Datasets:

NHLOCAL
/

project-ben-yehuda

Dataset card Data Studio Files Files and versions Community

Split (1)

train · 10.4k rows

text stringlengths 151 2.27M	source stringclasses 1 value	metadata dict
שתי תפיסות הערבוביה השלטת בהערכת המצב בציונות ובא“י, והתסבוכתהנוראה של התשובות הניתנות על השאלות שמוצגות לפנינו בקשר עם מצב זה – מחייבות אותנו לשוב מדי פעם בפעם לבירור דרכי הציונות ולבירור דרכנו אנובציונות ובבנין הארץ. בימים האלה שאונאת־הדעת העצמית משמשת מפלט יחידילחוגים רבים בתוכנו, הרי אין זה תפקיד פּופּולרי ביותר לפזר אילוזיות, ואיןהוא עלול להיות מוכתר על נקלה בהצלחה. לעתים קרובות מאד נטפלת ההרגשהשהמחנה הציוני, זה שההיסטוריה הישראלית העמיסה על שכמו מפעל אדירים, הדורשאחריות גדולה, חכמה רבה ופכחון הנפש והמוח – הפך להיות מחנה של פּר־גינטים, גיבורי־שפתים וטרוּפי מניות, אשר מתחנה לתחנה בדרך האכזבה חוזרים ושביםלסורם. שום דבר איננו מלמד אותנו יותר, ואין אנו לומדים משום דבר, כאילוניטל השלטון מן ההגיון ומן השכל הישר. כל מה שנאמר עתה אצלנו, בעתונותהציונית ובמקראיה בארץ ובחו”ל, אם איננו היפוקריזה, אם איננו בא לשלםתנחומין במטבעות מזויפות, אם איננו בא לקדש את המוסכמות, את זה שנכשלנועליו, שהננו שוברים את ראשינו בפגיעתו הרעה, את זה המעכב והמכשיל את מפעלנוואת כיוון מחשבתנו לפעולה – אין לו קשב ואין לו גם תקוה גדולה להיות נשמעבשקט, מבלי להצית מיד את החומר המפוצץ, זה שנערם אצלנו במקום המחשבהושיקול־הדעת. ישנם צרורות מוכנים הנזרקים בכל עת מצוא ב“פקחיםובאנשי־מעשה”, וישנם כתרים של בזיון וקצף אשר מכתירים בהם אצלנו מיד את כלהמעיז להעיר את שימת הלב, שהנה יש לחשוש שאנו מידרדרים במדרון ושיש צורךלחשב את דרכנו מחדש ולבדוק את המתודים שאנו משתמשים בהם לאור המציאותוהנסיון, אם הם קולעים למטרה אם לאו. ואף־על־פי־כן לא נינקה בפני המצפוןובפני הגורל ההיסטורי של העם העברי, אם הנימוק האופורטוניסטי יעכב בעדנומלהיכנס בבירור זה ומלהסיק ממנו את המסקנות ההכרחיות. צדק בלי ספק מי שאמר במועצת ההסתדרות האחרונה ששולטות שתיתפיסות בדרכי הציונות ותפקידיה. צריך רק להוסיף שזה אינו נוגע רק לשאלהאקטואלית זו או אחרת, כ"א אלה הן תפיסות יסודיות, שמהן נובעת שלשלת שלמסקנות בכל הערכין הקובעים את פרוצס ההגשמה, הכלכליים, הפוליטייםוהחברתיים. התפיסות האלו אינן מחולקות לפי מעמדות ושדרות חברתיות שמהןמורכבת התנועה הציונית, הן עוברות את התנועה וחוצות אותה בנפח שלה לכלשכבותיה. מבלי להיכנס בבירור מקיף ומפורט, אפשר לנסח את התפיסה האחתבהנחות מצומצמות כדלקמן: השעה דוחקת לקצר עד כמה שאפשר ולהחיש את הפרוצס שלהגשמת הציונות ובנין המולדת העברית. הציונות השיגה תנאים פוליטייםאובייקטיביים המאפשרים, בלי עיכובים רציניים, את הגשמתה המהירה. נקודתהכובד של מפעל ההגשמה מונח עתה בעם העברי, ביכולתו ובכשרונו. לנו דרושיםעתה כוחות מגשימים מוכשרים ומוכנים, בעלי הכרה ציונית ובעלי רצון חלוצי, ודרושים לנו גם תכנית משקית ברורה ואמצעים מרוכזים ומספיקים כדי להוציאהלפועל. את הרכוש הזה אפשר ליצור ע“י עבודת הסברה והכשרה אינטנסיבית ומתמדתוגם ע”י עבודה פּוליטית מותאמה. תנועת הפועלים בא"י, העומדת במרכז פעולתהבנין, הנושאת על שכמה באופן בלתי־אמצעי את כל כובדו ואחריותו של מפעלההגשמה, והשואפת לחיים חברותיים מתוקנים וצודקים – איננה רואה את עצמהבשאיפתה זו ובמעשיה ובמלחמתה להגשמתה, כשומרת וכמגינה על איזה שהם אינטרסיםאיגואיסטיים, כי אם על אינטרסי העם כולו, על תוכנה הרעיוני והמעשי שלהציונות ועל הפוסטולטים המוסריים שלה. הקווים היסודיים שהתוותה תנועתהעבודה העברית בבנין הארץ, עבודה עצמית על קרקע הלאום וצורות קואופּרטיביותשל חיים ועבודה במשק הכפרי והעירוני – אלה הן הדרכים היחידות האפשריותלהקמת המשק הלאומי בארץ, הן מבחינה כלכלית מעשית, הן מבחינת צרכי המוני העםהעברי והן מבחינת תוכנו החברתי של רעיון התחיה הלאומית. אין אנו מצווים ועומדים ללמד זכות על כל שגיאה ששגינוושהננו שוגים בנסיונותינו ובחתירתנו למטרה זו. שגיאה בכלל איננה לא חטא ולאבושה. אלה שאינם עושים מאומה – אינם עלולים לשגות לעולם. אולם שום דבראיננו מתקדש ע"י כך לנצחים, משום שנראה היה לנו פעם לדרך טובה ורצויה. מכלמה שהתבדה ומתבדה בדרך הנסיון שלנו – עלינו להרפות; את שגיאותינו נתקן, אתהפרצות שלנו נגדור – אבל על הדרך היסודית הזאת נשמור ונלחם בכל המצבים ובכלהתנאים, באשר היא איננה באה, כאמור, לשמור על אינטרסי פרט או מעמד, כי אםעל התנאים ההכרחיים להגשמת הציונות. גם בשעת רווחה וגם בשעת משבר אסור לנו לאבד את הראש. אי־אפשר לראות את העניינים מתוך היקף של שעה אחת, של יום אחד, או של שנהאחת בלבד. צריך להעריך את ההופעות ולדון בהן מתוך הכרת הסיבות שלהן ולאמתוך סימניהן הפינומינליים. אם בא משבר לארץ בגלל זה שהיתה עליה מבוהלת בליפעולה כלכלית מקבילה לקליטתה, אם נכנסו אנשים לארץ כאמיגרנטים סתם, משוםששערי הארצות האחרות היו סגורות; לא מתוך יחס לא“י ולא מתוך רצון ציוני, כיאם כ”מבקשי זהב“, והם נשברו ונהרסו – הרי זה אסון גדול, אבל אי אפשר להפוךע”י כך את הציונות ל“ועד־מחלק” ולאפרט לסיוע לכלכלת רעבים, אלא מן ההכרחלרכז את האנרגיה במפעלים כלכליים וביצירת מקורות עבודה, ומן ההכרח לקבועלעתיד פּוליטיקה של עליה יותר בריאה. דרישתנו לעליה חפשית איננה יכולה אףפעם להתפרש כפשוטה. זאת דרישתנו הפּוליטית, שענין סידור העליה, ארגונהוקביעת ה“קווֹטה” שלה ימסר לידי הסוכנות היהודית הבונה את הארץ. אבל חופשאיננו אנרכיה, ואנחנו לא נוכל ולא נהיה רשאים אף פעם להשתמש בחופש זהבמובנו הוולגרי. אנחנו נצטרך אולי יותר מן הממשלה להקפיד על העליה שלא תהיהחפשית. מידת הדין וההגיון הישובי יצטרכו תמיד להתגבר אצלנו בנדון זה עלמידת הרחמים. א“י איננה יכולה לע”ע לשמש מפלט לסחופי־גורל סתם; ואם יעלועתה, למשל, לארץ מאת אלף משפחות המוזגים שעומדות להשאר בלי פרנסה בפולין, עם האספירציות שלהן ועם הרגלי חייהן, הרי לא נוסיף ע"י כך שום דבר לבנינהשל הארץ, כי אם נחריב אותה ונחריב גם את תקוותנו לבנות אותה פעם. העליהצריכה להיות באמת לפי “כוח הקליטה הכלכלי של הארץ” ושל מפעלינו הכלכליים בההמכוונים להגדלת כוח הקליטה הזה – אבל את כוח הקליטה הננו רוצים לקבועבעצמנו, ולא שאחרים יקבעו אותו בשבילנו. היחס המתוח תמיד בין הצורך והיכולת, שאיננו עלול להשתנות, ושגם במקרה של הרווחה גדולה יהיה תמיד הצורך יותר גדול מכפי אשר תשיג ידנולמלאותו – מחייב אותנו להנהיג חסכון מכסימלי בעבודתנו המשקית ובכל ענפיהעבודה הלאומית האחרים בארץ. ציבור הפועלים, בשליחות ההיסטורית שלקח עלעצמו, צריך להיות בשורה הראשונה נושא ההקפדה שאף פרוטה אחת מכספי הלאום לאתתבזבז לבטלה ולא תגזל מצרכיה המרובים של יצירתנו הלאומית. התביעה לתכניתמשקית בריאה, איננה רשאית להיות מוסר שאחרים יטיפוהו לנו, כי אם להיפךאנחנו צריכים להיות מטיפיו של מוסר זה ואנחנו צריכים גם לשמור עליו. מעשינוומוסדותינו הכלכליים צריכים להיות לדוגמא ולמופת. צריך להשתחררמהדילטנטיזם, מכל מיני תכניות והמצאות פורחות, ולאור הבקורת העצמית עלינולבדוק גם רבים ממפעלינו אנו ולצרוף אותם מסיגיהם. אנחנו נוכל להיות תובעיםמאת אחרים ויהיה תוקף מוסרי בתביעותינו, אם מעשינו אנו לא יהיו לקויים; אנחנו נצליח להקנות לתנועה הציונית ולגורמים האחרים שעומדים עתה להצטרףלפעולה הישובית הכלכלית את הכרת דרכנו, את צדקתה ואת הכרחיותה, אם נוכיחמידת אחריות מלאה וכיוון תכליתי בעבודתנו המשקית. התפיסה הזאת של הענינים, הנחות אלה שאפשר כמובן עוד להרחיבאותן ולהוסיף להן גם פאתוס רב וגם הוכחות חותכות – אינן קונצפּציה חפשית. אין זאת אחת הדרכים, שלעומתה אפשר להציג דרך אחרת שאף היא מובילה אל המטרה, כי אם הדרך היחידה האפשרית. התפיסה הזאת מתבססת על הכרת המציאות על הכרתעצמנו ועל הערכת יחסי הכוחות והתנאים. היא רואה את פּרוצס ההגשמה מותנהבשני גורמים מכריעים, ביכולים וביכולת, בתכנית בנין רציונלית ובאמצעיםלהוציא אותה לפועל; בחומר ובצורה, בשתי אמות היצירה הללו, שהן מכבשונהשל כל הוויית העולם. היא מאמינה בכוחו של הרצון, אבל איננה מאמינהבנסים. היא מאמינה באפשרות ליצור עובדות פּוליטיות, אבל איננהמאמינה באפשרות של פּוליטיקה אשר אין עמה עובדות מציאותיות. היא רואה אתהמטרה הציונית בכל צעד של התקדמות בעבודתנו, בכל תוספת אחיזה בארץ, בכלביסוס ובכל הרחבת התחומין של כיבושנו הכלכלי והתרבותי – אבל איננה מחשבתקצין ואיננה נושאת טרנספרנטים עם סיסמאות, אשר כוונתן לגלות מראש, בלי כלשריד, את קצה הכוונה האחרונה… לעומת זאת, יש בתפיסה השניה ההיפך הגמור מכל מה שנמנהבראשונה. היא איננה מתבססת לא על הכרה עצמית ולא על הכרת המציאות. מתוךאיגנורציה גמורה של יחסי הכוחות והתנאים, היא מריקה בכל הזדמנות פּאתוסגדול של רדיקליזמוס ותפיסת־מרובה, שאינם נמצאים בשום התאמה לא עם התכליתולא עם התועלת של עבודתנו הציונית ומשאת נפשה. בעלי התפיסה הזאת נשארו “חולמי הגיטו” גם בשטח הרינסנס הלאומי בפוליטיקה. הם כולם מסורת ונושאיסבל ירושה. החינוך הפוליטי שלנו במשך דורות רבים לא היה ולא היה יכול להיותאף פעם חינוך לפוליטיקה תכליתית וקונסטרוקטיבית. התנאים שהיינו נתונים בהםבכל מרכזי הגולה בתור מיעוט נרדף, בתור משוללי זכויות, מצוקים ונרמסים, יצרו בתוכנו את רוח ההתקוממות חסרת האונים, אשר התבטאה באופּוזיציה בלבדלכל ממשלה, בבקורת עויינת גרידא של כל פעולה, בחשדות לכל מעשה מדיני. במרוצת הימים הפך הדבר אצלנו לסגולה גזעית כמעט. האופוזיציה היתה לנולאינסטינקט, הנפעל לא ע“י העצב המרכזי, לא על ידי התנועה השקולה והמחושבתמראש, כי אם ע”י העצב הפריפרי, ע“י התנועה החוזרת, בלי מחשבה ובלי חשבוןהמעשה. ובהמשך מרוצת הימים נואלנו אפילו לחשוב את הרודימנטים האלה לאורגניםפּוליטיים מפותחים ועיקריים. אף בשטח הפּוליטיקה הציונית והא”י שמעמידהלפנינו תפקידים תכליתיים בלבד, הולכת תפיסה זו עפ“י הקו המקובל. השאלהבשבילה איננה איך נשיג את המבוקש ומה עלינו לעשות כדי להשיגו, כי אם איךנענה על הגירוי, איך “נפעול” ואיך “נתעסק” באופן פּוליטי. לכיווןפּוליטי זה יש במובן כלי זין מיוחדים ואמצעי־מלחמה, שלא רק שאינם מוביליםלשום מטרה, כי אם גוררים עפי”ר נזק ברור. בעצם ההנחה הזאת, ששאלת המשברהנוכחי בא"י היא שאלה פּוליטית חיצונית, כרוך כבר נזק רב הן כלפי פנים והןכלפי חוץ. היא משתקת חלק גדול מהאנרגיה הציונית ומסיחה את הדעתמהפּרובלימות החיוניות המכריעות אל אימוציות־שוא, שאין מהן שום תוצאות. גםתיאור המטרה הפוליטית בצבעים אכספרסיוניסטיים צעקניים, והשימוש בהכרזותובהגדרות שאינן אקטואליות לא להיום ולא למחר, ושתוכנן הוא אפּקטיבי בלבד – הוא מזיק ומטפח אילוזיות ומקלקל את היחסים הפּוליטיים שאנו מצווים עליהםלשפרם. זה אשר במקום לשנות את יחס הכוחות למעשה, מתכחש להבנה בכללליחס־הכוחות, מוכיח רק שהוא בעצמו הנהו חדל אונים; ומי שמתייחס בביטול אלהעובדה המציאותית ודורש את הבלתי־אפשרי בשעה הנתונה, איננו מכסימליסטן ולאריבולוציונר, לא בעל שכל גדול ואף לא בעל מעוף, כי אם פשוט אדם שאבד אתשיווי המשקל בהבחנה האלמנטרית של הדברים. הקווים האופייניים לתפיסה זו בפוליטיקה סתם, חוזרים ונשניםכחוט השני גם בתפיסת הפוליטיקה הכלכלית והחברתית. גם כאן נחשבים רודימנטיםשונים לכלי שימוש ופעולה ממדרגה ראשונה. מצד אחד באים עם כדם הכלכלי השבורנושאי המסורת והרגלי הדורות, שחיו במשך כמה שנים כאיזוב בקירות חייהםהכלכליים של אחרים, התפרנסו כעורב וככלב ורואים בהמשך המסורת הזאת בא“י אתהאידיאל של בנין – ומצד השני ערבוביה איומה של המצאות וסברות־כרס כלכליות, גם במחננו אנו וגם במחנות אחרים שמחוצה לנו. הפלס ההכרחי, שבלעדיו אי־אפשרלהקים לא בית ואף לא סוכת־קרשים טובה – נעלם לגמרי מאופקיה של תפיסה זו, כשבאה לדבר על הקמת משק לאומי ובנין מדינה. הכל נושם בספיקה שלאי־רציונליות. אין מוקדם ואין מאוחר. אין חלל ואין זמן. הכאום נחשבלקוסמוס. זה שעומד כמטחוי דורות בקצה המטרה האחרונה, מדברים עליו כאילוהיתה זאת שאלה של יום המחרת; וזה שבוער, אקטואלי, שאם לא נעשנו היום ישמטמחר מתחת ידינו – נדחה כהלכתא דמשיחא. “חוקי־הברזל” בפוליטיקה כלכלית זונקבעים עפ”י פינומינים ולא עפ“י יסודות, שרשים וסיבות. לפיכך עומדות, כמעטעל אותו שטח עצמו, מצד אחד התביעה ל”רינטבליות" קיצונית, שאיננה לוקחתבחשבון שום תנאים אובייקטיביים שבהם מותנה בנין משקנו הלאומי – ומצד שניהאיגנורציה הגמורה כלפי תביעה זו. לפיכך גם כאן, כמו בפוליטיקה סתם, שלטתהפרזה רבה בהגדרת דרכים ובהערכת אפשרויות כלכליות מכל הצדדים. והמומנטהיסודי הזה בפרוצס ההגשמה הציונית, שהוא קודם כל מוכרח להיות ברור ובולט, משום שהוא בבחינת אבן השתיה לכל הקונצפציה הלאומית שלנו – עוד מעט והפךלהיות לתיאולוגיה. ציינתי רק בראשי־תיבות כמעט את הקונטורות של שתי התפיסותהאלה השולטות כיום בציונות, שלשתיהן בלי ספק כוונה משותפת: הגשמת הציונות. מלבד אלה ישנן עוד כמה וכמה דעות ואספּירציות, שאיפות פרטיות ומעמדיות, שמצרפות גם הן את קולותיהן למוסיקה הכושית הזאת של התפיסה השניה. משתיהתפיסות האלה נובעות, כמובן, מסקנות שונות להערכת הופעות חיינו, המעשיםוהמפעלים שאנו עסוקים בהם והחליפות והתמורות, העליות והירידות במצבנו. בהבמידה שהתפיסה הראשונה היא מקור היצירה הציונית, מקור כיבושיה הריאלייםוהיא תקות הצלחתה בעתיד – הרי התפיסה השניה היא מקור המבוכה הגדולה שהועמדהבה הציונות בשעת משבר קשה זו, אשר את ראשיתה יש לראות לא בהפסקת העליההרביעית אלא בהתחלתה ובדרכים שהלכה בהן. ואף עתה, כשאנו באים לתתתשובות על שאלות המתעוררות בקשר עם הליקבידציה של המשבר הזה, הננו נתקליםשוב בשתי התפיסות האלה ובדרכים השונות שנובעות מהן: מצד אחד התביעה להבנהריאלית של המצב, לביטול הסיבות של המשבר, לעקירת הרע משורשו, ליצירה משקיתוליצירת מקורות עבודה מתמידים שיספגו לתוכם את חוסר־העבודה, שייצרוצנורות של מחיה לא ליום אחד כי אם גם למחר ולמחרתיים ושישמשו התחדשות והמשךלפעולת־בנין ציונית – ומצד השני השלמה עם המשק הבנקרוטי של העליה הרביעיתופסיכולוגיה של פושטי־רגל שרוצה רק לדחות את הקטסטרופה ע“י טלאים זמנייםוחיצוניים, ע”י “גמילות־חסד” ליום ולשעה. ויש להצטער ביחוד על זה, שגם בתוך ציבור הפועלים, אשר יותרמכל שכבה ציונית אחרת הנהו מאוחד בעיקרים היסודיים של דרך הבנין הציוני, שולטות כיום במידה ידועה שתי התפיסות האלה. במועצת ההסתדרות האחרונה הן באובמידה ידועה לידי ביטוי בולט. הלך־רוח זה שמטפחים אותו בארץ, שבשאלת פתרוןהפרובלימה של חוסר־העבודה עומדים זה מול זה מחוסרי־העבודה וההסתדרותהציונית כתובעים ונתבעים ולא כנתונים בצרה אחת ובדאגה אחת, וכי יש דרךלפתרון זה בהסרת האחריות, במיטינגים, ובדימונסטרציות – הוא פרי התפיסההשניה. חוסר העבודה בארץ הוא אסון גדול לציונות, הוא מתנקש בנפשה וברכושההכי יקר: בכוחות החלוציים שגדלו לה ושצפויים להתנוונות – אבל התשובה ע“יהקמת משק של שעת־מצוקה בלבד, אף היא גוררת אחריה אסון לא פחות מזה. התשובהיכולה להיות תכנית עבודה ולא עבודה סתם לשלושה חדשים או לחצי שנה, אשראחרי כך לא ישאר ממנה כל זכר ונעמוד שוב בפני האבוס השבור. פרי התפיסההשניה היא גם אותה הקונצפציה המוזרה התולה את פתרונה של פּרובלימה קרדינליתזו, שיש לרכז בשבילה את כל האנרגיה הציונית ואמצעים גדולים, בפעולות ביתיותקטנות כמו הורדת איזה אחוזים ממשכורות הפקידים בהנה”צ וכדומה. את המשכורותהמוגזמות, שאינן עומדות בהתאמה לכוחנו הכלכלי צריך בין כך וכך להוריד. צריךבכלל להנהיג חסכון בכל מקום שאפשר, וצריך לבטל את הפּריבילגיה הזאת שביןהסמוכים על שולחן אחד יהיו אלפים רעבים ומאות נתונים במותרות – אבל אי־אפשרלעשות זאת לסיסמא מצילה ואי־אפשר להטיף בזה תנחומין למצוקה שאנו נתוניםבה. ציינתי כאן רק מומנטים אחדים אקטואליים כיום לשםקונקרטיזציה, אבל לא לזה בלבד מכוונים הדברים. הכוונה היא להבליט, כי מתןתשובות לא נכונות על שאלות שבהן תלויים החיים והמות בציונות, מהווה את השברהפּסיכולוגי בתנועה, שהוא אולי יותר קשה מהמשבר הכלכלי. הדבר דומה לחולהבטיפוס הבהרות שמדביקים לו אספלניות לרפא את הבהרות, ומזניחים את עצם המחלהשהבהרות הן רק סימניה החיצוניים. בדרך זו לא נרחיק ללכת, לא נוכל ללכת, לאנוכל לתת פתרון לשום שאלה ולא נציל את המצב, כי אם נסבך אותו עודיותר. הננו עומדים עתה אולי על סף של שינויים מכריעים בהתפתחותהעתידה של עבודתנו, ועד שבאים לייעץ לנו צמצומו של הרעיון הציוני כתרופהל“קונסולידציה משקית” – נתחיל קודם כל באמת בקונסולידציה של המחשבה הציוניתוהגיונה, עלינו לברר לעצמנו בפעם האלף מה אנו רוצים ולאן פנינו מועדותועלינו ליצור תכנית ברורה לבנין א"י, אשר תשמש לנו קו מחייב, תצילאותנו מהערבוביה הנוראה השלטת ומהפתעות וסיבוכים שאין מהם מוצא. מבחינה זויש אולי חשיבות מרובה לועדה שתבוא לארץ. היא תכריח אותנו להכניס קצת סדרבתהו ובהו שאנו נתונים בו. כי הועדה הזאת תצליח בעבודתה רק אז אם אנחנונציע לה תכנית מבוססת, ואם נצליח להקנות לה הבנתנו אנו את העניינים ולאלהיפך. תרפ"ז את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23013	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23013", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23013, "source_edition": "", "title": "שתי תפיסות", "translator_uris": "", "translators": "" }
הסכם הסוכנות א. ראשי־הפרקים המטושטשים שהגיעו אלינו עד עתה על דבר ההסכםבין ויצמן ובין קבוצת מרשל בענין הסוכנות היהודית, אינם מספיקים עדיין לאלפצוח בתהילה ולא לשים תהלה. ההזדרזות המוזרה שמתגלה אצלנו לעתים קרובותלשלוֹת את הדגים טרם שמעלים את החכה ולהרים מיד קול צעקה מחרידה על בגידהועל מכירת הציונות, יש בה משום “משיב דבר בטרם ישמע”, שאיננו ממידתם שלשקולי דעת ומעריכי־האמת. עד שבאים שוב לצחצח את החרבות של האוֹפּוֹזיציה, יש להמתין לכל הפחות לידיעות הראשונות המוסמכות והמפורטות, ואי־אפשר להאחזבאיזה ציטטה של מכתב, שנמסרת בכוונה סנסציונית גלויה ע“י ה”דילוג־רב“, כדילספוק כפים ולהתייפח. הדברים האלה אינם מכוונים, כמובן, לרביזיוניסטיםודומיהם, שכל חכמתם וכל תוכנם הרעיוני הוא להקים רעש, למחות ולגרות את היצרהאופּוזיציוני. בשבילם כל סבלות הציונות, כל צערה ומלחמתה, כל נצחונותיהוכשלונותיה אינם אלא רוח על כנפי הריחים־של־רוח שלהם הטוחנים הבל, והםבאיולתם מאמינים או רוצים שאחרים יאמינו כי זוהי סולת מנופה. אולם קשה לשערשיש כיום הזה עוד איזה חוג רציני ואחראי בציונות, אשר יחשוב כי זהו טובומועיל למפעל ההגשמה, לתנועתנו ולתעודתה ההיסטורית, להזדרז ולהטיל למפרעדופי בנסיון הזה לקרב רחוקים ולצרף לפעולת־ההתישבות הציונית שהגיעה עד משבר (ואפילו לולא הגיעה עד משבר) כוחות נוספים מן החוץ, שאולי (ויודגש האוליהזה) יעזרו לנו באיזו מידה לצאת מן המיצר שאנו נתונים בו לע”ע באיןמוצא. הויכוח הלאה והממושך שמתנהל זה שנים מסביב לשאלה זוושהספיק עוד מעט להחריב את ההסתדרות הציונית, לא היה מלכתחילה ואיננו גםעתה אלא התעסקות פּנוימטית בפילוסופיה לאומית, כדי להסיח את הדעת ולהשתמטמלתת תשובות קונקרטיות על שאלות קונקרטיות. לכל הדיבורים ע“ד קידות “לעגלהזהב” ועל שאלת הציונות “שאיננה שאלה של כסף” ועוד פתגמים מחוכמים כאלהמתוך “שבט המוסר” של האופוזיציה הציונית – לא היתה אף פעם דמות רצינית, משום שהם בבחינת משל בלי נמשל ומשום שיש בהם אותה ההתחכמות של אנשי חלם, בסיפורו של פרץ, לרמות את היצר־הרע. לצערנו הגדול שאלת הציונות היא כיוםהזה בחלקה המכריע שאלה של כסף ושל יכולת חומרית. במומנט הכי גשמי זה, הכיבלתי נחשב במסכת האידיאה של תחיה והתחדשות לאומית, מונחה כיום אוליהאוּטוֹפּיה היחידה של הציונות בחבלי הגשמתה. אילו אפשר היה לבנות אתא”י בנאומים, באסיפות, בקונגרסים ובפּרוגרמות, היינו עשירים כקורח ולאהיינו באים בודאי לידי נסיון זה של דפיקה על דלתות נדיבים; אבל כשיש צורךבקרקע, בחומר ובלבנים, באנשים חיים, במחרשות, בבהמות ובמכונות – הרי כלדיאלקטיקה אשר תחפוץ להוכיח לנו שאפשר ליצור את כל זה עפ“י הדיבור או ע”יאיזה להטים כמוסים אחרים, איננה אחרת מאשר רעות־רוח. אין להסיק מהדברים האלה שצריך ללכת בעיניים עצומות לקראתההסכם הזה, ושאינם כרוכים בו שום חששות וסכנות. אלה המחייבים את דבר הרחבתהסוכנות ואשר הסכימו גם לסכן דבר־מה בנסיון זה – מרגישים בודאי יותר מכולםאת הקושי הנוסף שאנו מעמיסים עלינו; ואם יהיה מי אשר ירגיש על עורו אתהשינויים שיתהווּ ע“י כך בהנהלת העבודה וברוחה, יהיה זה קודם כל ציבורהפועלים. כבר בשעה זו, עוד טרם התגשמה הסוכנות ובלי כל קשר אתה, מזדמן לנולטעום לעתים קרובות מאד מעין טעם “עולם הבא”. הפגישה עם באי־כוח אמריקה עלשדה העבודה הא”י, איננה מלבבת ביותר ואיננה מבשרת לנו אידיליה בעתיד. לא שןאחת נשבור בודאי עד שנפצח את האגוז הקשה הזה. בנדון זה אין הבדל גדול ביןציונים אמריקאים ובין בלתי ציונים. הרצון לדיקטטוּרה, להשלטת המרות, להיותרק דעתה בלבד נשמעת ומכריעה, זוהי סגולת־נפש כמעט גזעית של אמריקה בכלל. שמץ מסגולה1 זו לקחו אפילו יהודי שניפּישוקשישבו באמריקה רק שנים אחדות ועלו לא“י מתוך מרתפי הסמרטוטים אשר להם שם, ועאכו”כ היהודים מהשדרה החמישית, אילי הכסף וההשפעה. ואף־על־פי־כן, בהכרהברורה של הסכנה והמלחמה הפנימית הקשה הצפויה לנו, עלינו לחייב את ההסכםהזה, לא רק מתוך אי־ברירה של שעת מצוקה, כי אם משום שלא נוכל בשום אופןלקיים את נדרנו לעם ולמולדת העברית, אם לא נכבוש את המבצר הזה בשבילהציונות, ואם לא נעשה אותו יתד ופינה להרחבת תחומיה ולהגברת יכולתה. שליחי הפועל־הצעיר וההתאחדות הציעו הצעת חוקה יסודיתשתבטיח לנו את הכיוון הפּרינציפּיוני של העבודה הא“י, אחרי שיצטרפו אליההגורמים המשפיעים החדשים מן החוץ. החוקה הזאת, המתנה: א) הגברה מתמדת שלהעליה; ב) גאולת האדמה בתור קנין העם; ג) התיישבות חקלאית על יסוד עבודהעברית; ד) הלשון והתרבות העברית – נתקבלה אח”כ גם ע“י הקונגרס הי”ד, ונקבעהכתנאי בני גד ובני־ראובן בתכנית הרחבת הסוכנות. אין לנו יסוד לחשוד שוויצמןבמו“מ שלו עתה באמריקה לא הביא בחשבון את החלטת הקונגרס, ואין גם לחשובשהחלטה זו נעלמה מהצד השני. בחוקה זו, בשמירתה וביציבותה, אנחנו רואים אתההודאה המפורשת ביסודות הציונות, בביטויים הקונקרטי על שדה העבודה הא”י, וממנה לא נזוז. אלמלי היינו מתחשבים עם המנטליות השלטת בשעה ידועה בלבד, לא היתה הציונות יוצאת אף פעם מתחומי “חובבי ציון”. הרי בעיני אחד־העםנחשבה הופעתה של הציונות הפוליטית אסון לציונות, לא פחות מאשר ענין הסוכנותנחשב לאסון בעיני מי שהוא כיום. כשמדפדפים בדפי התקופה ההיא, נגולה כמעטאותה תמונה עצמה של היחסים, החששות והחשדות. אחד־העם הפלה אז בין “יהודי־מדינה ויהודי־יהדות”, ולא האמין בהרצל אפילו בשעה שדיבר כמותווברוחו ע“ד שיבה ליהדות, וחשב את דבריו “למליצה נאה בלבד”. ואמנם, הפירושים שניתנו בימים ההם ע”י רבים מראשי התנועה החדשה לתוכנה ולכוונתה שלהציונות, לא היו יותר ציוניים, במובננו אנו, מפירושיו של מרשל. ואעפי“ככיום אנו יודעים כולנו שזאת היתה מצד אה”ע הערכה מוטעית. לולא הציונותהפוליטית, דוקא זו עם “אנשי המערב”, עם חצאי־המתבוללים הללו אשר החריגו אתהתנועה מציריה החלודים והכניסו בה דם חדש – היתה תנועת חיבת־ציון מתנוונתמתוך חיתון פנימי זה בין נושאי היחוס של “יהודי־היהדות”. אי־אפשר, כמובן, להשוות את מרשל וורבורג ודומיהם, להרצל ונורדוי ודומיהם, אבל עוד פחות מזהאפשר להשוות את רוברט שטריקר וריכרד ליכטהיים וז’בוטינסקי, הקנאים הכיגדולים לטהרת הציונות עתה, לאחד העם. אם לצאת בכלל מתוך נקודת־השקפה זו שלבדיקת היסודות ובחינת ערכה המוחלט של המטבע הלאומית שמצלצלים בה רביםמתוכנו, הרי באמת אין ההבדל בין אלה המדברים על מלכות ובין מרשל המדברכאילו על אימפּריה יהודית עולמית אלא ב“מליצה נאה” בלבד. אולם בשבילנו, שבשורה הראשונה הננו רואים את הפעולה ההתיישבותית העברית בא“י, את יצירתהמציאות הלאומית, יהודים בהמוניהם יושבים על אדמת א”י, מתאחזים בה, יוצריםבה ערכין כלכליים ותרבותיים, ושהננו משאירים באמת, כדברי ווייצמן, להיסטוריה שתסכם את הסך־הכל המדיני של הפעולה הזאת – בשבילנו, כל הנשבעומתנדב לבנין זה, כל העוזר לנו במעשינו ובעבודתנו, הוא ציוני, בין אם הואעצמו מכיר ומודה בזה ובין אם לאו. הן אנחנו ידענו היטב כי מרשל איננו מבכר את א“י, אלמלא כךלא היתה שום שאלה ולא היה כל צורך במו”מ ובויכוח הזה. הרי זאת היא בעצםהנקודה העיקרית שעליה אנו מחולקים עם קבוצת מרשל. אנחנו אומרים: בשורההראשונה א“י ובנינה וגם פעולה קונסטרוקטיבית בתוך מרכזי היהדות בארצותאחרות, והללו אומרים: גם הגולה וגם א”י. אולם תעודתנו ותעודת הציונות כולההיא לנצח את השקפת הקבוצה הזאת, לחנכה ולהקנות לה את השקפתנו אנו, כשםשחיבת־ציון חינכה והקנתה את השקפתה לתנועה הציונית המדינית ובמקום “הסגולהלעניות” כהגדרת אחד־העם, העמידה במרכז את האידיאולוגיה שלה, את ההכרחהלאומי־היסטורי, שהיה זר לה בהחלט בראשיתה. אם יש כוח חיוני בציונות – היאתעשה זאת גם הפעם. ב. כל הדברים הנזכרים אינם נוגעים עדיין להערכת המצב המיוחדבציונות והמשבר הקשה שעובר עליה בשעה זו. כשאנו באים לפרק עגום זה, הננונכנסים לתוך קומפלקס אחר לגמרי של מסיבות וגורמים המחייבים את הרחבתהסוכנות, לו גם לא כמטרה לעצמה אלא לשם השבת־נפש רגעית, “אטעמפּוֹיזע” בלע“ז, כדי שנוכל בכלל להתחיל לחשב את דרכנו בצורה יותר תכליתית. בקושמרהזה שאנו נתונים בו, ביגיע זה בדי ריק, מתוך עוני מנוול מתוך קוצר רוחומתוך בזבוז בלתי פוסק של האנרגיה הלאומית בין עליה ויציאה, בין רעב וסיועובין עבודת־קלוקל שבאה לספק צרכי רגע בלבד – לא נוכל להמשיך זמן רב. אפשריות שתי מסקנות: או להשלים עם המצב, לשוב לדרך חיבת ציון, לצמצם אתהרצון הלאומי ולהתאימו אל היכולת הקטנה הנתונה לנו בדרך ההתפתחות הנורמליתשל העניינים – או לפרוץ ע”י איזה מעשה רב את הקירות האטומים כלפי המרחב. בדרך הראשונה בודאי שלא נאבה ללכת עוד, ובדרך השניה – הננו נושאים אתעינינו לארבע רוחות השמים מאין יבוא עזרנו, ונסים אינם קורים ומן השמיםאינם מרחמים. העבודה בא“י דורשת סכומים כבירים גם בהערכה הכי צנועה שלהטמפּוֹ שלה, אם רק לקרבה באיזו מידה למסשטבּ של מפעל התיישבותי־מדיני בעלערך, בלי הגוזמאות המנופחות של דלוקי לב ודלוקי מוח בקרבנו, הגועים מתוךקופה של פרזות על קיסרות ומלכות וכדומה. ומאין יבואו הסכומים הללו? מפוליןאו מליטא, מרומניה או מרוסיה? אין לזלזל כמלוא נימה בערכה המכריע שלהעבודה העממית. הפרוטה הנאספת מדוי־לחמם של העניים בעירה היהודית, הרוויהכוונה ואמונה וכליון־נפש לגאולה ולפדות לעצמם ולביתם ולבית ישראל, היאבודאי יקרה ממיליונים הניתנים מתוך שובע, מתוך התכחשות ומתוך ג’סטה שלרחמנות כלפי אחרים. הפרוטה הדלה הזאת היא אוצרה המוסרי של הציונות. היאאינה נערכת עפ”י מספר הדונמים שאפשר לרכוש בעדה, ובמספר המתיישבים שאפשרלהושיב על ידה, היא שקל הקודש. אבל באוצר מוסרי בלבד אי־אפשר לבנות אתא“י, ואי־אפשר להשביע בו את רצוננו הלאומי. כל הנאמר על אמונה בעם, אם זהאיננו רק פרזה של פולמוס, הוא טוב ויפה ויש להאזין לו ולמלא אחריו ע”יעבודה חינוכית אינטנסיבית ומתמדת, מתוך תקוה שסו"ס תבוא שעת הארת־הלבבותהמקווה. אבל הדברים האלה אינם עומדים בשום קשר עם הפּרובלימות הבוערותשדורשות פתרון ריאלי מהיום למחר ולמחרתיים. ואם אמנם אין אנו קובעים מראשאת מספר השעות והשנים להגשמת הציונות, הרי בכל זאת אי־אפשר לעשות את זה שובפעם “הלכתא דמשיחא” ולהתנחם בפאטאליזמוס של נצח ישראל לא ישקר. אין הדברים האלה ענין של וידויים ושל אמונה ושל דקלרציותעל “שיתוף־הגורל” ועל “מדינת יהודים” וכדומה. יש לחשוש שאלה שרוצים להסיחאת דעתנו מן התפיסה הריאלית אל האבסטרקציה של הגדרות, אינם מאמיניםבהגשמת הציונות, ומבקשים להם מפלט לסיסמאות בעלות כנפים וחסרות תוכןממשי, שאינן מחייבות לשום דבר. הם תופסים את המרובה כדי שלא לתפוס מאומה, כדי שלא יהיו מחוייבים לתת את התשובה על השאלה הכי קשה והכי מעיקה: איךוכיצד? אי־אפשר, כמובן, להגיד בבטחה אם אמנם תבוא תשועת הציונותמהסכם זה של הרחבת הסוכנות; אי־אפשר לנחש אם יש ממש במיליונים הללושחולמים אודותם או לאו. אפשר מאד שמחר, מחרתיים נעמוד בפני אכזבה חדשהויתברר לנו שגם זהו נסיון שלא הצליח. אז, כמובן, יהיה רע מאד. אנחנו בודאיגם אז לא נוריד את הדגלים, ונצטרך לחפש דרכים חדשות. אבל ארור אשר ישמחלאיד! זה לא יהיה מחכמתו של מי שהוא, אלא מביש־גדא שלנו, מאסוננו הלאומי. כיום הזה נראה לנו בכל־זאת כאן מעין פתח־תקוה. וחובתנו וחובת כל אלה החרדיםבאמת על גורל הציונות ועל גורל עבודתנו בא"י, לעשות כל מה שאפשר לבלילהכשיל את הנסיון הזה ולמען לא תהיה זאת תקות־שוא. תרפ"ז “מסוגלה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23014	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23014", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23014, "source_edition": "", "title": "הסכם הסוכנות", "translator_uris": "", "translators": "" }
יובלה של הקרן הקימת לישראל התפקיד הכי נעלה והכי יסודי בבנין ארץ־ישראל, נפל בחלקה שלהקרן־הקיימת. כל הגורמים המהווים את תוכנה של תנועת השחרור העברית, הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, מצטרפים כאן לנקודה הארכימדית אשר עליהנשען המנוף העיקרי להגשמת הציונות. שיבת־ציון פירושה קודם־כל שיבתאדמת־ציון לעם ישראל – ובמנין התפקידים שאנו מונים כיום בדרך הבניןוההגשמה, עומד התפקיד הזה הראשון במעלה והראשון בשורה. השעה שבה נוסדה הקרן־הקיימת־לישראל בקונגרס החמישי, היתהאולי שעת הארת־הלבבות הכי גדולה בציונות. במלה משחררת אחת היא השיחה את כלהמאויים וכיוונה לכל המטרות: אדמה – זוהי נקודת הפורקן הכי עליונהבגעגועי עם למולדת, וממנה אפשר לנחש את כל האותות והמופתים של התחדשותלאומית ושל חיי חרות ויצירה. הסולם אשר מוצב כאן ארצה – ראשו מגיע השמימה. כי רצון־היצירה ההיסטורי אצל כל אומה ולשון מתגלה בראשונה לא בענני־כבוד כיאם בענני־אבק המתרוממים מאחרי המחרשה של האדם העובד, הדבוקברגבי־המולדת. זוהי חובת תמיד וחובת השעה המיוחדת בהזדמנות חגיגית זו, לשנן לעצמנו את הדרך ואת המטרה הקובעים את תוכנה האיכותי שלהקרן־הקיימת־לישראל. ישנן אמיתות אלמנטריות אשר אצל כל עם אחר הם מושכליםראשונים שאינם דורשים אף מלה נוספת אחת של הוכחה, ואצלנו הן זקוקות עדייןלבירור ולשינון, למען לא ימושו מקרבנו ולמען נשוה אותן לנגדנו תמיד. ביצירתהמשק העולמי פועלים שני גורמים יסודיים, אשר בלעדיהם אינם אפשריים לא חייםכלכליים ולא חיים חברתיים ומדיניים ואף לא חיי תרבות בריאים: האדמהוהעבודה. זאת אינה היפּוֹתיזה שאפשר להתווכח על אודותיה בדברים, כי אםאמת ניצחת, הקבועה ועומדת כחוקי יום ולילה. הטרגדיה הלאומית של העם העברילא התחילה בשעה שנחרב ההיכל ובטל התמיד, כי אם בשעה ששארית־ישראל נתרחקהמעל אדמתה, בשעה שאבד המשען האחרון מתחת כפות הרגלים, וקץ הטרגדיה הזאת לאיבוא בשעה שיקום איזה היכל תפארת אחר וישובו כוהנים אל דוכנם, כי אם בשעהשתשוב האדמה אל תחת כפות רגלי העם. זהו ה“אני מאמין” היסודי של הציונות, המחייב אותנו למסקנות הכרחיות בתכנית ההגשמה: הקובע מראש את המוקדם ואתהמאוחר ומציין בקווים בולטים את הדרך שעלינו ללכת בה. גאולת הקרקע קודמת, לא רק מפני הפחד שמא נאחר הזדמנות אשר לא תשוב, אלא משום שזאת היאנקודת־ההתחלה הטבעית שאי־אפשר להמירה באחרת ומשום שכל נסיון לשנות את הסדרהזה ולהזיז את נקודת־הכובד למקום אחר אין לו שום תקוה להצלחה. הננו דשים בנושא בלי־הרף במשך שנים רבות, ואיננו יכוליםבכל־זאת להשתחרר מההרגשה שעוד טרם השתלטה והתבססה ההכרה הזאת בכל רחביהתנועה הציונית. לא בכל מקום כבר נגמר הויכוח בהחלט, וישנן עוד שעות שלהתכחשות והתעלמות מאמת יסודית זו גם אצל חוגים מבוגרים בהסתדרות הציונית. הננו נראים בעיני עצמנו לפעמים כדון־קישוטים אשר הוטל עליהם להתאבק עםארגומנטציות הדומות לריחים־של־רוח, כדי להוכיח שיום הוא יום ולילה – לילה. מלחמת־הדעות בשטח זה היא אולי הכי קשה בכל השקלא־וטריא הציוני. כי לזה אשראיננו יודע להבחין בין יום ובין לילה קל לפעמים להוכיח את ההיפך, אבל קשהמאד להעמידו על הדברים כהוויתם. אם כיום הזה עוד רווחות בחלק גדול שלהתנועה הציונית דעות מוזרות, הרואות את האילוּזיה דוקא במכשיר הקרקעיהלאומי, ואת פתח־תקוה ה“ריאלי” לבנין א"י במפעלים תלושים ופורחים באויר – הרי אין זו שאלה של השקפות ושיטות או של חילוקי־דעות טכניות, כי אם כאןמתגלים מעצורים פסיכולוגיים אשר מקורם בטבע־שני של שבעים דורות של גלות; זהו הפחד מפני הקביעות, מפני הדמות הרצינית והכבדה הזאת המצווה עלינומצוות־חיים חמורות ועמוסות אחריות. מבחינה זו נוסף לקרן־הקימת־לישראל תפקידחינוכי ממדרגה ראשונה, חינוך למהפכה רוחנית בעם, להמרת הסוּרוֹגט של “קרקע־מולדת” אשר יצר לו העם העברי, בשנות גולה ארוכות, במטלטלין הרוחנייםשלו מצד אחד ובמטלטלין הכלכליים מצד השני – בקרקע־מולדת קבועה ונאמנה, המזינה את הגוף ואת הנפש ומהווה מקור־יניקה לא־אכזב לחיים ולתרבות אחוזישרשים ודבוקים במוצק, באדמה. פרק מיוחד בהערכת תפקידה המקיף של הקרן־הקיימת־לישראל קובעתוכנה החברתי, המתבטא בשלילת זכות הקנין הפרטי על אדמת א“י ובהלאמת־הקרקע. גם כאן ניתן אות למהפכת־חיים יסודית ששרשיה נעוצים בתרבות העברית הקדומהופארותיה שלוחות לקראת בשורת־העתיד של סדרי חברה ישרים וצודקים. בתולדותקנין־האדמה ידועות שלוש תקופות עיקריות, אשר מכל אחת אל הבאה אחריה דרגתירידה לקלקול החיים והמידות האנושיות: א. קנין משותף, ניצול משותף והנאהמשותפת; ב. קנין משותף, ניצול משותף והנאה פרטית; ג. קנין פרטי, ניצול פרטיוהנאה פרטית. עם התחלת התקופה השלישית בקנין האדמה, ריכוז האדמה בידייחידים ומונופוליזציה של המקור הראשון והעיקרי לחיי אדם והזנתו, התחילדור־ההפלגה בעולם, התחילו אי־השיוויון החברתי והמלחמה החברתית, התחילההעבדות בצורותיה השונות עד הרכושנות המודרנית. זהו יסוד הרע בעולם ושורשו, ותחת עיוות־חיים זה קורסת האנושות ונאנקת מתוך סבלותיה. בשובנו לא”י איננויכולים להחשיב במסורת התרבות העברית את המצוות הטפלות דוקא שאין להן כוונת־ חיים יסודית, ולהתעלם בשעה זו ממצוות שכליות מכריעות, שהן כמסמרים נטועיםבהכרה האנושית־החברתית. האדמה איננה יכולה להיות קנין הפרט. הסחר החפשיבאדמה הוא כמו הסחר בנפשות־חיות; והסחר באדמת א“י, שנועדה למתן חיים חדשיםומשען לעם מחוסר קרקע, היא כפירה בעיקר ובגידה בקדשי העם והמולדת. לפיכך, ערך הלאמת הקרקע מוכרח לעמוד אצלנו בשורה אחת עם שאר הערכין הלאומייםהמכריעים, כמו הלשון וא”י עצמה, שבלעדיהן לא תתואר הגשמת הציונות. אולם מלבד הערך האתי־החברתי הכללי הזה, יש להלאמת הקרקעהא“י גם תפקיד כלכלי־מדיני מרכזי, הנובע מתוך המציאות המקומית והתנאיםהאובייקטיביים שהארץ נתונה בהם. א”י היא ארץ קטנה ועניה, שנועדה עפ“י טבעהלהיות ארץ חקלאית בחלקה המכריע. אפשרויות ההתיישבות בארץ הן מוגבלות גם ע”ימציאות עם אחר אשר יושב בה. הפוליטיקה ההתיישבותית של הציונות מוכרחה להיותמכוונת לצפיפות מכסימלית של האוכלוסין העברים בארץ ולניצול רציונלי שלהאדמה, למען תוכל לקלוט ולכלכל המונים רבים של יהודים. פוליטיקה התיישבותיתזו יכולה לצאת לפועל רק ע“י פוליטיקה קרקעית רציונלית, אשר תמנע מצד אחדבעד ריכוזה של אדמת א”י בידי יחידים וסגירת הדרך בפני ההמונים אל הקרקע, ומצד שני בעד המסחר החפשי באדמה, ההופך את “אֵם־כל־חי” זו, שנועדה לתת לחםלעובדיה, לאובּייקט של ספּקולציה וגזל־הרבים. ב“משחק החפשי של הכוחות”, אשררבים בתנועה הציונית נושאים אליו את נפשם ורואים בו אידיאל נשגב בתכניתהבנין של הארץ – לא תתגשם הציונות אף פעם. ה“משחק החפשי” הזה יכול להביאאותנו לידי כך שאת כל אדמת א“י יזללו עשרת אלפים אפנדים עברים, אשר לאיעבדוה ויעקרו את כוח פריונה, או יעבדוה בידים זרות ויסתמו ע”י כך את מקורהקליטה והחיים בשביל ההתיישבות העברית העממית. נסיון השנים האחרונות יכולללמד אותנו הרבה בנדון זה. בימי הבהלה של העליה הרביעית הפכה אדמת א“י עלידי “משחק הכוחות” הזה ל”עפרות זהב“, כמו ממגע ידו של המלך מידאס באגדההידועה, אבל הברכה הזאת היתה מיד לקללה איומה, ותוך חשרת זהב זו עמדנולגווע מרעב לאדמת־עפר פשוטה המוציאה לחם מחיקה. תפקיד הקרן־הקיימת־לישראלאיננו, איפוא, לשמש תריס בפני הספקוּלציה בתור הופעה חברתית שלילית בלבד, כי אם לשמש תריס בפני סכנת השיתוק של כוח הקליטה והכוח הכלכלי העיקרי שלא”י, שהוא יחד עם זה שיתוק כוחה הפּוליטי הריאלי, שביטויו הנאמן היאהתיישבות יהודית צפופה על אדמת א"י. מפעלי הקרן־הקיימת לישראל, בדרך למילוי תפקידיה, עד עתה הםמצערים עדיין. הפלח הקטן בתוך העיגול המסמן בצבע צפוף את סימני הגאולהוהכיבוש של אדמת א“י, יותר מאשר הוא מפנה את העינים כלפי עצמו, הוא מפנהאותן כלפי השטח הגדול שנשאר עדיין לבן וריק. מאתים אלף דונם הללו מצטרפיםרק לאחוז אחד מאדמת א”י ולשבר־אחוז קטנטן מהאדמה הדרושה למעמד רגליו וחייושל העם. אם יש שעה דוחקת בציונות, המכריחה אותנו להחיש את צעדינו, הרי כאןהשעה הדוחקת ביותר וכאן הסכנה הגדולה לאבד אבידות שאינן חוזרות. ראשנו ביןברכינו הננו עומדים בתוך העיגול הזה, כחוני המעגל בשעתו, ומפללים לגאולת כלשעל אדמה נוספת ולתגבורת כוחו ויכולתו של המוסד היקר הזה הממונה על גאולהזו. חצי יובל השנים שעבר, צריך להחשב כתקופת הכנה וחינוך, אשרתתן בחצי־יובל השנים הבא את פריה המלא. התפתחותה של הקהק“ל בשנים האחרונותוגידול הכנסותיה מראים על פּוֹטנציה כבירה הצפונה במוסד עממי זה. אבל ידביד עם ההתפתחות הטבעית הזאת יש צורך במפעלים מיוחדים כדי לזיין את קהק”לבאמצעים מספיקים למילוי התפקידים הדוחקים העומדים לפניה בשעה זו. היא צריכהלההפך מאחד הקונים בשוק הקרקעי בארץ לקונה העיקרי, או יותר נכוןהמוֹנוֹפּוֹליסטי, אשר ישלוט על ריזרבה קרקעית מספיקה באזורי ההתיישבותהשונים, ויכונן ע"י כך את הפוליטיקה הקרקעית בארץ. כי לא תמיד אפשר יהיהלחיות מן היד אל הפה, כמו שחיינו עד עתה, והזדמנויות רבות עומדות להשמטמתחת ידינו, אם לא נצליח בשנים הקרובות הבאות להעביר לרשותנו כמות מכסימליתשל אדמה בשביל ההתיישבות הלאומית. לזה דרושים אמצעים גדולים אבל לזה דרושגם מעוף רחב של פעולה, היודע לחוש לא רק את צרכי השעה כי אם לנחש גם אתאותות העתיד. תרפ"ז. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23015	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23015", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23015, "source_edition": "", "title": "יובלה של הקרן הקימת לישראל", "translator_uris": "", "translators": "" }
ל"ב פירושים א. ה“מקראות הגדולות” שלנו, לא רק אלה שבכתב, כי אם גם אלהשבחיים, שבתמורות המעשה והמפעל אשר אנו עוסקים בהם, מופיעות תמיד אצלנובלווית טורי פירושים נערמים, הדורשים כל קוץ וכל תג, המגלים פנים שוניםמאחור ומקדם, ואינם מפרשים אף פעם את הפסוק כפשוטו וכמשמעו. בשעת התרגשותכבשעת מבוכה, בימי גיאות כבימי שפל, אובדת לנו עפי"ר אמת־המידה להערכהנכונה של הדברים, והננו מתלבטים בארחות עקלקלות של סיבות־לא־סיבותופתרונות־לא־פתרון. מרוב הפירושים השונים והמשונים שנערמו עתה מסביב למצבבציונות ובארץ־ישראל, אי אפשר יהיה עוד מעט להכיר את השאלה ואת מקומה. הםנעשו כאילו מטרה לעצמם, חומר לדיאלקטיקה פוליטית וכלכלית, שדה־נסיוןלפרוייקים מעופפים. אלפי קולות מכל צד, דרך מגפון ודרך חזיזים יותרפּרימיטיביים מכריזים שעה שעה: “אייריקה!”, מצאתי, מצאתי! – וכשבאים למששאת “המציאה” הזאת נוכחים מהר שזהו חזון בדים, אשר לא רק שאין ממנו ישעותנחומין, אלא עוד מגביר את המבוכה ואת האכזבה. היש משבר בציונות ובא“י, אם אין? – אף נקודת־מוצא זו עצמהמשמשת כעת נושא לויכוחים אקטואליים. דבר זה נראה עוד מעט כמטפיזיקה. כאילוהיה כאן איזה שכל נעלם, וכאילו אינם שולטים בשטח זה האמצעים הכי בולטים שלההוכחה: ארבעת כללי החשבון האלמנטריים. יום היווסד הציונות היה יום התחוללהמשבר שלה. היא נולדה לתוכו, לתוך המלחמה הקשה והמטרידה בין השאיפהוהיכולת. לא היו לה אף פעם ימים טובים; לא נתמלאו אף פעם גם מחציתמתאוותיה; לא זכתה אף פעם לרגע קט שאפשר יהיה להגיד לו: “הימשכה נא!” היובה רק רגעים חולפים של היסח־הדעת, של אילוּזיות ואונאה עצמית – וכל שעתפכחון מאילוּזיות כאלה נפתחה לפנינו כתהום, ונראתה לנו בדמות “משבר” חדש. המשבר הוא החזיון הפּרמננטי – ההפסקות המדומות שלו הם החזיונות החולפיםוהמקריים. בו, במשבר זה, גם הכוחות הדינמיים של הציונות: ההתפרצות מןהמיצר, הרצון להיוולד, ההעפלה לכיבוש החיים בכל יום מחדש. מתוך המשבר נוצרמה שנוצר בארץ־ישראל ומתוכו בודאי תתגשם הציונות. ולא בקושי ולא בהכרתהקושי מקור הרפיון כי אם בהיפך, בהתנכרות למציאות הכרחית זו, באמונה ובהפחתהאמונה כי ישנן דרכים קלות, כי ישנם באיזה מקום אוצרות גנוזים, שאפשר לזכותבהם ע”י להטים ונחשים, ללא עמל וללא סבל. אכן, יש משבר בציונות ובא“י – והוא איננו מתמול שלשום. בימים האלה המשבר הזה יותר בולט ויותר מורגש משום שהיה גאון מדומה זמן מועטלפני כך, משום שהיו שמונה־עשר חודש שבהם נדמה היה למי שהוא כי נפרצו כלהסכרים וגאון־יעקב עלה על גדותיו; ומשום – וזה העיקר – שהולכת ומתגברתאצלנו ההרגשה כי השעה דוחקת, כי השנים הקרובות הן שנים מכריעות, כי בנוומסביב לנו הולכים ומתגברים ומתבשלים גורמים מעכבים העלולים אח”כ להכבידעלינו את הדרך מאד, כי כל שנה עוברת עלינו ללא התקדמות ניכרת היא אבידהשאינה חוזרת. הכרת המצב הזה מחייבת אותנו לחרדה נוספת, לתגבורת כוחותומאמצים, להכפלת הצעדים. עוקץ השאלה איננו ב“זעקת הרעבים”, והפתרון לא יבואע“י שום הצעה לכלכלת הרעבים. אין צורך להפחית גם את ערך השאלה הזאת ואתההכרח לבקש לה פתרונים – אבל לא היא ולא בה הביטוי של המשבר בציונות ובא”יולא כאן מקור היאוש והתקוה. הדאגה המעיקה לגורלה של הציונות בשעה זו מונחהבשטח אחר לגמרי: בחוסר פּרספּקטיבות למפעלי־התיישבות רחבי־מידות, שהמצבהאובייקטיבי מבפנים ומבחוץ תובע אותם ומחייב אותם; בדחיפה אחורנית אל המסלול הצר ואל צעדי־הצב בדרך ההגשמה ; בחוסר מצפן ותכנית כללית, דיסציפּלינרית, למפעלנו הכלכליוהישובי; בחוסר הכשרה פסיכולוגית מספיקה בתוך העם בשביל מפעלקולקטיבי של בנין מולדת; וברוח השקר אשר היתה בפי הרבה נביאים בציונות, לערבב עליהאת עולמה, בשאלות אשר אינן שאלות ובתשובות אשר אינן תשובות. זהו תוכנו האיכותי של המשבר – ובשטח זה נדרשת התשובההמתאימה. והתשובה היא ברורה ונצחית. אי־אפשר לדבר על “שבירת־המשבר”, כי אםעל דחיפות חדשות, יותר חזקות ויותר תכופות אשר יניעו את המוטור שלנו בדרךההתקדמות. גיוס היכולת הפנימית של העם; תכנית כלכלית ישובית רציונלית, והגברת מידת הפּרודוקטיביות של עבודתנו ואמצעינו; הכשרת הלבבות, חינוך העםלבנין קולקטיבי ולאחריות לאומית, תגבורת החלוציות; רוח אמת בציונות, הבנה מבוגרת של השאלות ותשובה מבוגרת ואחראית עליהן – אלה הן התשובות, הבּנליות כמעט, אבל אמתיות ונצחיות, העומדות מול פני הציונות כאותותאזהרה לכל ארבע רוחותיה. מקוריות לא תחולל כאן מאומה. כל היסח־הדעת, כלתשובה שלא מענינה, כל רצון להטות את שימת הלב לנקודות אחרות, כל פירוש־שואוכל נימוק־שוא, כל טיפוח אילוּזיה – אלה הן פעולות אנטי־ציוניות ואנטיפּוליטיות. אכן, השעה דוחקת. אבל גם שעה דוחקת אי־אפשר לאנס בידים; בכל אופן אי־אפשר לאנס אותה במלים וברדיקליזמוס שבעל־פה. אלה הן הזיות־שואלחשוב כי אנחנו נוכל באיזה אופן שהוא להגשים את הציונות מהיום למחר. לאנוכל, אין בהחלט שום דרך כזאת, ואינני יודע גם אם נרצה, מפחד: “פן תרבהעלינו חית השדה”. כל כשלון שיארע לנו על דרכנו – איננו עדיין כשלוןהציונות. כשלון כלכלי – איננו כשלון הציונות; כשלון פוליטי – איננו כשלוןהציונות. אבל כשלון האידיאה הציונית וכשלון תוכנה הרעיוני – הוא מותלציונות ללא תקומה. במשך השנתיים האחרונות טעמנו מעין טעם “עולם הבא” של “הגשמה” מבוהלת זו, ועוד זמן רב נחוש את טעם פריה המר. אינני יודע אם ישצורך לבכות את היוצאים. אילו היתה יציאה זו סתם פליטת העודף הזה שאין הארץיכולה לקלוט אותו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מוסרית וחברתית, בלי אותםחזיונות הלואי המבישים הכרוכים בעקבה – לא היה צורך לבכות את “התמוז”, להצית אש בבטן האליל הזה של פתטיקה לאומית כדי שעיני העופרת שלו יזילודמעות. מציאות האנשים האלה בתוכנו לא היתה ואיננה תוספת כי אם מגרעת, לאמעלה אלא מורידה. היא אינה מגבירה את הכוח הכלכלי של הארץ כי אם מתישהאותו, לא מגבירה את כוחנו הפוליטי כי אם מסכסכת ומסכנת אותו, לא מגבירה אתכוחנו התרבותי כי אם מחלישה אותו, היא אפילו לא מבטיחה לנו דור־באואסימילציה פנימית במשך השנים. מאתים אלף יהודים מעורים בקרקע המולדת במובןהכלכלי, התרבותי והמוסרי, מרוכזים בתוך האידיאה הלאומית והאחריות הלאומית, הם כוח לאומי ופוליטי פי כמה יותר גדול ויותר חשוב מאשר מיליון יהודיםפרועים לשמצה כלכלית ורוחנית. בצבא קטן, אבל מחונך, בעל משמעת ונושא־רעיון, ניצח נפוליאון מחנות צבא כבירים וגדולים פי שלושה וארבעה, וכבש עמים וארצותאשר יכלו לרגום את כל צרפת בכובעיהם. חזיונות כאלה יודעת ההיסטוריה בעברובהווה לאלפים ולרבבות. הדברים האלה אינם אומרים הסתפקות במועט והשלמה עם איזה מצבשהוא. הם אינם אומרים “ממלכת כהנים” ואנשי סגולה. הם אינם אומרים שעלינולוותר או להסתיר את שאיפתנו לעשות את א“י מולדת לעם העברי, בכל ההיקף שהדברהזה אפשרי וריאלי. אבל זאת היא תביעה לבנין שיטתי, תביעה להכרה ציוניתולכוונה ציונית במעשינו הכלכליים והפוליטיים. לא ע”י עירום גל אבנים גדול, כי אם קו לקו, צו לצו, כיבוש לכיבוש וכל אבן במשבצתה – כך נבנה את א“י וכךתקום חרות ישראל ולא אחרת. בשטח זה שוגים רבים שגיאה פאטאלית: ההכרזה על “רוב” כמטרת הציונות, איננה רק תכסיס פוליטי לא נכון כי אם אידיאה פוליטיתלא נכונה. לא בזה קצה המטרה של ההגשמה הציונית, ולא רוב שבמנין קובע אתהקריטריון של רינסנסה לאומית ויוצר את הכוח הפוליטי. אפשר להביא בנדון זהראיות רבות מהנסיון האמפּירי בא”י עצמה. יש לנו בא"י כיום מאה וחמשים אלףיהודים, וכוחו הפוליטי והלאומי הממשי של הקיבוץ הזה איננו מגיע אפילו כדיחמשים אלף. ישנן אצלנו נקודות אבטונומיות־טריטוריאליות נקיות, ובהן אנוקורסים תחת נטל ההסתכסכות ההתפוררות ללא כל יכולת של חישוק פנימי. לא הרובהיא נקודת המטרה, כי אם המדרגה הקרובה בהתקדמות המפעל והבנין. זהו הר־נבוֹ אשר ממנו נשקפת לנו הפּרספּקטיבה ההיסטורית של הציונות. כמדומני שאחד־העםהשתמש באיזה מקום במשל זה: מי שרוצה לעלות על גג גבוה ומביט אל השלב האחרוןשל הסולם ולא אל הראשון השני והשלישי שלפניו, לו צפויה סכנה לשבור אתמפרקתו. הפּרספּקטיבה ההיסטורית לבנין עם ומולדת מתחילה מהשלבים הראשוניםולא מהאחרונים, כי מי יודע איזהו השלב האחרון ומי יביאנו לראות מה שיהיהאחריו? ב. כל ל“ב הפירושים המלווים כעת את הציונות בפרק הקשה שהיאנתונה בו – הם עפי”ר פירושי־שוא ומדוחים ופתרונות שוא הולכים בעקבותם. אמרתי ל“ב רק מתוך אסוציאציה בלבד, אבל בעצם מספר הפירושים האלה הוא יותרגדול. מצדדים שונים משתמשים עתה בכל הקומבינציות האפשריות להוציא את הפסוקמידי פשוטו. מתוך העוויות גדולות מאד ודרך מגפונים משמיע ז’בוטינסקי אתהאימפּרוֹביזציות הכלכליות והפוליטיות שלו לפתרון שאלת הציונות, שאי־אפשרלהתייחס אליהן בשום אופן ברצינות. המגפון מגביר את הקול, אבל אינו מגביר אתההוכחה – ולא תמיד במקום ששם הקול רם ביותר שם גם הדברים נכונים ביותר. עצם ההכרזה הווּלגרית שהנה: “היהודים הם אָללרייט; האנגלים אָללרייט; רקהמנהיגים שלכם אינם אָללרייט” – היא תמצית רוח המרי העקר המלווה את העםהיהודי הטרחני ממצרים ועד הנה. המנהיגים תמיד אינם אָלרייט. גם הרצל לא היהאָללרייט, כל עוד היה בחיים חיתו. בנדון זה לא חידש ז’בוטינסקי מאומה. כלאבן מקיר תזעק זאת בא”י ובכל מקום אחר שיהודים נחתים שם. החל מה“גבאי” שלאנבחר באיזה קהילה יהודית בפולין, עד בן־אבי בירושלים כולם מנבאים בסגנוןזה, במשקל זה. במשקל הערכת הענינים בציונות ובא“י זה בכל אופן אינו בא, אבלגם משקלן של כל שאר ההנחות של ז’בוטינסקי ומשקל הצעותיו שהוא מציע אינויותר גדול. מי שרואה את כל הקומפּלקס של שאלות הציונות ובנין א”י מןהפּרוֹפיל הפוליטי בלבד, הוא עיוור בעין אחת; ומי שרואה את הפוליטיקה הולכתיד ביד עם עוויות רדיקליסטיות וטרטור אופּוזיציוני, הוא עיוור בעינו השניה; ומי שחושב אחרי כל זה שרק הוא הרואה נכונה, יש לבדוק גם אחרי שארחושיו. איני חושב אף רגע כי המצע הפוליטי שלנו בא"י הוא טוב ומניחאת הדעת. יש התנכרות מצד הממשלה לתביעות צודקות, ויש צורך להלחם עליהן עדשתתמלאנה; יש גם קיפוח זכויות אלמנטריות ויש צורך להלחם נגד תופעות אלהבכל האמצעים הקולעים אל המטרה. אבל מי שבא ואומר כי הסטטוס הפוליטי הנוכחיהוא עיכוב אובייקטיבי בדרך הגשמת הציונות הוא פשוט משקר. הדברים שעליהםמדבר ז’בוטינסקי אינם בכלל בגדר של פוליטיקה; זהו רדיקליסמוס ניהיליסטי, יאוש מן ההגיון. את סימניה של הפוליטיקה קובע אחד הסופרים הגרמנים החשוביםבמלים הבאות: “פּוליטיקה היא בהכרח הרצון לתיווּך ולתוצאות חיוביות; היאהנה חכמת גמישות, אדיבות ודיפּלמטיה, היא הניגוד לרדיקליזמוס”. ואם בשטח שליחוסים מדיניים שבין עמים בעלי־כוח ומשקל שווים הדבר כך, ביחוסים מדינייםשבין עם מחוסר כוח ובין עם אשר מצודת כוחו וחכמתו המדינית פרושה על חמשתחלקי התבל, על אחת כמה וכמה. מה שעושה ז’בוטינסקי, לא רק שאין בו אף אחדהסימנים שמנו חכמים בפוליטיקה, כי אם יש בו ההיפך הגמור מזה. את הדרישותההגיוניות והריאליות הוא מסרס עד כדי חוסר הגיון והגזמה, עד כדי איבודפרצופן הרציני. אשתמש בשתי דוגמאות, הבולטות כשני צירים עיקריים בפּרוגרמההפוליטית והכלכלית של הרביזיוניסטים, ואשר ז’בוטינסקי בונה עליהן את כלהשקפתו “המהפכנית”. התביעה לאדמת הממשלה בשביל ההתיישבות היהודית אינההמצאתו של ז’בוטינסקי; היא קובעת את אחד הקווים של הפוליטיקה הציוניתמאחרי הכיבוש הבריטי עד היום. היא נכנסה כאחד הסעיפים במנדט. היא מצאה גםאת אישורה בחוות דעתה של ועדת המנדטים. צריך, כמובן, להמשיך בתביעה זו עדשתתמלא, אינני יודע אם זה שאפשר להשיג בשטח הדרישה הזאת יש בו באמת הצלהומסקנות מעשיות מכריעות בשבילנו, כפי שמתארים לעצמם רבים. אבל אם מנפחים אתהדבר הזה עד לידי דרישה להפקעת הקרקעות הפנויות שיש עליהן בעלים1 “משני עברי הירדן”, ועד לידי עשיית קרקעות אלה לבסיסהיחידי של הקולוניזציה שלנו ועד לידי הוכחה מוזרה שעל אדמה קנויה אי־אפשרלעשות קולוניזציה – הרי אין כאן רק תפיסת־מרובה מחוסרת הגיון ואפשרותמעשית, כי אם זהו אקט אנטי פוליטי, החותר גם תחת דרישותינו הפוליטיותהריאליות ופוגם את דמותה הרצינית של הציונות. והדוגמא השניה: אין ספק בדברכי ביכולתה ובתפקידה של הממשלה לעזור להתפתחות התעשיה העברית בא“י. בנדוןזה יש קוֹמפּלקס שלם של דרישות הגיוניות וצודקות: ביטול המכס על חמריםראשונים המוכנסים מן החוץ, ביטול המכס על מכונות לתעשיה, הוזלת צרכי ההובלהבפנים הארץ, שחרור מפעלי תעשיה ממסים מעיקים וכו' וכו'. אבל לז’בוטינסקינעשה ענין “ההגנה” למין פֶטיש, וכשהוא בא לתת תשובה לשאלות כלכליות, גם אזזו מופיעה לפניו בדמות “גדוד” של “מכסי־הגנה”. אלמלי גם היה הדבר הזה אפשריורצוי, אי־אפשר לדבר כאן כעל “טרוּמף” כלכלי לפתרון מכריע של שאלת הציונות. אבל יש ספק גדול אם בכלל דבר זה רצוי, ויש בו איזו תועלת שהיא מבחינהכלכלית. יש כלל גדול בתורת הכלכלה: “רק בשעה שכוחות התוצרת של העם התפתחובמידה כזאת שיש להם סיכוי לעמוד בהתחרות עם סחורות חוץ, אפשר לקבועמכסי־הגנה, בזהירות רבה”. במצב הנוכחי של האינדוסטריה הא”י ושל החקלאותהא"י, השכר שיבוא ממכסי־הגנה לאיזה ענף תעשייתי, יצא פי כמה בהפסדם של יוקרהחיים והחלשת כוח הקניה. אפילו בארץ כמו רוסיה, שיש לה כמעט כל החמריםהראשונים בארצה, וששימשה תמיד ארץ אכספּורט של תוצרת חקלאית, הביאומכסי־ההגנה לפני המלחמה תוצאות מהופכות מאלה שקיווּ להן. ציינתי את שני הפרטים האלה הבולטים כל כך בנאומיו שלז’בוטינסקי ובקומפּלקס הפוליטי־הכלכלי שלו, כדי ללמוד מהם על השאר. איננימתכוון להיכנס כאן בכל פרטי הקומפּלקס הזה. אבל אפשר היה לקחת כל סעיףולמרוט את נוצות־הקישוט שבריטוֹריקה ולהוכיח את האבּסוּרד שבהם. כי בעצםהתשובה הסטיריאוֹטיפּית: “הממשלה!” על כל השאלות והפּרובּלימות המתעררותבפּרוצס ההגשמה של הציונות, מוכיחה את התפיסה השטחית ואת האפסותשב“פּרוגרמה” זו. אם בכלל אפשר לדבר על נקודות התנגשות וחילוקי דעותפוליטיות וכלכליות בינינו ובין ז’בוטינסקי, הרי זה מתבטא רק בצורהדלקמן: נקודת הכובד ונקודת המוצא בחובת המילואים של הציונותהיכן הן – בעם העברי או בממשלת המנדט? אנחנו אומרים: בעם העברי! אנחנו אמרנו את זה בכל הפזות שלהציונות, בימי עליה פּוליטית ובימי ירידה פּוליטית, ביום קטנות וביוםתרועה. עוד לפני הכיבוש האנגלי ולפני המלחמה, בשעה שעמדו חכמי־המדינה, כמוז’בוטינסקי היום, והכריזו: “מקודם תנאים – ואח”כענינים!" התפרצה עליית הכיבוש לא“י והניחה את היסוד לקו הפוליטי והכלכלי שלהציונות הריאלית בדרך הגשמתה. אלמלי היינו מחכים עם “הענינים” ל”תנאים" המוקדמים, היינו מפסידים גם את אלה וגם את אלה. אין אנו אומרים לוותר אףכשרוך נעל מדרישותינו הפוליטיות ממלוא המנדט, אבל אנחנו חדורים הכרה כימילואים אלה יבואו ויכולים לבוא רק כתוצאה ממעשה־היצירה שלנו בארץ, כתוצאהמיצירת העובדות הפוליטיות, שאין בפניהן כרגע מעצור אובייקטיבי. ההכרההזאת מחייבת אותנו לרכז את כל האנרגיה הציונית ביצירת העובדות האלה. זוהיהדרך הכי קשה, היא דורשת חינוך עצמי ומאמצים כבירים חומריים ורוחניים – אבלזאת היא הדרך אל המטרה ואחרת אין. מה שרוצים ז’בוטינסקי ונושאי־השובל שלו אין בו בכלל נקודתכובד ונקודת מוצא. אלה הם ה“גנים התלויים באויר” של העדן האבוד, שאפשר אמנםלנאום עליהם נאומים כדימוסתנס וכציצרו, אפשר לשיר אותם, לדבר על קיסרות ועלכתר מלכות, אבל אין להם משען מציאותי. התעכבתי ארוכות על ז’בוטינסקי, משום שהוא טיפוסי והואממפרשי־השוא הכי פּופּולריים של הציונות בזמן האחרון. אחריו הולכת שרשרתארוכה של מפרשים אחרים, קטנים וגדולים, המסובבים את הדברים, נאחזיםבאפיזודות שונות ומבקשים פתרונות פורחים – ולתוכן הדברים לא יגיעו. וצר מאדלראות, שישנם גם אנשים רציניים ואחראיים אשר חוזרים למחצה או לשליש עלהרדיקליזמוס הזה של ז’בוטינסקי ודכוותיה, ונאחזים אף הם בגבעולי קש להערכתהמצב ולפתרונו. זה מזכיר את המערכה הידועה בחצר המלכות אשר בפויסט השני, כשמפיסטו מופיע בתור מציל המדינה. מי שהוא מבין הקהל אומר אז: “הכסיל לוחשעל האוזן – והחכם מדבר…” ג. היש משבר בא“י ובציונות – אם אין? בודאי יש! אבל המשברהזה הוא מקור של דאגה רבה ורצינית ולא מקור של יאוש. יש עמים וארצותשעברו עליהם רעידות־אדמה קטסטרופליות ואינם נואשים. יש שמלחמות השמו אתנויהם ואת שדותיהם ואכלו את מיטב בניהם, ואינם נואשים. מה שעבר עלינו בזמןהאחרון זוהי רעידת־אדמה קלה: נפלו בתים אחדים, התפוררו ארובות עשן אחדות, ברחו ובורחים גם מעט אנשים מוגי־לב – זוהי מצוקה אבל לא אבדן תקוה. המסקנותמזה הן: להקים את ההריסות ולבנות את בנינינו באופן יסודי, למען יעמדו בפנירעידות מצויות. מכשלונות בודאי לא נמנע גם להבא. בטחון בכלל לא נדע ולאידעו אולי גם בנינו ונינינו. אבל בטחון אחד הוא הכרחי שבלעדיו לא נוכל לזוז – זהו הבטחון בנכונות הדרך שאנו הולכים בה. יש פירוש אחד לציונות ולא ל”בפרושים: התערות הכוחות החלוציים של האומה, ותגבורת מאמציה החומרייםוהרוחניים לתוספת בנין ואחיזה בארץ. זאת היא הציונות בהתגשמותה. זהו ציוויכל השעות וציווי מוחלט של השעה הנוכחית. ציונות אחרת אין. ד. ב“פלוריאן גייאר”, הטרגדיה של מלחמת־האכרים אשר לגרהרדהויפטמן, ישנה סצינה אחת קצרה הנוגעת עד הנפש. גייאר עג עיגול בקרטון עלדלת הכנסיה ומבקש מאת בני־בריתו שיתקעו כל אחד את כידונו בתוך העיגול לאותקשר והסכמה. כל אחד מהאבירים השחורים תוקע את סכינו מתוך הכרזת־אומץ פתטיתכלפי האויבים: “לבישוף קונרד פון טינגן – באמצע הלב!”, לפלוני אלמוני – באמצע הלב! וכדומה. רק אחד יש ביניהם סרטוריוס, איזה מגיסטר צנוע, שאינוקורא בשם ותוקע את סכינו בהכרזת־אומץ אחרת לגמרי: “לפירוד הגרמני – באמצעהלב!”. הרגע הזה מזעזע; צמרמורת עוברת בבשר; ניכר שסרטוריוס הוא אשר קלעלנקודה הנכונה. לא פלוני ולא אלמוני הוא האשם בטרגדיה העממית ולא אותו ישלרצוח־נפש, כי אם יש לרצוח נפש את ריב־האחים, את ההתרוצצות וההסתכסכותההדדית על לא דבר. בתוך המעגל המכושף של הציונות נתקעים עכשיו סכינים מכל צד. בהעויות פתטיות עומדים האבירים השחורים מסביב חמושים כלי מלחמתם ומבקשיםלהם שמות כדי לזרוק בהם את כידוניהם. “מי הוא האשם במצב הנוכחי בציונותובא”י?" – זהו התוכן העיקרי שמסביבו מתנהלים בחום רוב הוויכוחים על הבמותהשונות ובועידות הציוניות בזמן האחרון; וזוהי נקודת־המוצא לשטף שלהחלטות־סרק, שיש מהן רק מסקנות מסבכות אבל לא תוצאות ממשיות לפתרוןשאלותינו הכואבות. כולם קוראים בשמות, ואיש אין אשר יבוא ויגיד כי איןאשם. כי כולנו אשמים, ואשר יתקע את סכינו באותה הנקודה שתקעו סרטוריוס: “לפירוד הציוני – באמצע הלב!” אחד ממראות־הנגעים הכי קשים של הציונות בזמן הזה, היאההתפוררות הפנימית והערבוביה הגדולה השלטת במוחות ובלבבות. הכל מנוקבככברה. כל כשרון החיים והפעולה כאילו בגד בנו. זו איננה יותר דיפרנציאציהעל יסוד חילוקי־דעות רציניים בתכנית המעשה וההגשמה הציונית, כי אם פשוטדור־הפלגה, שאיש אינו מבין את שפת רעהו, ואינו משמיע לאזניו מה שמוציאמשפתיו. הלכות, הגדרות, מושגים פורחים, שאין אחריהם שום התחייבות ושוםאחריות, בצירוף אמביציות קטנות ואספּירציות גדולות לשלטון ולהשפעה – מקדירים מדי פעם את הדמות הנכונה של הדברים ומוציאים את הציונות מתוךהמסלול של שיקול־דעת ובגרות אלמנטרית בהערכת הענינים. לב רגז, תמהון, וכשלון איש באחיו – אלה הם סימני התקופה הנוכחית בציונות ובמועדיה. תרפ"ז עצם הדרישה להפקעת אדמת הרכוש הקרקעי הגדול, גםמידי יהודים וגם מידי ערבים, בין זה הפנוי ובין זה שעובדים בו אריסיםופועלים שכירים, היא תביעה סוציאלית ומוסרית צודקת. היא מונחה ביסודדרישתנו להלאמת הקרקע. קרקע אינו יכול להיות קנין של פרט כמו שהאויראינו יכול להיות קנין הפרט. מבחינה זו יש צדק בדרישה זו והיינו צריכיםלהתחיל למלאות אותה קודם כל בתחומי הרכוש הקרקעי העברי, שכאן אין שוםשאלה של התנגשות פוליטית עם עם אחר, החי עדיין בכל המושגים ובכלהפסיכולוגיה של המשק הפיאודאלי, אולם מי שעושה מזה תביעה פוליטית בלבד, ומורה באצבע על הבעלים הבלתי יהודיים “משני עברי הירדן”, הוא אינו עלולרק לחדד את היחסים ולהגביר את ההתנגדות הפוליטית נגדנו בארץ, אלא גורםלדיסקרדיטציה פוליטית של הציונות בפני כל העולם. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23016	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23016", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23016, "source_edition": "", "title": "ל\"ב פירושים", "translator_uris": "", "translators": "" }
