצביע, להתפרנס, להיות אדוניות לגורלנו, לגופנו ולעתידנו. עלינו מוטלת החובה להמשיך את המאבק למען צדק ושוויון ונגד האפליה, הדיכוי והאלימות – להמשיך עד שננצח.

אסיים בשירה של טליה אליאב, "לא להקשיב ללב": "הוא מחכה שהדם יפסיק לזרום / לא התכוון שהזמן יחלוף כל כך מהר / הוא מגלה שאני / אישה – תוף / אפשר להכות // הוא מסתובב על צירו מזה זמן / יש לו מילים בשבילי עד אין סוף / הוא לא אומר / מושך בחוטים / הוא נותן את האות / עכשיו להכות // הוא ילמד אותי איך לאהוב אותו / יש לי ידיים כמו סכינים ולב שובר / הוא מגלה את שדות הסוכר המתוק / שרוף ואחר / בוא נוריד את המסכה / תן לי את הכול / תראה לי בידיים / הפוך כחול לאדום / חזק. // לא להקשיב ללב."

יהי זכרן מהפכה. אמן. תודה.


תודה רבה. הנושא מאוד חשוב, מאוד רגיש, ואני נמנע מלהפריע. אבל אני רוצה להגיד משהו – נראה לי שבשנייה הזאת אני בין ותיקי הבית, מאלה הנוכחים, ויש הרבה יותר ותיקים ממני: ריבוי נתונים בנאום לא משאיר בסוף דבר. תאמיני לי שאם היית מקריאה את השמות עם פתיחה ועם סיום השיר, היינו זוכרים הרבה יותר ממה שרצית להגיד.


לקחתי לעצמי. אני אזכור זאת.


תודה רבה. אני מאוד מודה. ממש קטונתי, ואני מתנצל. חברת הכנסת לסקי, בבקשה.


תודה, כבוד היושב-ראש. כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אנחנו מציינות ומציינים היום את יום המאבק באלימות נגד נשים. ביום המיוחד והקשה הזה, במקום לדבר על נתונים, כמו שאמר היושב-ראש, אני דווקא רוצה לפנות לאלה שמאזינות לנו, לאלה שצופות בנו וחוששות או נמצאות במצב של סכנה. פורום מיכל סלה, זכרה לברכה, אשר נרצחה על ידי בן זוגה, ביחד עם מומחים ואנשי מקצוע, יצרו חמישה סימנים שמעידים למעשה כתמרורי אזהרה, מזהירים מפני מצב של סכנה במשפחה עבור נשים. אני רוצה מכאן להקריא את הסימנים האלה ולהזכיר לאלה שנמצאות במצב של מצוקה שהן לא לבד ושאפשר להיחלץ מאותם מצבים מסכנים. 

תמרורי האזהרה הם לפי ראשי התיבות א', ז', ה', ר', ה', באופן הזה: האות א' מסמלת את המילה אובססיביות. השאלות שאת צריכה לשאול את עצמך כדי לדעת אם בן זוגך אובססיבי הן: האם את נמנעת ממפגשים חברתיים שרצית ללכת אליהם כי צפית התנגדות מבן זוגך? האם הוא מחטט לך בנייד או בולש אחרייך? האם מצאת את עצמך מוחקת התבטאויות שלך או תיעוד של שיחות טלפון או אנשי קשר? האם הוא מעיר לך על מבטים ברחוב או על הלבוש שלך? אם אחד מאלה – סימן שבן זוגך אובססיבי כלפייך.

האות ז' מסמלת זוגיות דו-פרצופית. האם את מנסה להזכיר לעצמך מה את אוהבת בו? האם הוא נוהג לטעון שאת האשמה הבלעדית גם בדברים שאינם קשורים אלייך? האם הוא מתלונן שאת תמיד מתייחסת אליו רע? הוא אף פעם לא מרוצה ממך? האם הוא משפיל אותך או מתבטא באלימות מילולית? כל אלה יכולים להעיד על זוגיות דו-פרצופית.

האות ה', הבאה לאחר מכן, מסמלת הקטנה. כדי לדעת אם יש הקטנה במערכת יחסית, צריך לשאול: האם הוא עיין בטלפון שלך ללא רשותך? האם הוא עוקב אחרי סדר יומך, בעצמו או באמצעות אחרים? מתחקר על עניינייך? האם הוא יותר מדי רוצה לדעת איפה היית ומה עשית? האם הוא מתנגד בחריפות לקשרים שלך עם אנשים, נשים או גברים מסוימים?

האות ר' שלאחר מכן מסמלת רגישות קיצונית. כדי לדעת אם יש את זה במערכת היחסים שלך, צריך לשאול: האם הוא ביקש ממך להיות חברותית ולהראות בפומבי שאת במצב רוח טוב גם כשאת לא חשה כך? האם הוא מסכן ומסוכן – פעם מסכן, עדין, רעב לאהבה וזקוק למישהי שתטפל בו, ופעם תוקפן ומפחיד? האם הוא מבקש סליחה, קונה לך מתנות או פרחים ומבטיח שלא יתנהג בצורה פוגענית בפעם הבאה?

האות האחרונה, עוד פעם ה', מסמלת את הקדוש המעונה. כדי לדעת אם בן זוגך מתנהג כקדוש מעונה, יש לשאול: האם יש לו היסטוריה של התמכרויות? האם יש לו גישה לנשק? האם הוא תוקפן? האם הוא מפחיד אותך? מזהיר אותך מפני אלימות?

אם אחד או יותר מהסימנים נשמעים לך מוכרים, חייגי 118 למוקד משרד הרווחה, או למוקד עמותת ל"א – 6724*. חשוב מאוד לשתף גורם מקצועי וקרוב או קרובת משפחה. כלל ברזל שפורום סלה מגדיר למצבים מסכני חיים הוא שלב הפרדה מבן הזוג. לכן, חשוב ברגעים כאלה לשתף גורם מקצועי ולקבוע ייעוץ וליווי מקצועי.

אני פונה לנשים שנמצאות בסכנה או לכאלה שמכירות נשים הנמצאות במצב סיכון: בבקשה, אם אחד מתמרורי האזהרה הללו נמצאים בחייך, קומי ועשי מעשה.

אני מודה מכאן לפורום מיכל סלה, זכרה לברכה, על עבודת הקודש הזאת, שאני בטוחה שבכוחה להציל חיים כדי שאף אחת מכן לא תהיה חלק מהסטטיסטיקה העגומה. תודה רבה.


תודה רבה. תודה על העמידה בזמנים. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה.


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, אנחנו כולנו מציינים את היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים – בעיה כואבת, בעיה שצריכים כמובן למגר מהשורש, לפעול בכל הכוחות ובכל הכלים נגד האלימות הזאת, שהיא אסורה גם מבחינה חוקית, גם מבחינה הלכתית, גם מבחינה תורנית, מבחינה יהודית – מכל בחינה, מכל דבר בין-לאומי, אין שום הצדק והצדקה לאותה אלימות פרועה, שאנחנו רואים שהיא הולכת וגואה – גם לפי המספרים וגם לפי הנתונים – כלפי אותן נשים, שנזקקות לאחר מכן להגיע לכל מיני מקלטי הגנה בכל מיני מקומות ברחבי הארץ.

 אני רוצה לציין שבאמת האלימות בתוך המשפחה גורמת – זו רעה חולה לאו דווקא רק בין הבעל לאשתו, שזה דבר מאוד מאוד חמור, כי התורה תמיד מקפידה על נושא של שלום בית, של תקינות, של אישות וזוגיות מוצלחת. וכמה התורה מרעיפה עצות כיצד אדם חייב לכבד את אשתו, כפי שחז"ל אומרים, "ומכבדה יותר מגופו", כך שבאמת אנחנו יודעים כמה חשיבות ישנה לבריאות בתא המשפחתי. כאשר אנחנו רואים שבאמת בני הזוג מתפקדים בצורה טובה ונפלאה זה גם כן משפיע, ההרמוניה הזו, גם כלפי הילדים בבית, כלפי בני המשפחה. אנחנו רואים באמת איך שהילדים גם פורחים טוב יותר, מחונכים טוב יותר, כשהם פחות נחשפים לדברים מהסוג הזה, אלימות כזו או אחרת בתוך הבית. 

חז"ל מציינים לנו בספר דברים, לגבי אותה בעיה שמוגדרת בן סורר ומורה, שמספרים אותם מורים לצוות הדיינים – הם באים אליהם לספר להם: "בננו זה – – – איננו שמע בקלנו", סורר ומורה, זולל וסובא, ועוד כהנה וכהנה דברים שעושה הבן – מדגישים חז"ל במסכת סנהדרין ואומרים: שאיננו שומע בקולנו – יש דגש על המילה "בקולנו"; חז"ל באים ואומרים שאם חלילה ההורים, או אחד מההורים, הם חירשים או אילמים או דברים מהסוג הזה, אותו בן נפטר מעונש של בן סורר ומורה. מה הסיבה? הסיבה היא שאותו ילד גדל בחממה ללא כלים מתאימים. אם ההורים לא יכולים לטפל בילד בגלל שהם לא שומעים אותו, כי יש להם איזה מחסום או מגבלה מסוימת, אתה לא יכול להאשים לעולם את הילד. הילד ודאי לא אשם. "איננו שומע בקולנו" – עד כדי כך שנוצר מצב לפעמים שההורים בעצמם רבים זה עם זה. איך אתה יכול לבוא ולהאשים את אותו ילד שחלילה הוא יוצא לתרבות רעה או מתנהג בצורה לא הוגנת? 

 אלה דברים שחייבים לדעת, שחלק מתוך המכה הזו של האלימות בתוך המשפחה הוא שאנחנו רואים חינוך לקוי אצל אותם ילדים ורואים את זה לאורך כל הדרך. גם הילדים עצמם מסגלים לעצמם את אותה תופעה של אלימות ורואים את זה כדבר נורמטיבי: בבית הספר, לאחר מכן אתה רואה את זה גם כן בעבודה או בצבא או בכל מקום אחר שהילד הזה הולך אליו. הוא בעצם רגיל לאותה האלימות הפראית הזו. אז לכן באמת הכול מתחיל מהורים תקינים, מהורים טובים, שהבעל ידע שברגע שהוא חלילה מכה את רעייתו הוא מרסק את כל הבית, הוא מרסק את כל המשפחה. 

אלימות זה אל-מוות. חס וחלילה זה יכול להביא גם כן למוות גשמי, יכול להביא למוות רוחני, למוות תרבותי, למשפחה אומללה. חייבים לחזק את תרבות השיח. אנחנו קראנו לפני כמה שבועות בפרשה את המשפט שמלווה אותנו אלפי שנים, את העם היהודי: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו". אנחנו יודעים שאנחנו, העם היהודי, קולו של יעקב, יודע להסתדר בחיים עם אותו קול יפה שניחן בו מבורא עולם. ידיים זו לא התרבות היהודית; אלימות זו לא התרבות שלנו. חייבים למגר את זה, לתת סדנאות בכל מקום אפשרי – בבתי הספר, בתיכונים, בכל מקום, להעלות ולהציף את הבעיה הזו ולדעת שבאמת אלימות היא לא רק אלימות שמתחילה בהכאות, חלילה – זו גם אלימות מילולית, גם אלימות פיזית, גם אלימות כלכלית, כל דבר. בסופו של דבר, כשמחברים את הכול מקבלים תוצאה גרועה ביותר. החינוך של הילדים בבית הופך להיות אסון.

אני רוצה באמת לחזק את אותן נשים שנמצאות באותם מקלטים מוגנים. הייתי בכמה מהם בתפקידי הקודם כראש העיר בית שמש, וגם אחד המקלטים היה סמוך אלינו והייתי צריך להגיע לשם. אנחנו יודעים שאתן עוברות חיים לא קלים, אבל אנחנו בטוחים שבמוגנות שלכן אנחנו שומרים עליכן, ואנחנו חייבים – וזה המקום לקרוא לשר הרווחה ולכל מי שנוגע בדבר: תעשו את הכול כדי שיהיה להן נעים ונוח באותם מקלטים ושיהיו להן חיים טובים יותר. תודה רבה.


תודה רבה. חברת הכנסת וולדיגר. אמרתי נכון הפעם? תודה.


כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אלפי אלפי נשים נמצאות במצבי סיכון בכל רגע נתון. ברוך השם, ישנה עלייה מבורכת במודעות, והנושא הזה בהחלט נמצא על סדר-היום שלנו. יחד עם זאת, אני רוצה לשתף את כולכם במקרה שהיה אמור לצעוק אליכם מכל כותרת אפשרית, אבל לצערי הרב זה לא קרה. למה? כי מדובר באוכלוסייה הכי חלשה. כן, נכון, אתם יודעים, בריאות הנפש. סיפור מזעזע, אז תנשמו רגע עמוק. תנשמו, כי זה באמת לא נעים לשמוע. 

ג' מאושפזת באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארצנו הקדושה. הוריה מבקרים אותה כמעט כל יום, אם לא כל יום. כל יום באים, דואגים ועוטפים אותה. לא מדובר בבחורה צעירה; היא בשנות ה-40 לחייה. ביום ראשון שעבר, ממש לפני שבוע וקצת, נפלו על אביה השמיים. אם לא די באשפוז ובהיות בתו בתוך בית חולים פסיכיאטרי – תאמינו לי, זה לא נעים – כשהיא מאותגרת במחלה מאוד מאתגרת, חיכתה לו הפתעה מאוד מאוד לא נעימה, וזה בלשון המעטה. ג' ואביה נפגשים בחצר בית החולים של המחלקה שהיא נמצאת בה, והיא אומרת לו: אבא, תהיה חזק – אני מספרת ויש לי קול ודמעות בעיניים – אבא, תהיה חזק. הוא מדמיין לעצמו למה הוא כבר צריך להיות חזק, והיא אומרת לו: עברתי אונס במחלקה, אחד האחים אנס אותי. אחרי שהאב התגבר על הקושי, וכך גם ג' עצמה, היא מסרה לו את בגדיה, שעליהם לטענתה יש כתמים וראיות על מה שביצעו בה, ואפילו נתנה לו דגימת שתן. האב לקח את הדברים, את הבגדים, גם התחתונים וגם העליונים, ועם דגימת השתן רץ למשטרה ומסר את החומר שבידיו. כמובן שהוא ציפה שחוקר מומחה מין – יש היום פרוצדורה איך מטפלים בזה – שכך יטפלו במקרה הזה, אך לא כך היה. חוקר רגיל דיבר איתו, הנהן לו בראש, אמר לו: אתה יכול ללכת הביתה, והוא הלך הביתה. עבר יום, עברו יומיים, עברו שלושה, הוא בקשר עם ג', הוא מגיע לבקר אותה, היא שואלת מה קורה, כי לה אין כוח לטפל בזה. היא אמרה לו: אבא, זה גדול עליי בכמה וכמה מידות, טפל בזה אתה. 

ביום רביעי הוא מבין שאין ברירה, הוא ניגש שוב לתחנת המשטרה והוא שואל מה קורה. מספרים לו שהחוקרת שמטפלת בנושא נמצאת בחופש בים המלח בסוף שבוע. היא תגיע בתחילת השבוע, וביום ראשון היא תטפל בזה. סליחה? שבוע ימים עובר מהתלונה ולא עושים כלום עם הדבר הזה? איפה אתם? אני לא יודעת אם אתם מכירים את העובדות, אבל ברגע שמוגשת תלונה על אונס, אז הדברים צריכים להיעשות מייד, בלי לדבר עכשיו על הפגיעה בראיות הפורנזיות, שצריך לטפל בזה מייד, לא לחכות שבוע ימים. אבל כן, זה מה שענו לו. למה? אני לא רוצה לחשוב שזה כך, אבל כנראה כי היא מאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש. 

האב התקשר לקרן נויבך, ואני חייבת להגיד לה פה תודה מעל במת הכנסת. היא התקשרה למשטרה – היא או מישהו מצוות התוכנית שלה – ואכן, בזכות הדבר הזה התקשרו לאבא ביום חמישי, למוחרת היום, ואמרו לו: תקשיב, אבא יקר, תבוא בבקשה לתחנה עם הבת שלך ועם הבדיקות. מה לבוא עם הבת שלי? תגיד לי, קראת את התיק? הבת שלי מאושפזת בבית החולים לבריאות הנפש, איך אני אגיע איתה? עם כל הכבוד לכם, שוטרים נכבדים, קחו את עצמכם, סעו לבית החולים ותתייחסו לתלונה הזאת כמו לכל תלונה אחרת. ועל איזה בדיקות אתם מדברים? את כל מה שיש לי הבאתי לכם. 

 טוב, היו שם קצת צעקות וצרחות, ככל הנראה – שוב, לא הייתי נוכחת באירוע – ובאמת ביום שישי הגיע שוטר לבית החולים ודיבר עם ג', עם המתלוננת. אני לא אלאה אתכם, אני גם לא יודעת את כל העובדות, אבל אני כן אגיד שלצערי הרב נודע לבית החולים על האירוע הזה. אני לא יודעת איך, אולי על ידי המשטרה, אולי על ידי התוכנית של קרן נויבך, אז – אני לא אגיד מי, וקודם כול, ג' ביקשה לא לפרסם את הדברים ולא להגיד באיזה בית חולים מדובר, כך גם האבא, אבל כן, מסתבר שמנהל המחלקה כמדומני דיבר עם ג' ואמר לה: את יודעת מה את עושה? את הורסת משפחות. את הורסת משפחות – של אותו אח.

עכשיו, חבר'ה, תבינו, מדובר באישה – כל אישה שהיא בריאה בנפשה ובגופה קשה לה ללכת להתלונן על אונס, וכאן מדובר באישה במצב הכי קשה שיש, ובא מנהל מחלקה ואומר לה: תפסיקי לבלבל את השכל, את משקרת, את הורסת משפחות. אבל לא, זה לא נגמר שם. גם לאב התקשרו מבית החולים – או הזמינו אותו, אני לא יודעת בדיוק את הפרטים – ואמרו לו בכל דרך אפשרית: תמשכו את התלונה, אתם הורסים, אתה לא מבין, היא עובדת, היא עובדת על עצמה, היא מדמיינת את זה, זה לא באמת קרה. תגידו לי, מה, אתם השתגעתם? מישהו בדק את זה? המשטרה עוד לא התחילה לבדוק אז אתם כבר יודעים מה בדיוק קרה שם? וככה זה, לצערי הרב. 

אני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי, אבל אני כן אגיד שלצערי הרב הסטטיסטיקה מדברת לבד, לא צריך לדבר יותר מזה; תלונות כאלה, סופן להיסגר. קורה לא פעם ולא פעמיים ולא שמונה, שבעצם מיחסים לאנשים שמתלוננים בתוך בתי החולים – עכשיו תקשיבו לי: בתוך בתי החולים בבריאות הנפש קורים מעשים כאלה, גם על ידי מתמודדים אחרים, בינם לבין עצמם, וגם על ידי אנשי הצוות, לצערי. הם אנשים צדיקים, אבל יש גם – לא כולם כאלה.


לסיכום.


לסיכום אני רק אומרת שמדובר פה במערכת יחסים מאוד מאוד מורכבת עם חסרי ישע, עם אנשים שיש יחסי מרות ביניהם. צריך להתייחס לזה בכל כובד הדין ולחקור את זה בדרך הכי הכי חמורה שצריך, וזה לא קורה. 

אז, כן, לסיכום אני אגיד שאני מאוד מקווה שהתלונה הזאת תיבדק עד תום. הלוואי שיימצא שזה לא קרה, אבל יכול מאוד להיות שזה קרה, ויש לבדוק את זה כמו שצריך. ואני כן מבקשת פה לשנות את השיטה, לשנות את הגישה, להתייחס אחרת למתמודדי הנפש, ובוודאי לאלה שנמצאים במחלקות הסגורות. וכמובן, ברמה האופרטיבית, להקים חדרים אקוטיים בבתי החולים הפסיכיאטריים. תודה. 


תודה רבה. שוב, אני מבקש לעמוד בזמנים, חברי הכנסת. נא להעיף מבט על שני השלטים מימין ומשמאל. כשהגעתי לכאן ב-2013 זה הדבר הראשון שלימדו אותי. אי-אפשר להמשיך כך, אני מבקש. תודה. חברת הכנסת יאסין, בבקשה.


כבוד היו"ר, חברות וחברים, אני מקווה שאתה מבין למה כל כך קשה.


גם לי כואב.


זה כואב יותר מדי, באמת. וכגודל התופעה כך באמת הרצון לא סתם לדבר על זה, אלא לחלחל את זה, ושהאנשים בכל מקום יפנימו את מה שעובר. ביום הזה, היום הבין-לאומי למניעת אלימות כלפי נשים, לצערי הרב, אנחנו מדברים על אחת מתוך שלוש ברחבי העולם שחווה אלימות. ואלימות זה לא רק רצח נשים; אלימות, לצערי הרב, זה גם אלימות מילולית, נפשית, פיזית, כלכלית, ויש לנו מכל הסוגים, ברוך השם. 