עשר שנים להכרזת בלפור בעשר השנים שעברו מהימים החגיגיים והנרגשים שבהם הגיעהאלינו, יהודי “השטח הנכבש”, בשורת הדקלרציה של בלפור עד עתה, נגוזה הרבהרומנטיקה, התנדפו אילוזיות רבות ונשרו כמה וכמה קליפות נוצצות, אשר נתנומעוף לדמיון, למאוויים נמהרים ולדחיקת הקץ – אבל הגרעין לא נפגם והדמותהרצינית של הכרזה זו, שהיתה ראש פינה בדרכה הפּוליטית החדשה של הציונות, עומדת בעינה, בכל משקלה ההיסטורי ובכל משמעה הריאלי. מבעד לתסבוכת הפנימיתבתנועה הציונית, מבין העבים הללו של הבנת־שוא ופירושי־שוא, מתחילה לאט לאטלהראות קצת ההערכה הנכונה של המאורע הנפלא הזה, אשר יצר את העובדה הפוליטיתהאובייקטיבית, המטביעה על רצוננו הלאומי העתיק חותם של התחייבות ממשיתבמשפט הבין־לאומי והמוסרת לידינו את שני קצות החוטים של ההיסטוריה המדיניתהעברית, שנפסקה זה שבעים דורות – אבל יותר מאשר היא מעניקה לנו זכויות, היאמטילה עלינו חובות, ומעמיסה על שכמנו את כל כובד האחריות למילואיםולהגשמה. רק עם הערכה ריאלית זו חדלה האפוקליפסה ומתחילה ההבנההמדינית. עשר שנים של הכרזת בלפור, הן עשר שנים של מלחמה על פירושה. על המלחמה עם הגורמים הפּוליטיים החיצוניים עוד נשוב לדבר בהמשך הדברים, כוונתי הפעם למלחמה הפנימית בתוך התנועה הציונית על פירושה לעצמנו, להבנת דרכינו ותפקידנו. עוד בימים הכי ראשונים של ההכרזה, בימים הרי־תעלומהההם, כש“חושך כיסה ארץ וערפל לאומים” וחיל־גויים הביא לנו את הבשורההמעודדת, בלווית רעמי תותחים ושעטת פרסות סוסים כבדים – עוד בימים ההםהתבלטו כבר שתי דרכי תפיסה והערכה מהותית של המאורע: האחת – בלתי־פּוליטית, אפוקליפטית, אשר ביקשה בכול את הגורמים הנעלמים, אתהחזון הסתום, אשר ראתה במקום דרך – קפיצת־הדרך, אשר חשבה עתק וגבוהה, והיתה נפעמת מרגשות נועזים עד כדי טשטוש ההערכה העצמית ועד כדי התפרצותלמעשים שהיו חדורים, אמנם, כוונות נאמנות ומסירות־נפש, אבל היה בהם פירושחיצוני ומסורס למשמעות השעה ההיא ולתביעותיה; והשניה – פוליטית, אשר גםבשעת ההתרגשות הגדולה לא אבדה את עשתונותיה, העריכה תמיד כראוי את הגורמיםהגלויים וחשבה שהדרך היחידה אשר אפשר לנו בה לאחוז אחיזה ממשית באפשרויותהפּוליטיות החדשות שנוצרו, היא הדרך של מפעלים ריאליים, בונים ומרבים ערכיןוקנינים כלכליים ותרבותיים על אדמת א"י. מאז ועד עתה לא פסקה ההתאבקות של שתי התפיסות הללובציונות. במטמורפוזות שונות, בתנאים שונים ובשטחים שונים, היא חוזרתונעורה. ההתאבקות הזאת לא היתה ואיננה פולמוס דברים סתם, מלחמת דעות וניצוחאידיאולוגי, כי אם יש ממנה מסקנות מכריעות ישרות בחיי התנועה ובדרכיעבודתנו המעשית בארץ. בתוך עצלות־הלב השלטת בחיינו הלאומיים והציבורייםהיתה תמיד יותר נוחה להקלט תפיסה אפוקליפטית מאשר תפיסה פּוליטית ריאלית. הראשונה איננה מעמיסה מצוות־מעשיות מרובות, היא משליכה את יהבה על אחרים, על זה שיבוא בהיסח־הדעת ויעוף כיונה אל ארובותינו. ברווח לה היא מסתפקתבהתרגשות, בהלל־הגדול בבתי כנסיות ובבתי־מדרשות ובברכות־“שהחיינו” שונותבכל הזדמנות ועת מצוא; ובצר לה, היא עושה מעשי־ילדות ומכה את הרצפה אשרעליה מעדו רגליה. והשניה – מטילה חובות רבות, תובעת התנדבות, אקטיביותואחריות בלתי־אמצעית, ולא קל ביותר לעמוד בגזירותיה. התפיסה הראשונה, שהיתההשלטת במשך שנים רבות בתוך הציונות, השפיעה השפעה מהרסת על התנועה והשפעהמכשילה על העבודה הא"י. את החלק הכי גדול של האחריות בעד המשבר הקשה שאנונתונים בו כיום יש לזקוף על חשבונה. הדביזה שלה היתה תמיד: “אם ה' לא יבנהבית – שוא עמלו בוניו בו”. “ה'” נתחלף להם במקרה זה בממשלת המנדט ובהכרזתבלפור… כך חינכה את הקהל הציוני ליחסי אפלטוני אל מפעל ההגשמהרב־האחריות, ללא קירבת־בשר וללא השתזרות אורגנית בגורל ההיסטורי של היצירהשלנו; כך חילקה ביד רחבה אבסולוציות אידיאולוגיות, המשחררות מחובותומעוונות, כמו אפיפיור בימי הבינים. כשנתבעה לאדמה, ענתה: “אדמת הממשלה!”, כשנתבעה לעליה, ענתה: “שערים פתוחים!”, כשנתבעה לעבודה כלכלית בארץ, ענתה: “מכסי הגנה”, וכדומה, כשנתבעה למעשר: לא עישרה אפילו את התבן שלה. באופןזה, אלה שהיה ביכולתם לעלות ולהקים מפעלים בארץ (וכאלה מרובים בציונות אולייותר מכפי שאנו משערים), השתמטו באמתלאות שונות; במקומם באה “העליההרביעית”, פליטת העוני, הדלה, חסרת אמצעים חומריים ורוחניים גם יחד – והםחיככו את ידיהם מתוך הנאה והכריזו: הנה תנועה משיחית… אותו חלק בציונותאשר הלך בדרך התפיסה השניה הוא היה הכוח המגשים והבונה. הוא הקים אותו מועטהמחזיק את המרובה, אשר ממנו יתד ופינה למילוי משאלות לבנו. עשר השנים להכרזת בלפור הן גם עשר שנות מלחמה על פירושה עםהגורמים הפוליטיים החיצוניים, ובשורה הראשונה עם ממשלת המנדט הא“י. אף היאניסתה במשך השנים האלה להקיף את האקט האנושי היחידי, בעל המשקל ההיסטוריהגדול, שנעשה על ידה לכפרת עוון המלחמה, בכמה וכמה פירושים מטשטשים, המצמצמים את ערכו וממעטים את דמותו. מבין שתי הפסקות שבהכרזת בלפור, אשרנכנסה גם בטופס המנדט, האחת המחייבת לעזרה אקטיבית בבנין הבית־הלאומיוהשנייה המחייבת לשמור על זכויותיהם האזרחיות של יתר חלקי התושבים – בחרהלה הממשלה לשקוד על הפיסקה השניה ומשתמשת בפיסקה זו לשם תירוץ אוניברסלילכל הסתירות ולכל התביעות. אף היא בחרה ללכת בדרך הקלה ביותר. את העזרההאקטיבית שהבטיחה לא נתנה לנו עד עתה, על כל פנים לא נתנה אותה במידהמספיקה, לעומת זה היו וישנם בתקופת האדמיניסטרציה של המנדט במשך כל השניםהללו, כמה וכמה מעשים מתנגדים וסותרים את רוח המנדט ואת הנחותיו המפורשות. אינני רוצה בשעה חגיגית זו להיכנס בפירוט העוונות והעלבונות שבמעשיהאדמיניסטרציה הא”י, אשר פגעו בנו קשה, לא רק בתור נושאי זכויות מיוחדותבתוקף המנדט והכרזת־בלפור, כי אם גם בזכויותנו האזרחיות האלמנטריות; ולארק בעבר, כי אם בשטח המעשים השוטפים, ההולכים ונמשכים, הננו מתאבקים עדייןיום־יום עם כמה וכמה מקרים המקפחים זכויותנו, מעליבים ומוסיפים קושי עלעבודתנו הקשה בלאו הכי. ענין חיל־הספר, השתמטות הממשלה מלשאת בעול הוצאותהבריאות והחינוך שלנו, העמסת נטל מסים כבד, וכדומה – אלה אינם רק דברים שישבהם שלילת עזרה להקמת הבית הלאומי, כי אם שימת מעצורים מכשילים ומכבידים עלדרכנו. ואם גם איננו מפקפקים אף רגע ביחסה הרציני של ממשלת המנדטלהתחייבויותיה – הרי יש כאן בכל זאת אופן משונה של קיום התחייבויות, אםבירושלים שוברים את החבית ובלונדון מכריזים: אנו שומרים על היין… לא ממשלת המנדט ואף לא אנחנו מילאנו עד עתה אחריההתחייבויות והחובות שהכרזת בלפור והטילה עלינו. השנים האלה עברו עלינו ללאניצול אינטנסיבי. הרבה יכולת אובייקטיבית, בחומר וברוח, נתבזבזה לבטלה; הרבה שעות־כושר עברו אולי ללא שוב. גם מהאנרגיה הרבה שהשקיעה הציונות בארץבמשך הזמן הזה לא הופקה התועלת המכסימלית. בין קפיצת־הדרך ובין צעדי הצבשאנו הולכים בהם, יש עוד באמצע הטמפּו הנורמלי של התפתחות. את זה עוד לאהשגנו. אף חלק קטן ממשאלות לבנו עוד לא נתמלא. ואעפי“כ איננו רשאים להתעלםמערכה המרכזי והמכריע של הכרזה זו גם בעבר וגם בעתיד. עלייתנו על הפורוםהפּוליטי הבין־לאומי כאחד הגורמים הרציניים, יש לה רפלכסים די ניכרים גםמחוץ לתחומי הפּרובלימה של הבית־הלאומי העברי בא”י. דומני, שנשתנה או הולךומשתנה דבר־מה בשנים האלה גם בעמדתנו האובייקטיבית בתוך הסוציולוגיההעולמית. כוס־היגונים הזאת של העם היחידי בעולם שאין לו אחיזה משפטיתופוליטית בנכס דלא־נייד יקר זה ששמו “מולדת” – הולכת ומרפה לאט. עדיין אנונתונים בנידון זה במשבר קשה, בחבלי לידה של הגילוי הפלסטי. אבל ישנה בכלזאת כבר היום הזה איזו הרגשת אחיזה גם ליהדות הגולה. צינורות ההשפעה שלהמאורע הזה הם אולי יותר גדולים ומרובים מכפי שאנו משערים. המושגים החדשיםעל עמדתה הפוליטית של היהדות בפסיכולוגיה של העמים, אף להם יש משקל עתידות. אכן, אפשר לדבר עת “תקופה חדשה” מבלי להיות בנלי. ע"י הפירוט לפרוטות קטנותומתוך ראיה חלקית מיטשטשים ומתכווצים הדברים – אבל מתוך ראית־הכול הםבולטים וניכרים. בחליפות ובתמורות שחלו במשך השנים האלה במצב הרוחות שלנו, לא היתה בידינו אף פעם המידה הנכונה להערכת הללו, הפרק החשוב הזהבדברי־ימינו החדשים. בימים של עלית־נשמה לאומית היינו תמיד טרופי־אילוזיותוהזיות ללא מעצור. ובצר לנו, בשעה שאנו נקלעים מתקוה לאכזבה בדרך הקשה שלהגשמה ומילואים, הננו מעליבים לפעמים בעצמנו בעובדה פּוליטית זו ומורידיםאת ערכה בעינינו. בין שני אלה נמצאת ההערכה הנכונה. הכרזת־בלפור היא ביתקיבול למפעל אדירים – אבל את המפעל הזה, אם לא נחוללו בעצמנו, שום איש לאיחוללו בעבורנו. אין טעם ואין תועלת לצעוק על שעבר. המחר הוא תמיד יותרחשוב מאשר האתמול. ולמחר – משפט! למחר – השהות הזאת שניתנה לנו בשבילתקופת־מעבר הולכת ומצטמצמת. ידוע לנו היטב נאד־התנחומין הזה שהננו מוציאיםבכל עת־צרה ממחבואו – שהנה הציונות היא מפעל של דורות המכוון לא לנו כי אםלאלה שיבואו אחרינו – אבל גם מפעל של דורות אין לו תקומה בטמפּוֹ זחלני זהשאנו הולכים בו. איננו קובעים זמן לאחרית ההגשמה: לא עשר ולא עשרים שנה – אבל גם לא “הלכתא למשיחא”. אין אנו רשאים לבקש לנו מפלט מן המצפון שלנו ע“יהרחקת העדות והשלכת יהבנו על הצפון בחיק עתידות. צריך שיהיה לנו ברור כיבסטטוס הפּוליטי של הציונות, בקוויו הרחבים, אינם עלולים כל כך מהר לחולשינויים. אותו “הקריזיס” הפּוליטי העולמי, שעליו נסמכה הציונות לפניהמלחמה, בספקולציה המדינית שלה, כבר עבר. הוא התפרק במלחמה העולמית ונתןלנו את הכרזת־בלפור. המשיח הזה כבר בא. ה”קריזיס" החדש הנרקם ומתכונן, ואשר עתיד אף הוא להתפרק במלחמה ובתסבוכת פּוליטית גדולה שאין אנו יכוליםעדיין לשער את ראשיתן ואת אחריתן – אין בידו להוסיף לנו מאומה, אבל יש בידולגרוע, אם לא ימצא את הציונות כבר כעובדה פוליטית קיימת ומבוצרת. זאת היאהסכנה הכי גדולה לציונות, אם נבקש לנו תנחומים מרגיעים ואם הדאגה לכל שעההעוברת לבטלה לא תדריך את מנוחתנו ולא תאיץ בנו לזירוז הפעולה ולהכפלתהצעדים. כל עמידה על מקום אחד היא נסיגה אחורנית. וכלפי המחר הזה עלינו לחזור על הפירוש האמתי והמציאותישניתן על ידינו להכרזה זו למחרת הכיבוש הבריטי והופעת ועד הצירים הראשוןבארץ: “קרקע ועבודה!” – באלה מונחים הבסיס והערובה הממשיים של הציונותבכל מצביה שהיא נמצאת או יכולה להמצא בהם". זהו דרך הקנין היחידי לזכויותפּוליטיות ולחרות לאומית. הוא משיח את הכל, הוא אומר: עליה, הרחבה, תוספתאחיזה ריאלית ויצירת עובדות פּוליטיות קיימות עם שרשים נאמנים שיכוליםלעמוד בפני כל רוח מצויה ובלתי מצויה. תרפ"ח את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23017	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23017", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23017, "source_edition": "", "title": "עשר שנים להכרזת בלפור", "translator_uris": "", "translators": "" }
ווייצמאן בא בנאומו אשר בבית־הפועלים בחיפה, באר נשיא ההסתדרות הציוניתבקצרה, אבל באר־היטב, את הפּרוגרמה של ביקורו הנוכחי בארץ־ישראל. משניהחלקים שמהם מורכבת פרוגרמה זו, החלק הכללי בקשר עם המצב בארץ והחלקהפּוליטי בקשר עם המצב בציונות לאחר הקונגרס הט“ו, נראה לנו החלק השני, אשרלו נתן ווייצמן גם הגדרה ברורה ומנוסחת: להכניס את האכסקוטיבה החדשה לעבודהולסדר את העזרה ההדדית בינה ובין הציבור” – כעיקר המטרה. תפקידו של נשיא ההסתדרות הציונית בשעה זו, לא יהיה בודאיתפקיד קל ביותר. על הקושי האובייקטיבי שבו נתונה הציונות בימים האלה, הוסיףהקונגרס האחרון קושי פנימי חדש, בערערו את יסודות העבודה המשותפת בתוךהתנועה, ובמקום ליישר את ההדורים ולסתום את הפרצים, יצר הדורים ופרציםחדשים. יותר מהר מכפי שאפשר לשער, מתחילות להיות נראות התוצאות המתנקמות. רק ימים מעטים עברו מסגירת הקונגרס – והנה הסממנים הללו, שנועדו להיות סמימרפא, הולכים ונהפכים לארס. בעצם השעה הזאת שצריך היה לקדש את המפעל החדש, את המלחמה המחודשת נגד המשבר, המצוקה וחוסר־המעשה, בכוחות משותפים ובשרשרתרתוקה אל החזית הציונית המאוחדת – בעצם השעה הזאת נראים מצד אחד סימנירפיון, דכאון ושפלות ידים ומצד השני – מנסרות סיסמאות של התבדלות בתוךהמחנה ומבשרות עתידות לא טובות. יש להצטער על הרושם הבלתי נכון שנשיא ההסתדרות הציוניתיכול היה לקבל מנאומים שונים שהשמיעו לו במקום עבודה זה או אחר, כאילו איןלציבור הפועלים מה לומר לו ומה לתבוע ממנו כי אם תוספת אלף דונם אדמהלקבוצת פינסק, או פרה או עז או מקצת עבודה לסובלים. רק הדאגות הקשות של חיייום־יום שמו בפי הנואמים האלה את התפילה הקצרה של הכהן־הגדולביום־הכיפורים, שהזכירה ביאליק בפגישה שערכה עירית ת"א לווייצמן: “עמךישראל צרכיהם מרובים – ודעתם קצרה”. אבל תהיה בודאי לווייצמן עוד הזדמנותלשמוע מפי שליחי ציבור הפועלים את הערכת המצב הנוכחי בציונות, את חששותינוואת דאגותינו המרובות לגורל התנועה ולגורל מפעליה ואת תביעותינו אליו, היחידי בתוך ההנהלה הציונית היום שהננו שומרים על אמוננו בו ושאתו בלבד אנויכולים לפעול בקואופרציה לתקנת המצב. יש בזה בודאי מידה מרובה של אילוזיה והשלייה עצמית, אם אנובאים לווייצמן עם צרורות הצרות שלנו וחושבים שבידו וברצונו מסור הדברלהמציא לנו בשעה זו תנחומים אחרים, מאשר תנחומים שבעל־פה והשתתפות בצערהמצב ובסבלותיו. אנחנו, כמובן, לא נחדל מתבוע את קיום ההתחייבות החגיגיתבקונגרס בדבר הליקבידציה של חוסר־העבודה, כשם שלא נחדל לתבוע את עלבונם שלההתיישבות ושל החינוך וכדומה. אבל צריך שיהיה ברור, שאילו גם היתהההתחייבות הזאת מתמלאה במאה אחוזים, לא היינו מסכימים בשום אופן למכורבמחירה את הבכורה הציונית, ולא היינו מקבלים את זה כאקויואלנט או כפיצוי עלהפגימות הקשות שפגם הקונגרס. השאלות העומדות לפנינו כיום אינן קשורותבפרובלימות השעה בלבד. עמדתנו בתוך התנועה הציונית, המסורת שלנו ותפקידנובפעולות ההגשמה הציונית, אינם מרשים למי שהוא לייחס לנו תפקיד שלאינטרסנטים, המבקשים טובת־הנאה איגואיסטית למעמד שלהם, ומלבד טובת־הנאה זולא איכפת להם מי ומה ואיך. ולא את הקואליציה שנהרסה בקונגרס אנו מבכים. קואליציה זוהיתה דרושה בשורה הראשונה לציונות ולא לתנועת הפועלים. לתנועת הפועלים, בפרופיל המעמדי שלה, הרבה יותר נוח, גם מבחינה פוליטית וגם מכל שארהבחינות, להמצא מחוץ לקואליציה. מלבד זה, השפעת ציבור הפועלים על תוכנה שלהציונות ועל דרכי פעולותיה, לא היתה קשורה מעולם בהשתתפות הבלתי־אמצעיתבההנהלה, כי אם באמת הפנימית של האידיאולוגיה שלו, באמיתות דרכו, מעשיווסיסמאותיו. לפיכך, לא כלפי ציבור הפועלים עיוות הקונגרס, כי אם כלפיהציונות. והמעוות הכי גדול הוא בזה, שבשעה הכי חמורה לציונות, הדורשת המעטתהניגודים הפנימיים, התובעת במפגיע מיפקד חדש של הכוחות, לשם הבראת התנועה, לשם ליכודה והכשרתה לתפקידה ההיסטורי שעוד טרם בגרה בשבילו, בשעה זו באוהקרעים המסוכנים הללו מבפנים, והופקעה השפעתה של כל ההסתדרות הציוניתהעולמית כמעט, כדי להשען על משענת קנה־רצוץ של קבוצה אחת, דלה גם בכמות וגםבאיכות, שכל תהילתה היא בזה שהיא נותנת מעט כסף לקה"י או לוקחת בשבילה מעטכסף מאחרים – עבודה שכשהיא לעצמה חשובה מאד וראויה להכרה, אבל איננה נותנתשום יסוד ושום זכות לחשוב שכל חכמת הציונות, בינתה, חזונה, נשמתה ואחריותה, נצטמצמו פתאום בד' אמות של צל הכסף הזה בלבד. ברם, לא מי שיושב על כסא ההנהלה הוא המעניין והמכריע, ואףלא הקלסיפיקציה האישית של היושבים, כי אם האספירציות והכוונות שהעלו הנהלהזו או אחרת, המתווה מראש את האוריינטציה שלה בענינינו ובצרכינו. הכיווןהחדש הזה, האומר להעביר את נקודת־הכובד של המחשבה וההכרה הציונית אלהפרגמטיזמוס האמריקני, בכלי שני ושלישי, כמובן, של הסנוביזמוס היהודי, והטנדציה של שלטון אוטוקרטי, בלי כל בקורת, לא של “משלם המסים” כי אם של “גובה המסים” – הוא המעורר אצלנו בשעה זו את הדאגה הכי קשה לגורלם שלהציונות ושל המפעל הציוני. פגישתנו עם ווייצמן כאן, באימון ובכבוד הראוי, איננה צריכהלהתפרש כהשלמה וכהסכמה עם הפוליטיקה הפנימית שהוא, לצערנו, נתן לה בקונגרסהאחרון את שמו. בזה שהוא בא עתה לא“י, כדי להוביל את ה”ילד" בראשית ה“זמן” אל ה“חדר” – אין עדיין שום דרך לתיקון המעוות. איזו “עזרה הדדית” אפשר לסדרבין ההנהלה הציונית הזאת ובין הציבור, בשעה שאין אף חצי אחוז בציבור הא“י, לא מימין ולא משמאל ולא מהאמצע, שיש לו אימון בהנהלה זו, בשולחיה ובכוונתשולחיה? בתקופת שלטונה של הנהלה זו אנחנו נראה בווייצמן בלבד את האדריסה שלההנהלה הציונית בשבילנו, אתו נבקש את הקואופרציה בעבודה הציונית וממנו גםנתבע את האחריות בעד מהלך הענינים. ואשר להנהלה הא”י, מכיון שהיא נבחרהומשתמשת באוטוריטטה של הקונגרס, ניתן לה Fair play לא נכריז עליה לא “בויקוט מוסרי” ולא בויקוט אחר – אבל נלחםמלחמה גלויה נגד האספּירציות שהולידו אותה, בכל מקום שתבאנה לידי ביטוי, אםבשדה הפעולה המעשית בארץ ואם בחיים הפּוליטיים של התנועה, והננו מקויםשבמלחמה זו נראה את ווייצמן על צדנו. תרפ"ח את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23018	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23018", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23018, "source_edition": "", "title": "ווייצמאן בא", "translator_uris": "", "translators": "" }
91032/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא ח"פרת .ינוציחה להקה תעד ךוניחו הרבסהלש תאזה ךרדה ונתוא ליבות ןאל שושחל ילבמו ,ונמצע ינפב הזב שיש הקיריהתא שיגרהל ילבמ בושח יטילוּפ שוביכ הזב האור וליאכ ,הרעה לכ ילב תינויצהתונותעה הקיתעמ ”טסיא־רינ“הו ”סמייט“ה לש תוכרעהה תא …םכוחמ יטילופ דעצהזב תושעל םיבשוחו ץוח תונותעל םג םינקמ וללה תויליוואה תוחנהה תאו ,ןוחצנהךרדב סרגנוקה תא וליבוה ינומלאו ינולפ "ונידידי”ו םינלטבה תאו םיקוצמהתא ונחצינ ונחנא ,”תוירחאה אולמ“ תאו רדסה תא ,הארבהה ךרד תא ,המרגורּפהתא תונויצל ונתנ ונחנא הנהש ,אוש־תוראפתהמו תימצע הליהתמ ןורחאה ןמזבקסופ ונניא ,םתסיפתבו םינינעה תנבהב ונל בורקה ,יניצר ןותעל בר ןמז בשחנש ,“יושדנור־עשידוי”ה ףאו ;תינמרג־תיאקירמאה תינויצה תונותעה יפד לעמ התעתבשנמ תאזה חורה .אעראד ארפעכ לוטיבבו היצרֹונגיאב ,םיבגח לעכ חרזמה־ידוהילע טיבהלו ,םיקנעכ םמצע תא תוארל םיאשנתמ ,ינקירמאה וא יברעמה יפרגואיגהקלחה לע סחייתמה ,קפוסמ טקלטניא לכו ינוניב דיקפ לכ .תוקיר תואמסיסל ביבסמהזה חוכיוה בבותסמ םויכ – תונויצה לש הפיאשה־תדוקנו אצומה־תדוקנ תרדגהבינויע חוכיו פ“הכל היה םדוקמ .דאמ תירגלוו הרוצב םעפהו ,בוש ררועתהל הלחה ,תונויצב םינש תורשע יתשמ רתוי הז הקתתשנש ”ברעמ“ו ”חרזמ“ תלאש .ןוטלשהעיגמ ולו תוישעמה ולו ףסכה ול ,הניבה ולו המכחה ול רשאו ”ןתונ“ תניחבב אוהש ,םעמ םרומ ”ינקירמא יברעמ“ קלחלו ”יחרזמ“ קלחל ;םיווש יתלב םיקלח ינשלינויצה הנחמה תא תמאב קלחמה ,ןורחאה ןמזב םיעודי םיינויצ םיגוחב טלתשהשתוחורה־ךלהל ןמאנ יוטיב הזב תוארל ילבל רשפא־יא כ”פעאו .םירחא לש םנולקבהדבכלו ,תיטילופ הניחבמ השועמ רוא לש לגעמב השדחה צ“הנהה תא דימעהל ןווכתמה ,לפט יאנותע רבינמכ בשחהל ,אופיא ,םיכירצ הלאה םוסרפה ירבד .םייטילוּפה םיסחיבו םייחב דחוימ םשורתושעל ידכ הלאב שי יכ ללכ עודי היה אל ו"טה ינויצה סרגנוקה ירחא דעו ,םיבוטןיד־יכרועו םילינולוק הברה םג הל שי ;ידמל תיטירבה הירּפמיאב שי ”תילגנאירבוד“ .היתופיאשל דובכה תאו תונויצה לש הנבהה תא הילגנא לש םיקהבומהםייטילופה םיגוחב וררוע רשא ןהו ,ןמצייו לא םירשו םיכלמ בל וטיה רשאןה ,הלאה תולוגסה .וז הנומאבש החכוהה חוכ םעו ,ולש ללכה ייחבו טרפה ייחבדרפנ יתלב דוסיכ תינויצה הנומאהו ןוצרה םע הלודגה ותוריסמ םע ,וגזמ םע ,ובשיחרזמה־ידוהיה לש קלחה אקוד םא יכ ,ובש ילגנאה קלחה ונניא ,הילגנאםע תונויצה לש םייטילוּפה םירשקה תא םיקהו היצרלקדה תא גישה רשא ןמצייו לצאקלחה ותוא .תאזכ תסררוסמ הכרעהל אצומ־תדוקנ ןיאו דוסי םוש ןיאש ידמל החיכומ – וינפל ךלוהה בוטה ומש םעו ותעפשה םע ,תורחא תונידמבו הילגנאב םינייוצמהםייטילוּפה וירשק םע ,רופלב לש היצרלקדה ללוחמ ,ןמצייו לש הדבועה לבא .םינשרשע הז תונויצה לש תיטילופה הלהנהה שארב דמועה ,ולש דחוימה םחה טנמרּפמטהםע יחרזמה ידוהיה תא ”הגהה ןמ קלסל“ לכ םדוק שיש תיבקעה אנקסמה לבקתהלהכירצ התיה ,”סמייט“הו ”טסיא־רינה“ לש תאזה הכרעהה וקב .הינטירבלש יניצרה יטילוּפה רפסה־תיבמ םייניצר םישנא לש אל לבא ,םיניטנציבוםיפנח ,םיידוהי םיאנותע־תובנז לש הסיפת קר תויהל הלוכי תאז – התעדע וטלש רשא ,הפוריא חרזמ ידוהי לש ”ערה גזמה“ו ןותמ יתלבה טנרּפמטל דוגינב ,תיטילוּפ תוניתמ לשו תיטירב תוילאיול לש קהבומ ןמיסכ ,השדחה הלהנהה ירבחלש ,”הרוקמ“ב תילגנאה רובידה תפש תא תללהמהו ,תולופכ תואכרמב ”יטרקומיד“ הלמה תא תבתוכה ,תאזה תיליואהו תיחטשה הסיפתה .םהלש יעבטה יטילופהטקלטניאב ,םיילגנא םישנא ובתכ ,וללה םינותעה ינשב םוסרפ ידיל ואבשםירבדה תאש ,רעשל השק .תינויצה הלהנהה תבכרהב ווהתהש םייונישל שיש דחוימהיטילופה ךרעה תא הזב ןיגפהל וצר רשא ,םיימשר םיינויצ תורוקממ ואצי וזהכרעהל תויצריפסאהש שושחל שי ,האדוהכ הקיתשב הל וקלחש ”תואמחמ“ה תא הלביקו ,התע דע תאז התשע אל איהש ןויכמ .המצע תינויצה הלהנהה לצא השחכהו האחמררועל לכ םדוק תוכירצ ויה ,”טסיא רינב“ו ”סמייט“ב ואב רשא ,סרגנוקה תונקסמלש היצטרפרטניאהו השדחה תינויצה הלהנהה לש הרזומה הכרעהה ברעמו חרזמ	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23019", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23019, "source_edition": "", "title": "מזרח ומערב", "translator_uris": "", "translators": "" }
קישוטי הכלה בנאומו של וייצמן בבית העם בת“א, לפני קהל של שמונת אלפיםאיש, מאזינים ושוקקים למלה מעודדת, לא היה כמובן, כדי להמציא תנחומיןולשבור את הדכאון ואת הרוח הנכאה שהשתררו בציבור הא”י במצוקות הימים האלה. מי שציפה לשמוע דברי תנחומין בשעה הזאת מפי נשיא ההסתדרות הציונית, הכין לולעצמו מראש את מפח־הנפש של תקוה נכזבה. ויש לציין זאת לשבחו של וייצמן, שלאניסה להאפיל באמצעים רטוריים על המצב האמיתי, ומכיון שלא היתה בפיו תשובהמניחה את הדעת על אותה השאלה המנקרת במוחו של כל אחד מאתנו בשעה חמורה זו, נמנע מלדון בה לגמרי וקפץ מעבר לפרובלימות השעה לתוך פרובלימות כלליות שלהציונות, והביע, דרך אגב, גם הנחות פרוגרמתיות חשובות, המעניינות אותנוביחוד, משום שהיה בהן הד של כמה דרישות אשר הוצגו על ידינו במשך זמן רבבנוגע לדרכי ההתיישבות ושטח העבודה בא"י. אולם בדרך ההסברה של סיכויי העתיד בציונות, גילה וייצמןטפחים אחדים מעל כוונת סתר אחת העומדת מאחורי המהפכה הזאת שהכניס הקונגרסהאחרון באדמיניסטרציה הציונית בא"י, שכדאי להתעכב עליה במקצת. בדברו עלהרחבת הסוכנות היהודית, העתידה להגדיל את מסגרת הפעולה הציונית ולהכניסאותנו בברית עם גורמים חדשים, אמר וייצמן, בין יתר דבריו, שלשם זה עלינולעשות סדר בביתנו, כדי להתכונן למצב החדש, והסביר את הדבר בדרך משל: “צריך לקשט את הכלה טרם בוא החתן, למען ימצא החתן כלה נאה ומקושטה בבואו”. האדמיניסטרציה הציונית החדשה, הסיסמאות שליוו אותה וכל המלחמה בגללה, אינן, איפוא, תכלית לעצמן, כי אם גשר לסוכנות היהודית והכנה לשידוד המערכותבציונות, שיחול עם בואה. התקוות שהציונות תולה בסוכנות, עדיין רחוקות מאתנו מרחקרב. לעומת זה, החששות המלווים את התקוות האלה מתחילים כבר לתת את אותותיהם. במקום לקרב את הסוכנות לציונות, אנו מתחילים לקרב את הציונות לסוכנות ולקצראת המעבר אל המשטר האמריקני העתיד לבוא. בעצם הכוונה הזאת להכניס סדר בביתנו, בודאי שאין לראות שוםעול ושום דבר רע. אולם השאלה היא: מהו הסדר הזה, שאומרים להכניס ומה טיבםשל הקישוטים הללו אשר אומרים לקשט בהם את הכלה למען יפותה בעיני אחרים? א“י עם אלפי מחוסרי־עבודה, עם יציאה מתגברת, בלי התיישבות ובלי מפעליםקונסטרוקטיביים, וציונות מסוכסכת, עם טנדנציות של פירוד, עם אי־אמון הדדי – אלה הם בכל זאת קישוטים מוזרים במקצת, אשר אי־אפשר לצאת בהם במחול־משחקים. זהו מק תחת בושם. ואני חושש שאלה הם מושגים פרובינציאליים מאד ע”ד סדרוקישוט, אם אומרים בדרך זו לעשות רושם ולמצוא חן בעיני מי־שהוא. אם אין אנויכולים לקדם את פני הסוכנות עם הסתדרות ציונית מוצקה, עם עטרת־תפארת שלעבודה ומפעלי התישבות בארץ – כי אז, אם גם נתייפה לפניה בסינור זה שלבוכהלטריה מסודרת ושל גזברות קפדנית השוקדת על הקופה הריקה, היא לא תראהאותנו ככלה נאה, כי אם כשפחה חרופה. אני יודע שאין בידינו ולא בידי נשיא ההסתדרות הציונית מטהקסמים כדי לשנות ברגע את פני המצב בארץ, אבל זאת היא השלייה עצמית פאטאליתאם בפארודיה הזאת ל“פּוליטיקה כלכלית בריאה” אנו אומרים ללבב את החלק הבלתיציוני בסוכנות המורחבת. אנחנו לא חשבנו אף פעם שאנויכולים להכניס לה בנדוניה את העושר החומרי שלנו; אבל היינו בטוחים בעושרהגנוז אשר בפוטנציה ההסתדרותית של הציונות, בכוחה המוסרי, בחזית העבודההארץ־ישראלית, העושר הזה מתוך עוני, אשר כל מי שיבוא לשקול אותו בכסף ובזהבבוז יבוזו לו; הרכוש הזה בלבד נתן לנו את האפשרות ואת העוז להתגבר עלהספקות המרובים שהתעוררו אצלנו בקשר עם הרחבת הסוכנות ועם תנאי ההרחבההזאת. אולם כשכל זה הולך ומתערער מיום ליום, כשאנו עומדים ערום ועריהבחולשתנו הכי גדולה, מתחיל השידוך הזה להיות קצת מסוכן בשבילנו. התכונה שלנו לקראת הסוכנות מוכרחה ללכת בדרך אחרת לגמרי. היא צריכה למצוא אותנו בעבודה ולא ברעב ובבטלה ולא בדימונסטרציות בגללמאות לירות אחדות נוספות לסיוע; היא צריכה למצוא אותנו בעליה ובבנין ולאביציאה ובליקבידציה; היא צריכה להרגיש את כוחנו ההסתדרותי ולא את הרפיוןוההתפוררות בשורותינו. כאן הוא הסדר אשר יש להכניס, ואלה הם הקישוטים שאפשרלנו להתייפות בהם. תרפ"ח את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23020	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23020", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23020, "source_edition": "", "title": "קישוטי הכלה", "translator_uris": "", "translators": "" }
נוסחה פרובלמטית א. במאמרו של הוגו ברגמן “בדרך להסכם”, שנדפס ב“הפועל הצעיר”, ישנן כמה הנחות והצעות, שאפשר לצרף אותן אל החומר הרב הצריך עיון ושיקולדעת, בקשר עם השאלה האקטואלית בדבר יצירת יחסי־שכנים קבועים עם תושבי הארץהערבים, אם ע“י הסכם פּוליטי־כלכלי, או בדרך אחרת מכוונת למטרה זו. אבלישנן במאמר זה כמה הנחות והצעות העוברות את תחומי המטרה הזאת, ואלמלי היינומקבלים אותן, היו הן עושות את כל השאלה בדבר “יחסי שכנים” למיותרת, לכלהפחות מנקודת־השקפה ציונית. טרם שאנו באים לדון בכל הקומפּלכס הזה, מןההכרח שנציג לעצמנו את השאלה: מהי כוונתה ומהי תכליתה של שאיפת־שלום זוושל בקשת הדרכים להסכם כזה או אחר? אם התשובה על השאלה הזאת איננה, כי אנורוצים ע”י כך להגיע לידי אפשרות יותר טובה להגשים את הציונות ולהקים אתמולדת העם העברי בא“י, ליצור תנאים יותר קלים לעליה היהודית, למפעליההתיישבות היהודים ולהתפתחותנו התרבותית, מבלי לעורר ע”י כך קנאת־חנםלאומית ושנאת־חנם ומבלי לבוא ע"י כך לידי קונפליקטים קשים והתנגשויות דמיםוכו' וכו' – אם התשובה איננה זו, הרי חדלה הפרובלימה של שלום אולא־שלום עם הערביים להתקיים לגמרי בשבילנו, או שהיא קיימת רק מבחינהלוקלית, בשביל מאה ושבעים אלף היהודים היושבים כבר עתה בארץ, שאז בודאי לאקשה למצוא לה פתרון, אבל אז היא מאבדת גם את כל תוכנה וכל ענינה מבחינהציונית מדינית. מקום התורפה בקונצפציה של ברגמן איננו בנוסחא של מדינהדו־לאומית. על נוסחא זו בקירוב עמדנו בריזולוציה הפוליטית של הקונגרסהשנים־עשר והיא יכולה וצריכה להתקבל ע“י הציונות כולה, אם היא נוסחאפוליטית למחר, אם היא מראה־מקום לסדור היחסים המדיניים בין הישוב העבריובין הישוב הערבי, לאחר ששניהם ימצאו במדרגה שוה (לאן דוקא מספרית!) שלהוויה לאומית בארץ, לאחר שהישוב העברי בא”י יגיע לידי רויה מכסימליתוהציונות תהיה הווה ולא התהוות; לאחר שלא תעמוד בפניה יותר, באופןחיוני כמו שעומדת היום, שאלה של עליה ושל התיישבות; לא תהיה זקוקה יותרלדינמיקה הלאומית של תוספת וגדול מבחוץ, כי אם תעמוד בפני אותן השאלותשעומד לפניהן הישוב הערבי כיום, בפני שאלות של גידול וצמיחה מבפנים ובפניביטויים לאומיים פורמליים בלבד; אז נכנס באופן טבעי לתוך תחום ההיקשיםשל שוויץ, פינלנד וקנדה, של מדינה אשר חיים בה שני עמים ומוכרחים לחיות בהמתוך קואופרציה מדינית, בזכויות שוות, מבלי שהאחד ישתלט על השני או ישועבדע“י השני, בין אם הוא מיעוט או רוב. אולם השגיאה בקונצפציה זו מתחילה כאשרתופסים לשון הווה ביחס לעתיד, כאשר מסיחים את הדעת מהעובדה שכיום הננונמצאים עדיין במרחק רב מהמצב הזה, שהננו עומדים עדיין בתוך הפרוצס שלהתהוות, בראשית הפרוצס הזה, וכל תכנית של הסכם ושל שיתוף־פעולה מוכרחהקודם כל להיות מבוססת על ההנחה כי התהוות זו טעונה שמירה מעולה וטיפוחאינטנסיבי, והיא צריכה לקבל ערבונות מספיקים ובטוחים שלא תקופח ולא תופרעבמהלכה ובהתפתחותה. השגיאה מתחילה כאשר שוכחים כי לנו אין עדיין מה לתת ומהלהחסיר מעצמנו, כי אין לנו כלל פררוגטיבות שאנו יכולים לוותר עליהן מבלילוותר על הכל, כי א”י היא קטנה וסגולת הקליטה שלה מוגבלת באופן אובייקטיבי, כי הכוחות הכלכליים המציאותיים שלה הם דלים, כי אין בכורת זו דבש מוכןשאגרו אותו אחרים ואנחנו באים ליהנות ממנו בלי רשות, אלא אנו יוצרים אתהכוחות הכלכליים הדרושים לנו בדם התמצית שלנו, יחד עם כניסתנו לארץ, ואנומוכרחים, איפוא, לנצל כל הזדמנות להכות כאן שרשים ולהשתמש בכל אפשרות ובכלשטח פנוי כדי להגדיל את כוח הקליטה ולמצוא אחיזה יותר גדולה לכפותרגלינו. כל הצעה שיש בה להרגיע, לפזר את אי־האמון הנובע מתוך חשדותשוא ולהקטין את שטח החיכוכים בין תושבי הארץ הערבים ובינינו, במידה שאיננהקובעת את עצם מטרתנו ואיננה מצרה את רגלינו, יש בה ברכה רבה ואנו מוכרחיםלהתייחס אליה ברצינות ובכובד־ראש. לשם זה כדאי לוותר על כל מיני פרסטיג’ותשאינן צריכות לגוף הענין, לשם זה אסור לנו לתת מקום לגלות במעשינו וברצוננופנים שלא כהלכה, ומן ההכרח להמנע ולמנוע בעד כל מיני הגדרות ונוסחאותפוליטיות מנופחות, שאין להן שום יסוד במציאות ואין בהן להוסיף תוקף וכוחלמפעלנו הממשי והאקטואלי. עלינו לעשות זאת לא משום שמוטלת עלינו חובהמוסרית לרצות את מי שהוא בעד העול הנעשה לו מצדנו ולא כדי לסובב בכחש אתמישהו, אלא משום שאנו רוצים באמת ובאמונה להקים בארץ מפעל של שלום. אין אנוכובשים המתפרצים לתוך גבולות ארץ זרה, מתוך רצון לכוח, לשלטוןולגזילת־ירושה של אחרים. הננו בתור עם בבחינת עני המהפך בחררה שלו; שיבתנולארץ זו איננה פעולה של אכספנסיה מדינית, אשר אפשר לקום לה בציץ שלפציפיזמוס, או אנטי־אימפריאליזמוס. כל פציפיזמוס עלול להתבדות עד גמיראולהיהפך לאבסורד, אם הוא ישתמש באמות־מידה שוות לגבי עם המתגולל על עם שניכדי לשעבדו ולשימו למס ולרתמו במרכבת הכיבוש האימפּריאלי שלו ולגבי עם השבלארצו, לא בחיל ולא בכוח ברוטלי, אלא בכוחות יצירה פוזיטיביים ובמשאת־נפשלבנות בה את חייו ולהציל מתוך שממונה את כברת האדמה ההכרחית לקיומו הלאומי. אין בכלל שיור ותקוה לשום מחשבת שלום בעולם, כל עוד לא תיפתר שאלה זו שלאחיזת קרקע לעמים ולאנשים נטולי קרקע ותלושי מכורה – ובלי להביא בחשבון שוםזכויות היסטוריות ופוליטיות, הרי זהו מושכל ראשון בכל פּציפיזמוס אמתיוהגיוני. את זאת הבינו כל נביאי השלום בעולם, החל מנביאי ישראל הקדמונים עדנביאי האנושות האחרונים; את זאת הבינו טולסטוי וגוסטב לנדואר ואחרים. מבחינה מוסרית אי־אפשר, איפוא, שיהיה כאן מקום לשאלות ולפקפוקים. ב. אכן, ישנה זכות לסקפטיציזמוס. מי שמפקפק במידות שאפשרלהגשים בהן את הציונות המדינית, אינו נעשה על־ידי־זה לפושע ישראל ואף לאלפושע הציונות. הסקפטיציזמוס בכלל איננו כוח עוצר, כי־אם להיפך, כוח מניעומקדם. מי שניצב על פרשת־דרכים ומהסס ושוקל ושואל לנתיבות, הוא תמיד יותרבטוח כי יגיע אל מטרתו מאשר זה ההולך כסומא בארובה. לפני זמן קצר נתפרסםבהפה“צ תרגום מאמרו של ברטרנד רסל על “ערך הסקפטיציזמוס” בחיי החברהוהמדינה, על ערכו המכריע, על התועלת הרבה שבדבר כאשר בוחנים ושוקלים את זהשנראה ברגע הראשון כאילו הוא רע בשבילנו, אם אין הטובה נעוצה בסופו – מאמרמחכים ומאלף שכדאי ללמוד ממנו דבר־מה. אופטימיזמוס בלתי־מוגבל, בטחון עיוורבחיים ובפוליטיקה הם תמיד נחלת האוילים. היה בתוכנו חכם אחד גדול, אשר בימיהעליה והפריחה של הרעיון המדיני בציונות הטיף טיפות מרות מאוד של ספקותוכפירה לתוך הכוס התוססת של ההתלהבות והאמונה, והיה סותר באכזריות רבה אתהאילוזיות אחת אחרי השניה – והוא בכ”ז לא עיכב בעד התפתחותה של הציונותהמדינית, אלא להיפך סייע בידה, נתן לה את הגה ההגיון והמציאות והציל אותהמשקוע בתוך הזיות טרופות. אלה בתוכנו המתעלמים ממציאות תנועה לאומית ערבית, או מתייחסים אליה בביטול ומפחיתים את ערכה ואת משקלה; אלה שחושבים כי הכולחלק והולך למישרים, כי כל השאלות תפתרנה מאליהן, וכי עלינו להמשיך את היסחהדעת הזה גם להבא, מבלי לנסות אפילו לבקש את ה“מודוס ויונדי”; אלה אשרבמקום להתאמץ לחשוב על השאלה הזאת בוחרים בדרך הקלה ביותר לדכא אותה אצלעצמם ואצל אחרים ע“י פראזיולוגיה נציונליסטית, ע”י התנפחות והפרזה בהערכתכוחנו הממשי ובהערכת היכולת הפוליטית שלנו; אלה הבאים ברפואות־אליל, מציעיםלנו מידות לפתרון שאלות לאומיות הנהוגות בכל העולם, אלה הדוגלים בשםפּוליטיקה ללא־פשרה, בשם “אני או אתה” – כל אלה המבקשים שכר בעד ציונות של “מאה ומאתים אחוזים” ומקבלים אותו בכל תקופה של שלטון האופורטוניזמוס, הםמכשילי הציונות במידה יותר גדולה אפילו מאלה אשר מתוך קיצוניות שניה באיםלידי הצעות שיש עמן יאוש והכנעה. אין מבטלים עובדות ואין מעבירים אותן מן העולם ע“י כךשמכריזים עליהן כי אינן במציאות. השאלה היא רק מה הן המסקנות מתוך הכרתהמציאות הזאת, והיכן היא הדרך להמציא פתרונים שאין עמם פריקת המטען וטשטושתוכנה ומטרתה של הציונות. השאלה היא על מה אנו יכולים לוותר משום דרכי־שלוםועל מה איננו יכולים לוותר. אפשר להטיל ספק בדבר אם יש אצל מי מאתנו כיוםתשובה מניחה את הדעת על השאלה הזאת ואם יש בינינו היכולת לנסח נוסחאותמוחלטות בתוך מועקת השעה הנוכחית, כאשר האקטואליות של השאלה קיבלה אתדחיפותה העיקרית ע”י מאורעות כאלה, שיש בהם כדי להעמיק את התהום בין עםלעם, אבל אין בהם בשום אופן כדי לגשרו ולקרב את הלבבות. השעה הזאת יפה אולילהזהיר על השאלה, אבל אינה יפה לתת לה פתרונים. אי־אפשר לדון בעניינים כאלהמתוך מתיחה של קנאה מצד אחד ותחת לחץ של איומים והמשך של פרעות מצד השני. אין עתה הכשרת־לבבות לא להשמיע ולא לשמוע איזה דבר בנידון זה בדעה צלולהושקולה. אפשר כיום לדון על הענין רק בכללותו, אפשר להדגיש את חשיבותו ואתההכרח להעמידו על סדר־היום של דאגתנו הפוליטית המרוכזת, מיד אחרי שתיפסקהפּסיכוזה מכל הצדדים. לעומת זה אסור לשלוח על־פני המים הצעות ונוסחאותבלתי מחושבות עד סופן ובלתי נבחנות בחינה מדויקת, לא רק לאור האחריות שלהמצב האקטואלי, כי אם גם לאור האחריות ההיסטורית למפעלנו. רק דבר אחד אפשר לומר כבר היום, בשעה זו ובכל השעותוהזמנים: ישנה שורה של הנחות מוקדמות, שהן מכבשונה של הציונות ותוכן חייה, שאתן הציונות קיימת ובלעדן אין כל טעם ואין כל ענין בקיומה, וההנחות האלההן “טאבו”, בהן אי־אפשר לנגוע ואסור לעשות אותן אובייקט לשום מו“מ שלויתורים – והן: העליה היהודית לא”י, הפעולה הכלכלית וההתיישבותית היהודיתהחפשית, האוטונומיה הלאומית והתרבותית של הישוב העברי. רק מעבר לתחומיההנחות האלה וכל הכרוך בהן, ורק לאחר ערבונות מספיקים לשמירת האינטגריטטשלהן, מתחיל שטח ההסכם והמו"מ הפוליטי בינינו ובין תושבי הארץ הערביים. מעבר להנחות האלה אפשר לדון על כל נוסחא פוליטית שיש בה משום פּציפיקציה שלהיחסים, מעבר להן מתחיל השטח של ויתורים הדדיים על כל מיני פּררוֹגטיבות, ומתחילה הקואופרציה והדאגה המשותפת למדינה המשותפת. הנוסחה שמציע ברגמן כי “בכל הענינים הנוגעים למולדתהמשותפת אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים ואחרי זה ערביים או יהודים, היאפּרובלמטית מאד, באשר אין בה שום תוכן מסוים בשבילנו. בנוסחאות כאלה: “המולדת קודמת ללאום”, היו דוגלים תמיד החוגים המונרכיסטיים הריאקציונייםבמדינות מרובות־הלאומים באירופא, אשר ביקשו לזהות את המושג “מדינה” עםהמושג “מולדת” ורצו להכניס למשל, ללבם של תריסר הלאומים בקיסרות האוסטרית, שאוסטריה־אונגריה היא ה־ Vaterland שלהם, שזהוהפּרינציפּ העליון, ולפיכך עליהם לוותר על האספּירציות הלאומיות לטובתו. בנוסחאות כאלה דוגלים כיום גם חוגים יהודיים מתבוללים שונים, כמוה־. V.C בגרמניה, היהודיםבני־דת־משה בפולין וחוגים דומים אחרים בארצות אחרות, ואין אנו מוצאים יחסכזה למולדת לדבר טבעי. בנוסחא כזאת בערך דוגלים גם הרביזיוניסטים, המזהיםאת המושג “מולדת” עם תפארת של “מלכות” ועם כל הפּרדוֹת הגדולות של צבא, נשיאים, מיניסטורים ואמבּסדורים ורואים בזה את המטרה ואת התכלית של כלעבודתנו הלאומית, אשר לשמן מותר להשתמש בכל האמצעים, ב”רפש“, ב”בוץ“, ב”דם“, ב”שעבוד ובניצול" וכו' וכו'. למחשבה הלאומית המבוגרת לא היתה מעולםאוריינטציה כזאת. אנחנו חשבנו תמיד וחושבים גם עתה כי המולדת נוצרה בשבילהלאום ולא הלאום בשביל המולדת; ואם “המולדת המשותפת” בא“י לא תקנה לנו אתהחרות הלאומית, את האפשרות להתפתחות חפשית, את השלטון על גורלנו, כי אם, להיפך, תהפך למחנק ולמיטת־סדום בשבילנו, היא חדלה להיות “משותפת” וחדלהלהיות לנו גם “מולדת”. מלבד זה, מי יכול לבוא ולהציג כאן סייגים והגבלותולהוכיח בדיוק מהו לטובת המולדת המשותפת ומהו לטובת הלאום? לנו הזכותוהצדקה לומר כי עבודתנו היוצרת בארץ, עליתנו אליה וכל הפעולה הכלכליתוהתרבותית בתוכה היא לטובת הלאום ולטובת המולדת המשותפת גם יחד, וכל דבראשר בא לצמצם את הפעולות הללו, כל דבר שהוא לרעתנו הלאומית הוא לרעתהמולדת. חמשים שנות עבודתנו בארץ מוכיחות זאת למדי. בלי ההתיישבות היהודית, בלי הציונות ופעולותיה, לא היתה הארץ מגיעה בשום אופן למדרגת ההתפתחות הזאתשהגיעה אליה היום ושהיא עתידה להגיע אליה מחר. צעקות מנהיגי הערבים עלהירידה והדלדול שהביאה אתה הציונות לא”י, היא דימגוגיה מזרחית טיפוסית. העליה והירידה במושגי המופתי הירושלמי ואנשי הועד הפועל הערבי נמדדת עפ“ימספר המשפחות המיוחסות שבימי השלטון התורכי היו קיימקאמים, פחות, או עריציםקטנים ולוקחי בקשישים ממין אחר, אף כי אם נבחן היטב את ה”סקלה" הזאת תתן גםהיא מסקנות אחרות. ולמי מתכוון ברגמן בשעה שהוא אומר “המולדת קודמת”, עלאיזה אינטרסים הוא רוצה לשמור ע"י כך, על האינטרסים של קבוצת רודפי שררהעירוניים או על אינטרסי המוני העם הערבי? מלבד זה לא הגענו עדיין למדרגה כזאת של התגבשות לאומית, למען נוכל להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה להיות מקודם אזרחים נויטרלייםאפילו במדינת א“י ורק אח”כ יהודים. לנו אין עוד הבסיס לכך. פּרוצס ההתחדשותהלאומית שלנו נמצא עדיין בראשיתו. עלינו עוד לעבור כמה וכמה מדורות שלנסיונות קשים כדי להפוך את “אזרח העולם” שבנו לאזרח העם והלאום, וכדילהעמיס על שכמנו את עול האחריות והערבות הלאומית ההדדית, הן במובן התרבותיוהן במובן הארגוני, הכלכלי והמדיני; עלינו עוד לעבור כמה וכמה דרגות שלחינוך עצמי כדי להגיע אל המדרגה של “עם מדינה”, שעליו מדבר ברגמן. כל זהדורש מאתנו ומכריח אותנו להיות קודם כל יהודים בתור קיבוץ, לעמוד עםהפנים אל ההיכל, להיות מרוכזים בדאגה לבנין עצמנו, ליצירת יסודות החומרוהרוח הדרושים לקיומנו הלאומי. בלי מעט “איגוֹאיזמוס קדוש”, הדבר הזה איננואפשרי. אין אנו יכולים לקפוץ מתוך עורנו, מתוך הטרגדיה האיומה של הוויתנובעולם ובעמים, מתוך הגורל ההיסטורי שלנו, ולהשקיף על עצמנו ועל חיינו ועליעודנו באובייקטיביות כזאת, כמו שאנו מביטים, למשל, על הפּרובלימה של בריתמדינות אירופה או על שאלת היחסים הפוליטיים שבין צרפת וגרמניה וכדומה. הציונות והגשמתה – זהו הענין החיוני ביותר בתקופה ההיסטורית הזאת של העםהעברי; היא החיים והמות שלנו; אותה אי־אפשר להעמיד במדרגה שוה עם שוםתנועה לאומית בעולם ואין להקיש עליה משום תנועה לאומית בעולם. ערביי א"ינמצאים בארץ, יושבים בה ישיבת קבע, בשבילם אין שאלה של עליה, של התישבות, של רכוז טריטוריאלי, של תחית לשון וכו' וכו'. התנועה הלאומית היא בשבילם רקשאיפה לביטוי פורמלי, לסובירניות, לשלטון, שבעקבותיהם כרוכים תמידשוביניזמוס אגרסיבי, צרות־עין ורצון לשעבוד. התנועה הלאומית העברית היאקודם כל שאיפה לריכוז טריטוריאלי, להתאחזות קרקעית, לקבע; היא רצון לשלוטעל עצמה ולא על אחרים, לשעבד את עצמה לחיי החרות של עם יוצר ולא לשעבדאחרים (הגילויים השוביניסטיים הנראים פה ושם גם בשורותינו, הם רק פרי שלחיקוי שטחי, של סנוֹבּיזמוס, אשר אין לו שום אחיזה נאמנה ברצוננו הלאומיהמבוגר והאחראי) – ואין לערבב את שתי הפרשיות הללו יחד ואין לייחס להןפונקציות מדיניות שוות. “המולדת קודמת” פירושה בשבילנו, בהכרח כל המסיבות – “הלאום קודם”. ג. אין להסיק, כמובן, מן הדברים האלה שמותר לנו לזלזל באיזומידה בחריפות השאלה הערבית־היהודית בא“י, ושאין עלינו לעשות הכול כדי למצואדרך לפתרונה. נכונים, בלי ספק, דברי ברגמן בנדון זה, שכיום עבר זמן ההכרזותוההצהרות על הרצון לשלום ושמן ההכרח להתחיל במעשים, שיש בהם כדי להוכיחאת הרצון הזה בפועל, וכדי ליצור אימון הדדי שהוא תנאי מוקדם לכל מו”מ ולכלהסכם. אינני רוצה להכנס כאן בבדיקת ההצעות המעשיות אשר במאמרו של ברגמן. אפשר שיש ביניהן הצעות כאלו היכולות להתקבל על הדעת. אבל אינני חושב כי ישבהן חשיבות מכריעה לפתרון השאלה. אילו, למשל, לא היתה המדינה “מזניחה אתחובותיה האלמנטריות כלפינו”, לא היתה בוודאי מתעוררת אצלנו שאלת חלקנובמסים, ועינינו לא היו צרות בשעה שהיא היתה ממלאה את חובותיה אלה כלפי יתרחלקי התושבים במידה שוה, אם גם היה יוצא שבאופן יחסי למכסת המסים שלנו, היתה הנאת הערביים יותר גדולה משלנו, מפני הטעמים שמנה ברגמן. התביעהלחינוך אלמנטרי רחב ולפעולה סניטרית יסודית בין תושבי הארץ הערביים, תמצאתמיד את תמיכתנו המלאה; ואינני מאמין כי ישנה בתוכנו עוד אוילות כזאתהאומרת להפיק תועלת לאומית מחוסר התרבות ומחוסר ההיגיינה של הישוב הערבי. אנחנו מתרעמים כלפי המדינה (כלומר: כלפי האדמיניסטרציה הא"י) רק אז כאשרהיא מזניחה את חובותיה האלמנטריות האלה ביחס לישוב העברי, כאשר היארואה את עצמה בתפקיד של מדינה רק ביחס לחלק אחד של התושבים בלבד, וביחסלחלק השני היא סומכת על כוחותיו הוא ורואה את עצמה פטורה מכל חובה. אפשר גםלבחון במנוחה ובלי כל מצוה של דחיה ריגורוזית ושל התרגזות למפרע את יתרההצעות הכלכליות של ברגמן. אין אני חושב כי מבחינה לאומית אנו מעוניינים, למשל, שהדיוידנדים של חברת ים־המלח ושל חברת החשמל יזרמו דווקא לכיסיקפיטליסטים זרים באנגליה או באמריקה שאין להם שום קשר עם א"י, ויהיו אסוריםבהנאה לתושבי הארץ הערביים. אבל בין הצעותיו המעשיות של ברגמן ישנה הצעה אחת שאי־אפשרלהסכים לה בשום אופן ושיש לדחותה מראש, בלי כל ריזרבה, באשר היא מתנקשתבעצם תוכנה של הציונות ובמפעל הגשמתה – כוונתי להצעתו בשאלת העבודההעברית. אכן, אי־אפשר להפוך את הסיסמא של עבודה עברית לסיסמא של חרם כלפיהפועל הערבי, אבל ניסוחה של השאלה הזאת עפ“י ברגמן, שבדומה לו ניסח אותה גםהח' בן־גוריון במועצת ההסתדרות האחרונה, אלא הגיע לידי מסקנות אחרות לגמריביחס להווה – הניסוח הזה איננו הולם לא את מקומה של השאלה הזאת ולא אתתוכנה ואת ערכה ביצירה העברית בארץ. שאלת העבודה העברית איננה בעצם “מלחמהעל מקום העבודה לפועל העברי”, היא איננה שאלה כלכלית בלבד ואיננה שאלהסוציאלית בלבד, היא בשבילנו הכרח סוציאולוגי, היא פּרימט בהתהוותהלאומית והחברתית שלנו, ממנה בלבד אנו מתחילים להיות עם בא”י, ממנה מתחילהמרכז הגשמי והמרכז הרוחני שלנו גם יחד. מאז צמחה הפּרובלימה הזאת על שטחחיינו בארץ, הרגשנו תמיד שצפון בה הרבה יותר תוכן חיוני מכפי שאפשר היהלהשיח ולנמק כדי לקרב את הדברים אל ההבנה הכללית של הישוב ושל הציונות. אנחנו הרגשנו כי זהו התא הראשון, כי זהו הקשר הראשון בין העם והארץ, כי זהוכוח הקנין היחידי שהוא בר־קיימא; כי לא הכסף קונה ולא הרכוש קונה ולא השטרהפוליטי קונה, כי אם העבודה ועמל העובד – ובכל תמורות סדרי חיים וחברה, כאשר כל כוחות־הקנין האחרים יתבטלו ויעברו מן העולם, כוח הקנין של העבודהבלבד לא יתבטל ולא יעבור. לא לחינם השקיעה תנועת העבודה במשך חצי יובל שניםכל כך הרבה כוחות חלוציים, כל כך הרבה סבל וקרבנות, בנקודה זו. זאת לא היתהמעולם בשבילנו שאלה כיצד להאכיל מספר כזה וכזה של אנשים סלטה של עגבניותוקציצות של תרד, כי אם שאלת הנצח של הציונות ושל מפעלנו בארץ. ואלמלי היושואלים אותנו מה עדיף בשביל קיומנו הלאומי בארץ: משק יהודי ועבודהלא־יהודית, או משק לא־יהודי ועבודה עברית, לא היינו בודאי מהססים בדברלענות כי האחרון עדיף. אינני רוצה לגולל כאן את כל התורה מבראשית, אף שיש, כנראה, צורך בזה, משום שהזמן והשיגרא השכיחו את טעמי המצוה הזאת והיאמופיעה בעיני חלק אחד כמפעל של צדקה, של “וחי אחיך עמך” ובעיני חלק שניבקטגוריה סוציאלית, כעבודה מאורגנת, לא־זולה, אשר חובתה היתה עוברת מןהעולם אלמלי גם הצד השני היה בכוחו להציע עבודה מאורגנת ולא־זולה. אנחנושוכחים גם את המהפכה הפסיכולוגית שיחסנו לסיסמא “שיבה לעבודה”, את משקלההמוסרי הגדול, את שינוי אורחות החיים הנפסדים של עם חנווני מצד אחד ושלאינטלקטואליזם מופרז מצד השני, לחיי עבודה ישרים וכו' וכו'. אבל גם על הפונקציה הכלכלית של העבודה העברית איננו יכוליםלוותר על נקלה. בתוך האפשרויות האובייקטיביות המוגבלות של הארץ הזאת, ודוקאבגלל מציאות שאלה ערבית כה חריפה בתוכה, המכריחה אותנו לנצל כל שטחפנוי וכל מקור כלכלה הנוצר על ידינו כדי להגדיל את סגולת הקליטה של הארץבשביל העליה היהודית, הרי העבודה העברית היא כיום אחת הדרכים הריאליותהמעטות שישנן לריכוז הלאומי שלנו בארץ. אמנם, היינו רוצים לפתור את השאלההזאת באופן יותר רציונלי, ע“י העבודה העצמית, ע”י התיישבות צפופה על שטחיאדמה מוגבלים כדי כלכלת המשפחה העובדת; משום שהעבודה העברית, גם במאהאחוזים, במשקי־יחיד גדולים, איננה פותרת עדיין את השאלה הזאת ונותנת עודמקום לקפח ולצמצם מבפנים את אפשרויות ההתישבות היהודית העממית וממילא גם אתהאפשרות להגשמת הציונות. אבל אם נרצה לוותר גם על השארית המעטה הזאת שנשארתלנו מההתיישבות הפרטית ומהפעולה הכלכלית היהודית בארץ – אנה אנחנו באים ? העבודה העברית היא פּרימט. היא כמו עליה, כמו קרקע. בהאי־אפשר לקצץ מבלי לקצץ גם בשרשים. אסור להפכה לסיסמא של חרם, ויש בודאיהרבה חוסר טעם ושכל בכותרות הצעקניות בעתונות, הבאות להכתים מקרה יחידפלוני או אלמוני. אבל אין לחשוש כלל וכלל שמא לא נוכל “לעמוד לפני פוֹרוּםסוציאליסטי בין־לאומי”, גם אם נודה בגלוי ובלי הסתר דבר ש“לא המלחמה בעבודההזולה היא המכריעה בפוליטיקה של העבודה המתנהלת על ידינו”, אם גם נכריזונדגיש כי בשורה הראשונה העבודה העברית היא בשבילנו שאלת חיים לאומית, היאתביעה ל“זכות העבודה”, אם כי בצורה אחרת מכפי שהוצגה במהפכת פברואר 1848 בצרפת. יסודותיה המוסריים של התביעה הזאת אף הם אינם מוטלים בספק. ד. מקום התורפה בקונצפּציה של ברגמן הוא באנלוגיה, בהיקש מהוויה לאומית אחת על השניה, בהכנסתהפרובלימה שלנו, שאין דוגמא לה בהיסטוריה, לתוך המסגרת הרגילה של בקורתפוליטית. הוא שכח כי אנחנו לעת עתה־עם בלי ארץ, עם בלי כלכלה לאומית, עםבלי עם. כי כל זה מוכרח רק להווצר, כי אנו נתונים עדיין בסבך של קשייםטראגיים מבפנים, כי על כל צעד ושעל מונחות ערימות של אבני נגף ומכשולים. אין אנו יכולים להגיד כיום הזה לתושבי הארץ הערביים: “כמוני כמוך”, משוםשלא כמונו כמוהם, משום שאנו נתונים בתנאים אחרים ולנו דרושים תנאיםואמצעים אחרים להתהוותנו ולהתפתחותנו. השאלה היא קשה. הגרעין היסודי בדבריו של ברגמן, כי אנומוכרחים לבקש את הדרך להסכם ולשיתוף פעולה עם הערבים הוא נכון ולמעלה מכלספק. אחרת לא נוכל. אלה שחושבים כי נוכל אחרת, משלים את נפשם ואת נפשהציונות בהשליה מסוכנת. אבל מה בצע בהסכם ובשלום המסירים מכשול אחד ומניחיםעשרה מכשולים חדשים על דרכנו? בשעה זו אין בידינו עדיין תשובה מניחה אתהדעת על השאלה הזאת. אבל “עלינו לעשות מצדנו – כדברי ברגמן – את כל מהשאפשר”. את כל מה שאפשר, את כל מה שאין בו משום “פסיק רישיה”. בשורההראשונה צריך ודאי להפסיק את הפטפוט המתרברב בתוכנו, את הבגטליזציה שלהשאלה הזאת, את המחשבה המטורפת והנפסדת, כי אפשר לתת פתרון אחר לשאלה זו, ע“י התחרות בצעקנות וע”י אמצעים שיש בהם רק להגדיל את האנטגוניזם ולא לפשרוולהמעיטו. אבל גם את ההצעות הללו הבאות להשליך את המטען מבלי להציל אתהספינה, צריך להפסיק… תר"ץ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23021	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23021", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23021, "source_edition": "", "title": "נוסחה פרובלמטית", "translator_uris": "", "translators": "" }
ה"קפיץ" אין טעם ואין תועלת להסתיר את המרצע בתוך השק. הטלגרמותוהידיעות שהתפרסמו בזמן האחרון בעתונות כי “אין סכסוכים” בין מנהיגיהקבוצה הלא־ציונית בסוכנות ובין מנהיגי התנועה הציונית, אין בהם כדילהרגיע אותנו אף במשהו. כי השאלה איננה אם היו ואם יש “סכסוכים” או אין. בדרכנו לסוכנות קיבלנו עלינו מראש ובידיעה את האפשרות של התגלות סכסוכיםרבים ואולי גם קשים. אנחנו לא השלינו את נפשנו ולא חשבנו אף רגע שהננוהולכים לקראת אידיליה ושאפשר יהיה בלי חילוקי דעות ואף בלי מלחמה פנימית. אידיליה כזאת לא היתה קיימת מעולם ואיננה קיימת גם עתה בתוך התנועההציונית עצמה. לעומת זה חשבנו, כי הסכסוכים האלה יהיו בודאי חזיונות־לוילפעולה קונסטרוקטיבית רחבת מידות, וסמכנו על צדקת השקפתנו בדרכי הבניןוההתישבות שסופה לנצח. אולם כשהסכסוכים אינם חזיונות־לוי אלא עצםהחזיונות, לא עם הפעולה הקונסטרוקטיבית אלא במקומה; כשהצעדהראשון מכוון להפקיע את המפעל הארץ־הישראלי מן האספּקט הלאומי המדיני, להפכו למפעל של סיוע, להוריד את ההסתדרות הציונית מעמדת־הבכורה שלה, לבטלאת מסורתה הקונסטיטוציונית, להשתלט עליה מלמעלה, לנהוג בה שררה של “הנותן” כלפי “המקבל”, של ה“בּוס” כלפי הפקיד הסר למשמעתו, וכל זה בטרםהיה איזה דבר, בטרם החלה הסוכנות באיזו פעולה ממשית, בטרם השקיעה מצדהאיזו אנרגיה פורה ומפרה – עם זה לא השלמנו ולא נשלים לעולם. ומוטב – כפתגם העממי – “הריב הראשון”. אי־אפשר, כמובן, שתעמוד לפנינו עתה השאלה: כן סוכנות או לא סוכנות. בנסיון של שבעת החדשים האלה יש כדי לעורר צערוהתמרמרות וגם יחס של בקורת חריפה, אך אין הוא יכול לעורר בתוכנו יחס שלרביזיה לעובדת הסוכנות הקיימת והמוכרחה להתקיים. אולם צריך שיהיה ברורהדבר בתוכנו כי ישיבת לונדון היא הצעד הראשון של מלחמתנו בתוך הסוכנותבעד הסוכנות – ועלינו להיות מוכנים למלחמה זו, באשר היא לא תהיה, כפיהנראה, קלה ביותר. תפקידה של ישיבת לונדון איננו, איפוא, תפקידארגוני־קונסטיטוציוני בלבד. היא מוכרחה להביא לידי בירור גלוי ויסודי אתהיחסים ואת התפקידים, את דרכי העבודה המשותפת ואת תוכנה. אי־אפשר לתרץ אתכל החזיונות השליליים שהתגלו עם ראשית הופעת הסוכנות בחוסר “הקפיץ” הידוע, או בנוסחא־אחרינא בחוסר “שם המפורש בפי הגולם”. אדרבא, קפיץ ישנו, אלא הוא איננו במקומו הנכון והוא מקפיץ קפיצות־לצדדין ומניע את הגלגליםבאופן כזה שעלול להביא לידי דיקונסטרוקציה את כל המכונה, יש גם שם המפורשבפי הגולם, אלא במקום ללכת מקודם לחטוב עצים, כמו אצל המהר“ל, הוא מריםמיד את הגרזן על יוצרו. אין צורך לחטט בנסתרות ולתור אחרי “סנסציות” שאינן ידועות לנו ואינן ידועות לציבור. אין גם לראות את נקודת־המוצאלבקורת שלנו באותה “המפה” המהוללה, שבאה לעשות busied באופן מוזר ומגוחך את מאתים ועשרים חברי הסוכנות הפזורים עלחמשת חלקי התבל. את המעשה הזה אפשר לזקוף רק על חוסר ידיעה וחוסראוריינטציה מספיקה בענינים ובאנשים. אבל דיה העובדה איך השכילו שותפינוהחדשים בסוכנות לעקור את פריונה של היכולת הכלכלית הראשונה והמעטה, שיצרהעם העברי אחרי המאורעות בא”י, איך פירטו את חצי מיליון הלירות של “קרןהעזרה”, – שאמרנו כי הם יהיו קרן של “עזרה ע”י בנין" שתתן לנו בשנתפורענות זו לכל הפחות מקצת של אפשרות לחזק את עמדתנו בארץ ע"י פעולתהתיישבות נוספת ומעודדת – לא רק לפרוטות קטנות אלא גם לאסימונים; ודיההעובדה השניה, שבשנה זו דוקא, שנודעו בה תפקידים מיוחדים ותכופיםלקרן־הקיימת לישראל, לא רק בשביל היום אלא גם בשביל מחר ומחרתים, תפקידיםשיש בהם ערך כלכלי ופוליטי מכריע על כל שטח עבודתנו בארץ – הפריעו, למרותרצונה ודרישתה של ההנהלה הציונית, בעד נסיעת אוסישקין לאמריקה, לשם פעולהמיוחדת לטובת הקרן הזאת; ודיה העובדה השלישית שהשנה הזאת כמעט אבודה כברבשביל הפעולה ההתיישבותית, כי הנחמה הגדולה ביותר תהיה אם יתגשם תקציבצוריך, במקום אשר חשבנו, כי הכאב והחרדה שבאו בלבבות עם המאורעות ועםהתהומות שנתגלו בעקבותיהם, יתנו לנו דחיפה לפעולה מאוששת, מגבירה חייליםופורצת את מעגל חוסר־האונים שהסתובבנו בו עד עתה; ודיה העובדה הרביעית, העובדה של איגנוֹרציה גמורה גם ביחס למוסדות הקונסטיטוציוניים של הסוכנותעצמה והנסיון לנצח על הענינים בדרך של פקודות אדמיניסטרטיביות והזזתהפיגוּרות כמו במשחק של שח־מט. את המצב הזה מוכרחים להפסיק תיכף, בטרם שנקבעות עובדותנוספות ונוצרים פּרצדנטים שאחרי כן אי־אפשר יהיה להשיבם בלי קרע רציני. עלינו לבאר באר־היטב לשותפינו החדשים בסוכנות, כי החלק הציוני בשותפותזו, אם כי ויתר מרצונו על יתרון־הזכיות הטבעיות שלו, אינו בכל זאת לאכמות מבוטלת ולא איכות מבוטלת, והוא לא יסבול שום אוזורפּציה ושום נסיוןלהפוך את הקונגרס הציוני ומוסדותיו הנבחרים ל“נתינים” משוללי זכות וסמכותמספיקה בהנהלת הענינים ובהכרעתם. והתפקיד הזה של באור והסברה, ואם יהיהצורך, גם של מלחמה, מוטל קודם כל עלינו, מחייבי הסוכנות, שהעמסנו עלשכמנו גם חלק גדול מאד מהאחריות לדרכה ולפעולתה. הבקורת שלנו מוכרחהלהיות גלויה וישרה, באשר עמדתנו בשאלת הסוכנות לא נבעה ואינה נובעת מתוךנצחנות פוליטית המחייבת אותנו להגן על קונצפּציה מסוימת, אלא מתוך דאגתנוהעמוקה לעניני הציונות ולבנינה של ארץ־ישראל, אשר הטרידה אותנו טרם היוסדהסוכנות ואשר הולכת וגוברת עתה משעה לשעה. אין אנו נבהלים מפני הקושישהתגלה ואינה מעניינת אותנו השאלה מי “צדק” בפּרוגנוֹזה; השאלה העומדתלפנינו, השאלה המכריעה והנוקבת עד התהום, היא איך נצדק אנחנו כלפיהחובה ההיסטורית המוטלת עלינו בשעה הזאת? אי־אפשר שיהיו בתוכנו חילוקי דעות מה הם תפקידי הסוכנותכרגע, למה היא נתבעת ולקראת מה עלינו לכוון אותה. היא נתבעת להיות מכשירההגשמה הנאמן לבנין המולדת העברית, שהתחייבה לכך בהסכמים השונים לפניצוריך ובאופן חגיגי מיוחד במועצת צוריך עצמה. אבל היא נתבעת בשורההראשונה להבין ולהודות כי המפעל הארץ־ישראלי איננו יכול להיות אחתהנקודות על “מפת” הצדקה־הגדולה של איזו פעולה פילנטרופּית מסועפת, אלאמפעל מרכזי, בעל ממדים היסטוריים ובעל תפקידים היסטוריים, המחייב מראשהערכה אחרת ושיטות־עבודה אחרות. אנחנו ויתרנו על מרותה האורגניזציונית שלההסתדרות הציונית על הסוכנות המורחבת, אבל לא ויתרנו ולא נוותר על מרותושל המעשה הציוני. הלכנו לסוכנות אחרי היסוסים רבים ואחרי שיקול דעת קפדני, על אף כל החששות והסכנות שנתגלו לעינינו, משום שהיינו חדורים הכרת השעההדוחקת ומשום שלא יכולנו לקבל את הנוסחא “עם יכול לחכות”, שחלק ידוע בתוךההסתדרות הציונית רצה להסיח בה את דאגתו ואת דאגתנו לגורל הענינים. אבלאין אנו יכולים לקבל במקום זה נוסחא שניה כי “סוכנות יכולה לחכות” אושאנו יכולים לחכות לה. באשר השטר הבטוח ביותר שאינו קשור בתאריך של פרעוןהופך ממילא לפיקציה, ובאשר השעה הזאת, שהיא שעת נסיון קשה למפעלנו, היאגם שעת מבחן ראשון ואולי מכריע לסוכנות המורחבת. לא מחר, כי אם היום היאנתבעת לתת את תשובתה. כי מיום ליום הולך ונעשה יותר ויותר ברור לכולנושהמוצא היחידי מן המיצר הנוכחי ומכל סבך הפּרובלימות שאכפו עלינו בחדשיםהאחרונים, היא תגבורת הפעולה הקונסטרוקטיבית שלנו בארץ. הדברים האלה אינםהפעם הנחות תיאורטיות בדרכי ההתיישבות, שאפשר להתווכח בהן או לחלוקעליהן, אלא זעקת המציאות, שעוד טרם נמצא לה הביטוי ההולם כדי להכניסהלתוך הלבבות ולעשותה הכרה מחרידה וממריצה בתוך העם ובתוך התנועה הציונית. מיום ליום הולך ונעשה יותר ויותר ברור, שאם צפויה סכנה רצינית למפעלנוההיסטורי, הרי אין היא צפויה כל כך מפרעות או מנוסחא פוליטית זו או אחרת, כי אם מאבדן ההזדמנות הריאלית, ליצור את העובדה של מציאותנו הכלכליתוהמדינית בארץ הזאת. אמרנו כבר את הדברים האלה פעמים רבות, אבל החובהלחזור ולשנן אותם אלף פעם ואחת, באזנינו אנו ובאזני התנועה הציוניתוהסוכנות, עד אשר יאומנו ועד אשר ידריכו כל מנוחה בתוכנו – כי הימיםהעוברים עלינו עתה אינם ימים אלא שנים, וכי מחוץ לשטח הפוליטי הולכיםונערמים מכשולים על דרכנו, שהם אולי הרבה יותר מסוכנים מאלה הנראים עלשטח זה ושאליהם רותקה כרגע המחשבה הציונית. לא מחר, כי אם היום! לא מפות של ועדות פיקטיביות, אלאמפה של בנין! לא מכונה אדמיניסטרטיבית חדשה, עם גנרלים וקציניםוסגני־קצינים וכו' וכו', כי אם כוח של פעולה ותכנית של פעולה! לאצדקה, כי אם מולדת לישראל! – אלה הם תפקידי שליחי ציבור הפועליםבישיבת לונדון הקרובה, תפקידי הסברה ותביעה, אבל גם תפקידי מלחמה. אנומוכנים להרכין את ערפנו בפני כל עול של עבודה אשר תטיל עלינו הסוכנות, אךלא בפני קפּריזים סתם של נדיבים. בשיטת ה“אפּוטרופסות” נלחם הישוב העבריבא“י עוד לפני עשרות שנים, גם בשעה שהיא באה מידו המלאה והפתוחה שלהברון, ועאכו”כ שאנו מצווים להלחם בה עתה, בשעה שהיא מושטה לנו, אפילו לאביד קמוצה, אלא במרפק. תר"ץ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23022	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23022", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23022, "source_edition": "", "title": "ה\"קפיץ\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
נתן החכם.. "נוסיף עוד: שיילוק הנהו הרבה יותר יהודי מאשר נתן… “נתן” לא הציג שום יהודי מן המציאות ואפילו רק בתור יהודי־למופת: אבלבקשר עם ההתפתחות הסוציאלית, המדינית והרוחנית הוא יצר מאות אלפיםיהודים־למראית־עין כדמותו וכצלמו. אולם אנו, היכולים להפיק תועלת רבהמההומניות אמיצת־הלב של לסינג, ביחוד בתנועה הלאומית הצעירה שלנו, פוניםבכל זאת עורף לדמות היהודית שלו החורת ומחוסרת דם, ובוחרים לשמוע עםהינריך הינה בליל יום הכפורים את גניחותיו וזעקותיו של שיילוק: “יסיקה, בתי…!” (ד“ר ארנסט סימון – “לסינג וההיסטוריה היהודית” – “הפועלהצעיר” גליון 15 תרפ”ט). אם ההפגנה נגד נאומו של הד“ר מגנס בעת פתיחת עונתהלימודים באוניברסיטה העברית, היתה בלתי צודקת ומחוסרת נימוס תרבותיופוליטי גם יחד, הרי אין להטיל ספק בצדקת ההתמרמרות הרבה שקמה לרגל דבריההמלצה, ההסכמה וההגהות שבהם מלווה הד”ר מגנס את הצעתו של פילביב“ניו־יורק טיימס”. ע“י מתן פרסום לדברים האלה על במה פוליטית כללית, עברהד”ר מגנס את גבולות הזכות שישנה לדעת יחיד, שיתף את עצמו להצעהחצי־רשמית, המסרסת, בהנחותיה ובכוונותיה, את תוכנה של הציונות, ונתן להמהלכים בצורה העלולה להשתמע כאילו זאת הצעה מוסכמת ע“י זרם ציונים “שפויים בדעתם”, בניגוד ל”חלומות השוא" שבקורס הפוליטי הרשמי של התנועההציונית. זהו, בלי ספק, אקט פוליטי פומבי, שאף אם לא נעשה בכוונה להזיקולשם איזו טובת־הנאה פרטית, אי־אפשר שלא לציינו כפריצת גדר וכמעשה מכשילוחסר אחריות. הפירוש שניתן ע“י הד”ר מגנס לציונות ולמטרותיה בהערותאלה, אין בהן שום תוכן ציוני, לא פוליטי ולא רוחני, כי אם מקצת רומנטיקהנוקשה, שאין לה שרשים לא במחשבה היהודית ואף לא במחשבה האנושית המודרנית. הוא חוזר לכל הפחות מאה וחמשים שנה אחורנית, ומעלה מתהום הנשיה את דמותושל “נתן החכם” אשר ללסינג, כסמל היהדות האידיאלית, וממשיל כמוהו את משלושל בוקציו ב“שלוש הטבעות”, משל שיש בו בודאי מידה רבה של טולרנציה ושלמוסר דתי, אבל יחד עם זה הוא אבי מחשבת הטמיעה ביהדות, וכולל את כל אותםהיסודות, שמתוך התנגשות עמם ומתוך מלחמה בהם, נולדה התנועה הציונית, “הארץ הקדושה לשלוש הדתות”! – ובכן לא הדאגה לעם העברי ולגורלו, לא שאלתקיומם הכלכלי והרוחני של המוני העם הצפויים לכליה לאומית, לא קרקע ואחיזהלעם הזה, לא חרות ולא ריכוז טריטוריאלי, שהם יסוד ושורש לכל תרבות אמתית, כי אם מעט מוסר צרוף, “משוחרר מכל משפט קדום”, דתי וגזעי, ודאגה לאיזהבית־נכאת תיאולוגי, שאין לו בעלים, שאינו שייך למישהו ושייך לכולםוחלקנו בו אינו חלק של עם, כי אם החלק של האנושות, של כל העולם כולו. במידה שמוזר הדבר לצרף מהלך מחשבה כזה לאיזו קונצפּציה פוליטית, הרי מוזרפי כמה הוא לראות אותו בקונצפּציה ציונית ולבקש לה סמוכין אצל אבותהציונות ונביאיה. אף החלק היהודי סתם בקונצפּציה זו מפוקפק מאד, בכל אופןהוא מסתיים במקום שממנו רק מעבר קל להתכחשות גמורה, במקום ש“מקרה־הלידההשליך אותו שם”. זאת היא עתרת שלום ואמת, של איזו “כנסיה חפשית”, שאין להכל שייכות לא לפרובלימות האקטואליות של הציונות ולא לפרובלימות הנצחשלה. לשלומי אמוני הציונות, על כל החוגים והזרמים שבתוכה, איןהמצע של ד“ר מגנס יכול אפילו לשמש שטח של ויכוח עניני. מלבד ההנחההמקובלת ברוב חלקי התנועה שא”י העברית מוכרחה להבנות על בסים מוסרי, הן ביסודותיה הכלכליים והחברתיים והן בגילוייה הפוליטיים, אין בכל ההנחותהאלה אף אחת, שיכולה להקלט בתוך הציונות מבלי להמית אותה מיתה גמורהעולמית. פּרוצס ההתפתחות הציונית הולך ומוכרח ללכת בכיוון הפוך לגמרימכפי שרוצה לראותו הד“ר מגנס. הוא הולך מן ה־x אלהמרכז, מהקוסמופוליטיות אל ההגדרה הלאומית העצמית, מהתיאולוגיה אלהסוציולוגיה, מהטשטוש בין הגזעי, בין הלאומי ובין הדתי, לריכוז, לאחדותמדינית ולהשתרשות קרקעית. קדושת א”י בשביל הציונות היא קדושת מולדת, קדושה של ארץ, קדושה של חיים ויצירה, כשם שקדושה כל ארץ מולדת אחרת לכלעם אחר – ולא “ארץ קדושה” של נזירים הוזים ועתיקים מעולם. חיים מוסרייםאינם מן המצוות התלויות בארץ, הם מצוה שוה לירושלים ולפריז, ללונדוןולניו־יורק – ותוכנה המוסרי של הציונות אינו יונק את ההשראה שלו מןהעובדה שעל אדמה זו התהלך ישעיהו או ישו או נביאים וחוזים אחרים, כי אםמן ה“הכרה המוסרית שבפנימיותי” והיא לא היתה משתנה במאומה, אילמלי היתהזאת מלפנים ארץ של פּירטים, של שודדי־הים. “החלום הציוני המדיני” אשר מרפילבי רוצה לראות במיתתו המהירה וד“ר מגנס מסייע בידו, איננו “להשתלט פעםעל הארץ הקדושה” כי אם להשליט את הארץ הקדושה על גורל העם העברי, להכניסאותו לתוך שטח הגרוויטציה של מציאות קרקעית, להעמיס עליו את עול האחריותשל קיום, להשפיל במקצת את קומת הגאוה־הדלה של “מאשרי עולם” הדוחקת אתרגלי השכינה, המעמידה את עצמה בפּוֹזה של פּזרן והמעניקה ומוותרת ב”ידרחבה" בשעה שלה לעצמה אין מאומה. עם הפנים אל האדמה ולא עם הפנים כלפישמים; הדאגה לעצמנו בתור קולקטיב עממי, הכובש בכל יום את חרותו מחדש מתוךעמל ישרים, היוצר את חייו ואת תרבותו להיות אור לעצמו, בלי כל חשבוןתחילה להיות “אור לגויים” דוקא – זאת היא הציונות, גם הרוחנית וגםהפוליטית, אחרת אין ואינה יכולה להיות. למרות המבוכה הגדולה השולטת עתה במוחות ובלבבות, איןלשער כי ישנו איזה חוג בציונות אשר יסמוך את ידיו על הקונצפּציה של הד"רמגנס. גם אותו החוג החשוד על נוסחאות פוליטיות שיש עמן ויתורים והשלמה עםצמצום היקף ההגשמה המדינית של הציונות, לא ירצה בודאי לזהות את עצמו עםהנוסחה הזאת ולא ימיר את השאלה הפוליטית הריאלית של יחסי עמים, או שליחסי שכנים בין עמים, בשאלה תיאולוגית מופשטת של “ארץ קדושה לשלושדתות”. שאלת צורת המשטר בארץ לעתיד היא כיום אחת השאלות החשובות העומדותלדיון הפוליטי של הסוכנות העברית. היא אינה עומדת בקשר עם המאורעותהאחרונים דוקא ואינה רשאית גם למצוא את פתרונה תחת לחץ המאורעות. המאורעות רק חשפו לעינינו את הסכנה הכרוכה בשבילנו, בשבילנו אולי יותרמאשר בשביל אחרים, במשטר של פקידות הנמצא מחוץ לכל קונטרולה ציבורית ואשרשרירות לבו בלבד משמשת לו קו ומשקולת בהנהלה הפוליטית והאדמיניסטרטיביתשל הארץ. המאורעות הזכירו לנו גם ביתר תוקף, כי יש הכרח למצוא דרכיםואמצעים כדי להפחית את שטח הניגודים בין תושבי הארץ הערבים ובינינו. אףשאלה זו איננה ילידת השעה הזאת דוקא ואיננה עלולה למצוא את פתרונה במבוכתהשעה הזאת. אולם לא יתכן שום פתרון לשאלות הללו, אם אין הוא נותן ערובהמלאה ומספיקה לשמירת שלמותה של כל מערכת התנאים, אשר בהם מותנה פּרוצסההגשמה הציונית, הערובה הזאת אינה ניתנת ע“י “נדיבות הלב” הגדולה הזאת, שד”ר מגנס תובע מאת הערבים כי יכירו ב“זכותו השלמה של היהודי לחיות כאן”. אין צורך בתוקף מוסרי גדול ביותר לדרוש את זכותו של היהודי לחיות בכל ארץוארץ, ואין צורך להשתמש לשם כך בארסינל המדיני ובכל הפּוסטולטים הללו של “קדושה”. הערובה הנדרשת לנו היא שהיהודים יוכלו לבוא הנה בהמונים, שיוכלולבנות ולהתיישב כאן באין מפריע, לא בתורת יחידים כי אם בתורת קיבוץלאומי, לא כדי לשלוט על אחרים, אבל גם לא כדי להיות משועבדים לאחרים, לאכדי לתקוף את אחרים, אבל גם לא כדי להיות נתקפים ע“י אחרים. לפתרון זהיכולות להיות נקודות־מוצא שונות. אפשר לומר כי לנו ולערביים זכויות שוותבארץ הזאת, כי אין מקום לפּררוֹגטיבות, ואין לבכר כנושאי הזכויותהמדיניות, עם אחד על משנהו; אפשר לדבר על מדינה דו־לאומית למחר, לאחרשנהיה כאן שני עמים שווים בהוויתם הלאומית, אפשר לדבר גם על כל מיניצורות קונסטיטוציוניות אחרות – אבל אין שום מוצא לפתרון השאלות הללומהנחותיו של הד”ר מגנס על “ארץ בין־לאומית, בית בין־דתי ובין־גזעי” ועלהערכת הציונות כשאיפה ל“מרכז רוחני ואינטלקטואלי”, שלפי כל הסימנים אשרהוא נותן בו הוא בעצם מרכז להתבוללות: קונצפּציה גזורה לפי הלך־הרוח שלאותו סוג היהדות הריפורמית, אשר אחד ממנהיגי התנועה הציונית המשיל אותהפעם לדף הריק שב“בייבל”, המבדיל בין התנ"ך ובין הברית־החדשה… “נתן החכם” הוא פרי־הדמיון של משורר הומניטרי בן המאההשמונה־עשרה, אשר לעומת יהודי־הגיטו הבזוי, ששמו היה לשמצה ולזועה, רצהליצור דמות של “יהודי טוב” ונאור, שאפשר להכניסו לתוך חברה הגונה. הוא צרבחרט את כל העדי של מדות תרומיות ושל נדיבות־רוח ויצא הטיפוס הזה, שמלבדהשם וההודאה ביהדותו אין לו כל דבר משותף עם היהודי והיהדות. הוא מופיערק כמתווך וכמשלים, כמשיב לב אבות על בנים ולב אחים על אחיות, נושא כאילותמיד את ידיו לברכה, וחוּנן בלשון למודים לישר את כל ההדורים ולאזן את כלהדתות והגזעים, בלי כל קונפליקטים נפשיים ובלי כל הערכה עצמית וחויהעצמית. אף הוא מכונן בירושלים את הברית בין־הלאומית ובין־הדתית, ביןהיהודי, הנוצרי והמושלמי, ומוותר ביד רחבה כזאת עד שהוא מוותר על עצמו… בדמותו ובצלמו הרוחני נתן לנו הד“ר מגנס את הפתרון לשאלת הציונות. “נתןהחכם” הוא בוודאי איש טוב, יפה ונעלה בדמותו, אציל הרוח ומחוסר כל טובתהנאה לעצמו. ואעפ”כ הננו פונים עורף לדמות היהודית שלו החיוורת והמחוסרתדם ובוחרים לשמוע, יחד עם היינריך היינה, בליל הכיפורים, את גניחותיו ואתזעקותיו של שיילוק: “יסיקה בתי”! – מאשר את חלקת המשל הטוב על שלושהטבעות של נתן ובדומה לו את המשל על “הארץ הקדושה לשלוש הדתות” ואת הנמשלשלו ומסקנותיו. על זה יש להוסיף רק דבר אחד: במידה שההתעלמות מבקשתפתרונים לשאלה הערבית בימי השלום והשקט שלפני המאורעות היתה שגיאהפאטאלית לציונות, כך גם שגיאה פאטאלית היא האקטואליזציה המופרזת של השאלההזאת, העמדתה במרכז המחשבה הציונית ועשיתה לויכוח פומבי בעצם הימים האלה, שמצד אחד אין בהם הכשרה אובייקטיבית לישוב־הדעת – ומצד השני בפאתוס שבומלווה הויכוח בשאלות הללו אצלנו, הוא עלול רק להרבות רוגז ורפיון פנימי, במקום שדרושים לנו כרגע חזית מאוחדת ומאמצים כבירים כדי להתגבר על המשברהקשה, וכדי לרכז את שימת לב העם לפעולה קונסטרוקטיבית בא“י, שרק היא בלבדיכולה להיות מצע ויסוד לכל מו”מ פוליטי ולכל צורות של הסכם ודרכי שלום. הויכוח הפומבי הזה הנהו האסון השני לציונות אחרי מאורעות אב. הוא אינועלול לברר שום דבר, אבל עלול הוא לסבך הרבה דברים ולהגדיל את המבוכה ואתהערבוביה במחננו. לטובת הציונות ולטובת השאלה הנדונה עצמה, הדורשת בהירותרבה ושיקול דעת בבקשת פתרונים – היה טוב להפסיק את הויכוח הפומבי הזה, לכל הפחות בשעה זו, עד שיעבור הסיוט המעיק ונגיע שוב למקצת מנוחת נפשההכרחית בשביל אוריינטציה מבוגרת ואחראית במצב הענינים. תר"ץ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23023	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23023", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23023, "source_edition": "", "title": "נתן החכם..", "translator_uris": "", "translators": "" }