אצלנו בדת, הנביא (אומרת בערבית: אדוננו מוחמד, שליח האל, עליו השלום, אמר: התייחסו לנשים יפה. מי שמכבד אותן מכובד ומי שמשפיל אותן שפל.) זאת הייתה הצוואה של הנביא. לקחת את הנשים בידיים טובות, להתייחס אליהן בכבוד, לדבר אליהן בכבוד, כי זה מעיד על האופי של הבן אדם. 

 לצערי הרב, מתחילת השנה, ואני לא רוצה להלאות בנתונים, אבל 21 נשים נרצחו, ומתוכן 12 נשים ערביות. האחרונה שבהן היא עאישה עבאדי, שכנראה נרצחה על ידי בעלה. מה שמצער הוא שרוב המקרים, יותר מ-50% מהמקרים, מוכרים ומדווחים ללשכות הרווחה, למשטרה, לרשויות, לכל מי שצריך; לצערי הרב, יותר מ-75% מהתיקים נסגרים. ואם נדבר על אחוזי הפיענוח של התיקים, אנחנו יורדים עוד למטה. 

אני לא יכולה שלא לדבר – במיוחד בשבוע הזה, שהיה לנו גם את יום המורה, המורה – על זה שאתמול בבוקר היה ניסיון רצח של מנהלת בית ספר ביישוב שלי, עראבה. מכאן אני שולחת איחולי בריאות לאותה מנהלת חרוצה, מסורה, שכל מה שהיא עשתה זה באמת למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, ומה היא קיבלה? כדורים. מזל שזה היה רק ברגליים, אחרת היינו מוסיפים עוד מספר. וכואב לי לדבר על הנשים האלו, שהן נשים, בנות, אימהות, ילדות, שלכל אחת ואחת מהן היו חיים שלמים וחלומות שהן רצו להגשים. 

אני חושבת שחובה עלינו כרשויות, כמדינה, כמדיניות, לקבוע סדר-יום אחר. לא רק לחלום שבבוא הזמן כשנציין את היום הבין-לאומי למניעת אלימות כלפי נשים לא נספור נרצחות ומתים, אלא להגיד: עשינו, שמנו תוכניות, מיגרנו את התופעה, יכולנו להציל חיים. אני כן מאמינה שזה אפשרי. ואני רוצה להגיד שזה מתחיל בחינוך. חינוך תחילה, חינוך מגדרי, אשר מכבד את האדם באשר הוא, אשר לא נותן עליונות לילד על הילדה ולא נותן זכות ואפוטרופסות, שרק בגלל שהוא ממין כזה והיא ממין אחר אז יש לו את הזכות להרים יד או ליטול חיים. אני חושבת שכל זה יכול להיות רק אם באמת נשים תוכניות ונשים את המשאבים הדרושים לכך ונעקוב אחרי הביצוע שלהם. תודה רבה. 


תודה רבה לך, חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, על הדברים החשובים, שבאמת ניכר שבאו מתוך הלב, ואני בטוח שגם נכנסו ללבבות. נכבד את חברת הכנסת שרון רופא אופיר. גברתי, תעלי ותבואי לשאת את דברייך. 


תודה רבה, אדוני היושב-ראש.


בבקשה. עד חמש דקות לרשותך.


 עוד שנייה, ברשותך, אני רק אסדר פה את הדפים שלי ונתחיל. היי, אתה, כן, כן, אתה, הפעם אני מדברת אליך. ותסלחי לי, תסלחי לי, אחותי היקרה, אה? בינינו, יותר מדי הרבה שנים שאנחנו מדברות עלייך. ואת, את בכלל לא רצית להיות חלק מהסיפור הזה, לשמוע אמירות שמקטינות אותך, לספוג קללות. כשהוא קינא לך בפעם הראשונה, אז, עוד כשיצאתם, חשבת שזה מחמיא. ואז הגיעו ההערות על אורך החצאית, ואחר כך השאלות עם מי דיברת ולמה איחרת לחזור מהעבודה. בהמשך התחתנתם. הוא היה בחור טוב, אחד שמפנק ומביא פרחים, וכשהגיעה הסטירה הראשונה היית בשוק, אבל הוא כל כך כל כך הצטער, והבטיח שזה לעולם לא יקרה יותר. אתה זוכר שהבטחת? אז כן, אתה, אני מדברת אליך. אנחנו, אני ואתה, לא באמת מכירים, אבל אתה יכול להיות השכן שלי, או החבר שלי לעבודה. אתה יכול להיות חובש כיפה, ואתה יכול להיות חילוני או ערבי או יהודי. כן, אתה, שהגעת בסך הכול מבית נורמטיבי – זה מה שאמרו עליך כותרות העיתונים אחרי שרצחת אותה. 

אז תספרי לי, איך זה יכול להיות? איך זה יכול היה להיות אחרת? מה אנחנו מפספסים? אנחנו, שמדברות ופועלות כל כך הרבה שנים נגד אלימות כלפי נשים. אולי, אולי, תגיד לי, אולי זו הענישה שלא מספיק מרתיעה? או שבכלל תוכניות השיקום שאתה ופוגעים רבים כמוך לא מגיעים אליהן בכלל? או שאולי היה צריך להתחיל עוד הרבה קודם, בשלב שבו היית ילד. אם היינו דואגים לחינוך לשוויון מגדרי מגיל לידה ועד כיתה י"ב, היא – כן, זו שהייתה אשתך – היום הייתה איתנו.

אספר לך שהשבוע אנחנו שוב מציינים את יום המאבק באלימות נגד נשים. וכן, לפי נתוני האו"ם, 243 מיליון – 243 מיליון, אתה קולט? – נשים ונערות בגילי 15 עד 49 היו נתונות לאלימות מינית או גופנית או כלכלית מצד בן זוגן רק ב-12 החודשים האחרונים. כן, הנתונים לא משקרים: אחת מתוך שלוש נשים חוותה אלימות בשלב כזה או אחר בחייה. אולי אתה לא יודע, אבל המגפה – זאת, הקורונה – הקפיצה את המספרים. מנתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת – כאן, שלנו – עולה כי בתקופת הקורונה חל בישראל זינוק במספר התיקים שנפתחו במשטרה. בזמן שבארץ ובעולם אנחנו מתמודדים עם נגיף הקורונה, אז נגיף האלימות הולך וזקוף ראש.

ואני אומרת לך, אם נמשיך לציין את יום המאבק באלימות, היום הכל-כך חשוב הזה, ונדבר רק על הנפגעות, לא עשינו כלום. כדי שנשים לא יהפכו לעוד מספר בסטטיסטיקה, בוא נשנה. הפעם אני בוחרת לשים את הספוט עליך ועל רבים כמותך. אנחנו חייבים, חייבים, לחייב תוכניות שיקום לגברים אלימים. אתה יודע שב-66% מהמקרים, אלה שמורשעים בעבירות של אלימות במשפחה – הם נכנסים לכלא לשנה בסך הכול, ואז הם בכלל לא צריכים להשתלב בתוכניות שיקום.  בואו תחשבו על זה רגע: יד אחת עוצרת, שולחת לכלא, והיד השנייה משחררת פצצה, שברור שזה רק עניין של זמן עד שאותה פצצה תתפוצץ.

 עלינו לפעול להכנסת תוכניות חינוך לבתי הספר, לפעול לקדם שוויון מגדרי. הממשלה הזאת הביאה איתה רוחות אחרות של שינוי, בשורות חדשות. עוד לפני שאישרנו את התקציב הזה, שר האוצר אביגדור ליברמן העביר תקציב לתוכנית למאבק באלימות נגד נשים. חלק מאותו תקציב מיועד, בפעם הראשונה, להרחבת תוכניות השיקום – לך, לאנשים כמוך, לעוד גברים כמותך. יש ארבע תוכניות כאלה. והשר עודד פורר העביר בכנסת הקודמת, כיושב-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, את החוק החשוב כל כך, חוק שלילת אפוטרופסות. וכמוהן ישנן עוד הצעות חוק רבות נוספות שהגשתי. אבל כל זאת לך כבר לא יעזור, כי היא שהייתה אשתך כבר איננה. את הסטירה שחטפה ממך, את המכות, ההשפלות, סימני האלימות, אנחנו לא הצלחנו למנוע. גם כשאיימת שבסוף תשחט אותה, לא מנענו, ואתה הצלחת.

 אני אומרת לך מכאן היום – אני מבקשת להסתכל לך ולרבים כמותך בלבן של העין ולהגיד: זה לא בושה ללכת לטיפול. אתה יודע למה? כי גבר אמיתי לא מרים יד על אישה. תודה רבה.


תודה רבה לחברת הכנסת שרון רופא אופיר. יסכם את הדיון השר לביטחון הפנים עמר בר לב.


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יום המאבק באלימות נגד נשים התחיל עבורי הבוקר בפגישה עם ילדיה של רחל אייזנשטדט, זיכרונה לברכה, ליד קברה. רחל, זיכרונה לברכה, נרצחה לפני כחודש בלבד בידי בן זוגה, אויב מבית. אויב שבתוך נשמתו דגרה אלימות; אלימות אכזרית שהופנתה כלפי מי שנתנה בו את מבטחה. כאשר ספד לה בדם קר רק יום אחד בלבד לאחר שרצח אותה, ובטרם נכלא, הוא אמר ברגע אחד של אמת: אני אשם בכל מה שקרה.

 ביום שכזה, ולזכרה של רחל, אנו זקוקים לחשבון נפש חברתי וציבורי. ואכן, ארגון האומות המאוחדות בחר לייחד, מהשפע האין-סופי – "שפע" במירכאות, כמובן – מהשפע האין-סופי המצמרר של גילויי אלימות בעולם, יום אחד בשנה רק למאבק באלימות נגד נשים. נדמה לי שכולנו – לפחות רובנו – יודעים היטב מדוע, וגם מסכימים שזו בחירה מוצדקת. אף על פי כן, נכון בעיניי לצטט מעט מנימוקי ההחלטה שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם באמצע דצמבר 1999, הקובעת את 25 בנובמבר, בכל שנה, כמועד לאזכורו של מאבק זה.

אנו מכירים בכך – אומרת ההחלטה – שאלימות נגד נשים ביטאה בהיסטוריה את יחסי הכוח הלא-שוויוניים בין גברים לנשים, הובילה לשליטה בהן, לאפלייתן ולמניעת קידומן המלא, והייתה מנגנון חברתי מכריע להכפפתן לגברים, וכן בכך שנשים וילדות כלולות באופן שלם ומלא ובלתי מעורער בזכויות האדם האוניברסליות ובכך שיש לחסום כל ניסיון לפגוע בזכויותיהן אלה. וכן הביעה חרדה מהמצב שבו נשים אינן נהנות באופן מלא מזכויות האדם ומחירויות היסוד המובטחות בהן ומהכישלון רב השנים להגן עליהן ולקדמן.

היום הבין-לאומי הזה נקבע, כמצוין, מתוך ההכרה בכך שיחסי כוחות לא שוויוניים בין גברים לנשים מובילים לשליטה בהן, לאפלייתן ולאלימות. יחסי הכוחות האלה הוטמעו במערכות, במנגנונים ובמדיניות, והם אלה שאפשרו – ולצערנו, עדיין מאפשרים – את האלימות נגד נשים.

אלימות במשפחה עטופה לא פעם בהצדקה רעיונית מהסוג של שלמות המשפחה מעל הכול, כמו גם במגזרי בערות מסוימים, שבהם עדיין עולה הטענה שחובת האישה לציית לבעלה. אלימות זו לא פעם אינה פיזית אלא מילולית ונטולת סימנים או סממנים חיצוניים. הסביבה החברתית מגבילה ביותר את יכולת האישה למחות או להתגונן או לעזוב, אם בנימוקי כבוד ואם בנימוקים דתיים.

ההחלטה באו"ם, לפני 22 שנים, המשיכה תהליך של שינוי המתרחש בעולם כבר עשרות שנים. לא בכולו, למרבה הצער – ראו את אפגניסטן בימים אלה, את איראן ועוד – אבל בחלקים נכבדים ממנו גם אצלנו. MeToo הרי גם כאן. דוגמה בולטת לשינוי אצלנו: הסרט "מציצים" של אורי זוהר, למי שמכיר וזוכר, המתייחס בחלקים מתוכו באופן קליל ומשעשע ומשועשע לתרבות האונס. בצעירותי, ובמשך שנים רבות, היה סרט זה להיט מצליח. והיום, 50 שנה בלבד לאחר הפקתו, מעורר אצל רבים דחייה וצמרמורת.


 השר יציין – – –


 הטרדות מיניות אסורות אצלנו, פורמלית וחוקית, כבר הרבה מאוד שנים, ונחשבות לחריגה מכל נורמה סבירה של התנהגות אנושית. אבל מהאיסור עד לחלחולו לעומק, אפילו למערכת המשפט, עבר זמן, לקח זמן. סיפור שמרת הידוע הוא דוגמה – גם פסק הדין הראשון וגם השני. כולנו ראינו ושמענו, ואף על פי כן, סקרים שונים עדיין מלמדים שבדור המבוגר יש שמפקפקים ביכולת ואפילו בצורך לשנות מסורת ארוכת שנים, וגם בדור הצעיר לא הכול טוב – אני מזכיר לכם את קפריסין ואת אילת ועוד.

במשך דורות נשאו על גבן נשים רבות מדי את מחיר השתיקה, אך לא עוד. בשנים האחרונות אנחנו עדים ועדות לשינוי דרמטי: נשים אמיצות שמחליטות להיחשף ולדבר. לפני כחודש נפגשתי עם נפגעות עבירות מין, יחד עם איגוד מרכזי הסיוע והלובי למלחמה באלימות מינית, כחלק מתהליך שמטרתו להקשיב וליישם. החלטנו לצאת לדרך של שיתוף ציבור, שתתמקד בהליך הגשת תלונה במקרים של עבירות מין. המהלך יחשוף את הפערים והפגמים בהליך, במטרה להביא לשינוי ושיפור, כך שנפגעות עבירות מין ירגישו בטוחות לפנות לעזרת הרשויות; פעולה שכשלעצמה דורשת תעצומות נפש רבות. 

 אני לא אשכח את מי שאמרה לי באותה פגישה נפגעת עבירת מין, כשהיא ביקשה להסביר למה החליטה לדבר בסופו של דבר ולספר מה שקרה. היא אמרה: לי זה כבר לא יעזור, אבל אני מדברת בשביל אחרות. אני מחזק את כל הנשים שנפגעו ונאבקות למען אחרות, למרות הקושי האדיר שיש בלפתוח את הפצעים הללו מחדש. אני מצדיע לכל הנשים שנאבקות יום-יום על מיקומן ומעמדן ונלחמות בתופעות הללו. 

המחויבות הראשונה שלי כשר לביטחון הפנים היא לשים את הדברים על השולחן כמו שהם. חטאנו ביחס לנפגעות, ביישנו אותן, העברנו אליהן אשמה, ביקשנו מהן לא לעורר מהומה, לשכוח, לחזור הביתה, למרות שידענו לאן אנחנו שולחים אותן. לא שאלנו מה קרה. העלמנו עין. שגינו. שגינו שקידשנו את מוסד המשפחה על פני הביטחון האישי של נשים, על פני האפשרות שלהן להיות חופשיות מאימה. כשלנו – כשלנו במניעה. הצענו להן מקלטים ופלסטר במקום צדק וביטחון. הרחקנו אותן ולא את התוקפים. דרשנו מהן לשלם את המחיר האישי, הכלכלי, החברתי. הגענו כשכבר היה מאוחר מדי. יש לנו עדיין בעיה תרבותית. עלינו קודם כול להכיר בה, ואז לטפל בה מן היסוד; עלינו לדאוג לשוויון הזדמנויות לשני המינים; עלינו לחנך את הילדים שלנו לשוויון מגדרי; עלינו להעצים נשים ולהילחם בתופעה זו בכל אמצעי. דם נשים אינו הפקר, ובוודאי לא חייהן. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי לאתר ולזהות מוקדם; עלינו לעצור את הדלת המסתובבת של ענישה קצרה; עלינו להציע שיקום. אנחנו חייבים לספק ביטחון והגנה, להדליק את האור בכל פינה חשוכה, להקשיב בסבלנות, לבנות אמון, לחקור את האמת עד תום ולהציע צדק. 

הממשלה שלנו, שמחויבת למאבק החוצה מפלגות – אנחנו, ביחד, בעבודה משותפת, מקיפה ואמיצה, נוכל לתקן. החזון הוא מצב שבו תוכל נערה ללכת לבדה בלילה לביתה מבלי לפזול בחשש לצדדים. חזון אידיאלי רחוק, המותנה בשינוי התודעה וקשור למסגרות המחנכות ולערכים המוקנים בהן, אבל אסור לוותר עליו. על מרחקנו מחזון זה מעיד דוח מבקר המדינה על שנת 2019 ולפניה, שפורסם ביוני 2021, ובו נתונים על כל הנוגע לאלימות בין בני זוג ולטיפול בתופעה ובאנשים. 

 אבל בלי לציין את חלקנו – של המשרד לביטחון הפנים – וחובתנו בהתמודדות עם האלימות נגד נשים, לא ניתן. ולכן אזכיר כמה מהיוזמות האחרונות של המשרד לביטחון הפנים, הנוגעות למניעת אלימות נגד נשים ולטיפול במקרים של אלימות כזאת מכל הסוגים ובכל הגילים. אנו מקדמים הצעת חוק ממשלתית לפיקוח אלקטרוני על הגורם המאיים במקרי אלימות במשפחה – כמובן, בעקבות הצעת החוק הפרטית שלך, חברת הכנסת תומא סלימאן; אנחנו מציעים תיקון בפקודת בתי הסוהר להחרגת אסירים מסוכנים של אלימות במשפחה ועבירות מין משחרור מינהלי; אנו מוסיפים 11 מחלקי משפחה – כולם ביישובים ערביים, וזאת בנוסף ל-16 מחלקים הפועלים כבר היום. המשטרה גם לקחה על עצמה את הסדרת שמירתן של הערכות במקרי אונס, כך שתובטח יכולתן של נשים להתלונן גם כעבור זמן רב; אנחנו בתהליך של רפורמה בהליכי הגשת תלונות במשטרה על עבירות מין במטרה להגן על הנפגעות; הרחבנו את אמצעי הזיהוי והאכיפה כאשר יש חשד לשימוש בסמי אונס; הגברנו את פעולת היישום של חוק צריכת זנות, ובתוך חמישה חודשים עלה מספר הדוחות מ-15 ל-750; אנחנו מרחיבים את ההדרכות וההכשרות לגורמי מקצוע בשירות בתי הסוהר המטפלים באסירי אלימות במשפחה. אין לי ספק שהדרך שעלינו לעבור עדיין ארוכה, אבל אנחנו עליה, אנחנו בדרך, ולא נעצור עד שנגיע. תודה רבה. 


 תודה רבה לשר לביטחון הפנים, גם על הדברים החשובים וגם על העשייה הרבה שמשרדך עושה בנושא הזה. אני מציע שאנחנו נסתפק בתשובת השר ביחס לדברים. מקובל עליכם?


 כן. 




 בבקשה, הודעה למזכירת הכנסת. 


 תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק משק הדלק (קידום התחרות) (תיקון) (תיקון מס' 3), התשפ"ב–2021, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. 


תודה רבה. 




 אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום – ציון יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, מס' 683, 732, 855, 932, 933, 947, 963, 964, 968 ו-971. זהו נושא שהיום נדון וקיבל ביטוי גם בשדולה ובכנס שעשתה חברת הכנסת שירלי פינטו יחד עם חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, ובאמת עם עשייה גדולה ותהודה גדולה ברחבי המליאה. תודה רבה על כך. 

אני גם מתכבד לקבל בברכה ולארח בכנסת את אביתר לרנר, שבאמת הביא את סיפורו באומץ ובגילוי לב נדיר, על ההתמודדות היום-יומית עם תסמונת הטורט, ודרכו את עולמם של רבים שנמצאים בקרבנו ושמתמודדים עם מצבים שונים ומורכבים. אני רוצה לומר לך שריגשת מדינה שלמה בדברים הכנים ששיתפת, ואני מקווה שבדברים שלך ובכנות שלך החברה תדע להתייחס אחרת, ברגישות ובהבנה ובקבלה מלאה, כפי שראוי. תודה רבה לך וברוך הבא. זו גם הזכות שלי לברך את רפאל בוסידן, שמתרגם היום את השידור של מליאת הכנסת לשפת הסימנים. 

 וכעת אני מזמין את חברת הכנסת שירלי פינטו לשאת דברים. בבקשה, גברתי. ובאותה הזדמנות נברך את האורחים שהגיעו ליציע הציבור – תודה רבה לכם שבאתם. 