האולת הומיה המימרא המפורסמת של ביסמרק כי “כל מדינה אחראית סוף סוףלחלונות אשר העתונות שלה מנפצת”, במידה שהיא נכונה ואמיתית לגבי כל מדינהבכל מקום ובכל זמן, הפכה להיות ל“מדינתנו” אנו נבואת־פורענות שאין ממנהמפלט. בין המכשולים המרובים המתגלים על דרכה של תנועת השחרור העברית, גםבימים כתיקונם וביחוד בימי מצוקה, הרי אחד המכשולים הקשים ביותר הוא, בלי־ספק, העובדה ששירות־הפרסום של תנועתנו ברובו הגדול, בוגד בה שבע ביוםועושה לעתים קרובות מאד את שירותו ל“שירות הדוב”. אין כוונת הדברים להכנסעתה בהערכות ריטרוספּקטיביות, אבל אילו נמצא מי אשר יקבל על עצמו אתהעבודה “המדעית” לסקור את העתונות הציונית במשך תריסר השנים האחרונותמהכרזת בלפור עד היום, היה יכול להוציא ספר־של־דוגמאות רב־הכמות, שהיהפותר לנו במידה רבה את חידת המושגים המסורסים על תנועתנו, על תוכנה ועלשאיפותיה, הרווחים לא רק בין הגויים אלא גם בתוך העם העברי, ואפילו בתוךהתנועה הציונית עצמה. הוא היה מגלה לנו איך מילא חלק גדול מהעתונות הזאתתפקיד הפוך מזה שבשבילו נועדה, איך טימטמה במקום לפקוח, איך האפילה במקוםלהאיר, איך האוילה במקום להשכיל, איך הוליכה שולל גם בקול ענות הגבורהוגם בקול ענות החלושה שלה, איך הנחילה לנו בהבל פיה בזיונות מוסרייםוכשלונות מדיניים וכלכליים, ומה גדול חלקה בתסבוכת הענינים מבית ומבחוץ, שאנו שקועים בה בשעה זו. אולם אין, כאמור, כוונת הדברים לסקירה היסטורית. גםבימים האלה, בימים שעניננו מוצג שוב למשפט העמים ואף למשפט העם העברי, בימים שאנו מצווים בהם על משנה שיקול דעת ועל משנה זהירות, וכל מלההיוצאת מקרבנו הופכת להיות כמעט לגורם פוליטי, הננו נבהלים בכל יום מחדשלקול נפץ השמשות בחלונותינו. ולא רק מצד העתונות היהודית והציונית בגולה, הניזונה מכתבנים קלי־דעת וחסרי־אחריות, ואשר מימי המאורעות עד עתה משמשיםלה עניני א“י מקור בלתי פוסק של סנסציה, המסרסת את פני הדברים, אם לטובהואם לרעה; המטפחת בתוך העם הלך־רוח של בהלה מצד אחד או קוסמת לפניואילוסיות מדיניות מרגיעות מצד השני – אלא גם חלק ידוע של העתונות הא”יהננו פותחים בכל יום ברעדה, שמא נפגוש בה את קלוננו ונאזין מתוכה אתהאיולת ההומיה, שהיא מקור אסונות רבים לציונות ולמפעלה. זה עתה היינו עדים לחזיון מבהיל. סוכנות סט“א, זו הנחשבתכמעט לסוכנות הטלגרפית הרשמית של העם העברי, בעתונה האנגלי היו”לבירושלים, שאינו נועד לנו, לשירות פנימי, אלא לזרים, לפקידות הבריטיתבארץ, לצבא, לאנשי־מדינה ולאנשים אירופאים סתם, הבא להפיץ את מעינותינוחוצה, לקרב את ענינינו ללבות רחוקים, להסבירם, להבהירם, להבליט את תוכןמעשינו ולפרש את כוונותיהם, פירסמה במאמר ראשי באחד מגליונות העתון הזהתיזה משפטית שאין כמוה לחרפה אנושית ואין למצוא דוגמתה בעתונות השחורהוהריאקציונית ביותר במשך מאה וחמשים השנים האחרונות. “מוטב שיתּלה איש חףמפשע, מאשר לא יתלה כלל”! – horresco referens כדברי וירגיל. צמרמורת עוברת בבשרנו בשעה שאנו באים לחזור עלהדברים. כי אין כאן שאלה פוליטית בלבד, לא שאלה באיזו מידה יכולהפליטת־דפוס נואלה זו להועיל או להזיק. אבל תיזה משפטית כזאת, המוצגת ע“יאורגן הטוען בשם הציונות ובשם הפוליטיקה הציונית, היא קודם כל יריקה בפניההיסטוריה העברית ובפני תוכנו המוסרי של מפעלנו. כשהתחילה הליקבידציה המשפטית של מאורעות אב ונתפרסמופסקי־הדין הראשונים של מות, כבשה העתונות העברית האחראית בא”י את ספקותיהואת חוות־דעתה אם יש להוציא את פסקי־הדין הללו לפועל או מוטב שיחליפוםבעונש אחר, חמור לפי מידת הפשע, שיש בו “למען ישמעון וייראון”, אבל איןבו להוסיף דם על דם. אנחנו תבענו ותובעים משפט לפורעים, משפט צדק, אשריוכיח גלוי שדם יהודי אינו הפקר, וישמש אזהרה מפני השנות מאורעות כאלה. אבל אנחנו היינו והננו רחוקים מכל מחשבת נקם, ופיקפקנו מאד אם התליה היאהתגמול הנכון, ויותר מזה, אם היא האמצעי הנכון להשלטת הבטחון והסדר בארץ. כי מלבד הפילוסופיה המשפטית הכרוכה בשאלה זו, יש גם פילוסופיה פוליטיתהאומרת כי משפטי מות בכלל אינם אמצעי למניעת פשעים, וכי אין בכוחם להפחיתאת הסכנה של התנפלות חדשה. כי הנסיון מלמד, שבין כל האמצעים שמשתמשים בהםלדיכוי קשרים ומהומות, הרי התליה היא האמצעי הכי פרובלימטי ותוצאותיו הןעפי"ר הפוכות מאלה שמתכוונים אליהן. במקרים רבים הופך אמצעי זה גם מעשיפשע פשוטים, שמקורם באינסטינקטים ובתאוות איגוֹאיסטיות, למפעל נוצץבתפארת של “מורד” ו“מעונה”, דבר שאנו רואים אותם כבר עתה במקרה שלנו, עודבטרם הוצא גם פסק־דין אחד לפועל. ואם בכל זאת השאירה העתונות ודעת הקהלהעברית את הענין למצפונו של המשפט הבריטי, הרי לא עשו זאת מתוך רגשפּרימיטיבי של הצדק התובע “נפש תחת נפש”, אלא מתוך הנחה כי במקום שקייםעדיין משפט המות בכלל, במקום שמחר יוצא להורג כל רוצח־נפש אחר בצדיה, אפשר שיראה חסד זה כפּריבילגיה לפורעים. אך הישוב העברי לא עשה את עונשהמות לתביעתו הפוליטית, ובודאי שלא היה ואין בר־דעת בתוכנו אשר יחשוב כייש להשלים עם עונשי מות לחפים מפשע, ואשר יהגה נוסחה מבישה כזאת, כפישהגו וכתבו אותה על דפי ה“פלשתין ביוליטן”, לבושתנו ולחרפתנו. על אנשי־סדום נכמרו רחמי אבות: “התספה צדיק עם רשע?” ומיכמונו יודע את נפש החף־מפשע הנתלה בחטאי אחרים? אנו, שבמשך דורות הננועלולים להיות נפגעים ראשונה ע“י עיווּת־דין וסילוף־משפט, רגשותינו פתוחיםתמיד לקראת כל מידה אנושית העומדת לצד הנשפט על לא אוון בכפו. אנחנוצירפנו בהתרגשות נאמנה את מחאתנו למחאת העולם התרבותי נגד משפטסקו־ונצטי, וכמה שמחנו על הקבוצה המתקדמת בצרפת בשעתה, שיצאה להציל אישנקי ממאסר־עוני; כמה רגשות הערצה אצלנו לאמיל זולא, בעד מדברותיו, כתביההגנה שלו ומכתבו היפה אל הנוער בעת משפט דרייפוס; וכמה חיבה הגה ביתישראל בכל ארצות פזוריו למקלקוב הרוסי שלימד סנגוריה במשפט בייליס? האםבתוכנו ובשמנו יכתב בקור־רוח “מוטב שיתלה חף מפשע” ודעת־הציבור לא תמלאחצץ את פי מנאצי כבודנו ומשחירי פנינו? אכן, יודעים אנו היטב איזה רוחותמנשבות בסט”א, מה הן הטנדנציות הפוליטיות הפועלות בה, שהיא אינה מבטאה אתדעת הציבור העברי ואין הציבור הזה ולא ההנהלה הציונית יכולים לשאתבאחריות לידיעותיה ולדבריה. אנו יודעים כי היא נזונה ממעין נרפש זה שלהלך־רוח רביזיוניסטי, הלך רוח של תפיפה חסרת־בינה ושל סיסמאות מכשילות. אבל היודע זאת מי מן החוץ? היודע זאת הקורא הזר? המסוגל הוא להבדיל מיהמדבר ובשם מי מדברים? היש לנו סוכנות טלגרפית ענפה אחרת, שאפשר יהיה לנולומר עליה: לזו אנו אחראים ולא לזו? האם לא היה הדבר מקובל אצלועדת־החקירה כי ה“פלסטין ביולטין” הוא האורגן הרשמי של ההנהלה הציוניתוהאם הוציאו את הדבר הזה מלבה? והאם אנו מעריכים כראוי איזו מסקנותיכולות להיות לתביעות זכות וצדק הבאות בלווית הנחות משפטיות ומוסריותכאלה? וכמה יוסיף זה על הסימפּטיה לעניננו בעיני העולם התרבותי, כמהידידים נוספים ירכוש לנו זה בחוגי חבר הלאומים ובחוגים המדינייםהפרוגרסיביים, שאנו מעונינים כה לקרבם להבנת שאיפתנו ומפעלנו? אכן, אין זה ניפוץ חלונות סתם, אלא אחד ממעשי ההכשלהוהפּרובוקציה שנודעו לנו ע"י אנשי הכנופיה הזאת בשנה האחרונה, שגרמו לאמעט להסתבכות הענינים ומוסיפים באיולתם לתת יום יום חומר חדש לקטרוגנגדנו ונגד עבודתנו בארץ. ועוד שירות פוליטי “אחראי” עשתה לנו סט“א הלזו בימיםהאחרונים. ז׳בוטינסקי דיבר בלונדון. במסיבה רביזיוניסטית השוה השואות ביןא”י ובין אפריקה הדרומית, והסוכנות הטלגרפית הזריזה הפיצה את האיולתהזאת כחזון־פוליטי חשוב על פני העולם, והעתונות נואלה להדפיס זאת כטלגרמהפוליטית חשובה באותיות גדולות בראשי עמודיה, אפילו בא"י. אין אפוטרופסותלדברי ז׳בוטינסקי. אתו פסק הויכוח הרציני בתוך הציונות זה כמה שנים, באשראפשר להתווכח על דעות משובשות, אך אין להתווכח על רעות־רוח. הוא מופיע זהשנים אחדות כאדם שמחוץ לכל ישוב־דעת ואחריות, המדבר בא“י, על משטר חברתישל איזה “גרגשי”, מטיף לעבדות, לדם ולבוץ ובכוח דמיונו המסולף הוא מבקשלבסס את הקונצפּציה שלו ע”י היקשים מגוחכים וחסרי־שחר. אולם בשעה הזאתדוקא, בשעה שאנו נשאלים ועלינו לתת תשובה, ואין ואינה יכולה להיות תשובהאחרת מאשר זו הכנה והאמיתית, המונחת ביסוד השאיפה הנאמנה של הציונות: שאין אנו באים לא“י ככובשים ומשעבדים, שאין ברצוננו לשלוט על אחרים, אלאלשלוט על גורלנו אנו ולחיות בארץ זו בזכויות שוות יחד עם האחרים, כשניעמים, מבלי שיפריע האחד בעד התפתחותו החפשית והאוטונומית של השני – מצאהסט”א הגיון פוליטי להפיץ בעתונות, ומוצאה העתונות הגיון פוליטי לפרסם אתהמשל הדרסטי ביותר של כיבוש משעבד בתולדות הקולוניזציה, כנקודת מוצאליחסים פוליטיים בינינו ובין שכנינו בארץ! איך שיהיו חילוקי הדעות בתוךהציונות בדבר העמדה המדינית האקטואלית לגבי שאלת המשטר וכדומה, ועד כמהשיהיו גדולים בלבנו הצער והכאב על זה שעוללו לנו המסיתים והפורעיםהערביים בששת החדשים האחרונים – הרי לעצם השאלה של קביעת יחסי שכניםאנושיים בארץ אין ואי־אפשר שיהיו חילוקי־דעות. ושוב, רק מוחות חולנייםותפוסי מניות יכולים לבקש נקודות־מגע, אפילו רחוקות ביותר, בין שאיפתנולתחיה לאומית ובין תכסיסי שלטון ושעבוד של קולוניזטורים רודפי עושרוניצול, ולרצות לקבוע את היחסים המדיניים בינינו לבין הערביים בארץ על פיהמוֹדוּס שבין המיעוט הלבן והרוב השחור באפריקה הדרומית. גם כאן אין לשקול את הדברים רק עפ“י הריוח וההפסדהפוליטי שבהם, באיזו מידה הם עלולים לשפר את היחסים בארץ ולבצר את עמדתנועל הפוֹרוּם הפוליטי הבין־לאומי, אלא עפ”י הסתירה היסודית שיש בהם לכלמערכת המחשבה הציונית, הרצינית והאחראית, ולפי ערכם החינוכי הנפסד. ואםלזה התכוון מר גרוסמן באותה מסיבה, באמרו כי “משתדלים ליצור פּלטפוֹרמהמשוּתפת בין שתי ההשקפות שבציונות(!), אולם המלה האחרונה היא לאקזקוטיבההציונית” – הרי אין אף שמץ ספק בדבר כי המלה האחרונה הזאת תהיה “לא!”. יסוד לפּלטפוֹרמה משותפת יכולה לשמש רק אחריות ציונית, אחריות פוליטיתואחריות מוסרית גם יחד, אבל לא המונומניה הזאת, המפיחה מצד אחד הנחותפוליטיות כוזבות ואינה פוסקת מצד השני את מעשיה הפּרובוקציוניים, כלפיחוץ וכלפי פנים. תר"ץ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23024	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23024", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23024, "source_edition": "", "title": "האולת הומיה", "translator_uris": "", "translators": "" }
במעגל המקולל מחוץ תשכלנה גזירות פוליטיות – ומבית אימה של שיתוקוחוסר־יכולת. זה יהיה האסון הגדול ביותר שיארע לציונות, אם מלבד המריהמוסרי שבו פגשנו את זממת ההכשלה מבחוץ לא יעמוד בנו הכוח להמנע ולהנצלמן הכשלון הפנימי, המהלך באפילת הימים האלה. אשר אמרנו כי נוכח פניהמצוקה המדינית, נוכח הרצון הזר הבא לגדע את מאמצי העם העברי ואת שאיפתוההיסטורית, על־ידי פוליטיקה של מרמה ועלילות, נקים מתוכנו כוח נגדי, לארק פוליטי, אלא כוח עזוז כלכלי, בונה ומרחיב, שיבקיע מבפנים את חישוּקיהגזירות וההגבלות – לע"ע לא קם, וסימנים רבים מבשרים כי אין הוא עתיד גםלקום בימים הקרובים. להיפך, ימים קשים מתרחשים, כפי הנראה, לבוא, ימיםשלא רק אינן צפויות בהם תקוות של הרחבה וגידול, שיפגינו על שדה ההגשמהבארץ את רצונו של העם העברי ויבצרו את עמדתנו, אלא ימים של צמצום וחוסרמעשה, אשר מי יודע אם אפשר יהיה לשמור בהם במידה מלאה אפילו על המסורתוהטימפּו של מהלך עבודתנו עד היום. כי מלבד האכזבה המדינית שנודעה לנו בעשרת החדשיםהאחרונים, נודעה לנו עוד אכזבה אחת, והיא אולי מסוכנת ביותר. הסוכנותהמורחבת, שהקימונו בימי שלום, בימים שהתביעה האובייקטיבית בלבד שלעבודתנו הכריעה את כף הפקפוקים והחששות לזכות, לא עמדה בנסיון כאשר עלהתביעה הזאת נוספו גורמים מזרזים ומאיצים של שעת־חירום. אנו נזהרנומלהשתמש עד עתה במלה “אכזבה” לגבי הסוכנות, ביקשנו לה כל הזמן נימוקיםמקילים, כדי להמתיק את משפטה ולסייע בידה לנקות את עצמה מן החשד ומןאי־האמון שהלך וגבר בתוכנו. אולם עוד מעט ונצטרך לסיים את מאזן השנההראשונה לקיומה, ובמאזן הזה עלול להתברר לנו כי החששות שחששנו נתקיימוכמעט כולם, ומהתקוות שתלינו בה לא נתמלאה עדיין אף אחת. הלך־הרוח והפאתוסהמכוונים את דרכו ואת פעולתו של החלק הלא־ציוני בסוכנות, גם אינם עשוייםלהגביר את האמונה כי אמנם זאת היא שעת־מעבר והכנה אשר תתן את פריה בעתה, ומחר מחרתיים נצא אל המרחב. בפתיחת המגבית המאוחדת הראשונה בניו־יורק, בימים האלה שעם־ישראל כולו אחוז חרדה לגורל ההיסטוריה של מפעלנו, שציוניםולא־ציונים ואפילו לא־יהודים, נאורים ובלתי־משוחדים ע“י משפטים קדומים, מאוחדים בסנטימנט הארץ־ישראלי, ברגש של מחאה ושל תביעה כלפי ארץ־ישראל – בפתיחה זו, לא תפסה א”י מקום יותר נכבד מאשר רומניה, ליטא, תורכיה וכלארץ אחרת שעל מפת־הצדקה של הג׳וינט! והפותח היה יו"ר הועד האדמיניסטרטיבישל הסוכנות, המופיע כנגיד ומצווה בקורפורציה החדשה הזאת שהוטל עליהלהגשים את הציונות ולבנות את המולדת לעם ישראל! עם כל התפילה שלנו להצלחתהמגבית הזאת, שבה תלוי במידה רבה גורל עבודתנו הקרובה, הרי גם הצלחתההחמרית הגדולה ביותר תיהפך לפיגול בגלל העובדה המבישה הזאת, שלא יתוארבשום אופן כי מקרה היא, כי נעשתה בלי כוונה תחילה להוריד את דרגת המטרה, לחללה, לפרוק את עדיה מעליה ולהעמידה בשורה אחת ובערך אחד לפני קופתהצדקה הגדולה. בין כל הסטיות של הסוכנות, אשר מיררו לא מעט את חיינו במשךהחדשים האלה, הרי זאת היא הסימפטומטית ביותר, ומעלה לפנינו מחדש את כלהספקות שכבשנו אותם עד עתה בלבנו. בכסף אי־אפשר להלבין לשון של זהורית זו. אבל גם כסףאין. תקציב צוריך לא נתגשם ולא יתגשם, כפי הנראה. מה שקיבל על עצמו החלקהציוני שבסוכנות, אירופה הדלה והעניה, נתמלא כמעט בשלמותו; מה שקיבל עלעצמו השותף העשיר הלא־ציוני שבאמריקה לא נתמלא. על ההתיישבות החקלאית, עלהעבודה הכי חשובה והכי חיונית שלנו, עומד לנפול נטל הגרעון הזה. התכניותהגדולות של חברות השקעה בנות מיליונים, נעלמו מעל סדר היום. כספיקרן־העזרה מתמסמסים ללא כל רושם קונסטרוקטיבי, ואף הבשורה המעודדת שיצאהמישיבת הועד האדמיניסטרטיבי בלונדון בדבר “התיישבות האלף”, מהדהדת לע"עבחלל ריק. לקראת שנת העבודה החדשה מגיעות כבר אלינו בשורות קיצוצים עודיותר גדולים. לא מיליונים, לא פרישת־כנפים, לא פריצת תחומין, אלא מחנקשלא ידעה ההסתדרות הציונית בשנים הכי ירודות שלה. זהו המאזן של השנההראשונה והפּרספּקטיבה של השנה השניה לקיום הסוכנות. נוסף לזה, מכונהביורוקרטית חדשה; נוסף לזה רצון של שלטון, של דיקטטורה, של הטלת מרות עלמפעל, אשר לא היה לשותפינו החדשים שום חלק בו עד עתה, ושלא ידוע עדייןכלל וכלל מה יהיה חלקם בו בעתיד. נס קרה לציונות בימי הנסיון הכי קשים שלה. הישוב העבריבא“י גילה לא רק גבורת־נפש לעמוד בפני רצון ההשמדה של מתגריו המדיניים, אלא גם גבורה משקית וכלכלית, שבלעדיה היה בודאי נכפל משא אסוננו. עיר עוזהיה לנו הישוב; לבדו, בלי כל עזר וסיוע נוסף מן החוץ, הוא נשא את כל נטלהתביעות והצרכים של שנת מבוכה זו, שעברה ללא זעזועים כלכליים, ללא חוסרעבודה, לקליטה מכסימלית של העליה. לולא זה, אילו הוטל עליו לצפות לעזרתהסוכנות ולחסדיה, היינו מגיעים לידי קטסטרופה איומה, שהיתה מוסיפה נשקכבד מאוד בידי הקטרוג המדיני והיתה שוללת מאתנו גם את יכולת ההגנה העצמיתהאמיצה שישנה בידינו כיום. אולם, שנה שלמה של קיום במצב של מצור כמעט, שלמכה אחרי מכה מבחוץ ושל רפיון־רוח ושפלות־ידים בתוך התנועה הציוניתמבפנים, בלי כוחות־מלואים כלכליים ובלי נטף של תנחומין – שנה כזאת מספיקהאמנם להוכיח את היציבות המשקית של הישוב העברי בא”י, אבל אינה מספיקהבשום אופן לתת לנו בטחון כי ככה ימשך הדבר גם להבא. סימנים של התרופפותפנימית מתחילים להיות ניכרים כבר היום. האיניציאטיבה הפרטית איננה מגבירהיותר חיילים כמו לפני שנה־שנתיים. חוסר הבטחון הפוליטי, ואולי יותר מזהההטפה המגזימה את חוסר הבטחון פי כמה יותר מכפי שהוא במציאות, ההכרזההבלתי פוסקת שהנה אנו יושבים על “הר געש”, ההנחה הרווחת בתוך חוגיםציוניים רחבים כי אין לעשות מאומה בארץ כל עוד לא ניתנו לנו הערבונותהמדיניים הנכספים, הטילו מורך בלבות רבים. אף הרהורי התשובה שהתעוררואחרי המאורעות אצל אכרי המושבות בארץ, להגביר את העבודה העברית במשקיהם, הולכים ומרפים לאטם. שוב גובר חשבון הפרוטה, ופרצים רבים נראו כבר בחומתהסולידריות הלאומית שהוקמה בימי ההתרגשות הראשונים לאחר מאורעות־הדמים. ראשית חוסר העבודה כבר נראה בארץ – ואין צורך לפרש ולברר מה יהיה רושםהדבר אם חוסר העבודה יפשה בימים האלה, ומה יהיה משקלו המדיני. כבר עתה, בשעה ששיווי־המשקל עדיין משתמר בדרך כלל, כשחוסר העבודה הוא קטן, “נורמלי”, מצא משרד המושבות עוז בנפשו לשכל את הנימוקים שלו לגזירתהעליה, ובמקום הנימוק המדיני שנתן בהודעתו הראשונה, נתן עתה, בתשובתולהנהלת הסוכנות היהודית, פירוש כלכלי. ומה יהיה אחר כך, כשדרוש זה ימצאלו אסמכתות במציאות? מלחמתנו הפוליטית כלפי חוץ תהא משוללת תקוות להצלחה, אםיוטל עלינו להתאבק באותו זמן מבפנים עם משברים כלכליים ועם חוסר עבודה. זאת תהיה נעיצת סכין בלב ולא בעורף, הכשלה גמורה ופתיחת המבואות לכלהמתנקשים בעבודתנו ובקיומנו בארץ. אולם לא רק סכנה של משבר, אלא כלעמידה ושיתוק בשעה זו, פירושן נסיגה לאחור ואבדן עמדות. אין אנויודעים מה יהיה גורל הפעולה הדימונסטרטיבית שלנו, אם תביא בכנפיה תשועותפוליטיות או לאו, אולם ברור כי במקרה הכי טוב תוּצא העז מביתו של המלמד – והפּרובלימה המדינית של א“י תעמוד ותצפּה הלאה לפתרונה מידינו אנוולא מידי אחרים. ואף אם תוחלפנה הגזירות וההגבלות בסיוע מדיני, לאימלא ה”סיוע" הזה לעולם את תפקידי ההגשמה הבלתי אמצעיים המוטלים עלינוואשר מיום ליום הם נעשים הכרח תכוף יותר, גם מפאת עמדתנו האובייקטיביתבארץ וגם מפאת מצבו הטרגי של העם העברי בארצות אירופה המזרחית. ההכרההזאת מלאה את נפשנו והדריכה את מנוחתנו עוד לפני המאורעות, והיא אשר דחפהאותנו לבקש בסוכנות מסגרת יותר רחבה של יכולת וכשרון־פעולה. היא אשרהאיצה בנו לוותר לזמן מה על פרינציפּים, על מקצת הבטחון שבארגוןהדימוקרטי ולהבליג על כל הספיקות שהתעוררו בתוכנו בקשר עם הצעד הזה. הרכנו את קומתנו כדי להרים את קרנה של הציונות, כדי לא לסכן אפילו אתהשמא ולא לאבד גם כל ספק של הזדמנות להרחבת פעולתנו ולהחשתה. ההכרההזאת קיבלה עתה משנה תוקף, ותכיפותו של ההכרח הזה הולכת וגדלה מיום ליום. ואם בשעה כזאת לא רק מתבדות התקוות להגדלת הממדים והטימפּוֹ של העבודה, אלא הולכים ומצטמצמים אפילו ביחס ליכולת שהיתה בתנועה הציונית לפני יצירתהסוכנות, יכולת זו שנחשבה בעינינו תמיד כ“אבוס שבור”, הרי אי אפשר שלאתתיצב לפנינו השאלה: על מה ולמה? על מה היתה המלחמה הזאת במשך שנים, שהכניסה מרירות כה רבה בתוך ההסתדרות הציונית, שכמעט פילגה אותה מבפניםוקרעתה לגזרים? ומהו המישחק של תביעת שלטון ויתרון זכויות – האם כל זה רקכדי לעשות את ארץ ישראל איפרכיה של הג׳וינט? אין הדברים האלה באים כאן לשם פולמוס, ובודאי לא כדילחדש את הויכוח בעד הסוכנות וכנגדה. אבל חייבים אנו להביט בעינים פקוחותעל המצב, ולאמץ את כל הכוחות כדי לקדם את הסכנות הכרוכות בהמשכוובהתפתחותו. הדבר היחידי ש“הרויחה” הציונות מהסוכנות המורחבת לעת עתה הואזה, שההסתדרות הציונית באמריקה נחרבה ונהרסה. אפשר אמנם לומר שהיא “גבראקטילא”, שגם בלאו הכי לא התקיימה בפועל ולא היתה אלא מכונה של מגבית אשרפעלה על פי רוטינה ידועה ובכוח של אינרציה שהלכה ופחתה. ואף־על־פי־כןדומה הדבר כי רק עתה, אחרי שאבדה לנו, נתחיל להעריכה ולגלות את הצדדיםהחיוביים שבה, לעומת המצב הנוכחי. היא היתה מלאה עוונות ופגימות כרימון, אבל כל עוד היתה קיימת, היתה קיימת גם התקוה לתיקונה, לטיהורה, להעלאתה. היא היתה בכל זאת מסגרת של הסתדרות ציונית, נכנעת למרוּת המוסרית שלהתנועה, נושאת את שם ארץ־ישראל בכבוד לאומי ומנחילה אותו להמונים; היאהיתה בכל זאת מקור של סיוע חמרי חשוב לעבודתנו במשך שתים־עשרה השניםהאחרונות; היא היתה כתובת שאליה אפשר היה לפנות ועליה אפשר היה להסתערבשעת מצוקה; היא היתה רתוקה לאחריות קולקטיבית, למרות היותה סוררת לא פעםולמרות אשר ביקשה אף היא פרס של שררה בעד פרוטותיה. ומה יש לנו עתה? ג׳וינט מצד אחד – ומצד השני כאילו עסק שפשט את הרגל, העומד לעבור לרשותהאפוטרופסות של מתחרה ישן. והמתחרה מציג תנאים, בלי כל זיק של רצוןלהציל, אלא מתוך כוונה גלויה להנקם באחת על חשבונות העבר; לדכא, להשפילולדרוך ברגל גאוה על צואר ה“אויב” שקרס ונפל. התנאים שהציגו ברנדייס וקבוצתו להסתדרות הציוניתבאמריקה, שפנתה אליו בהצעה של שלום־בית, שביקשה ממנו להיות לה לקצין, הם, אחרי נאומו של ורבורג בפתיחת המגבית, סימפטום שני למצבנו האיום מבפנים. לא חשובה עתה לגמרי התכנית הקונסטרוקטיבית, כביכול, שהוא אומר לכפות אותהבהזדמנות זו, באשר אין היא כרגע אלא הלכה שאין עמה מעשה, ואינה יוצרת שוםמצע לויכוח עניני. אבל מעניינת ביותר התכנית של ריאורגניזציה. “השותקהגדול” מושינגטון הפסיק את שתיקתו בשעת חרדה זו לציונות, כדי – כדי לנקוםבקבוצת ליפסקי, להאציל לה את מכת־החסד, להרכיב “הנהלה מכובדת”, שאיןלאנשים שנהלו את עניני הציונות באמריקה עד היום שום דריסת רגל בה, לסדראת הריאורגניזציה לאט לאט, במשך שנתים, אגב “חופש גמור מלחץ כספי” ומכלאחריות של פעולה. וזה צריך להיות “החזרת כבוד ההסתדרות” ומפעל השלוםוההבראה! ברם, במאזני הסימפּטיה שלנו נשאו תמיד יחד ליפסקי וברנדייס, ניומן ודי־האז. לא היתה לנו מעולם כל סיבה ורצון להעמיד את עצמנו על איזהצד במלחמה תפלה זו, שאין לה כל טעם וכל סיבה רצינית, מלבד יחסים מקומייםואישיים. אולם שלום בית כזה, שבו משליך צד אחד את השני החוצה, שבו הכפיהשל דעות והשקפות הולכת לפני כל חובה של פעולה – מוטב לו שלא יקוםמשיקום. בתוך מעגל מקולל זה נתונה הציונות בימים אלה. גם מחוץלאמריקה, הנחשבת למשען החמרי העיקרי של מפעלנו, אינם ניכרים סימניהתאוששות לקראת פעולות ומעשים מרחיבים, המכוונים להקמת הכוח הנגדי הממשימבפנים כלפי המזימות והגזירות הפוליטיות מבחוץ. המחשבה הציונית תפוסה עתהכולה לניחוש באספקטים מדיניים, לויכוח מסביב לשאלות הקונגרס, התפטרותהאכסקוטיבה וכדומה. ארץ ישראל המציאותית, התשובה הפוליטית שבעבודתההגשמה, צרכי העבודה ותביעותיה – כל זה נעלם משדה הראיה והדאגה. האומנםנלך בעינים עצומות לקראת הגדול בכשלונות הצפויים לנו, לקראת צמצוםוהתכווצות, חוסר פעולה וחוסר עבודה ומשברים כלכליים חדשים בארץ? האומנםנקבל גזירות תקציביות פאטאליות בלי מרי, בלי התקוממות, בלי מעשה רב לשנותאת המצב? במידה שאנו מזעיקים עתה את העולם הציוני והיהודי בכלל, למחותולהפגין נגד העוול הנעשה לנו מבחוץ, עלינו להזעיקו לפעולה נמרצת נגד אימתהשיתוק והכשלון מבפנים. עלינו להזכיר מחדש לסוכנות המורחבת את חובותיהואת התחייבויותיה. את היחס הזה לא"י, כלאחת האיפרכיות של הג׳וינט, העומדתבמדרגה שווה עם יהודי תורכיה וליטא, לא נקבל ולא נסבול. אם זוהי השיטהואם זאת היא הכוונה – מוטב לנו לשוב אל “האבוס השבור” שלנו, לקרן היסודולקרן הקיימת ולתביעה הציונית. ועלינו להזכיר שוב לתנועה הציונית כיהמחאה והמלחמה הפוליטית היא אמנם מצות השעה, אבל המצוה התכופה יותר היאהפעולה המעשית. כי מה שכתבה אתמול ועדת שאו, מה שיכתוב מחר סיר ג׳ון הופסימפסון ומה שיאמרו ויגזרו הלורד פספילד והפקידות הקולוניאלית, אינומכריע – ומה שנעשה אנחנו ומה שלא נעשה, זהו המכריע והקובע את גורלמפעלנו. תר"ץ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23025	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23025", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23025, "source_edition": "", "title": "במעגל המקולל", "translator_uris": "", "translators": "" }
נוכח המרמה הגדולה א. ה“ספר הלבן” החדש שנתפרסם ע“י משרד המושבות הבריטי והגיעאלינו לע”ע בתמציתו המקוטעת, אינו אלא המשך ה“ונדטה” שנשבעה לנו, כפיהנראה, ממשלת הפועלים באנגליה, החל ממאורעות אב ועד היום. מחוץ לשטח שלנקמה פשוטה, של שרירות־לב וכוונה תחילה להכעיס ולהעניש את עם ישראל, עלאשר העיז בשעת מצוקתו הגדולה להרגיז את הארי מרבצו, לעמוד על נפשו ולתבועבקול את עלבונו ואת זכויותיו – אי־אפשר למצוא בשום אופן כל הסברה ופירושלהתעללות־רשע שיטתית זו, שהולכת ומקבלת מיום ליום צורה יותר איומה. שאריתהאמונה שהיתה עוד בתוכנו כי יחסה זה של ממשלת המנדט למפעלנו מיוסד עלשגיאה, על טעות בהבנת הדברים ובהערכתם, וסוף סוף יפקחו עיניה ותכירבמשוגתה – התנדפה עתה כליל. לעיני העם העברי ולעיני כל העולם כולו נתגלה “משחק החתול והעכבר” שהממשלה הבריטית משחקת אתנו, בהסתירה את צפרניההדורסות בכפותיה החסודות, ובאותה שעה שהיא הולכת ומכריזה בשפת חלקות עלנאמנותה למנדט ולהתחייבויותיה לעם העברי, אין היא מניחה את ידה מכל מזימהומרמה כדי להביא לידי ליקבידציה גמורה את תוכנו האמתי של המנדט, ולעשותאת הכרזותיה החגיגיות פלסתר. לנו אין מה לחכות יותר למילואים נוספים על התעודה המבישההזאת. שום טיפות נופת אינן עלולות להמתיק ולפשר את קובעת כוס התרעלההחדשה שהגיש לנו משרד המושבות הבריטי. מתוך זר־השושנים של ה“תכניתהקונסטרוקטיבית” המובטחת, אשר צריכה היתה להסיר מלבות היהודים את החשדבכוונותיה “הטהורות” של ממשלת המנדט, הגיח צפעוני בצורת תכניתדיסטרוקטיבית בהחלט, האומרת לעקור – במבטאו הקולע של וויצמן – אתתקות־הדורות של העם העברי. עתה לא נשאר יותר אף שמץ של ספק בדבר, כיממשלת הפועלים נהגה עמנו בערמת זדון, וכל החקירות והדרישות והמשלחותהמיוחדות לא היו אלא קומדיה מחושבת מראש, שתעודתה היתה לא לבקש דרכיםלמלאות את התחייבויותיה, כפי שהכריזה אלא לבקש אמתלאות כדי להפרן. רקמתוך מחשבת־רמיה זו אפשר להבין את הפרשנות הנפתלת, העושה את ההודאהבהצלחתו של המפעל היהודי בארץ־ישראל, בכוחו הפרוגרסיבי הן מבחינה כלכליתוהן מבחינה תרבותית וסוציאלית, נקודת מוצא לשלילת המפעל הזה. בצורהפלסטית שאין דוגמתה, נעשה שוב הדיאלוג הידוע בין איש־ההיכל והפטריארךב“נתן החכם” של לסינג לחויה טרגית איומה בשבילנו. – “אבל, לולא רחםהיהודי את הילד הזה, היה הילד מת בעוניו ומצוקתו” – “אין דבר! היהודיישרף!” אילו היתה החקירה ודרישה מגלה כי לא הצלחנו בעבודתנו בארץ, כינעדר מאתנו כוח היצירה והכשרון למפעל ההתיישבותי, כי אז היה דן אותנובודאי הפטריארך פספילד לשריפה, והיה משתדל להוכיח, כי אין טעם ותועלתלעודד תנועה כזאת שאין בכוחה לקיים את ה“שנסה” שנתנה לה; עתה כשגלתה אתההיפך, הוא דן אותנו שוב לשריפה, מתוך אמתלא שזה יזיק ל…שממההארץ־ישראלית וידחוק את רגלי הפיאודליזמוס, שיש כפי הנראה לבא־כוחהפועלים האנגליים במשרד המושבות ענין מיוחד לשמור עליו ולקחתו תחת חסותו. פטריארך הוא פטריארך בכל מקום, בין אם הוא מכהן בהיכל הנצרות ובין אם הואמכהן בהיכל הסוציאליזמוס. במקום שהדברים מקבלים את כיוונם לא ע“י האמתהאובייקטיבית והאחריות המוסרית, אלא ע”י ספקולציה פוליטית או טינא אישית, הרי אפשר תמיד לשׂכל את ההגיון ואת הנימוקים, ולשרוף את היהודי או אתהכושי או כל גזע ועם אחר שאין בידם כוח ברוטלי מספיק להגנה עצמית, בכלמקום ובכל זמן שרוצים. אלה יהיו, כנראה, דברים לבטלה, אם נבוא להתווכח עם משרדהמושבות הבריטי על תעודת־כחש זו. הלך־הרוח של נקמה, בגלל הדיסקרדיטציהשגרם בעצם ידו לפוליטיקה הא“י שלו, במשך שלשה־עשר החדשים האחרונים, מעוראת עיני המיניסטר למושבות ומכביד את אזניו מראות ומשמוע ומהודות בצדקתהוכחותינו. מתוך מרירות עקשנית הוא ממשיך את משחק ההזרד, כדי להפוך אתהשגיאות לשיטה ולקדש את המשפח כמשפט. המשא־ומתן בינינו ובין משרד המושבותחרג זה מזמן מתוך המסגרת של משא־ומתן פוליטי והפך להיות מעין התחרותאויבת; לא מצדנו אלא מן הצד השני, שכוונתה לתת לנו לקח ולהראות לנו כוחושל מי יותר גדול. לנו אין ספק בדבר שכוחה של אנגליה גדול מכוחנו אנו. היאיכולה להרשות לעצמה לירוק אפילו בהחלטות מועצת חבר הלאומים ובמסקנות ועדתהמנדטים, מבלי לחשוש כי זה יסבך אותה בקושי פוליטי חיצוני מיוחד, בעיקרכשהדבר נוגע לכוח בלתי־ריאלי כמונו על הפורום הפוליטי הבין־לאומי. בידיהשל אנגליה השלטון על הארץ, בידה כוח החקיקה, היא יכולה לגזור גזירות, לחוקק חוקים מגבילים ומצרים את צעדינו ולהפיג בנו את חמתה בדרכים שונות. אבל גם אין כל ספק בדבר, כי העולם הפוליטי הבלתי משוחד באנגליה גופהומחוצה לה יכיר את רקמת המזימות הללו וידע להעריך אל נכון את מסקנות־השואשבתעודה זו, כשם שידע להעריך את אלו שבדו”ח של ועדת שאו. צריך להודות כי התעודה האחרונה הרבה יותר איומהבמזימותיה ובסילופיה מן הראשונה. היא פרי רצון מחושב לעקור את הכל ולהגותמן המסילה של הפּוליטיקה הבריטית בארץ־ישראל, או לכל הפחות לשתק ולרסן, אלמנט מסוכן וטרחני, המתיימר להתחרות עם אנגליה כנושא קידמה כלכליתותרבותית, ונוסף לזה הוא מתחצף בכל הזדמנות להכתים את שמה הטוב בעיניהעולם. “הבה נתחכמה פן ירבה” – זו העצה הרעה הראשונה שיעצה ממשלת־עולםעתיקה על העם העברי העתיק בראשית הופעתו כקיבוץ לאומי. חזרה אחרי שלושתאלפים שנה על האכסניה של ממשלת העולם המודרנית, ששמה בריטניה, כלפי אותוקיבוץ לאומי עצמו, בראשית דרכו להתחדשות חייו הלאומיים בארצו. ברוחפרעונית זו נושמות כל ההנחות וכל המסקנות של “הספר הלבן” החדש. הוא מתחכםלסלף את התוכן הברור של המנדט ושל הכרזת בלפור ולפרשו כאילו היותה שאלתארץ ישראל שאלה של “שני חלקי אוכלוסין” המצויים בארץ וכאילו תוכן “הביתהלאומי” מתבטא בישוב היהודי הקיים, שעל שלומו וטובתו מצווה בעלת המנדטלשקוד. בהנחה מסורסת זו צפונה מזימת־השטן העיקרית, שכוונתה לגדע את חזוןהשחרור הלאומי של העם העברי סמוך לשרשיו, להפקיע את מפעלנו מתוך שטחיוההיסטוריים, להגביל את האינטרסים בתוך תחומים צרים של נתונים קיימים, שבהם אפשר למדוד את תביעות העליה היהודית לפי מספר מחוסרי העבודה שביןהערבים, ואת רשות ההתיישבות היהודית הנוספת לפי מספר הפלחים המשולליםקרקע. מכאן נטושות כל שלוחות השקר בהערכת מפעלנו וצרכיו ובהערכת תפקידיהשל בעלת המנדט. מכאן אפשר להתחכם ולהפוך כל צדקה שבפעולת היהודים בארץלפשע ולסכנה, להכריז על כוחנו הארגוני, הכלכלי והתרבותי כעל גורם שליליבהתפתחות הארץ, ובשם אותם הנימוקים עצמם שבהם מכשירה אנגליה את כיבושיההקולוניאליים, המלווים עריצות ודמים, (“קידמה, ארגון, תרבות”), לפסול אתמפעל ההתיישבות שלנו, שאין כמוהו לטהרה מוסרית בשום תנועת התיישבותותנועת שחרור לאומית בעולם. יחסה של ממשלת הפועלים לקרן־הקיימת לישראליכול לשמש דוגמא מצויינת לתעתועי־הערכה אלה. המוסד הקרקעי המרכזי הזהבמפעל ההתיישבות היהודית, הבא למנוע את קנין הפרט באדמה, את הריכוז שלשטחי אדמה גדולים בידי יחידים ואת חסימת הדרך בעד המוני העם אל הקרקע, המקים תריס בפני ספסרות בנכס ראשוני וחיוני זה לאדם ולעם, המחזיר אתהאדמה לעובדה ומגשים בפועל בארץ זו את אשר הנהו אחד היסודות הראשוניםבמחשבה הסוציאליסטית ומשאת־נפשם של טובי האנושות והמוני העם בכל מקוםבעולם – את המוסד הזה פוסלת ממשלת הפועלים, ורואה לעצמה זכות להחליט כיצריך לעקרו מן השורש. כך היא משכלת את ידיה ואת מחשבתה ואת הגיונהומתכחשת, בלי בושה, להתחייבויותיה המדיניות בתורת ממשלה בכלל, ולחובותיהכלפי האמת הסוציאלית, בתורת ממשלת פועלים בפרט. ב. אכן, תפקידנו בשעה הזאת איננו לחשוף את הסתירה ביןחובותיהם המוסריות של באי־כוח פועלים היושבים על יד הגה השלטון וביןההתעללות בתקוות שחרורו של עם פּרולטרי, מרודף ונרמס, הנתון במצוקה איומהובסכנה של כליה מתמדת. פעולתנו כרגע איננה גם למצוא את המלה ההולמתלהגדרת השקר הנורא הזה המתגלה בתעודת־פלסתר זו של משרד המושבות הבריטי – באשר היא לא תמצא, באשר קצרה הלשון ודלה המלה מלהשיח עד תום את הזעםהאמתי ואת המחאה הפורצת, הממלאה את נפשנו בשעה זו. אבל תפקידנו ושאלתנוהם, לברר לעצמנו את דרכנו אנו בתוך הסיטואציה החדשה. עם כל הדכאון הרובץ עלינו בימים האלה, הרי גם המכה הקשההזאת מבחוץ איננה עלולה לערער את אמונתנו הציונית ואת בטחוננו1 בהגשמתה המלאה, בכל היקפה ההיסטורי. ברור, שאת מלחמתנוהפוליטית החיצונית אנו נמשיך; אנו נמשיכה קודם כל באנגליה גופה, ע“יפעולת הסברה מתמדת ורכישת אהדה לעניננו בתוך העם האנגלי ומנהיגיו, בתוךתנועת הפועלים הבריטית ומנהיגיה; אנו נשתמש בודאי גם בכוחות השפעהפוליטיים מחוץ לאנגליה, כדי לשנות ולשבור במידה האפשרית את המנטליות שלנקמה במשרד המושבות. אבל יותר מזה ברור, כי נקודת ההכרעה איננה כיוםבפעולתנו הפוליטית החיצונית. לתשועות ולנחמות אין לנו לקוות מצד זה. אבל נקודת ההכרעה האמיתית היא בפעולתו העצמית והקונסטרוקטיבית של העםהעברי, שצריכה להתחיל עתה במשנה מרץ ותוקף. הכרזה זו איננה חדשה בפינו, היא פרי הכרה מציאותית המלווה את עבודתנו בארץ כל הימים, גם בימי מיצרוגם בימי הרווחה. ואם כי במבוכת הרוחות של התקופה האחרונה התחילו מלעיגיםבה, היא נשארה הפנציאה ותשאר התרופה היחידה בכל המצבים ובכל התנאים גםבעתיד. בכל מקום שהיא עמדה לנו, הצלחנו להתגבר על המשברים ולשים לאל כלהתנקשות מבחוץ. בה התגברנו על כל הגזירות והמצוקות של השלטון התורכי עדהמלחמה העולמית; בה עברנו את תקופת המלחמה האיומה; בה עברנו שתים עשרהשנה של מכשולים ופרעות ומצוקות בימי הכיבוש הבריטי, וביצרנו לא מעט אתעמדתנו בארץ – ובה נתגבר גם על המזימה האחרונה האומרת להחזיר אותנולסטטוס פּוליטי מעין זה שהיה לנו בימי השלטון התורכי לפני ארבעים שנה. בפני רצונו התקיף של העם וגילוי יכולתו המלאה תסוגנה לאחור כל ההגבלות, יתבטלו כל חוקי־רשע וישאו כל השערים הסגורים את ראשיהם. באשר נכוניםואמיתיים הדברים אשר נאמרו בגילוי־דעתה של מפלגת פועלי א”י, ש“אין כוחפוליטי בעולם היכול להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה שלנו”, ואף לא משרדהמושבות הבריטי. אולם היש בנו תוקף־הרצון ויכולת־הפעולה הדרושים לנו בשעהזו? האם לא נוציא שוב את האנרגיה ואת ההתרגשות שלנו כדי להצית שלהבת קששל מחאות, להתחרות בכינויים, בהגדרות ובנוסחאות פוליטיות וכדי להמשיךלסכסך את מחננו מבפנים ולשתק את כשרון פעולתו? האם בפעם השלישית הזאת נדעלהפוך את מחאת העם והתרגשותו לכוח פורה, פורץ וגובר, בעל נכונות של הגשמהתכופה, אשר יפתח לרווחה את אוצרותיו הכלכליים והנפשיים, שלמרות שעת המשברהקשה העוברת עתה על העם היהודי בגולה, הם עדיין מלאים וחזקים למען הנף אתהתנופה הגדולה הזאת שאנו נתבעים לה? האופּטימיות שלנו מגיעה עד גבול ההכרה כי בידינו אנומסור כוח ההכרעה וההגשמה של מפעלנו ההיסטורי – אבל היא אובדת בערפל, כשמוצגת השאלה בדבר הכשרת הרוח והמחשבה של העם להביא את הכוח הזה לידיגילוי. עלינו מוטלת בכל אופן החובה והאחריות לקרוא בפעם האלף את אזהרתנובאזני העם לכל חוגיו ושדרותיו; לבלי להיגרר אחרי ההשלייה כי ישנה איזודרך אחרת שהיא להגשמת הציונות ולבנין המולדת העברית, ולבלי להיתפס לרוחשל יאוש עקר בשעה שהדרך האחרת המדומה הזאת משתבשת לעינינו. עוד טרם שאנו ניגשים לפעולת הגיוס של העם העברי ברחביהגולה לקראת תפקידיו הקונסטרוקטיבים התכופים, עלינו לפקוד, לאחד ולגייסאת כוחותינו בארץ, כדי להישמר מפני כל רפיון־רוח ומפני כל פּניקה העלוליםלמוטט את עמדותינו הנכבשות ולערער את יציבותנו הכלכלית. במשך שלושה־עשרחדשי הזעזועים, החרמות הכלכליים והמשברים הפּוליטיים שעברו עלינו, הבליטהישוב העברי כוח כלכלי איתן ומוצק. כוחו זה בודאי לא פג גם עתה. אבלמוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לשמור ביחוד בשעת חרום זו מפני זעזועיםשיכולים לבוא ע"י פּניקה מלאכותית. אף עבודה אחת אינה רשאית להפסק, כלהתכניות של התיישבות שהוחלט עליהן, מוכרחות להיות מוצאות לפועל בלידיחוי, אף פועל אחד אינו רשאי להשאר בלי עבודה! – זה צריך להיות הצוהציבורי המוסרי של השעה הזאת, אשר יחשב כפקודה של חובה על כל חלקי הישוב. זה יהיה המבחן הפנימי הראשון אם אנו מוכשרים לשאת מתוך הכרה מלאה באחריותהמיוחדת שתקופת־חרום זו מטילה עלינו. ואחרי זה – עם הפנים אל העם! אל העם, באשר הוא בלבדהקובע והחותך את גורלו ההיסטורי, ולא אנגליה ולא ג׳ניבה ולא שום מקוםוגורם אחר בעולם; אל העם עם הפנים ועם המחשבה ועם האמונה; אל העם בתביעההנמרצת לארגון ולהתלכדות, להסיר מקרבו את התרפים של הזיה פוליטית וניחושבאספקטים רחוקים; אל העם למען יסלול לו בעצם ידיו את דרכו לציון. ולעםהזה נאמר: גם עתה, נוכח פני כל הגזירות והנסיונות של קיפוח והגבלות, ישנההאפשרות להכפיל את מספרנו בארץ במשך זמן קצר, ללא מניעות רציניות מבחוץ. אחרי כן נכפיל את הנכפל, וכך הלאה. זוהי הדרך! תרצ"א “בטחוננה” במקור המודפס – הערת פרויקטבן–יהודה. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23026	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23026", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23026, "source_edition": "", "title": "נוכח המרמה הגדולה", "translator_uris": "", "translators": "" }
ה"עיכוב" “אַל תשפט עם שופט – כי כרצונו ישפוט” (בן־סירא). עברה עלינו גם הכוס הזאת. כף הסניגוריה מפי ידידים מעטיםלא היה בה כדי להפיג את מרירותו של שיקוי התרעלה אשר מזגה לנו הממשלההבריטית. אך בל נהיה כפויי טובה כלפי הידידים; הם בודאי רבו את ריבנובאמונה, והדברים שהשמיעו מעל במת הפרלמנט האנגלי לטובתנו ולהגנת זכותנולחיים ולחרות לאומית, תוכם, בלי ספק, כברם. זה היה נחשב לאסון לא רק לנוכי אם לעולם ולאנושות, אילו באמת פסו אמונים ואילו לא נמצא בשעות כאלה גםקומץ קטן כזה בדעת־הציבור המדינית, שיש לו זכות להמשיל על עצמו אתה־“Homo sum” של המשורר בן קרתא־חדתא. כשירצה מיבמרוצת הימים להלבין קצת את הפרק המביש הזה בתולדות האימפּריאליזמוסהבריטי, ולהוכיח כי לא כל עם אנגליה, מנהיגיה ודבריה, היו בעצה רעה זו, יוכל בלי ספק, להצביע על אותו קומץ האנשים, המופיע בכל מקום ובכל שעהשאמא־מדינה סורחת; זה אשר הציל את שמה של צרפת בימי משפט דרייפוס, את שמהשל אנגליה כשזו תמכה במשטר העבדים באמריקה, ואפילו את שמה של רוסיההצארית בימי פרעות ועלילות־דם – זה הקומץ המציל את “כבודם ההיסטורי” שלכל העמים והמדינות, אך את ההיסטוריה עצמה אין לע"ע בכוחולשנות… אכן סערה לא הקימו הידידים המעטים, הם לא זיעזעו אתקורות וסטמינסטר בדבריהם ובאגרופיהם. בשבילם זהו סוף־סוף ענין רחוק־קרוב, שיש בו קצת אי־נחת מוסרית, בחינת “כל דבר אנושי אינו זר לי”, אבל אין הםמרגישים את חטאת־השאול שבמעשי הממשלה כפי שמרגישים אותה אנחנו, ואין הםמוכנים להפר בגלל זה אף במקצת את “שיווי המשקל” המדיני בממלכה. לפיכך, מישחשב כי הויכוח בפרלמנט הבריטי על א“י יסתיים אחרת מכפי שהסתיים, השלה אתעצמו באילוסיות־שוא וקיווה לנסים במקום כזה, שפחות מבכל מקום אחר בעולםאירעו בו נסים בזמן מן הזמנים, והופרעה בו הרוטינה הנוקשה של הנימוסים. גם אילו היתה ההתקפה פי כמה יותר חזקה ויותר עשירה בפתוס ובטמפרמנט, לאהיו בוודאי משתנות ע”י כך המסקנות. יש בנידון זה אנקדוטה נפלאה עלגלדסטון, האישיות המוסרית ביותר בין מנהיגי הפוליטיקה הבריטית, אישתפוס להלך־רוח דתי והוגה ב“בייבל” יומם ולילה. כשענה פעם ליריביו־מתקיפיובפרלמנט, הוא אמר: “הצירים הנכבדים מאד השפיעו עלי בנאומיהם כי אשנה אתדעתי, אבל הם לא השפיעו עלי כי אשנה את הצבעתי”. ההיסטוריה המדינית שלבריטניה במשך מאות שנים מעידה כי כל הערכים הללו שאנו טוענים בשמם, אמתוצדק ויושר, שמירת מוצא־פה ונאמנות להתחייבות, הם רק שחק מאזנים במשקלהאינטרסים המכוונים את הפוליטיקה של ממלכת עולם זו. כשיש מהם טובת הנאהממשית, אזי גם ערכים מוסריים הם ערכים חשובים מאד, אשר לא שוכחים להשתמשבהם ולהכריז עליהם בדבקות רבה; אך כשהם באים בהתנגשות עם טובת־הנאה זו, מיד מפיחים בהם ואינם. ושום דבר אינו מועיל אז, שום הטפה ושום גינוי ושוםכינוי, שום “אלביון הנוכל” ושום הוקעה ל“עמוד הקלון” – אז נהפכים גם אנשיהמוסר בין המדינאים האנגלים ל“אינקויזיטורים גדולים”, ואלה אשר בטרםהגיעו לשלטון היו רכים, ליריים, רודפי־צדק ואובייקטיביים בהערכתם, מעליםעליהם את המסכה הרשמית הקרה והאטומה, כשם שעשה זה מקדונלד בקבלו עליו “אתהאחריות לכל מלה ומלה בגילוי־דעתו של שילס”… ב. שום דבר לא הועיל. לא תנועת המחאה הכבירה של היהדותבעולם, לא דעת־הקהל באנגליה ובאירופה, לא דברי מנהיגים מדיניים חשוביםואנשי שם ולא השפעת חברים במפלגה – כל אלה לא הועילו לשנות אף כחוט השערהאת הפוליטיקה שקבעה הממשלה בספר הלבן האחרון. הבשורות על פירושיםותיקונים אשר צריכים היו להסיר את “אי־ההבנה” “ולהניח את דעת כל הצדדים”, הפכו להיות פרסה נוספת של הדגשת הנאמנות למנדט בלווית שובר של התכחשותבצדה. וצריך להודות, כי ספר לבן זה אינו ניתן גם להתפרש אחרת מכפי שפירשושילס בגילוי הדעת שלו. אפשר לבטל את הספר, אפשר להשיבו חזרה, מתוך הודאהכי זו היתה שגגה שיצאה מלפני השליט, אבל אי־אפשר לומר על תעודת־רשע שזומכתב המלצה, וכל נסיון לעשות כך לא היתה לו תקוה להתקבל באמון וברצינותלא על ידינו אנו ולא על ידי שום איש אובייקטיבי ובלתי משוחד בעולם. אי־ההבנה היחידה שהוסרה בהזדמנות זו היא זאת, שאם היה עוד מי בתוכנו אשרחשב כי כל הענין אינו אלא אינטריגה של הפקידות במשרד המושבות או רוח־רעהויחס עוין לעבודתנו מצד פספילד – נוכח עתה לדעת כי כל הממשלה, על ראשהמיניסטרים שלה, התייצבה שכם אחד מאחורי הקורס הפוליטי החדש הזה, והיאנכונה להגן עליו ולשאת בכל מלוא אחריותו. הבהירות הזאת היא הרבה יותר חשובה בשבילנו מאשר אילו היומשמיעים איזו מלים מעורפלות, משתמעות לשני פנים, שהיו משאירות אותנו הלאהבספקות ובצפית־שוא. עתה הננו יודעים לפחות לאן הרוח נושבת. עתה אין יותראף צל של ספק כי כלה ונחרצה מאת הממשלה הבריטית הנוכחית לא למלאות אתחובת המנדט כפשוטו וכמשמעו, כי אם לסרסו, להלכה ולמעשה, ולפרשו בצורה כזושמתן־הזכויות שבו יהפך לשלילת זכויות וחובת “הסיוע בפועל” למצוותעיכוב בפועל. אין הממשלה רוצה חלילה לכלותנו ולגרשנו מן הארץ. היאאינה חושבת אפילו לעכב לגמרי בעד התפתחותנו ו“לגבש” את הבית הלאומיבתחומיו הנוכחיים. אבל היא רוצה לקצץ קצת את כנפינו, להצר קצת את צעדינו, להנמיך את קומתנו, לרסן את האספירציות הלאומיות והמדיניות שלנו, לנהוגעמנו כמו הקומפרצ׳יקוסים ב“אדם הצוחק” של ויקטור הוגו, לשלול מגופנוומקלסתר פנינו את גידולם והתפתחותם הטבעית, להכניסם בדפוס ולסגלם למידותההולמות לדעתה את האינטרסים האימפּריאליסטיים שלה. אם הכוונה הזאת לא היתה ברורה במידה מספיקה בגוף הספרהלבן, משום שהוא עסק בעיקר בפולמוס, בהכשרת המצע היורידי, כביכול, לבגידה – הרי היא קיבלה עתה תוספת בירור בדבריהם של שילס ומקדונלד. אין כל ספקבדבר, שיש בדבריהם מקצת נסיגה מאותו הטון המשטין והאגרסיבי, שבו חדורהספר הלבן, הבא להציג את המפעל הציוני בארץ לעיני העולם כפגם מוסרי אחד, מכף רגל עד קדקדו. אולם הכוונה נשארה אותה כוונה עצמה, ואף השיטנה נשארהבעינה, אם כי היא נתעטפה במעט דברי חלקות ושבחים. בעצם התכניתהקונסטרוקטיבית, המכריזה על מלוה בן שני מיליונים וחצי, ש“ישמש ראשונהלהושיב מחדש על הקרקע את החקלאים הערביים אשר יתברר כי הם נעשו מחוסריקרקע כתוצאה מרכישת האדמה על ידי המוסדות הציוניים” – בעצם התכנית הזאתהונחה דיבת הנישול כעובדה שאין מהרהרים אחריה והיא עשויה להפריח בעולםבצורה מאיימת את העלילה בדבר מציאות המוני ערביים מנושלים מאדמתם על ידיהמוסדות הציוניים, אשר רחמי הממשלה נכמרו עליהם. וכשהיא מסמיכה לזה תכניתשל התיישבות 10,000משפחות, ה“מכוונת בשורה הראשונה לאותם הערביים מחוסריהקרקע” וכו' וכו', הרי היא מרמזת אפילו על מספרים מבהילים של “קרבנותהציונות”, שגם הגרועים במקטרגי מפעלנו לא העלום על לזות־שפתיהם. איןעינינו צרות בפעולה הכלכלית שהממשלה מתכוונת לעשותה בין הפלחים הערביים. אנחנו איננו בונים את עתידנו בארץ לא על דלדולם הכלכלי ולא על דלדולםהתרבותי של שכנינו; ואילו ניגשה הממשלה באמת וברצינות לפעול דבר־מה להקלתסבל ההמונים הערביים ולהצלתם מהעושק והניצול, שבאים להם גם מידיה היא וגםמידי אותן השדרות בארץ, שהיא נשענת עליהם באוריינטציה הפּוליטית החדשהשלה – היתה פוגשת אצלנו, בלי כל ספק, סיוע מוסרי וחומרי, במידה שידינומגיעות. אבל הארגומנטציה הפוליטית שעליה בנויה התכנית הקונסטרוקטיביתהזאת, מטילה בספק גדול את כנות רצונה של הממשלה, ומעוררת חשד, כי יותרמאשר כוונתה לרפא את פצעי הערביים, כוונתה למחוץ אותנו וליצור באופןמלאכותי כלפי חוץ (להלכה ולא למעשה) בני־חסות, שכאילו היא מצווה להגןעליהם ולהצילם משיני ה“אימפּריאליזמוס” הציוני. אולם יותר מבדברי שילס, החוזר בצורה מרוככת ופושרת במקצתעל כל היסודות “התיאורטיים” של הספר הלבן, על היחס הכמותי של האוכלוסיןהמצויים כיום בארץ, בתורת קריטריון להערכת הענינים והתביעות, על סכנתהעבודה העברית וכו’ וכו’ – יותר מזה מונח העוקץ של הפירושים החדשים הללובדברי ה“פיוס” של מקדונלד. נאמנים עלינו דבריו כי “עיכוב אין פירושוהסתלקות מן המנדט”. אנחנו לא האמנו מעולם כי יש בדעת הממשלה הבריטיתלהסתלק מהמנדט הא“י, לא היום ואף לא במשך המחזור־הגדול הקרוב של הארץמסביב לשמש. אבל אפשר לנו להטיל ספק בדבר, אם ימצא על פני כדור הארץפילולוג אחד אשר יאמר כי “עיכוב” ו”קידום" ו“סיוע” הם פועלים־נרדפים וכיאפשר להביא לידי התאמה את הפונקציות הסותרות שבהם. זו אינה הסתלקות מןהמנדט, כי אם הסתלקות מתוכנו – ועל הסתלקות זו הכריז עתה ראש הממשלההבריטית, דוקא בדבריו המרגיעים הללו ש“עיכוב” אין פירושו בטול. אותנו לא מעניין עתה לדעת בעצם מהי הסיבה שהניעה אתהממשלה הבריטית לאחוז בקורס פוליטי זה. אפשר, הודו. אפשר, שבמחיר־כלב שלמדיניות חנפה כלפי עשרות אפנדים רודפי שררה ו“פעולת הצלה” של מאות פלחיםמ“הנישול” הציוני, היא רוצה לקנות לה את הזכות להמשיך בשיעבודם ובניצולםובנישולם של 325 מליונים הודים. אפשר, שהיא נמלכהבכלל בדעתה, שהדבר אינו כדאי לה; שאין זה עומד בהתאמה לאינטרסיםהאימפּריאליים של בריטניה, כי על צומת הדרכים שלה במזרח הקרוב יתבצר עםהשולט על אמצעי־השפעה פוליטיים בעולם, שיכולים להיות מסוכנים לפעמים לשמההטוב, המתחרה עמה באיניציאטיבה הכלכלית והתרבותית, התר לו אחרי נקודותחדשות, זומם מזימות של חרושת ותעשיה, מגלה מקורות מחיה ונחשב בעיני כלהעולם לנושא החריצות, הארגון והקידמה בארץ הזאת. אפשר שישנן עוד סיבותשאינן ידועות לנו אפילו כדי השערה. איך שיהיה, אין אנו עומדים כיום יותרלפני הדילמה, אם יש אצל הממשלה רצון־טוב או רצון רע; כל הסימנים מוכיחיםכי הרצון הוא רע – והדברים צריכים להיות גלויים וידועים לנו ללאהשליה. ג. מה לעשות? בשני אמצעים אפשר להביא את בריטניה לידי נסיגהמהירה מדרכים פוליטיות נלוזות – בכוח ברוטלי ובטובת־הנאה כלכלית ומדינית. שני האמצעים האלה אינם בידינו. ישנו אמצעי שלישי, שאינו פועל באופן תכוף – זוהי המלחמה הפוליטית בתוך דעת־הקהל באנגליה ובעולם. בשדה־מלחמה זהאי־אפשר להכריע את הקרב מהיום למחר, אבל נוצרים כוחות פּוטנציאליים שאפשרלהטיל אותם בהזדמנות נוחה על כף המאזנים לשם תוספת משקל. בשטח הפוליטי – זוהי הדרך היחידה הפתוחה לפנינו כיום, ואנחנו נמשיך בודאי ללכת בה. אנונמשיך את המלחמה הפוליטית לא במחאות, באשר מחאות פועלות רק בשעה שהןנדירות, בשעה שהן יורדות כרעם ומסבות אליהן את שימת לב העולם, אבל הןחדלות לפעול בשעה שהן נהפכות לשיגרא וללחם חוק. אנחנו מחויבים להמשיך אתהמלחמה הזאת בדרך של פעולת הסברה אינטנסיבית, בעשיית נפשות, ברכישתידידים בעולם הפוליטי, בהסברת הענין שלנו, צדקת שאיפותינו ומעשינו, בחוגים רחבים1 באנגליה, באירופה ובאמריקה, וגםבמזרח וגם בארץ־ישראל עצמה. בין שכנינו, שעמהם אנו חיים ונחיה בארץ זו, וההבנה ההדדית בינינו וביניהם היא התנאי הראשון לאפשרות התפתחותנווהתפתחותם השלוה והחפשית. אנו מחויבים להמשיך במלחמה בצורה תקיפה, בעיקרעל עובדות ממשיות ולא על נוסחאות מופשטות, וכל חוק אשר יבוא לקפח אתזכויותינו, אנו נפגוש בהתקוממותנו הכי נמרצת. מכל זה אין אנו רשאים להניחאת ידנו. אבל ישנה דרך רביעית, שהיא שקולה נגד שלוש הדרכים הקודמות גםיחד, והיא כולה מסורה בידינו אנו, ברצוננו ובכשרוננו – זוהי הפעולההעצמית, העבודה, הבנין, האמצעים, האנשים. אפשר לשער מראש, שעוד פחות מתמול שלשום תהא התביעה הזאתמובנת היום בחוגים הרחבים של התנועה הציונית ושל העם העברי, בכל ערכההמכריע ובכל אזהרתה המחרידה. האכזבה האחרונה שהנחיל לנו הויכוח הא“יבפרלמנט האנגלי, חוֹתה מחדש את גחלי האופוזיציה המדינית, ומאיימת לרכזשוב את כל מתיחות הציבור העברי ומחשבתו מסביב לפעולות־סרק, שאין מהן ישעותנחומין, אבל יש בהן לרפות את הידים ולהטריד אותנו מן האפשרות היחידהלהצלת מפעלנו וקידומו. אנו מתחייבים בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אם לא נצליחלשחרר את התנועה מן הסיוט הזה ולקרבה אל ההבנה הריאלית של המצבותביעותיו. לא לשם הרגעה ולא לשם ניחום־אבלים, אלא לשם האמת המציאותיתולשם החדרת האחריות ההיסטורית, אשר נרדמה ביותר בימי התרגשות ומחאה אלה, עלינו לומר לציונות, לסוכנות ולעם, כי ישנו שדה נרחב בשביל העבודה בארץישראל, למרות כל ההגבלות וזממת העיכובים מצד ממשלת אנגליה. זה יהיה האסוןהגדול ביותר, אם הקרדום אשר הונף יבוא בתוכנו כבעץ רקבון, ואם אנחנו נהיההראשונים אשר נעכב ונגביל את עצמנו, במקום להסיע את המכשולים מהדרך בכוחהמתיחה של המפעל הגדל ומתרחב. האין אנו שומעים היום, כמו פעם “על פיהחירות”, את קול הגורל הקורא אלינו מתוך מבוכת־הימים: “מה תצעק אלי – דבראל בני ישראל ויסעו”! עלית הפועלים ומחוסרי הרכוש מוגבלת לע”ע – אבל עליתבעלי היכולת אינה מוגבלת, והיא מרחיבה באופן טבעי גם את האפשרות של העליההעובדת; ישנה יכולת להגדיל את רכושנו הקרקעי כיום, ותהיה יכולת כזאת גםמחר. אפילו אם הממשלה תבצע את זממת החוקים המגבילים, ישנה גם קרקע מוכנהלהתיישבות וישנם מתיישבים המוכנים לעלות עליה, ישנם עוד כמה וכמה ענפיכלכלה אחרים שאפשר לפתחם ולהרחיבם. וזה אינו ברשותם של הקומפרצייקוסיסהאנגלים לעצב את קלסתר פנינו ההיסטורי, ולא לקבוע מראש את המידות לגידולגופנו ולהתפתחותו. זה מסור בידינו אנו, למרות הכל. אך היכן אנחנו? היכןהאמצעים, היכן התנופה הגדולה? זה יהיה משנה אסון, אם גם כיום ישעה העםבאילוסיות ובתקוות לתמורות פוליטיות תכופות; אם ימשיך את “חול־המועד” הזהשל צפיה, של טלגרמות ושמועות ואמונת־שוא באפשרות של אינטרוונציה מדיניתמועילה מאיזה צד לטובתנו, ובינתים ניתן לימים ולשבועות, לחדשיםולשנים, שיגרו ללא עבודה וללא פעולה, למרבה המהומה והמבוכהבתוכנו… תרצ"א “דחבים” במקור המודפס – הערת פרויקטבן–יהודה. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23027	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23027", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23027, "source_edition": "", "title": "ה\"עיכוב\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
קרן היסוד א. סיום המחזור הראשון של עשר שנים לקרן־היסוד, חל בימיםשלא ירועע ולא ירונן בהם. השעה אינה נתונה לתרועת־יובלות ולצלילי־חג; הצליל היחידי העולה אלינו בשעה זו מתוך היובל הזה, הוא קול פעמון־הסכנה, ההולם ואומר כי יש מודד נאמן אחד לנצחונותיה ולכשלונותיה של הציונות בדרךהגשמתה – זהו כוחו הבונה של העם העברי. שונה מן הקצה אל הקצה הוא הלך־הרוח שאנו שרויים בו עתה, מזה שמילא אותנו באותם הימים שהתכנסה הועידה הציונית הראשונה מאחריהמלחמה והכריזה על קרן־היסוד כמכשיר הכספי המרכזי לבנין א“י. אלה היוהימים שאחרי סן־רימו. שטופי אופטימיות מדינית עמדנו אז לפני האפשרויותהאובייקטיביות, הבלתי מוגבלות כמעט, שנתגלו לפנינו. תכניות רחבות־מידותלעליה ולהתיישבות נתנו מעוף לרצון ולאמונה כי פלא ההגשמה יקום ויבוצעמהר. פחות מכל היינו פנטזיורים בשעה ההיא. אנו לא האמנו בנסים ולא חשבנואף רגע כי במאמר מדיני תרד לנו א”י של מעלה בנויה ומוכנה. היינו דיריאליים להבין ולהעריך את התפקידים הקשים שמטילה עלינו תקופה זו, אבלהאמנו כי בידי העם העברי נמסר המפתח לגורלו, כי ברצונו ובמפעלו תלוי הדברמעתה, אם תשוקת הדורות לחירות ולעצמאות לאומית ומדינית תהפך למציאות אולא. באמונה זו לא שגינו – שגינו רק בהערכת כושר־רוחו של העם להאזיןלתביעה ההיסטורית של השעה ההיא ולהענות לה בכל נפשו ומאודו. עשרים וחמשה מיליון לירות במשך חמש שנים – זו היתה תכניתקרן־היסוד בעת הווסדה. היא לא נועדה להיות קרן של מגביות ההולכות ונשנותבלי הרף, של שליחים ומנגנון פרופסיונלי השׁוֹחק את עצמו אגב רוטינה ובולעלשנים בלתי ספורות את כל האנרגיה הציונית, כי אם מפעל מרוכז, אשר יאצוראת תרומת העם לבנין מולדתו. היא נועדה להיות “הדקלרציה של העם העברי” כהגדרתו של א. ד. גורדון, התשובה השקולה על השנסה המדינית שניתנה לנו, התשובה החותכת והתכופה אשר תהפוך בלי שהיות רבות את “תקיעת־הכף” הפוליטיתלקנין של מציאות. לנו לא היה אז עדיין הנסיון של עשר שנים שבאו אחרי כן, אבל מתוך הרגשה אינטואיטיבית ניחשנו כבר בימים ההם כי הזמן שהועידהההיסטוריה להגשמת מפעלנו איננו בלתי מוגבל, והצלחת מעשינו תלויה במידתתוקפו וכוח־המתיחה הראשון שלו. ידענו כי ישנן זכויות אשר אם אין משתמשיםבהן במלואן הן נפסלות בלינה; כי בקשרי יחסים מדיניים ישנן קוניונקטורותשונות, מעלות ומורידות, ודברים שהיו ברורים בעת נתינתם יכולים לזכותלשבעים ושבעה פירושים לאחר זמן; כי ישנם כוחות מתנגדים ההולכים וגדליםבעיקר על קרקע בור, הפורצים לתוך הריקות שלנו ומתחזקים ביחספּרופּורציונלי לרפיון עמדתנו. אילו הצלחנו להגשים את קרן־היסוד כפישעלתה במחשבה תחילה, כי אז היה מעמדנו המדיני והממשי בארץ נכפל לא רקבכפל אריתמטי פשוט, לפי גודל האמצעים הנוספים שהיו נמצאים בידינו לעבודהולבנין, אלא גם בכפל פּרוגרסיבי, פי תגבורת השימוש הפרודוקטיבי שבהוןמרוכז ועוד פי כמה וכמה גורמים שהיו מבצרים את כוחנו בארץ במידה כזאתשהיינו נמצאים כבר כיום מעבר לכל סכנה של התנקשות מדינית. אבל הפלא הזה לא קם. העם והתנועה עליזי הנצחון המדינישהשיחו את שגיון־נפשם בריזוֹלוּציות חגיגיות, בתפילות־הודיה ובהלל הגדולבבתי־כנסיות ובבתי מדרשות, לא הבינו, או לא רצו להבין, את החובות ואתהאחריות שמטיל עלינו הנצחון הזה. התכניות הגדולות התפוררו לפירורים, קרן־ההגשמה הפכה להיות תקציב שנתי קטן, מתנודד ובלתי בטוח, משוללעל־פי־רוב יכולת לשמש שימוש פרודוקטיבי מלא גם באמצעים שעלה בידיו לרכז. עשרים וחמשת המיליונים במשך חמש שנים, הצטמקו לארבעה מיליונים במשך עשרשנים. גרעון של ארבעים שנות פעולה נערם, איפוא, על קרן־היסוד במשך תקופתעבודתה, מלבד גרעון־הערך של הפעולה הבלתי מרוכזת והבלתי תכניתית. הדברים האלה, המציינים את אשר צריך היה לעשות ולא נעשה, אינם ממעטים, כמובן, את ערך הפעולה שעשתה קרן־היסוד במשך הזמן הזה. לולא פעולה זו, היתה בודאי עמדתנו הרבה יותר דלה וריקה מכפי שהנה כיום. כל אשר נוסף לנו בארץ מאחרי המלחמה, כל הרכוש הזה שבו אנו נשגבים עתה, כלכיבושינו הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, כל זה שמוסיף לנו בטחון ואמונהביציבותו ההיסטורית של מפעלנו, נוצר באופן בלתי אמצעי או בעקיפין על ידיההון הלאומי. זאת היא טעות לחשוב כי אפשר להעריך את מפעלה של קרן־היסודעפ“י סעיפי הפעולה הנקראים על שמה בלבד. גם אותן היצירות שנוצרו בארץבכספים פרטיים או בכספים ציבוריים אחרים, נזונו מן הריזרבות המוסריות שלקה”י, ומהאימוציות שנוצרו על ידה. העליה החלוצית סללה את הדרך גם לעליתאלמנטים אחרים, וההתיישבות בעמק נתנה כוחות דחיפה גם להתישבות בשרוןולאיניציאטיבה הכלכלית בערים. אפילו פיק“א, הבלתי־תלויה והפועלת בארץהרבה שנים מלפני המלחמה והכיבוש הבריטי, הרי תקופת פעולתה האחרונה רתוּקהלתנועה כללית זו שנוצרה על ידי ההון הלאומי. באמת־מידה קטנה ובטימפו שלההיתה קרן־היסוד בבחינת ההון הממלכתי, אשר מלבד מפעליו הבלתי־אמצעיים הואמשמש גם כוח מניע ומקדם של המשק הלאומי כולו. אבל דוקא מזה שפעלה קרן־היסוד בטימפּוֹ האטי שלהובאמצעיה הדלים בערך, אנו יכולים לנחש וללמוד מה היה ביכולתה לפעולבטימפּו יותר מזורז ובאמצעים יותר גדולים. ב”סוד העיבור" של המיסטיקההעברית ישנו מושג בדבר “הילדים שלא נולדו” – פעיית הילדים האלה עולה עתהמתוך מבוכת הימים כקטרוג איום לפני כס ההיסטוריה. ב. מקץ עשר שנים הננו עומדים שוב בפני התחלת מחזור חדשבקורות מפעלנו. ההרווחה הפוליטית של הימים ההם הפכה עתה למצר ולמצוקה. נגד עינינו אינם צוהלים עוד אופקים מבהיקים ואיננו נקראים ללכת לקראתפרספקטיבות רחבות, אלא לפרוץ חומות ולהסיר ערימות ערימות של מכשולים מעלדרכנו. התפקיד הנהו עתה פי כמה יותר קשה והחובות והאחריות יותר גדולות. עתה אין זאת יותר תחושה אינטוּאיטיבית בלבד, כי אם חויה אמפּירית. מאחורינו נסיון של עשר שנים, עשר שנות נפתולים קשים בין הצורך והיכולת, שיצאנו מתוכן מנצחים מעט ומנוצחים הרבה. הסך־הכל הוא: איחוּר של דור שלם. מכאן ואילך הולכת ומתקצרת מידת הזמן, ויום יחשב לשנה ושנה לדור. כברחזרנו ושנינו את הדברים האלה במשך שנת־הנסיון האחרונה, כי המצוקה שבאהלנו איננה רק פרי של כוחות־קטרוג חיצוניים, אלא גם במידה די הגונה פרי שלכוחות־קטרוג פנימיים: אלו הרוחות הרעות שנולדו מן הפגימה שפגמנו בספירתהמפעל והבנין. מה שחסרנו ומה שאנו מחסירים איננו רק חולשה פסיבית, אלאכוח אקטיבי נגדנו. ומה שחסרנו ואנו מחסירים איננו תמיד חסרון שיוכללהמנות – כי אם לעתים קרובות אבידות שאינן חוזרות. היובנו, בשעת מצוקה מדינית זו, הדברים האלה שלא היומובנים בימי ההרווחה? הישמש לנו נסיון של עשר שנים לקח ומוסר לקראתהבאות? לע“ע עוד כבדו האזנים. לע”ע נופלת כל מלה של אמת ואחריות על השטהההומה של האופורטוניזמוס כטיפת מים על ברזל לוהט. ריאקציה מכלה ומגדפת! תסיסה של דחיה ואי־סבלנות: מי זה בא להשתיק את סערת העם ע“י תביעהלישוב־הדעת וע”י הטפה להתנדבות ולמעשים? מי זה מכניס את הדיסוננס הזהבתורת הקטסטרופה, ואומר כי בכל זאת צריך ויש גם אפשרות לעבוד ולבנותבא"י? מקרוב ומרחוק, מכל העברים מנסרים הדברים האלה. וכשם שאז, בימיההרווחה, השיח העם את שגיון נפשו בתפילות הודיה ובריזוֹלוּציות חגיגיות, כך הוא משיח את תוגת־נפשו עתה במרוצת־התחרות של רדיקליזמוס שבעל־פה – ולתביעות השעה לא יאזין ולא יבין. מהי “קרן היסוד” בשעה זו? מלה משעממת, בת־קול מאתמול, שיטה פוליטית שהכזיבה. בזויות־ההפקר של העתונות הציונית הרשמיתוהבלתי־רשמית מצטופפים איזה כרוזים ואיזה דברים שבשיגרא אשר אין איש קוראאותם ולא יושם אליהם לב. בכל אשר ידובר עתה על הפרובלימות הסוערות שלהזמן לא יזכר שמה. היא מוּתקת מן הזרם החשמלי המניע כיום את החושיםהציוניים. גם במוסד העליון של התנועה, בישיבת הועד הפועל הציוני האחרונה, זכתה לאיגנוֹרציה גמורה מכל הצדדים (מלבד שליחי תנועת העבודה וקומץ קטןשל ציונים כלליים אשר לא אבדה מהם עדיין שארית האחריות והשכל הישר) ולאהובאה בחשבון בכל הקומבינציות הפוליטיות־המפלגתיות של התקופה הקרובה. מיזה ישים עתה, בשעה הרת שאלות העומדות ברומו של עולם, לב ל“קטנות”? ואף־על־פי־כן הרי כאן היא נקודת־הקפיצה, וזאת היא השאלההאקטואלית והחיונית ביותר בימים האלה: מה הוא כוחנו הריאלי אשר נוכללנתק בו את עבותות ההגבלות הפוליטיות ולפרוץ את הדרך אל ההגשמה ואל הקמתההוויה המציאותית של העם העברי בארץ־ישראל? בשטח הפוליטי הננו כיום לכלהיותר כוח משפיע, אבל כוח ריאלי איננו לעת עתה; בשטח היצירה והבניןבארץ־ישראל הננו ויכולים להיות כוח ריאלי, אשר יצמיח מתוכו גם את כוחנוהריאלי המדיני. על האמת הזאת אפשר להעמיד עתה את כל תורת הציונות, ובמידהשאנו נתבעים להאיר את עיני הגורמים הפוליטיים באנגליה ובכל העולם להבנתעניננו ולהוקרתו, כך מצווים אנו להאיר את עיני התנועה הציונית והעם העברילהבנת הדרך שבה בלבד יכולים אנו להגיע אל המטרה. בצורה הרבה יותר חריפה מאשר לפני עשר שנים מוצגת לפנינועתה שאלת ההון הלאומי המרוכז, בעל כוח פעולה הולם את תביעת התקופה הזאת. הטימפּו של קרן־היסוד לא יתכן יותר. הטימפּו הזה הורה כשלונות, והוא גוזרעלינו מבפנים גזירות אולי חמורות יותר משיש ביכולתה של הממשלה הבריטיתלגזור עלינו מבחוץ. השאלה איננה איך לצאת מתוך מבוכת הרגע הזה בלבד ואיךלתת תשובה דימונסטרטיבית לזוממי הרעה נגדנו – זאת היא שאלת עתידה שלעבודתנו בכלל, אשר בלי התסבוכת הפוליטית האחרונה ועמה יש לה תוקף שווה, מכריע וקובע את גורל מפעלנו לקראת עשר השנים הבאות, כלומר: את גורלמפעלנו בכלל. אין כוונת הדברים האלה להקדים את גזר־דינה של ההיסטוריה. ישנם, כמובן, בהיסטוריה, גורמים סמויים, בלתי נשקלים ואי־רציונליים, השוללים כל אפשרות של נבואה וגילוי קצי־ימים. אבל ברור, שאם לא נגלה עתהבתוכנו את היכולת הכלכלית ואת הכשרון לפעולה תכופה ומכרעת, תלך עבודתנוהלוך וקשה, ותלכנה האפשרויות האובייקטיביות הלוך והצטמק. זאת היא טעותמסוכנת לחשוב, כי יש בידי איזו הצלחה מדינית לשנות הרבה בפּרוגנוזה זו. ישנם פרוצסים הנמצאים מחוץ לשטח הפוליטי והם מצרים את צעדינו – ואלה הםהמסוכנים ביותר. באשר כוחנו רב בשעה שאנו מעמידים מציאות חיובית מולמזימות שליליות, אבל היתרון הזה פג בשעה שאנו מוצגים מציאות מולמציאות. כשאנו מדברים עתה על “גיוס” לקראת מפעל קונסטרוקטיביגדול ומהיר, אין אנו מעמידים את התביעה הזאת כניגוד לפעולה המדינית, כיאם מציינים בזה את נקודת־השריפה ודורשים שהפעולה המדינית לא תבוא בניגודלה, ולא תסיח את דעתנו ואת דעת התנועה מהמקום שהנהו מקור התקוה הכינאמנה, ויכול להיות גם מקור האכזבה הכי מרה. באשר אם בפעולתנו המדינית לאידוע לנו מראש המאזן האחרון של ריוח והפסד – כאן הוא ידוע לנו ללא כלשארית של ספק. אין אנו יודעים אם אפשר להעמיד עתה את קרן־היסוד עלתכניתה הראשונה והגדולה, מתוך תקוה למימושה. אבל מה שלא עלה בידינו לעשותנוכח פניה הצוהלים של התקוה המשיחית, מוכרח לעלות בידינו נוכח פניההדואגים של “המולדת בסכנה”. תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23028	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23028", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23028, "source_edition": "", "title": "קרן היסוד", "translator_uris": "", "translators": "" }