 (אומרת דברים בשפת הסימנים, להלן תרגומם: אדוני יושב-ראש הכנסת – – –)


 עד חמש דקות. 


 (עד חמש דקות. אני אעשה מאמץ. יש קצת פערי תרגום, אבל אני מתאמצת). 


 אנחנו נתחשב. 


 (תודה רבה. אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני מתרגשת לציין את יום שוויון הזכויות הבין-לאומי לאנשים עם מוגבלויות בכנסת. היום הזה מוקדש להגברת החשיבות והמודעות להשתלבותם של אנשים עם מוגבלויות בכל היבטי החיים. תכליתו של היום לחייב את כולנו לזכור ולהזכיר שבישראל חיים יותר ממיליון וחצי אנשים עם מוגבלויות, שמהרגע הראשון שאנחנו קמים בבוקר ועד שאנחנו הולכים לישון בלילה אנחנו חווים קשיים וחסמים שנובעים מאי-הנגשה סביבתית. כן, הדברים הטריוויאליים ביותר: בין שלגלות בכניסה שקופת החולים אינה נגישה עם רמפה או שירות לשפת הסימנים, ובין שלהגיע לתיאטרון ולהבין שהגישה חסומה, ובין שלחפש עבודה ולגלות שמעסיקים לא לגמרי מעוניינים להעסיק אדם עם מוגבלות. 

 קמתי הבוקר בהתרגשות גדולה. עצם זה שאני עומדת לפניכם, פרלמנטרית חירשת דוברת שפת הסימנים, שמתמודדת וחווה בכל יום עבודה את אותם חסמים של אדם עם מוגבלות. את עיקר פעילותי בכנסת ישראל אני משקיעה בקידום הנושא הזה, להפיכתו לאחד הנושאים המרכזיים ביותר בסדר-היום. אני עושה כל שביכולתי כדי שאנשים עם מוגבלויות לא יישכחו מאחור ולא יירמסו – לא במשמרת שלי. 

חבריי חברי הכנסת, טרמינולוגיה משנה מציאות. לכן דווקא היום יש לי בקשה מכל אחד מכם: אנחנו חייבים להפסיק עם המילים הללו, "הם" ו"אנחנו". הם – האנשים עם מוגבלות, להם קשה, צריך לעזור להם, צריך לגלות חמלה כלפיהם. לא עוד. אנחנו לא שם, ואתם לא שם. אנחנו כאן כולנו חיים ביחד במדינת ישראל, אזרחי המדינה. לנו יש חובות וגם זכויות. כולנו אוהבים את הארץ, משלמים מיסים, משרתים אותה, אוהבים ומתאהבים, מקימים משפחה. אולי קיימת שונות, אבל אסור לנו בגלל שונות זו להמשיך ליצור חומות סביבנו. בגלל אותן חומות רבים מאותה אוכלוסייה נעלמו כליל מהרדאר הציבורי. מדובר באחד החסמים המהותיים למימוש הפוטנציאל להשתלבותם בחברה. 

אנשים עם מוגבלויות הם לא נכי מחמד. לא מביאים אותם לבית הספר אחת לשנה להרצאה מעוררת השראה או להופעה מרגשת. זה טוב וחשוב, אבל המטרה האמיתית היא שכולנו יחד נחיה כאן, מתוך התפיסה שנגישות היא ערך בסיסי ביותר, הכרחי ביותר, שהחובה הזאת חלה על כולם, גם על המגזר הפרטי וגם על המגזר הציבורי. המדינה צריכה לקחת בה חלק מתוך תפיסה של זכות ולא חסד. 

 לאחרונה סיירתי בעשרות רשויות מקומיות בישראל. לצערי מצאתי תשתיות ירודות ובולטות בהיעדרן בתחום הנגישות. זהו פועל יוצא של הזנחה ומסמוס של שנים רבות. לא עוד. רבותיי, אני מכריזה כאן במליאת הכנסת על תחילתה של מהפכת הנגישות העירונית. אני מתכוונת להוביל אותה, לעבור עיר-עיר מדן ועד אילת ולשלב כוחות יחד איתכם. אני פונה אליכם ורוצה שכולנו ניקח חלק ביצירת המציאות הזאת לא פעם בשנה וגם לא פעמיים, אלא כשגרת חיים, להורים, לסבים, לסבתות, לדודים, לילדים עם מוגבלות ובלי מוגבלות – יחד כולם. תודה רבה). 


 תודה רבה, חברת הכנסת שירלי פינטו קדוש. אנחנו עוברים לנואם הבא, חבר הכנסת יעקב אשר. בבקשה, אדוני. אפילו עמדת בזמנים, חברת הכנסת פינטו קדוש. 


 חברת הכנסת פינטו, את מוכנה לתרום לי את חצי הדקה? 


 יש חברי כנסת שאמרו שהם עייפים מהבוקר. אז בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. 


 תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, בתורה מופיע פסוק שמצווה אותנו: "לא תקלל חרש". שואל הרמב"ם: רק חירש אסור לקלל? מה פירוש? מה התורה באה ואומרת לנו? אומר הרמב"ם שבוודאי, אף אחד לא יכול לזלזל ולא לקלל, אבל גם אם אתה אומר את זה למישהו שאתה חושב שהוא לא שומע כי הוא חירש, לך כאדם אסור לומר ככה ולחשוב ככה. מה שהתורה באה ומלמדת אותנו זה לא אם ההוא ייפגע, אלא איך אתה מסתכל על האחרים, איך אתה מרגיש כלפי אחרים; והציווי הוא עלינו, על כל אחד מאיתנו. הציווי שלנו הוא שאנחנו צריכים לשמור על כבודו של כל אדם, עם מוגבלות ובלי מוגבלות. זאת החובה שלנו כבני אדם וזאת החובה שלנו כחברה. 

 אדוני היושב-ראש, אנחנו כולנו יצירי כפיו של בורא עולם. לכל אחד מאיתנו יש חסרונות ויש מעלות – חלקם נראים לעין וחלקם לא. אבל מוגבלות איננה חיסרון, היא לפעמים דבר שרואים אותו, אבל מוגבלות – יכול להיות אדם שיש לו מוגבלות בעניין אחד אבל יש לו כישרון פי כמה וכמה מאחרים בנושא אחר. זה תפקידנו כבני אדם, שכל אדם ירגיש שהוא והאדם עם מוגבלות שווים. אבל כמחוקקים האחריות שלנו כאן בבית הזה היא רבה יותר; היא לא רק להיות בני אדם ולדאוג לכך ברמה האישית, אלא אנחנו כמחוקקים צריכים לגרום לכך שהשוויוניות הזאת שתהיה בין כל אדם ואדם תקודם על ידי חקיקה מתאימה ותיעשה בצורה כזאת שנבטיח שכך הדברים יהיו.

כי התרומה שלנו לדבר הזה כאנשים – אני מוכרח לומר לך, אדוני היושב-ראש, יש מפעל אדיר של עמותת עזר מציון; בחודשי הקיץ או בחגים הם עושים נופשונים לילדים מיוחדים עם מוגבלות – מביאים את הילדים לשבוע או לכמה ימים של כיף, גם כדי להקל על ההורים, שיוכלו לנוח. זאת חוויה פשוט יוצאת מגדר הרגיל. יש הרבה בציבור שאני מכיר – יש כמובן בכל הציבורים – הרבה בחורי ישיבות ובנות סמינרים שמתנדבים בנופשונים הללו, והם באים להיות צמודים: כל אחד מקבל ילד אחד או ילדה ואחראי עליהם. אני זכיתי ושניים מילדיי היו הולכים שנים לנופשונים הללו – דבר שלא האמנתי, שהבן שלי, עם אותו בחור, שייקח על עצמו טיפול בילד, כולל לחתל, להאכיל. פגשתי את הרב צ'ולק, המייסד והצדיק הגדול הזה של עזר מציון, ואמרתי לו: תדע לך דבר אחד, התרומה שהמפעל הזה עושה לילדים הללו ולנערים האלה היא דבר אחד – מה שזה עושה לילדים שלנו, לנערים ולנערות שבאים להתנדב, זה דבר גדול, זה דבר ענק. כך אנחנו צריכים לחיות את הדברים. כולנו יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא. 


 אמן. 


 אתה רוצה שאני אסיים, אני מבין. 


– – –


 בדרך כלל כשאנחנו רוצים שמישהו יסיים אומרים "אמן". 


 אבל יש לך עשר שניות. 


אבל יש לי עוד 43 שניות. קודם כול אני מצטרף ל"אמן" שלך, ואני רוצה שתצטרף איתי לעוד דבר: בכנסת הקודמת הגשתי הצעת חוק, שעברה ועדת שרים והגיעה לוועדת הרווחה, שבה ביקשתי, כחלק מחוק הביטוח הלאומי, להפסיק להשתמש במונח "נכה", אלא "אדם עם מוגבלות" – גם לפי חוק הביטוח הלאומי וגם בנושא של קצבת נכות וכו'. לא האמנתי איזה קשיים רגולטוריים כאלה ואחרים פתאום – וכמובן, כולם מתכוונים לטוב, וניסו לעצור אותי. אני אמשיך את זה הלאה ואנסה להעביר את זה עכשיו. ואני חושב שהדבר הזה הוא חשוב, כי זו דקלרציה שהיא מהות, היא לא סתם, בטח בביטוח הלאומי. אבל עד שאני אצליח להעביר את זה בעזרת חברי הכנסת, אני קורא באמת לכולנו, חברי הבית הזה, להשתמש במושג הזה, "אדם עם מוגבלות", ולא "אדם נכה". המילה "נכה" היא מילה נכה, היא לא מילה עם מוגבלות; היא מילה לא נכונה, שלא משקפת. אדם עם מוגבלות – כולנו יש לנו גבול ומוגבלות, חלק רואים, חלק לא רואים. כולנו שווים. ואני חושב שביחד נוכל אנחנו בתפקידנו לקדם גם נושאים שעברו – אני מוכרח לשבח את יושבת-ראש ועדת הרווחה על סדרת תיקונים שנעשו בחוק הנכים, שעבר עכשיו בחוק ההסדרים. שיבחתי גם בוועדה – כן, כן, מהאופוזיציה.


 תודה.


 מי אתה ומה עשית איתו, חבר הכנסת יעקב אשר?


 מה?


 לא, לא, זה לא נכון, אדוני. זה ממש לא נכון. זה ממש לא נכון.


 מה הוא אמר?


מי אתה – – –


 הוא קצת ירד עליך.


 לא, לא, הוא לא ירד עליך. ממש הפוך.


מי אתה ומה עשית?


לא. מי אתה ומה עשית ליעקב אשר. זה מה שהוא שאל.


 אהה.


 אני אמרתי שזה לא נכון.


זה אותו יעקב אשר שאתה מכיר.


 לגמרי, לגמרי.


 אבל אני רוצה באמת לשבח אותה, כי באמת נעשתה עבודה גדולה. יש עוד עבודה. באמת, סגרו הרבה מאוד פינות בכל הנושא של קצבאות הנכים; גם אני תרמתי תרומה קטנה, בעזרתה, לעניין הזה, בהסתייגות שלי שהתקבלה. ולכן אני אומר: זה תפקידנו. כאנשים נעשה את תפקידנו; כחברי כנסת אנחנו צריכים לדאוג לדברים. תודה רבה.


 זה עכשיו היה זמן על חשבונו של חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. תודה רבה, חבר הכנסת יעקב אשר. יוראי להב הרצנו, בבקשה. חבר הכנסת, נא תפוס את מקומך. בבקשה, אדוני, עד ארבע וחצי דקות לרשותך.


אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, את הדברים שלי היום, יום הציון בכנסת לאנשים עם צרכים מיוחדים, אני בוחר לפתוח בדברים שכתב אביתר לרנר, בחור צעיר שריגש מדינה שלמה כשחשף באומץ את תסמונת הטורט שאיתה הוא מתמודד ואת החוויה הקשה שחווה באחת מנסיעותיו באוטובוס. וכך כותב אביתר: תמיד התביישתי לדבר על מה שאני מתמודד איתו כל יום, אבל היום אני מרגיש שאני חייב לשתף ולחשוף קצת מהדברים שאיתם אני מתמודד בשל הטורט. היום עליתי לאוטובוס מתל אביב לצפון, ידעתי שהולך להיות לי קשה. איך שעליתי על האוטובוס, ביקשתי מהנהג את המיקרופון שאוכל לעדכן את כל הנוסעים שלא ייבהלו, שלא יבינו מה אני רוצה מהם. לאחר ההסבר, הלכתי לשבת מאחור, ולידי התיישבו חבורה של נערים ונערות. הנסיעה התחילה, ואיתה התחילו הפרצופים ועיקומי הפנים. אמרתי לעצמי "אתה רגיל לזה", וניסיתי שלא להתייחס. לאחר כמה דקות הם התחילו לצלם אותי לאינסטגרם שלהם ואמרו לי: תנבח, ילד, תנבח. הם פתחו קבוצת ווטסאפ והתחילו לכתוב: "עדיף שיחליפו אותו בכלב. על הקולות הוא לא שולט, ואני גם לא אשלוט על הכאפות שהוא הולך לקבל עוד מעט". ישר צלצלתי בפעמון בשביל לרדת מהאוטובוס, כי לא יכולתי יותר. ירדתי רחוק מאוד מהבית, והתקשרתי לאימא בוכה בשביל שתבוא לקחת אותי, כי לא הצלחתי להתמודד עד הבית. את הדברים שלו אביתר מסכם כך: תהיו אנושיים, יש עוד מלא אנשים כמוני שמתמודדים עם טורט או עם בעיות אחרות. היה לי חשוב לספר מה שחוויתי, שאולי בפעם הבאה שתראו בן אדם עושה דברים לא רצוניים תחשבו פעמיים לפני שאתם בוחרים לצחוק עליו. 

 חבריי וחברותיי חברי וחברות הכנסת, היום אביתר יושב כאן איתנו במליאת הכנסת – שלום, אביתר – חזק יותר, זקוף יותר, אבל עדיין אולי חושש מנסיעת האוטובוס הבאה, מהמפגש הבא עם בני גילו, ובעיקר חושש או מודאג מהדרך הארוכה שיש לכולנו, לכל החברה שלנו, עוד לעבור. אביתר, אני רוצה להגיד לך תודה רבה על האומץ שהפגנת, על האומץ לחלוק ולשתף את החוויה המטלטלת שעברת. אמרתי לך לפני שעליתי כאן על דוכן הנואמים שהפכת בימים האחרונים להיות הפה של רבים אחרים שעדיין מסתתרים מאחורי חומות הבושה. למרות שאולי לא בחרת בכך, אתה עכשיו הפכת להיות השליח של אותם רבים.

חברות וחברים, המחויבות הבסיסית שלנו היא להזכיר לנו כל יום מחדש לקבל את האחר ולא לחכות לשינוי אלא להביא אותו בעצמנו באורח אקטיבי. חברה נמדדת באופן שבו היא מתייחסת למי שזקוק לה; אנחנו נמדדים באופן שבו אנחנו מתייחסים לאלו שזקוקים לנו. למזלנו החברה הישראלית היא רב-גונית, היא מורכבת מהרבה אנשים, הרבה אנשים שונים. עלינו לנצל את השוני הזה כיתרון ולא כחולשה, ודאי לא ככלי ניגוח. רק אם נחיה בחברה שבה כל אחד מאיתנו רואה את השני, שבה אנשים רגישים לצרכים של האנשים האחרים, לאתגרים ולקשיים שלהם, רגישים ומכילים ובוחרים לראות אותם – כנראה שגם נסיעת האוטובוס הבאה שלך, אביתר, ושל רבים אחרים, תהיה פחות כואבת, פחות מרתיעה – נסיעת האוטובוס כפרפראזה לכל התמודדות אנושית בחיים שלנו. 

 יחד עם שותפיי בכנסת ובממשלה אני נחוש להמשיך ולקדם שילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים במגוון רחב של תעסוקה, מגורים וחיים. זאת הרי המחויבות הבסיסית שלנו להבטיח להם, לכולם, את היכולת לרדוף אחרי החלומות שלהם ולקיים חיים מלאים כחלק בלתי נפרד מהקהילה שבה הם חיים, חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. זה מגיע להם, אבל זה בעיקר מגיע לנו, כפרטים וכחברה. 

תודה רבה, ותודה לך שוב, אביתר, ולסבא, שהגעתם היום לכנסת. הנוכחות שלכם כאן מרגשת אותי מאוד. אז תודה רבה.


 תודה רבה לחבר הכנסת יוראי להב הרצנו, וברוכים שוב תהיו, משפחת לרנר. אנחנו עוברים לדובר הבא. יעלה ויבוא חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, בבקשה. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. 


תודה, אדוני. כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, לפני שאתחיל את הדברים שלי, גם אני רוצה לברך את אביתר ולהודות לו על האומץ. אני חייב להגיד שכששמעתי עכשיו את הסיפור נזכרתי בכמה דברים שעברו עליי, ברמה האישית, בגלל מגבלת העיניים שסבלתי ממנה. אני זוכר את הבדיחות האלה. ואני באמת חייב להגיד כל הכבוד. כל הכבוד לאביתר, שיש לו את הכוח ואת האומץ לבוא ולשתף. אתה עושה דבר גדול בזה שהאנשים הופכים להיות פחות שקופים, וככה אנחנו נלמד להתמודד יותר טוב עם הדברים ועם האנשים.

היום אנחנו מציינים את היום המיוחד לאנשים עם צרכים מיוחדים. כבוד היושב-ראש, אני רוצה לברך על המאמץ הגדול שנעשה היום בכנסת בעניין הזה. אני כבר פעם שנייה משתתף ביום המיוחד הזה בכנסת, ואני חושב שיש לזה חשיבות גדולה מאוד, כי זה נותן במה לבוא ולדבר בנושא מאוד חשוב לכל החברה. ואני חושב שאחד הדברים החשובים שאנחנו צריכים לעשות זה לשנות את השיח מסביב לסוגיה הזו. השיח הזה אמור להפוך להיות שיח של שוויון בין בני אדם. זה אמור להיות חלק מזכויות האדם. כל המאבק בעניין הזה אמור להיות כחלק מהמאבק שלנו לשוויון בחברה לראיית כל בני האדם כשווים ולמתן שוויון הזדמנויות לכל האזרחים. זה מחייב אותנו לשינוי תפיסה, לשנות גם את הטרמינולוגיה ואת השפה שבה אנחנו חושבים בנושא החשוב הזה. 

אדוני היושב-ראש, אני רוצה למקד את הדברים שלי במחקר חשוב שנעשה על ידי הממ"מ – אני הזמנתי אותו, ואני מברך אותם על העבודה החשובה שהם עשו – לגבי מוסדות שונים למתן מענה לילדים ערבים שיש להם צרכים שונים. יש להם צרכים מיוחדים. האמת שיש פה כמה דברים חשובים שעולים. זה מחקר שנעשה באוגוסט האחרון, ויש שם כמה נתונים מאוד חשובים לגבי מסגרות לילדים בגילי אפס עד שש. המחקר מחולק לילדים בגיל אפס עד שלוש ושלוש עד שש, מחקר די חדש. אחד הדברים המאוד-חשובים זה קודם כול ציון הבעיה שם: יש לנו בעיה של נתונים, אדוני; עשו מאמץ גדול מאוד, אבל יש לנו בעיה באיסוף הנתונים, וברגע שאנחנו לא עושים את איסוף הנתונים כמו שצריך, חלק גדול מבין הילדים שצריכים את העזרה שלנו נופלים בין הכיסאות; הופכים להיות שקופים, אנחנו לא רואים אותם, אנחנו לא יודעים מספיק בגלל החוסר הזה בנתונים. המחקר האחרון המקיף לגבי ילדים עם מוגבלויות נעשה על ידי מכון ברוקדייל ב-1997. העולם עבר מהפכה מאז – גם מספר הילדים וגם העולם בכלל, והתפיסה שלנו לגבי אנשים עם צרכים מיוחדים השתנתה דרמטית מאז. עד לימים האחרונים לא היה עוד מחקר. עכשיו אותו מכון מחקר – אני רוצה לברך אותם על המחקר החדש שלהם; אנחנו הולכים לקדם את הצגת המחקר בשדולה למען אנשים עם צרכים מיוחדים בכנסת, ואני אשמח שכל חברי הכנסת יבואו לשמוע מחקר מקיף חדש לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים בארץ.

 במחקר של הממ"מ הקיים עכשיו בידינו יש כמה נתונים שהם מפחידים, אדוני היושב-ראש. כמעט שליש מהילדים הערבים במדינה עם צרכים מיוחדים – אין להם מסגרות, ואז הם נאלצים ללכת למסגרות שהמדינה קוראת להן מסגרות לאוכלוסייה באופן כללי. זה מכבסת מילים. אלה הן מסגרות לילדים היהודים, ואז, בגלל שאין מסגרות לילדים הערבים – כמובן יש הבדלים בגיאוגרפיה וכל מיני, אבל בכללי לשליש אין מסגרות. עכשיו, מה קורה? דיברנו על זה שיש עניין של שוויון. אנחנו מונעים מהילדים האלה שוויון כבר מגיל אפס, אדוני היושב-ראש. הילדים שהכי הרבה צריכים את העזרה והתמיכה שלנו, אנחנו מאבדים אותם כבר מגיל אפס ומונעים מהם את השוויון בגלל כמה דברים: בגלל חשיבות שפת האם – – –


 אני רק אציין בפניך – הגעת לנקודת הקצה. בבקשה. 


 אני מסיים. אוקיי. אני רוצה להגיד שני דברים מאוד חשובים. גם העניין של שפת האם, אדוני – כולם יודעים מהי החשיבות של שפת האם בבניית האישיות של הילדים, באוצר המילים ובשפה שבה הם חושבים. אנחנו לא נותנים להם את הכלי הבסיסי לתקשר עם החברה שלהם – שפה. בנוסף יש את האלמנטים החברתיים. הילדים האלה גדלים, ואז הם לא נמצאים לא במסגרות שלהם, בשפה שלהם, וגם קשה להם להמשיך במסגרות האחרות, כי העולם הולך ומשתנה ככל שהם גדלים. אז אנחנו לא רק שלא מאפשרים להם – אנחנו מונעים מהם את שוויון ההזדמנויות שמגיע להם. 

יש לנו הזדמנות, עכשיו אנחנו מתחילים לראות יותר את האנשים ואת הילדים האלה. מדובר על מספרים לא גדולים, אדוני היושב-ראש. מדובר על מספרים לא יותר מדי גדולים ביחס לגודל של תקציב המדינה. כל מה שצריך לעשות זה בסך הכול להפוך את הילדים האלה משקופים לנראים ולתת להם מענה, כדי שגם להם יהיה שוויון הזדמנויות להתקדם בחיים. תודה לך.


 תודה לחבר הכנסת סמי אבו שחאדה. הדברים חשובים, אני מקווה שהם גם יבואו לידי ביטוי גם במדיניות הממשלתית להבא. אני מזמין את חברת הכנסת גבי לסקי. בבקשה, גברתי. 


תודה רבה.


בבקשה, גברתי, עד חמש דקות. אם את רוצה להנמיך את הדוכן, שיהיה לך יותר נוח, אז יש לך כפתורים לצידך.


 לא, אני מספיק גבוהה.


זה נכון. בבקשה, גברתי.


כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גם אני רוצה לברך את אביתר – הוא כבר איננו, אבל אני מקווה שזה יגיע אליו – על האומץ, ושהוא דוגמה לכל כך הרבה ילדים וילדות, נערים ונערות אחרים, להיות שלם עם מי שאת או מי שאתה.

היום אנחנו מציינים ומציינות את יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שהוא יום חשוב מאין כמותו. מחויבות עמוקה לצדק חברתי של כל אזרח ואזרחית ושל כל איש ואשת ציבור מובילה באופן אינהרנטי לאמונה שלאנשים עם כל סוגי המוגבלויות עומדת הזכות לשוויון ולשילוב מלא. שיהיה ברור, שוויון ושילוב של אנשים עם מוגבלויות אינו עניין של חסד אלא של זכויות אדם ואזרח. כל אדם נברא בצלם, וכפועל יוצא מכך, לכל אדם הזכות לשוויון הזדמנויות ולמימוש הפוטנציאל הטמון בו או בה. וליד כל זכות ישנה חובה, והחובה היא שעלינו, על הכנסת, על הממשלה, על כל מוסדות הציבור, לפעול כדי לממש את השוויון.

 החובה שלנו היא חובת ההנגשה המלאה לכל האנשים עם מוגבלות, עם כל המוגבלויות ובכל רמות המוגבלות. חברי חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון נוהג לומר שיש בישראל למעלה משמונה מיליון אנשים עם מוגבלויות, כי אין אדם שאין לו מוגבלות. לכן, הראייה צריכה להיות אוניברסלית, והשאלה צריכה להיות תמיד איך אנחנו כולנו מייצרים עיר, מוסד, כיתות בבית ספר, בריכת שחייה וכו' שטובים לכולנו, שכולם יכולים ליהנות מהם, להיכנס אליהם ולהתנועע בהם. רק כשנייצר תודעה שהנורמה היא רחבה וכוללת את כולנו – אז נצליח באמת לייצר שוויון אמיתי.

 "נגישות לסביבתו של אדם היא בעבורו מפתח לשילוב אמיתי בחברה ולשוויון הזדמנויות. בראש ובראשונה עבור האדם עם המוגבלות עצמו, הנגישות נחוצה להשתתפותו במגוון הפעילויות בחברה ככל אדם אחר. אולם לנגישות פן חשוב נוסף, והוא ה'נראות' של אנשים עם מוגבלות בחברה. עצם נוכחותם של אנשים עם מוגבלות בקהילה מביא לכך שילדים כמבוגרים פוגשים ציבור זה ברמה החברתית המיידית". מכאן גם קצרה הדרך לשותפות רבה יותר בחיים הפוליטיים, הציבוריים, החינוכיים, המדעיים. כל זה מתוך דברי ההסבר של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שעבר זה מכבר בכנסת.

 ודבר אחרון – לא מספיקים הצהרות וימים לציון, ואפילו לא מספיקה חקיקה; כדי לייצר מרחב שוויוני ושוויון זכויות בפועל יש צורך בתקציבים כדי לתקן את המרחבים העיוורים – אלה שלא ראו את האחר – וכדי לתכנן לעתיד על מנת לייצר תכנון שהוא שוויוני, שאף אחד לא ירגיש שהוא נשאר בחוץ. תודה רבה.


 תודה רבה, גברתי, על הדברים החשובים. אני מזמין את חבר הכנסת חיים ביטון לשאת דברים. בבקשה, אדוני, יעלה ויבוא. עד חמש דקות לרשותך. חבר הכנסת ביטון, אתה מחברי הכנסת שהכי מדייקים בלוחות הזמנים, אל תשבור את זה. בבקשה.


 אשתדל לא לשבור את זה, אלא אם כן תאיץ בי להמשיך. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בפרשת השבוע האחרונה, פרשת וישלח, קראנו על יעקב אבינו. כתוב בפסוק: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". מלאך שנותר בעולם הזה בעצם פגע ביעקב אבינו ברגלו. הוא הפך לאיזשהו סוג של נכה לזמן קצר. המפרשים מסבירים שלאחר מכן זה תוקן, אבל מסופר שלמרות שיעקב אבינו היה בעל מגבלה כלשהי, הוא בא שלם – כך כותב הפסוק, הוא בא שלם. אנחנו גם יודעים שמשה רבנו היה בעל מגבלה. משה רבנו – ידוע שהוא – – 


כבד פה וכבד לשון. 

חיים ביטון (ש"ס): 

 – – כבד פה וכבד לשון. הוא התגבר והיה לאבי-אבות המנהיגים שלנו. אנחנו יודעים שהתורה שלנו, שמנחה אותנו, מסבירה לנו את מקומו של האדם אשר הוא בעל מוגבלות, גם כלפי עצמו, ביכולת שלו להתגבר על כך, וגם כלפי החברה – איך היא צריכה להתייחס לבעל מוגבלות. 

במדינת ישראל יש כ-1,566,110 מיליון אנשים בעלי מוגבלויות, אחוז גבוה מאוד באוכלוסייה. אחד מהם הוא אחי הגדול, שהוא נכה כבר 25 שנה, מרותק לכיסא גלגלים מגיל 20. ככזה, נוכחתי לגלות על בשרי וללמוד על המדינה שלנו בטיפול בבעלי מוגבלויות ועל הקושי העצום להתקיים כבעל מוגבלות במדינתנו, בין שזה בהתנהלות של מעונות הנכים, בין שזה בביורוקרטיות העצומות שהמדינה שלנו משיתה – אין לי מילה אחרת לומר – על אדם בעל מוגבלות. 25 שנה זה מספיק זמן להבין ולראות מה צריך לעשות פה. 

 לא באתי ביום כזה – שהוא יום חשוב בעיניי, שנקבע להתייחס בו לנושא של בעלי מוגבלויות – לשים פה על השולחן תוכניות עבודה. אבל ודאי וודאי שאנחנו כמדינה, אומה חשובה של העם היהודי, שכפי שאמרתי בתחילה, השתיתה מתחילת קיום האומה את השוויון. ברוך השם, גם מדינתנו חתמה על אמנה באו"ם ומכירה בעניין הזה, לפחות על הנייר. הדבר הזה צריך להפוך מתוכניות לביצוע. 

 אני יודע שיש המון אווירה, המון עבודה, והפגנות נכים. יש קבוצות גדולות – אני אפילו מכיר חלק גדול מהן – שעוסקות בזה ברמה היום-יומית. יש לנו אפילו שרה שמרותקת לכיסא גלגלים. אבל אני עומד פה ביום הזה כדי לקרוא לכנסת ישראל ולממשלה לקחת את הדבר הזה, את השוויון הזה, שהוא דבר בסיסי בחיי אדם – כל היום אנחנו מדברים על שוויון ורוצים שיהיה שוויון לכולם – לקחת את זה כתוכנית עבודה. אני כחבר כנסת שקרוב לדבר הזה אעשה כל מה שאוכל. ביום חשוב זה, אני רוצה באמת לקרוא לשבת לאיזושהי תוכנית עבודה. יש ועדות ויש תוכניות עבודה, אבל אני חושב שצריכים לתת לזה קידום חשוב. 

 בדקה האחרונה שנשארה לי, אני רוצה להזכיר דבר נוסף. מחר אציג פה שאילתה לשרת החינוך בנושא נוסף שקשור למוגבלויות, ודווקא היום אני רוצה להזכיר את זה. יש כ-8,000 ילדים אוטיסטים במדינת ישראל; לצערנו, בשנה האחרונה החליט משרד החינוך, באבחת חתימה של תקנות המנכ"ל, להוריד להם שלוש שעות שבועיות, מתוך חמש שעות שבועיות שיש להם בסך הכול עבור שעות התל"ן. זה בעצם הזמן שהם אמורים להחזיק את עצמם אחרי שעות הלימודים הפורמליות. אני חושב שגם דבר זה צריך להיות. אלה בעלי מוגבלויות מכל הסוגים – והם רחבים. אבל הילדים המתוקים והנהדרים הללו ראויים להסתכלות על הדבר הזה. מחר, בעזרת השם, אני מקווה לשמוע את דעתם, ואני מקווה שהדבר הזה ישתנה. תודה רבה. 


 תודה לחבר הכנסת חיים ביטון, גם על השיתוף וגם על הדברים החשובים. אגב, אוטיסטים – יש ספר מאוד מאוד מעניין וחשוב, "ביום בו תקרא לי אבא", של אביעד פרידמן, שהוא תיאר בו את החוויה ההורית, הזוגית והאבהית בגידול של ילד אוטיסט. כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה. אני מזמין את חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה, גברתי. 


 כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, כבוד השרה, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הינו חוק חשוב. חוק שהרים את הדגל לקראת שינוי תפיסתי ביחס של החברה לאנשים עם מוגבלות. החוק, פשוטו כמשמעו, אוסר על אפליית אנשים עם מוגבלות, ללא תלות בסוג המוגבלות. אלא מה? דא עקא שחוקים רבים רבים במדינת ישראל אשר נוסחו טרם חקיקת חוק שוויון זכויות לא תוקנו בהלימה אליו, והם עדיין משקפים תפיסות ארכאיות, הנשענות על דעות קדומות ביחס לאנשים עם מוגבלות בכלל, ואנשים עם מוגבלות נפשית בפרט. 

 במסגרת חוקים רבים המתנים עיסוק בקבלת רישיון, הוגדרה מחלת נפש – ולא משנה מהי המחלה, ללא כל קשר לסוג של המחלה או לרמת השפעתה על היכולת לעסוק במקצוע – הוגדרה כמחלה מסכנת. מחלה מסכנת, שלא מאפשרת לבן אדם שחלה בה לקבל רישיון לעסוק באותו מקצוע. ולא היא. החיבור הסטיגמטי בין מחלת נפש לבין מסוכנות מונע מאנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית לעסוק במקצועות מסוימים – וזאת פשוט בושה – בלי כל קשר ליכולת האמיתית שלהם לעסוק במקצוע הזה. אין שום סיבה הגיונית לשלול מאדם את הזכות לעסוק במקצועות מסוימים, ובוודאי לא רק בשל מחלת נפש שאיתה הוא מתמודד. 

 חקיקה זו, חבריי היקרים, מעודדת אנשים הזקוקים לסיוע לא לפנות לקבלת הסיוע, מפני שאבחנת המוגבלות הזאת תמנע מהם את הזכות הכי בסיסית לעבוד ולהתפרנס בכבוד. בשל כך, לפני זמן מה הגשתי הצעת חוק, שמאחוריה עומדים כמה ארגונים מהחברה האזרחית. הצעת החוק נקראת: איסור הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי (תיקוני חקיקה). אני אגיד לכם את מקצת החוקים שבהם מופיעה מחלת הנפש. אני רוצה עוד פעם להגיד שמחלת נפש זה שם כולל של לא מעט קשיים, הפרעות ומחלות – דיכאון, מאניה דפרסיה, סכיזופרניה, הפרעת אישיות גבולית ועוד ועוד. לא תמיד יש קשר בין היכולת של האדם שמתמודד עם המחלה לבין המקצוע. היא לא מחלה מסכנת; לא היא ולא שום מחלה אחרת. מה שכן מסכן זה היעדר הטיפול. 

 אנחנו נכנסים לאיזה לופ, ולא מאפשרים להם לעסוק במקצועות שהם ראויים ויכולים לעסוק בהם, בגלל המחלה. לכן אנשים לא ילכו לקבל טיפול ולא ילכו לקבל הצהרה שהם כאלה, כי אם הם יקבלו את ההצהרה, הם לא יוכלו לעסוק במקצוע. אנחנו בתוך דלת מסתובבת ומעגל דבילי לחלוטין. 

 לדוגמה, אנחנו מבקשים לתקן את פקודת הרופאים. אדם שלצורך העניין יש לו סוג של דיכאון, אבל הוא מטופל, והדיכאון לא מורגש בכלל. הוא חי חיים רגילים ומשמעותיים כמו כל אחד אחר, ורמת ה-IQ שלו גבוהה ביותר. גם רמת האבחנה הסוציאלית שלו – הוא מסוגל לדבר, הוא מסוגל לתפקד כמו כל אחד אחר, והרבה מעבר לכך. הוא לא יכול להיות רופא. למה? ככה. כי החוק הזה נחקק בשנת תרפפ"ו, ואז כולנו היינו נגועים בסטיגמות ובאפליה נוראית. כנ"ל לגבי פקודת רופאי השיניים. גם שם מגדירים מחלת נפש – שוב, את כל המחלות בסל אחד – כמחלה מסכנת. גם את זה צריך לתקן. 

אני אמשיך. גם חוק הפסיכולוגים. אני אגיד לכם מה הבעיה – שהחוקים האלה לא נאכפים. כן, שמתי לב, יש לי עוד 45 שניות. החוקים האלה לא נאכפים. פסיכולוגים שמתמודדים עם מחלת נפש כזו או אחרת הם הפסיכולוגים הכי טובים, הכי מצוינים. כנ"ל לגבי עובדים סוציאליים. לכאורה, בן אדם שמתמודד עם מחלת נפש לא יכול לקבל רישיון. 

הגיעה העת, חברים, יושב-ראש הכנסת, שהחוקים האלה יתוקנו, והעוולה הזו, הבושה הזו, שיש בחוקי מדינת ישראל, חוקים שמפירים את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהדברים האלה יימחקו לאלתר – לאלתר – מספר החוקים של מדינת ישראל. אז הינה, בעוד שמונה שניות סיימתי. תודה רבה.


 את תמיד עומדת בזמנים. תודה רבה לחברת הכנסת מיכל וולדיגר. אני מזמין את חברת הכנסת חוה אתי עטייה לשאת דברים. בבקשה, גברתי. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך.


 אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדיי כולם, גברתי השרה, היום אנחנו מציינים את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. כל אדם מתוך חמישה אנשים חי עם מוגבלות מהותית שבאה לידי ביטוי באופן פיזי, נפשי ושכלי. חשוב מאוד ששוויון הזכויות יהיה בראש ובראשונה בהזדמנויות לעבודה. על פי דוח מבקר המדינה בעניין פעולות הממשלה לשילוב בתעסוקה של אנשים עם מוגבלות עולה תמונה עגומה: לעומת שיעור תעסוקה של כ-75% באוכלוסייה הכללית, במקרה של אנשים עם מוגבלויות, מחצית מהם אינם מועסקים. ככל שמחמירה המגבלה, כך יורדת ההשתתפות שלהם בשוק התעסוקה. 34% של אנשים עם מוגבלות חמורה מועסקים בשוק העבודה. 18% מקבלי קצבת נכות כללית, ורק פחות מחמישית מהם מועסקים בשוק העבודה. 

המציאות כיום בשוק העבודה מורכבת, בעיקר לאנשים עם מוגבלויות. הם היו הראשונים שנפלטו משוק העבודה כשפרצה מגפת הקורונה. רבים עדיין לא שבו לשוק העבודה. נכה שאינו מועסק הוא אדם חסר אונים, שיכולת ההשתכרות והעצמאות שלו דלה. הוא אינו יכול להוכיח את עצמו בעבודה.

 מסקנות ועדת לרון, הקוראות להקים גוף שירכז את כלל עבודת הגורמים הרלוונטיים, אינן מיושמות. מטרת הגוף היא להוביל לאיגום תקציבים, לקבוע סדרי עדיפויות ולהגדיל את ההשקעה במדיניות שילוב צודקת. יש לפעול באופן מיידי להשקעה ולניתוב האוכלוסייה הזו להכשרות מקצועיות ולהשמה. הדבר אפשרי אם רוצים. הם לא נטל, אלא נכס שיתרום להעלאת פריון העבודה במשק. גם החוק המחייב העסקת מינימום של אנשים עם מוגבלויות בגופים הציבוריים והפרטיים אינו נאכף כראוי ומיושם רק בחלקו. 

עוד סעיף חשוב מאוד בדרך לקידום שוויון זכויות אמיתי לאנשים עם מוגבלויות הוא הנגשתם של מוניות ואוטובוסים בין-עירוניים. אין כיום אוטובוסים בין-עירוניים או מוניות בין-עירוניות שמונגשים לאנשים עם מוגבלות. כמעט מיליון אנשים אינם יכולים לנוע מעיר לעיר. שיפור הניידות של אנשים אלו יביא תועלות כלכליות נרחבות, כגון הזדמנויות תעסוקה חדשות. בכוונתי לפעול ולקדם הצעת חוק בנושא, שתחייב חובת ביצוע התאמות נגישות פיזית לאוטובוסים בין-עירוניים ולמוניות נגישות בין- עירוניות, בהתאם לפרטים ולהסדרים בתקנות. יישום המלצות דוח מבקר המדינה מחודש אוקטובר השנה והחוק ייתנו הזדמנות שווה לכלל אזרחי מדינת ישראל לשימוש בתחבורה הציבורית באופן מלא. 

נוכחתי לדעת שעניין הנגישות אינו נגמר בתחבורה הציבורית. כיום מתקיים מאבק ארוך ועיקש של אנשים עם מוגבלויות הזכאים לקבל דירה מונגשת ממשרד השיכון. מדינת ישראל חייבת להעניק לאנשים עם מוגבלויות זכויות שוות בכל התחומים בכלל, וגם בדיור הציבורי בפרט. על פי דוח נוסף של מבקר המדינה, התאמה של הסביבה הפיזית והאנושית ליכולות הפיזיות והחושיות של אנשים עם מוגבלויות היא מימוש של עקרונות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, והיא נדבך חשוב המאפשר חיים עצמאיים, מכובדים ושוויוניים בקהילה.

חברי כנסת נכבדים, עלינו מוטלת החובה להתייחס אל האנשים האלה כאל אנשים שווים אלינו. הגיע הזמן לסייע להם להתפתח, ולא לעודד אותם להיות תלויים באחרים ולהסתמך רק על קצבאות הנכות. יש להם יכולות לבנות עתיד מלווה בשאיפות להתפתח. 

אסיים את דבריי בסיפור אישי כואב שנוגע ללב. הגיעה ללשכתי גברת שהייתה שווה בין שווים, וברגע אחד חרב עליה עולמה והיא חלתה בדלקת פרקים, שרק הלכה והחמירה, ואף הובילה לאירוע מוחי. בכל תקופת השיקום שעברה נלחמה ונאבקה כדי למצות את זכויותיה, ולא נחה לרגע דל כדי להעשיר את השכלתה, ואף למדה שני תארים אקדמיים. בכל שלב ושלב בדרך לא ויתרה, אך נפלה בין הכיסאות, ועד היום היא נאבקת – הן במציאת דירה מונגשת והן במציאת תעסוקה ההולמת את כישוריה. היא מתחננת לשילובה במעגל התעסוקה, אך אין מענה, אין אוזניים כרויות ואין מי שיושיט לה עזרה.