עדר או עם? א. בעצם הימים האלה שבהם אנו מתאבקים בסבך של פרובלימות, הנוקבות עד תהום גורלה של האומה, נקרה עלינו יום הולדת המאה של יל“ג. איןאף חוט מלאכותי אחד בקשר המחשבתי שבין שתי התקופות הללו, בין זו שנתנהלנו את נעים־זמירות ישראל, הסקפּטי והקפּדן, אשר דימה בנפשו להיותה”אחרון במשוררי ציון" והיה הראשון, ובין זו אשר הפקפקנות רובצת בה שובעל כליות ולב ו“אחרית התקוה” המדומה של כל ההוגים ברוחם הקשה את מחשבתהיאוּש של הזמן, עתידה אולי להיות ראשית של תקופת עדנה והתעודדותחדשה. הסקפּטיציזמוס בכלל הוא חזיון של מעבר מן הרומנטיקה אל המציאות; הוא המתגלה בפנים הזועפים של השלילה, נושא כבר בחובו את עובר החיובוהאמונה, והנהו מבשרו הנאמן של הפוֹזיטיביזמוס הבונה. מה היה יל“ג לבני דורו? ה”רוח השוללת תמיד“, החותה אתגחלי הכפירה בכל פינות החיים והתקוה היהודיים. התקופה הראשונה של חיבתציון ראתה בו מתנגד וזר, מתנכר לנוסח הרשמי של הזמן, איש הניצב תמיד עםהגרזן ביד ומקצץ בנטיעות – והיא לא חלתה ולא הרגישה כי הוא מכלה קוצים מןהכרם ומכשיר את הקרקע לאידיאות החדשות של הרינסנס הלאומי. הוא היה האישאשר שנים רבות לפני אחד העם השמיע את “לא זה הדרך”, בחרוזים הולמיםכהלמות פטישים, מתוך אינטוּאיציה אמתית של חוזה, שהנהו תמיד גם הריאליסטןהיחידי בין בעלי ההזיה והדמיון אשר מסביבו. יותר מכל בני דורו הבין יל”גכי שאלת הגורל של העם העברי אינה ענין של תמורה טונית בלבד, וכי גםשיבת־ציון איננה יכולה להיות דבר הנקנה בלי מחיר גדול, בלי תקוןפגימות־הנפש בעם, בלי השתחררות מסבלות־ירושה רבים ועצומים, בלי קוממיותאנושית, בלי כוח־מתיחה חדש, אשר יוציא את העם מתוך התהו ובהו של בטלנותרוחנית וחומרית ויגרש מתוך העם את רוח ה“עדר”, את הרוח השלילי שבעדר, אתההתרוצצות וההדיפה בצד ובכתף, המונע ממנו כל תקוה לישע ולפורקןאמתי. אולי שלא בצדק רגילים להכתיר את יל“ג כמשוררה של תקופתההשכלה. משורר אמתי איננו לעולם משורר של תקופה אחת ואינו חותם את זמנועפ”י חלוקה מלאכותית של כותבי תולדות הספרות. מה שהיה אצלו בן תקופה אחתכבר צנח ונתכסה במשאון, וכשם ששירי החנופה של גיתה לקרל אוגוסט אינםיכולים להעיב את זהרו של הפייטן הגאון, כך לא יעיבו בודאי חרוזי הגעגועיםלחסדה של מלכות רוסיה את זהרו של יל“ג. אבל “תשוקת הדעת”, שלה שר יל”גבזמנו, לא היה בה מאומה מאותה הרומנטיקה המעורפלת והעקרה של ה“השכלה בתהשמים”. נגד “השכלה” זו ו“משכילים” אלה, היתה נטושה מלחמתו החריפה כלהימים. “תשוקת הדעת” היתה אצלו תשוקה למציאות, לאורחות חיים, לחוויהעממית בריאה, להערכת ענינים ריאלית, מעבר למסגרת הדוגמטית הכובלת את רוחהעם ומשתקת את כוחות ההתפתחות והיצירה שבתוכו. בדמויות אשר העלה מנבכיהעבר וההווה שיקף את פּרובלימות הדורות, האקטואליות תמיד והמשיחות לכלדור את נגעיו. הפסוקים המרים שב“צדקיהו בבית הפקודות” מתגלגלים כרעמיםמעל לראשי כל התקופות ואפשר לאמרם באותו האפקט ממש כלפי דורו של צדקיהו, כלפי דורו של יל“ג וכלפי דורנו אנו. המלחמה בדוֹגמה ובדוֹגמתיות איננהמשתנה בהרבה ע”י כך שפעם היו אלה דוגמות דתיות, שתי שעורים בקדרת המרק שלאליפלט העגלון, והיום הן דוגמות מדיניות או חברתיות. צליל שתי השעוריםהאלה מתהפך עדיין במחננו ומסכסך את נוה של כל משפחת ישראל. גם כיום הזה: שתי שעורים בקדרת האופורטוניזמוס – וכל הרבנים דמתא ו“מורי ההוראה” מפצחים במקהלה: "חָמֵץ, חָמֵץ האוֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה אָסוּר גַם לִמְכּוֹר אוֹתוֹ לַעֲרֵלִים" וכו’ וכויהצורות משתנות, התוכן נשאר – וזהו כבשונה של כל שירהאמתית, אשר בצורות של זמנה היא מביעה את מכאובי כל הזמנים, שמלפניהומאחריה. ב. “אשקא דריספק” לא היה מעולם אגדה ומליצה. הוא היה והנהותמיד האמת הטרגית של חיי העם, אשר הסכין להעמיד הכל על הנוסח הפורמליולקדש בקדושת נצחים דברים שלא היה בהם כל תוכן או שכבר נתרוקנו מכל תּוכןוכוונה. זאת היא פגימת־נפש קשה החוזרת מדור לדור ומתגלה באותותיה הרעיםוהמשחיתים בעיקר בתקופות הכרעה בחיי האומה, כשמסיבות הזמן מציגות אותהלפני פּרובלימות ומעשים שיש עמם אחריות היסטורית. תקופתו של יל"ג לא היתהתקופה כזאת, אז הצטרפו כל החזיונות האלה רק לאי־נחת תרבותית, לסלידת־הנפששל יחידים גלויי־עין ולב, לזעם של חוזים אשר ראו את עמם “בעצם שפלותו” ולא ידעו במה להושיעו. אבל בימי פולמוס בר־כוכבא נחרבה עליהם ביתר, ובימינו אלה, בימי תנועת השחרור המחודשת, נחרבים עליהם מבצרי־השׂגב שלנובכל יום מחדש. “אשקא דריספק”, זהו אותו התסביך הפסיכולוגי עצמו, אשרבימי שקיעת החרות המדינית של העם הוליד בתוכו את המלחמה הפנימית שהצעידהאותו לאבדון; את מלחמת הצדוקים והפרושים, אשר בגלל “שתי שעורים” נעצו חרבבפרוכת ועשו את עם ישראל לשני עמים ויותר; את הכוהנים המפשיעים ואתהשועים המנרגנים; את הקנאה ושנאת־החנם ואת התחרות; את רודפי השררה, אתהמינים והמלשינים, את הצעקנים והסיקריקין, את כל זה אשר נסתיים אחרי כןבליל עברות, שבו הושלך הלפיד הבוער לתוך חלון הזהב של תקות ישראל. וזהואותו התסביך הפסיכולוגי עצמו המחזיר עלינו כיום את גלגל ההיסטוריה כמעטבדיוק נמרץ, המוליד בתוכנו את כל הכוחות המפוררים והמסכסכים ומרבה מבפניםאת המכשולים על דרך גאולת העם ובנינו, יותר משעושים זאת האויבים והצורריםמבחוץ. אנו היינו לעצמנו משענת קנה רצוץ, עוד טרם שהיו לנו כךהאחרים. הכוח היחידי שעם כמונו יכול להשגב בו ולעמוד בפני אילי הברזל שלהצרים, הבצרון הפנימי, הרצון המלוכד, האחריות המשותפת והערבות ההדדית, בוגד בנו בשעות הכי מכריעות. המסיבות והתנאים הם עתה אחרים – אך האיןהמצב בתוכנו כיום כמו בימי מצור ירושלים? אפשר להחזיר ליושנן את תמונותהבלהות על הרקע החדש מבלי לטעות הרבה. איש אוכל בשר רעהו, ואין כוח להחלץמן המצוקה. מי שלח בנו עתה את מארת הרביזיוניזמוס, שאין בו אף שמץ שלמחשבה חיובית ואף ניצוץ של כוח בונה, הנזון רק מן השנאה והקנאה, מהנקמהומרדיפת השררה, השמח על כל כשלון ומגביר אונים עם כל מחיתה חדשה, הדוגלבתורת הקטסטרופה ומשסה את העם להעלות באש את שארית האמברים של בר אשר לו, למען יגבר הרעב ותגדל המרירות וכו' וכו'? האין אלה אותם הבריונים מאזששכחו כבר את מטרת המלחמה ואת תכליתה, ותעתועי המלחמה בלבד היו להםלמטרה? מבחוץ ניטש הצר, ובפנים מרקדים כל שטני השאול. מי המם כהאת מחננו ופילג את לשוננו עד אשר איש אינו מבין יותר לא רק את שפת רעהוכי אם גם את מוצאי־שפתיו הוא? איך מקונן יל“ג: “אהה, שוד ושבר!” מכסימליזמוס ומינימליזמוס, גבורי שפתים ורפויי־רצון, מנופפי־דגליםומקפלי־דגלים ו”מלאה הארץ להקות נביאים, פושטים ערומים, הוזים ומביעים, רודפי קדים, רועי רוח ונשיאים" – ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויכוון את לבוואת לב העם אל מעשה ההצלה. מבחוץ ניטש הצר, ומבפנים חוגגת הדימגוגיה אתנצחונותיה המזהירים על השכל הישר ועל האחריות הלאומית. פרובלימות הגורלהקשות ביותר של העם הפכו להיות ענין של רודפי סנסציה ויושבי־קרנותפוליטיים, של הולכי רכיל ומטילי מרה, של מפיצי דיבות ושל אנשים העושיםספקולציה נמבזה על קוניונקטורות פוליטיות פנימיות. “סיקריקין” בלי מאכלתתחת מדיהם, אבל עם צדיה בעיניהם, ששים אלי גיל להרבות את המהומה והמבוכה, לשסות ולסכסך, לצעוק “בגידה” ערב ובוקר וצהרים, להטיל חשדות ולהפיח מדניםולהתחמם לאורה של הדליקה שנפלה בתוכנו, וכמו העכבישים, באגדה העממית עלשריפת בית־המקדש, הם מוסיפים על הבערה את האש שבפיהם. ואיש אין אשר יטהשכם, אשר יאזין לצו השעה, אשר יחוש את הסכנה האורבת לנו, אם על מזימותההשתקה מבחוץ נענה בשיתוק כוחנו הפנימי וניתן שישתלט בתוכנו הדיפיטיזמוס, המחריש את אזני עצמו ואת אזני אחרים בצעקה על “ציונות גדולה” ועלתקיפות מדינית. מבחוץ נטש הצר ומבפנים לא רק שאין אנו מבצרים את החומותומגביהים את סוללות־ההגנה, אלא פורצים בהן פרצים אחרי פרצים ופותחים אתהמבואות לאויב. הישוב הא“י, אשר אמרנו כי זהו הכוח הלאומי היחידי המגובשכיום בישראל, כי זהו חלוץ הציונות המתגשמת והמולדת הנבנית, הקרוב יותרלהבנה הריאלית של המצב, והוא ישמש לנו, בימי המבוכה הכללית האלה, משעןנאמן עיקרי בארגון וגיוס העם לקראת המפעל הקונסטרוקטיבי הנכסף – ישוב זהעצמו הנהו מפורר ומבולבל עד שאי־אפשר לקרב בו עצם אל עצם. במקום לשמשדוגמא ומופת לעם כולו בארגונו, בפעולת בצרונו, בהרגשת אחריותו, הוא משמשלע”ע מופת בדיזאורגניזציה ובדימורליזציה שלו. קוריות של ספרדים, קוריותשל תימנים, קוריות של אכרים, כנופיות כנופיות סוררות, שכל אחת רואה אתעצמה כנפש במאזני הישוב, שלרגלי כל אחת צריך לכרוע ברך, להתחנן ולבקשרחמים שלא תבגוד, שתואיל בחסדה הרב להצטרף לכנסת־ישראל המתאבקת על קיומהועל עתידה, וכל אחת עומדת על המקח, מחליפה את משכורתה עשרת מונים ויושבתאחוריה אל ההיכל ופניה אל הדלת – כך, “לא עם, לא עדה – רק עדר!…” אכריםבעלי מטעים, אשר בזכות המאמץ הלאומי של העם והתנועה הציונית הגיעו לעושרולמנוחה ונחלה על אדמת א“י, סוגרים – בעצם שעת החרום הזאת, בשעה שאנומתווכחים על במת העולם עם ממלכת־העולם הבריטית על כוח הקליטה של הארץ ועלזכותה של העבודה העברית – את משקיהם בפני הפועל היהודי, יוצרים חוסרעבודה מלאכותי, רוצים לנצל את האחריות הלאומית של הפועל העברי כדי לקפחאת שכרו הדל, גורמים בגאוות לבם ובגסותם לפרובוקציה פנימית ונותנים אתהנשק הנכסף בידי צוררי מפעלנו בארץ ובחו”ל, שבו הם זוממיםלהחניקנו. מבחוץ ניטש הצר ומבפנים פרצות במקום ביצרון. גם על מחננואנו, היחידי אולי הנאמן והנושא במלוא חרדת השעה הזאת בציונות ובעם, לאפסחה המבוכה. תנועת הנוער החלוצית, אשר אמרנו כי בשעה הזאת היא תעמוד שכםאחד, חמושה בכוחות הנעורים ובפתוס החלוצי שלה, תהא נושאת בעם את האידיאהשל הגשמה עצמית תכופה, תדריך את מנוחתו, תעורר ותניע אותו לפעולותולמעשים – מפולגה. שתי שעורים בקדרה. “הוי שעורה מוראה, הוי גרעין ארור, איזה הדרך נפלת בפארור?” טובים ובני טובים, שהם עצמם או אחיהם בני גילםשברו תמול את ראשם בפלפול של הסוגיא “תקפו כהן”, משברים את ראשם כיום, באותה דרך עקרה עצמה, ב“דיאלקטיקה מרכסיסטית”, מנחשים באֵטפּות, תובעים “מלחמת מעמדות תקיפה”, מנערים פנציאות משרווליהם ומגדירים את עצמםכיחידים בציבור הפועלים ה“פשרני”, שנגלתה להם האמת השלמה בדרך אל המהפכההסוציאלית בא"י… מפולגות גם המפלגות המבוגרות, כל אחת דוגרת על הריחיםהריקים של הנוסח, מבלי יכולת לגשר את ה“תהום” המדומה. ואף בא“י ישנםדייגים זריזים בתוך המחנה העושים ספּקולציה על מבוכת הזמן ופורשים אתמכמרותיהם במים הדלוחים. תורת המשברים והקטסטרופות שדוגלים בההרביזיוניסטים מימין, מצאו להם נושאים מקבילים אצל פועלי־ציון שמאל, משמאל. נתקרבו הלבבות, הם מסייעים אפילו זה לזה במלחמתם נגד ה”פשרנותהבוגדת" ומוציאים אחד אצל השני מן העתונות את הצימוקים של הדלטוריה, השקרים והדיבות, המכוונים להטיל זוהמא בתנועת הפועלים המאורגנתובמנהיגיה. לשתי הכנופיות הללו ישנן תיאוריות מוכנות, ברורות ופשוטות, אלה ואלה ראו את הכל מראש והם יודעים כבר גם את האחרית; אין דרך אחרת אלאלהגדיל את המהומה ולהגביר את המרירות. בזה אפשר תמיד להרויח דבר מה: רד, רדו! קונגרס תכוף, ועידת־הסתדרות תכופה! אתם פשטתם את הרגלי – והם אתהרגל לא פשטו – הם פשטו את הראש. אבל, אהה, גם במחנה המלוכד הגדול והאחראי, אין התלכדותהמחשבה שלמה כפי גודל האחריות ההיסטורית המוטלת עלינו בשעה הזאת, וכמידתהתוקף הדרוש כדי להפסיק את מחול השטנים הזה. אופורטוניזמוס סמוי ופסיביהמכרסם פה ושם בקצוות, מחליש את כוחה ואת תוקפה המוסרי של תנועתנו, הקרויה כיום להיות המדריכה והמכוונת את דרכו המדינית והישובית של מפעלההגשמה. דעת, דעת, דעת, מעבר להסתבכות רגעית, מעבר לעליות וירידותבהלך־הרוח, מעבר לספקות ולקשיים חולפים, דעת לפני מה אנו עומדים, לאן אנוהולכים ומה עלינו לעשות – – זו היתה הסגולה היקרה ביותר שציינה תמיד אתתנועת הפועלים בא"י, אף על פי שהיא היתה לא במעט תנועת הרגש, ולא בושהבמניעי הנפש הסנטימנטליים שהיו אור לרגליה. יותר מתמיד דרושה לנו הדעתהזאת כיום הזה, כשהננו ניצבים, פגועים ונעלבים ברגשותינו העמוקים ביותר, בשעת מפנה של גורלנו ההיסטורי. היא מצווה עלינו הערכה עצמית שקולהוהערכה שקולה של הכוחות, התנאים והגורמים אשר בתוכם, עמם וגם נגדם, עלינולהמשיך ולהתמיד ולהגדיל ולהרחיב את עבודתנו. היה זמן שתנועת העבודההחלוצית היתה נחשבת כחולמת וכבלתי ריאלית בין המון הציונים הפכחיםוהריאליים, ולא איכפת כלל וכלל אם טרופי־המניות ומשתוללי ההזיות החולניותיראו אותה כיום פּיכחת וריאלית בהכרתה. כי יש דרך מוצא אחד מבין המצרים – זוהי “האוטואֵמנציפּציה”, זו המלה הישנה החדשה שמובנה הנכון היא: פעולהעצמית לביצורה והרחבתה של עמדתנו הריאלית בא"י. זהו חלום הציונות הגדולה, בהקיץ! ג. בשירו של יל“ג לכבוד בעל המחברת “אוֹטוֹאֵמנציפּציה” ניתן ביטוי לסקפּטיציזמוס של הזמן: למי אתה אומר כי יגאל את עצמו? הן “עדר עדר לבדו, צאן אובדות הננו!”. הביטוי היה מלא וקולע. אי־אפשר היהלחשוב בזמן ההוא, כי שריקת אמונה אחת תקבץ את הצאן הנידחות ותנהל אותןלקראת קוממיות לאומית. אבל חמשים שנה בערך שעברו מאז ועד היום חוללודבר־מה בחיי העם. הדרך לאוטואֵמנציפּציה התאמתה עד גמירא במחזורהיובל הראשון. האמנציפּציה עצמה עוד טרם התאמתה. כיום הזה, אחרי חמשיםשנה של תנועת השחרור העברית, הננו עומדים על סף מחזור שני, מחזורההגשמה, ושוב הננו מלאים ספקות כרימון. אפשר, בלי ספק, לקרוא עתה את “עדר אדני” ולא להשתומם אם ימצא כתוב מתחתיו ר”ח כסלו תרצ“א, במקום “ר”חחשון תרמ”ג“. שאלת ה”עדר והעם" נעשתה שוב אקטואלית, בוערת כמעט. המבוכהוההסתכסכות האיומה, שהציפו כיום את העם, הציונות והישוב, אינן מגלותמקורות של אמונה ותקוות מעודדות. כך בודאי לא נלך הלאה. על המוראותהפנימיים של התקופה הזאת ולמראה כל השגעון הזה מסביב, צווחת רוח־הקודשבלשונו של יל"ג: “היעמוד גוי כזה תחת השמים?” אבל בידינו מסור הדבר להפוךגם את הסקפּטיציזמוס הזה לתקופת מעבר קצרה, שבמהרה תבוא במקומה תקופהאחרת שיש עמה ישע ותנחומים. תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23029	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23029", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23029, "source_edition": "", "title": "עדר או עם?", "translator_uris": "", "translators": "" }
"זר לא יבין את זאת" מקצת מדבריו של בריילספורד באסיפה הפומבית של מפלגתפועלי א“י, וגם כמה הנחות ועצות שהשמיע לנו בשיחות יותר מצומצמות, עוררובנו מחדש את הספק אם אנו התקדמנו במידה הדרושה בהסברת עניננו ושאיפותינו. לא רק למתנגדים ולרחוקים, אלא גם לידידים ולקרובים מבני עמים זרים. לנואין ספק בדבר, כי ה. נ. בריילספורד, שהיה אורחה של הסתדרות העובדיםהעבריים בא”י במשך שבוע ימים, הנהו ידיד נאמן וגלוי למפעלנו ולתנועתנו. עוד בטרם היתה לו עבודתנו ל“מראה עינים” עם בואו לארץ, היתה היא לו “הלךנפש”, ובין תופשי־העט האנגלים שהשמיעו את דבריהם בקשר עם שאלת א"י בשנההאחרונה, היה הוא היחידי כמעט, שמלבד חדירה אינטוּאיטיבית והבנה מעמיקהבפרובלימה שלנו, גילה גם יחס אנושי חם ולבבי לשאיפת שחרורו ובנינו של העםהעברי במולדתו. קשרי הידידות האלה בודאי התחזקו עוד אחרי פגישתו פנים אלפנים עמנו ועם יצירתנו. לעיניו נגלו כמציאות ממשית הדברים שראה אותםמקודם רק בחזון ובדמיון וידע על אודותם רק מפי הקריאה והשמיעה, וגםלעינינו אנו נתגלה בריילספורד האיש, עם הכרת הפנים האנושית הטובה, שאיןבהם מאומה מאותו חוטר הגאווה שהננו רגילים לפגוש בבני הגזע האנגלי – שאומרים פשטות ורצון אמתי להאזין, ללמוד ולהבין ולדון על הענינים מתוךיושר לבב. ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים לומר בשום אופן כי בשיחותהמשותפות, הפומביות והאינטימיות, שררה הבנה הדדית שלמה. גם בפגישתנו עםבריילספורד נשנה אותו החזיון, שאנו נפגשים בו לעתים קרובות מאד במגע שלנועם גורמים ואנשים שונים בעולם הסוציאליסטי ובחוגים המתקדמים של המעמדותהאחרים: עד נקודה ידועה אפשר לנו בלי קושי להסיר את החיץ החוצץ בעד הבנתעניננו, במקום שאין משפטים קדומים, יחם של איבה או חשבון פוליטי עויןמראש – אבל מנקודה זו ואילך מתחיל הענין שלנו להיות מסובך ובלתי מובן, ולפרקים אפילו מופרך ומוקשה, גם בעיני אנשים נקיי־דעת ותמימי־מחשבה. יותרמכולם יכול אולי ללמד אותנו בריילספורד כי אי־ההבנה הזאת איננה תמיד פרישל זדון ועקשות־לב אנטישמית, אלא המקרה שלנו הוא כנראה כזה שעוד לא נקלטבשלמותו בתוך מערכת המושגים הסוציאולוגיים והפוליטיים, שמהם מורכבת מחשבתהעולם בתקופה זו. בדברי השבח והתהילה על יצירתנו בארץ, שהשמיע באזנינובריילספורד, אין בודאי אף שמץ של חנופה ושל אדיבות חיצונית. הוא הדיןבדברי התהילה וההתפעלות שמפזרים לנו אנשים רבים אחרים, שבאים במגע קרובאו ישר עם מפעלנו. אולי הרבה יותר משיודעים אנחנו להעריך ולהקיף את גודלהמפעל הזה, יודעים להעריך אותו אנשים מן החוץ. הראיה שלהם היא אחרת, יותראובייקטיבית ולפיכך במקרים רבים גם יותר נכונה מזו שלנו, שהננו מטפליםבשפיר ושליה ואיננו מסוגלים לראות את הדבר מתוך דיסטנץ של מסתכל. זהוהחלק הריאלי של מעשנו, המובן ביותר והמדבר לעין וללב, וכל המחונןבקצת שאר־רוח, רואה בו לא רק את הכיבוש הכלכלי, אלא גם את האידיאההתרבותית, את האידיאה הסוציאלית, או מנחש מתוכו את התעודה של אורלגויים, מעשה־רב הראוי לסימפּטיה רחבה, וכדאי לעודדו ולסעדו. אבל כי זאתהיא סובּסטנציה של חיים לכל העם העברי כולו, כי זאת היא תקות־עם אחרונה, כי כאן באה לידי הכרעה שאלת להיות או לחדול של עם בן ששה עשר מיליונים, כי זה ראשית הסיום של טרגדיה היסטורית גדולה, השקולה נגד כל סוג שלפרשנות משפטית והתחייבות פורמלית ונגד כל בחינה מדינית שגורה – את זאת לאיבין איש זר, אשר הפּרובלימה היהודית בעולם ותנועת השחרור שלנו אינןבשבילו חויות בלתי־אמצעיות. את זה אינו מבין לא בריילספורד ולא ונדרוילדהוחברים קרובים אחרים בתנועה הסוציאליסטית ולא פרופ' רפרד ולא פרופ' מרטיןודומיהם בתוך האינטליגנציה האירופּית המתקדמת, ואת זאת אינם מבינים גםאלה מאנשי־המדינה באנגליה ובפוֹרוּם הפוליטי הבין־לאומי, המתייחסים, בדרךכלל, בחיוב ובאהדה לתנועתנו ולמעשה אשר אנו עושים. אילו היינו בולגרים, אילו היינו קוצו־ולכים או סלובקים, היושבים בארצם, וארצם משועבדת לשלטון זר, היתה שאיפת השחרור שלנו מובנתבלי כל נימוקים נוספים, בלי תעודה תרבותית וסוציאלית מיוחדת, בלי בקשתזכויות היסטוריות רחוקות. היא היתה מובנת כפשוטה, כשם שהיה מובן היטבבעולם דבר שחרורה של בולגריה בשעתה, כשם שהיו מובנים רק לפני שנים מעטותבערך שחרורם של צ׳כוסלובקיה, של ליטא, לטביה, אסטלנדיה וכדומה, וכשם שבכלשעת תמורה היסטורית חדשה יכול להיות מובן מאליו דבר שחרורם שלהאוקראינים, הרוסים־הלבנים ודומיהם – אם כי השינויים אשר חלו ואשר יחולוע"י שחרור זה אינם נוגעים לשרשי חייהם של העמים האלה במידה שזה נוגעאצלנו, ואם כי המשוחררים הללו לא יהיו בודאי “אור לגויים” ואף לא יקלו עלפתרון הפרובלימות הפוליטיות בעולם אלא אפשר שיסבכו אותן יותר. המחשבה האירופּית מכירה עד היום רק נוסחא אחת של תנועהלאומית: עם וארץ נכבשים ע“י שלטון זר, ועם וארץ משתחררים משלטון זר. לעתים קרובות אין תמורת־גורל זו מכניסה אפילו שינויים יסודיים בחיי העם, נקודת הכובד מונחת בעיקר בביטוי הפורמלי: על המצודה מתרומם דגל הכובש, אוהוא יורד ובמקומו עולה דגל העם החפשי. כאן הפּרובלימה היא פשוטה, בלתימורכבת, התמורה אינה חלה באוכלוסין של הארץ, אלא בשכבה העליונה שלהשלטון. אלה הם דברים שאינם מוכרחים להיות נחתכים תמיד ע”י מרידה לאומית, ובקוניונקטורה פוליטית ידועה אפשר לשחרר עשרות עמים וארצות בשרטוט קולמוסאחד, כשם שהיה הדבר עם מוצאי המלחמה העולמית. אבל הפּרובלימה שלנו היאיחידה במינה לא רק בתולדות התנועות הלאומיות בעולם אלא בהיסטוריה האנושיתבכלל: ההיסטוריה אינה יודעת, מלבדנו, עם בלי אדמת מולדת; היא אינה יודעתמהפכה כזאת בתורת קופּרניקוס: עם המקבץ ושואף לקבץ את פזוריו מחמשת חלקיהתבל והולך מן ה־x אל המרכז, בשעה שדרך כל העמיםהיא להיפך, מן המרכז אל ה־x; היא יודעת נדידותעמים, מחנות של כובשים אשר שטפו ועלו כנחלים פורצים על ארצות לא להם, שדדו, רצחו, החריבו תרבויות של דורות, אבל היא אינה יודעת עם שב אלמולדתו, שניתק ממנה לפני דורות רבים, שב לא במלחמה ולא בשאיפה של שלטוןוהשתלטות על עמים זרים, בא במעדר על השכם במקום קשת וחצים ורובים, טרקטור לחרישה במקום אילי־ברזל וטנקים להריסה; היא יודעת הגירת המוניאנשים וחלקי עמים שלמים מארצות של לחץ כלכלי אל ארצות של הרווחה כלכלית, היא יודעת בהולי־זהב, מחפשי אלדוֹרדוּ, להוטים אחרי שטחי אדמה פורייםורחבי ידים, אחרי שדות מרעה שאין להם גבול, אחרי אוצרות טבע המעשירים אתבעליהם, אחרי עבדים וכוחות עבודה זולים, אבל היא אינה יודעת “עליה” לארץשוממה וצחיחה, שמשקיעים בה הון ועמל אין קץ, כדי להוציא ממנה אחר כך לחםעוני. לא, זאת איננה תמיד ערלת־לב של אויבים וזדים, כשאנונפגשים באי־הבנה זו. בשעה שדיבר בריילספורד את מחצית דבריו האחרוניםבבית־העם בתל־אביב וחזר כמעט מלה במלה על פסקאות שמשמיע באזנינו לעתים כהקרובות “הניר איסט”, על זה שהפתרון במצב הנוכחי צריך להיות ש“התנועההציונית אשר התמסרה עד עכשיו ליצירה עצמית של ישוב עברי תתכונן מעתהלתעודה יותר קשה – לפיתוח לאומיות ארץ־ ישראלית משותפת”; כשרמז לנו שזמןרב לא תרצה אנגליה להגן עלינו עוד בכוח הצבא שלה; כשהטיל עלינו את התעודההקדושה לשאת את לפיד האור של הסוציאליסמוס לתוך העם הערבי; וכשיעץ לנואחרי כן, במסיבה יותר אינטימית, לחדול להביט אל היהודים בפולין ולראות אתעצמנו כבני הלאום הארץ־ישראלי המשותף – הרהרו רבים מאתנו בלבם כי טובשאלפי אזני חברים שמעו וישמעו את הדברים האלה, למען ידעו ויבינו את קשיהפּרובלימה שלנו. אנו מתמרמרים לעתים קרובות וחורקים שנים וחושבים כיבהטחת דברים ובבקשת כינויים חריפים אנו פורצים איזו פרצות בחומת אי־ההבנההזאת, ואיננו מרגישים כי הננו דומים בשעה זו לאיש המדבר אל זולתו בשפהזרה בלתי ידועה לו והוא מתמרמר וזועם ומקלל על אשר הלז איננומבינו. המקרה שלנו נמצא, כאמור, מחוץ לשדה הראיה של המחשבההאירופית, מחוץ להשגות הפוליטיות השגורות, מחוץ לצומת־הפּרובלימותהמרעידות את המצפון האקטואלי של העולם הפּרוגרסיבי – וכיצד להכניסו לתוךשדה־ראיה זה, איך לקרבו אל ההשגות המקובלות ואיך לחברו אלצומת־הפּרובלימות הללו, זוהי השאלה הכי קשה אולי בעבודתנו הפּוליטית. אנואומרים: נגולל את פרשת הפרובלימה היהודית לעיני העולם. אבל כיצד עושיםזאת, איך מסבירים לאיש שלא ידע רעב מימיו את נפש הרעב? הסימנים הגלוייםשל “צרת היהודים” מובנים עוד באיזו מידה שהיא. אין כיום איש פרוגרסיביבעולם שלא יגנה את האנטישמיות כחרפה אנושית, שלא יחשוב את עלילת־הדםלטירוף־דעת, שלא יתפלץ על זה שיש עוד מקום בתקופה הנוכחית לחזיון מבישואיום כמו פרעות, שלא יראה כמושכל ראשון את החובה להגן ולשמור על כיבושיהאמנציפציה של היהודים מהמאה התשע־עשרה ועל שיווי־זכויותיהם האזרחיות. אבל כיצד משתקפת “הפרובלימה היהודית” הגדולה הזאת, שאנו מסיקים ממנה אתמסקנותינו בנוגע לשיבת ציון ובנין המולדת, אפילו בעיני הטובים והידידיםשבמחנה הסוציאליסטי והעולם המתקדם? פּנורמה נפלאה! יהודים בכל מקוםבעולם; תופסים בכל מקום עמדות כלכליות חשובות; שליטים כמעט בעולם הרוח; מגיעים למשרות המדיניות העליונות בממלכות הכי כבירות, מיניסטרים, ראשימיניסטרים, משנים־למלך, רק הכסא יגדל מהם; נותנים את המוחות הטובים ביותרלתנועה הסוציאליסטית, את הכוחות המארגנים הראשיים של תנועת המהפכה; יושבים ראשונה בממלכת האמנות, העתונות והספרות; אכן יש גם עוני ומצוקהכלכלית, אבל עוני יש בכל מקום ואצל כל העמים; שני מיליון וחצי מחוסריעבודה באנגליה, יותר משלושה מיליון בגרמניה, חמשה או ששה באמריקה; יש גםנרדפים ומצוקים בכל העמים וזה ימצא לו פתרון עם פתרון השאלה הסוציאליתהכללית; מלבד זה הרי הכל בסדר, הכל עולה כפורחת; אין אדמה תחת כפותהרגלים? להיפך במקום כברת־אדמה אחת מלוא כל העולם, במקום נוף משעמם שליער ססגוניות של מרחביה. אם רוצים היהודים ליצור לעצמם בא“י מרכז לאומיקטן, מקום נוסף לאימיגרציה קטנה, איזו לבורטוריה בשביל התעודה המוסריתוהתרבותית שלהם בעולם – מה טוב ומה נעים, כדאי לסייע לזה, אך במידה שאיןזה פוגם בפרינציפים הדימוקרטיים של אירופה ואינו יוצר זיזים שאפשר להתקלבהם ואינו מהווה קושי פוליטי למי שהוא… כך בערך. כך בערך, בלי שמץ של הכרה או הרגשה שזה יכוללפגוע במשהו ברגשותינו, משתקף הדבר גם במחשבתו של בריילספורד, הידידהנאמן, הפובליציסטן הנבון והנמרץ, הלוחם על ה” ”Socialism for to־day“, המתקומם נגד כל עוולועיוות־דין, זה שמכיר גם את מצב היהודים בגולה באופן בלתי אמצעי; שהיהבפולין, ברוסיה, בליטא וראה את מצוקות בני־ישראל עין בעין; שמאמיןבאידיאליזם שלנו, מעריץ את עבודתנו, חושב, כמונו, את הספר הלבן לבגידהומבטיח לנו להעמיד את עצמו לשירות מלחמתנו נגד המזימות של הממשלה הבוגדת. את המלה הפשוטה מאד “אנו רוצים במולדת” לא הבין גם הוא עד גמירא; לתוךהטרגיות העמוקה של גורלנו ההיסטורי לא חדר, את פרפורי חיי העם, המתאבק עםסכנת כליונו הכלכלי והרוחני בכל מקום בעולם לא תפש, ואת זכותנו ואתשאיפתנו להיות עם יוצר על אדמתו, להיות קודם כל אור לעצמנו בטרם נהיה אורלאחרים, לא השיג. לא מפני קוצר המשיג אלא מפני זרות המושג. אין לנו כל ספק בדבר שהמגע האישי עם בריילספורדושיחותינו עמו, הבהירו לו הרבה דברים וקירבו אותו ליתר הבנה בשאלותינוועניננו. גם מסיבת־הפרידה אחרי נאומו בבית־העם היתה עשויה להקל עליו אתהתיקון בכמה הנחות שהביע אותן בנאום זה. ואף־על־פי־כן יש ספק בדבר אם כברנתברר לו הכל. אבל בריילספורד אינו אלא משל, משל חותך, שיש בו כדי לפקוחאת עינינו במקצת גם על המסיבות הפסיכולוגיות של המצב שבו אנו נתונים. ישהרבה זדון ושנאת־ישראל בעולם, אבל זאת היא אונאה עצמית מסוכנת אם רוציםלתלות בזה את הקושי שאנו פוגשים על דרכנו. לא נכון אפילו לזקוף אתההתעללות בנו מצד האימפּריאליזם הבריטי על חשבונה של האנטישמיות העלובה, כי הרי אימפריאליזם זה, בשעה שהוא זקוק לכך, אינו בוש להתעלל באכזריותרבה גם באחים לגזע הארי ובנוצרים טהורים (אירלנד), ועל אחת כמה וכמה שאיןאנו יכולים לבאר בפליטת־לשון זו את החזיונות של חוסר הבנה מספיקה לעניננובחוגים הסוציאליסטיים והפרוגרסיביים. הדבר שהנהו כה פשוט וכה מובן לנו, אינו בכל זאת פשוט ומובן בעיני אחרים, וחובתנו ותפקידנו הם לקרב אותו אלהבנתם במידה האפשרית. זהו תפקיד קשה מאד. במשך השנה האחרונה הצלחנו בכלזאת להכניס יתר בהירות במוחות רבים מהגורמים הפוליטיים באנגליה ומחוצהלה, בהערכת הפרובלימה שלנו ובהבנתה. המצב בנידון זה הוא כיום הרבה יותרטוב משהיה לפני שנה. אבל זה אינו מספיק. דרושה עבודה מתמדת וסבלנית, דרושים ביאורים יסודיים, דרוש סמינריון עולמי להסברה אלמנטרית של השאלההטרגית שאנו מתאבקים עמה ושל פתרונה הטבעי. אך כמו בכל סבך הפרובלימותשאנו נתונים בו, כך גם כאן היתה ותהיה תמיד המציאות הריאלית שלנו בארץההסברה הכי קולעת והכי נאמנה. תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23030	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23030", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23030, "source_edition": "", "title": "\"זר לא יבין את זאת\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
דם ברית באחד במאי 1921 אירעו בא"ימאורעות הדמים הראשונים, שהיה להם היקף ארצי מאורגן ושבהם הוצתה בפעםהראשונה אש השטן של מחשבת השמדה כללית כלפי הישוב והיצירה העברית בארץ. הם התחילו ביפו, נתפשטו בו בזמן על מושבות יהודה והשומרון. בהם נספו יותרמארבע עשרות נפשות יקרות. בתוכן י. ח. ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור – אבידות שלא ספדנו עליהן כספוד על היחיד, באשר גורל הימים ההם השווה גדולכקטן, ידועי־שם והחלל האלמוני, זקן ונער, אזרחים מדורות, ילידי הארץ, ופרחי חלוצים שמצאו את מותם האכזרי בבית־העולים, במקום שדרכה רגלם ראשונהעל אדמת א"י. לא הרבינו להשתמש בימים ההם במלת “פרעות”. לא משוםשרצינו להקל בהערכת מעשי הפורעים, אלא משום שלא רצינו לצרף את החוטהזה ליריעת העלבון של הגלות הישראלית, משום שלא רצינו, וגם לא היה נכוןמבחינה אובייקטיבית, להכנס לתוך הקטגוריה של אלה אשר “אין טעם למותם כשםשאין טעם לחייהם” ולהגדיר את עמדתנו בארץ הזאת כעלובי־עולם משוללי שכרלפעלם ושילומים לקרבנם. המתנפלים לא מצאו את הישוב העברי במרתפים ובעליתהגגות, לא בבושת הפקר ובמנוסת־עכברים. בחזית הגנה מרותקת ובעמידה של כבודעל נפשו ורכושו התייצב הישוב הזה, מעטים נגד רבים, נלחם בתעצומות־נפשובמסירות נפש והדף אחורנית את היד הרוצחת והמתנקשת. הדם היהודי אשר נשפךאז היה לנו מקור של צער רב ויגון קודר, אבל לא העטה עלינו חרפה; הוא לארופף את אמונתנו ולא השפיל את רוחנו; הוא הפך להיות לדם־ברית, אשר אימץאת קשרינו עם הארץ הזאת, הבשיל בתוכנו רצון הגשמה יותר תקיף וחישל אותנולקראת גורלנו ההיסטורי. ההרגשה של מוכי־פרעות לא היתה עמנו, לא אותו הטעם הטפלשל “שברי־חרש ועצב נפוץ” ולא אותה אזלת־היד וחמת אין־אונים. “כפלים עמול, כפלים יצור” – זו היתה קריאת העידוד אשר מילאה את נפשנו בימי היותנוכואבים ואוננים. מתוך ישיבת־האבל הדוממה, על קבר האחים הגדול, נצנצולעינינו על אופק הים ראשי התרנים של שבי הגולה. את אשר נדרנו בשעה ההיאקיימנו, קיים העם. אמרנו: במקום האחד שנפל יבואו אלפים – והם באו. הם באולמרות שערי הארץ הסגורים, למרות הגזירות על העליה, למרות הפרס הפוליטישכאילו קיבלו הפורעים. במקום ארבעים ושנים החללים שנפלו במאורעות אלה, נכנסו לארץ שתי פעמים ארבעים ושנים אלף יהודים חדשים. את אשר זממוהמסיתים והמתנפלים לא קם ולא היה. פרי הנסיון הראשון לעכב את גלגלההיסטוריה שלנו בכוח, בסכין מרצחים, מסתכם לבסוף בשורה של כיבושיםובצרונות ליצירה העברית, בחקלאות, בחרושת, בבנין עמק יזרעאל ועמק השרון, בהתרחבות המושבות הישנות וגידולן, בהתפתחותה הענקית של תל־אביב, בבנינהובהתרחבותה של ירושלים העברית. ואם לא הצלחנו בכל זאת למנוע בעד השנותהנסיון הזה בימי אוגוסט 1929, הרי זה בא בעיקרמשום שלא עשינו את כל אשר הוטל עלינו לעשות, משום שלא ידענו לנצל את שבעשנות השלום שבאו אחרי המאורעות, כדי להגדיל את כוחנו ולבצר את עמדתנובארץ במידה שלא יעיזו ולא יזידו עוד. לא נחזור עתה אל החשבון המדיני של המאורעות; טיפלנו בולמדי בשעתם והיינו ממשיכים לטפל בו באינטנסיביות מיוחדת במשך שנתיםהאחרונות. גם במאורעות מאי תרפ“א כמו במאורעות אוגוסט תרפ”ט היו ניכריםעקבות “מושכי־חוטים” נסתרים, אשר מתוך ספקולציה אימפּריאלית הביטו, ככתובבהכרזת בלפור, “בעין טובה” או בהעלמת־עין על התחדדות היחסים בין היהודיםוהערבים, או יותר נכון בין הערבים כלפי היהודים. התביעה שלנו לבטחון הנפשוהרכוש היהודי בארץ לא תוכל למצוא לעולם את סיפוקה, כל עוד לא יעלם הגורםהמסכסך או ה“נויטרלי” הזה מהשטח הפוליטי הא“י, אשר ערמתו רבה לשתק אתכוחות ההגנה בארץ גם בשעה שישנם במידה מספיקה, וללבות, תחת המסוה שלהרגעה והדאגה לשקט, את אש ההסתכסכות וההתנקשויות. את זה ראינו בתרפ”אובמקרים רבים בתרפ"ט; את מציאותו ופעילותו של הגורם הזה הרגשנו גם בימיםהכי אחרונים, בשעה שהשתדל וגם הצליח לסכל בכל האמצעים את הנסיון של נשיאהסוכנות היהודית לסלול דרך לכל הפחות להתחלה של פגישה ושיחה עם הכוחותהמתונים שבין מנהלי הפוליטיקה הערבית; את קולו שמענו מתוך התשובה שניתנהעל תביעת רשות ההגנה מצד היהודים הנתקפים, כי “אין הממשלה יכולה להפלותבין תושבים לתושבים”. וביום הזכרון הזה, כשמאחורינו שני פרקי דמים קשים, שעלו לנו כמעט במאתים קרבנות נפש, עלינו להתעכב ביחוד על נקודה זו, שהיאאולי מקור כל הרעות, ולחדש ביתר תוקף ועוז את תביעתנו מאת ממשלת המנדטלקיים ולבצר את בטחוננו בארץ קודם כל במנטליות של האדמיניסטרציה הא"י; באשר כל פעולה של פציפיקציה וכל מדיניות של הסכם ובקשת דרכי הבנההדדית, מוכרחה להתחיל ממנה, מרצונה ומכשרונה לנהל את הארץ בדרך יעודהוביצירת תנאים שיאפשרו, ללא מעצור וללא הפתעות מכשילות, את עבודתנו ואתהתפתחותנו החפשית. לו חכמו השכילו מנהלי הפוליטיקה הערבית, היו מבינים כיבסיכום אחרון של כל התנגשות בין רצון היצירה ובין רצון ההרס, בין כוחההתקדמות וכוח הקופא והעוצר, ידם של הראשונים על העליונה; הם היו לוקחיםלקח גם ממאורעות תרפ“א וגם מאלה של תרפ”ט, כי גורלה המדיני של א“י לאיחתך בכוח החרב, כי הדרך הזאת לא תצלח גם בשעה שהיא נתמכת ע”ימושכי־חוטים הללו שהם רגילים לקרוא להם בשם “הממשלה אתנו”, כי במידה שישלנו צורך לבקש דרכי שלום והסכם, מתוך הכרה במציאותו של ישוב ערביבארץ ובזכויותיו, כך יש צורך לכל אלה מבין הערבים המעונינים באמתבהתפתחותה הכלכלית והמדינית של א"י לבקש דרכי שלום והסכם אתנו, מתוךהודאה בעובדה ובזכות העובדה ההיסטורית של שיבתנו לארץ הזאת והתאחזותנובתוכה. אבל לו חכמנו השכלנו אנחנו, היינו מבינים כי הדרך העיקריתלבטחוננו וליציבותנו היא קודם כל בגידולו וביצורו של כוחנו הריאלי בארץ. מה שהחמצנו לעשות בשבע שנות השלום שבין מאורעות מאי למאורעות אוגוסט אנומחויבים לעשות עתה, בשנות השלום, אשר אנו מקוים כי תבואנה, למרות המתיחותהמורגשת עדיין כפעם בפעם ולמרות זה שיש בודאי מי שמעונין ומשתדל שמתיחותזו לא תרפה. בכל עבודתנו המדינית ובכל תביעותינו ודרישותינו כלפי חוץ, עלינו לזכור תמיד כי נצחונות פוליטיים גדולים ומציאות פוליטית חלשהופעוטה – אין בהם משום בטחון והגנה עצמית מספיקה; לעומת זאת, מציאותפוליטית חזקה – היא מבצר עוז ונאמן בכל התנאים. תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23031	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23031", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23031, "source_edition": "", "title": "דם ברית", "translator_uris": "", "translators": "" }
מתנגדי ווייצמן (לקונגרס הי"ז) הערכת השיסוי והגידוף הנטושה בחלקים ידועים של ההסתדרותהציונית נגד אישיותו של ווייצמן, שבראשה עומדים הרביזיוניסטים ואחריהםנגררים כל אלה המתקדשים למלאות את התפקיד המהולל של החמור במשלי קרילוב – אין דומה לה לניוול ולזיוף, לא רק בהיסטוריה הציונית אלא בקורות החברההתרבותית בכלל. במיתולוגיה היוונית ישנה אגדה ידועה על אודות אקטיאוןולהקת כלביו, ששיסעו בעיוורונם את אדונם ורועם ואחרי כן היו הולכיםומייבבים ומחפשים אותו על פני כל הארץ. משהו מכבשונה של אגדה זו צפונהבלי ספק באותו הטירוף המשתולל של להקת המגדפים, המכריזים את ווייצמןכ“בוגד” וכ“עוכר הציונות” ורוצים לעשותו שעיר לעזאזל על חטאים וכשלונותשמקורם לא במנהיג אלא במונהגים וקודם כל באלה אשר הערימו להופיע כשופטיםוכתובעים בשעה שמקומם האמתי הוא על ספסל הנאשמים של המשפט הציוני. ההתנגדות לווייצמן חדלה כבר מזמן להיות אופוזיציהפוליטית בציונות והפכה בחלקה הכי גדול לאבנטורה של רודפי־ירושהומזייפי־צוואה אשר היו רגילים להראותם בתעלוליהם במחזות הקלוקל שלהראינוע הישן. אין בודקים באמצעים, שום דיבה ושום מעשה דימגוגי איננופסול כדי להבאיש את ריחו, וכדי להביא את נשיא הסוכנות היהודית וההסתדרותהציונית1 לידי דיסקרדיטציה כלפי חוץ וכלפיפנים. עלילות קרימינליות, במובן הכי פשוט של המלה הזאת, מושלכות כל יוםמחדש לתוך חלל האויר הציוני באין פוקד ובאין עונש. ווייצמן מכור לאנגליה; הרביזיוניסטים בוינה יודעים אפילו לנקוב את הסכום המדויק: שלושים אלףלירות לשנה הוא מקבל בעד בגידתו בציונות – דוגמת שלושים השקלים שקיבליהודה איש קריות בעד בגידתו בישו; ווייצמן עבדו של פספילד, של המופתי; ווייצמן מתכונן לקבל את התואר לורד בשכר ויתורו על הציונות וכו' וכו' – את כל הרשעות והסכלות והתככים המקננים בנשמת המלעיזים והמשטינים, הםפולטים בנשיפת נחשים ומתוך אותה הספקולציה הטיפוסית לכל הנוכלים והצבועיםבעולם: “שקר, שקר, ־ דבר מה מזה יקלט וישאר!”. אולם לא רק בשטח הרביזיוניסטי, אשר בו קיבלה המלחמהבווייצמן צורת עיסוק של זדון ורשע, אלא גם במקום שנשתמרה עדיין כלפי חוץהצורה של אופוזיציה פוליטית, הפכה המלחמה להיות שיסוי אישי, המלווה טינותפרטיות, קטנות וגדולות – טינות שלא נוקו מהן, לצערנו, גם ותיקים ונאמניםומכובדים בתנועה, שעשרות שנות עבודה מסורה ויוצרת משקיפות מבין שערותהשיבה שלהם. כל העסקנים המרגישים את עצמם מקופחים ע"י ווייצמן בעמדתםהציבורית והציונית, או שרואים בו מכשול לקריירה הפרטית שלהם בתנועה, מביאים עתה את חשבונותיהם לידי גוביינא. “ידידים” מאתמול, אותו סוג שלידידים המכבד תמיד עשירים ומצליחים ומסתופף בחביונם, היו הראשונים שנחרובו, משהריחו שינוי בקוניונקטורה; כן, אף מלחכי־פנכא שונים, שהיו קופציםלעומתו תמיד לעומתו ומקשקשים בזנבות החנופה, אותם הטיפוסים הידועים בתוךהציונות האמריקנית, שהניחו תמיד את ראשיהם הנבובים תחת כפות רגליו, כמוששת אצל רובינזון קרוזו, החלו לנבוח ולעפר בעפר, אספו את זנבותיהם לביןרגליהם ומוכנים לקשקש בהם שוב בפני כל “עולה לגדולה” חדש. משהו מגורל זה הועידה ההיסטוריה לכל רועה ומנהיג. הדבריםכתובים וחתומים, והם נשנו ונשלשו גם אצלנו וגם אצל אומות העולם. אצלנונוסף רק ה“המלמד שהיו טרחנים”, שהוא כנראה פגימת־הנפש של העם מראשית דרכוההיסטורית. הדברים אינם באים כאן לשם השוואות והיקשים, אבל ישנה אצלנותמונה עתיקה של חיים פוליטיים פנימיים אשר נחקקה לפני חמשים דורות והיאכאילו לקוחה מן הכרוניקה של השבוע האחרון: “הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראהבן־עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו! אחר לצאת, אמרו: מה ראה בן־עמרםשלא לצאת, מה אתם סבורים? – יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות!” וכך בספרי הימים של ההיסטוריה הציונית החדשה. חשדנות ופרשנות, לזות־שפתיים ורמיזות־זדון, דיבות אוילים ולעג שאננים – זוהי נחלת המנהיגבישראל בחייו, יהא דגול מרבבות, עניו הענוים וטהר הטהורים. זו היתהגם נחלתו של הרצל בטרם הזדככה דמותו בתוך האגדה והמיתוס, וזו נחלתו שלווייצמן היום. כי עדת קורח לא מתה, האדמה לא כיסתה על האנשים הרעיםוהמטומטמים אשר מאז ומעולם… אחת נקודות המכריעות בשאלת ההנהלה העתידה של ההסתדרותהציונית והסוכנות היהודית היא, בלי“ס, שאלת ווייצמן. ווייצמן התפטר בתורתמחאה נגד הספר־הלבן של פספילד; התפטרותו עשתה רושם כביר בעולם הפוליטי, ביחוד באנגליה, והשפיעה במידה יותר גדולה מכל צורות המחאה האחרות שלנו, על הנסיגה הפורמלית לכל הפחות מצד הממשלה הבריטית מן הפוליטיקההאנטי־ציונית הגלויה של משרד־המושבות. עפ”י בקשת הוה“פ הציוני ניהלווייצמן הלאה את עניני הציונות ובעיקר את המו”מ עם הממשלה עד הקונגרס. אולם בינתים הודיע וייצמן על התפטרותו המוחלטת מנשיאות ההסתדרות הציוניתוהסוכנות גם כלפי פנים – וספק גדול אם יש עוד תקוה להניע אותו שישנה אתהחלטתו זו. הליכתו של וייצמן בכלל וביחוד בשעה זו של תסבוכת מדינית ומשברכלכלי, היא אסון וקטסטרופה נוספת לתנועה. רוֹוח בתוכנו הנוסח, ואף מפיוייצמן עצמו הוא נשמע, בעת ביקורו האחרון בארץ, כי “אין תנועתנו יכולהלהיות תלויה באיש אחד”. בדרך כלל ומבחינה היסטורית זה בודאי נכון: תנועתהחיים בכללה ואף תנועה לאומית ותנועה מדינית איננה מתעכבת על היחיד ואינהנעצרת במהלכה גם על גאון הגאונים. אבל הדבר אינו נכון בדרך פרט ובתנאיםמסויימים של מקום וזמן, ובעיקר במקום ובזמן שמוכרחים להעריך את הדברים לאמתוך פרספקטיבה היסטורית וחוקי התנועה הנצחיים בלבד, אלא גם מתוך השפעתםבהווה השוטף ומתוך מסקנותיהם למחר ולמחרתים. התוכל התנועה הציונית לוותר, לו גם לשנה או שנתיים, עלהכוח המבורך, רב־הנסיון וגדול ההשפעה הזה? היש בתוכה כיום אישיות בעלתאיכות דומה אפילו במקצת? אין כוונת הדברים לתנות בזה את שבחיו של וייצמן. לא השלמנו עדיין עם פרישתו ועם החלטתו לשכך בקרבנו את מוֹלך השיסויהמשתולל. וייצמן בודאי בן־תמותה, איננו infallible , בלתי מסוגל לשגות; הוא שגה לא פעם, ואם תרצו: הוא שגה הרבהמשום שפעל הרבה. אבל אם היה ואם ישנו איש בציונות אשר קרע לה חלונותודלתות לחיים פוליטיים ריאליים ותכליתיים, אשר קישר וטיפח בה את הקשרהממשי הראשון לא לחזון המדיניות הישראלית אלא למציאותה – הרי זהוייצמן ולא אחר; אם היה וישנו איש אשר העמיס על שכמו את כל הטורח והמשאשל תנועת השחרור העברית בימי הנחלה והכאב שלה, בימים שאיננה יותרחלום והזיה ואספקט רחוק, אלא תפקיד טרגי של מימוש והגשמה – הרי זה וייצמןולא אחר; אם היה וישנו איש אשר ידע ויודע להעריך ולהרגיש את תוכנה המוסרישל הציונות, את דרכה החלוצית, את משאת־נפשה המהפכנית והקונסטרוקטיבית גםיחד – הרי זה וייצמן; ואם ישנו איש אשר מבין, יחד אתנו, כי פוליטיקה היאאמצעי ולא מטרה, כי היא כשלעצמה משוללת כל משקל וממשות, אם איננה נשענתעל הוויה מציאותית, על ערכין וקנינים ריאליים קיימים ומושרשים, כיהמציאות קודמת תמיד, כי היא העיקר: הבנין, העבודה, האדמה, היצירההכלכלית, התרבותית והחברתית, וכי לזה צריכה להיות מוקדשת כל האנרגיה שלהעם – הרי זה שוב וייצמן. הוא האיש, עשיר האינטואיציה ורב־התבונה, המחונןבקסם אישי, באותה ה־charisma שבה התחבב ומתחבב עלכל האנשים שבא עמם במגע, שבה קשר את קשריה המדיניים של הציונות על הפורוםהבין לאומי, שבה קירב רחוקים מבפנים, רכש כוחות חדשים מרובי השפעהלתנועה; הוא הנשיא של הציונות וגם השמש שלה, הרפרזנטנט הפוליטי וגםהשד"ר, הוא המבוע לכל מאוייה ולכל מכאוביה. האם ממנו יכולה התנועה להנזרבימי לבטיה ההיסטוריים הקשים ביותר? אכן לא בכל דרכיו וייצמן הצליח, אבל האם לא הצליח יותרמכל הקודמים לו, גם על השדה המדיני וגם על השדה הכלכלי־היצירתי? וכי זהשלא הצליח, הוא לא הצליח? האם כל שנות פעולתו אינן התאבקות בלתיפוסקת עם האטמוספירה הממרה, עם המציאות הפעוטה והזחלנית, עם עצלות הלבוהרוח של העם? האין זאת התאבקות טרגית של היוצר עם החומר? זאת היא התעלמות גמורה מן המציאות שלא להעריך את ערכוואת משקלו של וייצמן כראש התנועה, שלא להעריך את הפוטנציה הרבה הצפונה בועוד, שלא להבין באיזו מידה תתייתם התנועה כאשר יסתלק מהנהגתה אפילו לזמןקצר; באשר אין כיום בציונות איש שיכול למלאות את מקומו והמסוגל להוציאאותה מן המיצר והסבך שנקלעה לתוכם. האמונה הרווחת בתוך חלקים ידועיםבציונות, גם בחלקים שאינם ממתנגדי וייצמן, כי עם הסתלקותו הזמנית אפשריהיה להביא לידי פציפיקציה פנימית של התנועה הציונית, היאמוטעית2 ביסודה. הפציפיקציה הזאת תוכל לבוא רקאם התנועה תעבור לפעולה קונסטרוקטיבית מחודשת ותצא מתוך הכאוס הפוליטישהיא מיטרפת בו. בלעדי זה – הרי בלי וייצמן יהיה המצב הפנימי עוד יותרקשה, ופרוצס ההתפרקות יגבר, אחרי שהתנועה תפסיד גם מידה רבה של הפרסטיג׳ההחיצונית שלה ואחרי שיתרופפו גם אותם הקשרים מבפנים שוייצמן עוד מקשראותם. אבל יכול להיות כי זאת היא גזירת הגורל, שאי־אפשר יהיהאחרת, והקונגרס הציוני הי"ז יצטרך לבחור בהנהלה שוייצמן לא יהיה בה. גםאז שאלת וייצמן אינה נפתרת עדיין – באשר שאלת וייצמן איננה שאלת האישבלבד, כי אם שאלה של שיטה מדינית ושיטה ישובית – ואם וייצמן יכול להסתלק, השיטה איננה יכולה ואיננה רשאית להסתלק, אם לא להפקיר יחד עמם את גורלוההיסטורי של מפעלנו. אנו לא הזדהינו ואיננו מזדהים תמיד עם וייצמן בכלמעשיו – אבל המלחמה נגד וייצמן היא ברובה המכריע מלחמה נגדנו, נגדהציונות הקונסטרוקטיבית ונגד דרכה של תנועת העבודה בציונות. תפקידנוותפקיד כל החלקים האחראים בציונות יהיה קודם כל ליצור בקונגרס זהקונצנטרציה אנטי־רביזיוניסטית, אשר תמנע את המרת דרך הבנין הציוניבאבנטורה פשיסטית חסרת אחריות, ותציל את התנועה מאסון פוליטי וישובי אשרלא תוכל להרפא ממנו. ובין אם תבחר הנהלה קואליציונית עם וייצמן או בלעדיוייצמן – רוחו של וייצמן ועזרתו צריכים להיות מובטחים לה מראש, באשר רקבהנהלה כזו יש תקוה למנוע משברים פנימיים נוספים בציונות ולהוציאה מתוךהמבוכה שהיא נתונה בה כיום. אנו לא השלמנו עדיין עם ההנחה “בלעדי וייצמן”. אבל ברור, שאם וייצמן יפרוש היום, לא יפרוש לזמן רב. אף אלה המשסים ומעפרים בעפרלעומתו עתה, אולי יתחרטו אחרי כך וירגישו מה שאבד לתנועה בהעדרו. אנונשמור לו אמונים כיוצרה הנאמן והמסור, לא של הציונות המדינית, אבל שלהמדיניות הציונית, הבונה והמגשימה. ואם גזירה היא מלפניו שיסתלק – נאמר לו את הדברים שכתב פעם ביאליק לאחד־העם: “לא רב צבאך, המורה, אך יש לנו רב – פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב”. תרצ"א “היצונית” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩ “מוטעים” במקור המודפס – הערת פרויקטבן–יהודה. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23032	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23032", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23032, "source_edition": "", "title": "מתנגדי ווייצמן (לקונגרס הי\"ז)", "translator_uris": "", "translators": "" }
פולמוס הכותל עם פסק־הדין של הועדה המשפטית של חבר־הלאומים לעניניהכותל המערבי, מסתיים אחד הפרקים האקספלוסיביים ביותר בשטח היחסיםהפוליטיים שבינינו ובין תושבי הארץ המושלמים, אשר הטריד אותנו זה קרובלשלוש שנים. הפרק הזה מסתיים בשבילנו והוא מסתיים גם בשביל הערביים, אםכי במחנה הזה, בעיקר אצל מנהיגיו הפוליטיים, ניכרת תנועה של מחאה והבלטתהרצון לנפח שוב את הלהבה ולשמור על המקור היקר הזה של פרובוקציה ועלילות, אם כי גם במחננו אנו נמצאים עוד יחידים הנוטים להמשיך את סגנון התגובההבלתי אחראית מלפני אב תרפ"ט. אין צורך להכנס כאן בהערכת פסק־הדין הזה. מבחינהלאומית־מדינית, כלומר מבחינת תוכנה ורצונה של תנועת השחרור הלאומיתוהמדינית העברית, הוא לא נתן לנו מאומה ולא לקח מאתנו מאומה. ואף לא היהבכוחו שום דבר לקחת ולתת. מבחינה דתית־מדינית, ניתנה לפסק־דין זה הערכהקלסית כמעט, בקיצורה ובתוכנה הקולע, ע“י הרב זוננפלד דוקא: “הסידור הזהיספיק לנו עד ביאת הגואל”. לא נקפח שכר אימרה נאה זו, אעפ”י שיצאהמבית־מדרשה של “אגודת ישראל”, אשר המטבעות הלאומיות והמדיניות שלה זרותלנו בדרך כלל. זאת היא תשובה של מאמין, שיש בה הרבה יותר הכרה עצמיתמאשר בדברי אלה המתפללים בעוית של דרוישים ומכריזים “הכותל – כתלנו”, וישבה גם הרבה יותר בגרות מדינית ממאמרי הפייטנים ונאומי העסקנים, אשר אםביודעים ואם בלא יודעים הם נמשכים ורוצים למשוך גם את הציבור הלאה לתוךהמוקש הפרובוקציוני הטמון לנו בשטח זה, ומדמים בנפשם להיות נלחמיםומגינים על “קדשי האומה”. הצד החיובי היחידי והמכריע בפסק־דינה של הועדה הוא בזהשהוא פירש את המושג הסתום והמטושטש של “סטטוס קבוֹ” והפכו לנורמותמשפטיות ברורות וקבועות. עתה, אם לא יהיו פקידים מעונינים לסכסך ולחרחרריב, ואם יהיה ברצון הממשלה ארץ־הישראלית לשמור על הנורמות הללו שקיבלותוקף חוקי בין־לאומי, יוכרחו גם המנהיגים הערביים להרגע ולקבל את הדבריםכעובדה שאין לשנותה. ומה שנוגע לנו, הרי אנו מעונינים יותר מכל בסטטוסקבוע, שאינו ניתן לשינויים ואין תקוה לערערו, על שטח זה המועד תמיד להיותקן של נרגנות וסכסוכים דתיים ופוליטיים, מבלי שתהיה צפויה לנו איזו שהיאטובת־הנאה ממשית או מוסרית. אפשר יראו הדברים בעיני רבים ככפירה, אבלבקומפלכס הענינים המהווים את בנין המולדת העברית ואת התחדשותו הכלכלית, המדינית והתרבותית של העם העברי בארצו, אין הכותל־המערבי תופס, ואי־אפשרלו שיתפוס, מקום גדול או קטן. שערות ראשנו מסומרות כשאנו משקיפים אחורניתעל שתי השנים שעברו ומשוים נגד עינינו את טירוף־הדעת אשר השיא את הישובואת התנועה הציונית להילכד בפח הפאטאלי הזה, שאם לא היה הגורם הראשילתסבוכת הפוליטית האיומה שאנו נקלעים בתוכה, היה בכל אופן אמתלא ראשיתשלה. זה היה פשוט מעשה־שטן אשר הכה בסנוורים ובטפשות־לב חלק גדול מןהציבור היהודי, שמבלי לראות את הסכנה ומבלי להאמין לקולות שהזהירו עלהסכנה הזאת, הוא נמשך אחרי הטרטור של קלי־דעת, אשר בדרך לסירוס תוכנן שלשאיפותינו הלאומיות והמדיניות, הכניסו לתוך הקומפלכס הפוליטי שלנו גורמיםדיסטרוקטיביים בהחלט, והגורם הדיסטרוקטיבי ביותר שביניהם הוא עניןהכותל־המערבי. מתי ראתה הציונות בכותל המערבי את האמביציה המדינית שלה, את נקודת־השריפה של מאוויה וגעגועיה למולדת? אכן, ישנם מיליונים יהודיםהקשורים עם א“י דוקא באמצעות “שריד מחמדינו”, הקול המנהם כיונה מביןהחרבות. אבל גם באלה המיליונים לא היה אף ניצוץ של המרצה להפוך בפועל אתשטח הקדושה הארכאי לשטח של חיים ובנין. להיפך, הם עמדו תמיד בסתירה לכלמחשבת בנין בדרך הטבע. העולם היהודי החרדי והמאמין קידש את השממההזאת כמעט קדושה ניצחת. “ישוב א”י”, שהוא דיבר בו, היה תמיד ישוב שמעברלגבולות, שמעבר לסף החיים; ואף תקות־גאולתו שהוא נשען בה על נסים ועלכוחות עליונים, הצטיירה בעיניו אחרת מאשר היא מצטיירת בעינינו. הוא ראהבה לכל היותר את חידוש ההיררכיה הדתית, את השבת התמידין והמוספין, את “הכהנים לעבודתם ואת הלויים על דוכנם”. בשם התפיסה הזאת הוא לחם ולוחםבציונות עד היום, רואה בה כפירה. כוח פריונו של הקשר הזה לגבי הארץ לאהיה יותר גדול מאשר כוח פריונו של קשר הנצרות אל הקבר הקדוש ושל קשרהאישלם אל ה“בוראק” – כל אלה יחד דבוקים באופן אורגני למסתורין שבשממה, והם שוקדים על השממה הזאת כעל ערכין דתיים. לפיכך ישנם חלקים גדולים ביןהנוצרים ואולי גם בין המושלמים, אשר מחוץ לכל טעמים פוליטיים, הם עויניםאת הציונות על אשר היא דוחקת את רגלי המיתוס ומוחקת מעל מפת א"י את עקבותהרומנטיקה הקדושה והשוממות, ומשווה לה דמות של חיי־חולין. הציונות יצרה קשרים אחרים לגמרי בין העם ובין הארץ. אפשרלומר אפילו, כי הציונות היתה והנה מרידה ביחס הארכאי הזה. היא צמחה עלקרקע של חולין, על הקרקע הסוציולוגית ולא התיאולוגית; היא שמה את נקודתהכובד שלה לא בשטחים הכרוכים בחיכוכים בין־דתיים, אלא ביצירת נכסיםכלכליים ותרבותיים הדרושים לנו בתור עם הווה וצופה להתחדשות ולחייםנורמליים בעתיד, ולא ההוזה וממרר בגעגועיו על הרומנטיקה של העבר. עודבימי תנועת חובבי־ ציון דיברו וכתבו על העתקת המרכז של ארץ־ישראל העבריתהחדשה מירושלים למקום אחר, באשר כל הערכה נכונה וכל הכרה בריאה אמרהואומרת שירושלים הקדושה לשלוש הדתות לא תהי מסוגלת להיות המרכז של החייםהעבריים החדשים. אף הרצל, החוזה המדיני, אשר העלה בקסמי דמיונו מראות אשרלא שערנו, העתיק באוטופּיה שלו את המרכז מירושלים לחיפה, והשאיר לירושליםאת אופיה הבין־דתי, עם כל עם וכל דת בתחומי זכויותיו הקיימות, ללא שוםפררוֹגטיבה מדינית. זאת היתה תמיד תפיסה ציונית, בריאה ומבוגרת גם מבחינהפוליטית, וגם מתוך הערכה תכליתית של דרכנו ועבודתנו. “שריד מחמדינו” היתהותהיה תמיד לציונות אדמת החולה ואדמת בית־שאן ואדמת עמק־הירדןורצועת־החוף וכו' וכו', אשר עלינו ליצור עליה ישוב עברי הקולט ומכלכלהמונים – ולא “כותל המערבי” ו“הר־המוריה”. יותר מזה: אילו היו המקומותהללו פנויים לגמרי, בלתי תפוסים ע“י דת אחרת, בלי “וקף” ובלי מסגדיםובלי 300 מיליונים מושלמים המאמינים כי מוחמד עלהעל סוס ששמו “בוראק” השמימה – גם אז לא היינו עושים בודאי את המקומותהללו לנקודת־המוצא של תקומתנו ושל גאוותנו הלאומית ולא היינו מקימים מחדשאת ההיררכיה הדתית, עם דישון המזבחות והקטרת חלבים, עם כהנים הנכנסיםלאכול בתרומתם וש”קשה עליהם טהרת כלים משפיכת דמים“. ואיזו רוח שטותנכנסה פתאום ב”נאורים" ובלתי־חרדים בישוב ובציונות, שהחלו לראות כאןנקודת־כבוד ונקודת־הכרעה לאומה ולרצון שחרורה? אותה האידיאולוגיה המבולבלת והמבלבלת שהכניסה בשניםהאחרונות לתוך הציונות את הרדיפה אחרי פּרסטיג׳ה ריקה, אחרי סגנון מתרהב, אחרי כוחות־קנין פיקטיביים של זכויות פורחות, שאין להן בעלים ואין מתחתןשום משען של מציאות – היא אשר קסמה לנו בקסמיה הרעים ובילבלה את המוחותואת הלבבות גם של אנשים שהם בדרך כלל מיושבים בדעתם בישוב ובציונות, ועאכו"כ של אנשים שהם בלאו הכי טרופי־מניות ורודפי־אילוסיות. השאיפהלחסכון של אנרגיה, להיסח־הדעת מן התפקידים הריאליים, הדורשים עמל רבומאמצים גדולים ומתמידים, מבקשת לעצמה תמיד שטחי פעולה ועיסוק כאלה, שבהםהיא יכולה להפעיל את העצבים הפריפריים, מבלי להטריד לגמרי את העצבהמרכזי. ההזיה הפוליטית היתה מאז ומעולם לחלק גדול בציונות מפלט מן העולומן החובה, בה אפשר היה לנשום לרווחה, בה אין גבולות לדמיון ואין מעצורלמעוף, בה אין פועלים החוקים של זמן ומקום, של כוח קליטה וכוח העמסה: זהועולם האגדה שגמדים עליזים עם זקנים ארוכים עושים בו להטים, ומדינותומלכויות נוצרות וקמות בהבל־שפתים. אבל בפסיכולוגיה של הציבור, כמובפסיכולוגיה של היחיד, גורמים הדיכוי של אמתיות קשות ומכבידות והמרתןבתנחומי־שוא, לתופעות נירוטיות. אחד הגילויים הקשים ביותר של נירוֹזה זוהיה ענין הכותל־המערבי, אשר הכניס אותנו לתוך סבך בשטחים הכי חיונייםדוקא של ענינינו, אשר איננו יכולים לצאת ממנו. הציונות זקוקה קודם כללרפואת־הנפש, למען תוכל להשתחרר מן הסבך הזה. היא מוכרחה להתפכח מןהאילוסיה הזאת, שיש איזה תוקף ממשי לקנינים הבנויים על “השכינה לא זזה”, אם אין מאחוריהם שכינת עם חי ויוצר ודבוק בפועל באדמת מולדתו. לפיכך, מבלי להכנס לכל בקורת הפרטים שבפסק הדין שלהועדה, אנו צריכים לקבל אותו כעובדה המוציאה שוב מקומפלכס ענינינוהמדיניים את הגורם המסבך והדיסטרוקטיבי הזה. ואם ישנם נערים אשר נפשםחשקה בדיבורים פּרובוקציוניים, ואם ישנם זקנים המדברים דברי־נערות, בלתישקולים ובלתי אחראים – חובת הישוב והציונות להודיע שענין הכותל־המערבינגמר בשבילנו בהחלט ואינו עומד יותר על סדר יומנו. מחובת הרבנות הראשיתבא“י יהיה כמובן לדאוג כי הנורמות החוקיות שנקבעו בפסק־הדין של הועדהתקוימנה ותשמרנה ע”י הממשלה – אבל יותר איננו שבים לשאלה, וחובתנו להלחםבכל נסיון להדיח את דעת־הקהל ולהכשילו ע"י פרובוקציה פנימית איזושהיא. תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23033	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23033", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23033, "source_edition": "", "title": "פולמוס הכותל", "translator_uris": "", "translators": "" }
הקונגרס הי"ז א. ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב פגש פעם יהודי מעשן בשבת בפרהסיא. אמר לו: “מסתמא שכחת ששבת היום”. ענה הלה: “לא שכחתי”. אמר לו: “בודאינעלמה ממך הלכה כי אסור לעשן בשבת”. ענה הלה: “לא כי, יודע אני”. אמר לו: “בודאי חולה מסוכן אתה ורופאים ציווּ עליך לעשן, ופיקוח נפש דוחה שבת”. ענה הלה: “לא דא ולא הא”. נשא ר' לוי יצחק את עיניו למרום ואמר: “רבוש”ע, ראה כמה כשר יהודי זה, נתתי בפיו שלוש אמתלאות – והוא בחר באמת". בסיפור־מעשה זה, שהוא אחד מאלפי מעשיות דומות החיות בפי העם על אותוצדיק, הנני נזכר בשעה שאני קורא או שומע חברים ולא חברים מגלגלים את מידתהרחמים בבואם להעריך את הקונגרס הי“ז, משתדלים להוציא יקר מזולל ולמוץדברי־נחמה מתוך המרורים הללו שהשביעונו שני השבועות האומללים של בזל. עודבעצם ימי הקונגרס אפשר היה לפגוש במסדרונים הארוכים של ה”מוּסטרמססה" אנשים אשר קרצו עין מתוך הנאה מול פני הזוועה הזאת, והחליטו בנפשם כי זהו “קונגרס טוב”. הם הצביעו על הפּתוס הגדול, על הטמפּרמנט ועל ההתרגשותהסוערת הממלאים אותו, ואמרו: “צאו וראו, אנשים עזבו לשבועיים או לשלושהשבועות את בתיהם ואת עסקיהם ויושבים כאן, מזילים כסף מכיסיהם ועוסקיםבתקנתה של האומה”. במסדרונים הארוכים וההומים הללו אפשר היה לשמוע עודכמה דברים מתמיהים: “הרביזיוניסטים הם סוף סוף ציונים טובים”. ואמרו זאתלא אנשים קרובים לרביזיוניסטים ברוח ובשיטה פוליטית, אלא אנשים אשר רצולפנות בהרגשתם ובהכרתם פינה חפשית בשביל האופורטוניזמוס, וליצור בתוךעצמם חיסון מדומה, במקרה של ברית קוניונקטורלית עם כנופית לצים מחוסרתאחריות זו. אפשר לכבד את המידה של ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב, לדון תמידלכף זכות את היחיד ואת הציבור בישראל, להפוך כל חובה לצדקה ולחשוף בכלפשע את ניצוץ “הישר בעיני אלהים”. זאת היא בלי ספק מידה נפלאה ותרומיתבשטח היחסים שבין אדם למקום. אבל יש להטיל ספק גדול בדבר, אם היא צריכהויכולה לשמש קו ומשקולת בהערכת חזיונות פוליטיים ובהארת מאורעות ומעשיםאשר על כפות מאזניהם מוטל גורל עם וארץ. בשטח זה הרי פירושה של מידתהערכה זו הוא השלמה, חוסר אונים, ויאוש מכל מחשבת תיקון ושינויים; פירושההרגעה עצמית על ידי בריחה מן האמת ובקשת מפלט אצל ההשליה. אין זה תפקיד נעים ביותר לשים מקל בגלגלי האופטימיזמוסולהיות מרואי־השחור דוקא עתה, כשדרושים לנו באמת קצת תנחומים, כדי לעודדאת רוחנו ולאמץ את רצוננו, למען נוכל לעמוד במבחן הימים הקשים ההוויםוהבאים. אבל ההתעלמות מהמציאות לא היתה מעולם הדרך שלנו, ושפתנו לא חרדהאף פעם להשמיע את דבר האמת גם כשהיה מר כלענה, וגם כשהיתה צפויה סכנהששונאי תנועתנו יעוטו אליו כדי לבקש ממנו סמוכין לתעלוליהם ולקטרוגם. אנחנו גם לא ראינו מעולם את עצמנו מחוייבים להיות צודקים בכל מחיר; זה, ה“להיות צודקים” תמיד, איננו עומד בשום התאמה עם כנות המחשבה וההרגשה שלתנועתנו, ועם מידת האחריות הגדולה שהיא מעמיסה על עצמה בהכרה. לפיכך, במידה שדרושה לנו כיום עצה אחת ודעה אחת ושכם אחד, למען נוכל לעמודבהתחייבות שקיבלנו על עצמנו בקונגרס, אין זה מן ההכרח שנהיה כולנו בדעהאחת ובעצה אחת בהערכת הקונגרס הזה ומסקנותיו. חילוקי־הערכה אלה אינםיכולים לרפות את הידים, כי אם להיפך: הבירור הנוסף ומעט הסקפּטיציזמוסביחס לעמדתנו הסופית, יועילו אולי לחשוף לעינינו את כל חומר המצב, למעןנאזור כוח להתייצב בפני הסכנות האורבות לנו ממנו. ב. אין, כמדומני, חילוקי דעות יסודיים בתוכנו ביחס להערכתעצם הקונגרס. “זה היה קונגרס קשה” – והפעם בלי כל “אבל”. אילו היהסוקולוב נואם את נאום הנעילה של הקונגרס הזה, היה גם הוא, עם כלהאופּטימיזמוס שלו, מוכרח לוותר על אותה מימרא שהיתה כבר לשיגרא ולשנינהבתוכנו. זה היה קונגרס קשה ורע; קשה בהרכבו, בפרקו ובתוכנו, ולדעתי גם רעבמסקנותיו המוסריות והמעשיות כאחד. אינני יודע אם אפשר להגיע לידיריקונסטרוקציה נכונה של הקונגרס הזה על ידי דברים שבעל פה ושבכתב. הואהיה חויה טרגית לכל אלה אשר לא נקלעו בכף הקלע של טירוף־הדעת הכללי ושלאניטשטשה אצלם ההבחנה הבקורתית בגלל איזה הלך רוח אוֹפּוֹרטוּניסטי. אתהקונגרס הזה אפשר היה להכיר, להבין ולהעריך רק מתוך השתתפות בלתי אמצעיתבמהלכו ובנפתוליו. לו היתה “חכמת פרצוף” מיוחדת, אשר גילתה יותראינסטינקטים מושחתים מאשר דעות פוליטיות נפסדות – ובפרצוף זה היה כדיליאש ולהמית כל אמונה ותקוה ציונית. חבל מאוד שאין אנו רגילים ללוות דבריפובליציסטיקה בצילומים לשם המחשה. על מעטפת השבועון הציוני היוצא לאורבקנדה ”The Jewish standard“ נדפסה תמונה נפלאהבמינה; מ. מ. אוסישקין וסטיפן וייז יושבים ומתלחשים על במת הנשיאות. הצלםהזה ראוי בלי ספק לפרס ולתהילה, הוא קלט ב“קמרה” שלו על שטח של 10x5 סנטימטרים בערך, את דמותו הנפשית של הקונגרס. תמונהזו, מחוץ לכל שטח אישי ומעבר לכל מאורע אקטואלי, דומה כאילו יצאה מתחתידי צייר קלסי אשר מיצה לכל עומקו את דבר שיח־סודם של אנשים אשר אחריקונספירציה ממושכת הם מתכוננים סו"ס לבוא על שכרם… זה היה הקונגרס. מן אזובי הקיר עד ארזי הלבנון שבתוכו. מלבד, כמובן, וייצמן; מלבד, כמובן, סיעת הפועלים, ועוד שרידים מעטיםמהציונים הכלליים. שנתים אחרי המאורעות, אחרי הסתבכות כה נוראה ואחרידלדול כה איום, בימים שאנו נושאים את בשרנו בשינינו ומצפים בתמהון־לבבובכליון עינים למוצא, לפורקן פנימי, להתחדשות כשרון הפעולה והמחשבההקונסטרוקטיבית בתוכנו, שזה בלבד יכול עוד להציל אותנו; בימים שהמוני העםבגולה, בכל תפוצות הגולה, מתרוצצים כאילו במגדל־רעב ומנפּצים אתראשיהם אל הקירות האטומים מאין מפלט מן הכליה החמרית והרוחנית כאחת – בימים אלה מתכנסים מאה וחמשים שליחי “תנועת התחיה הלאומית בישראל” ואינםרואים לפניהם שום תפקיד אחר, מאשר לפתוח לרווחה את כל המגופות לרגש השנאהוהנקמה שלהם כלפי האיש היחידי שנשא במשך 14 השניםהאחרונות בכל מלוא הדאגה והאחריות המדינית והכלכלית של הציונות. ואיךנעשה הדבר הזה! באילו אמצעים, מתוך איזו משטמה מטורפת, מתוך איזו שמחהלאיד על כל תקלה ועל כל כשלון שפתים, מתוך איזה ציניזם וחוסר כל התחשבות, מתוך איזו צדיה לגלות כל מקום בלתי מוגן בגוף שאפשר להטיל בו את החניתותהמורעלות, ומתוך איזו תרועת הסתערות של משלחת־עונשין! דומה היהכאילו 150 “שמשונים” מוכי סנוורי־משטמה לופתים אתעמודי התווך כדי לנקום “נקם אחת” מן ה“פלשתי” הזה הנקרא וייצמן, גם אםיעלה הדבר במחיר נפשה של הציונות, במחיר עבודתנו בארץ, מצבנו המדיני וכו’ וכו'. נכון כי הכוונה לא היתה לוייצמן האיש בלבד. סוף סוף רקמעטים רואים בוייצמן מתחרה או מכשול על דרך הקריירה הפוליטית שלהם. הכוונה היתה למצפון הציוני שוייצמן מסמל אותו; הכוונה היתה לתנועת פועליא“י שמצאה בוייצמן את בר־בריתה הנאמן; הכוונה היתה ל”שיטה" זו המעמידהתמיד את הציונים ואת עסקניהם על הדף של “חייבים”, של “נתבעים”. הכוונה לאהיתה לזה שוייצמן לא הצליח למנוע במשך השנתים האלו כמה אסונות פוליטיים, אלא לזה שיצר שיטה “אומללה”, האומרת שמקור כל האסונות הוא קודם כלמבפנים; שיטה הנוטלת תשעים אחוזים מציונותם של הציונים ומנהיגיהם; שיטהשהיא תמיד נוגשת ונושה, מייסרת תמיד, שואלת תמיד “מה עשית אתה”, ומנפצתלרסיסים את העולם היפה של ציונות ללא מחיר, ללא מתיחת רצון וללא קירבתבשר, זו הציונות ה“קלה”, כהגדרתו של בן־גוריון בויכוח הכללי, שאינה אלאדבר־שפתים ריק ומתרונן. על המצפון הזה הסתערו, כמו דוריאן גריי עלתמונתו, אותו רצו להמית. הם אינם רוצים להיות נאשמים תמיד; הם רוציםלהיות זכאים, “אולל־רייט” כהגדרתו של ז׳בוטינסקי. לא היה דבר רחוק מהקונגרס הזה כארץ־ישראל. היא אפילו לאנדחקה לפינה, היא הועמדה פשוט מעבר לגבולין ומחוץ לשדה הראיה. גם כשדיברועל “מדינת יהודים משני עברי הירדן” ועל “רוב יהודי בגבולות ההיסטוריים”, לא עמדו הדברים בשום קשר ומגע עם א“י. הם היו למושגים עצמיים, החיים אתחייהם ואת בעיותיהם בתוך קונצפּציה תלושה, אכסטריטוריאלית כמעט. כל מישטען בשם א”י, בשם המציאות הארץ־ישראלית, בשם העבודה, בשם צרכי הבנין, בשם הפוליטיקה הריאלית, עליו עברו לסדר היום מתוך תנועת כתפים חסרתסבלנות, מבטלת ומיואשת, כאילו רצו לומר: “עם האנשים האלה אין לדבר; הםשרידי שיטה מתמוטטת שצריך להעבירה מן העולם; אנו מדברים על ציונות, על פוליטיקה ציונית, על פרוגרמה ציונית – והם מדברים על ארץ־ ישראל!” כך, בערך. מלים דומות גם נאמרו בפירוש, אך יותר משנאמר בפירושבוטא ביחס לדברים. אנו היינו פשוט כ“חגבים בעיניהם”. בקונגרס זה נמתח קובולט בין ציונות וא“י כבין שני דברים נפרדים, לכל היותר הראשונה היאה”גבירה" והשניה היא ה“שפחה”, לכל היותר מעניינת ארץ־ישראל כאובייקט שלעיסוק פוליטי, כשטח של פרעות, של ועדות חקירה, של גזירות, של תביעות, שלתכנית פיתוח, של נציב עליון – אבל לא היא ודאגותיה וצרכיה העומדים במרוםהמחשבה הציונית. איש לא האזין ולא שם אל לב ולא התעניין בקונגרס זה בשוםפרובלימה ריאלית הקשורה עם א“י, אלא במידה שנגע הדבר בשטח הפוליטיהמפלגתי, במידה שהיה צורך להצביע נגד כל הצעה שסיעת הפועלים הציעה אותהאו תמכה בה. במקרה כזה היתה ההתעניינות רפלקטיבית; הרמת הידים אוטומטית. הפועלים אומרים “הן” – מוכרחים ממילא 150 הצירים, הדורשים ביטול ה”שיטה הקיימת", לומר “לאו”. ארץ־ישראל היתה בבחינת כמות ואיכות מבוטלות. כשדיברובשמה ובשם עניניה נגד הפוליטיקה של נוסחאות ריקות והגדרות פּרובוקציוניות – מילאו את פיהם לעג. וכשנתקבלו הטלגרמות הידועות, היו אלה אשר אמרו שהןמעושות ומזויפות, הכי “תמימים וישרים”. באשר היו אחרים (רדיקלים, ציוניםאמריקניים וכו׳) אשר זקפו את גוום ולבשו גאון ועוז לאומי ואמרו: “מה? אנחנו נרתע מפני איום של פרעות?” לא חס ושלום: “שום איום של פרעות לאירתיענו מלעלות לארץ־ישראל, מלבנות, מלהתישב, מלכבוש נקודות אחיזה חדשותולבצר את עמדותינו הריאליות”. לא. כאן אפשר להרתע, כאן מצוה להרתע. אבלאין אנו רשאים להרתע בגלל איום זה מלעשות את הדבר “הגדול והמכריע” בגורלהאומה הישראלית, לקבל איזה נוסח קלוקל על דרישת רוב… והיה עוד אחדמה“אבירים השחורים” של הרביזיוניסטים ורוברט שטריקר שמו, אשר התלוצץ על “הפחד הגלותי” ועשה מודיפיקציה מנוולת מדברי האזהרה שנתקבלו מארץ ישראלואף פירסם את הדברים אחר כך בעתונו בזה הלשון: “…והנה באה ביעף טלגרמהמן הארץ: למען השם, בל נא תעשו ריבולוציה, אנו חוששים לחיינו”… כךהבינו ניני האריות הללו שב“אב הרחמן” את התביעה של הישוב היהודי בא“ילזהירות ולאחריות פוליטית; כך פירשו את התנגדותו לנוסחאות פיקטיביותבתוכנן ופרובוקציוניות בצורתן. “אנו חוששים לחיינו” – הישוב היהודי בא”י, ציבור הפועלים בארץ, אשר מיום דרוך ראשונה רגלי המתיישבים על אדמת “מלבּס” ו“עין־קורא” עד ה“שומר”, עד התיישבות הפועלים בעמק הירדן ובעמקיזרעאל, ואשר מתל־חי ועד חולדה ועד ירושלים, חיפה ותל־אביב, גוללו אתחרפת מוכי־פרעות ונבהלי־פרעות מעל ההיסטוריה היהודית, הבליטו תעצומות־נפשוגבורת־רוח שלא ידע אותן העם העברי במשך אלפיים שנות גלותו, עמדו בהגנהעצמית גלויה ואמיצה, מעטים נגד רבים, מסרו את נפשם על אשכול ענבים גנובמכרמו של אכר יהודי – הישוב הזה חושש לחייו, נרתע לאחור בפני איום שלפרעות, ורק אלה השטריקרים ועסקני־הרוח הללו מפולין וממקומות אחרים, הםאמיצי לב ועטורי גבורה ועשויים לבלי חת… ג. אין למצוא שום צד של זכות לקונגרס הזה. הוא היה רעוכושל, והוא גילה את כל הרקבון הפנימי האוכל בהסתדרות הציונית בתקופה זו. אנחנו, הדור השני והשלישי לציונות המדינית והקונגרסית, לא ידענו את “הקונגרסים הראשונים” בתפארתם. אנו יכולים להמשיל על עצמנו את דבריו שלר' יהודה הנשיא: “אבותינו אמרו נשינו טובה – ואנו אפילו בעינינו לאראינו”. הקונגרסים שהשתתפנו בהם, מקרוב או מרחוק, הנחילו לנו כמעט תמידמפח נפש. אבל בין הקונגרסים הקשים ביותר לא היה אף אחד כמו זה האחרון, שלא השאיר אחריו גם ניצוץ למשמרת ולתוחלת. אחד־העם נתן לנו בפרוזה פשוטהובשורות מעטות תאור נוגע עד הלב מהקונגרס של אוגנדה. אולי אפשר לדמותאליו את הקונגרס האחרון. הפעם אמנם לא “פרשו ובכו” בציבור, אבל במסתרים, במסתרים בכתה בודאי כל נפש דואגת וחרדה לגורלו של מפעלנו ולגודלהההיסטורי של האומה העברית. דלה וריקה וחסרת אונים ואמצעים להענותלתפקידים הדוחקים של השעה והתקופה, ענית־רוח ונעדרת אחריות ומשוללת כלמחשבה קונסטרוקטיבית, מוכת סנוורים ומופקרת לכוחות הצנטריפוגלייםהפועלים בקרבה – כך עמדה ההסתדרות הציונית ברובה המכריע בקונגרס הזה. והקוריוזום שבדבר הוא, שאלה אשר פרשו ובכו בציבור בקונגרס של אוגנדה, נתנו את ידם לפשע אוגנדה החדש של הקונגרס הי"ז… ומה הן המסקנות אשר “כיפרו” כביכול על הקונגרס הזה, כדעתבן־גוריון, שהיא גם דעת רוב סיעת הפועלים בקונגרס? את וייצמן השליכו. אנחנו לא טיפחנו בתוכנו מעולם קולטוסאישי. לא הלכנו אחרי וייצמן בעינים עצומות, כשם שלא הלכנו ואיננו הולכיםבעינים עצומות אחרי הרצל, גם לאחר שנהפך למיתוס. אבל אנו ראינו והננורואים בוייצמן את האיש הדגול מרבבה שהקימה ההיסטוריה בתקופה הכי מכרעתאולי בגורל האומה, והעמיסה עליו שליחות שהוא לבדו ראוי לה. אנחנו ראינוורואים בו את האיש, אשר יותר מכל נשיא ומנהיג במשך שבעים דורות, סללדרכים ריאליות להגשמת חלום התחיה המדינית של העם העברי בארצו. ידענו תמידאת מגרעותיו ואת שגיאותיו – אבל על כל המגרעות והשגיאות כיסו הסגולותהמבורכות שאין להן תמורה ומילואים בדור הזה בציונות. כיסתה ההכרה כי זהכוח כביר השפעה מדינית ועשיר איניטואיציה והבנה מעמיקה ואחראית, וכיאנחנו והוא חותרים בניקבה אחת זה לקראת זה. אותו השליכו. דבר זה בודאיאין בו משום כפרה. אני יודע שישנם מעריצי וייצמן החושבים שוייצמן צריך היהללכת, כדי להשקיט את “זעם העם”. דעה כזו אינה הולמת, לדעתי, מפלגהפוליטית רצינית ואחראית. יש בזה משהו מעבודת אלילים קדומה. ביוון שלפניהומירוס, כאשר פרצה מגפה בתבּי או בעיר אחרת, קראו לרואה העור או שאלוב“אורים ותומים” של דלפי ונוכחו שצריך להביא קרבן או קרבנות אדם לאֵליםהצמאים וזועמים. מפלגה פוליטית במאה העשרים אינה מקריבה את האנשים, שהיאחושבת אותם לבחירי גורל ולברוכי תועלת, לזעם ה“אֵלים הצמאים” של איזופּסיכוזה המונית, אלא נלחמת ושומרת עליהם כעל בבת עינה לטובת הענין שהיאאחראית בעדו. כך עשתה באמת סיעת הפועלים בקונגרס ביחס לוייצמן. היא נלחמהבאומץ ובאמונה עד הרגע האחרון. לדעתי, היה זה משגה קשה מצדנו שהסקנו מהקונגרס הזהמסקנות הפוכות מכפי שצריכים היינו להסיק. הקונגרס הזה, פרצופו, מהלכו, שגעונו, חוסר כשרונו לא רק לעשות דבר־מה אלא גם להבין דבר־מה – הקונגרסהזה הוכיח לנו, שבתחומי הרכבו ובתחומי המנטליות שלו ובכוחות שעומדיםמאחוריו, אין כל תקוה להבראת התנועה הציונית ואין תקוה לליכודה ולהכשרתהלאותה הפעולה הקונסטרוקטיבית רבת התנופה הדרושה בתקופה זו. הוא היה לנואולי כאזהרת־סכנה אחרונה, שדיברה אלינו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כירק ע“י שינויים יסודיים, מלמטה למעלה, ע”י פעולה מחודשת, מהפכנית, במחשבהובארגון, אפשר להקים על המכיתות הללו את הכוח המגשים של רצוננו הלאומי. אותה מידת האחריות לציונות ולעבודת הבנין בא“י, שבשמה דרש רוב הסיעה אתכניסתנו לקואליציה זו, היא דוקא חייבה אותנו להשאר מבחוץ ולהקדיש אתהשנתים הקרובות לבנין תנועתנו אנו, לאחודה, לאחד את הנוער, לשבור אתמלתעות הרביזיוניזם והבית”ריות במקומות גידולם, לרכז מסביבנו את השאריותהנאמנות והאחראיות בהסתדרות הציונית, ולעשות את המעשה הרב הנדרש מאתנובתוקף המצב, כדי להחזיר לציונות את שכלה הישר, את מידת אחריותה ואת כשרוןפעולתה. בכניסתנו לקואליציה הזאת יש משום השלמה עם המצב הקיים; יש משוםהנחה שגם כך אפשר להמשיך, שאפשר להסתפק בהעלאת טלאים של הסכמים מדומים. זאת לא היתה רק חוסר עקביות מצדנו לכרות ברית טכסיסית עם אנשים אשרבמשך כל 15 ימי הקונגרס היו בברית פוליטיתיחד עם הרביזיוניסטים נגדנו ונלחמו בנו על כל צעד ושעל מתוך שנאה כבושהובלתי מתפשרת – אלא כל עצם הקואליציה הזאת היא אילוּזוֹרית ונטולה מראשכל אפשרות של עבודה משותפת פרודוקטיבית. באשר בין אנשינו ובין האנשיםשנכנסו אתם בברית זו (חוץ אולי מאחד – פרופ' ברודצקי) אין אף נקודת שיתוףאחת בשאלות הכרוכות בבנין א"י, לא הכלכליות ולא הפוליטיות ולא התרבותיות, ואין צורך לומר החברתיות. זהו בלי ספק נצחון מפלגתי חשוב, שעלה בידנו לרסן, בפעםהשניה אחרי אסיפת הנבחרים, את תאוות השלטון של הרביזיוניסטים, ולהכריח אתשני הגופים הציוניים שהיו עמם בברית, לקבל ברגע האחרון פרוגרמה שהם נלחמונגדה במשך כל ימי הקונגרס. אבל זאת היא אונאה עצמית לחשוב, כי קבלתפּרוגרמה זו פירושה באמת ישוב הדעת ונסיגה מהעמדות הקודמות. שהדבר אינוכך, הוכיחה למדי העובדה שכאשר הציעו (אחרי בחירת האכזקוטיבה) להעמיד אתהפּרוגרמה הזאת להצבעה בקונגרס (כפי שהוסכם בועדה המתמדת), הצביעו כלמפלגות הקואליציה (מלבדנו כמובן) בעד הסרת ההצעה מעל הפרק. אנחנו נדרוש, כמובן, בכל זאת את שמירת הפּרוגרמה המוסכמת ואת כיוון הפעולה על פיה – אבל האם לא גילו הציונים הכלליים והמזרחי על ידי הצבעה זו את דעתם, שאיןהם מתייחסים לדקלרציה הזאת ברצינות, ושההסכם עליה לא היה אלא טכסיס לאפשראת הקואליציה עם הפועלים, שבלעדיה היה המצב מעמיס עליהם אחריות יותרגדולה מכפי שהם מוכשרים ויכולים לשאת? אומרים, שזה היה רע הכרחי; שהיתה לפנינו ברירה בין שתירעות, בין קואליציה רביזיוניסטית נגדנו ובין קואליציה זו נגדהריביזיוניסטים – ואנחנו תפסנו את הרע במיעוטו. צריך להעמיד את הדברים עלאמיתותם: לאחר שנדחתה על ידי הקונגרס הצעת הרביזיוניסטים בדבר ביטולהחוזה עם החצי הלא ציוני של הסוכנות, היה הדבר מן הנמנע בהחלטשהרביזיוניסטים יכנסו לאיזו שהיא קואליציה, או שהמפלגות שבאו בחשבוןלהכנס לקואליציה עמם יבטלו פתאום את הסוכנות. היתה רק אפשרות אחת: קואליציה של מפלגות המרכז בלי הפועלים ובלי הרביזיוניסטים. זה היה הרעבמיעוטו, במצב הקיים. אומרים עוד, כי עלינו הוטלה האחריות להציל את הקונגרסמאנרכיה, ולאחד איזה קיבוץ אשר ימשיך בהנהלת הענינים. מה איחדנו? – טחנוטיח חיצוני טפל על פרצים, שאפשר להעלימם רק לשעה קלה, ומחר מחרתיים יתגלושוב לעינינו בפיותיהם הפתוחים והאיומים. ומה הצלנו? – הצלנו בדל־אוזן שלאילוזיה שהצלנו דבר־מה… מחובת התנועה לאמץ את כל כשרונה וכוחה הציבורי כדי לסייעלקואליציה בעבודתה ולהצילה מכשלונות. את זאת דורשת מאתנו האחריות כלפיהציונות וכלפי עבודתנו בארץ. הקואליציה ישנה ואנחנו אחראים ליצירתהולגורלה, ושום ספקות ופקפוקים, אם נכונה היתה העמדה שלנו בקשר עם יצירתהקואליציה הזאת או לא, אינם יכולים לשנות את עמדתנו אליה כיום ואת רצוננובהצלחתה. אבל בסיעת הפועלים בקונגרס היה מיעוט, ומיעוט כלל וכלללא קטן, אשר שלל את כניסתנו לקואליציה הזאת, בסיטואציה שנוצרהבקונגרס ובמצב האובייקטיבי הנוכחי בציונות – ולדעה זו רציתי לתת ביטויבמאמר זה. תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23034	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23034", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23034, "source_edition": "", "title": "הקונגרס הי\"ז", "translator_uris": "", "translators": "" }
עם שירו של ביאליק "הסופר בן־ציון כץ קיבל מאת ח. נ. ביאליק תשובה למכתבובדבר קצת חרוזים בשיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. את המכתב הבא להלן, מסרמר כץ לנו לפרסום, כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים: ידיד נכבד, החרוזים שהפילו עליך אימה – אינם מוסבים כללעל הרביזיוניסטים, ולחנם חרדת החרדה וגם החרדת את זולתך. היצאתם כולכםמדעתכם? כלום יש בחרוזים ההם רמז כל־שהוא לרביזיוניסטים? אני רמזתילענינים אחרים לגמרי. ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים ממשמעם ומפשוטם – אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל ישר. שלך ח. נ. ביאליק" (“הארץ”, כ“ח חשון תרצ”ב) א. מגילת “איכה” החדשה, שחיברה ביאליק והערה בתוך חרוזיהההולמים את הגות רוחו ואת הגות רוחנו הקשה בימי קדים אלה, העוברים עלינו, על הציונות, על העם ועל הארץ, למעצבה ולזעם אין־אונים – יש בה בודאי להלךאימים ולעורר חרדה בלבות קוראים נאמנים ומרגישים. הדברים נכתבו בבזל, בימי הקונגרס הי“ז, בימי אכזבות וזוועות לכנסת ישראל; הם נכתבו באותה הידשכתבה שלושים ושלוש שנים לפני כן את “מקראי ציון” לזכר “המראה הגדולה” באותה עיר עצמה, והם נדפסו בימים שהתמונות החיות של השירה הזאת מתגלגלותמעל ראשינו כרעמים מהממים במציאות והיו לחויה טרגית של כל נפש אשר לאטפשה בחלב מתוך רשעות זדון או טמטום אוילים. איש לא שאל ולא צריך לשאוללמי ולמה מתכוונים הדברים, כשם שאיש לא שאל ולא ישאל למה ולמי מתכווניםהדברים של “אכן חציר העם”, של “דבר”, של “אכן זה מוסר אלהים” וכו' וכו', כשם שאיש לא שאל ולא ישאל למה ולמי מתכוונים הדברים “פרות הבשן אשר בהרשומרון” ו”יען בושסכם על דל" ו“השואפים אביון” וכדומה של עמוס, “הויהחוקקים חקקי און” וכדומה של ישעיה, הנבואה ל“רועי ישראל” של יחזקאל וכו' וכו' – אם כי היה בודאי לכל הדברים האלה בשעתם מצע ריאלי של מציאות, ואםכי היו בודאי אז אנשים וקיבוצי אנשים אשר הרגישו על עורם ובשרם אתשבט־המוסר הזה. כי זהו כוחה ועצמה של כל שירה אמתית, שגם הכוונההאקטואלית מתכנסת בה לתוך חביון הנצח, וגם המציאות של השעה נהפכתאצלה למציאות עליונה, המתנשאה מעל עצמה וצופה מראש הדורות עדסופם. האם אפשר לסמן בדיוק את הגבולות של כיתה או מפלגה אשראליה מכוונת התוכחה הרבה של ביאליק? היא שלוחה עפ“י הכתובת האנונימית שלכל חדלי־הישע ו”אובדי עצה ונתיבה" של הדור; היא חתך־רחבי של כל הוויחיינו ומעשינו בתקופה זו; היא אינה פרט, כי אם כלל, היא מיתוס טרגי אשרמתחתיו המציאות הריאלית “כמו תנור בוערה מאופה”. רביזיוניזם? – זה אינואלא בצקת חיצונית של מחלת דם פנימית; הוא עצמו אינו ולא כלום, גורלובהיסטוריה הישראלית כבר נחתך ובודאי לא יעברו ימים רבים עד אשר ישורלגמרי מן הגוף הציוני, ושמות מנהיגיו ומחולליו יגיעו אלינו או מתוך אחתהחזיתות החיצוניות או מתוך אד השיכחה של אפיזודה אשר חלפה. תנועה זופסולה כבר אפילו למלחמה פובליציסטית, עמה אין לבוא יותר במשפט ובויכוח. זאת אינה, איפוא, אלא פרשנות אוילית להעלות אפילו מחשבת־לוי כזאת ולהביןאת האותיות הללו שבשירת ביאליק, המאירות כבאבוקות שחורות את מכיתות ההרסהפנימי של העם, כמגילה־עפה נגד כנופיה של רועי־רוח מתעתעים. יבדוק נא כלאחד את נפשו ואת מחשבתו, את מעשיו ואת הגיגיו לאור האבוקות הללו, יבדוקנא כל יחיד וכל ציבור – אם לא ישמע מתוכם את תשובת נתן הנביא לדוד: “אתההאיש!” ב. לפני שלושים ושלוש שנים: "אֵד עַמְּכֶם קִבֶּצְכֶם מִפִּנּוֹת הַגוֹלָה, נַאֲקָתֹוֹ הַמָּרָה אֶת כֻּלְּכֶם הֵקִימָה: – וְהִנֵּה נִהְיְתָה הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה" וכו’ וכו’ – והיום: “אָנָהנָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְּאַסִּפְכֶם?” “מִי אָסַףגִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִישָּׁה”, “אֵיכָהדַלֹּתֶם פִּתְאוֹם”, אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד", מִי הִזְנָה אֶת בַּחוּרֵיכֶם": איכה, איכה ואיכה, מי ומי ומי – זאת איננה קינה, כי אםתמהון־לבב גדול הנוקב תהומות, זהו קול ה“כוֹרוּס” במחזה התוגה המזעזעהעובר עלינו, אשר כולנו בו גבורים טרגיים הנאבקים עם הגורל לאין מוצאולאין פורקן, ולנגד עינינו מהבהבת אותה הפרספקטיבה המבהילהוהמשגעת: "עד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵיזִבְחֶיכֶם, וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת"… המציאות הריאלית של התקופה צווחת מתוך החזון הזה במררוחה ובמצוקת נפשה. אהה, מה עלה לנו במשך שלושים ושלוש השנים הללו שבין “אד עמכם קבצכם” ובין “אנה נפוצו נקבציכם”, שבין הימנון הבשורה ליקיצת עםוקול ענות האמונה והגבורה הראשון של התעוררות כוחות החיים החדשים בעצמותהיבשות, לבין אנקת מצוקים ושפל קול היאוש על סף ההגשמה, ובעצם קרימת העורוהבשר של בשורה זו? הדבר הנורא והאיום שעלה לנו בתקופה הזאת הוא בהכרהשהנקודה הכי טרגית בגורל העם העברי יותר משהיא בהתאבקות עם כוחות ממריםמבחוץ, היא בהתאבקות הכוחות הממרים בתוך העם עצמו. החוץ מזנב רק אתהנחשלים – אבל מפתח הגורל ופשר החיים והמות הם מבפנים. ההכרה הזאת איננהפרי של איזו פילוסופיה לאומית מופשטת, אלא פרי הנסיון האמפירי במשך דורשלם, פרי של נסיון שהצליח דוקא, פרי של מכשולים גדולים אבל גם שלתנחומים רבים וכיבושים קולוסליים בדרך הנסיון הזה. אותו “אד העם” אשרקיבץ את “מקראי־ציון” לקונגרס הראשון בבזל, עליו הבליג דור הציונות, להלכה. העם העברי איננו יותר אובד־דרך וחסר מולדת; הוא אינו נידוןיותר לשאת, בתורת עם, בדומיה ומתוך אונס של הכנעה את עול “הגלות החשכה”; הוא יכול, אם הוא רוצה, להמציא לעצמו פדות, התחדשות ולתת כבוד לדבריימיו. אבל אותו “אד העם” אשר הפיץ את נקבצינו בקונגרס הי"ז והוא מפיץומסכסך אותם בכל יום מחדש, עליו קשה מאוד להבליג, באשר כאן נשתבשו כוחותההבלגה עצמם והפכו להיות כוחות מכשילים ומהרסים. את “המראה הגדולה” הצליחה תנועת השחרור העברית להקיםלפני שלושים ושלוש שנים – את המפעל הגדול לא הקימה במשך הדור הזה; דודקא עם בואה של “השעה הגדולה” קצרה ידה. “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. “שוב”? – “עתה ראיתיכם” מיבעי. בקונגרס הי"ז נתגלה הדבר במידה שלאנתגלה אף פעם: בתוך הסיוט הזה אפשר היה באמת לבוא לידי מסקנא כי זוהיקיצה שלנו איננה יקיצה לחיי־עולם אלא לחרפות ולדראון. הרביזיוניסטים? לא ולא! לא עמם באים במשפט, לא הם האחראים ולא מידם נתבע הפקדוןההיסטורי. לא הם, ואף לא ויכוח־השטות על “המטרה הסופית” ואף לא האינטריגההאנטי־וייצמנית – אלא אזלת היד ואפס המשען! זה המקק הכללי בנפש התנועה! בשלשלת האכזבות המרות שהיו לה לתנועת השחרור העברית במשך עשרות השניםהאחרונות, נדמה היה תמיד כי חוסר האונים שלנו הוא פרי של איזה שיתוק זמניוחולף בנשמת העם ודרוש רק איזה זעזוע כביר, פנימי או חיצוני, כדי להשיבלה את כוח החיים, את כוח התחושה ואת כשרון ההכרה העצמית. והנה באוהזעזועים הכבירים, באו מבפנים ומבחוץ, זעזועים שבכוחם לתת חייםלדוממי־אבן ולנציבי מלח ולהפוך ולנער את כל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים – ואעפי“כ לא ינוע ולא יזוע. הוא לא יחרד לקול אריות שואגים, הוא לא יסעלקול חצוצרות מבשרות. הוא גם לא ייקץ כאשר “יעירנו השוט”, גם כשהיה באמתלמשיסה חומרית ורוחנית ו”מרמס לרגל גאוה" בכל מקום, גם כאשר נפלו ונופלים “מגדלי־השגב” האחרונים שלו, הכסף, גם כשנטרף זה שיט־ההצלה החומרי שלו בכלהדורות. הוא לא ייקץ גם כאשר מתמוטטים ונופלים השמים מעל ראשו, וכאשרנעקרת זרת האדמה האחרונה מתחת כפות רגליו. במקום זה, כמו בכל תמורותהגורל שלו גם הפעם – המיית אוילים מסביב: “עדת נגועי אלהים, אכולי משטמהומזי קנאה לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם”… זאת היא אטמוספירת ההשראה שבה ומתוכה בשל השיר החדש שלביאליק, שאינו בעצם אלא המשך של “אכן חציר העם”, עם אינטרול ממושך שלשבעה־עשר קונגרסים ציוניים באמצע, של עליות גדולות וימי תקוה מזהירים, שלמפעלים גדולים וכיבושים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים עצומים. היש צורך לשאול עוד למי ולמה מכוונים הדבריםהאלה? ג. אך כל יצירה ספרותית בעלת מדרגה יודעת מדור לדור סוג שלהדיוטות קרתניים ה“מפענחים נעלמות”, מנסים להסיר את ה“לוט” ולנחש את שםהבתולה שברומן ואת שם גבור העלילה שבשיר, אם לשם פרשנות־לימודית סתם ואםלשם איזו אינטריגה ציבורית או פוליטית. דבר מעין זה קרה גם לשירו שלביאליק. “ידידים” ו“מקורבים”, הרואים את עצמם משום מה גם כאפיטרופסיםלשירתו וכממונים להשגיח על הליכותיו הציבוריות למען לא “יכשל”, עיכבו אתהקריאה ומשכו את ביאליק בשרוולו טרם שנדפס השיר; המטירו עליו, כפי הנראה, מכתבי חרדה ואימה לאחר שנדפס, ומפרסמים עתה בעתונות, “כדי להרחיק טעויותאפשריות בהבנת הדברים”. אותו מכתב פרטי של ביאליק לבן־ציון כץ, שבו הואמודיע כי “החרוזים שהטילו עליו אימה אינם מוסבים כלל על הרביזיוניסטים” ומברך אותו לבסוף ב“מעט שכל ישר”, איננו יודעים אם נתפרסם בידיעתו שלביאליק או שלא בידיעתו, על כל פנים תוכן המכתב והברכה שבסופו ראוייםבודאי לבעל הכתובת שלו. האם לא יקרא כל קורא משכיל בין השטין של המכתבעוד פסוק אחד, שלא פורש: מי נתן לך רשות, “ידיד נכבד”, להוציא את עצמך מןהכלל ולחשוב שלא אליך ולדכוותך מכוונים הדברים? אולם אין לחשוב שהאימה הגדולה שהטילו חרוזי ביאליק עלידידיו אלה, נובעת מתוך חשש של קומפּרומיטציה פוליטית חלילה; גרועמזה, הרבה גרוע מזה והרבה יותר מבאיש מקור ה“אימה” הזאת, אחרי שהיאנובעת, כפי הנראה וכפי השמועה, מתוך חשש של קומפּרומיטציה מסחרית: שמא זה יזיק ל“עסק”, לפעולה למען הספר הנעשית בעזרת ביאליק בפולין. הרביזיוניסטים בפולין הם כידוע כוח; כוח הורס, פרוע ואנטי־תרבותי אמנם, אבל כוח, ואנשים סוחרים ואנשי מעשה נזהרים שלא לבוא בריב, שלא להרגיז, שמא, מי יודע וכו' וכו'. משום כך נתעכבה הדפסת השיר ב“מאזנים” (בליידיעתו ולמורת רוחו של ביאליק – זהו “סוד המערכת” שנתפרסם ברבים) ומשוםכך נדפס עתה – אחרי שהנסיון לכבוש את הדפסת השיר בכלל לא הצליח – המכתבהזה כדי להסיר מביאליק “לזות שפתים”, כביכול, ולתת לו “ריהבליטציה” בעיניהרביזיוניסטים בפולין. והנה, לא אכנס כאן בשאלה איזה קשר יש בכלללרביזיוניסטים (להמוני הרביזיונסטים, כמובן, ולא ליחידים ספורים) לספרולספרות העברית, ואיזה “צרכן” יש כאן לסחורה זו. אבל עצם ה“גישה” הזאתלספרות, האומרת לעשות לאובייקט של מקח וממכר לא רק את הספר העברי, אלא גםאת אמת היצירה העברית, היא שערוריה, שאסור לעבור עליה בשתיקה. לפיגישה כזאת היו נגנזים בודאי שלושה רבעים של ספרות המופת בעולם, החל מספריהנבואה הישראלית עד ה“קומדיה השמימית” של דנטי ועד חזיונות שכספיר ועד “טשילד הרולד” של ביירון ועד “גרמניה” ו“אטה טרול” של היינה ועד ועדועד. אכן, בסוג ידוע של ספרות, במקומות שונים, קיימת גישהכזאת. ישנה עתונות מכורה, העוברת לפעמים מיד ליד לכל המרבה; ישנם גםסופרים מכורים. אצלנו, על השטח הקטן של הספרות והעתונות העברית אין הדברשכיח ביותר, אם כי פטור בלא כלום אי־אפשר. לעומת זה מפותחה אצלנוהפסיכולוגיה הזאת אצל הקונסומנט של הספר והעתון העברי. מורים עבריים, למשל, בא“י, משיבים למערכת את העתון שבו נדפסה רשימת בקורת עליהם, ומפסיקים את חתימתם. הם רוצים לומר בזה: אם לא תכתוב עלי טובות, אם אתהכותב עלי רעות – אינני הקונה שלך ולא אמציא לך “פדיון”. אבל גישהכזאת ופסיכולוגיה כזאת בקשר עם שמו של ביאליק ועם יצירת ביאליק, היאשערוריה שאין דומה לה בשום מקום ובשום זמן. היאמן כי יסופר: לרצות לעכבולעכב באמת הדפסת שיר ששלחו ביאליק להדפסה, ולחטט ולנקר מסביבו באמה שלחנוונים אחרי שנדפס, משום שישנם בת”א אנשים, המעונינים בדבר, החוששים שמאאנשים ידועים בפולין יהיו “ברוגז על החזן” (יסלח נא לי ביאליק על המשלהזה) ו“לא ירקדו קדושה” וזה יגרום להם איזה דררא דממנא! לא יאמן! לא יאמןבכלל שהאנשים האלה יראו את ביאליק כ“אגנט” מסחרי שלהם. נסיעתו של ביאליק לפולין היתה באמת קשורה לכתחילה בעניןקונקרטי. בפעולה למען הספר העברי, אבל נסיעה זו נהפכה להפגנה נהדרתלתרבות ולספרות העברית. עד כמה שאפשר לשפוט עפ“י ההד שמצאה נסיעה זובעתונות היהודית בפולין, הרי פרץ ביאליק לתוך שממון המות של היהדותהפולנית כרוח פרצים, מעוררת, מעודדת ואולי גם מטהרת. ומי נתן רשות למרבן־ציון כץ לראות את ביאליק כ”סוכן נוסע" של “בית־המשרפות” שלו, אשר עליולדאוג מרחוק לריפּוטציה שלו בעיני הלקוחות? ומי נתן לו הרשות להופיעפתאום כמתווך בינינו לבין ביאליק ולקחת על עצמו בכלל את הטורח ואת הדאגה “להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים” של ביאליק? מי נתן? תרצ"א את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23035	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23035", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23035, "source_edition": "", "title": "עם שירו של ביאליק", "translator_uris": "", "translators": "" }
שני האותות הגדולים א. בפרק הפוליטי הדחוס והסוער של חמש־עשרה השנים האחרונותבתולדות הציונות, היו ימים אשר תוכנה ודמותה של “חיבת־ציון” כאילו נעתקואל מדור השיכחה ונצררו בצרור עלים עתיקים של ערכי גניזה. מבעד העֵברהשני, ההפוך, של המשקפת, היינו רגילים להביט על התקופה הזאת, והיא היתהנראית לעינינו רחוקה וקטנה, סינונים לדבר בלתי נכסף וקונצפּציה מחשבתיתומדינית שאליה אסור לחזור ובשמה אסור לנבאות עוד. אלה היו הימים שבהםראינו את עצמנו פורשי כנפים ומגביהי עוף, ונדמה היה לנו שהננו עומדיםלקפוץ על־פני כל שלבי הסולם ולהגיע בבת־אחת אל פסגת המאויים. אז נראתהלנו “חיבת־ציון” בדמות ה“עז” של לילינבלום, במובנה הווּלגרי, דלת־מראהודקת־בשר, שאין בה כדי להשביע את הדמיון ולמלאות את הרצון השוקק של העםושל התנועה ואין לבקש בה סמלים והיקשים לפרובלימות התקופה החדשה. רקלעתות בצרה, בימי אכזבות קשות מבחוץ, כשאכפו עלינו התלאות והתקדרוהפרספקטיבות, היה פה ושם מישהו בתוכנו אשר הטה בלבו מחשבת־חסד לעבר בלתינכסף זה ונזכר שהנה היה זמן ותנועת־השחרור העברית לא ידעה כלל ימי הרווחהולא צהלו לקראתה פּרספּקטיבות מרהיבות, והיא בכל זאת היתה נפעמת ע"י רוחחלוצית גדולה והיתה נאדרת אמונה במפעל שהחלה בו ובאחריתו אשרתשגא. זאת היא טעות יסודית לראות בתקופה ההיא רק תאריךבהיסטוריה הציונית, רק ימי־התחלה רומנטיים, ולייחס לנושאיה רקזכות־בראשית שאפשר לצאת נגדה ידי־חובה בהערצת הגבורה של “החלוציםהראשונים”, של אנשי ה־”Mayflower“ שלנו, אשרקוראים בתולדותם כמו בדפים של ספר־זכרונות ישן, המעניין ומלבב בקורותיוובהרפתקאותיו – מבלי לראות את הערכים הנצחיים במחשבה ובמעשה, שנוצרובראשיתה של תנועה זו, ושהם בלבד יצאו שלמים ובלתי נפגמים מכל תמורות הזמןותהפוכות הימים, דרך עליות־שחקים וירידות־תהומות שנקלעה בהן הציונות במשךיובל־שנים זה. שני האותות הקלסיים שנתגלתה בהם תקופה זו, במחברתו שלפינסקר “אוטואֵמנציפּציה” על השטח הרעיוני ובתנועת ביל“ו על שטח ההגשמה – המה הקובעים את “סטנדרט הזהב” של התנועה עד אחרית דרכה. ערכן ומשקלן שלשתי המטבעות הללו לא רק שלא נמר ולא פחת במאומה מאז ועד היום, אלא הםמוסיפים והולכים ומקבלים במרוצת הימים יותר ויותר תוקף אקטואלי. אילו היהפינסקר מחונן בכשרון של מנהיג, היתה הציונות הגדולה מקדימה לקום תחת דגלמחברתו עשר שנים טרם שקמה תחת דגל המחברת של הרצל – ואז היה לה אולי חוסןפנימי יותר גדול והיתה מוגנה, יותר מפני תנודות וסטיות וגם מפני כשלונותרבים. פינסקר לא גילה לבו אם שמע משק־כנפים מעל ראשו בשעה שכתב את המחברתהדקה והנפלאה הזאת, אבל אנו מאזינים מתוכה משק־כנפיה של רוח ענקית, שיותרמכל אשר לפניה ולאחריה העמיקה לחדור לתוך הפּרובלימה היסודית של גורל העםהיהודי ודרכי פתרונה. אין, כמובן, לנשא את מחברתו של פינסקר ע”י המעטתדמותה וערכה של מחברתו של הרצל. “מדינת היהודים” של הרצל חוללה תקופהבציונות, ובה גלומים אמרות נשגבות ואוצרות חזון. אבל היא אבדה היום הרבהמקסמה ומתוכנה, לא בגלל הקונצפציה הפוליטית הגדולה שלה, אלא משום שבכלהנסיון הפוליטי והמעשי שלנו במשך שלושים השנים האחרונות אי־אפשר היהלהשתמש בה כמקור לאוריינטציה על דרך ההגשמה, בעוד אשר מחברתו של פינסקרהיתה ותהיה בקויה היסודיים המקור היחידי לאוריינטציה רעיונית ומעשית, ורקתחת האספּקטים שלה יכולה הציונות לבוא בכלל לידי הגשמה. כשאנו קוראים עתהבמחברת זו, כובשת אותנו לא רק האש הלוהטת בתוכה והפּתוס הנשגב של קנאתישראל, אלא קודם־כל הניתוח הממצה והקולע של טרגיות הגולה היהודית והגדרתהפתרון והמוצא בנקודתם המכרעת. בביטוי מרוכז ומוכיח ניתנה בדפים האלהאספקלריה מאירה, המשקפת את כל חליפות הגורל של העם היהודי לפנים ולאחור. התמונות הקמות לעינינו דומות לאותם ציורי־הדמות הקלסיים, אשר עיניהםמביטות אלינו מכל עבר וצד שאנו עומדים לפניהם, עד שנראות העינים הללוכחיות ומתנועעות לקראתנו עם כל תנועתנו אנו. לא המצב האקטואלי של היהודיםברוסיה בשנות השמונים מתואר כאן, לא המצוקה של שעה ידועה, בהתגלותההחריפה שבמזל פרעות ורדיפות, שאפשר לה לחלוף ולהשתנות בתנאים חיצונייםאחרים, אלא “נצח־ישראל” בגולה, על כל חוסר התקוה והתוחלת שלו, בכלהמשטרים והתנאים הפוליטיים, בכל הארצות והמדינות, בין בשעה שהוא מוכהובין בשעה שנדמה לו כאילו הוא שוכן לבטח, בין בשעה שהוא מוגן על ידיה“חסד” ההוּמני והזכויות של העמים שהוא מתגורר בתוכם ובין בשעה שהוא נתוןלבז ולמשיסה, מופקר ומשולל זכויות. לא הצהבת וסימני הכמישה בעלים, אלאהמקק והרקבון בשרשים, שסימניהם הם עצם הפיזור וחוסר המולדת. במלה “אוטואֵמנציפציה” נחרת תו־הגורל על מצחו של העם, ושאלת קיומו ועתידו הועמדה בתוך מעגל אור האמת של המציאות ובתוך תחוםהאפשרות היחידה לפתרונה. כל רפואות־האליל שהיו ממציאים במשך דורות רביםל“צרת היהודים” נתפזרו כמוץ מפני נשיבת רוחה של המלה רבת־המשמעות הזאת. כל תורות ה“השכלה” וה“תיקונים”, כל תורות ה“אמנציפּציה” וה“אמיגרציה” וה“פילנטרופיה”, נתכופפו כקנים רצוצים תחת כוח־התנופה הראשון של מחשבתהשחרור החדשה. תנועת שיבת־ציון החלה אמנם לפני פינסקר, רבים ניבאו להורבים התרגשו לקראתה ודיברו על “נחלת שדה” ועל “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” – אבל אלה היו שבלים או גם אלומות בודדות של רגשות ודחיפות, שמקורם היהבחלקם בכמיהה פיוטית והלך־נפש רומנטי ובחלקם בזלעפות הזמן והמקום. רק עםמחברתו של פינסקר מקבלת תנועה זו את כוח־הכובד ההיסטורי שלה, את מובנההחדש והרחב, הבלתי רומנטי לגמרי, כי אם החד והקשה כצור, הכופה את עצמוכגיגית ומחזיר אלינו את מדרש־האגדה של מעמד הר־סיני: “אם אתם מקבלים – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם”. במידה שניתוח מצב היהודים בגולה אצל פינסקר הנהו כולל, בלתי מותנה מהופעות חולפות ומתנאי המקום והזמן, כך גם פתרונו הוא כוללוצופה לקראת כל התנאים וכל הזמנים. זהו הביטוי הראשון, המלא והנאמן ביותרשל הציונות המדינית, של הציונות הגדולה והמהפכנית, שאיננה נושאת אתנפשה לפתרונות חלקיים, כי אם לשידוד יסודי של המערכה הסוציולוגית של העםהעברי, להתחדשותו מתוכו, בתוקף רצונו, בכוח “ההחלטה הלאומית”, בנכונותוהתקיפה לעצב מחדש את גורלו, להחזיר לעצמו את עטרת הכבוד של קיום לאומיחפשי, את “הבטחון בכוח עצמו”, את ערבותו ההדדית, את אחריות הפרט כלפיהלאום ואת אחריות הלאום כלפי הפרט. “אם יהיה או לא יהיה מפעלנו זה עסקטוב פחות או יותר – אין זה חשוב הרבה לעומת גודל ערכו לעתידות עמנוהנודד”. זאת היא כבר התשובה מראש לאנשי ה“ביזנס” ומבקשי הרווחים שעתידיםהיו לקום, וזאת היתה גם הציונות הראשונה “על תנאי”, על תנאי מפורשלשנות את אורח חיי העם, מ“חיי צער של אלפי אלפים יהודים רוכלים” לחייעבודה ויצירה חפשיים על האדמה, על “האדמה שצריכה להיות קנין הלאום, שאינויוצא לרשות אחרים”. מן האמת הניצחת הזאת לא נפל שום אות ותג במשך חמשיםהשנים שחלפו. מכל התמורות שחלו בחיי העם, בחיי התנועה הציונית ובחייהישוב במחצית המאה הזאת, יכולנו רק להוסיף חכמה ונסיון כדי להבין שהבקורתהחריפה והמשמידה של פינסקר כלפי האמנציפּציה האזרחית, כוחה יפה ושווהגם לגבי כל צורה של אדמנציפּציה פוליטית, כל עוד חסרה לפניה המלההקטנה “אוטו”, “השתחררות עצמית” וכל עוד חסרה אותה “ההחלטה הלאומית” שפירושה אינו החלטת קונגרסים ולא איזו נוסחא תלושה, אלא רצון פועלומגשים. כיום, לאור המצב האקטואלי, ולאור חשבונה של תקופת יובל השניםשעברה, על הישגיה ועל קוצר הישגיה, הננו מסוגלים אולי להבין יותר מבכלזמן אחר את משמעותה האמתית של ה“אוטואֵמנציפציה”, כצו־ההכרח שאין ממנומפלט. ב. האות השני של התקופה ההיא, אשר קבע על שטח ההגשמה אתתוכנה ואת דרכה של הציונות לדורות, היתה תנועת ביל“ו ועליתה. זאת היתהמטבע־”האוטואֵמנציפּציה" בפועל, אם כי מחוללי התנועה הזאת לא ידעואולי עדיין את מחברתו של פינסקר. מבין עולי־ציון בימים ההם, היו אלההיחידים כמעט שלא היו מהגרים, שלא היו בין העלים הנידפים בסערות הזמן, שחלק מהם הוטל גם אל חופי א“י, אלא בקרבם בשלה זו “ההחלטה הלאומית” שפינסקר תבע אותה. הם היו החלוצים הראשונים האמתיים, נושאי אידיאה חלוציתמשנה ערכין ומעפילים לקראת מהפכה, מתוך הכרה, מתוך שבירת־רצון ומתוךנכונות לשנות קודם־כל את אורח החיים אצל עצמם, כדי לשמש מופת ודוגמא עלדרך שחרורו של העם. אף יחסם לענין היה יותר סוציולוגי מאשר רומנטי. המלה “ארץ הקדושה” שהיתה רווחת כל כך בימים ההם, לא היתה שגורה בפיהם. בסעיףהראשון מתקנות־קושטא, הם נתנו כבר את ההגדרה המלאה והקלסית של הציונות, עד שאנו תמהים למה באו כל “חבלי הפרוגרמה” וכל הויכוחים בדבר “קביעתהמטרה” בקונגרס הראשון ולאחריו. שם נאמר: “מטרת החברה היא חידוש בנינוהמדיני־כלכלי וגם הרוחני־לאומי של העם העברי בא”י ובסוריא”. במשפט הזהאין שכולה ואין עקומה, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע גם כיום אחריחמשים שנה, מלבד אולי המלה “סוריא” שהיתה מלווה בימים ההם את ארץ־ישראלכמושג־תאומים גיאוגרפי. עליית ביל“ו היתה “העליה העובדת” הראשונה. ואם כי נשתבשהבהמשך דרכה, בעטיין של כמה וכמה סיבות חיצוניות ופנימיות, היא הולכתונמשכת עתה בתנועת הפועלים העברים בא”י ובתנועת החלוץ והנוער בגולה. גםהשאיפה לעבודה אצל ביל“ו, לא היתה שאיפה רומנטית, אלא הכרה סוציולוגית. כל עולי־ציון בימים ההם, “חלוצי יסוד המעלה” ועולי רומניה וכו' וכו', כולם חלמו על ה”סאכע" ועל “עבודת האדמה ביגיע כפים”, אבל רובם לא התחילואפילו לעמוד בנסיון, ומיעוטם נסיונם לא נמשך זמן רב. אצל ביל“ו היתה הכנהרצינית לזה, “חברים עולים” יכלו להיות רק כאלה “המוכנים לעבוד בעבודהחקלאית או במלאכה פרודוקטיבית אחרת, המסוגלים להתאמצות פיזית, שגילם אינולמעלה ממחצית שנות חייהם, שהם רווקים או בעלי משפחות קטנות”. זה דומה לאמעט לעקרונות של “החלוץ”. אף בא”י נאבקו זמן רב ובעקשנות רבה עם הנסיוןלקיים את העקרונות האלה בחייהם ובהתיישבותם. והדבר הזה היה בעוכריהם. הםנפגשו באותה ההתנכרות והבוז מצד אלה שהגיעו לפניהם לידי “התנחלות”, כמושנפגש הפועל העברי מהעליה השניה, עשרים וחמש שנים אחרי כך, וכשם שהואנפגש עוד במקרים רבים גם כיום. הם היו מופקרים להתעללות ולרדיפות בלתיפוסקות מצד הפקידות, מצד עסקני הישוב (מלבד יחיאל מיכל פינס, מליץ־היושרהיחידי שלהם), נדחקו מתוך העבודה, שימשו אובייקט למלשינות, לדיבותולחרמות, “נבאשו בעיני השר ראטהשילד”. כל הטרמינולוגיה “האכרית” וה“בוסתנאית” ביחס לציבור הפועלים כיום, היתה רווחת כבר ביחס לעולי ביל“ואז. אמרו עליהם שהם “עניים שאינם מהוגנים”, וזלמן דוד ליבונטין כתב: “שכלהנותן כסף לביל”ויים הרי הוא כזורק אבן למרקוליס” (מתוך מכתב שללילינבלום. עי' “כתבים לחיבת ציון” חלק א׳). בחלק הראשון של ה“כתבים לחיבת ציון” נדפס מכתב של י. מ. פינס לרש“י פין מיום ט”ו לחודש טבת תרמ“ד, המתאר במקצת את דמותם של בניביל”ו ואת האטמוספירה הציבורית שבהם היו נתונים. גם ב“יומן אחדהביל”ויים" של ח. חיסין אנו קוראים בנידון זה פרטים חשובים ומאלפים, אבלמכתבו של פינס הוא אופייני ובעל חשיבות יתירה, מכיון שאינו פרי התרשמותסובייקטיבית, אלא תאור אובייקטיבי של איש שאינו נוגע בדבר ובכל זאת קרובמאד לענין. הוא כותב: “טרם יצאתי ידי חובת תשובה למע”ל על השאלה הגדולה לבארלו מהות חברת ביל“ו ואם ראויה היא החברה הזאת לעזרה, כי תקוה נשקפה ממנהלבנין בית ישראל ואם לא. כבוא מכתבו אלי אז, השיבותי לו אך על הקבלה, ועלהענין עצמו הטלתי על סופרי החברה להשיב מפני כמה טעמים. ואולם מתוך מכתבושל הסופר ה' ליוואנדא ראיתי כי תשובתם לא הפיקה רצון מאתכם ודרך החברה לאיתכן בעיניכם. אחרי הלכו ומנותו הזדונות והשגגות של החברה מיום הוסדה עדהיום, יאמר ה' ליוונדא, כי ליוהרא יחשב לצעירים לימים כבני החברה להתייצבבראש התנועה ולשפוך ממשלתם עליה ולסדרה(!). ואני אמנם לא באתי להצדיק אתהחברה במפעליה וגם אין רצוני להגיד כי באמת ראויים הם חבריה על פי מדרגתהשכלתם וחכמתם להיות הרוח החיה באופני התנועה, בכ”ז אני אומר, כי ה' ליוואנדא הפריז על המידה בדינו הקשה אשר מתח עליהם. – – – ידיד נכבד! בני חברת ביל“ו הראשונים היו אשר התנועעוובתנועתם הדפו את אלה אשר עמדו מאחריהם. בני חבר ביל”ו עשו מעשהנחרץ. מבלי מחשבות רבות השליכו ארצם ומולדתם ובית אביהם ובית תלמודיהםויואשו ממנוחה ויואשו מעתידות טובות ויצאו חוצץ כולם לארץ אבותיהם. גבירינו הבטיחום באמרם להם: לכו וכספינו אחריכם, ויהי אך יצא יצאו ולאזכרו גבירינו אותם וישכחום. והנה הם בארץ מוזרה להם, בין אנשים מוזריםלהם וסביבם מנהגי חיים אשר לא הסכינו בם ובכיסם אין פרוטה ובלבבם הטיפההמרה שזרקה בו הבגידה אשר בגדו בם אדירינו, ובכל זאת לא נפל לבם ולא הלךרוחם. בחזקה נענעו ראשם וקווצותיהם וינערום מכל דאגה וכעש, ויגשו אלהעבודה שמחים וטובי לב. התדעו אתם האדונים בחו"ל מה העבודה אשר להם? עבודה במקוה ישראל העומדת תחת פקודתו של הירש. אדונים נכבדים! אילו הייתם בארץ וידעתם את כל הנעשה בה, כי אז דיה היתה התשובה הקצרהההיא להבינכם את כל העמל והתלאה, את כל העוני והלחץ, אשר סבלו בני ביל“ובגוף ובנפש. ודיה היתה הידיעה ההיא למלא כל חללי לבכם השתוממות של שמחהוכבוד אל האנשים כבירי הכוח הללו, אשר לא יחתו מפני כל ואל מטרתם ישאפובלי הרף. אך עכשיו, שאינכם בא”י ואינכם יודעים מאומה, עלי להגיד לכם כיהעבודה הזאת בד בבד תשא עם עבודת הכושים בארצות דרום אמריקה כפי שציירהאותה לנו המספרת ב“אוהל תם”, עבודה המפרכת את הגוף ואת הנפש יחד. לא לחנםאמר שלמה בחכמתו: תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך וכו’ והאיש הירשאשר נפש עבדים לו מבריתו (עורך ה“כתבים” הציג משום מה אחרי מלה זו סימןשאלה), ראיה לדבר, ברגל גאוה ידרוך על כל העולים הרמוסים הנתונים תחת ידוואת כלם על קו אחד ימתחם. כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדיםומחזירים על הפתחים. עבודה נתן להם, כי לא יכול לעמוד בפני הלחץ המוסרישלחצוהו, אך בכל מאמצי כוחו ראה להכביד העבודה עליהם למען יקוצו בה וילכוממנו, ויהיו רבים אשר פנו לו עורף ויתנפלו בזרועות המיסיון, אבל בניביל“ו לא נלאו ולא רפו ידם וגם לא הודחו למדחפות, אך הוסיפו לעבוד עבודתםמבלי תרעומות ותלונה, חרשו, חפרו, עבדו, נכשו עשבים רעים, נטעו כרמים – נקו בתי מחראות. ולעת ערב באו על שכרם: חרופים וגדופים מפי הירש, לאמור: עצלים אתם, גוזלי דמי הכי”ח. – – שבוע העבר הודיע הירש לבני ביל“ו כילשוא ייחלו לתשועת רוטהשילד, כי מנויה וגמורה בסודו לבלי לכונן עוד מושבהבעדם, כי אם אך זאת יעשה להם כי יתן לכל אחד דמי שכר הספינה לרוסיא אולאמריקא, אם ירצה, ואשר יאמר להוסיף לעבוד עבודתו בשדה “מקוה ישראל” לאיוסיף עוד לתת פרנק וחצי ליום כאשר הסכין עד כה כ”א יתן לפקידיו הערביים – – – ולאנשים חדשים הנספחים עליהם לא יתן עבודה מאומה. עד כמה פעלההתשובה הזאת על אלה המעונים – – – " כך. זהו פרק קלסי בתולדות תנועת העבודה הארץ־ישראלית. במקרים רבים לא נשתנו הדברים גם היום. במנטליות שלהם לא נשתנו בכלל. המחשבה הבעל־הביתית לא יכלה להשלים כבר אז עם החדשה שהיתה בארץ, עם “צעירים לימים” הקופצים בראש, המשנים מסדר העולם, התובעים עבודה וזכותלהתישבות ובכיסם אין מאומה. סוציאליסטים לא היו, ב“דגל האדום” לאהאשימו אותם, הבעל־בית היהודי לא ידע אז עדיין הרבה מתנועה זו ואולי לאחשב אותה לחטא. אבל עניים הם היו, חסרי רכוש – ואת אלה ריחם הבעל־ביתהיהודי רק בשעה שדיברו תחנונים, בשעה שדפקו על פתחו במקל ובתרמילובתפילת־לחש, אבל לא כאשר דברו עזות, כאשר תבעו, כאשר העמידו את עצמם עלמדרגה שווה – אז נחשבו כ“מורדים”, כמשנים ממטבע המקובלת, כמתנקשים בבעלי “הזכות הטבעית” – ומצוה היה לרדפם ולהחרימם. בתוך הסביבה הזאת של “עבדים מולכים” נשחקה והוכנעה תנועתביל“ו. היא היתה בודדה במועדה, לא היה לה המשך תכוף, לפיכך נידונהלטמיעה. גורל כזה היה צפוי בודאי גם לעליה השניה, לולא היה לה המשך ולולאעלה בידה, ב”כוח ההתמדה" שלה, לשנות במידה רבה גם את פני הסביבה. כאןהמפתח לכיפור עוונם של ביל“ו, של אלה אשר קידשו בראשונה את דרך הציונותבסיסמת ההגשמה העצמית, בקריאה: “בית יעקב לכו ונלכה”, ברעיון העבודהובשאיפה להתיישבות עובדת. אף להם יחשב כשלונם לצדקה. מתוך הערצה והוקרהפינתה תנועת הפועלים הא”י לעצמה את המקום השני אחרי ביל"ו וקראה לראשיתעליתה “העליה השניה”, זה היה ההמשך שקם אחרי חצי יובל שנים, המשך הרעיון, המשך ההעפלה וגם המשך המלחמה, שנמצאת עדיין בעצם תוקפה. ג. בתוך מצהלות הימים האלה אין כמעט תקוה להביא לידי הבלטהבעלת ערך את מועד הזכרון הזה של מלאת חמשים שנה לתנועת “חיבת ציון”. “המאורות הגדולים”, שנתלו, כביכול, על שמי חיינו, מכהים את אורם של “המאורות הקטנים”, וכל אוצר הפתוס החגיגי מורק עתה מסביב לדברים שכאילונפלו זה מחדש בעולמנו וש“אין יודע מה נפל”… הימים שחל בהם יובל החמשיםשל תנועה זו, אינם ימים של פרישת כנפים והמראת־שחקים פוליטית. ה“התפכחות” שהגיעה לנו על שטח זה מתחילה להיות כמעט מבהילה ברוחה הנכאה ובדיפיטיזמוסשלה. במידה שעוד לפני זמן קצר לא היה מקום פנוי מזה במחשבה הציונית ולאהיה איש בתנועה אשר לא ניחש באספּקטים המדיניים, ולא ראה בהם ראשית הכול, ואחרית הכול, נעשתה עתה הגישה האפּוליטית למוֹדה הכי פּוֹפּוּלרית. הדברדומה עוד מעט לאותו האיש שאינו יכול לטפס על ההר, והוא מתחיל מתוך כךלכפור במציאותם של הרים בכלל. “שכל־המעשה” החדש החוגג עתה את נצחונוברחבי התנועה הציונית וגם בישוב הא"י – פירושו האמתי אינו “בליאילוסיות”, כלומר התרחקות מן ההשליה, מן אונאת הדעת העצמית, אלא “בלידמיון”. ציונות בלי דמיון, בלי מחשבה קולקטיבית, בלי גמול מוסרי ומדיני, בלי פתוס של יצירה תרבותית וחברתית, בלי כוח העפלה חלוצית; ציונות שאינהמבקשת לעצמה שכר אחר מאשר זה של “בּוֹנציה השותק”, גלוסקה מרוחה בחמאה, גלוסקא גדולה לעשירים וקטנה לעניים… בימים אלה נראים שוב הדברים בעינינו כאילו הבטנו עליהםמהעבר השני, ההפוך, של המשקפת, רחוקים וקטנים – אך ההבדל הוא שהפעם לאה“עז” של לילנבלום במובנה הווּלגרי היא הקטנה ובלתי נכספת, אלאה“אוטואֵמנציפּציה” של פינסקר והפּתוס החלוצי של ביל“ו. העז, העז – דוקאהיא החוגגת את נצחונה במחשבת הזמן הזה, התכלית הקטנה של היחיד, יהודייהודי עם עזו הקשורה אל חגורתו, ולא חשוב כלל אם שמה של העז הזאת הוא “פרדס”, או מגרש, או בית, ואם מישהו ידביק לה כנפים ויקדש אותה כסמללתקות האומה. אכן, שוב הגיעה שעה של תוהו ובוהו וערבוב תחומין בחייהעם ובחיי התנועה, ויש צורך בישוב־הדעת ובבדיקת המעשים, לא מתוךפּרספּקטיבה של שעה אחת ושל תועלת השעה הזאת, אלא מתוך הרגשת האחריותהמלאה לתפקיד ולמפעל. את דרך־התשובה של הציונות אין לבקש, כמובן, אצלהממדים של “חיבת־ציון”, אבל יש ויש לבקש אותה בפילוסופיה שלה, ברצוןההיסטורי שהתגלה לנו בשני האותות הגדולים של ה”אוֹטוֹאֵמנציפּציה" ותנועתביל"ו. תרצ"ב את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23036	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23036", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23036, "source_edition": "", "title": "שני האותות הגדולים", "translator_uris": "", "translators": "" }
"יא ברעכען" – "נישט ברעכען" הד הסכסוך בבית־החרושת של פרומין וההתנגשות בין מפיריהשביתה הרביזיוניסטים ובין הפועלים השובתים, הולך ומתפשט גם מחוץ לתחומיא“י ומכה גלים חזקים בעולם הציוני והיהודי. העתונות היהודית בגולה, עתונותערי־הבירה וערי־השדה כאחת, גדושה בשבועות האחרונים מאמרים ורשימות, טלגרמותוידיעות מרעישות על הענין ומסביב לענין, והשאלה: “יא ברעכען” או “נישטברעכען”, אם לשבור את הסתדרות העובדים או לא ובאילו אמצעים לשבור אותה, אםב”נשק חם" ממש, כאיומו של ז’בוטינסקי ב“רזסביט” או בנשק קצת יותר קר, של חרמות וכריתת העבודה והעליה־העובדת כמשאת נפשם של רבים מ“ידידי הפועלים” שאינם אחוזים פתוס מיליטריסטי כה נלהב כז’בוטינסקי – נעשתה היום השאלההקרדינלית של הציונות ושל א"י, אשר מסביבה גועשים כל היצרים. אחרי הפסקהקצרה, החלה רעות־הרוח הרביזיוניסטית להשתולל שוב ברחוב הציוני ולרקוםאבנטורה חדשה. היה יותר מדי שקט. תנועת העליה המחודשת, מקצת ההקלה במצבהמדיני, תנועת הבנין בארץ, היו עלולים להשכיח מן הלב את מפלגת הפרישההזאת, אשר הזמן והתפתחות הענינים הממשיים החלו לעבור מעליה והלאה. והנה היאהזדרזה לקיים את עצתו של ישעיה הנביא: “קחי כנור, סבי עיר… היטיבי נגן, הרבי שיר – למען תזכרי”. ובכנורה יש רק נימה עלובה אחת, צרודה וצורחת, שאינה יודעת אלא להרקיד שעירים ולהקים המולת־אוילים – ואת זה היא עושה עתהבהצלחה רבה ובעזרת ידידים רבים ומתוך שילוב חשבונות ואינטרסיםשונים… “איך לשבור” במקום “איך לבנות”, איך לפורר במקום איך ללכד, איך לקעקע את החומה האחרונה העומדת עדיין בפני האנרכיה הציבורית, הכלכליתוהמדינית בישוב ובציונות, במקום איך להלחם באנרכיה ההולכת וגוברת, שבה מקורכל הכשלונות בהווה ועריסת כל הסכנות כלפי העתיד. בתוך ההתפוררות הכללית, בתוך ההתפרקות וההפקרות, נמצא גוש ציבורי אחד השומר על עמדתו ככוח מלוכד, אחראי ואקטיבי, אשר העמיס על שכמו את התפקידים הקשים ביותר בפרוצס ההגשמה, שבו בלבד נשמר עדיין כשרון היצירה הקולקטיבית, המוכן תמיד לכל העפלה בונה, לכל עול וחובה, לכל מעשה התובע מסירות ומשמעת פנימית, שהנהו משען נאמן לכלפעולה ארגונית ומסדרת בציונות ובישוב, העומד על משמרת תוכנה וערכיההיסודיים של תנועת השחרור העברית, המשמש לה מצפון ומצפּן בימי תסבוכתומבוכה, ומבצר איתן בימי עברה וסכנה. והגוש הזה, תנועת הפועלים העברית בא“יותנועת החלוץ והנוער בגולה, שכל עם היה מתברך בלבו שבע ביום על שעמדה לוהזכות ההיסטורית להוציא מקרבו בימי נחלה וכאב כוח רב פעלים כזה – משמש עתהמטרה לחיצי קנאה ושנאת־חנם, מוקף נרגנות שפלה ופרובוקציה מכשילה. כוחותהשטן, בלבוש התכלת של לאומיות צרופה, היו בנו להמס ולסכסך תמיד את מחננובימים שבהם דרושים לנו ביותר דעה מיושבת ומעשים אחראיים, בימים שבהם אנומוזהרים משנה אזהרה לא לאבד שוב את ההזדמנות אשר ניתנה לנו לבנות, שלאלאבד אותה ע”י סירוס דרך הבנין מצד אחד וע“י הקדרת עולמנו מתוך הסתכסכותהדדית ו”מלחמת אזרחים" מהרסת מצד שני. אבל הם לא נותנים לנו להרגע ולשאוףאויר, הכוחות השטניים האלה. במדרש האגדה על עקדת־יצחק מסופר, איך התנכל לוהשטן לאברהם כדי למנוע ממנו את קרבנו. פעם נדמה כזקן לאברהם, פעם כבחורליצחק ופעם כנהר גדול לשניהם שאי־אפשר לעבור בו. גם בדרך לקרבן העם למעןשחרורו ובנין מולדתו קוסם לנו בעל־הדבר בתעלוליו. שלשום היה זהכותל־המערבי, אתמול עניני פוליטיקה, “קביעת המטרה”, וייצמן וכדומה. היוםזהו סכסוך פרומין, סכסוך עם אופה צנימים ופכסמין בירושלים, אשר נפשו חשקהלהתעמר קצת בפועליו. ענין חדש לציונות ולעם העברי לענות בו. כל ה“מוּזוֹת” כאילו נשתתקו בפני רעמי התותחים האלה. הכל נשכח: אסונו ומצוקתו של ישראל, סגריר העולם אשר מסביבו, שאלת הבנין והבונים, שאלת הקרקע והאמצעים; נשכחוהכוחות העוינים מבחוץ והקשיים האובייקטיביים מבפנים. כל המפוּחים נמצאיםבתנועה אינטנסיבית כדי ללבות את הלהבה השחורה של הקטרוג, לנגד את הברזלהרותח ולהפכו לענין המרכזי בפוליטיקה הציונית, לתל שכל הפיות פונים אליו, שמסביבו הומיה של הז’ורנליסטיקה היהודית, שעליו נקהלות קהילות סוערות, שעליו מוכים ונפצעים ומחר אולי גם נהרגים, שבו מתערבת המשטרה בכלהארצות. לא רק הרביזיוניסטים. לגנב הזה קוראת בעיקר הפרצהשבמנטליות הציבורית שלנו. התאחדות האכרים בא“י, חלק גדול מבין הציוניםהכלליים, המזרחי – על ברכיהם נולדה ביצת צפעונים זו אשר הרביזיוניסטיםדוגרים אותה. עוד זמן רב לפני ענין פרומין נעשתה שאלת “שבירת” ההסתדרותאקטואלית בחוגים האלה, אשר היצר המעמדי, האמבּיציה המפלגתית, תאוות הבצעושאיפת ההפקרות העבירו אותם על דעתם להכריז מלחמה “קדושה” זו ולהכשיר לשמהאת כל האמצעים: עלילות ודיבות, סילוף עובדות והפחת כזבים. הרביזיוניסטיםמשתמשים רק בשעת הכושר, מכוונים רק את כנפי הטחנה שלהם לעומת הרוח המנשבת. הם עטו אל ההזדמנות הזאת כדי ליצור לעצמם מחדש את עמדת־המלחמה בציונותובישוב, אשר נשמטה מתחת רגליהם בזמן האחרון. המים הפוליטיים העכוריםשהרביזיוניסטים היו דגים בהם במשך שלוש השנים האחרונות, אם כי לא נצטללועדיין די צרכם, הרי הם חדלו לשמש מקור של הכנסה מספיקה, ואין בכוחם לכלכליותר תנועה שנולדה מתוך הרקק ושבעצם מהותה ותוכנה אינה יכולה להתקייםולנשום מחוצה לו. ימי הרווחה־פורתא שקמו הארץ, ימי התחדשות הבנין והעליה, הימים שבהם נגלתה לעיני כול האמת שהכרזנו עליה תמיד, שגם בתנאים הפוליטייםהקיימים, המסובכים עוד והקשים, אין מעצורים רציניים בפני בנין א”י, במידהשיש רצון ויכולת וכוח תנופה אצל הבונים – הימים האלה הפכו לימים שחוריםומבשרי כליה בשביל התנועה הרביזיוניסטית. כל הנסיונות המחודשים שלהם לנתּרעוד קצת על הבמה הפוליטית, כל ההעוויות הדמגוֹגיות של הכרזת מלחמה עלבריטניה, בקשת מדינה מנדטורית חדשה בשביל א“י, כל הפוליטיקה הספּרטיסטית, כביכול, הפכו להיות גרוטיסקות מגוחכות אפילו בעיני מצדדיהם ואוהדיהם. גםזהב האפּוֹלֶטים של “קציני” בית”ר התחיל עומם ודוהה, והפּרדות הצבאיותוצחצוח חרבות־עץ חדלו להיות כוח מושך ומשען מספיק. הרביזיוניסטים עמדו לרדתבמהירות רבה מעל הבמה הציבורית והציונית, לולא נזדמנה להם שוב שלולית זו, שאפשר להשתכשך בה ולהנחיל מתוכה מחדש את תורת “הבוץ, הדם והעבדות”. אבל לא רק רביזיוניסטים. יש עוד מי שנושא את נפשו לשבירה, שרוצה “ברעכען” את הסתדרות הפועלים בא“י. ישנם פרקציונרים, שליחיהקומאינטרן. אף הם ילידי הרקק, הניזונים מאותו מקור נרפש עצמו שלמבוכת־הרוחות שממנו ניזונים הרביזיוניסטים. שתי הכנופיות האלה ממלאותתפקידים שווים בא”י ובציונות. שתיהן משתמשות באותם האמצעים עצמם למלאכתהשבירה שלהן. הפּרלליזם הוא מפליא על כל שטחי הפעולה, החל מן השטח הפוליטי, דרך השטח הכלכלי־הארגוני של תנועת הפועלים, וגמור במיתודים השפלים של דיבותוהסתה. בידי שתיהן שופר הפּרובוקציה המדינית, מתוך מזימה משותפת להבנות מןהמהומה ומחורבן ענינינו. שתיהן דבוקות ב“תורת הקטסטרופות”, ובשביל שתיהןמצב של שקט פוליטי, מצב של בנין, הוא בבחינת קטורת באף השטן, והן מחבלותבלי הרף תחבולות איך להפריע את השקט הזה, איך להעכירו, איך להטיל צרורותמרפישים לתוך בורות המים שלנו; שתיהן משמשות רזרבה של “מפירי שביתה”, כדילנצל את סכסוכי העבודה לשם מטרות פרובוקציוניות; שתיהן מדברות בשם “מוֹניזם”, הללו בשם מוניזם פרוליטרי והללו בשם מוניזם לאומי; לשתיהן אותומצח נחושה עצמו לשקר מול פני האמת, להעליל ולהלשין מבלי לחשוש לתוצאות, ושתיהן יודעות שבדרך להפקת זממותיהם ניצב כוח אחד שאין לקום בפניו, מפריערציני, שאינו נותן, פשוט אינו נותן, שמעמיד בפרץ את תבונתו, את בגרותוהמדינית, את תוקפו המוסרי, את כשרונו הקונסטרוקטיבי, את ליכודו הארגוני – ואת הכוח הזה, את תנועת הפועלים ארץ־הישראלית, צריך לשבור… ושתיהן מסתערות לשבור אותו, בכוחות משותפים, שכם אל שכם, בחזית אחת, נגד אויב אחד. “יא ברעכען” – זאת היא הסיסמא המשותפת, סימן־ההיכר המשותף. ושתיהן אינן בודקות באמצעים, מבקשות להן את סיועהשטן למעשה השבירה, את הסיוע של כוחות אנרכיים, אם מבין הערבים או מביןהיהודים; את הסיוע של מוחות מבולבלים, של אינסטינקטים המוניים. שתיהןמנצלות כל סדק וכל זיז שאפשר להשעין בהם את מוט ההריסה. מי שקורא את אשרנכתב ונדפס בשתי המחנות הללו, אינו יכול לבלי להשתומם על איחוד הסגנון ועלהעובדה שכמעט על שטח אחד של ענינים משתרעים דברי ההסתה. אלה ואלה רוכבים עלסוס־המקל המפורסם של “הדוּאליזם”, כביכול, של ציבור פועלי א“י; הללואומרים: הם בוגדים באינטרסים המעמדיים לשם האינטרסים הלאומיים, הם מכוריםלבורגנות הציונית, והללו אומרים: הם בוגדים באינטרסי הלאום לשם האינטרסיםהמעמדיים, הם מכורים לסוציאליזם בין־הלאומי, ל”דגל האדום“, ובדרך קונטרבנדהמכניסים אפילו פה ושם את המלה האיומה “מוסקבה”. הללו אומרים לפועליםולפלחים הערבים: הם מנשלים אתכם מעבודתכם ומאדמתכם, הם מחרימים אתכם, הםהורסים את עמדותיכם הכלכליות ורוצים לגרש אתכם מן הארץ; והללו מדבריםלבעל־הבית היהודי ולנוער התמים והרופס, הניתן לפיתויים אויליים, כמעט באותהלשון עצמה: הם אינם נותנים לכם להכנס אל הארץ, הם מנשלים אתכם מן העבודהומבכרים על פניכם את הפועל הערבי, הם הורסים את עמדותיכם הכלכליות כדי לרשתאתכם ולחלק ביניהם את בתיכם ואת פרדסיכם וכו' וכו'. הללו קוראים ל”שבּבּ" הערבי ש“ימרוד” ויתקומם נגד משרתי האימפריאליזם האנגלי בנשק חם ביד, והללוקוראים ל“שבּבּ” של בית“ר ש”ימרוד" ויתקומם נגד משרתי הסוציאליזם בנשקחם ביד… ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שמזימות הפרקציונרים הן בכל זאתגלויות יותר ומפורשות יותר, ולפיכך שטח ההשפעה שלהם, על כל פנים במידה שזהנוגע כלפי פנים, הוא מוגבל יותר; בה בשעה שהרביזיוניסטים עושים את מעשיהםתחת מסוה של “קנאות ציונית” ו“מכסימליזם ממלכתי” והופכים כל מעשה הרסובגידה לצדקה לאומית. התועבות שבלב אינן ניתנות להימנות ולהיספר, ואי־אפשר לקבועבאיזו משתי המחנות הללו הן נמצאות במספר יותר רב; אבל אין ספק בדבר שאםבפרובוקציה החיצונית, בפעולת השיסוי בין עם לעם כוחם של שליחי הקומינטרןיותר גדול, הרי בפרובוקציה הפנימית ובפעולה הדימורליזציונית בתוך הציונותוהעם העברי ידם של הרביזיוניסטים היא על העליונה. אנו רחוקים היום מאוד מןהתנועה הפרנקיסטית, זו אשר תחת המסוה של חסידות ומשיחיות הובילה המוניםיהודיים לשמד. איננו יודעים עתה בבירור מספיק את הסוציולוגיה של התנועההזאת בשעתה. אבל נראה הדבר שבין התנועות הפנימיות ה“שוברות” וההורסות שקמובישראל, ואלה היו לא מעטות בכל הזמנים, הרי יש דמיון רב בתכונתן, בצנורותהשפעתן וגם באחרית גורלן, בין שתי התנועות הללו, הפרנקיסטיתוהרביזיוניסטית, אם כי הרקע הרוחני לכאורה שונה כל כך. כן, גם באחרית גורלן – אף־על־פי שהגורל האחד שייך כבר לשיכחת העבר והגורל השני רק מתרקם והולך. אינני רוצה להקיש היקשים; ההיקש היחידי כאן הוא רק מתכונתה של משיחיות שקרבכלל. הסכנה הגדולה הכרוכה במשיחי שקר ובמשיחות שקר איננה בזה שהם משקרים, שמדברים דברים בשם אלהים אשר אלהים לא ציוה אותם, אלא בזה שהם מתגליםבסימניו ובתפארתו של המשיח האמתי, בדמות הנכספת שבדמיון ההמון וחלומו, והםמכים ע“י כך את עיני העם בסנוורים, מצליחים על נקלה להסיתו ולהדיחו, להטותאת לבבו להאמין בגאולה שאין עמה חבלי גאולה, באפשרות לקבל שכר שלא על מנתלמלא חובה, ולקדש כל הוללות ומרזח־סרוחים כעבודת אלהים. תכונה זו בדיוק ישלרביזיוניסטים. גאולה ברגל קלה, מדינת יהודים הנולדת, קופצת ומקרקרת מתוךהמגבעת כמו תרנגולות אצל מכשף־מתעתע, ציונות שלא על מנת למלא חובה, שהיאכולה עסק טוב, כולה שכר ורווח, שכולה מותאמת להרגל חייו ולחפץ לבו שלה”יהודי מכל הימים ומכל השנים" – זאת היא ספקולציה על הפסיכולוגיה של ההמוןשבכוחה נישאות כיום גם תנועות של משיחיות שקר אצל עמים אחרים, המשגשגותומצליחות, כמו הנצי"ס בגרמניה. אולם הדברים האלה אינם מכוונים כלל וכלל לחקר הרביזיוניזם, כי אם לחקר הלך־רוחה האקטואלי של התנועה הציונית ושל הישוב הא“י, העוגביםוערֵבים עדיין על מאהבם הכוזב הזה, מתפתים לתרמית שפתיו ומעלים אותו מדיפעם בפעם להנהיגם לקראת כל הסתערות אבנטוריסטית מכשילה, איננו שואלים למינחוץ הדבר הזה, למי צפויה מזה תועלת, אילו גם אפשר היה לבצעו. ודאי שהואנחוץ למישהו, וודאי שמישהו מקווה ליהנות ממנו. איננו שואלים גם אם אמנםהענינים שלנו כבר חזקים כל כך, מוצקים ובטוחים, אם כבר הונח לנו מבפניםומבחוץ, עד כדי להרשות לעצמנו את התענוג הזה של “שבירה” – בודאי יש מישהדבר כדאי לו בכל התנאים, ואינו חושש אפילו ל”תמות נפשי עם פלשתים“. אבלאנו שואלים: אם אמנם לא יתגלה סוף־סוף בתוך הישוב ובתוך הציונות מעט, לכלהפחות מעט, שכל־צבורי אשר ירצה לשקול ולשפוט ולהבין לאן פני הדבריםהאלה מובילים? האזינו לרחש המתהווה ומתפתח! קראו את ה”רזסביט“, אתה”היינט“, את ה”מומנט“, את המגילות העפות; שמעו איך עובדים המפוחים, צאווראו למה נתפסת כיום המחשבה הציונית, דעת הקהל, מה עומד להיות מרכז עניניה, לאן מוסחת מחדש מקצת ההתעוררות לקראת א”י שקמה בזמן האחרון בין היהודים, ומהו החינוך לעליה, מהו הציוד הרוחני לנוער, מהי האוריינטציה בכלל בעניניא“י, צרכיה, דרכי החיים והעבודה בה, הנוצרת בשביל יהודי סתם המתכונן מחרלעלות ארצה: לא מחשבת בנין, לא שאלת קרקע, לא שאלת אמצעים, לא קרן־הקיימתולא קרן־היסוד, לא לשון עברית, לא הכשרה תרבותית, כי אם “ברעכען”… ולא “ברעכען” סתם, אלא “באש ובחרב”, מבשר הפלדמרשל של הרביזיוניסטים, שכל מאמרשלו הוא בבחינת “צו”, אשר זאטוטי בית”ר עומדים לפניו “דום” ומוכשרים כברמזמן, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פסיכולוגית, למלא אחריו בדיוק. “ברעכען”? – זה, כמובן, אינו קשה. אפשר לשבור הרבה דבריםבא“י. לבנות יותר קשה, ליצור תנועה בונה, לחנך דור נעורים לבנין ולנאמנותחלוצית, זה הרבה הרבה יותר קשה מאשר לחנך להרס ולשבירה. ברם, תנועתנו, תנועת הפועלים העברית בא”י, איננה מפחדת מפני האיומים האלה. היא יודעת גםלהגן על עצמה. היא בבחינת לוז של שדרה אשר כל כלי שובר לא יצלח עליו. איךנאמר? – “יתפוצץ הפטיש ויבָּקע הסדן” והוא לא ישבר. “יתפוצץ הפטיש” זה לאאיכפת, אבל “יבקע הסדן?” הסדן? לא, לא, זה לא יתכן! – וכאן הנקודההמחרידה ביותר בכל האבנטורה הזאת. תרצ"ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23037	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23037", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23037, "source_edition": "", "title": "\"יא ברעכען\" – \"נישט ברעכען\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