כשהושבעתי לכנסת אמרתי: מתחייבת אני. אני מתחייבת להילחם בעבורם בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותי. מכאן אני קוראת לממשלת השינוי, לכל השרים ולגורמי המקצוע הנוגעים בדבר להמשיך לפעול למען האוכלוסייה הזאת ולעשות את השינוי הנדרש. תודה רבה.


 תודה רבה, חברת הכנסת חוה אתי עטייה. חברת הכנסת אבתיסאם מראענה – אינה נוכחת. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, בבקשה, גברתי.


 כבוד היו"ר, חברות וחברי הכנסת, יש לנו שר לברך? שכחתי לברך את אורית בהתחלה כשעליתי.


 היא יצאה לרגע.


 לא נורא, מבורך. אכן, זה טוב שיש ימים כאלה שבהם אנחנו מציינים סוגיות בוערות וחשובות בחיינו כחברה. היום הזה, איך שהוא כתוב – אנשים בעלי מוגבלויות – אני לא חושבת שיש מישהו, בן אדם, שאין לו מוגבלות, אפילו שהיא לא מוכרת. כולנו מוגבלים במקום מסוים, בדבר מסוים. אבל יש בינינו אנשים שעומדים בפניהם אתגרים מיוחדים בגלל דברים שהם נולדו איתם או קרו להם במהלך החיים, והם זקוקים לנו כאנשי ממשל, כקובעי מדיניות, כמחוקקים, כדי להסיר בפניהם את החסמים. הם זקוקים לנו כדי להקל עליהם את החיים.

אני כמעט אחרונת הדוברים פה, ולכן אני לא אחזור על הנתונים ועל הדברים שנאמרו, אבל אני רוצה לזרוק אור על סוגיה מאוד מאוד חשובה, שמעיקה ומעכבת הרבה את אורח החיים הנורמלי שיכול להיות לאותם אנשים, והיא הנושא של הנגישות ושל ההנגשה. וכן, נגישות והנגשה הם כבר מושג רחב. אפשר לדבר על ההנגשה השפתית, וגם חשוב לדבר, ואני רוצה לשים את זה על השולחן, את נושא הנגשת התחבורה הציבורית לאנשים עם צרכים מיוחדים. לא יכול להיות שבן אדם שיכול לתפקד, שיכול לעבוד, שיכול לחשוב, שיכול לייצר ושיכול לתרום לחברה – פשוט מאוד תימנע ממנו האפשרות לצאת לעבודה. למה? כי הוא לא יכול לנהוג בעצמו, כי אין מי שינהג בשבילו, כי אין תחבורה ציבורית בכלל, וגם כי היא לא נגישה. אני חושבת שהסוגיה הזאת היא סוגיה מרכזית, וחבל ששרת התחבורה לא כאן. אני רוצה להפנות את תשומת ליבה לסוגיה הזאת, במיוחד בחברה הערבית, שסובלת רבות מכל הנושא של התחבורה הציבורית. אבל אם אנחנו כבר מתחילים לעבוד על תוכנית של תחבורה ציבורית בחברה הערבית, אז שנתחיל בתמונה כוללת על הדברים ונתחיל לעשות את הדברים בצורה שלמה, ולא להתחיל להגיד: עושים תחנות אוטובוסים, ועושים – לא יודעת עוד מה, אבל לא מנגישים אותן. אני חושבת שחובה עלינו, על כולנו, ביום הזה להזכיר לעצמנו כל יום בעבודה שלנו שיש פלח ואחוז די גדול באוכלוסייה שזקוק לנו.

אני רוצה לזרוק אור על עוד נקודה שאני חושבת שאנחנו כחברה עוד לא בדיוק מודעים לה, והיא שהנושא של מוגבלות או של בעלי צרכים מיוחדים הוא לרוב נושא שיש בו סטיגמה מסוימת, שההורים מתקשים להתמודד איתו והחברה עוד יותר מקשה. יש את נושא האוטיזם, שלאחרונה אנחנו עדים לכך שהתופעה הזאת הולכת וגדלה, והמודעות גם הולכת וגדלה, אבל הטיפול לא בהתאם בכל הרמות ובכל צדדים. לכן, אני חושבת שביום הזה גם חשוב שאנחנו נשים לב לפלח הזה, לקבוצה הזאת, וניתן להם את הפתרונות הנכונים והמתאימים.

אם אנחנו מדברים על בעלי צרכים מיוחדים ועל אוטיזם, אני רוצה להעלות מעל במה זו שוב את הבקשה ואת הצורך של בית ספר אל-ופאא בחורה, שהוא בית ספר אזורי לאוטיזם, שנמצא במבנה שכור בתוך אזור תעשייה, עם כל הרעשים שבו. עד שהיה אישור לבניית בית ספר מיוחד בשבילם, לא נתנו תקציב לתשתיות מסביב. בית הספר הזה מונה 15 כיתות; הבנייה – בונים בית ספר חדש, אבל יש בו רק 12 כיתות. אז אני לא יודעת לאיפה נלך עם שאר הילדים מהכיתות האחרות. אני מקווה באמת לשים דגש על הנושא הזה ועל הסוגיה הזאת שהעליתי אותה לפני, כדי שהילדים יקבלו פתרון הולם. תודה.


 תודה רבה לחברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין. תסכם את הדיון שרת המדע והחדשנות אורית פרקש הכהן. בבקשה, גברתי.


אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. אנשים עם מוגבלות מהווים 20% מהציבור הישראלי, אולם עדיין קיימים פערים וחסמים שמונעים את השתלבותם בחברה.

הערבות ההדדית צריכה להיות חלק מאבן יסוד; לראות חשיבות יתרה בשינוי המודעות בחברה כלפי אוכלוסייה זו ובמאבק על זכותם לחיות ברווחה ובכבוד. שכל אדם עם מוגבלות יזכה לשוויון זכויות מלא ויוכל להשתלב באופן מלא בחברה ולמצות את הפוטנציאל האישי שבו. זהו אחד הנושאים החשובים ביותר שנוגע לערך השוויון – שוויון שהוא הזדמנות לאנשים עם מוגבלות, שהוא נושא חברתי מובהק.

זהו יום שמסמל את האחריות להבטיח את זכותם של אנשים עם מוגבלות להגיע לכל מקום, ליהנות מכל שירות ולהשתתף בכל תחום מתחומי החיים. אדם עם מוגבלות לא מוגבל להגיע לשום תפקיד; הוא יכול להגיע באמצעות כוח הרצון ובאמצעות הכישורים, להגשים ולממש כל חלום. עם זאת, הסביבה והחברה צריכות לעודד את הדבר הזה, והסביבה הפיזית והחברתית צריכות להיות מונגשות ומותאמות. 

 המציאות הקיימת בתחום זה עדיין רחוקה מלהיות משביעת רצון, אך בידינו הכוח לשנות זאת. כחלק ממהפכת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הוקמה במשרד המשפטים נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. משרד המשפטים, ובעיקר הנציבות, פועלים כל השנה על מנת להפוך את החזון של חוק השוויון למציאות. עלינו להסתכל על האתגרים הללו בעיניים פקוחות ולהתגייס לפתרון. לאורך השנים אנחנו רואים עלייה מבורכת בשיעורי התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, אבל עדיין קיים פער. על רקע זה יצאו במשרד המשפטים ובנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בקמפיין ציבורי, שקורא לכל אחד ואחת מאיתנו לפתוח את הדלת לאדם עם מוגבלות – לתת לו או לה את ההזדמנות לממש את הפוטנציאל הגלום בהם. זהו קמפיין יוצא דופן, שיחד עם פעילויות נוספות שהנציבות יוזמת, כגון הרצאות, סדרת מופעים בהשתתפות אומנים עם מוגבלות ואפילו הצגת ילדים לגיל הרך, נועדו לעשות שינוי יסודי בתפיסות העולם של כולנו.

כידוע, החוק מחייב כל מעסיק ציבורי בינוני וגדול לפעול לייצוג הולם של עובדים עם מוגבלות. זוהי חובה חוקית ומוסרית, אבל חשוב להדגיש שיש לה גם היבט כלכלי. גם במשימה הגדולה של הנגשת המרחב הציבורי עדיין יש עבודה רבה לפנינו. חוק השוויון קובע את חובת הנגישות של כל מקום ושירות ציבורי, והנציבות אוכפת את ביצוע החובות הללו. כולנו יכולים לראות את ההתקדמות הגדולה שנעשתה בתחום הנגישות, ועדיין יש אתגרים רבים לפנינו – עוד לא הותקנו תקנות שמחייבות נגישות של מדרכות ומעברי חציה, טרם הושלמו התקנות שעוסקות במערכת הבריאות ועדיין לא נקבעה חובה להנגיש אוטובוסים ותחבורה בין-עירונית. התוצאה היא שעבור אנשים עם מוגבלות קיימים עדיין חסמים משמעותיים של חוסר נגישות, שאינם מאפשרים להם לקחת חלק באופן שוויוני ועצמאי.

גם בתחומי החיים שבהם כבר נקבעה חובת ההנגשה, הביצוע לפעמים מתעכב שנים רבות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מטפלת מדי שנה במאות פניות ציבור בקשר לאפליה והיעדר נגישות, ובמקרים חמורים יותר הנציבות גם תובעת בשמם של האנשים הללו. חרף כל ההתקדמות שנעשתה, עדיין הנציבות נאלצת לטפל במקרים כמו תלמידים שבית הספר שלהם לא הונגש עבורם במשך שנים ולכן הם לא יכולים להשתתף בכל השיעורים, או שהם נאלצים להיעזר בחבריהם כדי לעלות במדרגות, בהיעדר מעלית. 

 על הרקע הזה מקדמים במשרד המשפטים בימים אלו, במסגרת הממשלה, תיקון לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שייתן לנציבות סמכויות אכיפה משמעותיות – הסמכות להטיל עיצומים כספיים. בנוסף לנציבות, גם יחידות אחרות במשרד המשפטים עוסקות כמובן בקידום זכויות של אנשים עם מוגבלות: הפרקליטות, הסנגוריה הציבורית, הסיוע המשפטי והאפוטרופוס הכללי. כולם פועלים, כל אחד בתחומו, על מנת להתאים את ההליכים המשפטיים השונים לצרכים הייחודים של אנשים עם מוגבלות ולאפשר להם אוטונומיה ועצמאות.

ואם אני יכולה להוסיף כאן להודעה מטעמו של שר המשפטים בסוף – הזכויות של אנשים עם מוגבלויות הרבה פעמים גם נובעות מהתשתית של המשפט הכללי, של שוויון, של חוסר אפליה, וגם זה מהווה בסיס ליצירת תקדימים חשובים. על כולנו מוטלת האחריות לפעול להשתלבות ולשילוב של אנשים עם מוגבלות בחברה – כחברי כנסת וכמקבלי החלטות, כמעסיקים, כהורים, כאזרחים. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות עוד כדי לראות את האנשים עם מוגבלות בחברה שלנו כאן בכנסת, במקומות העבודה, באוטובוס, בבית הספר, ולפתוח עבורם את הדלת. תודה רבה.


תודה רבה לשרה אורית פרקש הכהן, ואני מציע שנסתפק בעמדת הממשלה ביחס לדברים בהצעה לסדר-היום הזו.


– – –


אני חושב שהיום – כל היום דנו בזה, גם בוועדות וגם בשדולה, והיה פה דיון ממצה של הרבה מאוד חברי כנסת. נראה לי שנסתפק בעמדת הממשלה.


מקבל את עמדתך כשאתה צודק.


תודה רבה. 



 חברים, אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום – ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הצעות לסדר-היום מס' 396, 549, 640, 667, 917, 939, 949, 953 ו-961, ואני מזמין את חבר הכנסת אופיר סופר לומר דברים. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך.


 אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני גאה להימנות עם פצועי צה"ל וגאה לכאוב מדי יום את הפציעה שלי, פציעת הקרב, ואת אובדן החברים. אני רוצה להגיד ששניים מן היוזמים של היום הזה – יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון חבר הכנסת רם בן ברק וחבר הכנסת מופיד מרעי – שניהם אחים שכולים ושניהם עם עבר ביטחוני מפואר. ואני לא מתחיל לחשוב שכאבי בכלל מתחיל לעמוד במחיצת הכאב שלהם, אני רק חושב שיש בכאב הזה של כולנו איזשהו חום שמחבר אותנו למקשה אחת, להיות עם אחד ולהיות מה שאנחנו. 

אבל ברשותכם, אני רוצה לספר על סגירת מעגל, ממש לפני שבוע, שקרתה לי לאחר 25 שנים, שמבחינתי היא מקבלת משמעות מאוד מאוד מיוחדת. בקרב שבו אני נפצעתי כמ"מ צעיר, איבדתי פקודים, מפקדים, חברים, חבר טוב – חבר ילדות טוב, מיקי דדוש, זיכרונו לברכה – הקרב הזה היה מאוד משמעותי ומכונן בשבילי. במהלך הקרב הזה נפצעתי כמה פעמים – בהתחלה פציעה קלה, ואחר כך פציעה יותר חמורה, ואחר כך עוד אחת – כל 20 דקות. אבל היה לי ברור שלאחר שנפצעתי בפציעה הראשונה, הקלה – והיא הכניסה כך את האינרציה להמשך – שאני ממשיך להילחם. זה קרה אולי מכמה סיבות, אבל הייתה סיבה אחת חזקה ומשמעותית: אני זכרתי את מה שאמר מפקדי בצנחנים חגי מרדכי; הוא אמר שכשמפקד בצה"ל נפצע – זה נורמה שהוא צריך להמשיך להילחם. ממש בשנייה הראשונה שנפצעתי זה רץ לי כמו איזה הבזק כזה. אולי זו הייתה כותרת במעריב ואולי בעיתון אחר – הדברים שלו התפרסמו, כי חגי סירב לקבל צל"ש על התפקוד שלו. הוא נפצע בהיתקלות שהייתה בלבנון, בקרב, המשיך להילחם ונפצע בצורה יותר קשה, וזה מה שהוא אמר. 

אז לארן צבאג, זיכרונו לברכה – זה חבר, בן מחזור שלי – הייתה אזכרה בשבוע שעבר ל-26 שנים. חגי היה אז המפקד. אני לא הייתי באזכרה של ערן – אני חושב שהייתי בשבעה, ואולי בשנה הראשונה, ומאז שנים לא העזתי ללכת. והלכתי בשבוע שעבר, ושם שמעתי את חגי מספיד את ארן. ארן הסתער בסיטואציה מבצעית מאוד מיוחדת, וגם הוא זכה לצל"ש על הפעילות שלו, צל"ש לאחר מותו. אבל חגי ציטט מפקד במארינס, שאמר בספר – שאני לא זוכר איזה, ספר אחר – חגי ציטט מפקד במארינס, והציטוט אומר כזה דבר: אתה לא בוחר את שדה הקרב שלך – אלוהים עושה זאת בשבילך, אבל אתה קובע את הנורמה במקום שבו הנורמה לא נקבעה. ואני פגשתי את המילה הזאת, נורמה, בפעם השנייה, והבנתי שמי שבעצם עיצב לי את הנורמה בשדה הקרב היה חגי מרדכי. הוא זה שאמר שכשמפקד בצה"ל נפצע הוא צריך להמשיך להילחם. חגי, דרך אגב, חזר להיות מפקד על גדוד 202, ואני חזרתי, לאחר השיקום שלי, לפקד תחתיו כמ"מ.

אני חושב, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, סגן השר, שגם אנחנו כאן בבית המחוקקים מחויבים לקבע ולייצב את הנורמות הערכיות של מדינת ישראל, וגם אנחנו נדרשים לאומץ לב בעיצוב הנורמות. השירות ביחידות הטכנולוגיות, יחידות כמו 8200, חשובות ומשמעותיות ככל שיהיו, הפך למשאת נפשם של רבים מהמיועדים לגיוס. מעמדו של לוחם בצה"ל נשחק, אך אני אומר שחובתנו לקבע נורמות. ואני חושב שמי שבחר, אדוני היושב-ראש, לסכן עצמו עבור הארץ הזו, הוא ורק הוא ראוי להיקרא לוחם. אני חושב שחובתנו המלאה לטפל ולשקם את כלל פצועי צה"ל ומערכות הביטחון, אך הנורמה הערכית היא שחובתנו עולה עשרות מונים בשיקום פצועי המערכה, פצועי הלחימה. כך גם קבעתי כשהקמתי את הוועדה הפרלמנטרית, ועדת המשנה שעסקה בנפגעי פוסט-טראומה בעקבות לחימה. 

 כפי שציינתי היום, ביקשו ממני אנשים חשובים לעסוק בכלל נכי צה"ל, ואני אמרתי שאני עוסק דווקא בלוחמים. אני חושב שהחוב של מדינת ישראל עומד בראש ובראשונה ללוחמים שנתנו מדמם ומנפשם בשדה הקרב, כמו גם באימונים – אימונים שהם אימונים בעצימות גבוהה ואימונים באש שכרוכים בסיכון – וכלפיהם זה החוב הראשון. אני חזרתי עכשיו מפגישה עם לוחמי השייטת. אנחנו מוכרחים להסתכל על האירועים האלה בצורה אחרת לגמרי. ואני חושב שעיקר המשאבים של אגף השיקום והמאמצים צריכים להיות מופנים ללוחמים באופן חד-משמעי וברור. גם אם האמירה הזאת היא לא כל כך פופולרית – האמירה הזאת אולי דורשת מאיתנו מעט אומץ ציבורי – אנחנו חייבים לעצב את הנורמה, וזו הנורמה הערכית שמדינת ישראל צריכה. 

חבריי חברי הכנסת, אתמול הבאנו למנוחות את אליהו קיי, השם ייקום דמו, שנרצח על ידי מחבל מתועב בירושלים. אליהו עלה לארץ בגפו, שירת בצנחנים, למד תורה ומת מות קדושים עבור ירושלים ובעבור הארץ הזו. עם ישראל שב לארצו ומצוי מאז הקמת המדינה במלחמה מתמדת על קיומו בארץ הזו. הטיפול בנפגעי פעולות האיבה, כמו הטיפול בנכי צה"ל, יונק את כוחו ומשמעותו מהחוב המוסרי של המדינה לדאוג ולסייע למי שנפלו בעבור הארץ הזאת. זו הנורמה. כך נפעל. אני מבקש לאחל רפואה שלמה לכלל פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ובשם מדינת ישראל להגיד תודה לכולם.


תודה רבה על הדברים החשובים של חבר כנסת אופיר סופר. כולנו מצטרפים לקריאה שלך לאיחולי החלמה. אני מזמין את חבר הכנסת צבי האוזר, בבקשה, לשאת דברים. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך.


 תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, האמת שקצת קשה לי, או לא קל, לעלות אחרי שאופיר סופר עמד כאן וגם שיתף אותנו בסיפורו האישי ובתחושותיו האישיות. חברים, העובדה שחלמנו והגשמנו את חלומנו לחדש ריבונות של העם היהודי בחבל הארץ הזה – כאן, בין הים התיכון לנהר הירדן – עלתה לנו בדמים רבים; בנופלים, בראש ובראשונה, אבל גם בעשרות אלפי פצועים שמשלמים בגופם ובנפשם את מחיר מימוש חלום העצמאות והחירות, במובן העמוק וההיסטורי של המילה, של העם היהודי. 

כמו שהוזכר כאן לפניי, רק לפני יומיים התרחש פיגוע נוסף בעיר העתיקה, שבו נרצח אליהו קיי, זיכרונו לברכה, וארבעה נוספים נפצעו באותה פעולה איבה. וזו דוגמה – עוד דוגמה קשה, לצערי, אחת מיני רבות – שאנו משלמים לאורך השנים בשל ההתעקשות שלנו כן לחיות כאן בחופש ובחירות ולממש את ריבונותנו. 

במצטבר נפצעו כ-28,000 אנשים בפעולות איבה – מספר בלתי נתפס, כשחושבים על זה – ו-58,154 אנשים מכלל גופי מערכת הביטחון הוכרו כנכים, נכי צה"ל. אני רוצה לחדד ולומר: הגם שהמחיר הוא כבד, הוא איננו בר השוואה למחיר במוות, בשכול, בפגיעה בנפש וברכוש ששילם העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות. 