"עד דלא ידע" א. נאומו של אוסישקין במסיבת העתונאים שנערכה ע“י הקרן־הקיימתלישראל, הוא השני בשורת נאומי האזהרה, שנשמעו בזמן האחרון מפי מנהיגיההוותיקים והאחראים של הציונות. הראשון היה וייצמן, בועידת ציוני אנגליה, שלקח על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה, להשמיע בשעה הזאת כלפי התנועה הציוניתוכלפי העם העברי דברי אמת אחדים שאינם ערבים ביותר לאזנים המבקשותמרגוע, והעומדים בסתירה לריננת האופטימיזמוס המנסרת כיום מסביב לעניניארץ־ישראל. וייצמן שקל למטרפסיה על העזתו ואומץ־רוחו, על רצונו להסב מחדשאת המחשבה אל הפרובלימות החיוניות של הציונות וצרכי הגשמתה; על אזהרתו מפניההשליות שבקוניונקטורות חולפות ומפני דרכי בנין שאינם נמצאים בהתאמה לתוכנהולכוונתה ההיסטורית של תנועת השחרור העברית – ומנהיג הפרדסנים בא”י כההתפלץ מן הדברים האלה עד אשר זרק לו בפניו את הכינוי של גנאי האיום והנורא: " וייצמן הסוציאליסט“! מחר ישקול בודאי למטרפסיה גם “הסוציאליסט אוסישקין” מאותו חוג ציבורי וציוני עצמו, על אשר העיז אף הוא להעיר על “מערומי המלך”, ובאותו תוכן ממש של דברי וייצמן, אולי קצת בנוסח אחר, הזהיר על הסכנההצפויה לציונות מן האופטימיזמוס המופרז הרווח בה כיום, מן שביעות־הרצוןמעצמה ומשכרון הצלחותיה, עד דלא ידע ממש להבדיל בין הברכה ובין הקללה אשרבתכונה הגדולה שמסביב לא”י ושבתוך א"י בימים האלה. בשבילנו, בשביל תנועת הפועלים בא“י, אין כמובן בדברים האלהמשום חידוש. הם מגיעים אלינו רק כרפלכס של אזהרותינו אנו בלתי הפוסקותוכבת־קולה של הבנתנו אנו לאותות הימים שאנו חיים בהם, ולהתפתחות הנוכחיתבציונות ובארץ. העובדה שאישיה החשובים ביותר של התנועה הציונית לא נסחפובנחשול המבוכה, ושומרים על מחשבתם הצלולה ועל מלוא הכרת אחריותם גם בשעההזאת שהגאות המבהירה מעורת עיני פקחים, יש בה אמנם מקצת תנחומין, שהנה לאנסתמו עדיין החזון והכרת־האמת בציונות. גם מבחינת העתיד, אין ספק בדברשהקולות האמיצים האלה יבואו לבסוף על שכרם ועל סיכומם החיובי. ואם “לא זההדרך” של אחד העם קבע תאריך בעל מפנה מכריע במהלך המחשבה הציונית, אעפ”ישמסכת הענינים שבה נגעה הפרובלימה אז היתה צרה מאד, וה“דרך” כמעט שלא היתהדרך כלל וה“לא זה” לא היה מלווה אז בקונצפּציה אחרת של צורת־הגשמה בעלתסימנים חיוביים מובהקים ובעלת כוח הוכחה מספיק – הרי “לא זה הדרך” שנשמעעכשיו מפי וייצמן ואוסישקין ומפי כל נושאי הסקפּטיציזמוס ומבטאיו נוכחמצהלות הימים האלה, קובע תאריך הרבה יותר חשוב, באשר הוא נוגע לנקודת הכרעהשממנה נפרדים באופן בולט ומוכח הדרכים לציונות־אמת בעלת תוכן בונה ומשחררמצד אחד, ולציונות מדומה, אחוזה השליות מסוכנות גם מבחינה פוליטית וגםמבחינה כלכלית ותרבותית מצד השני. מבחינה זו אין איפוא כל ספק שהדברים האלהיבואו על שכרם ועל תיקונם, אבל יש להטיל ספק אם בתקופה הזאת, במנטליותהשלטת בה, בתוך האופטימיזמוס השוקק המשרה אור מרגיע של קלות־דעת וקלותאמונה, אין וייצמן בלונדון ואוסישקין בירושלים וכל האחרים אשר דבריהם הםדיסוננס בתוך מנגינת הזמן, אם אין אלה ממלאים את תפקידה של קסנדרה, אתהתפקיד חסר־התנחומין הזה של נבואה אשר לא תאמן, של אזהרה אשר אין לה שומעושאיננה עשויה להנחיל שום דבר אחר מלבד לעג השאננים וגידופי כל החוגריםהמתהללים כמפתחים. זאת היתה הרגשה נכונה אצל אוסישקין, באמרו: “לי נדמהשקולי חלש ביותר בתוך הצעקות של שלום, שפע והצלחה”… במצב של פסיכוזההמונית, אין תקוה לשום קול התובע ישוב־הדעת, להשמע. זאת לא היתה הטרגדיההאישית של קסנדרה שבני עמה נחרו בה ואטמו את אזניהם מפני דבריה – זאת היתההטרגדיה של טרוֹיה… ב. דברי אוסישקין מוסבים על הפרובלימה החיונית ביותר שלעבודתנו והתיישבותנו בארץ בהווה ובעתיד, על הקרקע, על המציאות הראשוניתהזאת שממנה המתחילה אחיזתנו בארץ ושבלעדיה כל כיבושינו והצלחותינו הם אבקפורח. הערך והחשיבות של גאולת הקרקע לרשות הלאום, אינם מתבלטים רק עלרקע השלילה של השחיתות הספסרית באדמת א“י, המתגלה לפנינו בכל מלוא כעורהוסכנתה כיום, אלא קודם כל על תוכנה החיובי כשלעצמו, על שטח ההכרה שזאתהיא הדרך היחידה שיש בה ערובה מספיקה שאדמת א”י תשמש באמת אחיזה לעם מבקשמולדת ולא אובייקט של ניצול איגוֹאיסטי לכל רודפי בצע ושואפי חמס כלכלי. המציאות של אתמול ושל היום ושל זו האורבת לנו למחר, מקיימת רק את אמתההנצחית של ההנחה היסודית, שממנה יצאו הוגי מחשבתה ומייסדיה הראשונים שלהקרן־הקיימת לישראל, שלא היו כידוע סוציאליסטים, ונגשו לשאלה הזאת יותרמתוך הארה אינטואיטיבית מאשר מתוך הכרה סוציולוגית. אבל הם קלעו אל הנקודההמכרעת של פרובלימות ההתיישבות היהודית בא“י. זהו אחד המכשולים הקשים ביותרבדרך מפעלנו, שהקרן־הקיימת־לישראל לא הגיעה לציוד מלא באמצעים, למען תוכללהיות באמת המכוונת והמכרעת בפוליטיקה הקרקעית של א”י לכל אזוריה ולכלסוגיה. אילו הגיעה לכך, היה מעמדנו הממשי והמדיני בארץ פי כמה יותר חזקומבוצר מכפי שהנהו כיום, והיינו ניצלים מן הסכנות החמורות הצפויות לנולהשמטת הקרקע מתחת רגלי העם ולהתמעטות מידת הפרודוקטיביות של ההשקעותהיהודיות, בתוך “המשחק החפשי של הכוחות”, ההופך בימים אלה לאנרכיה משתוללתשאין יותר כוח לרסנה. אבל אילו היה מנסה מישהו לעשות ריקונסטרוקציה של א“יבלי פעולת קרן־הקיימת־לישראל עד היום, למרות אמצעיה הדלים וקוצר יכולתה, היה מתקבל אבסורד גמור ודמות של ישוב גידם וקיטע, המחוסר כוח־חיים ותקותהתפתחות. לא רק שהיו חסרים מישוב זה ה”עמקים“, ההתיישבות העובדת, יוצרתצרכי בראשית החמריים, הלחם והחלב, הירקות והביצים; יוצרת צרכי בראשיתהתרבותיים, הצומחים וגדלים מתוך העבודה, מתוך התערות בלתי־אמצעית של העםבאדמתו; יוצרת יסודות בראשית המדיניים, הקשר האורגני עם אדמת המולדת, לאבתור רכוש ואובייקט הנותן רווחים בלבד, אלא בתור נחלת עם – לא רק זה היהחסר אז מא”י, אלא רבים מאוד מן הערכים המפוארים הללו שבעל־הביתיות הציוניתחושבת אותם כיצירי כפיה, לא היו מגיעים לידי מידת התפתחות זו או שלא היונוצרים כלל, בלי הסיוע הבלתי־אמצעי או האמצעי של הקרן־הקיימת־לישראל. אפילוהעיר תל־אביב, שאיש אינו יודע כבר כיום את הקשר שבינה ובין קהק“ל, ש”אבותהעיר" משתדלים להשכיחו או שמזכירים את “שלוש מאות אלף הפרנקים” בחיוך שלזלזול אשר לגבירים כלפי מטבעות של מה־בכך – מי יודע אם היתה נוסדת בלי “הפרוטות של נחושת” הללו, שערכן היוצר היה אז הרבה יותר גדול מאשר שלושמאות אלף לא“י היום. יותר מזה: עבודת קרן־הקיימת לישראל היתה הגשר לרציפותהפעולה ההתיישבותית, בהפסקה הגדולה שחלה בפעולה זו, לאחר שנסתיימה הסטדיההראשונה של ההתיישבות אשר טיפלו בה הברון וחובבי־ציון ובטרם שהתחילהההתיישבות החדשה באיזור המטעים לפני שנים מעטות. הפסקה זו נמשכה כחצי יובלשנים, ובה היתה קרן־הקיימת, מקודם לבדה ואח”כ בשותפות עם קרן־היסוד, המוסדהמתיישב היחידי, שהמשיך את עבודתו בתנאים הקשים ביותר ובקוניונקטורות הכיירודות, והופיע בכלל גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ כבעל־הבית היחידי שלההתיישבות היהודית בא“י. בלי פעולה זו, בלי תפקיד זה של שמירה על הדינמיקהשל גאולת הקרקע והתיישבות שלא תפסק בכל המצבים והתנאים, מי יודע אם הישובהיהודי בא”י לא היה “מתגבש” כבר אז, לפני עשרים וחמש שנה, כשם שנתגבשהההתיישבות היהודית בארגנטינה, ומי יודע אם היתה נמצאת על נקלה האפשרותלהתחיל מחדש, בתנאים המדיניים החדשים שלאחר המלחמה העולמית, ואם היתה ניתנתהזדמנות גם לאיניציאטיבה הפרטית להראות את “גבורותיה”. אבל כוונת הדברים איננה כאן לתנות את תהילת קהק“ל ולפאר אתמעשיה, אלא לבחון לאור ההתפתחות החדשה את המצב בשטח־פעולה זה, החיוני ביותרבשביל בנינה של א”י, ואשר ממנו תוצאות לא רק להווה אלא גם לבאות, מה שאמראוסישקין, שאין ניגוד בין פעולת קהק“ל ובין פעולת האיניציאטיבה הפרטיתבגאולת אדמה א”י הוא נכון עד גבול ידוע, כשם שנכונים עד גבול ידועדברי וייצמן, שאין ניגוד בין פעולת קרן־היסוד ובין פעולת האיניציאטיבההפרטית בשטח ההתיישבות. אבל יש גבול שממנו מתחיל הניגוד, והגבול הוא אותוהמקום שבו חדלה הקרקע להיות נכס קדוש להתיישבות העם ומקור עבודה ומחיהלעולה היהודי, ומתחילה להיות אובייקט של מקח־וממכר בלבד, “חתיכת סחורה” אשרעיניהם של תאבי בצע אורבות לה וידים חמסניות מגלגלות בה ופיות העלוקותמוצצים את לשדה עוד בטרם שהיא מגיעה לשימוש התיישבותי. מן הגבול הזה ואילךמתחיל הניגוד, מתחילה המלחמה לחיים ולמות. וסימני הגבול הזה אינם רק במקוםשעורך־דין יהודי פורק עול מספסר ללא כל בושה ורתיעה באובייקט קרקעישקרן־הקיימת עוסקת ברכישתו, אלא תשעים ותשעה אחוזים של הטרנסאקציותהקרקעיות הפרטיות הנעשות כיום הם מלווים ספסרות מבהילה והפקעת שערים שאינהיודעת שבעה, המזבזת את ממונם של ישראל וחוסמת מבפנים את דרך היהודים אלהקרקע. סימני הגבול הזה הם גם במקום ש“הקונה הפרטי מצליח לקנות אדמה ב”מקחהשווה" מבעליה, והוא מוכר אחרי כן קמצים קמצים ממנה במחירים ספקולטיביים; ובמקום שהמתיישב על האדמה הזאת מפקיע את העבודה שבמשקו מרשות העובדהיהודי וכו' וכו'. אין אנו מעריכים כאן את מחול־השדים הספסרי באדמה א“ימבחינה מוסרית. זהו פרק לחוד. בנידון זה ישנם חילוקי־תפיסה בינינו וביןחלקים רבים של הציונות בעל־הביתית והפרדסנות הא”י, שאינם חוששים לכך, שמבחינה מוסרית הדבר כשר וישר בעיניהם, שמצפצפים בכלל על ערכין בטלנייםכאלה בעניני מסחר ופרנסה, וצל המוסר נמצא אצלם תמיד בצל הבצע. אבל גםמבחינה מדינית־ישובית ספק גדול אם אפשר למצוא כיום שפה משותפת בענין זהבתוך הציונות והישוב. גם אותם החוגים מבין הציונים בעל־הביתיים והפרדסניםהמתקוממים, כביכול, נגד הספסרות, תופסים את השאלה, כמו את רוב השאלותהציוניות האחרות, באופן שטחי וחד־צדדי. משה סמילנסקי, למשל, הרועם נגדחזיון זה, חס בעיקר על הקונה הראשון שהאדמה לא תעלה לו ביוקר, ושערךהרינטה של הקרקע שלו לא תופחת, אבל אין הוא רואה בכלל שום עוול בזה ששטחיקרקע גדולים מתרכזים בידי יחידים, המוכרים אותה אחרי כן במחירים מופקעים אוהמפקיעים אחרי כן את העבודה שבאחוזותיהם הגדולות מרשות המשק הלאומי העברי. רוב הישוב העברי מביט בעצם בעין־טובה על ה“שובבות” הזאת, כשם שמביטים עלמעשי קונדס מחוכמים: אדרבא, יבואו יהודים, ישאו ויתנו, יקנו וימכרו, יתרוצצו, יתחרו, ותהיה תנועה ויהיו חיים ושגשוג וכו' וכו'. אילו היו באמתמתפלצים מחזיונות אלה והיו מחשבים את תוצאותיהם עד הסוף, היו באים גם לידיהמסקנה ההגיונית היחידה שיכולים להסיק: שאי אפשר לאחוז בנידון זה את המקלבשני קצוותיו, שאי אפשר לדגול בקונצפּציות אנרכיות בבנין א“י, בעליה, בעבודה, בהתיישבות, בחינוך ובחיי הצבור, ולבכות את האנרכיה ואת הספסרותבקרקע; שאם אנו רוצים באמת שמפעלנו לא יאבד את יעודו ואת מטרתו, שלא יהפךל”בורסא שחורה" בשביל ספּקולנטים ורודפי רווחים קלים, לפעמים גם מכועריםוטמאים – מן ההכרח לשוב אל הכוח הריגולטיבי הלאומי, אל הקרנות הלאומיותככוחות מכוונים ומנהלים בפוליטיקה הקרקעית וההתיישבותית של א"י, ומן ההכרחלתבוע מחדש את מאמץ האומה כדי לצייד את הקרנות באמצעים הדרושים לתפקידן. זאת היא המסקנה היחידה האפשרית, דרך אחרת איננה ולא תהיה. כל דברי ההטפהוהמוסר ערכם הוא כקליפת השום. ואם אפילו במקרה אחד יצליחו לסתום איזו פרצהגדולה או קטנה, הרי עשרות ומאות פרצות יבעו במקומות אחרים. אבל היש שומעכיום בציונות ובישוב לאזהרה זו? ג. “עדלאידע” איננה רק מלה נעוות דמות וטעם שנתיחדה ע“יבעלי־אמצאות קרתניים לפורים התל־אביבי – אלא זאת היא הפסיכולוגיה הציבוריתהחוגגת את נצחונותיה על פני כל שטחי החיים והפעולה שלנו בתקופה הזאת. לאלחנם נטפל אוסישקין למלה זו בנאומו על שאלה כה יסודית ורצינית כמו גאולתהקרקע בא”י, ועשה אותה לנקודת מוצא למהלך מחשבותיו, האוילוּת הגדולה ביותרשיכלה הציונות להמציא כדי להכשל בה בעצם השעה הזאת שבה נפתחו לפניהאפשרויות חדשות לקידום מפעלה שהיא מטפלת בו זה יובל שנים, היא ההנחה שא“יחדלה להיות כיום ענין המצריך את מתיחת הרצון הקולקטיבי של האומה, ונעשה דברהשוה לכל נפש, ארץ הגירה סתם בשביל המוני יהוידם מרוששים או מתרוששים, כמואמריקה לפנים. הסכימה הזאת, המחלקת את הגולה וא”י לשתי קטיגוריות כלכליותבלבד, למקום שאין בו פרנסה ליהודים מעבר מזה ולמקום שיש בו פרנסה מעבר מזה, נוטלת מהציונות את כל תוכנה ההיסטורי ומשכלת את מטרתה. רק בתוך הסירוס הזהשל הרעיון היסודי, אפשר היה שתווצרנה סיסמאות מכשילות ע"ד גמר התפקידהחלוצי וגמר תעודתן של הקרנות הלאומיות בבנין הארץ. רק בשיכחה זוובהיסח־דעת גמור מן התפקיד והמטרה, אפשר לדדות ברגל כה קלה ובתרועות נצחוןעל השפתים לקראת הכשלונות הצפויים לנו מהתפתחות זו. שאלת הקרקע וכל המתרחש מסביבה כיום הוא רק סמל, סמל איוםונורא לסיטואציה כלכלית וחברתית הנמצאת רק בראשית התרקמותה, והמכילה בתוכהכוחות הרס פנימיים שאין אנו יודעים עדיין להעריך כראוי את מלוא תוצאותיהם, אבל זאת לא רק שאלת הקרקע. על פני כל שטחי החיים, הפעולה והמחשבה הציונייםהולכים ומתהווים דברים שהם בבחינת “ממנטוֹ מוֹרי” בשביל תנועת השחרורהעברית. ישנם ענינים שיש בהם משום “אל תגידו בגת”; ישנן שאלות של “עליה” שאינן מסתיימות בתוך תחום הויכוח והמלחמה מסביב לסרטיפיקטים אלא הן מלוותדימורליזציה איומה; ישנו פרוצס של שינוי דמות הישוב בדרך של חרות פרוצהביותר, שפירושה האמתי הוא הפקרות, המוציאה את החיים היהודיים בא“י, אתהחיים הכלכליים, הציבוריים והתרבותיים מחוץ לכל מסגרת של אחריות לאומית, מחוץ לכל יכולת של בקורת, של ריכוז וכיוון. אנו נפגשים כבר עתה בא”י באותןצורות החיים היהודיים, ההולכות ומשתלטות יותר ויותר, שהציונות ציותה עלינואת הבריחה מפניהן; כי הציונות האמתית יותר משהיתה בריחה מפני הגויים, היתהבריחה מפני עצמנו, בריחה מפני דמות חיינו המסורסת וחסרת הכבוד, אל דמותחיים עצמיים מתוקנים ומכובדים. “הציונות פירושה שיבה אל הכבוד העצמי” – כותב הרצל בכמה וכמה מקומות בספר הימים שלו. ואם עכשיו כך, בשעה ש“הסטיכיה” נמצאת רק בראשיתה – מה יהיה מחר ומחרתיים, בהמשך ההתפתחות, המשוללת כל כוחמכוון ומטיל מרות? זהו זו, כמובן, תפקידה של קסנדרה לדבר ולהזהיר על כך, מכיון שבפרוצסים כאלה אין התוצאות ניכרות מיד, והאופטימיזמוס העובר עלגדותיו בימים אלה היה לרוח־שקר בפי כל הנביאים לנבא רק טובות, ולהתעלםבמכוון או שלא במכוון מאותות הסכנה המתלקחת לכל אורך דרכנו היורטת. הנה דיבר וייצמן אתמול ודיבר אוסישקין היום; הם דיברודברים שצריכים היו להכות גלים בתוך התנועה הציונית ובתוך הישוב, אבל דבריהםנפלו כטיפות מים על ברזל מלובן, המשמיעות רק תסיסה חטופה ומתנדפות מיד. אנונמצאים כבר כיום בתוך האטמוספירה של הקונגרס הציוני הי“ח, ואפשר כבר לראותמראש במה הולכת התנועה הציונית אל הקונגרס הזה, מה הם רצונותיה ותכניותיה. מלבד תנועת העבודה ומלבד חלקים קטנים רציניים ואחראים בתוך הציונות הכללית, הרי תהיה זאת תצעודה של צבא השב עטור נצחונות משדה המערכה ובא לחלק את שללהקוניונקטורה, אשר צריכה לשמש נקודת מפנה לאוריינטציה חדשה בציונות; אוריינטציה זו של ציונות היושבת פרזות, ללא חומה וצריח, ללא חובהואחריות רעיונית ומעשית; ציונות ללא כל סימן־היכר, עליה ללא הכשרה, התישבותללא בקורת; ציונות ללא חלוציות, ללא קרנות, והגרוע מכל – ללא אמונה בתפקידהלהיות מכוונת ומכרעת בבנינה של א”י. אכן, עד־דלא־ידע בין ברוך וארור – זאת היא קללת גורל ולאחידוד של פורים. תרצ"ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23038	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23038", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23038, "source_edition": "", "title": "\"עד דלא ידע\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
המגביות א. אחרי שהיות מרובות ונפתולים פנימיים ממושכים, הוכרז לבסוףעל המגבית העולמית ל“קרן התישבות יהודי גרמניה בא”י“. ההכרזה באה לא מעטבאיחור זמן, אחרי שמפעל הסיוע ליהודי גרמניה כבר התפצל לכמה וכמה צנורות, ואחרי ששמותיהם של אישי הציונות והסוכנות היהודית מופיעים כבר על “אפלים” למגביות מקומיות שונות, שהקשר שלהן עם המפעל הקונסטרוקטיבי בא”י הוא רקחלקי (המגבית האנגלית, המגבית האמריקנית וכו'). מצב זה מחליש במידה רבה אתכוח תנופתה של המגבית הציונית, אשר היא היתה צריכה להיות הראשונה בזמןוהראשונה במעלה, ואשר עליה הוטל לתת את הכיוון המכריע לתגובתה הפוריה שלהיהדות העולמית על האסון הנורא שאירע לקיבוץ היהודים בגרמניה. בזה שהדבר לאיצא לפועל כפי שעלה במחשבה תחילה, וכפי שהיה מובן, לפחות היה צריךלהיות מובן, לכל שכל ציוני מבוגר ובריא – בזה אשמה המבוכה שבתנועה הציונית, אשמים עסקניה ומנהיגיה, אשר גם בשעת הרת־עולם זו לא רצו לוותר על הסטרטגיקהשלהם בפוליטיקה הפנימית ולתת, בלי דחיות ובלי תנאים, אפשרות מוסמכת ומלאהלפעול, לאנשים הקרואים לעמוד בראש הפעולה הזאת, בשני חלקיה: הכלכליתוהמדינית גם יחד. ואעפי"כ, המבחן האמתי של היהדות העולמית – אם התרגשותהלמראה אסון גרמניה יש בה ממש ואם הלקח שהיא לוקחת מפרק היסטורי זה הוא נכוןוקולע למטרה הנכונה – המבחן הגדול הזה עומד להיות בתשובתה על כרוז הסוכנות, על הכרוז הזה דוקא, שאינו מדבר בשם סיוע סתם, אלא מכה על שרשי הפרובלימה, ששמה האקטואלי הוא “יהודי גרמניה”, ושמה המלא והכללי הוא “תנועת השחרורהעברית”. במשך החדשים האחרונים, שבהם ניתכה על ראש הקיבוץ היהודיבגרמניה מצוקת גזעם ודמם בצורה כה איומה ומבהילה, התגלתה ההרגשה שלשותפות־הגורל של העם היהודי בעולם במראות מעודדים ומרנינים. הגל הגדול שלסולידריות, אשר שטף את כל הלבבות היהודיים, היו בו רגעים של התגברות האמונהבתוכנות שאכן “לא אלמן ישראל”, שצפונים בו עוד כוחות של התנערות ומרד, כדילפרוץ את הדרך לשחרורו. אבל מה הם מראות מרנינים והלך־נפש רגיש ומרתת בלבד? ומהי מרידה שבלב בלי מרידה שבפועל, שבכוחה להפוך את ההתקוממות הזאתלמעשה־רב שיש עמו פדות והצלה, ולקומם הווית־חיים חדשה לעם אשר אדמת הגוייםפולטת אותו? תנועת המחאה העולמית המלוכדת, ההפגנה העצומה של היהדותהאמריקנית, כל אלה יש בהם כדי לפרק קצת את המועקה שבלב, לתת מוצא לרגשותההתמרמרות הממלאים אותנו, אבל אין בהם כדי לשנות אף כמלוא נימא את המצבהטראגי של היהדות הגרמנית, אם אין הם משמשים התעוררות לקראת מפעלים יותרממשיים, אשר יבואו אחריהם. גם החרם נגד סחורות גרמניה אינו אלא צורה שלמחאה, שיש עמה אמנם כוח מחץ ידוע, אבל כל האפקט שלה הוא בזה שהיא מכבידהקצת על חית־הטרף ההיטלרית את מעשה הטרף שלה, אבל אין היא מונעת את פרוצסהכליה של היהדות הגרמנית, ואין היא מסוגלה למנוע אותו גם אילו היה כוח מחצושל חרם זה כה גדול עד שבאופן פורמלי היתה ממשלת הנאצים מוכרחת לבטל אתהגזירות והרדיפות כלפי היהודים. לא בזה, איפוא, המבחן הממשי של היהדות בשעה זו. היא תתבדהלגמרי, אם אחרי ההפגנה הענקית של כוחותיה האימוציונליים יגרר אותו זנבהעלטה של “צדקה גדולה” אשר תחלק “מקל ותרמיל לגולגולת”, ותסיים ב“ברוךשפטרנו”. “צדקה” זו יש בה אולי כדי לשובב לרגע קטן נפשות מצוקים אולסייע לחלק מן היהודים האלה לעבור מגולה לגולה, מגולה שהיא פולטת אותם כברהיום לגולה שתפלוט אותם מחר, אבל אין בה כדי לתת את התשובה ההיסטורית עלהשאלה ההיסטורית המזדקרת בכל מלוא חריפותה למראה חורבנה הטראגי של היהדותהגרמנית. המבחן יהיה בזה אם היהדות העולמית הנרגשת והנעלבת עד עומק תחושתהוהכרתה האנושית, תדע לפרש אל נכון את אותות הימים האלה ותוציא מקרבה כוחותהתנדבות ונכונות אמתית לשלם בעד בערת גרמניה במטבע יציבה, אשר בכוחה אפשריהיה להפוך את האסון הזה למנוף של בנין־עד אל אדמת ארץ־ישראל. זה היה שוב וייצמן, אשר בדבריו שהשמיע לפני זמן קצר באסיפתאנשי־השם ואנשי־הכסף בלונדון, בשעת יסוד הקרן האנגלית לעזרת יהודי גרמניה, הרים את השאלה הזאת על גובהה ההיסטורי ונתן לה ביטוי קולע, המנסר והולך מעלראשי הנאספים במעמד זה ומעל נימוקי מפעלם. את הכוס של רחמים ושל “קירבתלבבות” אשר מזגו האנשים האלה, שגם כיום א“י היא בעיניהם רק פרט קטן במעשההצדקה שלהם, הוא טפח על פניהם, בדברים שקטים אבל נמרצים. הוא הראה להם מהיהתועלת והמסקנה של מעשה צדקה סתם, מה עלתה להם ליהודי פולין ממפעל העזרהבשנות 1922־1921 אשר בלע עשרות מיליוני דולרים, ורמז להם שבל נא יהיו שקטיםבנפשם ועל יחשבו כי הם באים לעזור לאחרים ואליהם הרעה לא תגיע. הואקידש בהזדמנות זו מחדש לעיני הפילנטרופים המתבוללים הללו את שמה שלהציונות. “ציונותי – אמר – לא מהיטלר באה, ציוניותי וציוניותם של כל אלהשעבדו עמי במשך שנים רבות לא נתמלאה מחורבנם וגירושם של יהודים, אלא מבנינהשל א”י. בניננו יכון על הרצון הלאומי ולא רק על ההכרח החיצוני. אין אנורוצים לעשות פרנסה פוליטית מצרת היהודים, אבל דבר אחד חייב אני להגיד: הדיאגנוזה שלנו מלפני חמשים שנה, לצערי הרב היתה צודקת” והוא סיים: “רק ע”יבנין א“י טהורה, גאה וישרה, תכריחו את העולם לשנות את יחסו אלינו”. אכן, הדיאגנוזה שלנו היתה הנכונה, ולא רק הדיאגנוזה של הס, של פינסקר ושל הרצל ביחס לגורל ישראל בעמים, אלא גם זו אשר נעצה את אצבעהבתוך רצועת הארץ הקטנה הזאת שעל מפת העולם, ולנוכח סיטואציות פוליטיותשונות ולנוכח כל החליפות והתמורות של המצב הכלכלי והמדיני שבחיי העם היהודיבכל תפוצות הגולה, לנוכח לעג השאננים וטמטום הנבוכים, הדגישה וחזרה והדגישהשכאן ורק כאן בנקודה הזאת המפתח לפתרונה של שאלה ניצחת זו, והתאמתה עודדיאגנוזה אחת, בתוך תחומי הציונות עצמה ובסימון דרך הגשמתה, הדיאגנוזה אשרקבעה שמפעל היסטורי זה לא יקום בכוח היחיד בלבד, או בכוחם של יחידיםהממלטים את עצמם לא“י ובונים את חייהם בה כל אחד להנאתו וכל אחד לפי דרכו, כי אם ע”י מאמץ קולקטיבי של האומה הישראלית, ע“י תנועה עממית חלוצית, מתנדבת ומנדבת, אשר בכוחות משותפים ובאמצעים משותפים תיצור את האפשרותלהתאחזות ולהתיישבות בארץ בשביל המונים יהודיים גדולים שאין בכוחם לעזורלעצמם. ענין גרמניה נתן לנו שוב דוגמא קונקרטית באיזו דרך מתפתח הפרוצס שלשיבת ציון, אילו כוחות אלמנטריים מטלטלים את ספיקת ישראל אל חופי הארץהזאת. זה איננו ואינו יכול להיות בשום אופן פרוצס כה שקט ומתנהל לאטו, המחכה לקוניונקטורות מרהיבות ומושכות לבבות של בעלי־ההון, ומפקיר את מפעלההגשמה הציונית למשחק הגלים של ימי גיאות ושפל, אלא זה מוכרח להיות פרוצססוער ומסתער, מעפיל, כובש ויוצר מתוך רציפות והתמדה, מבלי להתחשב בשוםקוניונקטורות חיצוניות ומבלתי היותו תלוי במחירה של תיבת תפוחי־זהב בשוקהעולמי, או ברינטה של בתים ומגרשים בת”א. וכך נעשתה “הקופסא” הזאת, אשר צלצולה היה כבר כה עלוב בזמןהאחרון, שרק איסתרות של נחושת בודדות עוד קשקשו בה, שלא היתה כבר קופסא כיאם אסקופא נדרסת, שנפסלה וחזרה ונפסלה פעמים רבות גם ע“י השאננים בציון וגםע”י עצלי־הלב ונרפי־המחשבה של הבורגנות הציונית – כך נעשתה ה“קופסא” הזאתמחדש לסיסמא אקטואלית בציונות ובעם העברי. אבל זאת תהיה שוב טעות מכשילה, אם נרצה לראות במגבית זו רק קרן עזרה שהזמן גרמא, שנועד לה איזה תפקידחד־פעמי וחולף, ואם לא נראה בה התחלה של התנדבות עממית מחודשת, בקנה־מידההרבה יותר גדול מאשר עד עכשיו, בשביל קרן־התיישבות מתמידה, אם זו לאתהיה שוב “קרן היסוד” בעלת יכולת קונסטרוקטיבית גדולה, כפי שעלתה במחשבהתחילה לפני שלוש־עשרה שנים, משוחררת מן האינרציה שדבקה בה ומצוידת בפתוסחדש הפותח את לב העם להבנה נכונה של תפקידו ולפעולה נכונה בכיוונו של תפקידזה. אם אנו אומרים “יציאת מצרים חדשה” ביחס לגרמניה, אם אנו מדברים עלחילוף־המקצוע בקשר עם הנוער היהודי בגרמניה, אם אנו דואגים להעברת הילדיםשל יהודי גרמניה לשם חינוך בא“י, אם אנו חושבים על תמורה כה יסודית בחייהחומר ובחיי הרוח גם יחד – הרי כל זה לא יבוא רק ע”י כך שאלפים אחדיםמפליטי האניה השבורה ימלטו את עסקיהם ואת רכושם לארץ, כי אם ע"י זה שבידיהתנועה הציונית יהיו אמצעים מספיקים לארגן את היציאה הזאת ואת הקלטתה בארץ, להקיף אותה בפעולה תכניתית, למען אשר מעשה ההצלה שבה יהיה בו בזמן גםמפעל של בנין לאומי. ב. בטרגדיה של היהדות הגרמנית נתקפלה עתה הפרובלימה היהודיתוהציונית בכל היקפה וחריפותה, ומוזר מאוד, אם פה ושם קמים בתוכנו אנשיםרוגנים, המפליטים דברי קנאה כלפי ההתרגשות והתכונה הגדולה שקמו מסביבלעניני יהודי גרמניה, וטוענים על קיפוח חלקם, באהדה עממית רוגשת זו, שלקיבוצים יהודיים אחרים, אשר אף הם נתונים במצוקה גדולה. ומוזר, מוזר מאודכאשר מעלים בקשר עם זה על הפרק היקשים בין “גלות היטלר” ל“גלות סטלין”, כדילהוכיח שהגלות האחרונה היא יותר גדולה ויותר חמורה. הדברים האלה, בכל לשוןובכל צורה שהם נאמרים, מוכיחים רק על שטחיות מוחלטת בתפיסת הסיטואציההמיוחדת הזאת. כדי לשבר את האוזן במשל, דומים הדברים כאילו בימי ההתרגשותשקמה בעם היהודים לאחר הפרעות בקישינוב היה קם מי וטוען: למה אתם מתרגשיםכל־כך על מקרה זה ואינכם מתרגשים כלל וכלל על זה שבו בזמן נספו אולי יהודיםפי־שנים במספר במגיפה, בחולירע או בטיפוס וכדומה; למה רק כאן הריקהשכינת־ישראל את זעמה ואת תוכחתה הגדולה במשא “עיר ההרגה”, ועל אלפי היהודיםהמתים בכל יום ובכל מיני מיתות משונות ובלתי משונות, היא מרעידה את כנפיהבדממה. דברי ימינו המלאים צער ודוי מעלים מפעם לפעם על יריעת שמינו אותותוסמלים, המזעזעים את הכרתנו ההיסטורית עד שרשיה. חזיונות חלקיים מקבליםצורת חזיון כללי של האומה, והדברים דומים אז כאילו נבקע אחד הסכריםהראשיים אשר הגולה היהודית כבשה בתוכם את הוויתה הרוגשת והיא מתחילה להיותניגרת בזרם כביר המכה גלים בכל רחבי העם. במשך חמש מאות השנים האחרונותהתגלו מומנטים כאלה פעם בגירוש ספרד, שאף כי זה היה רק חזיון חלקי בחייהעם, הוא נחרת בהכרת העם ובהרגשתו כ“חורבן השלישי”, כאילו כל העם העברי היה “במעמד” גירוש זה; הוא נתגלה בפעם השניה בגזירות ת“ח, אשר מפולין המדינהעבר בתוך כל העולם היהודי, לתפוצותיו הנידחות ביותר, זיעזוע ההרגשה שהנהנגדשה הסאה של צרת־ישראל, עד לידי יקיצת אמונות ותנועות משיחיות, עד כדילראות במוראות האלה אותות של חבלי־גאולה ומלחמת גוג ומגוג וכו'; הוא נתגלהבמידה ידועה גם בפרעות הגדולות ברוסיה בשנות השמונים ואח”כ בפרעות קישינוב; הוא נתגלה אפילו במקרה קטן וטפל לכאורה, במקום שהדברים נגעו רק לחייוולגורלו של איש אחד, בימי דרייפוס בצרפת – והוא מתגלה עתה בגרמניה, במידה שלא נתגלה אולי בכל חמש מאות השנים האלה. שוב חמרמרו קרביה שלההיסטוריה הישראלית עד לידי הרגשת הגורל הכפוי עלינו כגיגית, מכיון שכאןבאה לידי קיצה הטראגי אחת האילוסיות הגדולות ביותר של הגלות היהודית, האילוסיה שישנה בכלל איזו צורה שהיא אשר בה אפשר לו לעם היהודי ל“הרגיעבגויים ההם”. לא תמיד ידענו להוציא מסקנות נכונות מן האותות האלה. עכשיואנו יודעים. על כל פנים יודע זאת החלק המכריע של האומה. ואם אמנם צדקו דבריוייצמן ש“אין אנו רוצים לעשות פרנסה פוליטית מצרת היהודים” ותיפח רוחם שלכל העושים פרנסה כזאת – הרי אנו מצווים לעשות ממנה, מצרת ישראל זו, מנוףלשחרור ישראל מצרתו. זאת היא שעה חמורה מאוד בחיי העם, אבל יחד עם זה שעהגדולה מאוד. גרמניה – זוהי שריקת־שוט כה עצומה של ההיסטוריה, המסוגלהלהקיץ נרדמים ולהביא לידי תנועה זריזה אפילו את ה“סוסה” של מנדלי. כל עצבבעם נמצא עתה במצב של ערות וחלחלה – וזה יכול להיות מקור של כוח גדולומבורך, אם נדע לחבר אותו כולו אל תחנה מרכזית, אל התחנה המרכזית, ששמה ארץ־ישראל, ואם לא ניתן לו להתבזבז בקטנות, באימוציות ריקות, וב“נצחונות” מדומים. אכן, במשך חמשים השנים האחרונות למדנו להוציא מסקנותנכונות מאותות הגורל הללו המתגלים על אופקי שמינו. לא תמיד הוצאנו אתהמסקנות הללו במלואן, ולא תמיד מיצינו את כל הפוטנציה השפונה בהן. ימיהפרעות של שנות השמונים נתנו לנו את ראשית חיבת־ציון, את ה“אוטואמנציפציה” ואת עלית ביל“ו; ימי דרייפוס נתנו לנו במידה רבה את הציונות המדינית, אתהרצל, את ראשית ארגונו הגדול של העם; ימי קישונוב נתנו לנו את העליה השניה, את ראשית התנועה החלוצית המגשימה; ימי גרמניה מוכרחים לתת לנו אתההתיישבות היהודית הגדולה בארץ, את פרוצס ההגשמה המזורז, הגובר והולך. איננו יכולים עתה לנקוב מספרים, כמה יכולים לעלות ובמשך כמה שנים. אנורוצים לרוקן את גלות גרמניה ולהעבירה לא”י במידה שאפשר, כשם שאנו רוציםלרוקן ולהעביר את כל הגלויות לא“י. ישנה בודאי כיום יכולת אובייקטיביתמרובה בארץ לקליטה כלכלית – אבל זו בלבד אינה מספיקה, ומן ההכרחשתיווצר יכולת סובייקטיבית גדולה להקלטת המונים ולישובם. לפיכך איןלדבר על ה”קרן להתיישבות יהודי גרמניה" כעל אפיזודה בחיי הציונות, אלאכעל נסיון מחודש לעודד תנועת התנדבות בעם לשם התיישבות לאומית, תכניתית, אשר בשרתה היום את יהודי גרמניה היא משרתת בו בזמן את כל מפעלנוהישובי, ואשר ממנה אולי המעבר לריכוז אמצעים לאומיים גדולים גם בצורה אחרת, אם בצורת הלואה לאומית ואם בצורת הלואה בין־לאומית לשירות העם והמפעלכולו. היצליח הנסיון הזה הפעם? האם לא יפורט אף הוא לפרוטות, וישאר באמת רק אפיזודה חולפת, שיש עמה גם מפח נפש רב כמו “קרן העזרה” בשעתה? – בזה יבחן, כאמור, העם. אבל התשובה הממשית יותר על שאלה זו תלויהשוב בהכשרתה המוסרית ובכוח־מתיחתה של ההסתדרות הציונית בתקופה זו, התובעתאקומולציה חדשה של מרץ עממי לפעולה. תרצ"ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23039	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23039", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23039, "source_edition": "", "title": "המגביות", "translator_uris": "", "translators": "" }
ה"יידישע רונדשוי" הטלגרמה הקצרה, בעלת פסוק אחד, אשר העבירה אלינו את הידיעהע“ד סגירת ה”יודישע רונדשוי", עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בגרמניה, איננה בשבילנו רק אינפורמציה על פרט נוסף לפגעי היהודים תחת שלטון הרשע שלהיטלר. גם אילו היתה ידיעה זו מצומצמת בתחומי העתון בלבד, ולא היו כרוכיםבה חששות לגבי ההסתדרות הציונית הגרמנית כולה, הרי זאת היא בשורה מדהימה עלסתימת הצינור היחידי שדרכו באה בימי חירום אלה היהדות הגרמנית לידי ביטוישל כבוד, הן בהתאבקותה הקשה עם כוחות החוץ על זכויותיה, ועל זכות קיומה, והן במלחמתה כלפי פנים על ישוב־דעתה ודרך שחרורה. פעמיים בשבוע, מדי התקבללידינו כאן בארץ הגליונות האלה הרותתים בנשימה המאורעות הקודחים, היתהממלאה אותנו ההרגשה שעל הדפים הללו הולך ונחרת עתה בכתב אמת אחד הפרקיםהטרגיים ורבי העלילה ביותר של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו, והתפקיד שהעתוןהזה ממלא עתה איננו שירות ז’ורנליסטי בלבד ליום ולשעה, אלא יש בו משום הצבתציון לדורות, לאותה התמורה הגדולה כבדת הפרפורים ועתירת התוצאות העוברת עלהיהדות הגרמנית בזמן הזה. הופעתה של ה“יודישע רונדשוי” במשך חדשי הסיוט האחרונים, היתה מלוּוה שני פלאים: הפלא האחד היה בעצם העובדה שבתוך המערבולת השחורהוהגועשת של משטמת ישראל אשר לא ידענו כמותה מאות בשנים, בתוך משטר שלדיקטטורה שכור נצחון ומשתולל, המדכא ומחניק כל גילוי חפשי של דעה, ונועלבשבעה מנעולים כל עתון וכל מפלגה שאינם מנבאים בסגנונם של שליטי היוםבגרמניה, מתקיימת במה כזאת אשר שמרה לעצמה תחום ידוע של חופש ואשר מעליה, בצורה תרבותית אבל בשפה ברורה ונמרצת, יוגד לשלטון הנוכחי פשעו כלפיהיהודים; והפלא השני – התעלותו של העתון הזה לגובה של ביטוי ושל הכרה עצמיתציונית ולאומית אשר לעתים נדירות ידענו דוגמתו בספרות העתית הציוניתוהיהודית. במשך זמן ידוע היתה ה“יודישע רונדשוי” אובייקט לבקורתוהתקפות חריפות, בחלקן צודקות ובחלקן מופרזות, בחוגי הציונות וגם בחוגינואנו. אבל גם מבקריה הקשים ביותר, בימי המתיחות הפוליטיות שלאחרי מאורעותאב, לא יכלו מבלי להשתומם, איך בכור המצרף של ימי הנסיון האחרונים, נהפךהעתון הזה למאורע כביר בחיי הציונות. הוא היה הפינה היחידה שבה נצטמצמובזמן הזה בגרמניה שכינת ישראל וכבוד ישראל. הוא היה לדגל היהודי המתנופף, לא מורד לחצי התורן לאות אבל ולא מצונף לאות אבדן־עצות, אלא מתנופף ונישאברמה, פרוּש לכל מלוא האורך והרוחב של יריעתו וגלוי לצבעיו. באותו זמןשבכל חוגי היהדות הגרמנית האחרים ובמוסדותיה פסקה פתאום הרציפות והשתררהאנדרלומוסיה ומבוכה, בשעה שהכל נדהם ונדם, לא ידע מה לומר ומה לענות עלהמצב החדש ועל השאלות החמורות שהזדקרו פתאום מתוך המציאות החדשה – היה כאןהמקום היחידי ששלטה בו רציפות, שהיה בו מצפן וידיעת הדרך גם כלפי פנים וגםכלפי חוץ, שהכל נאמר בו בלי היסוס, ללא חיל והכנעה, מתוך הרגשת מלוארצינותו של המצב ומתוך הכרת כל כובד האחריות הרובצת על התנועה הציונית במתןתשובה ופתרון לשאלות הבוערות שהועמדו לפני חצי מיליון יהודי גרמניה, ואתםלפני יהדות כל העולם. מאותו המאמר הנפלא לאחר האחד באפריל “שאוהו בגאון אתהכתם הצהוב!” עד מאמר־התפילה להישרת הקומה וזקיפת הגו שבגליון האחרון, שהוא, כנראה, גם האחרון ממש להופעת ה“יודישע רונדשוי”. בכלל בתקופה זו היהגליון אחרי גליון בבחינת לפיד מאיר בחשכת גרמניה, אשר הורה ולימד וחינך, אשר הוכיח וייסר והכניס בהירות לתוך האוריינטציה ולא נתן לשום מחשבה שלהסתגלות ולשום פירוש מוטעה ומטעה לחזיונות הימים האלה להשתרר, אשר ניערכנער את הכברה את שארית הטמטום שנשאר בחוגים רבים של יהדות גרמניה בהערכתםוהבנתם את המצב שהם נתונים בו, פרץ פרצים במבצרי ההתבוללות, הרחיב את תחומיההשפעה הציונית, והראה לנבוכי הזמן את שתי דרכי התשובה והמוצא היחידיםשהיו, שהנם ושיהיו גם מחר, בכל המצבים והתנאים, בפני יהודי גרמניה כמו בפניהיהודים בכל ארצות פזוריהם – שתי דרכים שהן אחת: שיבת ציון ושיבהליהדות שבהכרה, ליהדות שבחיוב, לקשר הפנימי והתרבותי שלה, לשיתוף־גורלה ההיסטורי ולתנועת שחרורה. ההרגשה הזאת לגבי התפקיד שמילאה ה“יודישע רונדשוי” בתקופהזו, לא היתה רק נחלתנו אנו כאן בארץ, שבשבילנו היה העתון הזה בגלל הקשרהבלתי אמצעי היחידי עם מאורעות גרמניה, לא בהתגלותם החיצוני ובתיאורהמצוקה, כי אם בהתחוללותם הפנימית, בלבטיהם ובהדים הנפשיים והמחשבתייםשהם עוררו בלב היהדות לסוגיה השונים – לא רק נחלתנו אנו היתה ההרגשה הזאת, אלא נחלת חוגים רבים של יהודים בגרמניה, אשר היו תמיד רחוקים וזריםלציונות, ואשר המאורעות האחרונים הביאו אותם לידי ישוב־הדעת במקצת. הם מצאובבמה הזאת את הקול המעורר את אמתת נפשם הנרדמת; זאת היתה גם הרגשתם שלחוגים רבים בלתי יהודיים, נאורים וליברליים, המתקוממים בנפשם למסעצלב־הקרס ההיטלריסטי אשר דוקא בתשובה הגאה והלאומית של היהדות, שניתןלה ביטוי מעל דפי ה“יודישע רונדשוי” מצאו את התשובה הנכונה והראויה לכבוד, ולא בזחלנות ובהכנעת־העבדים של אותם החלקים החושבים את מאורעות הזמן למקרהחולף ומנסים להשלים עמם. והנה מודיעים על סגירת העתון הזה. נתבטלה הבמה שעליה נישאחזון היהדות הגרמנית בימים אלה, חזון סבלה ומלחמתה ושאיפת שחרורה. איננויודעים בשל מה ולמה באה הסגירה הזאת, אם משום שחל איזה שינוי אצל ממשלתהיטלר ביחס להסתדרות הציונית בגרמניה, שהיתה נסבלת עד עתה, או משום שהעתוןהזה התחיל להיות בלתי נוח לאותה קבוצת המתבוללים המגישים את אזניהם אל הדלתוהמזוזה של משטר הנאצים כדי להרצע – בין כך ובין כך זאת היא מהלומה קשה מאדלציונות הגרמנית וגם לנו ולתנועה כולה. עם סגירת ה“יודישע רונדשוי” אבד לנוכלי־מלחמה חשוב בהגנתנו העצמית בגרמניה. אבל לא זה בלבד; נסתם הצינור שדרכודיברנו ליהדות הגרמנית בשעה זו ברוחנו אנו, שדרכו דיברו לא רק ולטשובלומנפלד ואחרים אלא אנו כולנו; שדרכו בכלל הגיע דברנו, דבר האמת הציונית, ליהדות זו, הנבוכה והאובדת דרך. איננו יודעים אם תצליח ההסתדרות הציוניתהגרמנית לשבור את המנעול אשר נתלה על פיה. אם נכונה הידיעה, שמנהיג קבוצתהמתבוללים הקיצוניים נתמנה לקומיסר לעניני היהודים בגרמניה, הרי פירושו שלדבר הוא “יבסקציה” נאצית, שממנה צפוי לציונות הגרמנית אותו גורל שהנחילההיבסקציה הקומוניסטית לציונות ברוסיה. תרצ"ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23040	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23040", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23040, "source_edition": "", "title": "ה\"יידישע רונדשוי\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
הצבועים “העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס” עוד זמן רב בודאי לא נעבור ולא נוכל לעבור לסדר היום עלרצח ארלוזורוב. צער היחיד, צער התנועה, צער האומה על האבידה הגדולה והיקרההזאת עוד יחלחל ויכרסם בקרבנו שנים רבות, עד אשר תהיה בנו יד ההרגל ודמותחברנו הנרצח תשקוט במעלת הקדושים של המיתוס העברי החדש הנרקם בזעה ובדםעל אדמת א“י. כיום הננו אבלים עדיין, ובשבילנו, הקרובים ביותר אל החלל הזה, אין השעה נתונה כלל וכלל להכנס לתוך פולמוס דברים המוציא אותנו מן ההתיחדותהאנוּנה עם הקרבן, ועם רגש היתמות המעיק עלינו. אבל מסביב לקברו הרענן שלארלוזורוב, אשר עוד אתמול נראה היה כאילו כל הישוב, כל הציונות, כל האומההרכינה עליו את דגליה והתאחדה מסביבו בשיתוף של הערצה, בשיתוף של כאבובשיתוף של דין ומשפט כלפי הפשע הנתעב – מסביב לקבר זה התחיל להתרומם אבקשל שמצה פוליטית, צינית ועזת־מצח, הכופה עלינו ויכוח שלא רצינו בו ושלא עתהשעתו, ויכוח מסביב לאותה ה”כת" אשר עליה מוטל החשד כי מתוך שורותיה צמחהרצח הזה, וכי היא אחראית לו לכל הפחות באופן מוסרי. אכן, איום ונורא הוא החשד הזה. הוא מרעיד את הנפש ומקפיאאת הדם. כי כאן לא רק האבידה כשלעצמה עושה, לא רק אבידת היחיד, לא רק אבידתאדם חי, צעיר, דגול ורב־יכולת – אלא כאן קרה דבר אשר צלו הכבד מקדיר אתטהרתה המוסרית של התנועה הציונית, הממוטט את אחד היסודות העיקריים שעליהבנויה תנועת השחרור העברית, ומגלה לנו את מאורת האימה מבפנים, אימה שלאידענו כמותה מאז ימי העברות, כאשר החרב־איש־ברעהו מבית סייעה בידי האויבמבחוץ לעקור אותנו מן הארץ הזאת ולהכרית את חרותנו המדינית. אנחנו לא נקדים את פני המשפט. ובשביל הענין שאנו דנים עליולא חשוב אפילו מה תהיינה תוצאותיו של המשפט הזה. עצם החשד שהדבר הוא בגדרהאפשרות, עצם ההרגשה שמביתנו קמה עלינו התועבה הזאת, מבית הישוב, מביתהציונות, מבית המרי של הציונות, איננה קשורה כלל לשום “Corpus delicti”. כי עוד טרם שניתן יסוד משפטי להרגשה זו היה להיסוד מוסרי במערכת של דעות ומעשים ובמערכת של חינוך נפסד אשר בתוצאותיומוכרח לבוא הפשע, מוכרחים לבוא1 הפשעים, מוכרחיםלבוא מעשי טירור והריסה שאין להם מעַצור. אם במשך עשר שנים מחנכים תנועהונוער להפקרות, מרעילים את נפשם בהטפות אבנטוריסטיות, מלמדים אותם לבוז לכלאידיאה מוסרית ולקדש כל תועבה ציבורית; אם במשך עשר שנים תוקעים מסמריםבמוחות הנוער הזה שוייצמן הוא בוגד, מכור לאנגליה בעד בצע כסף, “סנבלט”, שתנועת הפועלים היא תנועה של בוגדים ו“סנבלטים”; אם שמים ללעג ולקלס כלמעשה יצירה ובנין ומרימים לאידיאל לאומי כל דבר להג וכל צואר עתק; אם רצחמדיני בכלל מתקדש באידיאה כמעשה גבורה – הרי יש מכל זה מסקנות; אם לאהיום אזי מחר, הרי מוכרח לקום מי מהחניכים האלה לקיים את התורה היוצאת מןהמסקנות האלה למעשה. אם ביום כ“ב סיון תרצ”ג בבוקר קוראים מאות ואלפיםבחורים בארץ־ישראל ב“חזית העם” שארלוזורוב מכר או רוצה למכור את עניניהציונות ואת עניני העם להיטלר, ושהעם העברי “ידע גם כיום להגיב על הנבלההזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו”, ואם ארלוזורוב זה מתבוסס בלילכ“ב סיון תרצ”ג בדמו – הרי אם גם אין כל קשר בלתי אמצעי בין שני הדבריםהאלה, מעוררים בכל זאת העקבות המוסריים של הפשע הזה חשד הרבה יותר גדולמאשר עקבות רגליו של הרוצח, שאחריהם מחפשים הגששים במנורות “לוכס” והמנגנוןהקרימינליסטי יוצק אותם בגבס כדי לקבל מהם הוכחות. יחסנו והערכתנו לתנועה נפסדת זו אינם מתחילים עם רצחארלוזורוב. אנחנו נלחמים בה זה עשר שנים; אנחנו רואים בה זה עשר שנים אתהסכנה האיומה ביותר לציונות ולמפעלנו בארץ, ומזהירים על הסכנה הזאת השכםוהערב. אנחנו הכרנו את דמותה הנעווה בשעה שהיתה עוד בחיתוליה, בעת אשר הרעלשהיא היתה עתידה להבשיל תסס עוד בתאיה הראשונים. באותו הזמן שהציבור הציוניהרחב הביט על הדבר כעל “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, בשעה שהוא הסתכללכל תעתועי המחנה הזה מתוך סקרנות והתלהבות של צופים להתחרות “אגרופנים”, בשעה שטפח כאילו טפיחה של חיבה של כתפי ה“שקצים” – נמלאנו אנחנו חרדה לגורלהתנועה הציונית העתידה להיות למשיסה ולמרמס לרגל ההתפתחות הפראית הזאת, לגורל הנוער הנלכד בשחיתות הפראזה, הדימגוגיה המדינית, ההתנפחות של “כוח” והחיקוי הצבאי. ואם אחד ממנהיגי המחנה הזה מאשים אותנו ב“נסיון” להמית מיתרמוסרית וציבורית את התנועה הרביזיוניסטית, הרי יכולים אנו לקבל על עצמנו אתהאשמה הזאת במצפון טהור ונקי. אבל ה“נסיון” הזה אינו מתחיל מעתה, מאחרי רצחארלוזורוב, והוא אינו זקוק כלל וכלל לטרגדיה איומה זו ולפשע המתועב הזה כדילהעגן בו ולהצדיק אותו. אנחנו רצינו ואנו רוצים ואנו מקווים שנבצע את הרצוןהזה בדרך של חינוך ציבורי, בדרך של הסברה ומלחמה ציבורית כשרה – אנחנורצינו ורוצים לשחרר את הציונות מן השאֵת הממארת הזאת, ההורסת את כל תאיההמוסריים ומהווה סכנה ומכשלה בלתי פוסקות בדרך מאמציה המעשייםוהמדיניים. כל זה אין לו שום קשר עם רצח ארלוזורוב. כל זה אינו זקוקלחותם של דם כדי לקיים ולאשר אותו. אבל בל־נא יבואו “מליצי היושר” הצבועיםלהטיף לנו עתה דברי פיוסים ו“שלום בית”; בל נא יבואו להשתמש בחשד זה של רצחכדי להעמיד את הרביזיוניסטים כ“נגזלים”, כנרדפים חנם, כצדיקים, ובל־נאיעמידו מנהיגי הרביזיוניסטים את עצמם כך! אכן החשד הוא לעת־עתה חשד בלבד, אם כי איום ונורא, ונניח לחקירה המשפטית לברר אשר מוטל עליה, לגלות אתהאמת, להבהיר את הטעון בירור והבהרה. אבל בל־נא יבואו ויאמרו: “אלו גם”… אילו גם התברר שזהו הרוצח, הרי אין זה אלא ענין של יחיד, של איזה “משוגע”, של איזה “נבל”, והמפלגה הרביזיוניסטית היא טהורה ונקיה מכל אשמה. בל־נא יבואו לבנות פלפולים משפטיים, ואל־נא יביאו ראיות מבייליס וכדומה. “אילו גם”, אילו התברר שזה אינו רק חשד, הרי הבר־נש האומלל הזה מבריסק אשרהיה שליח לתועבה זאת איננו מעניין כלל, ולא הוא נושא באחריות המוסריתלפשע, לא הוא בלבד ואף לא אותה הקבוצה הטירוריסטית בלבד אשר יחד עמו טיכסהאולי את העצה המחרידה הזאת. בל נא יבואו הצבועים להכין “אליבי” מוסרי במקום שכלהמסיבות האובייקטיביות מטפחות על הפנים. הה, אילו היה חס וחלילה להיפך, אילו למרות החינוך של תנועתנו, של תנועת הפועלים העברית, לטהרה מוסרית, לאחריות, למעשי יצירה חיוביים, לאורח חיים חלוציים, לחיי עבודה ועמל כפיםצודק וכשר, אילו למרות כל זה, למרות עבודתנו התרבותית, למרות הספרות שלנובת יותר מחצי יובל שנים, למרות דברינו השכם והערב, היה קם מתוך מחננו משוגעפורץ גדר ועושה תועבה מעין זאת – לא היה נמצא בודאי בין כל היהודים הטוביםהאלה אף מליץ יושר אחד מני אלף אשר היה אומר “אילו גם”. הרי רק לפני זמןקצר היה הדבר; דבר מצחק וטפל באמת: אחד החברים הפליט מתוך פיו במסיבה קטנה, בשעת התרגזות, מלים אחדות על עתידות סוציאליסטיות, מלים שהן לעצמן אין בהןשום דבר נורא ואיום, ואף על פי כן יודע כל ילד בא“י שאין הם מסגנונה שלתנועתנו ומקומן לא יכירן בדיוננו האחראי על עניני א”י – ובכל זאת איך נהפךהענין תיכף ל“פלגש בגבעה”, איך רעשו כל אמות הסיפים וכל העתונות בעל־הביתיתבארץ ובגולה איך היא לעסה את זה לתאבון, איך גילגלו במלים אלה כ“בשפעתקלגסים”, איך הזדרז אחד מעסקני האכרים החשובים להסיק מזה מסקנות רציניותומחרידות, איך ישבו אחרי כן סוציאולוגים בעל־ביתיים ובמתינות פילוסופיתוב“כובד־ראש” השתדלו להוכיח כי זה הוא, כי זאת היא כוונתה האמתית שלתנועת הפועלים הארץ־ישראלית, ועד היום משמשות המלים ההלו ה“קלף” החזק ביותרבמערכת השיסוי והקטרוג נגדנו. והרי רק אתמול היה הדבר, בשביעי של פסח, התנקשות של נערים ברחובות תל־אביב, פרי של פרובוקציה, תגרת־ידים, קריעתכובעים. תנועתנו גינתה את זה בצורה חריפה ביותר, בדברים כנים וגלויים, גםבעתונות וגם בפנים המחנה – ואף על פי כן כמה שמחו, כמה עטו אל ה“מציאה” הזאת, כמה השתוללו, איך עשו מזה מיד קרש־קפיצה למעשי שיסוי, ולא נמצא אףאחד בין היהודים הטובים האלה אשר יאמר: “אילו גם”, אשר ינסה להגדיר אתפרצופה של תנועתנו מתוך מעשיה הטובים, מתוך חמתה המרובה, ולא מתוך פאת הצלהזה של הפרעה מקרית במשמעתה המוסרית. לא, לא נמצא אף אחד. להיפך. שוב ישבוסוציאולוגים ובניחותא, בפרשנות פילוסופית, דחו את צורת הגינוי שלנו ורצולהוכיח כי כך הוא, כי דמותה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ניכרת אך ורקבזה שקרה ביום שביעי של פסח בין רחוב הכרמל לרחוב שיינקין. ורק עתה, לאורהרצח הזה, לאור החשד האיום הזה, לאור מעשה הזוועה, שאולי לא היה כמוהובישראל מאחרי החורבן, מאחרי שהתנסח אותו הפסוק “אם יהרג במקדש ה' כהןונביא” ונרקמה אותה האגדה על דמו של זכריה – רק עתה הם נעשו פתאום רחבי לב, סלחנים, מלמדי זכות… הצבועים! ובל נא יבואו בהיקשים ובהשוואות ממשפט בייליס. בייליס יכולהיה להיות נאשם ברצח ילד נוצרי. אצל היהודים אין מקרי רצח כאלה שכיחים, אךאי אפשר לומר שהם מן הנמנע. אבל כולנו יודעים ויודע זאת היטב כל העולםהתרבותי שאין היהודים משתמשים בדם נוצרים לפולחן דתי, ואין “כת” כזאת קיימתבישראל. אילמלא היה כך, אילו אפשר היה להעלות על הדעת שאמנם ישנם יהודים אוכת של יהוידם המשתמשים בדם של נוצרים בשביל מצות של פסח ואפשר היה לחשובשבייליס הוא “שליח־מצוה” של היהודים האלה, כי אז לא היה הוא נאשם יחיד, אלא באשמתו היה נאשם העם הנוהג פולחן מתועב כזה או סובל בקרבו “כת” הנוהגתכך. אילו היה קם מבין הרביזיוניסטים רוצח סתם, לסטים מזוין, שודד דרכים – לא היה איש מאשים את התנועה הרביזיוניסטים; כי אז היה זה מעשה נבלה שליחיד, באשר אין איש חושד שתנועה זאת מחנכת שודדי דרכים או גזלנים ושמעשהכזה משתלב בתוך העקומה האידיאולוגית שלה. אבל אם מתעורר חשד שיש בתוכהקבוצות טירוריסטיות – הרי זה משתלב באופן טבעי מאד לתוך מערכת המעשיםוהמחשבות של התנועה הזאת, ולתוך מערכת חינוכה והטפותיה במשך עשר השניםהאחרונות. אנחנו לא רצינו בויכוח הזה ולא אנחנו התחלנו בו, כשם שלאאנחנו עוררנו את החשד על מקור הרצח, אם כי אצל רבים מאתנו נתעורר אולי חשדזה מיד כשהגיעה לאזניהם הידיעה המחרידה. גם אחר שהיה כבר יסוד משפטי לחשדזה, הרי אנחנו כאן בארץ הכרזנו בתוכנו “טאבּו” על גילוי המחשבה הזאת מן הלבאל הפה, בטרם שנתברר הענין על ידי החקירה והדרישה המשפּטית. אנחנו קראנווקוראים את הציבור שלנו לשקט, לאחריות, להתאפקות, לבלי הגרר אחרי שוםתגובות של אינסטינקטים, לבלי הלכד בשום פח של פרובוקציות, לבלי לעשות מעשיםהעלולים להגביר את המהומה והמבוכה בציונות ובישוב. והתביעה הזאת אינה רקהוראת־שעה, אינה חלה רק על המומנט הזה של חשד גרידא, אלא היא הרבה יותרחמורה ותקיפה לגבי המומנט של ודאוּת אפשרית. אבל אנחנו לא קראנו ואיננוקוראים, לא את הציבור שלנו ולא את הישוב ולא את הציונות למנוחה ולהיסחהדעת ולטשטוש ההערכה הצבורית והחברתית של הפשע הזה. ויהיה הדבר “מר כמות, ויהיה המות עצמו” עלינו, על התנועה הציונית, על הציבור היהודי כולו למצותאת כל חומר הלקח של המאורע הזה ולבער את הרעה מקרבנו. אולם למלחמתנוברביזיוניזם אין זה נוגע כלל וכלל, ולא כאן נקודת־המוצא של מלחמה זו, ולאהעדות הטרגית הזאת היתה דרושה לנו כדי לנהלה בכל חריפותה ובכל האחריותהציונית שבה. התנועה הרביזיוניסטית אשמה מבחינה ציבורית ומוסרית עוד טרםשנאשמה מבחינה פלילית – וזהו אשר קובע את משפטה. תרצ"ג “לבו” במקור המודפס, צ“ל ”לבוא“ – הערת פב”י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23041	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23041", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23041, "source_edition": "", "title": "הצבועים", "translator_uris": "", "translators": "" }
מיפקד חשוב (הקונגרס הי"ח) א. בנאום הנעילה של הקונגרס בפראג הוסיף נ. סוקולוב על הנוסחאהמפורסמת שלו עוד מלה אחת, סופרלטיבית: זה היה לא רק קונגרס “קשה” אלאקונגרס “נורא”. אינני יודע אם התכוון סוקולוב במלה זו למשהו אחר מאשר לסמןסיטואציה מקובלת ע“י משחק מלים בלבד. אבל לאמתו של דבר היתה זאת הפעם הגדרהנכונה וממצה. זה היה באמת קונגרס נורא. והנורא שבו איננו בזה שהוא היה פחותתוכני מאשר קונגרסים אחרים, פחות פרודוקטיבי, פחות מבריק בגובה הדיוןוההחלטות שלו, אלא בזה שהוא עמד כולו בצל של עובדא מחרידה אשר לא ידעתההציונות מעודה ולא ידעו דוגמתה הקונגרסים הציוניים על כל הנפתולים, המריבותוההתאבקויות הדרמטיות שהיו בהם. בהיסטוריה העברית בכלל יש רק משל אחדהמזכיר במקצת אטמוספירה דומה בנוראותה. האגדה מספרת שבימי פולמוס פנימי ביןמלכי החשמונאים, כשירושלים היתה נתונה במצור והכהנים היו משלשלים דינריםבקופה של נצרים מעל לחומה כדי להעלות תמורתם תמידים למקדש, התעללו בהם פעםהצרים והעלו חזיר בקופה, וכשהגיע לחצי החומה נעץ את צפרניו בחומהוהזדעזעה ארץ־ישראל ת”ק פרסה על ת“ק פרסה מסביב. בשטח ההירארכיה הדתיתבתקופה ההיא היה זה הדבר המחריד ביתר, להמיר את כבודו בתבנית חזיר, לחלל בצורה טמאה ואיומה כזו את קדושת המקדש והקרבן. משהו בדומה לזה קרהלנו. בקופת הציונות הועלה דבר גרוע מחזיר: הטומאה הגדולה והאיומה ביותר שלרצח אחים ושפיכת דמים נעצה את צפרניה בחומת הציונות והיא הזדעזעה הרבה יותרמת”ק על ת"ק פרסה מסביבה. היא הזדעזעה מן המסד עד הטפחות, אף על פי שציונים “כלליים” ו“מזרחיים” רצו להעמיד פנים שלוים ואמרו להניס מנגד עיניהם את העובדה הזאתבאמתלאות של פקפוק באמיתותה; אף על פי שהתרעמו עלינו על אשר העלינו אתהצל הזה על במת הקונגרס. כאילו אנחנו העלינו אותו! כאילו לא הגיח מאליובכל חיתתו ודמותו המבעיתה; כאילו אפשר היה לקפוץ ממנו והלאה אל דיון שקטבפרובלימות מדיניות, כלכליות וארגוניות, מבלי אשר דמי ארלוזורוב יתבעוחשבון מאת הציונות; כאילו אפשר היה להביט ישר לתוך עיניה של הכנסת הגדולההזאת, שנתקבצה כאן מכל פינות הגולה, כדי להיות נושאת ומבצעת את מפעל השחרורוהתחיה הלאומית של העם העברי, מבלי להתפלץ מפני החשד (יהא כי זה רק חשדבלבד!) שבתוך כנסת זו נמצאים אנשים אשר העלו בחומת הציונות את הפשע האיוםהזה; אשר מתוכם, מחינוכם המוסרי, מתכסיסם המדיני יצאו הרוצחים אשר גדעובצדיה את חייו הצעירים של אחד ממנהיגיה הגדולה והנאמנים של התנועה הציונית; אשר טיפחו ומטפחים בקרבם כיתות של בריונים, אנשי בליעל ובנים משחיתים, המתהלכים כדבר באופל חיינו הציבוריים, שהמיטו עלינו כבר אסונות דמים וידםנטויה עוד לקעקע את כל מפעלנו ההיסטורי ולהכשיל מבפנים את מאמצי הדורות שלהעם העברי. זאת לא היתה רק השליה, אלא פשוט טמטום־מוח וטפשות־לב, אםמי שהוא חשב שאפשר “לערוך” עתה קונגרס “נורמלי”, כי אפשר לנטות הצדה מעלהחלל המוטל לרוחב דרכנו ולעבור בעינים עצומות לסדר היום של עניניםאובייקטיביים וכלליים. וכמה מעציב הדבר ומגוחך כאחד, אם לפני הקונגרס, בקונגרס עצמו ועתה לאחר הקונגרס עומדים ציונים טובים וסופקים כפים על כיהחשיכו עליהם את עולמם, לא בזה שהציונות נטמאה בטומאת דמים, לא בזה שקרהבתוכנו אסון נורא, לא בזה ששוכן בתוכנו השטן המשחית – אלא בזה שקילקלו להםאת ה“אידיליה” של הקונגרס, שהפריעו את מנוחת נפשם ומנעו מהם את השיגרא שהםדבוקים בה. ושוב, גם בענין זה ישנו משל טרגי אחד ממלכת הכהנים. בתלמודמסופר על שני פרחי כהונה שהתחרו זה בזה בשעת דישון המזבח ואחד מהם נעץ אתסכינו בלב חברו ורצחו נפש. וכשקמה בהלה בעזרה, והחלו מדיינים על הדם הנשפך, בא אביו של הנרצח למקום המעשה ונתן ביטוי לקורת רוחו “שעדיין בנו מפרפר ולאנטמא הסכין”. התלמוד מעיר על זה: “מלמד שהיה קשה עליהם טהרת כלים משפיכתדמים”. גם על “כהני” הציונות קשה כפי הנראה טהרת כלים משפיכת דמים, והםשמחים על הפרפור של בנם, והם מבקשים להם מפלט אל הספק שכאילו קיים עוד, והםהיו רוצים שהכל ישאר על מקומו כפי שהיה, שנעטה מעטה של שקר נפשי על פני הדםהזה ונערוך עליו את המשחק של חיינו הציבוריים מתוך fair play מזויף, כאילו לא קרה דבר. אכן זה היה קונגרס נורא. נורא גם מעוד בחינה אחת. בו נתגלהרוח העועים שבהסתדרות הציונית במידה שלא נתגלה אף פעם בשום הזדמנות אחרת. נימוקים פוליטיים פנימיים, הפחד מפני “השמאל” ותגבורת השפעתו בתנועה, הניעוחלק גדול מהציונים ה“על־מפלגתיים” לברית דמים גלויה וחשאית עם כנופית “החשודים ברצח” והודאים בבריונות מהרסת. “המזרחי” החרד על כל המצוותהקלות והחמורות שבתורה, שהציע לקונגרס פרוגרמה דתית מחייבת ביחס לכל שבותוכל סייג של שמירת שבת וכדומה, התעלם במתכוון מן המצוה הלוהטת שבעשרתהדברים, שאפילו בני נוח מצווים עליה, מ“לא תרצח!”, וכירכר כרכורי חיבהושותפות עם הנאשמים בעבירה על הלאו החמור הזה. כל אלה העמידו פנים ככפוייםוכמיואשים מחמת טורח הכפיה הזאת שכופים עליהם להתעסק בדברים ש“אינם שייכיםלענין”, כאילו היה רצח ארלוזורוב וכל אשר נתגלה מסביבו אפיזודה רחוקה שקרתהבערבות מנג’וריה ולא בחיק הקונגרס הזה, ולא בחיק הציונות הזאת שהוא באכוחה, ולא בחיקה של א“י זו שהיא מפעלה ונמצאת בתוך תחום אחריותה הבלתיאמצעית. ובאיזה קור ושיוויון נפש דיברו ומדברים על הענין הזה עסקניםמובהקים ומנהיגי סיעות ציוניות גדולות, באיזו אובייקטיביות מזהירה ושקטהכאילו היתה זאת “מהפכת זרים” שהם צופים בה מרחוק, איזה “ריב מפלגות” שאינושלהם, כאילו אין הדבר הזה נוגע בשרשי הוויתה וקיומה של הציונות, כאילו היתהלקונגרס “טרגדיה יהודית” יותר חמורה ויותר מזעזעת מאשר הטרגדיה הזאת, כאילוהיו לו תפקידים יותר תכופים, יותר בוערים ויותר מכריעים מאשר טהור התנועההציונית מטומאתה, מטומאת הדם שדבקה בה ומירוק הפשע הנורא הזה לכל הפחות ע”יהתבדלות גלויה מן האנשים הרעים והחטאים אשר חוללוהו. ב. אנחנו לא יכולנו להשתחרר מן המעמסה הטרגית הזאת שלשפיכת־דמים ורצח אחים כמיתוֹד פוליטי בתוכנו, ולא יכולנו להסיח את דעתנוממנה אף לרגע אחד. כאשר נסענו לקונגרס הזה לא ידענו איך נשב בתוכו, איך נשבתחת קורת גג אחד עם אנשים אשר שכינת האומה מורטת בודאי את שערותיה עליהם, וכל מצפון אנושי טהור צריך לקרוא להם: צאו טמאים! לא ידענו איך נוכל להצטרףעמהם לשותפות, במשא־ומתן, בויכוח, בהחלטות, בעצה ובדאגה למפעל השחרור שלהעם העברי ובאחריות להגשמתו ולדרכי הגשמתו. אולם הערכתנו אנו את הכנופיההפושעת הזאת ואת תעלוליה המסוכנים בציונות ובארץ־ישראל, איננה מתחילה מןהתאריך הטראגי של ליל כ“ב סיון תרצ”ג, ולא היתה זקוקה לחותם של דם זה כדילעמוד על האסון הכרוך בה. עוד בראשית דרכה והתפתחותה של תנועת נפסדת זוידענו שזהו המכשול הגדול ביותר אשר קם לציונות מביתה, ושבין כל הסכנותהאורבות למפעלנו בשטחים שונים, מבחוץ ומבפנים, הרי זאת היא הסכנה הגדולהביותר. במשך שנים רבות הזהרנו וחזרנו והזהרנו על השחיתות וכוחות ההרס שהיאמדגירה בחיקה, על זרע הרוש והלענה שהיא זורעת בציונות, בנפש הנוער, במוחותהנבוכים והנבובים של אנשים מבוגרים, על מעשי הפּרובוקציה שהיא מקיפה בהם אתעבודתנו תמיד ועל פרי הבאושים שהיא עלולה עוד להבשיל. היו עוד תאריכיםעקובים מדם ועקובים מהרס בפרשת דרכה ומעשיה של תנועה זו. היה ענין הכותלהמערבי אשר דחף אותנו לתוך לוע הפּרובוקציה של אנשי המופתי ועלה לנו בק"ןנפשות חיות ובתסבוכת פוליטית שעוד טרם השתחררנו ממנה. היה ענין שבירתההסתדרות הציונית, שבירת תנועת הפועלים ארץ־ישראלית ומעשי בריונות מסוכניםאחרים. עוד זמן רב לפני רצח ארלוזורוב עלתה בהסתדרות הציונית השאלה אם ישמקום לכנופיה זו בתוכה, ואם יכולה היא לשאת באחריות לתעלוליה. הסאה היתהגדושה כבר מקודם – עם דמו של ארלוזורוב ועם רשת הפּרובוקציה המאורגנת שלברית הבריונים היא גלשה על גדותיה. רק מבקשי רעתה וחורבנה של הציונות יכלולסבול הלאה את התנועה הזאת בתוכה, רק אנשים אשר האמביציה האישית הקטנה אוהרשעות המפלגתית הגדולה עקרו מקרבם את השריד האחרון של רגש אחריות, יכלולצרף את הכוח המהרס הזה למשחק הפוליטי הפנימי שלהם בציונות, ולהשתמש בוכבנקודת־משען במלחמתם המעמדית נגד תנועת הפועלים. אנחנו לא יכולנו. בשבילנו היתה זאת, והנה גם עכשיו, שאלתקיומה או חורבנה של ההסתדרות הציונית. התפקיד הראשון והעיקרי שראינו לפנינובקונגרס זה היה “טהרת הכלים”, באשר הכרתנו העמוקה היא שאי אפשר בכלים טמאיםלהקים מפעל טהור, וכי ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני לא רק שלא יוכלולהתאושש לקראת התפקידים הכבירים העומדים לפניהם בשעה זו, ולהזדיין ביכולתחדשה כדי לענות על פרובלימות התקופה הזאת ביהדות ובבנינה של א"י, אלא הםצפויים לאבדון ולהתמוטטות מוחלטת, אם לא ינערו מחיקם את הפתןהרוויזיוניסטי, ואם לא תיווצר לכל הפחות מידה מינימלית של נקיון מוסרי, שלאמון ואחריות פנימיים, שהם תנאי מוקדם לכל חיי תנועה ולכל עבודה קולקטיבית. אנחנו לא חשבנו אף רגע שיעלה בידנו לרכז את כל הקונגרס מסביב להכרה זו. ידענו היטב את השטן המרקד בתוכנו, את פרוצס הפירוד וההתפרקות ההולך וגובר, את הפוליטיקניות של מפלגות אזרחיות ידועות המעבירה אותן על דעתן ומכה אותןבסנוורים לבלי לראות את התהום שלתוכה מדדה הציונות במצבה הנוכחי. אבלאמונתנו היתה חזקה, שישנו עוד גרעין בריא, ויהא זה גרעין קטן, בפיזוריהציונות, אשר ידע להעריך את גודל הסכנה ואשר יתן לנו יד כדי לנסות יחד אתנולתקן משהו בסוכה מוטה ופרוצה זו. וצריך להודות שלא נתאכזבנו באמונהזו. אנחנו לא היינו רוב בקונגרס הזה. למרות הצלחתנו הגדולהבבחירות, למרות זה שרבע מיליון יהודים בכל תפוצות הגולה ובא“י נתנו אתקולותיהם לרשימתנו, היינו רק כ־ 44% ממספר הצירים הכללי, ולא יכולנו לעשותלבדנו דבר. היינו זקוקים לבני ברית נאמנים; ולא לבני בריתפורמליים, הנכנסים אתנו ב”קואליציה" יחד עם השנאה הכבודה והגלויה אלינוויחד עם המחשבה הזרה והמתנכרת להכשיל כל רעיון וכל רצון קונסטרוקטיבי, אלאלבני ברית ממש, שאנו יכולים להיות שותפים עמהם והם עמנו באחריות, שותפים לכל הפחות בקוים היסודיים של דרכי הבנין הציוני, של עבודה המדיניתוהכלכלית, שותפים בהכרת תוכנה המוסרי של התנועה וכיוונה המחדש בעם. לבניברית כאלה היינו זקוקים למען נוכל להתחיל באופנסיבה להבראת הציונות, לטהורה, למען נוכל לעצור בעד התנוונותה המוסרית ואבדן כוחה היוצר. וזאתהיתה נחמה גדולה בקונגרס הזה, אולי הנחמה היחידה שבו, שנמצא בתוכו חלק אשרלא פגע בו הרקבון שפשה בשכבות באזרחיות שבהסתדרות הציונית, שהשחיתותהפוליטיקנית המשתוללת לא כילתה את שכלו הישר ולא הכריתה את האחריות הציוניתמקרבו. רק ע"י מציאותה של קבוצה כזאת, קבוצה המורכבת מן הכוחות החשוביםוהפרודוקטיביים ביותר שבתנועה, אשר היתה שותפת לנו בהרגשת נוראותו של המצבהקיים, אשר הבינה כי מלחמתנו זו איננה מלחמה מפלגתית כי אם מלחמתה החיוניתשל הציונות – נוצרה בקונגרס הזה שנסה גדולה לתיקון המצב, לצרף את ההסתדרותהציונית מסיגיה ולגשת באופן רציני ואחראי להבראתה ולחידוש כוחהויכולתה. ג. הקונגרס הזה לא נועד להיות קונגרס של עבודהקונסטרוקטיבית. הקונגרסים בכלל אינם עושים כשלעצמם מעולם שום עבודהקונסטרוקטיבית. תפקידם הוא מיפקד פנימי של כוחות התנועה והפגנת רצונה כלפיחוץ. תפקידם הוא בהכשרת התנועה לקראת עבודה קונסטרוקטיבית במשך שתי השניםשבין קונגרס לקונגרס. מעולם לא היתה חשיבות ממשית ומכרעת לא לנאומיהקונגרסים ולא להחלטותיהם, אפילו לא לתקציביהם, כי אם לכשרון המעשהולכוח המתיחה של המוסד המבצע אשר קם מתוכו מצד אחד, ולנכונות ההגשמה ורצונוהחלוצי של העם מצד השני. רק מי שהקונגרס הוא בעיניו “אטראקציה” בשביל ימיהפגרא בשלהי הקיץ, דן עליו על פי הפסדה שלו, על פי אותם הסימניםהדיקורטיביים העושים אותו “מעניין” בשביל מסתכלים מן החוץ ועושים אותונוח בשביל “האתליטיקה הקלה” של משנני־לשון וחורשי נוסחאותמבפנים. את תפקידו להיות מיפקד פנימי של כוחות התנועה, מילאהקונגרס הזה בשלמות. הוא היה מיפקד חשוב מאוד. הוא היה טריבונל, טריבונל מוסרי כמובן, אף על פי שחלק גדול מבין הצירים הבעל־ביתיים לא רצולראותו בכך. הוא שפט את הכנופיה המרשעת והאוואנטוריסטית והעמיד אותה לכלהפחות מבחינה מוסרית מחוץ לתחום האחריות של ההסתדרות הציונית, אם כי לאהוציא עדיין את פסק דינו הפורמלי. החלטות ועדת החקירה של הועד הפועלהציוני, נאומו של אוסישקין בישיבת הועד הפועל (כמסקנה ראשונה של עיון בחומרההאשמה), שלצערנו לא נתפרסם ברבים, החלטת הקונגרס על בחירות ועדת חקירהבעלת סמכות רחבה ובחירות הועדה הזאת, שתצטרך בזמן הקרוב לבוא לידי מסקנותברורות ולהביא את מסקנותיה גם לידי סיכום פורמלי – זהו משפט הקונגרס כלפיהרביזיוניסטים, אשר לא הסתמך כלל וכלל על ה“היפותיזה” אם סטאבסקי ורוזנבלטרצחו את ארלוזורוב או לא, כי אם על תועבות הכנופיה הזאת בתור “מפלגהמדינית” בציונות וכל הסכנות הכרוכות בהן. הקונגרס הזה הפגין לעיני העם ולעיני העולם את רצונו בטהרתהתנועה, ביושר דרכה ובכנות הליכותיה, ויצר גם את הנתונים הממשיים הראשוניםלכך. אף זה היה מיפקד חשוב מאוד, המכריע אולי את גורל הציונות לימים הבאים. הוא התפקד ומצא בתוכו גרעין נאמן, המוכן בדרך של שלום ובשעת ההכרח גם בדרךשל מלחמה צינורית, לחדש את פני הציונות כתנועה עממית חלוצית ויוצרת ולהצילהמן ההפקרות והעקרות שהן נחלתה כיום. ההנהלה הקואליציונית אשר נבחרה בקונגרס זה איננה הנהלה של “אין ברירה”, כפי שטועים רבים לחשוב גם מבחוץ וגם בתוך מחננו אנו. זו היתההדרך היחידה האפשרית בסיטואציה הנוכחית בציונות. אנחנו היינו המפלגה הגדולהביותר בקונגרס זה ועלינו היתה מוטלת עיקר האחריות לגורלו, ואם התנהל בתוכנוויכוח על “קואליציה גדולה” או “קואליציה קטנה”, הרי הדגש לא עמד כאן על “גדולה” ו“קטנה” כלל וכלל. תוכנה האמיתי של השאלה הזאת היה: אם יכוליםורשאים אנו ליצור הנהלה קואליציונית, שיש בה רק פיוס חיצוני ומעין “שלום בית” מדומה, עם קבוצות אנשים אשר לא רק יחסם המעמדי אלינו אלא עצםתפיסתם הציונית עומדת ומוכרחה לעמוד למכשול בדרך כל נסיון לתיקון המצב – אושעלינו לוותר על ה“אחדות” הפיקטיבית הזאת וליצור הנהלה המאוחדת לא רק ע“י “חוזה” פרוגרמתי בכתב אלא ע”י קירבה נפשית ורעיונית בתפיסת תפקידי הציונות, דרכה, וצרכיה? כי תפקידה של הנהלה ציונית בשעה זאת איננו סו“ס הנהלהאדמיניסטרטיבית, חלוקת איזה תקציב קיים וביצוע מפעלים מתוך שלטון על אמצעיםמוכנים. לתפקיד כזה מספיק אולי הרכב מיכני של הנהלה הנותן לבאי־כוח הזרמיםהשונים אפשרות של השתתפות ושל קונטרולה. התפקיד כיום הוא ליצור את עצםמכשיר ההגשמה ולחדש את היכולת הקונסטרוקטיבית של הציונות – וחידוש יכולת זופירושו הרמת קרנן של הקרנות הלאומיות, יצירת אמצעים לאומיים גדוליםומרוכזים גם בדרכים אחרות לגאולת הקרקע לרשות הלאום ולהתיישבות לאומית רחבתמידות, הרמת הרוח החלוצית ורוח ההתנדבות בתנועה, השלטת משמעת פנימיתואחריות גם בשטח המדיני וגם בשטח הכלכלי והישובי, מלחמה בספסרות ובכלהגילויים של אנרכיה משקית ושחיתות חברתית. ונשאלת השאלה: איך אפשר היה לנוליצור קואליציה עם חוגים ועם זרמים אשר כל תפיסתם הציונית וכל המנטליותהציבורית שלהם נמצאות בסתירה גמורה לתכנית פעולה מעין זו? איך אפשר לפעוללשם הרמת קרנה ויכולתה של קרן היסוד, למשל, כדי להפכה לגורם מכוון ומכריעבפעולת ההתיישבות בארץ, בשותפות עם אנשים הרואים בדלדולה על קה”י לא אסוןונזק כי אם “התפתחות טבעית” וחושבים את תפקידה לנגמר או אפילו למיותרמלכתחילה? איך אפשר להלחם נגד אנרכיה משקית ושחיתות חברתית בשותפות עםאנשים אשר האנרכיה והשחיתות האלה הן בעיניהם חזיונות רצויים ונכספים? והואהדין בשטח הפוליטי ובשטח העליה ובכל השטחים האחרים של הפעולההציונית. ד. אנחנו יצאנו מן הקונגרס ברכוש קטן, אך בעל ערך פוטנציאליגדול. נוצרה מחדש האפשרות לעבודה ציונית מתוך הסכם פנימי והבנה הדדית, מתוךבטחון שלכל הפחות מבית, מתוך הגוף הזה עצמו הקרוי לנהל את התנועה לאיקומו לו מכשולים ומכשילים. צורף מחדש לעבודה אקטיבית בתנועה הכוח הברוךורב־היכולת חיים וייצמן. ואם כי יש להצטער צער רב על אשר וייצמן עמדבסירובו להתיצב מחדש בראש הנהלת הענינים, הרי סו"ס הוא הנהו אחד הכוחותהדגולים שלא המקום מכבד ומנשא אותם אלא הם מכבדים ומנשאים את המקום שהםנמצאים בו. יש כר נרחב לפעולה. המון תפקידים מאיצים ומכריעים בגורל הציונותובגורל העם העברי מצפים לנושאים ומגשימים. וגדול, גדול מאד נטל האחריותהמוטל על ההנהלה הזאת ועלינו בתוכה. צועקים? כועסים? רועמים? מבשרים סבוטז‘, מלחמה עד חרמה, "מלחמה לה’ בעמלק ומלחמה למזרחי בפועלי א“י”? – מי לא ידע כל זאת מראש! למפלגות בעל־הביתיות המקופחות הרי יש בנידון זה נוסחאות משלהן ומוסר צבורימשלהן: “אין זה משקף את יחס הכוחות האמתי בעם”. הם דימוקרטים רק במידהשהדימוקרטיה עושה את רצונם. גם דיקטטורה תהיה רצויה להם כשתעמוד לשרותם. להם יש איזו “זכות אבות” טמירה ונעלמה להיות לרוב גם בשעה שהם מיעוט, ולחשוב שהם המכריעים ביחסי הכוחות בעם גם בשעה שכף המאזנים שלהם קופצתלמעלה מחמת החומר הקל־מסובין המוטל עליה. להם מותר הכל. כועס משה סמילנסקי? כועסים בני מעמדו? כועסים ומדברים סרהוסילוף משרתי מעמד הפרדסנים המצליח ושומרי ספו השכירים והמתנדבים? הםמאיימים בחרם, בסבוטז‘, במלחמה? – מי לא ידע זאת! ציונות של משה סמילנסקיפירושה התחרות, משחק חפשי של הכוחות, התחרות בין הפועלים לבין עצמם, התחרות בין בעלי הבתים וכו’ וכו'. ב“פרקי אבות” שלו כתוב: “מרבה התחרותמרבה שלום ומרבה עושר וצדקה בעולם”. את “האלים הצמאים” של אנשי התאחדות המושבות אנחנו לא נוכללפצות ולרצות לעולם, מלבד אם ניתן את עצמנו להאכל על ידם חיים. אתם היתהלנו מלחמה קשה כל השנים והיא תהיה בודאי יותר קשה בבאות. הם כוח, לא כוחמוסרי, לא כוח תרבותי, לא כוח חברתי, אבל כוח כלכלי, בעל כסף רב ובעל יצריםפראים. הם גם למדו מאתנו את חכמת הארגון, הם יכולים גם לקנות בכספם “גרים” או יותר נכון “משומדים” מתוכנו. הם בודאי יעשו את כל אשר לאל ידם להכשילאותנו, להפריע להתגולל עלינו ולהתנכל לנו. אבל גם כוחנו אנו איננו כה קטןולא כל “כלי יוצר” יצלח עלינו לכלותנו. חרם? כלום חדשה היא זאת בארץ? מהחרםשל פתח תקוה לפני חצי יובל שנים עד היום – תחת סימנו של חרם זה גדל ופרץהפועל העברי, כבש וביסס את עמדות העבודה שלו במושבה ובעיר. אנחנו לא רצינו ואיננו רוצים במלחמת אזרחים בציונותובישוב. רצינו, בפירוש רצינו, במלחמה בקונגרס זה והלכנו לקראתה מתוך הכרה, באשר זאת היתה מלחמת מצוה לציונות ולבנינה של א“י. אבל אנחנו לא כבשנו אתהקונגרס בזרוע, לא עשינו בו מהפכה אנטיקונסטיטוציונית. נהלנו מלחמה ציבוריתכשרה ושקטה. השתמשנו בכוחנו החוקי, ובכוח הזרמים האזרחיים שנתנו לנו אתידם, לכוון את פני הדברים באופן הנראה בעינינו לנכון ולהכרחי להצלחת מפעלנוההיסטורי ולהצלתו. נגד הכוחות המהרסים מבפנים נמשיך את מלחמתנו בכלחריפותה. לא ע”י מעשי אלמות ולא באמצעים טמאים, אלא במלחמה ציבוריתומוסרית, עד אשר נבער את הרעה מקרבנו. אולם במלחמת אזרחים בציונות ובישובאנו רואים אסון וסכנת הרס למפעלנו. ידנו מושטה לשלום. דברי שלום דיברהההנהלה הציונית החדשה לידידיה ולמתנגדיה, בקריאתה הראשונה. לא לשם נימוספורמלי בלבד, כי אם מתוך רצון אמתי להושיט יד לעבודה משותפת לכל הכוחותהאחראיים והנאמנים בתנועה אשר טובת המפעל הציוני קודמת אצלם לחשבונותמפלגתיים. היד הזאת מושטה ותלויה. אבל אם יכפו עלינו מלחמה, אם השנאההמעמדית של החוגים האלה תעביר אותם על דעתם לרצות בהכשלת המפעל כדי להכשילאותנו וכדי לראות בנקמה – אז ימצאו אותנו נכונים להשיב את המלחמה הזאתשערה. תרצ"ד את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23042	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23042", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23042, "source_edition": "", "title": "מיפקד חשוב (הקונגרס הי\"ח)", "translator_uris": "", "translators": "" }
חבלי קליטה הכינוס של עולי גרמניה, יוצאי תנועת א“י העובדת, אשר כונסע”י הסניף התל־אביבי של מפלגת פועלי א“י, שימש הזדמנות ראשונה לחלוף־דבריםבלתי־אמצעי, באסיפה רבת משתתפים, על דרכי היקלטותם הכלכליתוהחברתית־תרבותית של סוג העולים החדש הזה בארץ ובעבודה. בחלל עולמנו נישאתכבר מזמן אושה של תלונות הדדיות: מצד עולי גרמניה על היחס הקר והמתנכר שלהישוב אליהם, ומצד היישוב על הדיסימילציה של העולים הגרמנים, על התבדלותםהציבורית, על יהירותם ה”אירופאית", על תביעותיהם המופרזות וכו'. שמץ מןהתלונות האלה הגיע כבר עד פתחי העתונות, אבל יותר משפרץ חוצה מבעבע מבפניםוהולך ומתגבש כטינא קשת־רוח, כנופך נוסף בכוס המרירות ופירוד־הלבבות המלאהכבר ועוברת על גדותיה בלאו הכי. חשיבות הכינוס הזה היתה בעצם היותו, במתן ההזדמנות לשיחהחפשית וגלויה, לפירוק המועקה שבלב, לעריכת הטענות ולניסוח התביעות, לבחינתהתרעומת של הפרט לאור עניניו של הכלל, ולהערכת הפרובלימה של חבלי הקליטהוקשייה אשר העולים החדשים מגרמניה מתנסים בהם כעת, לאור הנסיון העשיר שלתנועת הפועלים הא"י במשך שלושים שנות עליה חלוצית מצד אחד, ולאור התנאיםהכלכליים והחברתיים המיוחדים שאנו נתונים בהם בתקופה זו בישוב ובציונות מצדשני. נקודת הכובד בכינוס זה לא היתה בשאלות הגדולות והקרדינליותשבשטח המדיני והסוציאלי אשר נגעו בהם אגב הויכוח, כי אם בדברים הקטניםשאנו דשים אותם בעקבינו, ואשר הם הם מקור של כשלונות רבים ועצומים אצלנומימים ימימה. דבר אי־היותנו מוכנים לשום דבר, זה שאנו מסתובבים תמיד בתוךד' האמות הצרות של חיי־שעה, או לכל היותר של שדה ראיה המקיף את שלושתהחדשים הקרובים בלבד, זה שאין אנו רואים אף פעם את הנולד ואין בידינו לאמנגנון ולא מכשירים לקבל את פני הנולד משבא – זה הוא בעוכרי עבודתנו במשךכל השנים. תולדות חמש־עשרה השנים האחרונות בא“י טבועות בסימן זה, שכל מיפנהחדש בתנאים האובייקטיביים, בתנאי העם כמו בתנאי הארץ, פוגש אותנו ללא כליםממשיים ואף ללא הכשרה פסיכולוגית לקדם את פני הדברים. את עצם המפנה המדינישל הארץ במוצאי־המלחמה העולמית פגשנו בידים ריקות, ללא אמצעים, ללא תכניתפעולה, ללא ידיעה מה מוקדם ומה מאוחר; ונוכח כל התמורות שנתהוו מאז ועדהיום, הן לטובה והן לרעה, בשטח הפוליטי כמו בשטח הכלכלי, הננו עומדים כמופרה נוכח שער חדש, תוהים על ההפתעות, נוהמים מתוך אכזבות או צוהלים מתוךשובע, אך אין אנו מוכנים לעולם לקבל פני סיטואציה חדשה ולנצל את ה”שנסים" שהיא מביאה אתה, או להתבצר בפני התקלות אשר בעקבותיה. כך לא דאגנו לרכושלנו רזרבה של קרקע מספיקה בימים שאפשר היה לעשות זאת בתנאים נוחים, גםמבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית; כך לא דאגנו לאפשרות לקדם פני העליהבצורך האלמנטרי הראשון שלה, בדירות, והענין נהפך ממילא לאובייקט שלספקולציה וניצול איומים; יותר מזה: אם נמצא מי שהוא אשר ראה קצת את הנולד, אם בימי “שלטון השמאל” בעירית תל־אביב נמצא מי אשר רצה לדאוג לבניה עממיתוהכין בימי שפל רזרבה של קרקע לעיר בשביל ימי הגאות, רזרבה קרקעית שנתנהכיוון מכריע להתפתחותה של העיר (הצפון) ואשר בלעדיה היתה תל־אביב מגיעהבודאי לידי קטסטרופה בימים אלה – הרי שימש המעשה הזה למקור של שטנה וקטרוגוהאשמות על “בזבוז הרכוש הציבורי” בפי “פני” העיר הבעל־ביתיים כלפי ציבורהפועלים. אולם אי־ההכנה הזאת איננה רק בקוים היסודיים והרחבים שלדרכי הבנין וההגשמה הציונית, אשר לא תמיד ישנה בידינו האפשרות לשלוט בהם, אלא גם בפרטי דברים סידוריים וארגוניים שאנו מטפלים בהם בין כך ובין כך, אךתמיד מתוך חוסר התאמה, או יותר נכון – מתוך התאמה לחיי שעה בלבד ומתוך קוצריד לתפוס סיטואציות חדשות החורגות מתוך תחומה השיגרא היום יומית. וכך יוצאשלא רק רזרבה של קרקע ורזרבה של דירות אין לנו כדי לקדם בהם פני עליהמתגברת, אלא אין גם בית עולים בעל כוח קליטה מספיק ואין סידוריםאלמנטריים בשביל שלושת או חמשת הימים הראשונים של שהות העולה בארץ, ואיןלנו אפרט מתאים לא לקבל את פני העליה הגדולה, לא לטפל בה, לא לסדרה בעבודה, לא להחיש את פרוצס האסימילציה התרבותית והחברתית שלה ולא להתעניין בבעיותיההקטנות אבל החשובות והמכריעות בפרוצס ההקלטה של אנשים חדשים בארץ. לא היינו מוכנים לקבל את העליה הגרמנית, כשם שלא היינומוכנים לקבל את העליות שקדמו לה. תמיד גרמה לנו אי־הכנה זאת בזבוז רב שלאנרגיה לאומית, תמיד גררה אתה אכזבות לעולים, גם במקום ובשעה שאכזבות אלהלא היו מחוייבות מבחינת המציאות האובייקטיבית, ואף בהתהוות המשברים שבאואחרי תקופות גאות קצרות או ארוכות היה חלקה של אי־הכנה זו ניכר ובולט מאוד. הליקוי הזה בולט ביותר בפעם, עם העליה הגרמנית, מפאת אופיה המיוחד של העליההזאת, התובעת מטבעה הכנה, טיפול ושימת לב מיוחדים, וגם מפאת שטר־החובה אשרחתמנו בפני העולם בכלל והעולם היהודי בפרט, בקשר עם העליה הזאת, בדברהיות ארץ ישראל מוכנה לקבל את בניה הנידחים של האומה, ולתת פתרון לכל הפחותלחלק גדול של “יציאת מצרים” הגרמנית. שטר זה מטיל עלינו התחייבות היסטוריתבשעה הזאת. בו אנו מפגינים לעיני צוררים מבחוץ ומבפנים את צדקת דרכנו, עליואנו נסמכים בתביעתנו המדינית להרחבת תחום העליה, ואותו אנו רוצים להפוךלמנוף הגשמה, רחבה במידותיה ומזורזת בטמפּו שלה. בראשית התהוות המצב החדש בגרמניה, אשר עקר משרשיה המדומיםאת כנסת ישראל זו, שהיתה מתפארת בלבה שהבליגה כבר על גורל ישראל בגולהומצאה מרגוע בתוך העם שהיא שוכנת בקרבו – נתמלאה האומה הישראלית חרדהוהאזינה מתוך מאורע זה את צלצולה של שעה היסטורית גדולה. אל בשורת הכליוןהחרוץ נלוותה, כמו תמיד בשעות מפנה כאלה בקורות ימינו, גם תקוות שחרורמאוששת – ונדמה היה לנו כי הפעם, עם נצחון האידיאה הציונית על ארמילוסהרשע שבמרכז האסימילציה היהודית, יבוא גם נצחון המעשה הציוני בקנה־מידהשיש בו באמת להמציא פדות ומפלט לאחים האובדים בארץ גרמניה כמו לאחיםהאובדים בתפוצות הגולה האחרות. ואמנם נראה היה כי נפתח לב האומה כפתחו שלאולם לקראת מאמץ משותף למעשה גואל – ואילמלי היינו מכוונים את האנרגיההציונית לניצול שעת רצון זו, היתה אולי ההיסטוריה של בנין א“י מקבלת בימיםאלה צורה אחרת, אולם, בעוונותינו הרבים, השטן המקטרג מבפנים ידע לסובב אתפני הדברים גם הפעם שנבזבז את שעת הרצון, ובמקום לנגד את הברזל בשעתריתוחו, נצנן אותו ע”י שהיות וע“י סטיות אל דרכי תגובה בלתי פרודוקטיביים. באופן זה ניטל מאת הפעולה למען התיישבות יהודי גרמניה בא”י כוח תנופתה, והיא נהפכה למפעל קטן של עזרה, מפוצל לצנורות צנורות צרים, לועדים ולגבאים, עד כדי למעט ולשתק אפילו את מידת הפרודוקטיביות של האמצעים אשר הספיקולאסוף עד עתה למטרה זאת. בפרוצס הקליטה של עולי גרמניה בא"י אין עדיין מפעל העזרההזה של היהדות העולמית ניכר, בכל אופן ניכר הוא במידה זעומה מאוד. ואם החלקבעל האמצעים שבעליה זו הולך לו בקו האנרגי של הקוניונקטורה הכלכלית, מסתגלאליה או נאבק עמה בכוחותיו העצמיים, הרי החלק מחוסר האמצעים או דל האמצעיםנתון באמת במצב הרבה יותר קשה מעולים אחרים מסוג זה, אשר מצויה אצלם מידהיותר גדולה של גמישות ויכולת של הסתגלות. איך שנעריך את הדבר ואיך שנתייחסאליו, זאת היא עובדה שאין להכחישה, שאופייה של עליה זו הוא שונה בהרבהמאופיין של העליות מאירופה המזרחית. זאת היא ברובה הגדולה עליה שלמעמד־בינוני (גם החלק החלוצי שבה!) אמתי, בעל הרגלי חיים קבועים ובעלמנטליות מיוחדת, והתמורה אשר חלה בחייו של מעמד זה, כל אשר עבר עליובגרמניה עד יציאתו, וכל העובר עליו בארץ עד היקלטותו, מעמידה אותו במבוכההרבה יותר גדולה ובקשיים הרבה יותר עצומים, גם פסיכולוגיים וגם מעשיים, מאשר אלה שעומד בהם העולה החלוצי או אפילו בן סוג מעמדו הדומה מארצותאחרות. מלבד זה־ הזרות התרבותית, ההווי העדתי המיוחד, הקושיבלימוד הלשון העברית, הדבקות בלשון תרבותית זרה, ללא שיור לכל הפחות שלאותן ד' האמות שהלשון האידית, כאמצעי של הגנה עצמית תרבותית־לאומית, תופסת עוד אצל חלקים עצומים של היהדות באירופה המזרחית ובאמריקה וכו' וכו'. לנו ישנן טענות נושנות כלפי היהדות הגרמנית, כמו כלפי חלקי היהדות האחריםשבארצות אירופה המערבית, אשר העמידו את גורל קיומם הרוחני והכלכלי עלפיקציה היסטורית, אשר התרחקו מן היהדות, מערכיה התולדתיים, מן הלשוןהעברית, מרחק הרבה יותר גדול מאשר כל חלקי העם האחרים, ונהפכו לנושאי־תרבותשל עמים זרים. אבל הטענות האלה חדלות להיות “טענות” והן נהפכות לקשייםטראגיים בשעת תשובה דוקא, כאשר באים לטהר ומנסים להחזיר את גלגל ההתפתחותההיסטורית אחורנית. מצב זה דוקא מטיל עלינו תפקידים מיוחדים, ומחייב אותנולטיפול יותר אינטנסיבי ויותר אינטימי בעליה זו. הוא מחייב אותנו להבין אתהקשיים האובייקטיביים שישנם בשינוי דמות ותוכן של קיבוץ יהודי אשר נעקרמזרועות האסימילציה הגמורה, מאותן הזרועות שליפפו לא רק את החלקים הזריםוהרחוקים לגמרי מן המחשבה היהודית, אלא במידה רבה גם את החלקים הציוניים, שהנם שותפים נאמנים אתנו ברעיון ובמעשה מראשית צמיחתה של התנועה הציונית עדהיום, ואף את החלקים החלוציים שבציונות הגרמנית. והנה, אנחנו לא היינו מוכנים לעליה זו ואיננו מוכנים לה גםעתה, לאחר שהיא זורמת כבר כשלושת רבעי שנה לארץ. הישוב לא קיבל את העליההזאת כראוי. הוא קיבל אותה מצד אחד בגל של ספּקולציה מחפירה, בבהילות שליחידים להתעשר מהשריפה של בית־ישראל; הוא קיבל אותה מצד שני במידה רבה שלהתנשאות יהירה כלפי “יורדים” וכלפי “שונים”. המלה “יעקע” נעשתה אצל חוגיםרבים למעין גזר־דין של ביטול וזלזול כלפי העולה החדש הזה הנבוךוחסר־האונים. ואם כי גם עליות קודמות היו נפגשות בארץ ביהירות מעין זו מצדאלה אשר קדמו להם, וביחס שיש בו יותר אמבטי של צוננים, דחיה וביטול, מאשרעידוד וקירוב־לבבות – הרי במקום שהמבוכה וקשי־ההסתגלות נתונים וקיימים גםמבחינה אובייקטיבית, עשוי היחס הזה לחולל שמות בנפשו ובהרגשתו העצמית שלהעולה. אולם לא רק הישוב, הסתמי והאנונימי, כי אם גם אנחנו, תנועתהפועלים בארץ, עם כוחה הארגוני, עם מוסדותיה הרבים ועם המנגנון הגדול שלה, גם אנו לא היינו מוכנים ואיננו מוכנים גם היום לטיפול ראוי והכרחי בעליהזו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית וחברתית. זאת היתה שגיאה יסודיתלחשוב, כי אפשר לשלב את הטיפול בעליה זו בתוך השגרא המשרדית הכלליתוהרגליה 1 היום־יומיים. מן ההכרח היה ליצורלמענה מנגנון מיוחד ולקבוע צורות של טיפול מותאמות לאופיה של העליה הזאתכדי להקל עליה את חבלי קליטתה. ואת זאת לא עשינו, ואין פלא אם מתוך כךנשתלטה אצל חוגים ידועים של עולי גרמניה הרגשה של אמיגרנטים מיותמיםועזובים, על כל המרירות ועל כל חזיונות הלואי2 שבהרגשה זו. ואין פלא אם חלק גדול מן העולים האלה לא מצא עדייןאת דרכו לתנועתנו ולכיבוש החלוצי בארץ, ומשמש אובייקט של ספּקולציה פוליטיתמצד זרמים ומפלגות ידועות. הפּסיכולוגיה של אמיגרנטים יצרה תמיד “מחוז שלציד” נוח מאוד לכל סוגי רמאות פרטית וציבורית. אנחנו יודעים תאורים כאלהמתחנות האמיגרנטים לארצות אמריקה לפנים. התחנות האלה המו תמיד ממיסיונריםוגונבי־כיס, מ“אגנטים” ושתדלנים, ורבים נתעו אחריהם וניצודו ברשתם. ואם הכינוס המדובר ישמש דחיפה לתקן איזה דבר בנידון זה, לתקן קודם כל אשר יש לתקן אצלנו – הרי הוא עלול להיות גם בעל חשיבותמעשית רבה. גם אחרי זה בודאי לא יוסרו כל הקשיים, והתלונות בודאי לא יפסקו. גם אחרי זה נוסיף לפגוש בודאי בחוג עליה זה את החזיונות המלווים כל עליהגדולה: אכזבות רבות וגם פרישות ויציאות וסטיות. אבל “הדבר הוא בסדר גמור אםהיין תוסס בטרם שהוא מצטלל” – אי הסדר מתחיל רק כשישנן סיבות והנחותפנימיות מוקדמות לכך שהתסיסה הזאת תבשיל חומץ במקום יין. את הסכנה הזאתבידינו למנוע ע"י מאמץ פנימי והשקעת כוחות ארגוניים ותרבותיים, בטיפול נכוןותכליתי בעולה הגרמני. תרצ"ד “היגליה” במקור המודפס, צ“ל: ”הרגליה. – הערתפב"י. ↩ “הלוי” במקור המודפס, צ“ל: ”הלואי“ – הערתפב”י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23043	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23043", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23043, "source_edition": "", "title": "חבלי קליטה", "translator_uris": "", "translators": "" }
"השמש שכנגד" בשיר העלילה הגדול של המשורר השויצרי קרל שפיטלר, מתוארבצורה פלסטית מרהיבה מרד העמים שטוחי־הרגלים וקקוקלס מנהיגם, באפּוֹלוֹ אֵל־השמש. אכולי משטמה וקנאה עומדים ננסי־עמים אלה בפתחי אהליהם ורוגנים, מרימים את אגרופיהם ומעקמים את אפיהם כלפי מעלה, מוחים ומתריסים נגד השמשהעולה ומנסרת: “הביטו וראו כיצד היא מתנפחת, איך תתגאה בזהרה”; “אף ניצוץשל יופי אין בה”; “השמש אין לה ריח ואינה מעלה הבל – אין זאת כי מקסם שואהיא”; “הדבר העיקרי אשר חסר בה – זהו עשן בריא”; “כמה פדנטית היא: יוםיום ולילה לילה באותה דרך, אף קפיצה אחת לא תקפוץ באויר ואף כמלוא אצבע אחתלא תטה ממסלולה”! והם מקהילים קהילות ומטכסים עצות כיצד להשפיל את גבהותלבה של מלכת השמים ואיך להורידה מגדולתה. מתחילה חשבו לערוך עמה קרב גלויבחללו של רקיע, לעלות פשוט בספינת אויר, מצוידת במכונת כבאים ענקית, אשרתתנשא ע“י המפוח של רבוא רבבות ריאות נושפות וצועקות, כדי לכבות את השמשבסילון של מים כביר ולהשליך את אפולו מתוך מרכבתה הדוהרת. אבל המצביאקקוקלס עורר ספק בהצלחתו של תכסיס מלחמה זה, והוא הציע תכסיס אחר שנצחונובטוח יותר – “אנו מוכרחים לייסד שמש שכנגד”. “אין דבר קל מזה” – אומרקקוקלס. אוֹגיאס הכימאי יעשנה. מכל מיני חמצנים וזרחנים ירכיבנה, הוא יודעלהפוך “קיטור לרוח וסרחון לכוח”. מריחות מחראות וביבי השופכין ירקח אתמרקחת השמש. “כל אשר רקבון בו ־ תוסס; כל אשר תוסס – אש סתרים בקרבו”. לאאיכפת אם זה זורח או לאו. תמרות העשן העולות ממנו, הן אשר עושות את השמשומשוות לה את הדרה. אולם כדי ש”המפעל" יצליח צריך מקודם להסיר את הלבבותמאפולו, ולעורר התלהבות ל“שמש הנגדית” הזאת. צריך להקים להקות כהנים אשריעבירו את הרינה בעולם כי זאת היא השמש האמיתית ואין שמש אחרת על פניה. כל הכופר בזה יירגם באבנים. ואוגיאס רקח את השמש. מגפרית וזפת רקח אותה. “אוֹז” קראלחומר, נוגה לא היה לה, רק עשן וסרחון. אך קקוקלס ציווה לעם שיסב פניוממנה, פן יסמא “אורה המבהיק” את העיניים. והוא וכל כהניו וחסידיו כרעווהשתחוו והכריזו כי “אין אוֹז מלבדי אוֹז; הוא אור השמש האמיתי ואין שמשאחרת מלבדו”. ועם “שמש” זו עמוסה על ספינת אויר, יצאו העמים שטוחי־הרגליםכדי לקבעה בגלגל־הרקיע ולשבור את שלטונו של אפולו היקר באלים… התיאור הנפלא הזה, בהכסמטרים מלאים וגדושים, שנמסר כאן רקבקווים כלליים ופרוזאיים, אשר אפשר להמשילו על תהפוכות רבות בחיים ובחברה, בחיי התרבות כבחיים המדיניים, המסמל את ההתאבקות הנצחית שבין האמת והשקר, בין היפה והמכוער, בין האור והעשן – מתמשל מאליו גם על אותה האפּיזודההאקטואלית בחיינו הישוביים והחברתיים: ההכתרה העצמית של הבית“ר בשם “הסתדרות העובדים הלאומית”. כל התפתחות ה”יצירה" הזאת, מראשיתה ועד היום, מאז עלתה במחשבת מחולליה עד הגשמתה, דומה בכל תגיה ומסיבותיה, בנקודת המוצאשלה כמו בנקודת תכליתה, באטמוספירה המקיפה אותה, במשקלה המוסרי הקלוקל כמובתוכנה האוילי, ליצירתו של קקוקלס מפקדם של העמים שטוחי־הרגלים. וכשאנוקוראים עתה את הפרק הזה בספרו של שפיטלר, יש לנו הרגשה כאילו עמדנו נוכחאותה תמונה פלאית המישירה את מבטה נגדנו בכל אשר נפנה, כאילו צפה המשוררבאספקלריה המאירה שלו על מאורע עתיד זה בנפתולי חיינו אנו דוקא, כדי לתארובדיוק ממצה כל כך! בעקלקלות הדרך של אבנטורה ממושכת הגיע הרביזיוניזם לתחנהזו, והתחילה רווחת אצלו ואצל בני הלויה שלו האמונה שהנה עתה הוא הטיל על כףהמאזנים של ההכרעה את המשקל הכבד ביותר, והכה מכה ניצחת את תנועת הפועליםארץ־הישראלית שנואת נפשו. מפקידה לפקידה מתגלה הצורך בתוך תנועה זו לשכלולשנות את העמדה הסטרטגית שלה ולבקש לעצמה נקודות־משען חדשות, כדי לקעקע אתהחומה שהיא מסובבת אותה זה שתים־עשרה שנה – וכל שינוי עמדה מלווה כרגילבפרדות גדולות, בהתהללות חוגרים כמפתחים ובתרועות נצחון מרעישות. וצריךלהודות שאם לא נתמלאה עד היום משאלת־לב זדונית זו, החומה לא נבקעה ולאנכבשה, ואנו בטחון ואמונה שהיא תעמוד איתנה ומבוצרת נגד נסיונות הקעקוע גםבבאות, הרי אין כל ספק בדבר שהיא הצליחה כמעט תמיד לעורר מסביבה בהזדמנויותכאלה המולת־אוילים גדולה, אשר על גליה הסואנים היא נישאת כל השנים ובתוכההיא אוגרת את שללה הפוליטי. ולא יפלא הדבר בודאי שבמבוכת הרוחות השוררתאצלנו כיום, ביחסים הציבוריים הקיימים בציונות ובישוב, בתוך אוירת המשטמהאשר תנועת הפועלים הא“י מוקפת בה, יצאו כהני ה”אוֹז" מחוריהם ויתחילו לכרועולהשתחוות, להתגודד ולהתריע לתוך חללו של עולמנו הנבוך והמסוכסך, את אותופסוק הריקלמה שבו משבחים נביאי־השקר תמיד את אלילי־הכזב שלהם: “אין אוֹזבלעדי אוז – ואין הסתדרות בלעדי הסתדרות הלאומית!” האות הראשון להמולתאוילים זו כבר ניתן. לא רק הדרווישים הרביזיוניסטיים מוכי־האלהים, אשר רוחהעיועים הזה אינו סר מהם כל הימים, אלא גם באי־כוח חלקים ידועים של הציונותבעל־הביתית פצחו כבר בתהילות ותשבחות כלפי היצור ה“חדש” הזה, כביכול, שבאלהשפיל את גבהות לבה של תנועת הפועלים ארץ־הישראלית, להציל את הציונות מןהשמאל ומן הסוציאליזם ולהעמיד את הכל על “טהרת לאומית” ו“שלום מעמדי”. ועודירועע וירונן בודאי בתוך החוגים האלה לקראת ה“שמש” החדשה הזאת, אשר יצאהמחופת הכזבון הרביזיוניסטי, כדי להאציל להם לא אור ולא צדקה ומרפא, כי אםגפרית ומלח למזימת השבירה והנקמה כלפי תנועת הפועלים העברית. בימי עלית הריאקציה בעולם, כאשר צמיחת ארגוני פועליםפשיסטיים נעשתה חזיון נפרץ כמעט בכל הארצות, אי־אפשר היה, כמובן, לצפותשא“י תינצל מפגע־הזמן הזה. להיפך, הבהילות של חיקוי עיוור הקיימת אצלנומימים ימימה, המקבלת מן החוץ ללא כל בחינה וללא כל בקורת את ה”מוֹדההאחרונה" בכל שטחי החיים, מוסיפה תמיד על המוֹדה הזאת גם נופך יהודי מיוחדבמינו, המביא את הדברים לידי קיצוניות מגוחכת. ימי ההשכלה באירופה, שבמקורמוצאם היו נעוצים במהפכה רוחנית עמוקה וחוללו באמת מיפנה מכריע בדרכיהמחשבה של הדור, הביאו אצלנו לידי חיקוי טפל וחסר־טעם של התמוגגות רכרוכיתלקראת “ההשכלה בת־השמים”, ובחורי ישראל אמרו לנצח את ה“חשכה” ע"י אכילתנרות חלב ביום הכיפורים; ואף תנועת המהפכה הסוציאליסטית בעולם הביאה מחנותנוער יהודי גדולים לידי עקשות־לב ועקימת כתובים דוקטרינרית, אשר קשה לפגושכמותן אצל נושאיה ומחולליה של המהפכה הזאת למעשה. ואין ספק בדבר שגורמיםנפשיים אלה מסוגלים לתת מהלכים בתוכנו גם למוֹדה הפשיסטית האחרונה ולהביאאף אותה לידי סירוס מטורף, עד כדי היותה אצלנו הרבה יותר מושחתת ומסוכנתמאשר במקום צמיחתה המקורי. ישנם חברים אצלנו הרגילים להשתמש במלה “להבדיל” בשעה שהם באים לכלול את החזיון הרביזיוניסטי שבתוכנו עם החזיון הפשיסטיבאולם, והם מתכוונים בזה, כמובן, לא להבדיל את הרביזיוניזם לטובה אלא לרעה. התפתחות התנועה הפשיסטית בעולם, הניזונה אף היא בחלקה הגדול מן האבנטוריזםהמדיני של יחידים המשתמשים במבוכתה הפנימית והחיצונית של האומה כדי להתנשאלשלטון, היו לה בכל זאת גם סיבות אובייקטיביות כבדות משקל לגידולהולצמיחתה, והיתה מלווה פה ושם גם מחשבה קונסטרוקטיבית וגם אמונה, אם כימוטעית, שיהיה בכוחה לתקן משהו בדרך זו בגורלם של ההמונים הרעביםוהמאוכזבים הכמהים להצלה. היא יכולה לעתים לקוות גם להצלחה רגעית. היאנלחמת על כיבוש השלטון במדינה, במקום שיש מדינה קיימת, שקיומה מובטח להתמיד, יהיה השלטון בתוכה איזה שיהיה, שבה צבורים ומרוכזים ערכין וקניניםבני קיימא אשר אפשר להשתלט עליהם ולהשתמש בהם, אם לרעת ההמונים או לטובתם. אבל החיקוי הרביזיוניסטי לקח מן הפשיזם העולמי רק את “נרות החלב” בלבד, אתהאבנטוריזם שבו, את המיתודים הנפסדים של מלחמתו, ללא שמץ של מחשהקונסטרוקטיבית, ללא ניצוץ אמונה בכוח ההצלה שבדרך נלוזה זו, וגם ללא כלאפשרות אובייקטיבית לכבוש בשטח זה איזה כיבודים ריאליים שהם. לפיכך הוא הפךלכוח דיסטרוקטיבי גרידא, אשר מלבד חדוות השבירה והקעקוע, מלבד הפרובוקציה, מלבד הנאצה וההתגרות ומלבד הפרזיולוגיה הלאומית הריקה והנפוחה, אין בו ולאכלום. אבל זה מספיק לגמרי, כמובן, כדי להוליך שולל מחנות נוערנבוכים ובלתי מבוגרים, אלא אשר נולדו וגודלו וחונכו על ברכי תקופה אומללהומבולבלת מאוד בעולם, על ברכי תקופה שלא היטיבה עם הנוער הזה, לא נתנה אורלרגליו, לא הנחילה לו כוח־כובד תרבותי, לא זיינה אותו במידות־הכרעה רציניותואחראיות, וקל מאד לצודו בחרמים שונים ולקשור אותו בעבותות חטאה אל כלמרכבת־כזב המדרדרת על פני שבילי־העולם המשובשים. וזה מספיק, כמובן, לגמרילכנס מסביב ל“דגל” זה אלמנטים משוחתים וירודים של “העולם התחתון” היהודיבפולין, כדוגמת “ברית החיל”, אשר שום ערך מן הערכים הציוניים האמיתיים לאהיה בכוחו לכבוש את לבם, מכיון שהם “מינימליסטיים”, כמובן, ואין בהם כדילספק את משא־הנפש הגדול שלהם, עד אשר בא ז’בוטינסקי והנחיל להם את “חזוןהמלכות” הרביזיוניסטי: השתוללות מופקרת, פנים מושלהבים מתאוות סתירהוהריסה, התהדרות בבריונות, “בקיעת” אסיפות ציוניות, שדידת הקופסאותוה“בזרים” של קרן־הקיימת, מהלומות ומלשינות, ותרועת “נצחון” עם שירתה“פְּיֶרשה בריגדה” על שפתיהם. וזה מספיק עוד יותר כדי לשאת חן וחסד בעיניבעל־הבית הציוני, אשר בעמדו לבדו, הוא רואה את עצמו חלש במלחמתו המעמדיתנגד תנועת הפועלים ארץ־ישראלית, והוא זקוק למשען ולעזר, לבני־ברית – והואלוקח לו את בני בריתו מכל הבא ביד, פעם הבדואי אשר בפרדסו, פעם השוטר הערביוהבריטי ופעם מפיר־השביתה אשר ממחנה הבית"ר אתמול וממחנה “ההסתדרותהלאומית” היום. והוא אינו מבקש מבן־בריתו זה לא מחשבות קונסטרוקטיביות, לאכוח יצירה, לא אחריות ציונית. בשבילו הוא טוב כמו שהוא, ואולי רק כמושהוא, והוא מוכן לסלוח לו את כל תעלוליו, לחפות על כל פשעיו, גם על האיומיםביותר, אשר האדון רב החסדים והרחמים השוכן שחקים אינו מחפה עליהם – ובלבדשיהיה כלי־שרת נאמן בידו נגד אלה אשר התייצבו כמכשול על דרך תאוות־בצעוושרירות־לבו. הוא, בעל־הבית הציוני הזה, הפרדסן ממחנה התאחדות הפרדסניםובני סיעתו, העומדים תמיד אחוריהם אל הציונות ופניהם אל הבצע ואל השררההמעמדית, הם הראשונים אשר יסגדו לשמש כזב זו שהועלתה באופק חיינו הציבורייםבארץ. על כתפי חוגים כאלה התנשאה התנועה הפשיסטית בעולם ועל כתפיהם היאמתנשאה ועולה גם אצלנו – אבל אצלנו יותר מהר מאשר בכל מקום אחר בעולם עתידההברית הזאת ליהפך משענת קנה רצוץ לשני השותפים שבה גם יחד. כי חיי העבודהבארץ עתידים סוף סוף להנחיל גם לפועל הבית"רי מעט ישוב־דעת והכרה עצמית, לבלי לרצות להיות לאורך ימים כלי־שרת מנוצל ומשולל זכויות בידי מעבידיו ואףלא בידי מפקדיו הצבאיים, והפרדסן המבקש עבדים לעצמו לא יתנחם אז בתואר “הלאומיות” המקשט הסתדרות זו, אלא יחפש לו שוב בני־ברית נאמנים יותר ממקוםאחר כדי להעזר בהם מחר נגד בני־בריתו המדומים היום. לנצח לא תתקיים אידיליהזו ושלטון פשיסטי עליון בעל כוח כפיה אשר יקיים אותה מאונס איננו ולא היהבארץ־ישראל. אף האידיאל המשותף של שבירה עתיד להתנדף ולא יוכל לעצור זמן רבבעד התפתחות הענינים הטבעית, הקובעת את דרכו של הפועל לא בברית־תבל זו עםהמעבידים הנחרים בו, נגד חבריו בעבודה ובסבלות העבודה, אלא בברית הפועליםהחלוצית והמגשימה, החותרת לקראת יעודה ההיסטורי, הלאומי והסוציאלי בארץהזאת. והנה יש גם סוף למשל זה ב“שמש שכנגד”. מתחילה התעצבאפּוֹלוֹ אל לבו כאשר נודע לו מה זוממים שטוחי־הרגלים לעשות, והוא שאל אתעצמו: “למה בכלל אין האנשים טובים בפשטות? הרי כך היה נוח להם יותר ונוחלעולם”. אחר כך חשב לבטל את המזימה של שטוחי הרגלים כדבר של מה־בכך ולעבורעליה לסדר יומו, עד שהרמס הסביר לו את הדבר: “מסתכל אתה בענינים מתוך האֵתרהכחול, אך למטה שם, פני הדברים אחרים לגמרי. האם תדמה בלבך שמכיון שהנךצנוע וטוב לב, תשמש לך מידה זו כשלט־מגן מפני הרשעות?” אחרי כן נועץאפּוֹלוֹ בדימון שלו, והוא אזר אותו לקרב. וכשהתנשא קקוקלס עם שמשו שלאוגיאס בספינת האויר, התגרה באפּוֹלוֹ ואמר לו: “בוא נא הנה, אפּוֹלוֹ, אניכבר אגמול אותך מלהגיה אורך”. אחרי כן שלח קקוקלס לאפּוֹלוֹ שליח: "בואהשתחוה לאור השמש האמיתי וקרא: קדוש, קדוש הוא האוֹז – אפּוֹלוֹ ענה: “מקודם תראה נא שמשך את אורה ואת זהרה ואחרי כן אבוא להשתחוות אליה”. וכאשרהתחצף קקוקלס ביותר ואמר להתקרב עם מעשה המרקחת שלו אל מרכבת השמש, התגבראפּוֹלוֹ על היסוסיו ועל מידת הרחמים שמילאה את נפשו, ושלח חץ מקשתו כלפיהמפלצת הקקוקלסית והיא התפוצצה לרסיסים והתגלגלה למטה בעשנהובסרחונה… אבל הענין לא נסתיים עוד בזה, קקוקלס לא נכנע כל כך מהר, הוא ואוגיאס המשיכו לרקח מרקחות ולחבל תחבולות, הקרב היה קשה, קשה מאד עדאשר הפיץ אפּוֹלוֹ את אויביו והניס את משנאיו האוילים. תרצ"ד את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23044	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23044", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23044, "source_edition": "", "title": "\"השמש שכנגד\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
קרע שטן! א. פסק הדין שהוציא בית המשפט לפשעים חמורים, קובע גם מבחינהמשפטית פורמלית את העובדה המחרידה שבידי בריונים רביזיוניסטים נשפך דמו שלחיים ארלוזורוב. בשביל הציבור שלנו וגם בשביל אותו חלק מן הציבור מחוצהלנו, אשר לא נתפס לשחיתות מוסרית נוראה זו לראות את הצלת “כבוד ישראל” בכיסוי חטאה וחיפוי על רוצחים, לא היה צורך כלל בסיכום פורמלי זה כדי לדעתאת האמת המרה הזאת. אם היה אצל מי שהוא מאתנו ספק בדבר ביום הראשון לרצח, אם לא רצה הלב להשמיע לאוזן ולפה השערת אפשרות כזאת, הרי ספק זה נעלם לגמריבאותו הרגע שאלמנת חברנו הנרצח, חברתנו סימה ארלוזורוב, הכירה בודאותמוחלטת את רוצחי בעלה, קודם באיש אחד ואח“כ בשני, שלא היא ולא שום אישמאתנו ידעו על מציאותם בארץ ועל שייכותם המפלגתית, ואשר את רשמי דמותםהמפורטים מסרה למשטרה עוד בליל הרצח. באשר אנו יודעים את יושר נפשה ואתנקיון מצפונה של סימה, שלא היה לה ואי אפשר היה שיהיה לה אף צל צלה שלפּניה טמאה כזו, אשר מנבלי שמה, טמאי השפתים והנפש, רצו לייחס לה: לבדותהאשמות מלבה ולשקר ולהעליל במכוון. והספק הזה מוכרח היה להעלם אצל כל אישבעל דעה שקולה ובלתי נטרפת ע”י פרוכסיזם של משטמה מעמדית – כאשר ראה אתנפתולי המרמה של הגנת הנאשמים והגנת המפלגה שאליה הם שייכים. במקום להגן עלעצמם בדרך של חשודי־חנם, לומר שאולי ישנה כאן טעות פטאלית (וטעות כזאתהרי אפשרית לפעמים), להגיד בדברים פשוטים שאמנם אנו מתנגדים פוליטיים קשים, אך מעולם לא עלתה במחשבתנו להשתמש באמצעים כאלה ואנו דוחים מאתנו כל חשדכזה, ולמען גילוי האמת ומניעת מריבת חנם על רקע טראגי זה הבה ונבקש יחד אתהרוצחים במקום אחר – במקום זה החלו לסובב במרמה ובתעתועי סילוף את דעת הקהלמן הרגע הראשון לכשנודע מקרה הרצח עד “נאום ההגנה” האחרון: על ידי הפרחתשמועות על “מסיבות רומנטיות” בטרם נתעורר החשד על הרביזיוניסטים, ואח“כ ע”ינוסחאות כוזבות שונות ומשתנות לבקרים, שהיו מכוונות רק לזרות אבק בעיניהצבור, להמם אותו, להכותו בסנוורים למען לא יראה נכוחה, אם ע“י העמדת עצמםבמחיצת קדושים וטהורים של מעוני הגורל הישראלי, של “עלילת דם” ומשפט בייליסודרייפוס; אם ע”י קונצפּציה אוילית מאד, אבל עשויה בודאי לצודד לבבות טפשיםובעלי דמיון חולניים, שמפלגת פועלי א“י היתה בעצה אחת ובקנוניה אחת עםממשלת א”י, על כל המנגנון הגדול שלה, החל מן הנציב העליון עד השוטריםוהשופטים והגששים, כדי לרצוח את ארלוזורוב ולגולל את אשמת הרצח עלהרביזיוניסטים; ואם ע"י ביוּם “גילוי הרוצחים” מתוך נסיון של שיחודוכדומה. לא, בשבילנו לא היה ספק בדבר ולא היינו זקוקים לפסק הדיןשל בית המשפט כדי לחזק את בטחוננו. גם אילו היה בית הדין משחרר את הנאשמיםמטעמים פורמליים, לא היה זה מוכיח כי הם באמת חפים מפשע, כשם ששחרורו שלרוזנבלט איננו אומר שהוא איננו הרוצח, אלא שבית הדין לא מצא הוכחותפורמליות מספיקות להענישו. אנשים שמצפונם נקי ונקלעו על לא חמס בכפם לתוךאשמה איומה כזאת, אינם מגינים על עצמם כך, ללא כל נימה של אמת, רק בציניזם, באמתלאות, בתהפוכות רמיה, בצחוק חצוף, ואינם רוקמים תיזות מישפטיות שאיןבהן אף משהו כדי להוכיח את צדקתם, אלא כדי להאפיל על פשעם ע“י ענני־עשן שלכזבים ואדי צחנה של ניבול פה. ואם נשארה אחרי כל זה אצל מי שהוא שארית שלספק, הרי מוכרחה היתה גם שארית זו להעלם לאחר שנתגלה החומר של “בריתהבריונים” המוכיח בבהירות חותכת שבמפלגה הרביזיוניסטית קיימת קבוצהטרוריסטית מאורגנת, אשר חינכה את עצמה ואת חבריה לשחיתות, לרציחות מדיניות, למעשי טרור ופרובוקציה נוראים, המבססת את ה”אוריינטציה הפוליטית" האומללהשלה על הרפשת חיי הישוב והציונות, על מהומות פנימיות וחיצוניות, ושמה להלמטרה קדושה את שבירתה של תנועת הפועלים העברית; והמפלגה שעליה נמנית אותהקבוצה, במקום לנער את עצמה מן האחריות למעשי יחידים או כת בתוכה התפוסיםלשיטות נפסדות כאלה, הזדהתה אתם ללא כל רזרבה ופרשה עליהם את כנפי חסותה “המוסרית”. יותר מזה: אנו ראינו את התפתחות דרכה הנלוזה של המפלגההזאת מראש והזהרנו עליה בכל הזדמנות, אם כי לא שערנו ודאי לעצמנו עד היכןהדברים עתידים להגיע. ה“ברית עם השטן” אשר עליה הכריז ז’בוטינסקי עוד לפניעשר שנים, מן ההכרח היה שתהיינה לה מסקנות לא רק לגבי מיתוֹדים פוליטייםאוואנטוריסטיים כלפי חוץ, אלא גם לגבי מתוֹדים מושחתים ושטניים במלחמההפנימית. רק עוורים לא ראו לאן מובילה ברית כזאת, הבנויה על פריקת עולהאחריות האלמנטרית, המשוללת כל מחשבה פוזיטיבית וכל תוכן מוסרי, הניזונהמלכתחילה מן המקורות הנרפשים של סנוֹבּיזם פוליטי, של חיקוי קופים למידותהמושחתות ביותר שנמנו פעם באיזו מפלגה נציונליסטית בעולם. קוצר ידה ומורךלבה של המפלגה הזאת להביא את הרדיקליזם המנופח והפיקטיבי שלה לידי שימושכלפי חוץ, דחפו אותה בהכרח להביא אותו לידי שימוש כלפי פנים. בלי זה לאיכלה להתקיים ובודאי שלא יכלה לכבוש ולרכז מסביבה המוני נוער. וכאן, מבפנים, התפקיד הוא הרבה יותר קל. כאן יכולה גם מלאכת השבירה להיות יותרמציאותית, וכאן גם השימוש ב“ביקסלאך” עלול להיות יותר אפקטיבי מאשר הרישרושבחרבות עץ כלפי חוץ. לפיכך זאת היא טעות מוחלטת כאשר באים להציב גבוליןמבדילים בין “ברית הבריונים” לבין המפלגה הרביזיוניסטית. מפלגת־האֵם עצמהאינה מציבה גבולות כאלה, באשר הבריונות היא פרי בטנה הליגלי, והיא מחויבתמתוך שיטת החינוך המדיני שלה. איני רוצה כמובן לומר בזה, שהמפלגההרביזיוניסטית כולה אירגנה את רצח ארלוזורוב או ידעה על ארגון הרצח. איננירוצה לומר זאת לגבי אותם היהודים והנערים התמימים המולכים שולל ע“יהדימגוגיה של מפלגה זו – אבל זה שבמנהיגות המפלגה הרביזיוניסטית היתה וישנהכיום הכשרה נפשית לפשעים כאלה, שכדי להשיג את המטרה שהציגה לעצמה כלהאמצעים כשרים בעיניה, שהיא מוכנה לשם כך להרוס את הציונות ולהמיט את השואההנוראה ביותר על הישוב העברי בא”י, זהו למעלה מכל ספק. ב. אכן, מחרידה העובדה שדגל התחיה העברית נכתם בצורה מחפירהכזאת בדם נושאו ולוחמו הנאמן ביותר בתקופה זו. מיום שנח דמו של זכריה הנביאמרתחו, לא רתח עדיין במידה כזאת דם יהודי נשפך בא“י כדמו של חייםארלוזורוב. אבל הרבה יותר מעובדה איומה זו מחרידה עובדה שניה, שבתוך הישובבארץ ובתוך הציבור היהודי נמצא חלק גדול הרוצה להשקיט את מצפונו ע”יהתעלמות מכוונת מן האמת המרה הזאת ואומר להמלט ממנה ע"י אונאת דעת עצמיתואונאת דעת הבריות. הדברים האלה אינם מכוונים כמובן לאותם החוגים שמתוךשורותיהם יצאו רוצחי ארלוזורוב. הללו ממשיכים את פרשת “ההגנה” הציניתוהמחוצפת גם לאחר המשפט. רעמו של הנביא מגלעד “הרצחת וגם ירשת?” עוד טרםהכניע את לבם הבריוני ולא סכר את פי דוברי הנבלה. הם משתדלים להפוך את הכללטובת־הנאה מפלגתית. הם התעשרו מדמו הטהור של ארלוזורוב והם שואפים כנראהלהתעשר מהחבל המונח על צואר רוצחו האומלל. עמם יש לנו דין ולאדברים. אבל הדברים מכוונים לאלה אשר אומרים להציל את “כתונת הפסים” שלמוסר היהדות ע“י כיסוי חטאה, ע”י מימרות אויליות ותפלות ש“אי אפשר שיהיהיהודי” או ש“יהודים אינם מסוגלים לרצוח”. האומנם אין בין היהודים בריונים המסוגלים למעשי נבלה כאלה? אכן, אין מעשי־רצח בתוך עם היהודים מרובים ושכיחים כמו בתוך עמים אחרים. היהודים היו במשך כל שנות גלותם הממושכות עסוקים יותר מדי בהגנה עצמית מפניתנופת ידם של שונאיהם מבחוץ, והם הצטופפו יחד תמיד כעדר צאן רועדות מפחדהזאבים. היהודים גם אינם שטופים בשכרות, שהיא אֵם כל חטאת. אך האומנם אפשרלהשתמש בהכללה כזאת ולומר שיש “אמת נצחית” כי היהודים אינם יכולים להיותרוצחים? שאלו־נא לימות עולם, פתחו את האורים ותומים שלנו, את ספר התנ“ך, ותראו אם לא נאמר שם “ידיכם דמים מלאו”, אם לא הוכו שם אנשים חפים בשלי, אםלא היתה פעם ה”קריה הנאמנה לזונה" ואם על העיר אשר “צדק ילין בה” לא נאמר “ועתה מרצחים”. ומי הרג את זכריה הנביא, ומי שחט את גדליה בן אחיקם? ומהעשו הבריונים והסיקריקין בימי חורבן הבית השני? ושאלו־נא לימים יותרקרובים, לאינטריגות הדמים בימי מלחמת החסידות. וקראו־נא את הפרשה המזעזעתשל רצח ר' אברהם כהן בלבוב, באחד הגליונות האחרונים של “דבר”. ומה עשונכבדי העדה וראשי קהילות בימי החוטפים – האם לא מסרו ילדי ישראל להרגולשמד? וצאו וראו ברחובות וורשה אם לא תמצאו יהודים רועי־זונות, אנשי חמסוסכינים, אשר חלק מהם מהווה כיום את הגוארדיה הנאמנה של “ברית החייל” הרביזיוניסטית? ושוטטו־נא ברחובות ניו־יורק ושיקגו אם לא תמצאו “גאנגסטרים” יהודים, אנשי זרוע ואקדחים? והאם לא היו ידי היהודים ברציחות פוליטיות, ברוסיה ובמקומות אחרים? מה אתם סחים, רבותי? על איזה כזבון־נפש אתם רוצים להשעיןאת עליותיה המוסריות של אומתנו? ובאיזו רשות אתם רוצים לעשות את העם העבריכולו אחראי לפשעי בריונים בתוכו? אין עם תרבותי בעולם שאין בקרבו אנשי חמסורוצחים, אבל מעולם אין קלון האנשים האלה נופל על העם, בשעה שהעם מנער אתעצמו מפשעם ושופט אותם כרשעתם. אם בצרפת נמצא איש הרוצח לתיאבון עשרות נשיםבזו אחר זו – האם קלון הרצח הזה נופל על העם הצרפתי וממעיט את ערכו התרבותיבעולם? ואם בעיר המבורג בגרמניה נמצא אדם אשר הרג עשרות אנשים ומכר את בשרםבמקולין כמכור בשר בהמה – האם היה העם הגרמני אחראי למעשי האיש הזה, או האםהיתה העיר המבורג אחראית, או אפילו משפחתו הקרובה של הרוצח? והוא הדין לגביה“ערפּד מדיסלדורף”, ולכמה וכמה רציחות פוליטיות. רצח נהפך לקלון לעםכולו רק בשעה שהעם מזדהה עם הרוצחים, כשהוא מחפה על פשע ומכסה על חטאת. כי זהו קנה המידה היחידי שאפשר למוד בו את מוסריותו של עם ואת מידת הצדקוהחוק שעליהם בנויה כל חברה ומדינה – אם הם מבערים את הרעה מקרבם, אם הםמתבדלים ממנה, אם הם שופטים אותה, או אם הם פורשים עליה טלית מאפילהוסובלים אותה בתוכם. מה שהאדונים הללו עושים כדי להציל את “כבוד ישראל”, ממיטקלון כזה על האומה העברית, שלא המיטו עליה שונאיה מעולם. עתה לא יצטרכו עודשונאי ישראל לבקש להם עלילות, לזייף טקסטים עתיקים של ה“זהר” והתלמוד; הםיוכלו לפרוש את הפרשה הזאת של רצח ארלוזורוב ומה שנעשה מסביבה, ולהוכיחכיצד נהפכו פתאום אצל עם עיקש ופתלתול זה רוצחים ומשסים־לרצח לקדושים, לנושא הסימפטיה הציבורית, לאנשי חסות של ראשי הכהונה הדתית, ונרצחים ומבקשיאמת ומשפט ביחס לאדם אחד מטובי האומה הישראלית שנשפך חנם, לנרדפים ולחוטאיםומטרה לחצי זעם ומזימות – ואז יתכרכמו פני ההיסטוריה שלנו מבושה! וקשהלהבין את הדבר בשכל הפשוט והישר, קשה להבין אם לא לחשוב שיש כאן איזה מעשהשטן אשר נטל מאנשים האלה את מאור שכלם והדיח אותם אל הדרך הסופיסטיתהאומללה, לבלתי יכולת לראות נכונה, להעריך את הדבר כאמיתותו, אלא להאפילעליו ועל עצמם בפלפול נבוב ובתהפוכות דברים כוזבים העושים ללעג ולקלס את כלתוכנה המוסרי של היהדות. ג. אנחנו נילחם בשטן המשחית הזה גם אם נישאר יחידים, מבודדים, גם אם כל בית ישראל יאחז בשולי בגדו, ירוץ אחריו ויסב עמו יחד על “זבחיהמתים” לשם – הצלת “כבוד ישראל”… אנחנו לאמת, לטהרה מוסרית של העםהמחדש את חייו במולדתו, לטהרת דגלה ודרכה של הציונות בהתגשמותה. באלה כבודישראל – ולאלה נלחם! לא במתוֹדים הנפסדים של הבריונות הרביזיוניסטית, לאבשקר וכזב, לא בפריקת עול האחריות, אלא במלוא אזנה החלוצי של תנועתנו, בכוח־המחץ המוסרי שלה, בחרדת אחריותה למפעלנו ההיסטורי בארץ, בכל נכונותהלעמוד בפרץ הפנימי הזה הרה־הסכנות. אנחנו נעקור את הרע הזה משרשיו. לאניתן להפקרות בריונית לטמא את הארץ ולהרוס את חלום הדורות של האומה. ואםראשי הרבנים ונכבדי העדה רוצים למחוק את ה“לא תרצח” מעשרת הדברים אשר ניתנומסיני, אנחנו נחרות אותם בהלמות עמלים, לא על לוחות נשברים אלא על לוחותהשמיר של לבבות הדור הצעיר, אשר התפקיד הקדוש והתכוף העומד לפנינו הואלהוציאו מרשות החינוך הכוזב, הכרוך בתכסיסי־הגנה אלה על “כבוד ישראל” שלהבעל־ביתיות השאננה בציון. אנחנו יודעים היטב כמה קשה המלחמה, כמה ארוכה חזיתה, כמהסכנות פנימיות כרוכות בה. אבל אנחנו נזרע לסופה וכל עבודתנו בארץ תהא צפויהבכל רגע לסכנת כליה והרס, אם לא תישמד הבריונות 1 ולא יגורש השטן הפסיכולוגי המכרכר ומשמש סתרה וקרקע צמיחהלבריונות זו. “קרע שטן!” – זאת היא הסיסמא שלנו בעת הזאת, אשר צריכהלהמסר ממשמר למשמר של תנועתנו בארץ ובגולה. ואנחנו לא נחדל מ“מריבת אחים”, לא נתפתה לפישוק השפתים חסר האמת והרצינות על “שלום פנימי” ולא נרתע מפנימזימות בעל־ביתיות נגדנו – כל עוד לא תוסר ולא תבוער מכשלת הדמים וההרסהזאת מקרבנו. דמו של ארלוזורוב לא יכופר ולא ינוח מרתחו גם אם ישחקועצמותיהם כולם של זוממי הנבלה הזאת ומבצעיה – ולא לזה מכוונים הדברים. לאנקמה על העבר אלא תריס נאמן ומוצק בפני ההווה והעתיד, יצירת אפשרותלנשום שוב באויר נקי, ולהמשיך בעבודה הבנין ללא פחד תמיד מפני פרובוקציותמכשילות וממיטות שואה מבחוץ, ומפני טרור של מהרסים ורוצחים מן המארבמבפנים. תרצ"ד “הברינות” במקור המודפס. צ“ל ”הבריונות“ – הערתפב”י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23045	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23045", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23045, "source_edition": "", "title": "קרע שטן!", "translator_uris": "", "translators": "" }
בין תרבות לברבריזם א. בשיגרת חיינו הציבוריים מתהפכים כצליל־סמלים תריסר מליםומונחים שכאילו נמסרו לנו מסיני להיותנו עבדים להם לעולם בהכרתנו המוסריתובהתחייבותנו החברתית. “אחדות”, “שלום”, “הסכם”, וכיוצא באלה מלים והגדרותוכינויים אשר מטבע משמעותם הם מותנים בתנאים סוציולוגיים ומדיניים שונים, ומשתנים לפיהם, עד אשר לפעמים הם משמשים סימני־היכר למידה טובה ולפעמים גםלמידה רעה – הגיעו לידי ווּלגריזציה ונעטרו מעין מעגל זוהר כאילו היומושגים מקודשים ומוחלטים של הטוב והמועיל בלבד. ואם ילחץ אותך איש אל הקיראו יעצרך באמצע הרחוב וידרוש ממך בתוקף תשובה מניה־וביה, קצרה ומוחלטת: “אתה בעד שלום, אחדות והסכם או לא?” – הוא יביאך באמת רגע לידי מבוכה. כיאיך אפשר לענות “לא” על דברים שנשתרשו במוסכמות ונקבעו כמושכלות ראשוניםב“חוזה החברה”, וכל אחד מקלס ומשבח אותם שבע ביום? ואיך אפשר לו לאיש שישאצלו יחס ביקורתי לעניינים ואינו דולה את תשובותיו על שאלות יחסי ציבורוחברה, עם ומדינה מתוך המוסכמות והשיגרא בלבד, אלא רוצה לשקול את הדבריםלתוכנם ולמסקנותיהם ורוצה לנסות להתאימם באיזו מידה אל הדרך המהימנת עליוועל הציבור שאתו יחד הוא נלחם שנים רבות לדרך זו – איך אפשר לו לאיש זהלענות “הן” מוחלט וקצר? אכן, רבה המבוכה. ולצאת מן המבוכה הזאת אפשר רק ע“יכך, אם אני אומר לאנשים אשר אכפו עלי את דבריהם: אתם מתאנים אליבמענה־לשון, אתם רוצים לתפוס אותי בדבורי, אם אומר " לאו” תכריזו מידבצהלה: הנה איש מדנים, פרוע מוסר, מואס בטוב ובוחר ברע; ואם אגיד “כן” תגישו לי שטר־החוב הזה לפרעון בכל המקרים, גם במקרה שאיני יכול לפרעו. לפיכך אין אני יכול לענות על שאלה זו תשובה מוחלטת וקצרה כל כך. הנני אישהשלום, ואעפי“כ יש שלום שאני מתנגד לו; הנני איש האחדות וההסכם, ואעפי”כ ישאחדות והסכם שאני שולל אותם. כשלעצמם אין אלה אלא כינויים תלושים, חסרימשמעות, ואינם קובעים דבר ואינם מחייבים דבר. עלי לדעת קודם על מה הםמוסבים ובאיזה חברותא הם נמצאים, ולפי זה אני דן ומשיב. שלום והסכם ואחדות עם הרביזיוניסטים – זאת היאאימפרוֹביזציה רעה וכושלת, אשר היתה יכולה להיווצר רק מתוך יאוש מנצחונם שלהאמת והשכל, האחריות והתבונה המדינית. מי שלא נתפס ליאוש זה, מוכרח היהלראות שמגמת התפתחות היחסים הפנימיים בציונות ובישוב הולכת ומוליכה אותנובדרך אחרת לגמרי, היא מוליכה לקראת התגבשות הכוחות המתקדמים שעתידים לשיםקץ מכריע לאותה תסיסת־הרס ודימורליזציה שהכניס הרביזיוניזם ובני בריתו מןהבעל־הבתיות הציונות לתוך עולמנו. הבראת החיים הציבוריים והפוליטייםהפנימיים של כל עם וחברה, בכל מקום שהיא היתה פעם ובכל מקום שהיא עתידהלהיות, באה ויכולה לבוא בדרך זו בלבד, אם לא לקחת בחשבון את זו הצורההמיוחדת של “הבראה” שכופים אותה בכוח ברוטלי של דיקטטורה מזויינת. היא אינהבאה לעולם ואינה יכולה לבוא ע“י טשטוש מלאכותי של גורמי המריבה הקיימים, ע”י הטחת טיח חיצוני על גבי פרצים קונסטרוקציוניים, המתפשטים ועולים מןהמסד ועד הטפחות. שלום של הסכם בין מפלגות יריבות אפשרי רק במקרים שמפלגותאלה משותפות ביסודן, בנקודת מוצאן ובשאיפת תכליתן וגם בכברת־דרך העיקריתשבין המוצא והתכלית אפשר להן ללכת יחד, אלא שנפלה איזה אי־הבנה ביניהן אושישנן נקודות בלתי חשובות השנויות במחלוקת, אשר אפשר ליישבן או להוציאןלמשך זמן ידוע או אפילו לתמיד מתוך שטח המריבה. אך לא יתכן בשום אופן ופניםשלום והסכם בין מפלגות העומדות בסתירה יסודית האחת לשניה, המתנגדות זו לזובכל מהותן ובכל זויות־המגע שלהן בחיים הציבוריים והפוליטיים, בתוכנן המוסריוהחברתי, בתפיסתן המדינית והכלכלית ובסגולותיהן להיות נושאות אחריות למפעלהיסטורי של עם. הנסיון ההיסטורי של חיי חברה ועמים אינו יודע עדיין לספרלנו על מקרה כזה. בכל מקום שנתגלה נגע כזה בחיי עמים, שקמה בתוכם תנועהדיסטרוקטיבית, תנועת־פירטין פוליטית, מדיחה ונידחת, מטורפת ונכפית, אשרעיבטה את דרך חייו של העם מבפנים ושימשה סכנה מתמדת לקיומו וליחסיו מבחוץ, לא היתה תקנה לעם זה אלא אם כן נעקר הנגע מתוכו, או אם הצליח להקים מתוכוכוח ציבורי אחראי, מלוכד ומכריע, הקובע את דרכיו ומכונן את צעדיו, ויודעלחסן את העם מפני פגיעותיה הרעות של תנועה כזאת. וכך ראינו אנו את הופעתו ואת מציאותו של הרביזיוניזםבציונות מראשיתו עד היום. התנגדותנו הנמרצת לרביזיוניזם ומלחמתנו בו אינןמתחילות מן התאריך האחרון, לא מן הקונטרורסיה שלנו עם עתונות הפלסתר הטמאהשלו, ולא מן הסטדיה המאוחרת בהתפתחותו. היא מתחילה מאותו היום שהרביזיוניזםעלה על הבמה כתנועה אידיאולוגית־פוליטית, כביכול, בטרם צמחו לו שינים לנשוךובטרם היה לו הכוח וההעזה למעשה פרובוקציה ואלימות1, מיד כאשר מתחת הדגל המחולל של “לאומיות צרופה” ו “ציונותמכסימליסטית” נתגלתה מפלגה שהיא בתוכנה ובמהותה ובהלך מחשבתה רק פרודיהמגוחכת, פרודיה של פוליטיקה, פרודיה של ממלכתיות, פרודיה של גדודים, אבלמבעד לפרודיה הזאת היה בולט עוקצו של הגרעין השטני העלול להתפתח לסכנהגדולה. כי השטן הוא תמיד פרודיה – זהו דרך התגלותו וזהו כוחו המדיחומקור סכנתו. אנחנו ראינו שהולך וצומח בתוך הציונות כוח אנטי־חברתי, אנטי־מוסרי, אנטי־פוליטי, העתיד למוטט את היסודות והקירות של בניננו הרפהאשר זה אך החילונו להקימו; ראינו שבראשית פרוצס התלכדות עצם אל עצם שלכוחות האומה המפוררים והנבוכים לקראת שחרורה, הולך וננעץ מעין טריז מפוררחדש בין הדבקים, פרמנט מהרס אשר יהיה לנו למכשול גדול על דרכנו הקשה. כיצדהכריז על עצמו מפיסטופל בהגיחו מתוך עור הכלב הצמרן לעיני פאוּסט? – So ist denn alles was hir Sünde, Zerstorung, Jurz des Bose nennt Mein eigentliches Element… (“כי על כן, כל אשר אתם קוראים לו חטא, הרס, בקיצור רעה – זהו האלמנט העיקרי שלי”…) כך הכריז על עצמו גם הרביזיוניזם סמוך להגיחו מתוך עורוהצמיר, לאחר שירד מעל במת הועידה השנתית בקרלסבד בשנת 1922. הוא הכריז עלזה בגלוי ומתוך תרועת לעג מתגרה – ואת זה הוא קיים במלואו במשך שתים־עשרהשנות קיומו. הוא מילא בשלמות את שליחות החטא, ההרס והרעה כלפי הציונות, כלפי הישוב העברי בא“י, כלפי ההגיון המדיני והאחריות ההיסטורית של מפעלנו. בניגוד לתנועה לאומית מחדשת מקבצת נידחים, מרפאה את החולה והנשברה בעם, מביאה תלושי־מכורה בברית עם אדמה ועבודה, לשון ותרבות, דבר שאינו אפשרי בלימשאת נפש חלוצית גדולה, בלי אש קודש בלב וגמול מוסרי גדול – טיפח הוא תנועהנציונליסטית, מיכנית ושדופת תוכן, הניזונה מן המקורות הבאושים של החלקהגרוע ביותר בנציונליזם העולמי, המתגנדרת בסנוביזם הפוליטי שלה, ועושהספּקולציה על הבערות שבעם, על נקודות החולשה שלו להיות נתפס לדברים הנקניםבלא מחיר, על קלות דעתו ואמונתו שאפשר לו לעם לזכות בחירותו ע”י הנפת דגליםבלבד, ע“י תפאורות חיצוניות, רברבנות מילולית וחיקוי של קופים למעשי עמיםאחרים, הנמצאים בסיטואציות שונות מן הקצה אל הקצה. נוכח המאמץ הלאומי שלהציונות במשך שתים־עשרה השנים האחרונות להשתמש בהזדמנות ההיסטורית שנזדמנהלנו בתקופה זו כדי לשחרר את כוחות היצירה הכבושים באומה ולהביאם לידי ריכוזובנין במולדת – התייצב כצר הכוח הבולם והמפורר של משיחיות השקרהרביזיוניסטית, שעשתה את מאמץ הבנין ללעג ולקלס, קידשה את אי־העשיהואי־הבנין כמצוה מדינית עליונה, הכריזה השכם והערב כי ישנה דרך יותר קלהויותר בטוחה ונוחה ליהודים, דרך שאין בה צורך בקרנות ציוניות לגאולת האדמהולהתיישבות ואין בה צורך באחריות מדינית, כי יש שם הויה בן שלוש אותיות, “לחץ”, שבו אפשר לחולל נפלאות, לתת ליהודים מדינה עברית מוכנה משני עבריהירדן, עם מיניסטרים, גנרלים, קצינים וצבא. והיהודים, רבים מבין היהודים, קיבלו את התורה הזאת, אם באופן פסיבי ואם באופן אקטיבי. היא הסירה מעליהםמועקה של חובות בלתי נעימים ונתנה להם הזדמנות מיוחדת להיות דורשי מרובהותופסי־מרובה, מבלי שיעלה להם הדבר במאומה ומבלי שיצטרכו לחרף את נפשם ואתכיסם על כך. ורק בשנים האחרונות, כשאכפו התנאים ומצוקת היהודים מבחוץ דחפהאותם בכל זאת לא”י, ובארץ קמה “הגיאות” ולא היה יותר שום ערך לתורת הבלימהו“סטופ אימיגריישן וקולניזיישן” של הרביזיוניזם – הפכה התנועה הזאת לתנועהונדלית, לתנועה של בריונות, שבירה ועקירה, על כל הגילויים שנתגלתה בהםועל כל פרחי ופירות הדמים וההשחתה שהבשילה. האם מפלגה כזאת יכולה להיות קומפוננט לשלום פוליטי ולהסכםחברתי? הישנו איזה מגע של השלמה והבנה משותפת אפילו כרוחב של חוט השערהביננו לבין מפלגה זו? האומנם אפשרי הוא בכלל שלום והסכם בין אנוש ושטן, מבלי לסכן את העיקר ומבלי שהראשון ישלם בנשמתו תמורת זה? ב. אין אני דן על ה“הסכמים” ועל הסעיפים שבהם. ונדמה לי שהללותופסים בכלל מקום קטן בוויכוח שנתעורר במפלגתנו. מסביב לשאלה זו. יש בזהמשום הטיית הוויכוח לצד בלתי חשוב, אם נכנסים בכלל לפרטי הדברים ומתחיליםלבדוק אם סעיף פלוני הוא טוב ונכון ואפשר לקבלו או לאו. מובן, שכולנו בעדסידור היחסים בין העובדים בארץ, גם בינינו ובין עובדי הבית“ר. על זה דוברזמן רב אצלנו ועל זה הסכמנו ומסכימים כולנו. ואילו בא הסכם כזה בדרך שהואצריך ויכול היה לבוא, מתוך קביעת שטח ניטרלי בתוך חזית המלחמה הפוליטיתוהחברתית, שבו שני הצדדים מעוניינים ביחסים מסודרים, היה זה בודאי מתקבלברצון ע”י כל התנועה שלנו. אבל לא על זה מדובר כאן. המדובר הוא עלההסכם, על אותו האקט החגיגי והרונן של שלום והתקרבות, על אותהה“טביחא” של נוסחאות ככבשים, שהפכה להיות מאורע פטריאכלי־אכזוטי אשר כלהכנורות המרופטים של הז’ורנליסטיקה היהודית החלו לזמזם לו הימנונים; עלאותו השלום בין “שני הבתים בוירונה” (במחזה הידוע של שקספיר) אשר לאתחבולת האהבה של הילדים, של רומיאו וז’וליה, קירבו אותם והשלימוביניהם, אלא התחבולה הפוליטית של ההורים. אני אומר “תחבולה הפוליטית”, על שום המסקנא הסופית שלהערכת האקט הזה. אבל אין אני מקל ומזלזל אף חצי רגע בכנות המחשבה והרצון שלשליחי תנועתנו שאמרו להקים שלום זה, ושל אלה מחברינו המחייבים אותו. להיפך, אני יודע היטב את האימה הגדולה הממלאה את לבות החברים האלה לגורל עינינו. היא ממלאה את לב כולנו. הנה הגיעה מצוקת האומה לשיאה, והנה מתקרבות גםאפשרויות הבנין והגאולה לשיא ידוע – ואם לא עכשיו אימתי? ואין בודאי אישבתוך מפלגתנו אשר לא יבין את חומרת השעה ותכיפות העניינים, ואשר לא ישא אתנפשו באמונה להשכנת שלום פנימי, במידה שזה אפשרי, בתוך הציונות והישוב; שלאירצה להוציא קודם כל מתוך המלחמה הציבורית את אותם הדרכים והאמצעים ההופכיםאת חיינו לגיהנום ומפגינים את קלוננו כעם לא בינות, אשר בשעת ההכרעהשנזדמנה לו על דרכו ההיסטורית הוא אוכל איש את בשר רעהו, במקום להעמיד אתכוחו המלוכד לשרות יעודו ותפקידו. ואם אנו נעביר נגד עינינו כבני מרון אתכל צללי הימים האלה על שטח ההגשמה בארץ גופה, את הספסרות הממארת והמרשיעה, את הוונדליזמוס שבעקירת פרדסים כדי להפכם למגרשים במקום שאין כל צורך והכרחאובייקטיבי לכך, את ההתחמרנות המסואבת של חיינו, את אותה ההרווחה המנופחתוהמריעה הרוצה להעמיד את ה“פרוספריטי” כתשובה על מצוקה2 היסטורית של אומה, את הטרנספורמציה מציונות נושאת אידיאה, מפרוצסשל שחרור לאומי ובנין מולדת, לאמיגרציה. לפרוצס של הגירה סתם, פרוץ לכלרוחותיו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית, מוסרית ומדינית, אשר כלהרוחות הרעות המלוות הגירה מבוהלת וחמרנית כזאת, המשוללת כל אידיאלקוליקטיבי, הומות ומשתוללות בו – הרי יוברר לנו בודאי שלא היתה עוד כשעההזאת, המחייבת למצוא דרך להקמת כוח ציבורי אחראי ובעל כשרון פעולה, אשריילחם בכל החזיונות האומללים והמסוכנים האלה, וישתלט על מהלך העניינים כדילכוון אותם למטרתנו הנכונה. אבל, האם לכל זה יש תקנה ע“י אוטופיה? האם ע”י ברית עםהרביזיוניסטים אנחנו אומרים להלחם בהצלחה בספסרות ובהפקרות הכלכלית שבישוב? האם בעזרת אלה שהטיפו ומטיפים לחברה הבנויה על יסוד של “דם, בוץ ועבדות” ומשווים לעצמם את החיים הכלכליים והחברתיים כפרוצס של “הדיפה איש את אחיומעל העמוד” (קרא את נאומו של ז’בוטינסקי בתל־אביב על “בנין חברה ותיקוןחברה”, בדצמבר 1928) נשים מעצור להתפתחות השלילית הזאת בחיינו בארץ? האםע“י הסכם עם הכוח האנטי־פוליטי של הרביזיוניזם נחשל את כוחנו הפוליטי, נכניס יותר צלילות דעת ויותר אחריות לעמדתנו זו וליחסינו עם שלטון המנדטועם העם הערבי? האם ע”י הסכם עם כוח אנטי־חברתי נשליט יחסים חברתייםרצויים בישוב, או ע“י הסכם עם כוח אנטי־מוסרי נתקן את בדקי המוסר שלנו? האומנם ישנה ויכולה להיות תמימות כזאת אצל מי שהוא מאתנו, שע”י חתימתקולמוס יחדל הרביזיוניזם להיות מה שהיה ומה שהנהו, והעולם התחתון של “בריתהחייל” ייהפך ל“עולם עליון” אשר בהשתתפותו ויחד אתו ננהל את הציונות ואתמפעלה על דרכה המהימנת? אם כך הוא הדבר – למה לא נרחיב את שטח ההסכמים, למהלא הסכם עם הספסרות המנוולת, עם מנשלי הפועל העברי במכוון ובאופןפרינציפיוני עם גוזלי זכויותיו האזרחיות של הפועל והמוני העם, עםהאמיגרציה הגרמנית (בניגוד לעליה) הבלתי ציונית וגם האנטי־ציוניתהמשליטה ברחובות ת“א, חיפה וירושלים את חוצפת הביטול כלפי הערכין התרבותייםשאנו יצרנו ויוצרים בארץ ואת נימוסי ההתבוללות של הקורפירסטנדם ופינתה”געדעכניסקירכע" בברלין, עם “נוער הזהב” שלנו נושא התרבות הליבנטיניתהריקנית והמחוצפת וכו' וכו'? בגרמנית אומרים על זה Den Teufel durch den Belzebub heraustreiben ־ “לגרש את השטן בעזרת בעל־הזבוב”. ויש כאן באמת דמיון לכך. יש כאן דמיון לאותה סיסמא נפסדת נושנה שלז’בוטינסקי בדבר “ברית עם השטן” אשר כה התקוממנו נגדה ואשר אגדות העמיםהעלו אותה כסמל האכזבה וההשליה רבת היאוש והרת האסונות המזומנה לאדם על דרךחייו ותהפוכותיהם. לא מלחמה בס"ם אלא השלמה עמו, במחיר צלו של האדם אובמחיר נפשו. ושוב אינני יכול להשתחרר מאותה התמונה הדרמטית, כאשר פאוּסטמגין על עצמו בשארית כוחו ותבונתו בפני פיתויו של מפיסטופל, בפני אותהחתימת הקולמוס, הטבול בדם במקום דיו, אשר נתנה לו את השטן לשותף ולמדיח בכלפרשת חייו הארוכה. "לא, לא – אמר אז פאוסט למפיסטו – השטן איגואיסטן הוא, לעולם אין הוא עושה דבר לשם שמים ולתועלת אחרים". ואני יודע שאותם החברים המצדדים בהסכם מונים אותנוהמתנגדים כבעלי רגש בלבד, כאנשים הנוהים אחרי רגשות לבם גרידא, ורוציםלפסול ע"י כך את שיקול דעתנו ואת כוח שיפוטנו הצלול. אבל גם הרגש איננואסופי בעולם המחשבות והמעשים של אדם וחברה; לעתים קרובות מאד הוא אבי כלהכרה ואמת ומקור האור הפנימי של הליכות חיינו, כל כמה שהם אמתיים וצודקים. על כל פנים אין בשטח זה גבולות כה מדויקים וקבועים עד כדי שאפשר יהיה למישהוא לומר לחברו: “אני מדבר בשם התבונה הצרופה ואתה בא אלי בשם הרגשהעיוור”. כשם שיש “ערמת הרעיון” (אצל הגל) כך תיתכן גם “ערמת התבונה” המדריכה אותנו לעתים לקראת אונאת דעת וטעויות פאטאליות. יש על זה גם כתובידוע: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”. אילוזיה של שלום כללי תפסה לבות רבים מאתנו, אילוזיהשל אידיליה בציונות ובישוב. אידיליה? מתי היה כדבר הזה אצל עם ומתי היתה כזאתבישראל, ומתי היתה זאת שאיפת תנועת פועלים? הבורגנות, שחיה באמונה כי כלהקיים בעולם הוא נבון וטבעי וצריך להמשיך כך לנצח נצחים, היא חיה גםבאילוזיה של סדר עולם “אידילי”, אבל תנועת פועלים המסתלקת מן הנצחון, מן הרעיון והשאיפה של תנועת פועלים מנצחת, מסתלקת מעצמה ומאופיה. ונכוןאמר אחד החברים בשעות הוויכוח בשאלה זו, שדווקא השעה הזאת, דווקא נוכחהאפשרויות הרבות והסכנות החמורות הכרוכות בהן, לא שעת שלום היא בציונות אלאשעת מלחמה; מלחמה על דרכנו, ומלחמה בסירוס תוכנה ודרכה של הציונות, מלחמהבסטיות מן הדרך החלוצית אשר עקבותיהן ניכרת היטב גם במחנה הפועלים עצמו. מלחמה אינה אומרת, כמובן, מעשי אלמות ומכות וונדליזם. גם נגד זה דרושהמלחמה. אבל מלחמה שוללת ברית ושותפות עם שונאה בנפש הגדול ביותר של תנועתנוודרכה. החברים המחייבים את ההסכם מזהירים אותנו מפני היקשיםממקומות אחרים ומגורלן של תנועות פועלים אחרות, באשר הנמשל אינו דומה למשל, שם תנאים שונים ואצלנו תנאים שונים. והדברים נכונים, היקשים כאלו מטעיםומכשילים לעתים קרובות. אבל אותם החברים עצמם, אף הם אינם יכולים להימלט מןההיקש, והם טוענים: “הלנצח תאכל חרב?” הרי יש מדינות לוחמות זו בזו ולבסוףהן משלימות. הרי השלימו צרפת וגרמניה, השלימה איטליה עם אוסטריה, השלימהרוסיה עם פולין, הרי ישנה שורה ארוכה מאוד של מלחמות וסכסוכי עמים מראשיתהיות ההיסטוריה בעולם שנסתיימו בחוזי שלום. ההיקש הזה הוא המטעה ביותר. עמים נלחמים ביניהם על ביטול הסובריניות המדינית של האחד או השני מעולםלא השלימו ביניהם. חוזי השלום הם בתשעים ותשעה אחוזים חוזים שכופים אותםעמים מנצחים על עמים מנוצחים. כשעם אחד פורק נשקו של העם השני ומעמיד אותובמצב כל חוסר הגנה על הסובריניות המדינית שלו או על שלטונו באיזה חבל־מריבה – לזה קוראים בז’רגון הפוליטי הבין־לאומי “שלום”. שלום אמת בין עמים יכוללקום רק כשהעמים מסתלקים משאיפת האכספנסיה שלהם ומקיפוח הסובריניות של האחדע"י השני, ומתכנסים כל אחד בתוך תחום ענייניו הפנימיים השלווים. וכאן באמתאין המשל דומה לנמשל ואין לכל מערכת היחסים האלה כל שייכות למלחמה ציבוריתפנימית העומדת לקבוע גורל אומה בימי חיבוטי התחדשותה ובשעת מתן צורה חדשהלערכי חייה ובנינה. כאן לא יתכן שלום של שני תחומים סגורים זה על יד זה אושל ערבוב תחומין זה בתוך זה. כאן אי אפשרית אפילו פשרה והתחכמות דיפלומטיתשל “שיווי משקל”, כאן אפשרי רק נצחון האמת והגיונו של היעוד והגורלההיסטורי. ואני רוצה להביא כאן בסיום דברי מלים אחדות של אחדהפציפיסטים המובהקים והמפורסמים בגרמניה, קורט הילר. עשרות בשנים עומד האישהזה בראש המלחמה במלחמה ובמנהיגות הרוחנית של תנועת השלום בעולם. איש בעלתרבות עליונה ומחשבה רצינית, אשר יצירת האפשרות לבני אדם בעולם לחיות יחדזה על יד זה היה והנהו האידיאל הנשגב ביותר בשבילו. באחד ממאמריו האחרוניםבשם “האומנם מת הפציפיסמוס?” הוא כותב בין השאר: “לאמיתו של דבר איןהדיקלמציות על אודות שלום של מנהיגי הנציונל־סוציאליסטים אלא במקרה הטובביותר מין פּציפיזמוס של ענבי בוסר. כל עוד הענבים הבשלים והמתוקים שלהמלחמה תלויים כה גבוה שאין השועל הנציונליסטי יכול להשיגם, הוא מכריזעליהם כי אלה הם ענבי בוסר. על האנושות התרבותית מוטל התפקיד לתלות את ענביהמלחמה עוד יותר גבוה משהם תלויים. חישוק של כל העמים השואפים באמת לשלוםמוכרח להיווצר מסביב לגרמניה. חישוק של נכונות הגנה עצומה. השיבה ל”שיוויהמשקל האירופי" פירושו יהיה רק הצעידה לקראת מלחמת עולם חדשה. “שיווי המשקלהאירופי” מחר ייחשב לשיווי משקל בין התרבות והברבריות". אמנם לא תמידההיקשים הם נכונים ומוכיחים, אבל לעתים קרובות מאד הם הם היוצרים את הלקחההיסטורי. תרצ"ה “אלמות” במקור המודפס: צ“ל ”אלימות“ – הערתפב”י. ↩ “מצוקת” במקור המודפס, צ“ל: ”מצוקה“ – הערתפב”י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23046	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23046", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23046, "source_edition": "", "title": "בין תרבות לברבריזם", "translator_uris": "", "translators": "" }
הלפיד א. באותו יום שחגגנו את מלאת חמשים השנה להיווסדה של מושבתהביל“ויים בדרומה של א”י, נתבשרנו בפומבי על העברת הזכיון של ביצת החולהבצפון הארץ לידים עבריות. עבר ועתיד נפגשו. ועל פני רקע הימים האלהבישוב ובציונות, כאשר הכל מסובין אל הכּרה הגדולה של ה“גאות” ושקועיםבזלילה וחטיפה על לידי טמטום החושים והיסח־דעת גמור מכוונת המעשה שלנו בארץומתפקידו, יש בודאי בפגישת שני המאורעות ההיסטוריים, המאורע החלוצי שלאתמול והמאורע החלוצי של מחר, משום סמל כבד משמעות המחזיר אותנו אל התוכןהרציני של ראשית מפעלנו ותכליתו. גדרה של היום אין בה כדי לשובב לבבות ולהשרות עלינו רגשותחג ונצחון. רק חסד הנעורים של התערות חלוצית ראשונה, פורצת דרך ומניחהיסודות, כשקם קומץ בני נעורים וקיים וקיבל על עצמו לפני חמשים ושלוש שניםאת תפקיד ההגשמה העצמית בתוהו לא דרך ובתוך סביבה מתנכרת ולועגת – הואהמשרה את חנו על המקום הזה, על אף היותו ירוד בצורתו ובאורח חייו, קרחושדוד פארו של כפר, מלא ערביים בחצרותיו ובשדותיו, והמופת החי היחידי שישבו, כמו ברוב אחיותיו מן המושבות הישנות, הוא איך לא לעשות כמותו שוב. לא ההווה של המקום הזה, איפוא, אף לא העדנה שהיתה לו בעברו ממשק חרב שלפלחה וגפנים מכניס מעט למשק שלחין של פרדסים המכניס הרבה, הם אשר מילאו חלקגדול מן הישוב (על כל פנים את אותו החלק המעורה בהיסטוריה הישוביתוהציונית, חי את חייהם ומונה את חגיהם ואת ה“ימים הטובים” שלהם) צלילי חגורגשות תודה נאמנים ועמוקים לאנשים אשר ירו את אבני הפינה שלו – אלא זההאות הגדול שבימים הנבוכים ההם, כאשר תנועת ביל"ו הדליקה בראשונהאת המשואה החלוצית בראש הרים, וקבעה את תוכנה ואת דרכה של תנועת שיבת ציוןלדורות. עלית ביל“ו היתה העליה הראשונה בעלת כוונה חלוצית, שפניהלעבודה ולשינוי ערכין באורח חייו של העם היהודי על אדמת א”י. הם לא היומהגרים סתם שפשטו על פני כל נתיבות העולם באותם הימים וחלק מהם הוטל גם אלחופי הארץ; לא סחופי זרם ונהדפים בסערות הזמן, כי אם מעפילים, נושאיההעזה הקדושה וחדורים פתוס של מרד יוצר. בהם נתגלו כבר אז אותם הניצניםוהיסודות שהיו אחרי כן נחלת תנועת העבודה העברית, שהחלה עם העליה השניהוהיא הולכת ונמשכת עד היום מתוך רציפות של פרשה רעיונית ומעשית אחת, מתוךהסתעפות גוברת והולכת ומתוך גילוי כוחות יצירה רבי עלילה, אשר למרותהשתבשות התנאים מבחוץ בימים האלה ולמרות הסטיות מבפנים, נשארה נאמנה לדרכההיסודית ושומרת על גחלתם של ביל“ו שהצליחה להפיחה ללהבה גדולה. אך זכותהבראשית נשארה בכל זאת לאנשי ביל”ו, לאלה המעטים והבודדים, שנחנו ב“אהבתהכלולות” והלכו אחרי משאת נפשם “בארץ לא זרועה”, לאותם הנסיונות הראשוניםשלא הצליחו, לאותה ההתאבקות המרה והעקשנית של קומץ נערים עם מציאותעיקשה וסוררת. וגדרה היתה הנסיון הראשון להגשמת האידיאלים של ביל"ו, כשםשאום־ג’וני (דגניה) היתה עשרים וחמש שנים אחרי כן הנסיון הראשון להגשמתהאידיאלים של תנועת העבודה החדשה. אבל אסונה של גדרה היה שהיא הלכה ערירית, נשארה ללא המשך וללא חיל מילואים. לפיכך לא יכלה לעמוד במלחמה הכבדה שנועדהלה בראשית דרכה. המציאות של הימים ההם גרפה אותה, טישטשה את דמותה ונתנהאותה למדחפות של שיטת המושבות הישנות, מושבות אכרים החורשים וזורעיםוקוצרים או בוצרים וקוטפים את יבול שדותיהם בידים לא שלהם ואף בלתייהודיות, אשר כעבור חמשים שנה לקיומן נשאר כיבושן לא כיבוש וגאולתן לאגאולה; החסרות את העיקר שלמענו נוצרו ובו בלבד זכות קיומן, את היהודי השבלאדמה ולעבודה, המתערה בקרקע מולדת במקום לסחור בה. אבל מייסדי גדרה נלחמורבות עד אשר נכנעו בפני מציאות זו. הם לא מסרו את עצמם בלי התנגדות אמיצה – וזהו שבחם וזכותם הגדולה ביותר; וזהו גם המפתח לגאולת הרעיון הראשון והנועזהזה מן הסיכום השלילי ולקביעתו כתאריך היסטורי נכבד מאד. ב. חמשים שנה עברו מאז ועד עתה. הרבה תלאות, נסיונות, עליותוירידות, כשלונות ונצחונות. וכשאנו מביטים עתה אחורנית על דרך ארוכה זו, מתרוצצות בקרבנו שתי הרגשות שונות: הרגשתם של רשעים ל“עתיד לבוא”, זוההרגשה מלאת החרטה על אשר לא הצלחנו להתגבר במידה מספיקה על מרחק “חוטההשערה” הזה של הזמן כדי להתקרב יותר אל מטרתנו, וגם הרגשתם של צדיקיםל“עתיד לבוא” על אשר כבשנו בכל זאת הר גבוה ועברנו כברת דרך כה ארוכהומרובת חתחתים. כלפי התכלית ההיסטורית, הרי מה שהשגנו במשך הזמן הזה בודאיאיננו הרבה, אולם בדרך לתכלית זו השגנו לא מעט. הרכוש והנפש אשר עמנוכיום. הננו מונים עתה בארץ יותר משלושים רבוא יהודים, למעלה ממחצית יוצאימצרים. שטחי אדמה גדולים נגאלו. נבנו מושבות וערים. נבנו בכל אזורי הארץמשקי עובדים, התיישבות יהודית חקלאית הבנויה על עבודה עצמית, שיתופית אופרטית, שכיבושה כיבוש מלא וגאולתה גאולה מלאה ליחיד ולעם. העלינו את תנובתהארץ, במידה שאולי לא ידעה כמותה מעודה; הפכנוה באמת שוב, בשטחי ההתיישבותהיהודית, ל“זבת חלב ודבש”; יצרנו התחלות של חרושת ותעשיה, התחלות משתפרותוהולכות גם בכמות וגם באיכות; קם לנו מחנה גדול של שבעים־שמונים אלף עובדיםעבריים העושים בכל עבודה ומלאכה, מן הפשוטה ביותר עד המורכבה ביותר; הקימונו רשת רחבה של מוסדות חינוך ותרבות, תאים של מוסדות הנהלה עצמית וכו' וכו'. והעיקר: יצרנו כוח קליטה גדול בארץ הזאת אשר לעגו לשוממותה, אשר לעגולנו כל“דון קישוטים” אחוזי הזיה שהלכנו לחונן את עפרה הצחיח – ובימי המצוקההגדולה ביותר שידעה הגדולה היהודית מאחרי גירוש ספרד, לא נשארה שארית־ישראלללא פינת מקלט ומולדת. אמנם לע"ע לא לכל מבקשי מקלט – אבל לחלק חשובואולי העיקרי שבהם. והנה, עם התחלת היובל השני ליצירה ההתיישבותית היהודיתהחדשה מאחרי מעשה גדרה, הועמדנו שוב בתוך אותה התאבקות איומה עם מציאותסוררת המאיימת עלינו לגרפנו. והפעם הממדים הם אחרים, וההתאבקות הופכת להיותהתאבקות איתנים. לגבי התנאים והדינמיקה של ההתפתחות בתקופה הנוכחית, הריהציבור החלוצי הגדול בן שבעת רבואות אינו נחשב אולי הרבה יותר מאשר אותוקומץ קטן של ביל“ויים לפני חמשים שנה. והשאלה אם נעמוד בנסיון, אם תוכנההחלוצי של תנועתנו יעמוד לה להתגבר על אותה מגמת ההתפתחות המסרסת את כוונתוואת דרכו של מפעלנו ההיסטורי, היא עתה הרבה יותר חמורה והרבה יותר חותכתגורל משהיתה בימים ההם. מאז נפסק החוט החלוצי של תנועת ביל”ו עד שבאה העליההשניה והרימה אותו שוב והמשיכה לטוות אותו, עברו כעשרים שנים בערך; אבלהחיים בארץ פיכּו בתקופה ההיא ביתר אטיות מנהר השלוח, ועולי העבודה החדשיםמצאו דמות ישובית שלא נשתנתה כמעט במאומה במשך הזמן ההוא; עתה הננו עומדיםבפני כוח גורף של אשד ניאגרה, והחוטים אשר יוצאו הפעם מן הים, מי יודע אםאפשר יהיה עוד למצוא שוב את קצוותיהם ולהרימם מתוך המצולה הרותחת והטורפתהזאת. המציאות הישובית החדשה הפותחת אופקים להגשמת הציונות, שלאהיו לנו עדיין כמוהם לרוחב, שמגלה אפשרויות שלא שערנון ומכנסת בתוך הארץכוחות בנין מרובים – פותחת גם תהומות לבלוע לא רק את מאמצי חמשים השניםשעברו, אלא את הכל, אולי גם את חלום הדורות של האומה העברית. עצם הימיםהאלה התובעים מאתנו ערות דרוכה, ראיית דברים מעבר לתחום היום והשעה; עבודהמכוונת ותכניתית, מתוך ישוב דעת ואחריות לאומית־קולקטיבית, כדי לנצל במידההמכסימלית את כוח הקליטה ואת יכולת היצירה שנצטברו בארץ ובעם, למען האחיזוצפף המונים על קרקע המולדת במקורות עבודה ומחיה קבועים ונאמנים, אשרלא יכזיבו גם בימי מסה ומשבר; שבאי הארץ לא ייעקרו מתוכה שוב ולא תקיא אותםאדמתם; וכדי לשוות דמות חברתית, מדינית ותרבותית לאותו קיבוץ־גלויות מפוררוקרוע ההולך וגדל – עצם הימים האלה היו לנו לימי סיוט וטירוף, אנרכיה ומעשיתעתועים החותרים תחת כל יסודות הבנין שאנו בונים, ומאיימים להפוך את חדוותהעליה והשגשוג למפח נפש ולתוגה גדולה. מה שנעשה עתה בארץ חרג כבר מזמן מתוךשיגרת הטרמינולוגיה של “ספסרות” ו“סרסרות”, אלה מראות הנגעים בקירות הבית, המוגבלים במקום ובתחום ההיזק שלהם והגורמים מעט אי־נחת ובושה לישוב – זאתהיא מין “בורסא שחורה” שהולכת ומתפשטת לכל אורכה ורוחבה של הארץ והופכת אתאדמת א“י לשלל חוצות, או יותר נכון למכשירי־ביזה של עדת נוכלים ורמאיםשאינם יודעים לא רחמים ולא מוסר ציבורי, ואינם חתים מפני שום דבר כדילמלאות כפיהם חמס. כמו שטרות הכסף וניירות הערך המעופפים והדמיוניים בימיהאינפלציה בגרמניה, באוסטריה ובפולין, היתה אדמת הקודש, אדמת האחיזה והתקוההאחרונה לאומה דוויה ושכולה בימי טמאי נפש אלה, אשר המלים “פרצלציה”, “פיקים” ו”לירות" הן כל רכושם הרוחני ואשר כל “עץ רענן וכל גבעה נישאה” משמשים להם, כמו למרשיעי בית ישראל ועוכריו בימים הקדומים, אובייקט לתזנותםה“מגרשית”. הוי לעטרת ה“גאות” הזאת של שכורי האיניציאטיבה הפרטית, האומרים לעשות את כל ארץ ישראל לעיר הומיה אחת, להגיע מגרש במגרש, חנותבחנות, בית קפה בבית־קפה, ומגלים על אדמת המולדת שוב את כל אותה האוילותהאיומה וקוצר הראות שהיו מקור אסונם של חיי היהודים בארצות הגולה. בכל אשראתה הולך הנך נפגש בעיני דיה משוטטות על פני מפת א“י, כדי לשסעה לגזריםולהפכה למטבעות ניגרות, במקום להפוך את המטבעות לאדמה מפרנסת ולישוב שלקבע. כל התלישות שבהרגלי הדורות שלנו, נחשפת שוב לעינינו במלוא הפאטאליותשבה. אין לך דבר המוכיח יותר את חוסר הקשר של האדם למקום, את חוסר הבריתשלו עם הארץ, את חוסר המולדת שלו – מזה שהוא מוכן בכל יום להרוס, ללא נקיפתלב וללא חרדה, את אשר בנה אתמול, ולעקור את אשר נטע. וצאו וראו איך קושריםעל נקלה חבלים לצוארי בתים, צעירים לשנים, שאין בהם לא בקע ולא פרצה, כדילהרסם וכדי לזכות ברינטה יותר גדולה; וצאו וראו כיצד עוקרים, מתוך חדוותמשחיתים שאין להם שום יחס ורגש לגבי נכס וקנין בני קיימא, פרדסים נושאי־פריכדי להפכם למגרשים! כל בעל פרדס כיום, בפ”ת וברחובות, בחדרה ובראשון, מחשבכבר את רכושו לא בדונמים כי אם באמות מרובעות, והוא הנהו כבר בעלמגרשים בכוח, וכל בעל מגרש הנהו בכוח בעל כסף. והכל רוקד בתוךמערבולת שגעונית, ללא חשבון, ללא שאלת יום מחר וללא דאגה על מה תתקיים א"יוממה היא תחיה לכשהכל ייהפך בה למגרשים ובתים! ומערבולת זו מעלה הבל שלמגיפה המדבקת את זוהמתה גם באנשים ובחוגים שחשבו וחתרו לחיי עמל כשריםויוצרים בארץ; היא היוצרת (מלבד התנאים האובייקטיביים של חוסר עלית עובדיםמספיקה) את האטמוספירה המשחיתה הזאת של בריחה מן החקלאות, של עזיבת הכפרוהבהילות על ריוחים גדולים בערים, של עזיבת עמדות עבודה במשק המדינה, שהןגם עמדות פוליטיות חשובות, ושל כל הקלקלה הזאת שאנו עדים לה כיום. הזאת היא דמותה של הציונות המתגשמת, בימי התרחבותהפּרספּקטיבות שלה? הזהו בנין עם ומולדת? הכך ייקרא לכל זה? האם כך ייקראלציבור שכל אחד בו סובב לו על צירו בלבד, מחשב רק את חשבון כיסו ושוקעבזלילה, ב“חטוף ואכול”, במותרות ובשעשועים, בחוסר תרבות ובחוסר ערבותציבורית הדדית? הן שמענו כבר פעם כדבר הזה: “panem et circenses”. סיסמת חיים זו איננה רקמשוללת לגמרי כוח יוצר מדיני ולאומי בתקופה של התהוות והתייצרות כמו אצלנו, אלא בה צפון כוח הורס ומפרק גם במדינה קיימת ומבוססת. יודעי העתים אומריםשבגללה נחרבה גם האימפּריה הרומאית הגדולה. וכשמדברים בקשר עם כל זה עלציונות ועל בנין ומתחממים לאור ההתפתחות הזאת, אם כי זורקים בה לעתים קלא, מעין נזיפה של חיבה, הרי נזכר אני באפּיזודה מעניינת שנזדמן לי לקרואברפּורטג של אשה אחת באמריקה. היא מספרת על מקום אחד Palm Beach שמו, בפלורידה, עיר שהמיליונרים האמריקאים מבלים בה את ימיהבטלה המרובים שלהם, הטובלת במותרות ובהיכלי תענוגות, מוארה כולה בלבנותמלאכותיות פנטסטיות, עטופה גנים וזמירות – ובעיר זו עומדת גם כנסיה עתיקה, משרידי הבנינים הספרדיים, עם מגדל גבוה מאד, ובראש המגדל צלב גדול של גבישאשר אף הוא היה מואר כל לילה בתוך התאורה הגדולה של העיר. והנה מועצתהעיריה של Palm Beach החליטה לעשות קימוצים, מחקהמהתקציב את הסכום להערת הצלב שעל המגדל – והוא נשאר איזה ימים באפילה. ביוםבהיר אחד בא אל הגבאי הראשי של הכנסיה אדון נכבד לבוש הדר ושאל אותו כמהעולה הארת הצלב במשך חודש. הגבאי ענה לו: 1000 דולר! הלה הוציא מארנקו שטרבין אלף ומסר לו – הכומר שמח על הנדבה והצלב הואר מחדש. כתום החודש הופיעשוב אותו אדון ושילם בעד הארץ הצלב גם לחודש הבא. הכומר־הגבאי ביקש לדעת אתשמו של הנדבן רחב־הלב, אך הלה העמיד פנים צנועים וסירב לגלות לו. אחרישהפציר בו אמר לבסוף: “אנכי הנני המנהל של חוברת “בוטללגר”, מבריחי משקאותחריפים (זה היה בימי הפּרוהיבּישן) והצלב המואר בלילה משמש מגדל־אורלספינותינו החותרות אל חופי פלורידה באפלה”. איזו אכזבה, איזה חילול, איזה גידוף! – כך היא הציונותוהישגיה בשביל מבריחי המגרשים וה“גנגסטריות” הכלכלית של התקופה הזאת: מגדלור למזימותיהם ההרסניות! ונכונים וקולעים היו דברי וייצמן בנאומו הנפלאבאסיפה הגדולה של ועידת קרן־היסוד בתל־אביב, באמרו שמלחמת המפלגות ומלחמתהמעמדות היא דבר קטן וחסר חשיבות לגבי המלחמה הגדולה העומדת לפנינו כיום: מלחמת הבנין נגד מגמות ההרס. והאם לוחמים אנו עתה את המלחמה הזאת בתוקף הדרוש, בכוונתהלב הדרושה, ובהכרה מלאה ובהירה של האסון הצפוי לנו מן ההתפתחות האנרכיתהזאת? ומי יכול להיות נושאה הנאמן של המלחמה הזאת אם לא תנועתנו אנו יחד עםאותו החלק מתוך הציונות שנשאר נאמן לתוכנה ולדרכה, שהוא אתנו בברית ושצריךלהיות אתנו בברית? למרות הסטיות הרבות שאנו מגלים בתוך הציבור שלנו כיום, למרות הגרפותם של חלקים מתוכנו עם זרם הזמן, אצורים עדיין בתנועתנו, זויורשת ביל"ו הגדולה והמחודשת, בעלת שבע רבבות כמעט בארץ ובעלת עשרות רבבותבגולה, כוחות חלוציים במידה מספיקה כדי לעשות שוב את הציונות מגדלור ליצירהעממית מחדשת וגואלת, במקום אשר תאיר את דרכם הרמיה של פירטיןמופקרים. ג. בימי חגה של גדרה, היה לנו זכר ביל“ו רמז לכיבושי עברולכשלונות עבר. וכאשר התבשרנו באותם הימים על זכיון החולה בידים יהודיות, ניתן לנו שוב רמז רב־משמעות לכיבושים ולכשלונות של ההווה והעתיד. ביצהממארת זו, המשכלת את יושביה בצפונה של הארץ, כאילו לקחו אותה גואליה וטפחובה על פנינו בימי שכחה ושובע אלה, לאמור לנו: “כאן היא רוֹדוֹס – כאןתקפץ!” שוב אתם מועמדים בפני נסיון חלוצי גדול, בפני נסיון של כיבוש ובניןרב מעוף ותקוה. היה נסיון ביל”ו והוא נגדע באמצע. אבל הלפיד ששמטו מידיהםמחוללי האידיאה הראשונים, בא דור שני והרים אותו שוב ברמה. והיו נסיונותרבים לדור השני הזה, נסיונות של כיבוש עבודה, נסיונות של יצירת ישוב עובדבעבר המזרחי של הירדן, נסיונות של עמק יזרעאל ונסיון שהולך ונמשך בעמק חפרובמקומות שונים בארץ – והוא עמד בניסיונות אלה, העלה על ידם את כוחו החלוציואת תוכנה של הציונות. עתה באה תקופה של טשטוש ושל סכנות חמורות התובעותהתרעננות חלוצית חדשה. אולי משם, מביצת החולה, היא תבוא, כבשורה לתנועתנווכבשורה לעם כולו. היא תאמר: התכלית ותוכן המעשה הציוני אינם להפוך אדמהלכסף כי אם כסף לאדמה, לשדה עבודה וזעה ופרנסה להמונים רבים, לישוב שלקבע יוצר ערכי כלכלה ותרבות. במשך עשרות דורות נמה ביצה זאת את שנת הכשפים שלה כאותה בתמלכה באגדה, וחיכתה לזה שיבוא אליה באהבת מולדת כדי לעוררה לברכהולתנובה. ואהבת מולדת איננה מתבטאת בעקירת פרדסים כדי להפכם למגרשים ולאבתאות בצע ורווחי יחיד – אלא ביבוש ביצות ובגירוש הקטב המרירי של העזובה, כדי להפכן לשדות פוריים ומזינים ברווחי האומה וגמולה המשותף. תרצ"ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23047	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23047", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23047, "source_edition": "", "title": "הלפיד", "translator_uris": "", "translators": "" }