חבריי חברי הכנסת, ישראל היא חברה מתקדמת; היא מדינה מפותחת, שמשלמת מחיר דמים ומתמודדת עם היקף משמעותי של פצועים. ישראל, אפשר להגיד, היא עדיין מדינה קטנה מוקפת אויבים, שסובלת ממעשי איבה, מפעולות טרור, ממלחמות, כאמור, מאז הקמתה. הקושי הזה – את המחיר הזה, שאותו אנו נושאים, יש לתעל לשני אפיקים: האחד – להבטיח את כבודם, את רווחתם, של אלה ששילמו בגופם ובנפשם את אותו מחיר קשה – ועל זה נדמה לי שכולנו מסכימים, ואני מניח שדיברו על זה לפניי, ועוד ימשיכו לדבר על כך אחריי. אני רוצה לייחד את הדברים שלי, אדוני היושב-ראש, ולנצל את הבמה הזו דווקא בשביל האפיק השני: להצית את דמיונם של קברניטי המדינה – אם אפשר להגדיר זאת כך – ולסרטט לממשלה החדשה, שהיא ממשלת שינוי, קו נוסף באופק שאליו צריך למקד את המאמץ. והכוונה היא שישראל תישא, בדרך ייחודית, מעשית ויצירתית בעול הקשה מנשוא של התמודדות עם היקף חריג של פצועים, של נכים מקרבות ומפעולות איבה, ותוביל את העולם, את העולם כולו, בכל הקשור למחקר ופיתוח של טכנולוגיות ושיטות להתמודדות עם אתגרי הפציעה למיניהם ואתגרי הנכות. 

חבריי חברי הכנסת, לישראל כאמור יש ייחודיות בהקשר של תשלום מחירים בנפש ובגוף בעבור חירות, אבל לישראל ייחודיות נוספת כחברה מצטיינת – בפיתוח טכנולוגיות, ובפרט טכנולוגיות תחיליות. זו חברה שתרמה ברבע האחרון של המאה לפיתוח האנושי בתחום הטכנולוגי בהיקף בלתי פרופורציונלי לגודל שלנו בעולם. כן, כמדינה קטנה, עשינו פה דברים דרמטיים לטיוב איכות החיים בעולם בהקשרים רחבים. אנחנו מתגאים לשאת בתואר אומת הטכנולוגיות התחיליות, הסטרטאפ ניישן. וחבריי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לשאוף לעבור מסטרטאפ ניישן לאימפקט ניישן – מיכולות שממוקדות בטכנולוגיה תחילית ליכולות שממוקדות בטכנולוגיה מוטת השפעה ושינוי מציאות לטובה. 

 אני רוצה להזכיר שיש היום, נדמה לי, קרוב ל-30 חברות ישראליות ששוות יותר ממיליארד דולר, מה שנקרא חד-קרן, ואנחנו בדרך להיות אומה משפיעה. ואחד מראשי החץ שעלינו להוביל כהחלטה מערכתית ממשלתית הוא לקחת אחריות ברמה העולמית של טכנולוגיות לשיקום וטיפול בפצועים ונכים, של מחקר ופיתוח בתחום הזה. עלינו לשלב בין כורח החיים הקשה כאן לבין חוכמת המעשה של העם היהודי. עלינו להגדיר ברמה הלאומית את התחום הזה כתחום מועדף, שבו המדינה תשקיע כספים ומאמץ. אנחנו צריכים לא רק לייצר את אותו אקו-סיסטם, כפי שאנחנו נוהגים לקרוא לו, בתחום ה-AI, ה- cyber security, הביג-דאטה, ה-cloud, אלא עלינו להתחיל לחשוב ולמתג תחום נוסף – אגב, אפשר לכנות אותו "עזר טק" או "עזרה טק" – ולהצמיד לו הערכה וכבוד לאומי, ולהוביל את העולם בהקשר הזה ולהמשיך את מתת העם היהודי לאנושות.


תודה.


אדוני היושב-ראש, אני בטוח שהחלטה כזאת, אם רשות החדשנות ואם המשרדים הרלוונטיים ייקחו את זה כמטרה, בעוד שנה, כשנציין את היום הזה נציין לא רק נבוא ונדבר ונחבק – דברים שהם חשובים – אלא נוכל להכריז על תוצאות, על כיוון פורץ דרך, לתקן עולם בהקשר הזה ולהכווין את הדברים איפה שאנחנו יכולים. תודה רבה.


תודה רבה לך, אדוני. טוב ששרת החדשנות יושבת כאן ומאזינה, ולקחה את זה כנושא שבאמת יכול להיות – – 


לא ראיתי אותך.


– – יכול להיות מיוחד. שילוב של חברתיות וחדשנות. יעלה ויבוא חבר הכנסת מיכאל ביטון – אינו נוכח. חבר הכנסת רם בן ברק, בבקשה, שהוא גם יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, יש לומר.


תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.


בבקשה, עד חמש דקות. 


בשבת האחרונה – אני לא יכול כשמדברים מתחתיי כאן, סליחה.


כבוד השרים. הינה, ואני מוסיף לך את כל השניות שנגזלו ממך. 


בשבת האחרונה הלכתי עם נכדתי לסרט, וכמונו עוד מאות ואלפים שיצאו לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. בשבוע שעבר חגגנו כל המשפחה במסעדה בתל אביב, וכמונו עוד אלפים יצאו לבלות ולחגוג במסעדות, בברים וסתם אצל חברים. אנחנו כולנו מבלים, מטיילים, מקיימים חיים של שגרה והנאה רבה, הרבה בזכות שכבה דקה, דקיקה, שכבה דקיקה, של גיבורים. נצורים בנשמתנו אלה שנתנו הכול למען המולדת, וזכרם לא מש מלוח ליבנו לעולם. 

היום אני רוצה להקדיש את דבריי לאלה שלא יכולים יותר לראות, לא יכולים יותר לשמוע, לאלה שצולעים על רגל אחת או מתניידים בכיסא גלגלים, לאלה שגופם מצולק, ולפעמים זו הנפש שמצולקת יותר מכול – נכי צה"ל, גיבורי צה"ל, הגיבורים השקטים של עם ישראל. אתם העדות החיה למאבק המתמשך שלנו על הארץ הזאת. כל שריטה, כל פצע, כל קטיעה ונכות הם המחיר ששילמתם בגופכם כדי שעם ישראל ייהנה משגרת חייו; כדי שהורים וילדים ימשיכו ליהנות; כדי שדור הסבים והסבתות ימשיך את חייו בשקט ובבטחה; כדי שבתוך הרעש, הסכנות והאיומים ישראל תמשיך לצמוח ולשגשג. 

יותר מדי פעמים אנחנו שוכחים את התרומה האדירה שהקרבתם; יותר מדי פעמים עסקנו בהתחשבנות מולכם; יותר מדי פעמים היה נדמה כאילו המדינה בצד אחד, ואלה שנפצעו בשמה ולמענה נמצאים בצד האחר. אני רוצה שכולנו נזכור, אני רוצה שכולנו נכיר תודה, אני רוצה שכולנו נעמוד ונצדיע לכם. תודה. 


תודה על הדברים החשובים ואולי אפילו הנוקבים של חבר הכנסת רם בן ברק. אני מזמין את חברת הכנסת אמילי מואטי, בבקשה. לפעמים, אדוני, מספיקות מילים מועטות כדי להעביר את המסר בצורה חדה, וזה מה שעשית עכשיו, אדוני. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך.


תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, כנסת נכבדה, ראשית, אני מבקשת להודות ולהוקיר את היום הלאומי לפצועי מערכות ישראל ואת מקום הייחודי של הלומי הקרב במערכה – אלו שמסתובבים בינינו עם פצע לא מסומן; אלה שמסתובבים חיים מהתופת, אך לא אחת מבקשים את נפשם למות; אלו שחיים עם הידיעה שהם היו כפסע מלהיאסף אל אבותיהם, מליפול בקרב; אלו שראו את החבר הכי טוב, את האח לנשק, נופל, מדמם ומת; אלו שנשארו גדועי גפיים, ואלו ששמחת החיים נגדעה מהם לבלי שוב; אלו – כמו אבי, שגם הוא נכה צה"ל – שלא מדברים על זה; אלו שמסתובבים עם תהום בבטן; אלו שמריחים דם; אלו שקולות נפץ או חלון שנטרק באמצע הלילה מציתים אצלם בהלה; אלו שמתביישים בזה; אלו שמדברים על זה – מכולכם, ובעיקר מהבאים בתור, אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שלא הפכנו כל אבן כדי שתחיו בעידן של שלום ופיוס. מבקשת סליחה מהתינוקות שנולדים סביבנו, ולהם כבר לא מבטיחים יונה, עלה של זית, לא אביב ופריחות, כי אם עוד מבצע ועוד קיפאון מדיני.

תראו כמה איומה הירושה שאנחנו עומדים להעביר לדור הבא: קיפאון ופחד, במקום שלום ושגשוג. לאן, לכל הרוחות, אנחנו, שאמורים להוביל – מובלים על ידי הפחדים שלנו, הסרבנות ארוכת השנים, ושום יד אינה מושטת עוד. נכון, אנחנו לא האחראים הבלעדיים לצרה ההולכת ומתעצמת; נכון, יש צד שני, שיש בו סרבני שלום וטרוריסטים. אבל אנחנו הצד החזק, והאחריות שלנו היא בעיצוב הנורמה ובקביעת הגבולות. המחשבה שהסדר מדיני הוא ויתור על משהו מקורה בשנים של תעמולה נגטיבית. שלום עושים מתוך עוצמה, ועוצמה לא חסרה לנו. עזבו שלום – איבה צומחת מהר יותר מאהבה; פחד סוחף יותר מתקווה. היו ימים שחשבנו שהתקווה תנצח את הפחד. יש ימים שבהם אני עוד מאמינה בזה, אבל יש ימים שאין בהם רוח, אלא רק ייאוש מהמחשבה שהגענו לנקודת האל-חזור, וממנה נחיה לעד על חרבנו.

חבריי חברי הכנסת, אסור לדור שלנו לקבל את זה. אסור לנו לברוח מהכרעות מדיניות, גם אם הן כואבות. תסתכלו על אירופה – שנים של איבה והרג נגמרו בהסכמים. תסתכלו על מצרים, תסתכלו על ירדן. יש לנו חוב מוסרי וביטחוני מן המעלה הראשונה; יש לנו חוב כלפי הילדים שלנו, יש לנו חוב כלפי הנכדים שלנו. יש לנו מדינה לשאת על הכתפיים. וזאת המשמרת שלנו להחזיר את מדינת ישראל להיות מדינה שוחרת שלום, מדינה שמושיטה יד מתוך עוצמה, מדינה עם ביטחון, מדינה שהנהגתה מבינה כמה ייסורי השלום עדיפים על גורלה הבלתי-נמנע של המלחמה. תודה רבה.


תודה רבה לחברת הכנסת אמילי מואטי. חבר הכנסת משה אבוטבול, יעלה ויבוא, אדוני.


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו היום כולנו מציינים את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אישית הייתי רוצה, גם משום הכרת הטוב, לציין לטובה את מי שבעצם יזם לפני כתשע שנים את יום ההוקרה הזה – רכז בבני עקיבא, אליעד אברקי, שיזם את הנושא הזה כשהוא ראה את מצבם של הפצועים, ראה בדיוק את התרומה הגדולה שלהם. אני חושב שגם ראוי לציין את הרעיון הזה, שלאחר מכן, ברוך השם, הוא נשאר גם בתוך הלוח העברי שלנו כתאריך מחייב; תאריך שבאמת חשוב לכולם. ואני רוצה, בראשית דבריי, לשלוח את תנחומי למשפחת קיי על הרציחה הנוראה של אליהו, השם ייקום דמו, בן 25, ממש בלבלובי חייו, על ידי בן עוולה. רצח ששוב מוכיח את השנאה התהומית – איך שחז"ל ציינו את זה: בידוע שהלכה היא – כמו הלכה שיש נטילת ידיים, כמו שיש הלכה להתפלל שחרית – בהלכה היא שעשיו שונא ליעקב. אז הם מקיימים את ההלכה ומיישמים את זה, והרצח הזה הוא חלק מאותה הלכה או הליכות חיים אלה. ולצערנו, אנחנו שותפים יחד עם המשפחה לכאב. אז מן השמיים תנוחמו. המקום ינחם אתכם באבלכם הכבד, שכולנו יחד, כל עם ישראל, נמצאים באותו אבל. באותה הנשימה אנחנו שולחים רפואה שלמה לכל הפצועים מהפיגועים.

אבל חברים יקרים, אדוני השר, אנחנו דווקא רואים את זה בפסוק בספר יחזקאל, פרק ט"ו פסוק ו', על מה שכתוב בפסוק: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי". כלומר, הנביא חוזר פעמיים על נקודת "ואמר לך בדמיך חיי". פעמיים. ואני חושב שזה באמת בא לציין את סוגי הדמים, שאנחנו – העם היהודי משלם על שבתו ועל שיבתו לארץ הקודש, לארץ המובטחת שלנו, לארץ האבות. אנחנו בעצם משלמים מצד אחד בדם הזה של אלה שנהרגו לצערנו במלחמות ישראל, למען הקמת המדינה, הארץ; אותם אלה, חללי צה"ל, שבאמת קדושים ייאמר עליהם, שמסרו את נפשם למען המדינה והארץ; מצד שני, יש לנו גם כן את אלה – "ואמר לך בדמיך חיי" בפעם השנייה – אותם אלה שהם הפצועים. הפצועים, שמסרו את גופם ממש, את הדבר היקר להם מכול, חלקים בגופם; שנפצעו, שנגדעו, באותן מלחמות, באותן פעולות. הם עשו למען זה שאנחנו נוכל, בעזרת השם, לשבת יותר בנחת במדינה שלנו, להיות יחד, ללמוד תורה, לפעול בחיי העסקים, בחיי התרבות, בכל דבר ודבר, בחיי החינוך והרפואה. אותם אלה נפצעו למעננו, ואנחנו חייבים באמת להוקיר אותם על תרומתם הכבירה במלחמות ישראל. לכן, אני אומר שאנחנו פה, חיים, אבל באמת חייבים גם להגיד להם תודה.

 אני זוכר שפעם הפוליטיקאי המנוח, עליו השלום, כולם זוכרים אותו, חבר הכנסת שמואל פלטו שרון – תמיד הוא אמר, עליו השלום, הייתה לו סיסמה – המבוגרים שפה ודאי זוכרים את זה – הסיסמה: מה אתה עשית בשביל מדינה? אני זוכר את זה, זה היה כמו איזה קליפ כזה בתוך הראש, מה אתה עשית בשביל מדינה? ואני כאן שואל, חברים יקרים: מה אנחנו, המדינה, עשינו עבור אותם אלה שבאמת מגיעה להם תודה והוקרה? מה אנחנו עשינו? צר לי, אבל אני הייתי בדיוק לפני שנה בביקור בארגון נכי צה"ל בתל אביב – עשיתי שם סיור, נפגשתי עם המנכ"ל, עם היושב-ראש – ונחשפתי לכל הקשיים, שכדי להביא את אותן זכויות אלמנטריות שלהם, לקבל את הקצבה בצורה מכובדת, הם צריכים להיאבק ולהילחם. לאחר מכן גם פגשתי אותם כחבר ועדת העבודה והרווחה, חבר ועדת הבריאות או חבר ועדת הפוסט-טראומה. אתה פוגש אותם שם – הם נמצאים שם, ממשיכים את אותו מאבק, כאילו לא קרה כלום, כאילו הם לא עשו כלום, כאילו אלה סתם אנשים שבאו ללחוץ על איזה דבר שלא מגיע להם.

 אנחנו חייבים לחזק אותם. מכאן אני שולח לאותו ארגון יקר, ארגון נכי צה"ל – תהיו חזקים. אנחנו איתכם. אנחנו נמשיך להיאבק הלאה למען הזכויות שלכם – –


תודה.


– – כי לצערנו, זו תהיה בושה לנו אם אתם לא מרוצים. 

 אני רוצה לסיים, בקצרה: בשנה הזאת, 1,716 נכי צה"ל הוכרו על ידי משרד הביטחון, 747 מתוכם נפגעי פוסט-טראומה. חייבים לתת את הכול לאלה שמסרו את גופם למעננו. תודה רבה.


תודה רבה לחבר הכנסת משה אבוטבול. חבר הכנסת פטין מולא, בבקשה. בבקשה, עד חמש דקות לרשותך.


 תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, כבוד סגן השר, היום אנו מסירים את הכובע, בציון יום ההוקרה, בפני אלו שמשלמים את המחיר היקר ביותר למען ביטחון המדינה. התודה שעם ישראל חייב לכם לא ניתנת לביטוי במילים. לכל אחד מכם יש סיפור גבורה ייחודי משלו, סיפור שיישא איתו למשך כל חייו ושתמיד יישאר חלק מהסיפור של עם ישראל כולו. סיפורי הגבורה של מדינת ישראל הם סיפורי הגבורה האישיים של כל אחד ואחת מכם. הביטחון שלי, של המשפחה שלי, של הכפר שלי ושל אזרחי מדינת ישראל כולה הוא תוצאה של הקרבה שלכם, חבריי נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הטרור לא חס על אף בן אנוש – יהודי, דרוזי, ערבי, בדואי, נוצרי, מבוגר, נשים או ילדים. 

 בתור נכה צה"ל זה 40 שנה, נושאי השיקום והטיפול קרובים לליבי. אני מכיר ממקור ראשון את החשיבות של מענה ראוי לאלו שסוחבים את הצלקות והפצעים מהשירות הצבאי. היום השתתפתי בוועדת העבודה והרווחה ושמעתי את זעקתם של נכי צה"ל ונכי פעולות האיבה. בשנה שעברה השתתפתי באופן פעיל בהפגנת הנכים הגדולה בתל אביב וראיתי מקרוב את הכאב והצורך שלהם. יום בודד בשנה לא מהווה הוקרה מספקת לתרומה שלכם. אנחנו מחויבים – אנחנו, חברי הכנסת, אזרחי מדינת ישראל – מחויבים לעזור לנכי צה"ל וחייבים לעשות הכול כדי להקל בתהליך קבלת העזרה. לעיתים קרובות נכי צה"ל ממשיכים לסבול גם בתהליכים הביורוקרטיים מול אגף השיקום במשרד הביטחון. אסור לנו לבחון בחשדנות את פצועי ונכי צה"ל, אנחנו חייבים להכיל את הקשיים והצרות שנובעים מפציעתם ולוודא שכל פצוע צה"ל מקבל מענה פיזי ונפשי על המחיר הכל-כך כבד ששילם.

 כבר בימים הראשונים לאחר השבעתי לכנסת הנוכחית הקמתי שדולה נרחבת למען נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ואני קורא לכולם להגיע להשתתף בה, חבריי חברי הכנסת. אני קורא לממשלת ישראל ליישם באופן מלא את רפורמות נכי צה"ל, שהתחילה עוד בתקופת ממשלת הליכוד, ולזרז את החקיקה למענם. אני קורא כאן לכל חברי הבית לתמוך בשינוי החקיקה, שמחייב אותנו ומחייב את תושבי מדינת ישראל. כל אזרח חפץ חיים בישראל חייב להצדיע להם ולהכיר להם תודה על גבורתם, נכי צה"ל. 

במעמד חשוב זה אני מוכרח לחזק את משפחת סעידיאן, שכבר שמונה חודשים לא עוזבת את מיטתו של איציק, ולאחל לו החלמה מהירה. כמו כן אני מאחל החלמה מהירה לכל נכי צה"ל ורפואה שלמה לכולם. תודה. 


 תודה רבה, חבר הכנסת פטין מולא. יסכם את הדיון סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלון שוסטר. בבקשה, אדוני. 


 יושב-ראש המליאה, חברות וחברי כנסת, בדיון החשוב הזה אני משתתף הן כסגנו של שר הביטחון והן כנכה צה"ל שהשאיר את הראייה בעינו הימנית – בעיני הימנית – בתרגיל מודל מבצעי ברמת הגולן. חוויית הפציעה והשיקום והחוויה לצד הנכות הינה חוויה לא פשוטה, אבל במקרה שלי היא הייתה זעירה יחסית למי ששנותיו לאחר הפגיעה שונות לחלוטין משנותיו הבריאות. 

 לפני כחצי שנה, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, נפל דבר; כולנו גם יחד הזדעזענו מסיפורו של איציק סעידיאן, שבייאושו בחר להצית את עצמו ומאז הוא נאבק על חייו. מאז פעלנו ללא הפסקה, שעות על גבי שעות של דיונים, מחשבות, רעיונות. בתקציב שהעברנו לפני שבועות ספורים ישנם סעיפים רבים, כמה מהם חשובים לביטחון ישראל, כמו מגן הצפון, ההשקעה בטכנולוגיה ובמוכנות מבצעית, אבל משמעותית במיוחד היא רפורמת נפש אחת, ששר הביטחון, מנכ"ל המשרד, ראשת אגף השיקום ועימם המשרד כולו גאים להוביל. כשנאבקנו להעביר אותה כפי שהיא, נאבקנו למען כל פצועי צה"ל בגוף ובנפש, בעבר ובהווה, כל אותם לוחמים שיצאו בשליחותנו להגן על המדינה ומחובתנו להגן עליהם ולעשות הכול על מנת שחייהם יהיו טובים יותר. כבר כעת, אדוני היושב-ראש, ניכר השינוי בהפחתת הביורוקרטיה, בשיפור הטיפול בנפגעים, בתיקון התקנה שמרחיבה את זכאותם של נכי צה"ל לקבלת תגמול בגין אובדן חלקי של כושר העבודה. אתמול הועבר בוועדת השרים לענייני חקיקה, ויובא בפניכם בקרוב, גם החוק לביטול מבחן ההכנסה, שיאפשר לאלפי נכים לצאת לעבודה; יצרנו מסלול ירוק להכרה בפוסט-טראומה, הכנסנו טיפולים לבני המשפחות; צה"ל הקים את הענף לליווי פצועים בתוך מחלקת הנפגעים ומשפר את מערך התיעוד, שיקצר תהליכים קשים עבור הפצוע. חשובה לא פחות מאלה הפיכתו של היום הזה ליום הוקרה ממלכתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. 

 בפנינו עומדת עבודה רבה במתן המענה לנכים שעובדים חלקית או לא עובדים כלל, ביצירת מהפכה של מיצוי זכויות, שאותן יקבלו נכי צה"ל בדחיפה במקום בחיפושים, ועוד מהלכים רבים לחיזוק אגף השיקום, להוספת תקנים ולשיפור בכוח האדם. זהו מהלך כולל, שיש בו מאות שינויי חקיקה, תקנות ונהלים, ועל כן אני אומר בצער כי לא נוכל להעביר הצעות חוק פרטיות בנושא הזה, והרפורמה כולה תטופל במרוכז על ידי הממשלה ובהובלת משרד הביטחון. כן נהיה פתוחים כמובן להצעות טובות שיעלו מהשטח, גם מכם, חברות וחברי הכנסת, שנגישים לציבור נכי צה"ל ויכולים לתרום לנו. דלתנו פתוחה. 

 כל אחד יכול להיות גיבור, אמר לא מזמן בריאיון אחיה קליין, שנפצע אנושות במנהרה בעזה, עבר שיקום מדהים, ובמשחקים הפראלימפיים האחרונים ייצג את ישראל בתחרויות החתירה. כל אחד יכול להיות גיבור, וכל מי שהולך לקרב צריך ללכת בידיעה שיש לו גב, בידיעה שאנחנו שומרים עליו מאחור. זהו הבסיס לחוסן החברתי שלנו. אנחנו נשמור עליו. תודה רבה. 


 תודה רבה לסגן שר הביטחון. אני מציע לחברי הכנסת להסתפק בתשובת השר. אם זה מקובל על כולם, אז אנחנו כך נעשה. 


 [נספחות.]


 אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום – החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון מס' 10) (הארכת תוקף והוראות נוספות), התשפ"ב–2021. יציג את ההחלטה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת גלעד קריב. בבקשה, אדוני.


אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת הנכבדים, ועדת החוקה, חוק ומשפט מבקשת את אישורה של הכנסת, בהתאם לסעיף 84(ב) לתקנון, לפצל את הצעת חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון מס' 10) (הארכת תוקף והוראות נוספות), לשתי הצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיפים 25 ו-26 להצעת החוק, הכוללים הצעה להאריך את תוקף חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף–2020, ושל חוק קיום דיונים בהיוועדות חזותית בהשתתפות עצורים, אסירים וכלואים בתקופת התפשטות נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף–2020; החלק השני יכלול את יתר סעיפי הצעת החוק, הכוללים תיקונים שונים שמוצע לערוך בחוק הסמכויות. 

הארכת התוקף תהיה לחודשיים, שבמהלכם ועדת החוקה תוכל לדון לעומק בהצעת הממשלה לתקן את חוק הסמכויות, לבחון את ההצעה ולהציע תיקונים נוספים. אבקש את אישור המליאה להחלטת הפיצול. 


 תודה רבה. נעבור להצבעה. 

הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון מס' 10) (הארכת תוקף והוראות נוספות), התשפ"ב–2021, נתקבלה.


בעד – שבעה, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי הכנסת אישרה את הפיצול. 


 [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1463).]


 אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום – הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 22), התשפ"ב–2021, שאותה יציג שר המשפטים, שכבר ניצב על דוכן הנואמים. בבקשה, אדוני. 


 אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום ציין הבית הזה את יום המאבק באלימות כלפי נשים, שיחול ביום חמישי הקרוב. אבקש להביא בפניכם הצעת חוק חשובה ואף פורצת דרך. הצעת החוק נועדה להיטיב עם נפגעי ונפגעות עבירה בעבירות מין וניסיון רצח וכן עם משפחות של נפגעי עבירות המתה, על ידי מתן פיצוי כספי מהמדינה, שהוא בגדר עזרה ראשונה, מייד בסיום ההליך המשפטי. נפגעי העבירה לא יידרשו לחזר על הפתחים כדי לקבל סכום זה. נתונים שנאספו מלמדים כי במקרים רבים נפגעי עבירה ובני משפחותיהם מתקשים לגבות את הפיצוי הכספי שנפסק לטובתם – – – 


 אתה יודע מי – – – ואני שמחה מאוד שאתם מרחיבים את הרציונל – – – 


 תודה לך, חברת הכנסת לוי, אני מודה לך. נתונים שנאספו מלמדים כי במקרים רבים נפגעי עבירה ובני משפחותיהם מתקשים לגבות את הפיצוי הכספי שנפסק לטובתם בהליך הפלילי. הפיצוי הכספי שנפסק בהליך הפלילי נועד לסייע בשיקומם של הנפגעים והנפגעות שניזוקו מהעבירה, שכן החלמה מהנזק כרוכה לא פעם בתהליך ממושך בעל משמעויות כספיות לנפגעי העבירה. קשיים בגביית הפיצוי פוגעים בניסיונם של נפגעי העבירה להתחיל לשקם את חייהם. הצעת החוק המונחת לפניכם מבקשת לקבוע כי במקרים שבהם נפסק פיצוי לנפגע עבירה בעבירות חמורות אלו, המדינה תעביר לנפגע העבירה את סכום הפיצוי שנפסק לטובתו עד לסכום של 10,000 שקל, שיהווה, כאמור, מעין עזרה ראשונה עד לגביית מלוא הסכום שנפסק מהנאשם. 

אין חולק על כך שעבירות מין, ניסיון לרצח ועבירות המתה הן מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, והן גוררות אחריהן פגיעה קשה, פעמים רבות גם בלתי הפיכה, בנפגעים ובבני משפחותיהם. התיקון לחוק מבטא את השתתפות המדינה בסיוע לנפגעי עבירות חמורות ולבני משפחותיהם ובמתן מענה מיידי לסבלם ולכאבם. זהו תיקון ראשון בשורה של תיקוני חקיקה לשיפור היחס של רשויות האכיפה לנפגעי העבירה ולשיפור המענה השיקומי שניתן להם. 

אדוני היושב-ראש, אני גם אביא בקרוב מאוד לבית חוק נוסף, שמתייחס לסיוע משפטי כבר משלב הגשת התלונה של נפגעות ונפגעי עבירות מין ללא מבחן כלכלי, וכן שורה נוספת של חוקים שאנחנו עובדים עליהם בימים אלה. אני שמח שאנחנו גם מתקדמים בכיוון שהיום שוחחנו עליו בוועדה לקידום מעמד האישה – הצטרפות לאמנת איסטנבול אחרי למעלה משש שנים של גרירת רגליים בנושא הזה. אני באמת מזהה רצון בממשלה מצד כל הגורמים לקדם את הנושאים שנוגעים לדברים האלה שמדי שנה אנחנו עוסקים בהם, וחשוב מאוד לעשות את המרב. יש לזה גם מענים תקציביים טובים מבעבר בתקציב המדינה שאושר לפני כמה שבועות. אני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה הראשונה. תודה.


 תודה רבה, אדוני. אם יורשה לי, אני אציין שניכר שיש תנופת חקיקה מכיוון משרד המשפטים בהרבה מאוד תחומים, אבל בעיקר בנושאים הללו של עבירות אלימות נגד נשים ובכלל, וזה משב רוח רענן. 

 אנחנו עוברים לרשימת הדוברים, שנסגרה בזה הרגע: ראשון הדוברים, חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח; חבר הכנסת משה ארבל – אינו נוכח; חבר הכנסת יואב בן צור – אינו נוכח; חבר הכנסת אופיר כץ – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר פרוש – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך. 


 אדוני היושב-ראש, שרים וחברי הכנסת, אנחנו מתקרבים השבוע לימי החנוכה. ביום ראשון אנחנו מדליקים נרות חנוכה. אנחנו עומדים היום בפני תוהו ובוהו, ויכוחים ושאלות מהותיות על זהותנו, בפרט כאשר מצד אחד נרצח יהודי בכותל המערבי אך ורק בגלל שהוא יהודי, ומצד שני יש אנשים שאומרים שלכותל המערבי אין שום קדושה. יש ממש מצב שמזכיר לנו את תקופת שלהי הבית השני, כאשר היה חורבן הבית השני, לא לפני שהיו שם צדוקים ובייתוסים וכל מיני אנשים ומלחמות אחים פנימיות. אני משווה את זה לעומת 200 שנים לפני זה, כשהגיעו החשמונאים ונלחמו ביוונים וזכו לניסים ולנפלאות, והקדוש ברוך הוא עשה עימם ניסים לא רק במלחמות אלא גם במציאת פך השמן הטהור וחידוש עבודת בית המקדש. 

 אני שאלתי את עצמי פעם מה הסיבה לכך שבזמן היוונים יצאו למרד אלים נגד היוונים, ובבית שני, בימי הרומאים, יצא רבי יוחנן בן זכאי ולא הסכים עם הבריונים שרצו להילחם במרד הגדול, אלא יצא לבקש רחמים: "תן לי יבנה וחכמיה" – תן לנו ללמוד תורה, תן לנו לשמור על כל המצוות. היו חכמים שאמרו שהוא צריך היה לבקש שגם יוותר על חורבן ירושלים, והוא חשב שזה לא יצליח. אבל אף אחד לא העלה על דעתו להצטרף לבריונים שרוצים להילחם ברומאים; לעומת החשמונאים, שחז"ל משבחים אותם ומספרים עליהם, על הגדולה, הגבורה והקדושה שלהם. 

 אני מוצא תשובה אחת לכל השאלות האלה: קיום תורה ומצוות. העם היהודי אמר: אני צריך להמשיך במשך כל הדורות מאברהם אבינו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" ללכת בדרך ה', "לעשות צדקה ומשפט" – זה התפקיד שלנו. אז כל זמן שהיוונים שלטו פה, 180 שנה, לא מרדו בני החשמונאים בהם; לקחו ארנוניות ומיסים והעמידו מתייוונים שהיו השליטים – שילמו הכול; ברגע שהם גזרו – הרמב"ם מפרט את זה – שלא ילמדו תורה, שלא יקיימו את התורה, שיאכלו חזיר ושיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, אז החל המרד הקדוש. מזה הייתה ההארה הגדולה. בזמן בית שני – מה רצה רבי יוחנן בן זכאי? הוא לא רצה מה שהבריונים רצו, להילחם נגד הרומאים על עצם הכיבוש; הוא אמר: "תן לי יבנה וחכמיה", והשאלה הייתה איך עושים את זה. לא זכינו לעשות את זה על ידי ניסים ונפלאות, הוא עשה את זה על ידי בקשה. בזכות רבי יוחנן בן זכאי, למרות החורבן הנורא, שבעזרת השם ניגאל ממנו אחרי אלפי שנים, הוא הצליח להציל את קיום התורה. זה סוד קיומנו עד היום הזה.

 אני יודע שסיימתי, ואני רוצה לסיים במשפט אחד: נצח ישראל לא ישקר. לימוד התורה, קיום המצוות – זאת היהדות ואין בלתה. תודה. 


 יפה. הייתי אומר בלי ציניות, כפשוטו, אשרי המאמין. 

 חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חברת הכנסת מיכל וולדיגר – אינה נוכחת; חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח; חבר הכנסת אלכס קושניר – אינו נוכח; חבר הכנסת ינון אזולאי – אינו נוכח; חבר הכנסת יצחק פינדרוס – אינו נוכח; חבר הכנסת משה אבוטבול – אינו נוכח; חברת הכנסת גלית דיסטל – אינה נוכחת; חבר הכנסת אופיר אקוניס – אינו נוכח; חבר הכנסת גדי יברקן – אינו נוכח; חבר הכנסת פטין מולא – אינו נוכח; חבר הכנסת דודי אמסלם – אינו נוכח; חבר הכנסת שלמה קרעי – אינו נוכח; חברת הכנסת קרן ברק – אינה נוכחת; חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה. 


אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה באמת לנצל את ההזדמנות ולברך על ההצטרפות של ישראל לאמנת איסטנבול. אני רוצה כאן לברך את חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שיש לה תפקיד מרכזי בהובלת המהלך הזה. ואני רוצה גם לברך את השרים ואת הממשלה, שבהחלט גם תרמו לדבר הזה. בתקווה שזה באמת ימומש בהקדם. אני חושב שזאת החלטה מצוינת.

אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי, מאחר שלא יכולתי לעשות את זה קודם, ולהתייחס לשני הימים שצוינו היום, הימים הבין-לאומיים שצוינו היום: האחד זה יום המאבק באלימות כלפי נשים, היום הבין-לאומי, והשני זה היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.


 יש לך דקה לכל יום.


אני מניח שיספיק לי פחות. חשוב היה לי להגיד, וגם אמרתי את זה היום בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, שאחד מהדברים היסודיים לשוויון מגדרי וגם לשוויון – לא רק שוויון זכויות, הרבה מעבר לזה – שוויון בכלל, לבני האדם ככלל, ולענייננו לנשים, כאמור, במאבק נגד אלימות, ולאנשים עם מוגבלויות – זה התעלות ומחיקה, שימת קץ לסטריאוטיפים ולדעות הקדומות. וכמובן שזה נוגע גם לאוכלוסיות נוספות, שלא צוינו היום ספציפית אבל אנחנו כולנו יודעים שיש אוכלוסיות רבות, במחוזותינו ובעולם כולו, שסובלות מסטריאוטיפים ומהדרה על בסיס אותם סטריאוטיפים. ואני חושב וקורא פה לכל חברי הכנסת והשרים, לכולם, ולציבור כולו, להילחם ללא חת נגד סטריאוטיפיזציה ונגד דעות קדומות ושימת תוויות על אנשים בגלל מינם, מגדרם, נטייתם, מוצאם הלאומי, הדתי וכן הלאה. 

 אני לא יכול שלא לצטט את אחד מהציטוטים הנוראיים ביותר שאני זוכר מהשנים האחרונות, ולצערי הרב אמר את זה מישהו שהיה גם מועמד לכנסת. לשמחתי הוא לא נכנס, בתקווה שגם לא ייכנס. אני מדבר על מישהו שהיה מספר שלוש במפלגת נעם, יגאל כנען. שימו לב מה הוא כתב לפני כמה שנים, איזו בושה, איזה – אני מחפש את המילה, אני לא מצליח למצוא את מילת הגועל; הוא כותב כך נגד אנשים עם מוגבלויות, תחת הכותרת "טלפיים של קרמבו", ביציאה שלו נגד הארגון המופלא. הוא כותב כך בפוסט: "כשילדיי היו בגיל בית ספר, התחלתי לשמוע על מחנות של תנועות הנוער. הרוב היה קלאסי – מסעות, התנדבויות, מחנות שדה, כמו שאני עשיתי בצופים ואשתי בבני עקיבא. לאט-לאט התחלתי לשמוע סיפורים על צרכים מיוחדים וכיסאות גלגלים ועיוותים שונים, עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי. סוגים שונים של נכויות ושל פיגור. סיפורים על הליכה לשירותים, ליווי של מקצועות פארה-רפואיים. עלות מטורפת של כסף. יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות". גועל נפש. מחפיר שיש אנשים שמסוגלים לדבר ככה על בני אדם אחרים, יהיו אשר יהיו. תודה.


 תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת עופר כסיף. חבר הכנסת אופיר סופר – אינו נוכח; חבר הכנסת דוד ביטן – אינו נוכח; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח; חבר הכנסת יואב גלנט – אינו נוכח; חבר הכנסת חיים ביטון – אינו נוכח. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה, גברתי, בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך.


 תודה רבה לך, אדוני. כבוד היושב-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת, חברת הכנסת, יקירתי, אני רוצה באמת לומר לך ולשתף אתכם שזה יום שאני גאה בו. כי כשאתה לפעמים זורע זרעים מתחיל איזשהו תהליך, ואתה מבין כמה שהתהליך הוא חשוב ושינה חיים של אנשים. המציאות של ילדים ובכלל קטינים שהם נפגעי עבירה – עד שנכנסנו לתמונה, בשנת 2012, מסתבר ש-97% מנפגעי ונפגעות תקיפה מינית לא מקבלים את הפיצוי מהפוגע, כי גם נקבעים להם פיצויים בבית המשפט, אז הרבה פעמים – אנחנו מדברים על ההליך הפלילי, אז העבריינים נכנסים לכלא, הם אומרים: אנחנו לא יכולים לשלם; פורסים להם את זה לאלף ואחד תשלומים, וגם אז, משפחת הנפגע הייתה צריכה לרדוף אחרי הפוגע. הרבה מאוד פעמים אנחנו גילינו, ביחד עם המועצה לשלום הילד – צריך לזכור את זה שאותם תוקפים אפילו מאיימים על אותה משפחה שבאה לגבות את מה שאמור היה לשמש כאיזשהו טיפול, הגנה על אותם ילדים ושיקום.

כשאני נכנסתי לתמונה, אז הרעיון המקורי היה בכלל לעשות את זה דרך הביטוח הלאומי. חשבנו שכמו בהסדר של המזונות – במקומות שבהם לא משלמים, הביטוח הלאומי נותן איזושהי השתתפות. הביטוח הלאומי לא היה מעוניין. אני רוצה לומר לכם שהביטוח הלאומי אמר: אנחנו לא נכנסים לנעליים של המדינה, אנחנו לא מתכוונים לרדוף אחרי עבריינים. אמרתי להם: יש לכם מנגנון דומה במזונות. אבל כמו כל דבר בחיים, זה תלוי בעיתוי ותלוי באנשים טובים שנמצאים באמצע הדרך. וזה הזמן להגיד תודה ענקית לדוד מדיוני, שבאותו זמן היה המנהל של מה שקראו אז ההוצאה לפועל. כשאנחנו ניסינו להבין איך אנחנו מאפשרים לאותם נפגעי עבירה גם לקבל את הפיצויים אבל גם להפריד את הקשר בין נפגעי עבירה לבין העבריינים, חיפשתי מישהו שהיה מוכן לקחת את התפקיד במקום הביטוח הלאומי, שסירב באופן גורף. ואז נפגשתי עם דוד מדיוני, שהיה חשוב לו מאוד לעשות גם שינוי תדמיתי להוצאה לפועל – כי הרבה מאוד פעמים אנשים אפילו לא היו פותחים את המכתבים כשהיו רואים "הוצאה לפועל", אז הפכו את זה ל"מרכז לגביית קנסות" – אמרתי לו: יש לך הזדמנות נהדרת לעשות משהו טוב. מה גם שהם מקבלים את כל הנתונים. 

 כשאני העברתי את החוק ב-2012, אדוני היושב-ראש, היה מאבק איתנים גם מול האוצר, כי הם רצו שנעשה מבחן הכנסה לאותם נפגעי עבירה, כדי לדעת אם בכלל – כמו שזה בביטוח הלאומי, אם אפשר להתחיל ולהיכנס לנעליים. אמרתי להם: למי תעשו מבחן הכנסה, לאותו קטין? תעשו להורים שלו? ואם ההורה הוא הפוגע? אנחנו צריכים להבין את הרציונל שעומד מאחורי זה. אחר כך אמרו לנו: טוב, נקבע 6,000 שקל, 7,000 שקל. אמרנו: לא. קודם כול סכום מסוים. ולצערי הרב, אדוני השר – 2012 הייתה כמעט לפני עשור, כי זה היה ינואר 2012 פלוס מינוס – אני חושבת שהגיע הזמן להעלות את הסכום המקורי, כי עד 10,000 שקל, גם בלי שום פעולה אקטיבית של נפגע העבירה – עם כוכבית – זה מגיע ישירות למרכז לגביית קנסות, ותוך שלושה חודשים הכסף בבנק אצל הנפגע. אני קבעתי את הרף של 10,000 שקל כי זה מה שהצלחתי להוציא מהאוצר בהסכמה, ורוב הכספים, גם במעקב, הצליחו להגיע לנפגע העבירה. תראה, זו באמת פעולה של אנשים שהיו בדרך ושחשבנו מחוץ לקופסה – 93% בלי שום פעולה אקטיבית מקבלים את הכסף הזה, יכולים להתחיל את הטיפול של הילדים שלהם. ההרחבה עכשיו גם לנפגעים שאינם קטינים היא כל כך מבורכת, אבל הגיע הזמן שנעלה את הסכום הזה. וצריך לזכור, זה לא נגמר ב-10,000 שקל; המדינה ממשיכה, דרך המרכז לגביית קנסות, לרדוף אחרי הפוגע אם נקבעו סכומים יותר גדולים. וגם הסכומים העודפים שנגבים מועברים אחר כך לנפגעי העבירה.

אז אני מבקשת ממך – אדוני השר, אתה יודע, לפעמים כשנזכרים או אומרים – אצלנו ביהדות אומרים: האומר דברים בשם אומרו מקרב את הגאולה, או מקדם את הגאולה. כשזוכרים לפעמים איך דברים התחילו אז זה גם חשוב מאוד, כי זה גם נותן לאנשים שנמצאים שם – אחד כמו דוד מדיוני, אני באמת אומרת לך, הוא היה מלאך שלנו בתקופה הזו, ומגיעה לו טובה ענקית ותודה גדולה. הלוואי שיהיו עוד כאלו, באמת, בגופים הללו, שרואים גם את התפקיד הציבורי שיש להם.


 תודה.


 החוק הזה הצליח. החוק הזה לא עלה כסף למדינה, ואני מקווה מאוד שאת הסכום של 10,000 שקל, שזה הסכום שקבענו, שהיה הסכום – –


 תודה.


– – המינימלי והפך להיות בעצם נקודת התחלה לכל שופט – אז הגיע הזמן, אחרי עשור, להעלות את הסכום של 10,000 שקל. ואני מברכת על היוזמה הזו, להרחיב את זה גם לא לקטינים, ובעזרת השם נעשה יותר. תודה.


 תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת לוי אבקסיס. יעקב ליצמן – אינו נוכח; חברת הכנסת גילה גמליאל – אינה נוכחת; חבר הכנסת ישראל כץ – אינו נוכח; חברת הכנסת רגב – אינה נוכחת; חבר הכנסת לוין – אינו נוכח; חבר הכנסת אבי מעוז – אינו נוכח; חברת הכנסת שטרית – אינה נוכחת; חבר הכנסת בוסו – אינו נוכח; חברת הכנסת סטרוק – אינה נוכחת; חבר הכנסת רוטמן – אנו נוכח; חבר הכנסת גפני – אינו נוכח; חבר הכנסת טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת אבו שחאדה – אינו נוכח; חבר הכנסת אלי כהן – אינו נוכח; חברת הכנסת מאי גולן – אינה נוכחת; חבר הכנסת סעדי – אינו נוכח; חבר הכנסת יבגני סובה – אינו נוכח. בכך תמה רשימת הדוברים. השר ירצה לסכם? אדוני השר אינו רוצה לסכם.

 אם כך, חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 22)? אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? בבקשה, נא להצביע.

ההצעה להעביר את הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 22), התשפ"ב–2021, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. 


 בעד – שבעה, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה הראשונה ותעבור להמשך דיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.




 חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום – שאילתות רגילות לשר הביטחון. ראשון השואלים יהיה חבר הכנסת מוסי רז, שאילתה מס' 62, בנושא: טיפול באלימות מתנחלים. עד שאדוני יעלה ויקרא, אדוני סגן שר הביטחון יתפוס את מקומו. בבקשה, אדוני.



 אדוני סגן שר הביטחון – השאילתה – כמובן, שאלתי את שר הביטחון: ב-22 במאי 2021 תועד מקרה חמור של זריקת אבנים והצתת שרפה בשדות על ידי מתנחלים, באזור מעון וא-תוואני. למרות נוכחות צה"ל והמשטרה במקום, לא נמנע המקרה.

 רצוני לשאול:

 1. כיצד פועל צה"ל למניעת מקרי אלימות כאלה? 

 2. האם נעשה בירור משמעתי לחיילים שעמדו מנגד?


 תודה רבה. בבקשה, אדוני.


 תודה רבה. תודה גם על השאלה. בתאריך 22 במאי 2021 התקבל דיווח על שרפה מזרחית לשטחי מרעה של חוות מעון. לאחר הגעת כוח צבאי נמצא כי במקום מתרחש חיכוך בין מתיישבים ישראלים ותושבים פלסטינים, שכולל זריקות אבנים הדדיות. כתוצאה מכך התלקחה השרפה. הכוח הצבאי פעל במקום כדי להפריד בין הצדדים, תוך שהוא עושה שימוש באמצעים השונים שעומדים לרשותו. יצוין כי מפקד הכוח וחייל נוסף נפצעו במהלך הפרות סדר.

 לאחר האירוע בוצע בירור פיקודי לחיילים, ובסופו הוחלט לחדד את הנהלים וההוראות שבנושא טיפול בעימותים מסוג זה. לצד האמור נציין כי בחודשים האחרונים, בכפוף להערכות המצב העיתיות שבוצעו על ידי הגורמים המוסמכים, תוגבר היקף הכוחות המצוי במרחב, בדגש על ימי סוף השבוע, וכן חודדו הנהלים הרלוונטיים בפני הכוחות הפועלים בשטח. הגדודים שתופסים בקו בגזרת החטיבה עושים מאמץ ימים כלילות – לילות כימים, יש לומר – על מנת לאכוף את הסדר הציבורי, הן כלפי אוכלוסיית המתיישבים הישראלים והן כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. החטיבה אמונה על שמירה על סדר וביטחון בגזרה תוך שמירה על חוקי הצבא והמדינה, ועושה זאת בכפוף לצורכי הביטחון והמשאבים שעומדים לרשותה.

 בשבוע שעבר קיים שר הביטחון דיון מיוחד בהשתתפות הרמטכ"ל, ראש השב"כ, המפכ"ל ועבדכם הנאמן, מתוך כוונה להעלות הילוך בטיפול במוקדי החיכוך ובפשיעה הלאומנית. הפשיעה הלאומנית היא מהלך מוסרי חמור, דבר לא ערכי, דבר שפוגע בהתיישבות ופוגע במדינת ישראל כולה בהקשרים השונים. אנחנו נתחיל בקרוב בשורה של פעולות, לרבות הקמת צוותים מיוחדים וסנכרון טוב יותר בין המשטרה, צה"ל והשב"כ, כדי למנוע את הישנות המקרים האלו ולצמצם את הפגיעה ההדדית ככל האפשר – כל זאת לצד הטיפול הממשלתי שהוקם במה שמכונה נוער הגבעות. אני בטוח שגם כאן נצליח להוביל לשינוי בשטח. זה אינטרס ישראלי קודם כול, וגם אני באופן אישי ארכז שולחן עגול מדי כמה שבועות, שבו ידונו כל הגורמים בהתקדמויות בתהליכים השונים, והנושא יסוכם וילווה באופן הדוק על ידי שר הביטחון.


 שאלה נוספת? בבקשה.


 אדוני סגן השר, ראשית תודה על התשובה המנומקת והנחרצת. אני גם יודע כמה הנושא חשוב לך באופן אישי וכמה אתה עונה על פניותינו בצורה מהירה ויעילה, ורוצה להודות לך על כך.

 אמרת שהנהלים חודדו. אני אפילו לא יודע אם זו שאלה או אם תוכל לענות לי. ההרגשה היא שבשטח זה לא מורגש. אולי אולי בשלושת הימים האחרונים הייתה איזו רגיעה, אבל אני לא חושב שאפשר לשפוט משלושה-ארבעה ימים, כי החל ממאי וכלה בשבוע שעבר אנחנו רואים את המקרים האלה שוב ושוב ושוב מתועדים, והשאלה היא אם אתה מרגיש שחידוד הנהלים הגיע גם לדרגים בשטח, וביום שישי ושבת הקרובים לא נראה את התמונות שאנחנו רואים כמעט מדי שבת, של התפרעויות אלימות של מתנחלים רעולי פנים – וכמובן, אינני מכליל על כל המתנחלים; ברור שכמעט כולם לא מעורבים בזה – שעומדים מולם חיילים – או חסרי אונים או שלווים, אבל ודאי לא מתערבים.


 תודה.


 תשובתי היא כזאת: שמעתי יותר מפעם אחת, כולל בישיבה לפני כמה ימים, את שר הביטחון, את הרמטכ"ל, את ראש השב"כ, את מפכ"ל המשטרה ומפקדים – מפקד פיקוד המרכז ומפקדים בכירים וראשים נוספים של המערכות השונות – כולם מתבטאים באופן חד-משמעי ונחרץ לא רק כנגד התופעות הקיצוניות והמסוכנות הללו אלא גם מנחים ומעבירים את רוח המפקד והמנהל. אני מאוד מקווה – אני לא יכול להיות ערב למה שיתחולל, המציאות היא נפיצה, היא מורכבת. אני קורא לכל הצדדים להרגיע ולאפשר חיים נורמליים.


 תודה רבה.

 נעבור לשאילתה מס' 134, של חבר הכנסת מוסי רז, בנושא: דרום הר חברון. בבקשה.



 אדוני סגן השר, ב-23 ביולי שודרה כתבתו של יגאל מוסקו באולפן שישי על הנעשה בדרום הר חברון, וגם יצרה הדים.

 רצוני לשאול, בהמשך לכתבה הזאת:

 1. כמה הריסות וניתוקי מים של פלסטינים יש בשנה, לעומת שכניהם המתנחלים?

 2. מה מספר אישורי הבנייה של אלה לעומת אלה? 


 ראשית, הכתבה עוסקת בעיקרה בבנייה בלתי חוקית בתחומי שטח אש, ובשטח אש 918 בפרט. יש להבהיר כי כלל שטחי האש משמשים לאימונים צבאיים, וההימצאות בהם בניגוד לדין וללא היתר מהמפקד הצבאי מסוכנת. היא גם לא חוקית, וגם עשויה להעמיד את הנמצא בשטח בסכנת חיים ממשית. על פי הידוע לרשויות האכיפה באזור, הרוב המוחלט של הבנייה הבלתי-חוקית בתחומי שטח אש 918 ושטחי האש הסמוכים לו הינה בנייה שנבנתה על ידי פלסטינים ולא על ידי ישראלים. כך גם ביחס לחיבורי מים בלתי חוקיים.

 על פי דין, תכנון בתחומי שטח אש הוא אסור. לפי זה אי-אפשר לתכנן בשטח אש. לפי זה, לא הנפיק המינהל האזרחי אי אילו היתרי בנייה בתחומי שטח האש, לשני המגזרים. יש לציין כי בשנת 2020 התבצעו בשטחי האש שבדרום הר חברון 31 פעילויות אכיפה כנגד בנייה בלתי חוקית, ובשנת 2021 – שבע פעולות, נכון לראשית אוקטובר.

 עוד נציין כי לצד האכיפה בשטחי האש שר הביטחון אישר לאחרונה באופן תקדימי בנייה פלסטינית בשטחי C, ובכוונתנו להמשיך ולאשר בנייה כזו, שתאפשר גם לפלסטינים מרחב חיים הוגן במקומות שניתן לעשות זאת.


 שאלה נוספת, בבקשה.


אדוני סגן השר, ראשית, אני חושב שיכול להיות ששאלתי לא הובנה עד תומה. אבל לפני זה, אני רוצה להתייחס לאותו שטח אש, שאני חושש שהוכרז – זה בכלל לא בקדנציה שלך כסגן שר, וגם לא בקדנציה של השר – אני חושש שהוא הוכרז כדי לסלק מהמקום את תושביו הפלסטינים, ואנחנו יודעים שהם נמצאים שם עשרות שנים. לעומת זאת, המתנחלים שם הקימו מאחזים לא חוקיים על שפת שטח האש. כוונתי הייתה לשאול שאלה כללית הרבה יותר: מה מספר אישורי הבנייה לפלסטינים מול מתנחלים בכל הגדה המערבית הכבושה בשנה, לעומת מספר הריסות הבתים לאלה וגם לאלה. אם הנתונים לא בידך, אני אשמח אולי להגיש את השאילתה שנית, או שתמצא דרך אחרת להשיב לי כשהנתונים יהיו בידך. 


 תודה. 


 תודה, אדוני. 

אנחנו נעבור לשאילתה הבאה, של חבר הכנסת עופר כסיף, שמספרה 210, בנושא: חייל מוסר נשק למתנחל. 



אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, בתאריך 26 ביוני 2021 חייל העביר נשק למתנחל, אשר ירה איתו לעבר פלסטינים בכפר א-תוואני, והאירוע מתועד. דובר הצבא אינו מספק תשובות ומחרים עיתונאים ללא סמכות ורשות.

 ברצוני לשאול:

 1. מהם הצעדים שננקטו לאור האירוע החמור?

 2. אם הנשק נחטף, האם המתנחל נעצר ומוצו ההליכים כנגדו?

 3. כיצד בכוונתך לטפל בהתנהלות דובר הצבא? תודה. 
 

 אכן, ב-26 ביוני 2021 התפתח אירוע אלים בין מתיישבים לפלסטינים סמוך לחוות מעון, שבמרחב החטיבה המרחבית יהודה. במהלך האירוע נצפו זריקות אבנים הדדיות וירי זיקוקים לעבר מתיישבים. חייל צה"ל אסף ברכב הצבאי מתיישב שביקש להכווינו כדי להגיע לנקודה. בהגיעם למקום הושלכו לעבר הרכב אבנים. בתגובה לכך, נטל המתיישב מהחייל את נשקו וביצע ירי לאוויר. לא היו נפגעים. 

לאור חומרת האירוע, החייל נקרא לתחקיר ולבירור מיידי על ידי מפקד החטיבה. חומרי התחקיר הועברו למצ"ח לבדיקה אם לפתוח בחקירה. 

אשר לשאלתך בעניין דובר צה"ל, במקרה זה דובר צה"ל התייחס בתגובה כתובה לאירוע בכל מקום שבו הוא פורסם. דובר צה"ל הוא קולם של החיילים והמפקדים בצה"ל. הוא פועל בשקיפות ואמינות, והוא מוסד חשוב באמון הציבור. 


 שאלה נוספת, בבקשה, עד דקה. 


 תודה רבה, אדוני סגן השר. יש לי שאלה מאוד קצרה, בהמשך לשאלות הקודמות: האם אתה באמת מאמין למה שעכשיו אמרת? תודה.


 מאמין לחלוטין. דובר צה"ל הוא קולם של החיילים. הצבא מתחקר את האירוע המסוים, ואני מניח שהוא יסיק את המסקנות. חיילי צה"ל לא יעבירו נשק ולא ייחטפו בקלות. 


תודה רבה לסגן שר הביטחון. 

אנחנו נעבור לשאילתה מס' 281, של חבר הכנסת עופר כסיף: הגבלת שימוש במכשירי כתיבה בכלא צבאי. 



תודה, אדוני. ממידע שהגיע לידי עולה כי נמנע מסרבני מצפון כלואים השימוש בכלי כתיבה באופן שרירותי, המשתנה מיום ליום.

 ברצוני לשאול:

 1. מדוע הדבר תלוי בהחלטת מפקדי ומפקדות הכלא?

 2. מדוע מוגבל השימוש בכלי כתיבה מלכתחילה?

 3. מה בכוונת השר לעשות למניעת מקרים כאלה? תודה. 


 לאחר בדיקת הנושא, נמצא כי ההחלטה על הגבלת השימוש בכלי הכתיבה והכנסתם לבסיס הכליאה ניתנה על ידי מפקד בסיס הכליאה סמוך למעבר לבסיס הכליאה החדש, שנקרא נווה צדק – שם ראוי לבסיס כליאה – על רקע החשש משימוש בכלי כתיבה לצורך פגיעה פיזית. עם המעבר לבסיס הכליאה החדש וקיום של כיתות לימוד נגישות ומסודרות בכל פלוגה, החלטה זו נבחנה שנית, והוחלט על ביטול הגבלות אלו, כל עוד הכלואים לא יעשו שימוש לרעה בכלי הכתיבה. 


 תודה, אדוני. למה אתה מתכוון ב"שימוש לרעה"? אני מקווה מאוד שהכוונה היא לא לכך שיכתבו דברים שלא נראים למישהו. 


לא. אני מניח שהכוונה היא לשימוש מכני פסול. 


 כולי תקווה. תודה. 


 תודה רבה. 

 אנחנו עוברים לשאילתה הבאה, מס' 228, של חבר הכנסת יצחק פינדרוס, בנושא: ענישה קולקטיבית ביישוב קומי אורי. 



אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, אני מתאר לעצמי מה תהיה התשובה, ולכן השאילתה העיקרית, בסופו של דבר, היא בסעיף 3. בדיוק, לפי התשובה, זה יהיה סעיף 3. 

 זה כשנה מוטל סגר על גבעת קומי אורי, הסמוכה ליישוב יצהר.

ברצוני לשאול:

 1. מה הרף של עבירות שבגינן מוטל סגר על יישוב?

 2. האם המשרד מודע למצבי סכנה העלולים להיגרם בהיעדר כניסת טכנאי גז, אנשי רפואה ושירותים? האם קיימים פתרונות ראויים? 

 3. מדוע שאילתה קודמת שלי בנושא לא נענתה? דרך אגב, היא מלפני שנה. אני מציין, מחוץ לפרוטוקול, שאני מודע לזה – – –


 לא, לא, לא. 


לא, לא, לא, רגע. אתה תשמע למה – תבין. 


סליחה, רגע. שנייה, רגע. אנחנו נפנה לפרוטוקול. אם הסתיימה השאילתה, אנחנו ניתן לסגן השר – – –


לא, לשאילתה. אני רוצה להתייחס. 


התקנון קובע באופן מפורש להיצמד לכתוב, ואחר כך יתאפשר לך להוסיף דברים. 


קומי אורי, כפי שנקרא המקום, מהווה מקבץ בנייה בלתי חוקית שמצוי בתחום של צו אלוף שאוסר על בנייה ושהייה ללא קבלת היתר מטעמו של האלוף. תושבי המאחז הבלתי-חוקי רשאים לפנות למפקד הצבאי בבקשה לקבלת היתרים פרטניים לצרכים שונים, ובקשות אלו תיבחנה לגופן. לצד זאת, יש להדגיש כי עתיד המקום להתפנות. 

 באשר לשאילתה הקודמת שלך – וזאת שאלה מס' 3 – היא הוגשה בכנסת הקודמת בחודש שבו פוזרה הכנסת העשרים-ושלוש, ועל כן לא נענתה. על פי הנוהל בכנסת, השאילתות הרגילות מתבטלות עם פיזור הכנסת. 


 שאלה נוספת, בבקשה. 


 אדוני סגן השר, אני אתחיל מהסוף: 1. השאילתה הוגשה – ספרתי 28 ישיבות כנסת מאז שהשאילתה הוגשה ועד שהכנסת התפזרה: 28 ישיבות. פשוט ספרתי, פיזית. הלכתי וספרתי אחת לאחת; 2. האבסורד – וזה מה שאני רציתי לומר – כרגע אין שם מצור, כרגע היישוב לא סגור, אבל שנה אני רודף אחרי משרד הביטחון בשביל לקבל תשובה, שבה נאמר שיש צו אלוף – אדוני סגן השר מתאר לעצמו שלפני שהגשתי את השאילתה ידעתי שיש צו אלוף, כי אם לא, זה לא היה סגור. מדוע יש צו אלוף? יש הרבה מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון – רובם מסיבות מדיניות, כי מת"א לא יכולה להתכנס עד שיאשרו האמריקאים, הצרפתים או הרומנים. לכן, המצב העובדתי הוא שהוא לא שונה מכל שאר היישובים. מדוע יש צו אלוף? איזה רף ענישה צריך להיות בשביל שיהיה? 

 זאת הייתה השאילתה: מה רף העבירות שבגינן מוטל סגר או צו אלוף – או whatever you call it – על יישוב. 


 תודה. אתה רוצה להשיב?


לא, אני חושב שעניתי. התשובה ברורה. אני רק אוסיף שלא באים בטענות לשוטר שאוכף על אדם אחד שעובר באדום ולא על השני. יש כאן מצב בלתי חוקי – אוכפים אותו, וכך ראוי. 


תודה רבה. ואם יורשה לי בהקשר הזה, סגן השר, שים לב, השאילתות הוגשו לפני הרבה מאוד זמן, ומשרד הביטחון התמהמה עם מתן התשובות. צריך להקפיד על הזמנים. 


א. אני מקבל ומרכין ראש בהכנעה לנוכח הזמן שעבר; ב. צריך לומר שיש מספר מאוד גדול של שאילתות, ואני אשתדל להדביק את הפער. 


כן. ראינו שיש מחודשים מאי ויוני. תודה רבה לסגן שר הביטחון על מקבץ מתן התשובות לשאילתות. 

בכך תם פרק השאילתות בסדר-היום, וגם תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ' בכסלו התשפ"ב, 24 בנובמבר 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה. 

הישיבה ננעלה בשעה 19:59.