מבחן בפתיחת הכינוס של חוג “קדמה”, ע“י אסיפה רבת־עם בת”א, בהשתתפותו של ד“ר וייצמן – היתה הופעת־בתולים של החוג הזה על פני הבמההכללית של החיים הציבוריים בארץ, וכפי הנראה גם משום פתיחת מלחמת־הבחירותלקראת הקונגרס הציוני הי”ט. ארגון זה של כוחות מתקדמים מתוך הציונות הכללית, שבראשוהתייצבו מנהיגיה הותיקים והפעילים של הציונות הגרמנית הנמצאים כיום בא“י, לא היה פוֹפוּלרי ביותר בראשית הווסדו. בתוך קשי ההסתגלות של העליה הגרמניתאל ההווי הישובי וההווי התרבותי החדש של א”י, נראה היה שגם אלה אשר היובמשך שנים רבות מנהיגים, ראשי מדברים ומדריכים רוחניים וארגוניים של אחתההסתדרויות הציוניות החשובות והמשפיעות ביותר בציונות העולמית, נידונולהיות לזמן ממושך משותקים ומנותקים מכל פעולה ציבורית ומכל השפעה ציוניתאקטיבית. הם נעקרו מתוך המסגרת הפסיכולוגית והתרבותית שבה פעלו עד היום. חיץ־הלשון הפך אותם לאילמים, ובתוך הטרגיקה של פרק “יהודי גרמניה” מאחריהמהפכה הנאצית, היתה בודאי טרגיות משנה באילמות זו, ובהשמטת קרקע הפעולההציונית והציבורית, בארץ־ישראל דוקא, מתחת רגלי אנשים אשר השקיעו את כל עמלרוחם וטורח חייהם באופן אינטנסיבי ביותר בפעולה הזאת. והנה לא ארכו הימים והחשש הזה נתבדה. חוט האקטיביותוהאיניציאטיבה אשר נשמט מידי האנשים האלה בימי התמורה הראשונים, הורם שוב. והאספה הפומבית של ארגון “קדמה” הפגינה לא רק את גידול כחו והרחבת תחוםהשפעתו של חוג זה, אלא גם את הדבר החשוב ביותר, את כיבושו, את כיבושעצמו מבחינה תרבותית. נפל החיץ. מנהיגי הציונות הגרמנית לפנים, ומנהיגיהארגון החדש של הכוחות המתקדמים בציונות הכללית כיום, דיברו עברית אל קהלבן אלפים, מהם בחרדה ובבישנות של מתחילים, ומהם בבטחון של ותיקים, בלשוןשוטפת, קלסית כמעט, עשירת ניבים ומדוייקת תוכן. זה היה “מיבחן האש” התרבותי – והם עמדו בו. ויש בו בדבר הזה חשיבות ציבורית רבה בשבילנו; הוא בא ללמדלא רק על פרט, אלא על כל הפּרובלימטיקה של היקלטות העליה ההמונית, ובתוכהעולים רבים מגיל העמידה, גמולים ונתוקים מכל מסורת עברית, בתוך החוגהתרבותי העברי של א“י. והוא בא ללמד עוד דבר, שדוקא בעליה הזאת, הגרמנית, שאנו רואים בה לעתים את הנושאים והמחוללים העיקריים של “דור ההפלגה” בישובהא”י בתקופה זו, צפונים גם כוחות חשובים של רינסנסה תרבותית עברית, כוחותרצון ושקידה ונכונות להכרעה נפשית פנימית, כדי להתגבר על הקשייםהאובייקטיביים העומדים על דרכם בסיגול הלשון העברית כשפת דיבור וכשפת קריאהועיון. בדיפרנציאציה הפנימית של הציונות הכללית בתקופה הנוכחית, עומד, כפי הנראה, ארגון “קדמה” להיות הכוח המלכד והמנהל את היסודותהפּרוגרסיביים, ולגבש בעתיד את המרכז הציוני. לנו, לתנועת הפועלים בציונות, אין אלא להתיחס מתוך הערכה חיובית לעובדה זו שהנה סו“ס הולך ונוצר בתוךההסתדרות הציונית גוש מרכזי אחראי, שאתו אפשר להיות מחולקים בדעות ואתואפשר גם ליישב דעות מחולקות ולעבוד עבודה משותפת. מרכז כזה חסר לה להסתדרותהציונית זה שנים רבות. מה שהיה קיים בתוכה בתור “מרכז” במשך השנים האחרונותלא היה בעצם, אלא אגף או אגפים אחדים, קודם כל אגף ימני ריאקציוני, מחוסרפרצוף וחוט־שדרה עצמי, קרוע ומורתח מבפנים, מתנודד כשכור לכל הרוחות ואינויכול לעמוד על רגליו בלי משען מן הצד, וביחוד בלי ה”משען" על האבנטוריזםהרביזיוניסטי בפוליטיקה הפנימית. מלבד שנאתו לתנועת העבודה הציונית, מלבדהטינא והמרירות שבלבו על אבדן השפעתו בציונות, שאף את זאת הוא זוקף תמיד עלחשבונה של תנועת העבודה הדוחקת את רגלי שכינתו – משולל האגף הזה בזמןהאחרון כל תוכן חיובי וקונסטרוקטיבי; הוא מגלגל רק בדימגוגיה רברבנית ואינויודע בעצמו מה הוא רוצה ומה עליו לומר לאיזו פרובלימה שהיא מבין הפרובלימותהציוניות המרובות בתקופה ההגשמה – וכל שהוא אומר, או שזה קורן באוולתו, אושזה מהבל ברשעותו. זה שקרא לעצמו “ציונות סתם”, בלתי מפלגתית ועל מפלגתית, נהפך לציונות מעמדית מימין, אכולת אמביציות ותוקפנות, המנהלת פוליטיקהפנימית מסכסכת, והנכונה להחזיר לעצמה את עטרת השלטון בציונות על מכיתותיהשל ההסתדרות הציונית. היא התפרקה מכל המטען הרעיונה שלה, איבדה את האמונהבאידיאה המחדשת שבציונות, בתוכנה המוסרי והחברתי וביעודה ההיסטורי. ואעפ“ישהיא אינה חדלה מלהכריז על ה”תורה הגזעית" שלה, על היותה ה“גזע” באילןהציוני הענף, אשר על כן לה לבד זכות הכהונה והמימשל – היא חדלה כמעט להיותגורם רציני ואחראי שאפשר להביאו בחשבון לפעולה ציוניתקונסטרוקטיבית. אבל זאת היתה אוּזוּרפּציה גרידא, כאשר החוגים האלה באוונטלו לעצמם את הרשות להופיע ברחוב היהודי בשם הציונות הכללית ולשים אתעצמם ראשים לה. הציונות הכללית האמתית, העממית, לא הזדהתה מעולם ואינהמזדהה כיום עם אלה הטוענים לה ומדברים בשמה. עובדה זו הוכחה ומוכחת בשל שעתמיבחן ומיפקד הכוחות בגולה כמו בארץ־ישראל. אף מחנות הנוער הציוני שקמוועמדו כאילו לחדש את נעוריה של “ציונות כללית” זו, חשו מהר בטעותם והחלולסטות ממנה בהמוניהם. רק בגלל חוסר כוחות הנהגה וכוחות ארגון מספיקים בתוךהחלקים הפרוגרסיביים והדמוקרטיים שבציונות הכללית, נתפנה המקום להשתוללותםשל מספר דוקטורים ריקנים וצרחנים בגליציה ודומיהם בא"י, המתימרים בלבםלהיות באי־כחה הליגיטימיים של ציונות זו. עם הופעת החוג של “קדמה”, קמו גם הכוחות הארגונייםוהמנהיגים שהיו חסרים עד עתה לחלקים המתקדמים והדמוקרטיים בציונות הכללית, וצריך לקוות שיעלה בידם לשים קץ לאותו אוּזוּרפּציה שהשתלטה בזמן האחרון. אין לחפש, כמובן, מקוריות רבה בביטויים הפרוגרמתי של אנשי “קדמה”. מה שאמרופליכס רוזנבליט, קרויאנקר וקורט בלומנפלד באסיפה הפומבית של כינוס “קדמה”, לא היה אלא נסיון לגרד מעט את החלודה שהעלתה הציונות הכללית, ולחשוף אתנקודת מוצאה ואת מושכליה הראשונים. הציונות המחזירה ליהודים את ה“כשרוןליצירת מדינה”; היוצרת בארץ “הווי חיים שונה” מזה של היהודים בגולה; הציונות כ“תנועה מהפכנית מבחינה סוציאלית”; הציונות העובדת הכובשת את הארץבעבודה, המעבירה של נקודת הכובד של הבנין מן העיר אל הכפר; הציונות שהיאשאיפה לאיכות ולא לכמות בלבד – אלה הם היסודות שעליהם מושתתת תנועתהשחרור העברית, ושבלעדיהם אין לה בכלל זכות קיום. היסודות האלה רק נתכסובמשאון של השחיתות והפרזיולוגיה אשר השתלטו בשנים האחרונות אבל אין בהםמקום לחידושים מקוריים. הנחות־יסוד אלה, שעליהן אומרים ומנסים אנשי “קדמה” לחדש את הציונות הכללית ולהכניסה לתוך מסלול האחריות במפעל הבנין וההגשמה – הן הקובעות את החיוב שבה ואת היחס החיובי שלנו אליה. אך היה בדברי הנואמים האלה בפתיחת הכינוס של חוג “קדמה” גםחלק אוֹפּוֹרטוּניסטי, שבא אולי מתוך רצון לגדור את עצמם מן החשד של קירבהיתירה אל השמאל. וכאן הופיעה שוב השיגרא במלוא תחמושתה: השיגרא של האשמותכלפי תנועת הפועלים העברית, מהן נאיביות ומגוחכות, כמו “התקרבות הפועליםבענינים מדיניים לרביזיוניזם” ורצונה של תנועת הפועלים הציונית לפתור אתשאלה היהודים והציונות “ע”י רעיונות הסוציאליזם המיכאני והמטריאליסטי" – והשיגרא של הצעות לתיקון המצב החברתי ויחסי העבודה ע"י ריגולציה לאומיתובוררות חובה וכדומה. בינינו ובין אנשי “קדמה” יהיה בודאי ויכוח בשטח זה – לא פולמוס אלא ויכוח ענייני ורציני. ובזה דוקא, שיש בכלל מקום לויכוחענייני, שהדברים אינם נובעים מתוך שנאה ומשטמה מעמדית כלפי תנועת הפועלים, ושאפשר להאזין ולהבין איש לשפת רעהו – בזה יהיה אולי החידוש ביחסיםהפנימיים שבהסתדרות הציונית, אם מגמת אנשי “קדמה” תנצח ויווצר מרכז ציוניפרוגרסיבי ודמוקרטי באותו כיוון ורוח שהם רוצים להנחיל לו. הופעתו של וייצמן באסיפת הפתיחה של כינוס “קדמה” הוסיפהבמידה רבה על משקלה של אסיפה זו ושיוותה לה גם מעמד חגיגי. “העם היהודי מצאאת דרכו לא”י, אך העם הזה בא הנה עם כל הטוב ועם כל הרע שבו, עם כוחותהיצירה ועם כוחות ההרס – והשאלה איך לחזק את כוחות היצירה ולהחליש את כוחותההרס, זאת היא השאלה החשובה ביותר שצריכה להעסיק אותנו כיום". דברים אלהשאמר וייצמן הם מכבשונן של הדאגה והאחריות המוטלות על התנועה הציוניתוהנהגתה בתקופה זו, ואותם עלינו לשוות נגד עינינו תמיד כשאנו באים לחשב אתדרכה של התנועה בהווה ולקראת הימים הבאים. תרצ"ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23048	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23048", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23048, "source_edition": "", "title": "מבחן", "translator_uris": "", "translators": "" }
תל־חי נקפו וחלפו חמש־עשרה שנה מימי מלחמת ההגנה של הפועל העבריעל הגבול הצפוני של א"י. בימים האלה, כשבבניני תל־חי העזובים החלו לפכותשוב חיים חדשים, חיים צעירים ומתרוננים, וכשאותו עמק הביצות רחב הידיםהנשקף מן התל הזה, שהיה מרחף רק כחלום־מאוויים רחוק לפני עיני המגיניםהנצורים בחרדת הלילות והימים ההם, נהפך לאדמת־אחוזה יהודית ולתקות־עבודהוהתיישבות קרובה לאלפים רבים – מקבל יום הזכרון הזה משמעות נוספת. הוא מסמללא רק את תפארת הגבורה של לוחמים עזי־נפש אשר עמדו מעטים נגד רבים במטרכדורים ובסערת קרב ממושכת וקידשו בדמם את רצון־המולדת של האומה, אלא יש בוגם משום ראשית התגמול ההיסטורי לאותו פרק של מסירות־נפש חלוצית, שנסתייםבצורה כה טראגית ונפלאה כאחת ובקרבנות נפש כה יקרים ורבים. מה שנאמר אז על קבר־האחים של חללי תל־חי, ש“במקום שהעובדהעברי חי או מת – שם אחוזת נצח לישראל”, לא היה רק פתוס שוקק ושיגרת־לשוןגרידא. היום אולי יותר מאשר בכל יום־זכרון אחר במשך חמש־עשרה השנים האלה, ניתנת לנו האפשרות להבין את הפשר האמיתי של המעשה הרב והנועז ההוא, ולחדורלתוך כבשונה של התחושה ההיסטורית הנכונה שהדריכה אז את הציבור שלנו, אשר עלאף כל החשבונות הפוליטיים והאסטרטגיים של אותה שעה קיבל על עצמו ביודעים אתחובת הקרבן הזה והלך לקראתו במידה רבה כהלום לקראת עקדה, בכל מלוא ההכרה כי “השה לעולה – בני”. חשבון לא היה אז במעשה הזה, בכל אופן לא חשבון לשעהההיא. ובאותה ישיבה של הועד הזמני שנתכנסה אור לג' אדר תר“פ בת”א לדון אםלשמור על עמדות ההגנה בגליל העליון או לוותר עליהן ולעזוב אותן, היתהבוודאי שורת־ההגיון הפשוט לצד אלה אשר ניסו להוכיח שהענין “איננו כדאי” משום בחינה. לא היתה תקוה לנצחון. האנשים היו מעטים. הזיון היה לקוי. האספקה היתה קשה. התוקפים היו המונים למודי מלחמה ושוד אשר הניסו מפניהםצבא צרפתי מסודר וחמוש בתחמושת מודרנית. מצד השלטון הבריטי בארץ לא ניתן כלסיוע למתגוננים. גם אובייקט ההגנה כשלעצמו לא היה בעל ערך מטריאלי גדולשכדאי להסתכן בגללו ולתת עליו קרבנות אדם מרובים. רק צריפים אחדים; רק משקקטן הנמצא עוד בחיתוליו, ואת האדמה הרי לא יגזלו מאתנו, “כי ישנם קושנים, דוקומנטים וכו' – ניחם אחד מאנשי הישוב החשובים בישיבה ההיא. אבל היה דבראחר לגמרי. היה חשבון עולם של הציונות ומפעלה בארץ. הקול אשר קרא בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים ובשורה הראשונה בתוך אלה שהתייצבו בגופם על המשמרתהנועזה ורבת הסכנות הזאת: לא לעזוב! להישאר! – היתה ההכרה העמוקה שאיןכאן ענין של הגנה על רכוש מעט, בר־חילופין, שלגביו יש תפיסה לאותושיקול־הדעת של “כדאי” ו”אינו כדאי", אלא שכאן עומד למבחן המפעל הציוניכולו, כוח יציבותו של המפעל הזה, שכאן עומדת למבחן יציבותנו אנו בארץ הזאתונכונותנו לקיים בנו את הצו האלמנטרי של עם בן־מולדת, אשר אינו זז מאדמתושבאים לשדדה ממנו טרם הגן עליה בגופו וטרם נוכח כי עליו להיכנע מפני ההכרחהאחרון. אלה שעמדו במערכת תל־חי לא רצו להיות “גיבורים”, “בני־חייל”, ולא היו בעלי ג’סטות חיצוניות רברבניות. הם היו פועלים, פועליםחקלאיים, אנשי עבודה רציניים וצנועים, שראו את זיו השכינה לא בשלח וברובה, אלא במחרשה ובניר, ובשדה היצירה הישובית והציונית בחרו לעצמם את התפקידיםהקשים ביותר ואת הנקודות הנידחות ביותר. הם היו אנשי שלום. היו ביניהםצמחוניים, לא בסימני הבאה, אלא צמחוניים ממש, אשר שפיכת־דמים בכלל היתה להםלתועבה ועאכו"כ דם אדם (בנימין מונטר!) ואף איש־הצבא, לכאורה, יוסףטרומפלדור, היה איש העבודה, אשר הקדיש את ידו האחת שנשארה לו לנעיצת המחרשהבשדות דגניה, ובשובו לארץ שנית הועיד את עצמו לחזור אל התפקיד השלו והצנועהזה. רק ההכרח, רק הכרח ההגנה העצמית והגנת העבודה שלה נדרו את נדרם, הואאשר נתן, בשעה מכרעת ובאין ברירה ומוצא אחר, את הרובה בידם. והם מילאו אתהתפקיד הזה לא בתרועת אבירים ולא בקול ענות גבורה של מנפנפי חרבות, אלאמתוך סבל פנימי רב ומתוך עצבון ההכרה שגם זה, גם זה שניטל עליהם עתה, הוא אחד מחבלי הגאולה הקשים והאכזריים לעם ולאדם בארץ הזאת. ואם אמנם ברגעיגסיסתו לחש את אותו הפסוק “טוב למות בעד ארצנו”, הרי הוא לא התכוון לומראלא זאת שגם למות טוב לו יותר לאדם בעד ארץ מולדתו מאשר בעד מולדת זרה – אבל יותר מאשר למות ומאשר להמית טוב לחיות בעד הארץ, להחיותה ולבנותהולהקים את הריסות העם בתוכה. באשר התפקיד החלוצי של הדור אינו תפקיד של מותאלא של חיים, תפקיד של בנין חיים וציווי חיים לעם ולאדם בעם. אלה שעמדו במערכה הכבדה והטראגית הזאת לא היו אנשי “הפגנה”. רק בריות הנטולות כל יחס נפשי אמיתי ליעודה ההיסטורי של האומהבארץ הזאת; רק אלה אשר “לאומיותם” אינה אלא פרי של התבוללות שטחיתו“מלכותם” אינה אלא מעשה סנוֹבּ וחיקוי חיצוני של קופים – יכלו לפרש את פרקתל־חי בזמנו כ“הפגנה”, ולחוות לו “קידה ג’נטלמנית” של ביטול; רק אלה שלאהיו מסוגלים אז ואינם מסוגלים גם כיום להבין את פשר המעשה הזה, יכלואחרי־כן להפוך את המלים “תל־חי” לסימן היכר של בריונים או להעויה מגוחכת שלנערים מצדיעים, מתחפשים במדים ועוברים בסך – ואת “קרן תל־חי” לקרן מנגחת אתהאידיאה ואת המפעל שעליהם נלחמו האנשים שעמדו במערכה ההיא ועליהם נתנו אתחייהם. “במחרשה בא העובד אל תל־חי, בחרב גורש ממנה, ובמחרשה הואשב אליה”. והוא שב לא אל אותה הנקודה הקטנה בלבד שנעקר ממנה אז, אלא אלמרחב חדש של כיבוש ויצירה חלוציים. עמק החולה לא היה נגאל עתה גם במחירבית מלא של כסף וזהב לולא היה נגאל אז בימי הגנת תל־חי. ואם כי אבדן הנפשותהיקרות הטמונות מתחת לתל הזה לא יסולא גם בתגמול הגדול ביותר; ואם כי האבללא סר מאתנו גם לאחר שהפיג הזמן את רגשי־האוננות הבלתי אמצעיים – הרי ישבכל־זאת תנחומין גדולים בשבילנו כשאנו עומדים בפני העובדה של אפשרות ריאליתלקיים את הנדר שאנו מנדרים תמיד על קברי קרבנותינו בארץ הזאת, ש“במקום האחדאשר נפל – יבואו אלפים”. והנה אלפים, ואולי רבבות עומדים לבוא ולהאחז בתחוםההגנה הרחב, שתל־חי שימשה לו מצודה, ולהקים בו תלים של חיים רבים וממשייםולא סמליים בלבד. אך תל־חי הסמלית צריכה להיות מגדלור לתלי־החיים שבמציאות. דוקא בימים אלה, ימי ההעפלה והעליה הגדולים, כשאנו מתחילים לבוא על השכרההיסטורי בעד עמלם, סבלם ומסירות נפשם של פורצי הנתיבות הראשונים – עלינולשווה נגד עינינו את אותה המידה הנשגבה של נאמנות חלוצית שיש בה עוזותעצומות לתת את עצמה בשלמותה ולמתוח את כוח ההתמדה שלה עד הקצה האחרון – כפי שהיא נתגלתה בהגנת תל־חי. וכוח התמדה זה דרוש לנו ולא רק כדי לתת אתהנפש, כשיש הכרח בכך, אלא גם כדי לקיים את הנפש ולשמור עליה, את נפשה שלעבודתנו, את תוכנה ואת יעודה. תרצ"ה את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23049	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23049", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23049, "source_edition": "", "title": "תל־חי", "translator_uris": "", "translators": "" }
05032/daer/gro.aduheyneb//:sptth:האבה תבותכב דימת ןימז לכה .טנרטניאב הדוהי־ןב טקיורפ יבדנתמ וקיפה ליעל ]םי[טסקטה תא ה"צרת .ץראבןינבהו הדובעה יכרדב םויכ תטלשה היכרנאה יפלכ הרומח הרהזאו ,םעלותונויצל תינכתה אלא ,ונמצעל אמסיס קר אלו .ט"יה סרגנוקל ונלש המסיסהתויהל הכירצ – !רפכל ,עקרקל םינפה .תיחכונה העשה לש טלחומה וצה אוהםתרסה םשל ונלש ינחורהו ירמוחה ץרמה לכ תעקשהו הלאה םיישקה םע תוקבאתה ךא – חוטבו לודג הטילק חוכ תלעב ,תינומה תואלקחל התושעל ידכ ,תיאלקחה ונתוחתפתהךרדב םג םידמועה םיישקה ןמ ןיע ללכו ללכ םימילעמ ונא ןיאו .ונלעפמ לכ תא םהיתותיכמ תחת רובקלו םיסיסרלץפנתהלו טטומתהל םה םידיתע ,םתחתמ קצומ יעקרק סיסב היהי רשא ילבמ לדגיו ךליהלאה םייולתה םינגה לש סמועה םאו ,ךכ ךשמיי רבדה םא .םיילמרונ ןינבו םייחלש תכסמב םייתואיצמ יתלב לבא ,ןיע יביהרמ ,דאמ םייביטרוקיד ,םייולת םינג לשהרוצ ,הלש החוורההו גושגשה לכ לע ,ץראב םויכ תרצונה הלכלכה תלבקמ ךכ ךותמ !םינושה רבעמה יכרדב םיכלוהו םיטעמתמו סיכל סיכמ םירבוע ,םיסנכנו םיאצויםינוילימ לש לודגה רוזחמה ךותב ,הביצי תימואל הלכלכ לכ הליחתמ דבלב ונממרשא ,הזה היקנה־הסנכהה־רוקמ לש ,תואלקחה לש הקלח אוה ילפורטסטק המו םועזהמ הנהו .)םיעטמ( ץוח יקושל םינווכמה םיפנעה םתואב םג ללכו ללכ םילזלזמונא ןיא יכ םא ,בלחו תוקרי ,םיציבו םחל ,םיירטנמלא היחמ יכרצ תרצויה תואלקחלע הנושארה הרושב םירבדמ ונא ,תואלקח לע םירבדמ ונאשכו .תטטומתמה הלכלכלתואפר ישקבמ לכ םיבש הילאו – המדאה תאז לכב הראשנ ”יח לכל םאה“ .םייקה תארצבלו ביחרהלו קזח יאלקח סיסב ןהלש תשורחל תחתמ תונבל םיעצמאה לכב תולדתשמ ,הרוכב־יסכמו ןגמ־יסכמו םישובכ םיקווש םע ,םדקמו םימימ החתופמ תשורח ןהבשיש תוצראהו .הזה סיסבה לש ףסונה ורוציבלו ותבחרהל םייקנע םיעצמאו ץרמ םויםוי העיקשמ התיה אל וליאו רצובמו קזח יאלקח סיסב םדוקמ היסורל הל היה אלוליא ,רומג ןולשכל יאדוב ןודינ היה היסורב היצזילאירטסודניא לש יקנעה לעפמה .ןהלש ילכלכה רצימה ןמ אצומה תא םויכ תובר תוצרא תושקבמ וז תיטרקויזיפךרדב .םייחצנו םימייק תודוסי םהב םילגמו החכישה ןויכרא ךותמ םעפל םעפמםיאצּומ םהינשו – םנמז רבעש םייעדמ יתלב םירבדל םעפ ובשחנ םהינש .יאופרהעדמב היטפואימוהה לרוגל תצקמב המוד היה הלכלכה עדמב היטרקויזיפה לרוג ?היטרקויזיפ .תואלקחה תנתונ וז הלאשל ידיחיה ןורתפה תא .דבלבץוחה ןמ םיפסכ לש טרוּפמיא י"ע אלו ץראה יסולכוא לש הינקה חוכ תאורציי רשא םיירוקמ הסנכה יפדוע לש ten tiudorp לשהלאשה אופיא תראשנ .טרופסכא לע אלו ימינפה קושה קופיס לע רתויה לכלהיונב תויהל הלוכי ונלש תשורחהש ,ונלוכ םויכ םידומ ונא ירה ,הלאה םיגשיההרחאל םג ךא .וז המחלמ להנל הבוחה ונילעו הז חטשב םיגשיה הזיא טאל־טאלגישהל יאדוב רשפא ,תצרמנ תיטילופ המחלמב .תורחא תונידמ דצמ יאדוב םילושכמומוקי ,ץראה לש טרוּפמיאה ןזאמב דאמ לודג קלח םיספות םה ףאש ,הילגנאבםירצוימ םניאש ,םירחאה תרצותה יפנעל .םיקווש םהל תשקבמו םתוא תרציימ המצעאיהש תרצותה יפנעל ץראב ןגמ־יסכמ ונל ןתת אל איה – ונושלכו ובתככ ,ויפיעסלכל י”אה טדנמה תא םייקל הנכומ אהת הילגנא תלשממש העשב םג ,רתויב הבוטהתינידמ היצאוטיסב םג .השקו תיטא תוחתפתה לש ןינעל ינש דצמו ירמגל ירשפאיתלבל דחא דצמ ןגמה־יסכמ רבד תא םישוע רשא ,י“א לש תימואל־ןיבה תדחוימההתדמעב םייטפשמ־םייטילופ םילושכמ םנשי לבא .םנשיו םימק רבכ םהו ”ןגמ יסכמ“ קוספה תא רמול קר ךירצ .טושפו קלח םלצא לכה רשא תונויצב הלאכ םימכח ןבומכםנשי .רתויב לק ונניא תאזכ הרוצב הלאשה ןורתפ םצע לבא .םינומהל דבכ רבשמו קנחמ ידיל ינש דצמ איבהלו ,הלאה םיפנעהילעב םידחא םידיחי רישעהל בושו ,הישעת יפנע המכ דדועל דחא דצמ םנמא תולולעןהו ,םייחה יכרצ תורקייתה לש הדספהב אצוי סכמ תומוח לש ןרכשש )דבלב ששח קראלו( ששח שי ,תחתופמ תואלקח הב ןיאש ץראב לבא .הזכ ילכלכ רדס םייקל תאז לכברשפא – יאלקחה תא לכ םדוק תששורמ וז תורגתסה י"ע תמרגנה םייחה יכרצ תאלעהיכ םאו ,רגתסהל תולוכי הלאכ תוצרא .אפוג הכותב רתויב םייחרכהה תישארב־יכרצתא תרצוי איהש ,חתופמ יאלקח סיסב הל שיש ץראב קר תירשפא היקרטוא .הרתפנ אלןיידע הלאשה ,ונלש הריעצה תשורחל ןגמ־יסכמ הלקנ לע גישהל היה רשפא םג וליא .ירקיעה ישוקה ליחתמ ןאכ הנהו .ךכ ונא ףא ,ןתשורחל ןגמ תומוח תורחא המ ;ךכונא ףא ,היקרטוא תורחא המ :ןועטלו אובל ןבומכ רשפאו .תורחתההינפמ תנגומה ,הרוציי תוצראב תאזה תרצותה דעב תולבקמ ןהש םיהובגה םיריחמהתרזעב וא ,תויתלשממ תוכימת תרזעב ,דספה לש ששח אלל תאז תושעל תולוכי ןהו .ןצראב ןתוא תורכומ ןהש יפכמ םילוז רתוי הברה םיריחמב ןהלש תיתשורחה תרצותבםלועה תא ינשה דצמ תופיצמו ,הרז תרצות תסינכ ינפב דחא דצמ תוהובג סכמ תומוחןביבסמ תומיקמ תוצראה לכו ,םיילמרונ יתלבל ושענ םלועב תרצותה יפוליח רשאכ ,לארשי־ץראב דוחיב ,םויכ השדח תשורח לש התוחתפתהל ףסונ דחוימ ישוק .תימואלהונתילכתל הריתסב םידמוע ויה ,י"אב םהב םיזחוא ונייה וליא ,הלאה םיכרדה ינש .)המודכו ןפי ,ודוה( תאזה תשורחה תורשל הכומנ םייח תגרד ילעב םילוז הדובעתוחוכ תדמעה י”ע וא ,םינומהל הלכלכ רוקמ אלו םידיחי ליבשב םיחוור תריגאלרישכמ קר בוש תראשנ תשורחהו ,רוצייה ךילהתמ דבועה תא םג בגא ךרד האיצומורוצייה תואצוה תא הדירומה תזרפומ היצזילנויצר י“ע וא ,םיכרד ינשב קר ,תוחתופמה תשורחה־תוצרא םע תורחתה תב תשורח רוציל היה רשפא ללכ ךרדב .דאמהרומח תוצראה ןמ ץראב השדח תשורח תריצי לש המילבורּפה התיה ,םיילמרונ תרצותיפוליח לש הטישה םלועב הטלששכ ,םנקיתכ םימיב םג .ןמויק לע הרמ תוקבאתהושושיג לש ,הלחתה לש הידטסיאב ןיידע תואצמנ הישעתהו תשורחה .י"א לש הנינבב ירוטסיהה ימואלה ונדיקפת תכרעה תניחבמהמכו המכ תחא לעו אדירג תילכלכ הניחבמ םג ,תוניחבה לכמ ,הזה בצמבש הרומחההנכסה תא דימת וניניע דגנ תוושל אלש םיאשר ונא ןיא – )םימעפל םיירשפאהלאכ םיאסקרק םיטהל־ישעמ ירהו( ,ץוחה ןמ םרוז ןוה לש רוזחמהו העונתהחוכב דוחה לע הדימע לש הזה יתוכאלמה ”לקשמה יוויש“ תא תילכלכ הניחבמ ברןמז ךשמל דוע םייקל היהי רשפאו אובל רהמי אל רבשמה םא םגו .הדוח לע וננינבלש הדימריּפה תא הדימעמ תיחכונה תוחתפתההש רבדב קפס ןיא לבא .תפתושמ אצומתדוקנ ךותמ םלוכ לצא האב תאזה הקעצה םא רמול השקו .הלש היגולואידיאה יאשונםדוקמ ויה רשא הלא םג תאזה היצרוּפורּפסידה לע לובקלו קועצל ולחה התע .ךכי”ע המרגנש ונתדמע תופיפרב הדוי אלו שוחי אל רשא תונויצבו בושיב רבכ ןיאהתע .הליהבמ רתוי הברה הדימב ריעה לש הדצל םינזאמה ףכ הערכוה ,ץראה יפוח לא ,םשוכרל הלצהו טלפמ םישקבמה םיבורמ ןוה־ילעב ןכותב ,םידוהי לש תונוש תובכשוליטהש םיינוציחה םימרוגהו תינומהה הילעה תובקעב האבש ,תוחתפתהה לש השדחההקימנידה םע ,תונורחאה םינשב םלוא .םייבושיהו םיילכלכה םייחה לש תילמרונתוחתפתהל תלוקשמו וק הב תוארל היה רשפאשו ונתעד תא החינהש ,הילא ונפאששהיצרופורפ התואל םלועמ י“אב עיגה אל רפכהו ריעה ןיב סחיה .ירבעה דבועה קשמב ,תדבועה תידוהיה תואלקחב רצונ רשא טעמה והזירה – תישונאה הרבחבו םלועב דובכ םוקמ בוש ול שובכל ידכ ירבעה םעה וב רחבשהשדחה ךרדה תא ,תידוהיה הלואגה תותוא תא וב םיריכמ ונל הצוחמש הלא םג םאיכ ונחנא קר אל רשא ,ונתדובע לש ןוכנה היפוא תאו הנכות תא עבוקה ,אמייק לשהמ־רבד ץראב רצונ םא לבא .היאר רצוקמ םג טעמ אל ךא ,תלוכי רצוקמ ,תונורחאהםינשה הרשע־שמח ךשמב ונידי תחתמ וטמשנ התורצבתהו ץראב תיאלקחה ונתזיחאתבחרהו עקרקה תלואג לש תויונמדזה הברה .תיתילכתו תיתינכת ךרדב תימואלהמשגה תלועפל השורד התיהש הלודגה תלוכיה תא וכותמ רצי אל םעה .ונחצונ ישעמהחטשב םלוא – וז תוקבאתהב ונחנא ונחצינ יגולואידיאה חטשב .הלודג הטנירוםיחוור ,בוט קסע םהל החיטבמ איה תדלומ םוקמב רשא ,תיטרפה הביטאיציניאהילעבל ,םידיחיל ךשומ חוכ שמשל הכירצש תאזה םסקה־תלמ לע ,”תויליבטניר“הלש הנושארה הרושב ודימעה םה םימעטה יקספ תא .”תלוביק“ ורמא הדובעםוקמב ,”רחסמ“ ורמא תואלקח םוקמב ,”םיקנב“ ורמא םה עקרק םוקמב .ץראה ןינבבףסכנ לאידיאכ הלוגב ידוהיה םייחה־חרוא לש ךשמהה תא םתמועל וגיצהו ,םינכוסמ ”םיטנמירּפסכא“ םהב ואר ,תדבועה תואלקחה תאו ”קמע“ה תא וללש רשא ,”יאדכוניאש“ רבדל ,תונלטבל ותוא ובשח ,ונלש יאלקחה ןוזחל וגעל רשא םיינויצ ”הלכלכ־ימכח“ ואצמנ דימת .”!חגנת הלאב“ :וזירכהו ,די ספאב וליאכ תרצונה ,ריעה לש הלקה הלכלכהמ לזרב־ינרק םהל ושע רשא תונויצב רקש־יאיבנ ואצמנדימת .הז חטשב השק דימת התיה םינפבמ תוקבאתהה .ינויצה ןינבה תלועפב תואלקחהלעו עקרקה לע םימעטה יקספ תא םש רשא ,ונלש ןויערה ןוויכב ,הכלהלתוחפה לכל ,תינויצה העונתה תא ונכרדה תובר םינש ךשמב .םיפיקמו םיקוחרתונובשח לכ אלל ,ילאוטקאה םמוי־ישקל ןורתפ אוצמל דבלבו דציכו המב ,המםהל תפכיא אל רשא ,אתרופ הלצה ישקבמ םירגהמכ הילא םיאב ונא וא ,וייח חרואבוומויקב תורוד לש תוועמ ןקתל הצורה ,תימואל הסנסניר לש ,רורחש לש ןויער אשונםע רותב ,”הלואג“ לש ןמיסה תחת י”אל םיאב ונא םא ,תירוטסיהה הערכהה תדוקנאיה ןאכש הרכה ךותמ אלא ,םיילכלכה םידיקפתה רתי תלילש ךותמ אל ;תיתוברתותינידמ הניחבמ םגו תילכלכ הניחבמ םג ,תינויצה המשגהה ידיקפתב הלעמב ןושארדיקפתכ ,י“אב תירבעה תיאלקחה הריציהו עקרקה תלאש תא ונילעה ךכיפל .ןינבהלש רתויב ינכפהמהו השקה דיקפתה תא המכש לע הסימעהב ,יצולחה הדועי תא תירבעההדובעה תעונת דוחיב ןאכ התאר ךכיפל .לק תויהל דיתע היה אל – הלאה םייחהלש םהיתולבס תאו םתוודח תא ,םמעט תא עדי אלו המדאה ןמ קתינ תורוד תורשעךשמב רשא ,ידוהיה םעה ליבשב הזה רבעמה יכ ונעדי ונחנאו .וחור תוברת לש םיינגרואה הקיניהתורוקמ תא םג וינפל חתופ אלא ,וקוח םחל תא קר אל םעלו םדאל קינעמה ,שדחםייח־יווה תריצי ךותמו יעצמא יתלבו דימתמ עגמ ךותמ ,םיחצנל הילעבל המדאהתא הנקמו הנוקה ,תשבוכה דבועה תשרחמל ,ותמדאב םעה תורעתהל אלא ,ותעיזב ותואהוורמו ודבעמ ידוהי־אלה לעופהו הטנירה תא ונממ םילבקמ םיידוהיה םילעבהש ,ילמרופה ןינקה ךרדב וב םיכוז רשא ,דבלב עקרק שוכרל התיה אל הנווכהו .םינמאנ םישרש וב תוכהל לכוי ןעמלו החוטבו הנתיא ותדימע היהת ןעמל ,קילאיבלש ותרדגהכ ,”תוחורה עברא לכל םעב םדא לכ לש ותמוק תדימכ היהי וילגרתחתמש עקרקה חטשימ“ רשא ילבמו תאזה תדלומה תמדא םע ותירב תא םדוקמשדחיש ילבמ ,ירוטסיה־עבק ידיל בוש עיגהלו תדלומה םע ותירב תא שדחל םעל ולרשפא םא ,תומוקה ןמ ליחתהל רשפא םא התיה הלאשה אלא – גושגשו החוור ידילוז ךרדב עיגהלו יביסנטניא רתויו בכרומ רתוי ילכלכ הנבמ תארקל הלעמלו המדאהןמ חתפתהל םעל ול רשפא םא ,הב בשוי אוהש ץראב תוילכלכ תומוק תונבל םעלול רשפא םא הלאש אל ,דבלב תילכלכ ןאכ התיה אל הלאשה רשאב .םע ייח לש םיילמרונתוחראל ונבושל ,הב ונתוזחאתהל ,תדלומה ירעשל ירקיעה חתפמה תא הזב וניארו ,המדאה תדובעל הביש ,המדאל הביש ,המדא :ונרמא כי”פעא – ןוירפל הררועלידכ םימוצע ןואו ןוה ,םייצולח תוחוכ הב עיקשהל ךרוצ שיש ,תלצונמה ,הבוזעהי“א תמדא תא ונעדיו ,תוחתפתהו הטילק לש רתוי יטא ךילהת השוריפ המדאשםג ונעדי ונחנאו .גושגשבו רשועב תאז לכב םייח םהו – םהלש ילכלכה הנבמברכינ יתלב קלח קר תספות תואלקחה רשא תוצראו םימע םנשיש םג ונעדיו ,םלועבתרצותה יפוליח תרות תא ונעדי ;תימס םדא ירחאמ תיעדמה תילכלכה הבשחמב הלחשהכפהמה תא זא רבכ ונעדי ונחנאו !המדא :בוש רשאמ תרחא תויהל הלכי אלםגו התיה הנושארה הבושתהו ?תדלומ תאז המ :בוש ונמצע תא ונלאש ,ונלשתדלומה־ןוצר לש תישממה המשגהה םוחת ךותל הסנכנ לארשי־ץרא רשאכו .ןוקיתהאובל אופיא חרכומ רתויב הלודג הלקתהש םוקמב .הבולעהו הלדה ונתדמע ןאכ ;םלועה לש תילמרונה תיגולויצוסה תוחתפתהה תרושל ץוחמ םיאצמנ ונא ;הלכלכהלש ידוסיה רוצייה סצורפב םיפתתשמ ונא ןיא ,ונידיב תישארב יכרצ םירצויונא ןיא ;םירז םימע לש הלכלכה־יוגח ךותל ונתוא הליטה הלוגה לש הירוטסיהה ;ונילגרל תחתמ עקרק רסוחב ,םישרש רסוחב וניקל :ונמצעל ונרמא ונחנא .ימואלהונמלוע ןובשחב ינגרוא קלחל ,עדומל עדומ־יתלבה היה ןכ ירחא .הרשעבו התעפשב ךשומ רוקמ םלועמ התיהאל המצעלשכ המדאה תדובעש י"פעא ,המדא ידבוע םימע לש ןוחטבה לא ,המדא יקובדםימע לא הלודג האנקב ולש הגרדמה לפשמ טיבהו ,יח לכל םייח ןתונה ירקיעהרבדה תא רסח ומצע תא שיגרהש ,םלש םע לש היציאוטניא התיה תאז .וסיכמ בהזתופעות וז השרחמ ןעמל ליזה רשא עודיה בידנה דע ”יתשרי ירשע לכ יתשרחמב“התא ונל רש רשא רזנוצ םוקילא עודיה ןזרחהמ לחה ,תודפהו הלואגה ןוזח תא וזחשהלא לכ לצא תפתושמ היציאוטניאל התיה ,תילארשיה תולגה לש הלודגה הידגרטבהפרותה םוקמ אצמנ וז הדוקנב ןאכש השגרהה .ןובשחו הרכה לש ץמש לכ אלל ,ךרהםפוג הנבמב הזה דוסיה םהל רסח רשאב ,תוריקה לעמ דיסה תא םיקקלמה תוקוניתהםתואל תצקמב הז ןודינב המוד התיה איה .יעדמ ילכלכ שרדמ לכ אללו תילנויצרהניחב לכ אלל הליחתכל תאז התשע איה .המדאל הבישה םע תדלומל הבישהתא יביטיאוטניא ןפואב התהיז התישארמ ןויצ תביש תעונת .”הלצה וא הלואג“ תלאש ,אופיא ,בוש – ץראב ונתדובעו וניתופיאש לש תירוטסיהה תילכתהו ךרדה רואל תיתובשייתהההקיטילופה תלאש הנושארה הרושב איה תאז .תימואלה הלכלכה לש ךילהתה תסיפתבתיליטנקרמהו תיטרקויזיפה הטישה ןיב חוכיוה לש ושודיח תא וז הלאשב תוארלהרומג תועט היהתו .אדירג תינכט הלאש הנניא ,תיחכונה תוחתפתהב הלא ינש ןיבהיצרוּפורּפסידה תלקתו ,ץראה לש הבושיב ריעהו רפכה תלאש ריעהו רפכה	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23050", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23050, "source_edition": "", "title": "הכפר והעיר", "translator_uris": "", "translators": "" }
"קונגרס בלי מנצחים ובלי מנוצחים" א. בימים של מתיחות מדינית יוצאת מן הכלל בעולם, בצילה שלאימת מלחמה חדשה, בין מועצת שלוש המעצמות אשר נסתיימה במפח נפש ובין שורהשל מועצות חדשות, שאיש אינו יודע אם נועדו למנוע את סכנת הטבח העולמי אולהחישו – נתכנס הקונגרס הציוני הי“ט בלוצרן. זה היה לכאורה מאורע יוצא דופןבתוך התאבקות האיתנים על פני הבמה המדינית הגדולה, וקשה היה לשער שבשעה הרתעולם זו, כאשר כל הרוחות והלבבות מופנים כלפי המוקד המתלקח בירכתי אפריקה, שעלול ליהפך לתבערת תופת מכלה ומשחיתה, יימצא עוד חלל פוליטי פנוי לאותההפגנה מצערה של עם השואף להשיג את מבוקשו הלאומי לא בשפעת קלגסים ולא בדםובשעבוד, אלא בעבודת בנין תרבותית שלוה. אולם דוקא בדמדומי האש המתלקחת ועלפני רקע המאורעות של הימים האלה קיבל הקונגרס הציוני אשר התכנס על גדולה”אגם של ארבע ערי היער" משמעות והבלטה מיוחדות בתוך הפרובלימטיקה המדיניתהגועשת של העולם. דרכו של כל דבר וכל פרובלימה הבוערים באקטואליותם, שהםמשתלבים מאליהם בכל הווית עולם, בכל שעה ובכל זמן. גם בימי שלום וגם בתסיסתמלחמה, חריפותה של שאלת הציונות, או יותר נכון של שאלת היהודים, בעינהעומדת. היא אינה פרודוקט של מאורע חיצוני חולף; היא אינה מתחדדת ע"י איזומצוקה נוספת או צרה חדשה המתרחשת; היא יציבה בטרגיותה ושרשיה נעוצים בקורותימים רחוקים. ואם גם העננה הכבדה המכסה עתה את שמיו המדיניים של העולםתעבור ותתנדף ללא התפרקות קטסטרופלית, ולו המצוקה הבלתי־אמצעית, הכלכלית, המדינית והחברתית, המעיקה עתה בכובדה האכזרי על חלקים שונים של האומההישראלית היתה מתמתקת באיזו מידה – גם אז לא היה חל כל שינוי באותה הגזרהההיסטורית המצווה לדור שלנו את מפעל השחרור העצמי של העם והתחדשותובמולדתו. וכשם שלא אותו הנר האדום הנדלק בדרך מיכנית במכונה כשזו מגיעהלהעמסה מופרזת, הוא מקור הסכנה של התפוצצות, אלא סימן חיצוני, שבא לבשר אולהסביר את הסכנה המצויה מבפנים, כך גם אותם האורות האדומים הנדלקים כעתמסביב לפרובלימטיקה שלנו, אינם אלא אותות מבשרים ומסבירים לגורל ההיסטורישלו המתמיד והקיים. ואין כל ספק בדבר שהעולם היהודי האזין הפעם לקונגרס הציוניושיתף את עצמו עמו מקרוב ומרחוק במידה יותר גדולה מאשר בכל שמונה־עשרהקונגרסים הקודמים. היוצא מן הכלל הוא אולי הקונגרס הציוני הראשון, שהיהבכלל חדשה ברחוב היהודי והצית בחלק ממנו זיק רומנטי של תקוה משיחית. הרומנטיקה נעלמה הפעם לגמרי מתוך התעניינות זו, ואין לדרוש את העובדה הזאתכולה לשבח. הציונות נעשתה להמוני העם העברי להכרח מציאותי, לתקות הצלהיחידה, כשם שהיתה לפנים אמריקה בשבילם; לדבר שאינו זקוק לא להכשרת הלב ולאלהכרה היסטורית מיוחדת, שאינו מעורר התלהבות ואינו מדליק את ניצוצות הנפש, ושכפי הנראה אפשר היה גם להמירו על נקלה אילו נפתח במקום אחר פתח־הצלההמעורר אימון במידה כזאת כמו א“י המשגשגת. ומעניין הדבר, שהטרמינולוגיההציונית נשתגרה עתה בפיות העם כשם שהיתה שגורה בפיות אלה לפניםהטרמינולוגיה של ההגירה: “הכשרה”, “חלוץ”, “סוג א” ו “סוג ב”, “דרישה”, “סרטיפיקט” – כל אלה אינם אומרים אלא דבר אחד: אפשרות לצאת, אפשרות להגיעלארץ־ישראל. גם הידיעה הגיאוגרפית על א”י אינה עולה על הידיעה הגיאוגרפיתשל אמריקה בימים ההם: חיפה ויפו הם מיני “קסטל גרדין”, ו“המשרד הא”י" הואמעין אגנטורה מפורסמת להגירה. מחוץ לכל אלה שלטת אפילה ועם־הארצות גמורה. גם החינוך שניתן להמוני העם בשנים האחרונות בעניני הציונות לא היה עשוילשנות בנידון זה שום דבר. הכל היה מכוון להסיח את הלב מחובות־הנפשהציוניות, מחובות הקרבן הכלכלי כמו מחובות הקרבן התרבותי שהציונות תובעתמנושאיה ומגשימיה; הכל היה מכוון רק לגרות את יצר ההנאה הבלתי אמצעית שא"ימנחילה, את יצר ההנאה החמרית, ולקרב אל הלב את זה הנתפס בידים, המתפרש בשפתהמטבע, בנוסח השכר היומי הגדול לעובד והרוחים המשוערים לבעלי עסקים ורינטה. לפיכך, כשאומרים שהעולם היהודי התעניין הפעם בקונגרס הציוני יותר מאשרתמיד, הרי פירוש הדבר שהתעניינות זו נסבה בעיקר על דבר אחד: באיזו מידהיגדיל הקונגרס את אפשרות העליה, יקל עליה, ישנה את הסדר הפנימי המקובלבעליה, שרבים רואים את עצמם מקופחים על ידו וכו'. אך דומה הדבר שגם העולם החיצוני הקשיב הפעם בקשב רבלקונגרס הזה, על אף ההמולה הפוליטית הגדולה שמילאה את חללו בימים האלה. מצבהיהודים בתפוצות הגולה והתפתחות הבנין הציוני בא"י משווים יותר ויותר לעניןהציוני דמות רצינית, אשר מפנה אליו את שימת הלב לא כשאיפה מופשטתוכאכספרימנט המוטל בספק אלא כעובדה מדינית, כלכלית ותרבותית חיה ומוכיחה. אופן הגישה לענינים הציוניים בעתונות העולם הוא עתה אחד משהיה לפנים. איןפוגשים בה יותר אותה הזרות והגישוש בדבר מופלא ורחוק, מתוך ערבוב עניניםוסירוסם. לאט לאט מתחילה להשתלט אוריינטציה פחות או יותר נכונה, ועתונותהגויים כותבת עתה על הציונות מתוך הבנה וידיעה יותר עמוקות משאנו פוגשיםלעתים בעתונות היהודית. רק כשיד יהודי באמצע, כשהשרות האינפורמציוני מגיעלעתונות זו מידי כתבנים יהודים מסוג ידוע, מקבלים הדברים צורה נעווה וטפלהולפעמים גם מסורסת בכוונה תחילה או מתוך עם־הארצות וחוסר ידיעה. לפיכךהיינו עדים גם בקונגרס הזה לעובדה, שבאותם המקרים שהעתונות הבלתי יהודיתקיבלה את ידיעותיה ואת רשמיה מן הקונגרס באופן בלתי אמצעי, נמסרו הדבריםבטעם ובהבנה, ובהרבה מקרים כשהמודיעים היו יהודים, נסתלפו הדברים בצורהמרגיזה ומעליבה. אבל בדרך כלל היה הד רחב בעולם לקונגרס. ובמשך ארבעה־עשריום שימשה לוצרן תחנת משדר, אשר העבירה, בין הידיעות השוקקות והמבוהלותמלונדון, מפריז ומרומא, גם את הידיעות המפורטות ממערכת ההתאבקות הכבדה שלהאומה הישראלית, והעולם האזין להן. ב. בכל הקונגרסים הציוניים מאחרי המלחמה היה הולך וחוזר בנאוםהנעילה פסוק ידוע, אשר היה לשנינה בתוכנו: “זה היה קונגרס קשה – אבל קונגרסטוב”. וקשה לנו להיזכר אף באחד מן הקונגרסים האלה שסיכום־הערכה קצר זה היההולם אותו באמת. עפי"ר היו אלה קונגרסים קשים – אבל טובים לא היו. להיפך, היו ביניהם כאלה שהמלה “רע” היתה יותר מדי צנועה ותמה להגדרתם. ואםאנו מעלים לפנינו את זכר שני הקונגרסים האחרונים, את זה שבבזל ואת זהשבפראג, הרי עוברת עוד היום חלחלה את נפשנו ואנו מתפלאים לעצמנו כיצד אפשרהיה הדבר שאמונתנו בציונות תצא משתי “השבתות של שדים” הללו בלתי שבורהובלתי פגומה. רק את הקונגרס הי“ט, על כל צלליו וליקוייו, הולם במידת־מההפסוק הזה – אם כי הפעם לא השמיע אותו איש בערב הנעילה. זאת הפעם הראשונה, אחרי שנים רבות, שהיינו משוחררים מן ההרגשה המעיקה שאנו מסובים לשולחן אחדעם בן־בריתו של השטן, שבתוך אולם הקונגרס ובמסדרוניו מהלכת הבגידה הציוניתוהסטרא־אחרא הלאומית בגרון נטוי, ואנו כאילו חסרי־אונים לגמרי נגדה. ואם כינשארה עוד גם בקונגרס הזה שארית צילה של אותה כנופיה וריח החלבנה היה עודנודף באיזו פינה, הרי אפשר היה בכ”ז לנשום בתוך אטמוספירה ציונית פחות אויותר נקיה. זה היה, איפוא, בדרך כלל קונגרס טוב, קונסטרוקטיבי בתוכנו, ללאסנסציות מרעישות וללא מריבות גדולות. אי־אפשר לומר, כמובן, שהשתררה בכלסיעות הקונגרס הכרת האחריות המלאה כלפי תפקידי השעה הנוכחית בציונות, אךאין כל ספק בדבר שהשאיפה לא לפורר יותר את ההסתדרות הציונית אלא ליצור מצעמינימלי לעבודה, היתה הפעם משותפת לכל הסיעות, פרט לפירורים קטנים בתוךסיעת “המזרחי”, אשר קיוו לשכר טוב מן הפרישה. ואם כי על במת הקונגרס עצמו, בתוך האולם הגדול המפולש כלפי ה“פּובליסיטי”, נהגה עדיין האופוזיציה בדרךההתנפחות הדמגוגית ובהטחת האשמות טפלות כלפי המפלגה השלטת, הרי בחדריםהקטנים בערך של ועדות־הקונגרס, במקום שהדיון נסב על עצם הענינים, התנהלהדיון הזה מתוך יחס של דרך־ארץ לאכזקוטיבה, ואפשר היה ברוב הגדול של השאלותלבוא לידי הבנה הדדית, ללא צורך להכריע בכוח הרוב. מהלך הקונגרס, תוכנו, והיחסים בין הסיעות ששררו בתוכו, נתנו תשובה חותכת על השאלה שהיתה שנויה במחלוקת בפובליציסטיקה הציונית, ואףבפובליציסטיקה של תנועת העבודה הציונית, בערב הקונגרס; אם יש לראות ביציאתהרביזיוניסטים אסון לציונות או להיפך, מפתח להבראה פנימית ולאיחוי קרעיה שלהתנועה. הדבר היה ניכר היטב שלא רק סיעתנו אנו, אשר השתחררה מן ההכרח לנהלעל במת הקונגרס דיספוט מייגע ולהתאבק עם כוח מהרס, שאינו מקבל את מרותו שלההגיון ואת שבט מוסרה של האחריות, לא רק אנו יכולנו לנשום לרווחה בקונגרסזה ולהנחותו בדרך קונסטרוקטיבית, אלא גם הסיעות המתנגדות לנו, אלה אשרהתנועה הרביזיוניסטית שימשה להן משען חשוב בפוליטיקה הפנימית, גם הן היושמחות בתוך לבן על התמורה שחלה. אף איש לא הציע לקרוא את הרביזיוניסטיםחזרה אל ההסתדרות הציונית או להיכנס עמם באיזה משא ומתן שהוא; אף איש מןהסיעות לא התייחס ברצינות לאותו מחזה השעשועים של “הקונגרס שכנגד” העומדלהערך בעוד ימים מעטים בבירה הפאשיסטית־הקתולית של אוסטריה. כל אחד ידעהיטב שהדבר שם יהיה מבויים על צד היותר טוב, אבל איש לא היה מוכן להתפעליותר מן ה“הדר”־הקופי של מעשה חיקוי המשותף לכל מזייפי מטבעותומזייפי־צוואות מדורי דורות. בפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים, השתלטה מחדש אטמוספירהציונית בקונגרס. לאנשים הבאים “לראות במלחמה”, למבקשי מטעמים פיקנטייםו“חוויות” סנסציוניות, היה הדבר הזה משעמם במקצת. אבל לאלה הנושאים את לבםלעבודה רצינית, לאותה עבודת הכנה החשובה לקראת שתי שנות־המעשה הבאות, שהיאמתפקידו העיקרי של כל קונגרס – היה “השעמום” הזה למשיב נפש. ג. סיעתנו הגדולה, שהכילה בתוכה כחמישים אחוזים מציריהקונגרס, הטביעה כמובן גם את חותמה עליו. עצם מציאות סיעה גדולה כזאתשבכוחה לקבוע ולהכריע מבחינה פורמלית, בכל שאלה ושאלה, אם כי אינה משתמשתבכל המקרים בכוחה זה – שיוותה לקונגרס דמות יציבה ושמרה עליו מפני הסתלפותתוכנות ותפקידו. ואם לא יכלה סיעתנו לקפח את ה“במה החפשית” של “הויכוחהכללי”, שבו אפשר היה עוד לכל אחד להריק את איוולתו כמים, הרי אי־אפשר היהלהעביר דרך חומת האחריות של סיעה זו שום החלטה מכשילה מבחינה מדינית אומכבידה על דרך הגשמה מבחינה כלכלית (כמו בענין ה“העברה” והחלטת החרםוכדומה). את ביטוייה העיקרי על במת הקונגרס מצאה לה הסיעה בהרצאותחברינו בהנהלה ובעבודת החברים בועדות. הסיעה עצמה גם היא עבדה הפעם עבודהפנימית חשובה, וקבעה עמדה מבוררת לשאלות העיקריות שעמדו לדיון והחלטהבקונגרס. אולם בויכוח הכללי באה הסיעה לידי ביטוי רק במידה מעטה, אם כיהחברים שהשתתפו בויכוח הזה היו מרובים בדרך כלל. כאן התנקם המנהג של חלוקת “כיבודים”, כדרך שמחלקים “עליות” בבית־הכנסת בשמחת תורה, מתוך הנחה שכלמשלחת ארצית מוכרחה לעלות או להעלות את בא־כוחה על הבמה לדבר, בין אם יש להמה להגיד ואם אין. מתוך כך מתפורר הזמן שברשות הסיעה לפירורים קטנים, ונמצאשמי שיש לו מה לומר ויכול לבטא את אשר יש לו לומר אינו מגיע כמעט לידידיבור. ואם “הויכוח הכללי” הוא בדרך כלל מנהג שנתיישן, ויש לבטלו או להכניסבו תיקונים יסודיים, על אחת כמה וכמה שיש לבטל קודם כל את המנהג של “כיבודים” בתוך הויכוח הזה. בשאלת דרכנו התכסיסית בקונגרס ובציונות, דנה הסיעה בעיקרבתוך מסגרת של הנחות כלליות ומופשטות בישיבותיה הראשונות. המצע לדיון זהשימשה הרצאתו של בן־גוריון, אשר מתוך הערכת המצב האובייקטיבי של האומההעברית בגולה ואפשרויות הבנין בארץ, ומתוך עובדת גידולו של כוחנו בציונותעד לידי כוח שליט ומכריע בתוכה, הוא בא לידי מסקנא שהאחריות הכללית לציונותמוטלת מעתה עלינו בלבד, ולפיכך מחוייבת תנועתנו עתה לחדול להיות תנועהלוחמת ולעבור להיות תנועה מסדרת, מסדרת את הכלל, או כלשון שהואנקט בה במכוון, כדי שלא להשאיר ספק בכוונת דבריו ולהעלות לראש־פינה מושגאשר ברחוב היהודי הסוציאליסטי מאסו בו לפנים – לנהל פּוליטיקה "כללישראלית“. אם להעביר את הנחות ב”ג אל שטח הדיאלקטיקה בת שלוש המידות, הריתנועתנו, תנועת העבודה הציונית־סוציאליסטית, נמצאת לפי זה בציונות כיוםבאותו מצב שימצא בו הסוציאליזם לאחר נצחונו בעולם, כלומר במידה השלישית, בתקופת הסינתיזה, שרגילים לתאר אותה, כרמת־מישור, אשר בה אין יותרמלחמות והתנגשות של כוחות, אלא הכל נתון לסידור המשטר בדרך של שלוםוהרמוניה פנימית. וצריך להודות, שבנוגע למסקנות המעשיות הבלתי־אמצעיות, אשרסימן אותן ב“ג כעמדת הסיעה בפוליטיקה הפנימית והארגונית בקונגרס הי”ט (כמושאלת הקואליציה, הקמת הסתדרות ציונית אחידה בארצות ועוד) לא היו חילוקידעות רציניים בסיעה, מלבד בפרט אחד, בשאלת הסתדרות ציונית אחידה, שהמשלחתהפולנית התנגדה לה. אבל התעורר ויכוח רציני ומקיף מסביב להנחות הכלליותוהנימוקים ששימשו מסגרת אידיאולוגית למסקנות אלה. ובודאי שלא היו חבריםבסיעה אשר לא יראו בשאיפה לשלום פנימי ולאיחוד כוחות האומה לבנין ציוניחיובי, שאיפה נשגבה ותכליתה האמיתית של תנועתנו, אבל האמונה הגדולה של ב“גשאפשר לבצע את זה תיכף ומיד, ושיש בידינו לעשות זאת ברצוננו הטוב בלבד, נראתה לרבים כדבר שמחוץ למציאות. חברים אלה טענו, שתפקידה המלחמתי שלתנועתנו לא רק שלא הסתיים עדיין אלא הוא הולך וגובר בעיקר בתקופה הזאתבימים שמפעל הבנין וההגשמה מקבל ממדים יותר ויותר גדולים, בימים שהעליהלארץ נהפכת יותר ויותר לעליה המונית. עתה רק מתחילה מלחמתנו על דרכנובציונות, על דרכה של תנועת הפועלים העברית בבנינה הכלכלי, החברתי, התרבותי והמדיני של הארץ, לקבל את תוכנה ואת משמעותה האמיתיים. ובמלחמה זואנו באים בהכרח לידי התנגשות בכל שטחי הענינים, בשטחה של העליה, בשטחההתיישבות, בשטח החינוך ובשטח הארגון הציבורי־הלאומי וכו'. זאת לא היתהאצלנו מעולם ואיננה גם עתה מלחמה על אינטרסים איגואיסטיים או כיתתיים, אלאעל תוכנה האמיתי של הציונות, ומלחמה זו גוררת אתה בהכרח פולמוס, מריבה, והתאבקות הכוחות, ויש כמובן הכרח בכך שכל אלה ישארו בתוך תחומים תרבותיים, אבל אי־אפשר לחשוב ש”איכשר־דרא" עד כדי חיי אידיליה פנימיים ועבודה מתוךשלוה הרמונית. ואם התביעה “לשלום” השגורה על שפתי הצד השני, על שפתימתנגדינו, פירושה תביעה מאתנו להשלים עם מצב ועם סדר קיים, כלומר תביעהלהכנעה ולקבלת מרות מאותו צד שחושב כי יש לו “זכות טבעית” להטיל אתמרותו על אחרים ולקצץ בזכויותיהם גם בשעה שהוא מיעוט ומעשיו ודרכיו נמצאיםבסתירה לאינטרסי העם והארץ – הרי אנו יודעים לבלי להתייחס ברצינות לתביעהזו. אך אם אנו רוצים להתייחס ברצינות לדברינו אנו, הננו מחוייבים להעריך אלנכון את המציאות שלנו ולדעת גם את המציאות ההיסטורית והחברתית שמחוצהלנו. ד. הענין החשוב ביותר בתוצאות הקונגרס הזה הוא בלי ספק שובושל וייצמן לנשיאות ההסתדרות הציונית ולרפרזנטציה המדינית הרשמית של התנועה. את אשר קילקל הקונגרס הציוני בבזל, שהיה איוולת מבחינה מדינית וחטא מבחינהמוסרית, תיקן הקונגרס בלוצרן. הוא לא החזיר את כבודו של וייצמן; כבודו לאנפגע אז כאשר כנופית פוליטיקנים אכולת קנאה ומשטמה, שראתה את עצמה מקופחתומועמדת בצלו של האיש הדגול וגדול־ההשפעה הזה, ארבה להזדמנות כדי “להפילו” ו“למגרו” ושתתה את סף הנקמה הקטנונית עד קובעתו. כבודו של וייצמן לא נפגעבזה. כל העולם היהודי ידע אז, וידע זאת היטב גם העולם המדיני הבלתי יהודי, שוייצמן הוא בחיר האומה והרפּרזנטנט הטבעי שלה, גם כשאיזה רוח עיוועיםמשכלת את ידי הקונגרס והוא אינו בוחר בו. אבל בלוצרן הוחזר כבודו שלהקונגרס וכבודה של הציונות. אין בזה משום הגדרה מופשטת; הדבר היה ניכר בחוש, מידכשוייצמן קיבל על עצמו את התפקיד לנהל את הקונגרס. אחרי ליל הפתיחה שהנחיללכולנו מפח נפש והרגשת כשלון, מצא הקונגרס את תיקונו עם עלייתו של וייצמןעל הבמה. עמו חזר הכבוד שגלה בלילה הקודם, ועמו קיבל הקונגרס את צורתוהרפּרזנטטיבית כלפי חוץ וכלפי פנים. אבל אין כאן ענין של הידור חיצוני בלבד. העדרו של וייצמןמביאת־הכוח המדינית הרשמית של הציונות במשך ארבע השנים האחרונות, היה חסרוןשלא ניתן להימנות, גם לאחר שהעמדנו בתפקיד זה את האנשים הטובים והמחונניםביותר שיש לנו. מדי פעם בפעם כשהגענו לאיזה קושי מדיני, או כשנתעוררה אצלנומחשבה על אודות איניציאטיבה מדינית חדשה, היו עינינו משוטטות מסביב ומחפשותאת וייצמן. ואם כי וייצמן לא מנע במשך כל הזמן הזה את עזרתו האקטיביתלהנהלה הציונית, והיה ממלא את שליחות התנועה מתוך נאמנות מלאה כ“חיילפשוט”, בכל רגע שנדרש לכך – הרי אי־אפשר היה לה בשום אופן לתנועתנו להשליםעם זה שהאיש בעל ההשפעה הכבירה, בעל הקשרים המצוינים, האיש בעל ה־ Charisma שאין דומה לו כיום באומה הישראלית לא ימצא במקומושהוא נועד לו, ולא ישקיע את מלוא סגולותיו וכשרונו בהנהלת עניני הציונותבימי הנסיון וההכרעה שהיא נמצאת בהם. תוקן, איפוא, מעוות גדול. ואילו נתכנס הקונגרס לשם זהבלבד, היתה נחשבת לו זאת לזכות גדולה. אולם הקונגרס הזה ניסה לתקן גם משהולשם הבראת היחסים הפנימיים בתוך ההסתדרות הציונית, והוא ניסה לעשות זאתבשני אופנים, בדרך ריאורגניזציה של ההסתדרות והקמת הסתדרויות ארציותאחידות, ובדרך של הנהלה קואליציונית רחבה. אני אומר ניסה לתקן, באשראיש איננו יכול לומר שכבר תוקן ע“י כך משהו; להיפך, יש חילוקי דעות בזה אםבכלל מובילות שתי הדרכים האלה לתיקון ממשי. תנועתנו הופיעה בשתי הסיסמאותהאלה בבחירות לקונגרס, מתוך רצון לשנות את פני הדברים לטובה, למעט עד כמהשאפשר את שטחי החיכוכים הפנימיים ולהביא את התנועה לידי יכולת הגשמה יותרגדולה. ואם בשאלת ההסתדרויות הארציות האחידות הספק נסב בעיקר על זה אם הדברניתן להגשמה, או לא, אבל לא היה ספק בכך שאילו ניתן להיבצע במלואו בכלהארצות היה בזה משום ביצור כוחה הפנימי של ההסתדרות הציונית, הרי לגביהקואליציה הרחבה לא הרפה מאתנו הספק עד הרגע האחרון אם בכלל מגבירהקואליציה כזאת בתנאים הנוכחיים את כושר הפעולה של ההנהלה הציונית או שהיאעלולה להחליש אותו. על כל פנים, גם הרוב המכריע של סיעתנו בקונגרס אשר חייבאת הרחבת הקואליציה, לא חייב אותה בכל מחיר אלא קבע שני תנאים מוקדמיםשעליהם עמדנו גם בקונגרס הי”ח. תכנית מוסכמת ואישים מוסכמים. בקונגרסהי“ח בא המו”מ בדבר הרחבת הקואליציה לידי התפוצצות בגלל אי־היכולת להשיגהסכם לתנאים האלה. גם בגילוי הדעת שפירסמה מפלגת פועלי א“י באלול דאשתקד, בימים שהמתיחות והתחדדות היחסים בינינו ובין מפלגות האופוזיציה בציונותובישוב הגיעו לשיאם, חזרנו וסימנו שורה של עיקרים אשר צריכים לשמש יסודליחסים מתוקנים בציונות ובישוב. על הדברים האלה חזרנו גם במצעים שלנולבחירות בכל הארצות. והנה במו”מ על הרחבת הקואליציה בקונגרס זה נעלמו פתאוםכל התנאים האלה מעל הפרק. איך נעלמו ולמה – קשה לבאר. החפזון של בין השמשותבערב נעילת הקונגרס גרם לכך. ואם לגבי התנאי הראשון, “תכנית פעולה” אפשרלומר עוד שאותה שורה ארוכה של ההחלטות שנתקבלו בקונגרס היא היא התכניתה“מוסכמת”, הרי לגבי התנאי השני גרם החפזון לכך שנסתרסה כוונת הקואליציהותוכנה בגלל מימרא יפה – שהפכה למיטת־סדום. מישהו ממנהלי המו“מ הדיפלומטי הגה רעיון והגדיר אותובסיסמא: “קואליציה רחבה – אך קטנה”! כלומר הנהלה מצומצמת בת ז' חברים. אכןסיסמא מלבבת מאד, אך כדי לבצע אותה מן ההכרח היה לקצץ בראש וברגלים, מןההכרח היה להחליש קודם כל את כוחנו אנו בהנהלה; ומן ההכרח היה להוציא מתוךההנהלה את האיש היחידי המייצג את הציונות הכללית האמיתית, את האיש היקר בעלהמידות והזכויות הכבירות במפעל ההתיישבותי והכלכלי שלנו, זה אשר באותוקונגרס עצמו חגג את עשרים וחמש שנות עבודתו בשדה זה מתוך נצחון מלא, אתהד”ר רופין; ומן ההכרח היה שוב להכניס מן הצד השני, מן “המזרחי” למשל, כוחריאקציוני אחד השקול כשנים שתבעה לעצמה מפלגה זו בקואליציה גדולה יותר; ומןההכרח היה למצוא דרך חדשה של פיצויים ל“מועמדים” לקואליציה גודלה בצורת “סגנים” ומזכירים נבחרים ע"י הועד הפועל הציוני. כך יצאה קואליצית־חפזון זושאינה מניחה אף אל דעתה של סיעה אחת בקונגרס, ושאין בה בודאי כדי להניח אתדעתנו אנו. אילו היו מעמידים לשיקול דעתה והחלטתה של סיעת העבודהבקונגרס, לפני המעשה, אם היא מסכימה להרחבת הקואליציה בצורה כזאת שממנהיוצא רופין כדי לפנות מקום לרוטנשטרייך, ולוקר כדי לפנות מקום להרב פישמן, לרפרזנטנט השחור ביותר של “המזרחי”, לזה אשר בימי משפט הרצח של ארלוזורובהתנדב להעיד שמפלגת פועלי א“י היתה מעוניינת באופן פוליטי להטיל את אשמתהרצח על הרביזיוניסטים, לזה אשר שב מן הקונגרס הי”ז בסיסמא “מלחמת ה' בעמלקובפועלים” – בודאי שהסיעה היתה עונה על כך בשלילה. ובכלל קשה להבין אתההגיון שבדבר, למה צריך היה להאחז בעקשנות כזאת במספר־הקודש “שבעה”, ומהאיכפת היה אילו היתה זאת אכזקוטיבה בת שנים1־עשרחברים או בת ארבעה־עשר, ומה איכפת היה אם במקום הרב פישמן היו נכנסים שניםאחרים מן המזרחי ועוד אחד מן הציונים הכלליים ב', מבלי אשר יורחק רופין, ויופחת כוחנו, ומבלי אשר יצטרכו לקבוע קונסיסטוציה חדשה של סגנים ולחלקכיבודי־פיצוי למקופחים? התהיה זאת אכזקוטיבה בת קיימא ובעלת כושר־פעולה? – ימיםידברו. אפשר לומר על הקונגרס הזה, שהוא היה קונגרס “בלי מנצחיםובלי מנוצחים”, אבל אותנו סוף סוף לא מעסיק ביותר נצחונה של סיעה זו אואחרת, אלא נצחונה של הציונות. ואם כי הסיום הזה של הרכב הקואליציה ובחירתהקילקל במידה לא מעטה את ההרגשה הטובה שהיתה לנו בקונגרס הזה, במהלכו, ברוח־עבודה ששררה בו, במאורע של החזרת וייצמן לנשיאות וכדומה – הרי אין לנואלא לאחל להנהלה החדשה שתתגבר על הקשיים הפנימיים הנועדים לה על דרכה, ותנהל את הציונות במשך שתי השנים הבאות לקראת נצחונות וכיבודיםקונסטרוקטיביים חדשים. תרצ"ה “שנית־עשר”במקור המודפס, צ“ל ”שנים־עשר“ – הערתפב”י ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23051	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23051", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23051, "source_edition": "", "title": "\"קונגרס בלי מנצחים ובלי מנוצחים\"", "translator_uris": "", "translators": "" }
כליון חרוץ אינני יודע אם רבים מאתנו מעריכים אל נכון את עוצם טרגדיההחדשה שירדה על היהדות הגרמנית מאחרי ועידת נירנברג. הפעם אין זאת יותרהשפלת הכבוד, העלבת הדם והגזע הישראלי, אין זאת יותר ביטול האמנסיפציהוהורדת היהודים למדרגה של פּאריה משולל זכויות – הפעם זהו כליון חרוץ, מגמה גלויה ובולטת להשמיד ולעקור את כנסת ישראל מגרמניה, מבלי להשאיר להשריד ופליט. ברוח קרה, בצעדים מחושבים, בלי אותו יצר־הרציחה הגועששהיינו פוגשים אותו אצל פורעי הפרעות ביהודים מימים ימימה, אלא בשיטהמודרגת, מן הקל אל הכבד, נערכה בגרמניה תכנית ההשמדה. מקודם – הרחקתם מןהחיים הפוליטיים ומן החיים התרבותיים, ממשרות הממשלה ושרותי הציבור, מבתיהספר הגבוהים, מן הפקידות הכלכלית וכו' וכו'. כל הגזירות האלה טילטלו טלטלהעזה את הקיבוץ היהודי בגרמניה, השליכו רבבות ממנו מתוך עמדות־המחיה והקיוםשלהן, הכריחו אותם להגר, חסמו בפני הנוער היהודי את תקות עתידו – אבל הןהשאירו בכל זאת לפליטה שני איי־הצלה: האחד מהם היה ארץ־ישראל, וליהודיםבעלי הרכוש הרוצים לצאת את גרמניה, ולעלות לארץ ישראל ניתנה האפשרות לקחתעמם חלק קטן מרכושם במזומנים; והשני – על החיים הכלכליים הפרטיים שלהיהודים לא חלו הגזירות הקטלניות לכל הפחות במידה שהן הוגדרו ע"ח החוקהמפורש. ובתוך עצבונה הגדול ורוחה המדוכאה קבעה לעצמה גם היהדות הגרמניתמעין תכנית הצלה: חלק ייצא, חלק ישאר; חלק יזדקן ויגיע ממילא לימים שאיןחפץ בהם, והנוער יבקש לו דרך לחיים חדשים בארץ־ישראל, ובמידה שאפשר יהיה – גם בארצות אחרות. מלבד זה, היהודים בגרמניה צברו במשך מאה שנות האמנסיפציהרכוש רב, נכסים שאינם נדים ונכסים נדים, רכוש שאפשר להתבצר בו בשעת צרה, כשם שהתבצרו בו היהודים בימי הביניים, גם בשעות של פורענות ומצוקה האיומותביותר. גיטו? – יהא גיטו! כבר היה פעם, והוכיח שאפשר להתקיים בו. כשבאההעת יוצאים ממנו, ולקול תרועות חברתיות חדשות חומותיו מתמוטטותונופלות. זאת היתה בערך תכנית ההצלה העצמית של היהדות הגרמניתבשנתים הראשונות של שלטון הנאצים. תכנית שלא הוגדרה ולא נכתבה, אלא שנבעהמתוך הלך־הרוח הכללי ומתוך פרוצס ההסתגלות שהיה מורגש לאחר ששככה במקצתהסערה הראשונה של תקופת הגזירות. והנה ירדה המהלומה החדשה, וגם התכנית הזאתנהפכה על פיה. גם על התחום המצומצם של החיים הכלכליים הפרטיים של היהודיםהונף גרזן המשמידים. מה שהיה מקודם בבחינת מעשים “ווֹלוֹנטריים” של תנועתהרחם אשר התנהלה לכאורה על דעת עצמם של קנאים נאציים – עומד להיות דבר “מסודר” בדרך החוק. מנהיגי המדינה הנאצית הכריזו במפורש על הצעדים הנעשיםלקראת הגבלה חוקית להתעסקות המשקית של היהודים. ואפשר לשער מה יהיה פירושהשל “ההגבלה” בגרמניה דהאידנה. למעשה הולכים ומתמוטטים החיים המשקיים האלהמאליהם. מיום ליום מתרבים המקומות בגרמניה שאחרוני היהודים נאלצים לעזובאותם. קהילות שלמות הולכות ומתבטלות. ויש מקומות שבהם אין מוכרים צרכיאוכל ליהודים, והם מוכרחים לעזוב את בתיהם, את עסקיהם ואת רכושם ולנדודלערים הגדולות למען יוכלו לכלכל את נפשם במובן הפשוט ביותר של המלים האלה. חוקים צדדיים שונים (כמו האיסור על היהודים ליהנות מאשראי אפותיקאי ממלכתיאו ציבורי) פוגעים קשה ברכוש היהודי הקיים ומבטלים למעשה את כל ערכו. מלבדזה צפויה סכנה של החרמת הרכוש הזה. אנשים שונים אשר ביקרו בגרמניה בשבועותהאחרונים, מוסרים על היאוש הנורא אשר תקף את הציבור היהודי. חצי מיליוןיהודים נידונו במובן הפשוט ביותר לכליה של רעב והתנוונות. אכן צרה וצוקה שלא ידע כמוהן שום קיבוץ יהודי בדרך היסוריםהארוכה של נדודי הגולה. והשאלה היא: מי יציל? ואיך להציל? יהדות העולם הגיעה כנראה לידי אטרופיה גמורה לגבי הטרגדיההאיומה הזאת. ההתעוררות שהורגשה בימים הראשונים, החרדה שעברה אז את העולםהיהודי, הנסיון להציל, להפוך את הטרגדיה למנוף של גאולה והצלה – התנדפוכעשן. מכל זה נשתיירה רק סיסמא קלילא שלא רק שהיא חסרת ערך והשפעה לגביהקלת גורלם של יהודי גרמניה, אלא היא הפכה להם לרועץ הגדול ביותר במצוקההעוברת עליהם. האינטרפרטציה האוילית שניתנה לחרם כלפי גרמניה, שהופכת אותולחרם כלפי יהודי גרמניה, וחוסמת את הדרך בפני האפשרות היחידה שנשארהליהדות זו להמלט מגזירת הכליה שנגזרה עליה – נעשתה למכשיר מסייע למלאכתההשמדה של הנאצים. היה זמן שידעו ביהדות מהו פירושו של “פדיון שבויים”. בימיושל יהודי זיס ידעו כי בשעה שקהילה אחת נתונה בצרה, בא ראש הקהילה השניהשמזלה עמד לה להימצא במצב יותר טוב, בא איזה איש לנדאו ומריק שקיק שלזהב לרגלי התליינים, כדי להציל את הקהילה מכליה. גם בזמנים יותר מאוחריםהיתה מפורסמת לשבח המידה הזאת של עזרה־הדדית בין היהודים, בימים של מצוקהגדולה. היהדות הגרמנית איננה זקוקה כיום ברובה הגדול לעזרה כזאת. בידיהנמצאים אמצעי ההצלה משלה. לע"ע רכושה עדיין בידה, רכוש של מאות מיליוניםרבות; רכוש שיכול לשמש באמת מנוף גדול להצלת היהדות וגם לבנין ארץ־ישראל עלידה. הדבר היחידי שיהודי גרמניה מבקשים מאת יהדות העולם הוא: תנו לנולצאת, תנו לנו את האפשרות להציל את נפשנו ואת רכושנו באיזו צורה שאנויכולים להציל! מחר לא נהיה אולי יותר בעלים לרכוש הזה. והנה התחכמו רביםממנהיגיה ועסקניה של יהדות זו, עד אשר נסתרה בינתם, ונוכח השלטים הנאצייםהידועים המוצגים ליד הכניסה אל ערים וכפרים רבים “Juden sind unerwünscht” הציגו אף הם שלט ליד פרשת דרכה היחידה שליהודי גרמניה: לצאת? Unerwünscht יש "חרם עלהנאצים! איולת שלא היתה עדיין דוגמתה בעולם. אנו בעצמנו מזנבים אתהנחשלים ומעמידים את יהדות גרמניה בין ה“סקילה” ו“החריבדה”, בין החרם הנאציוה“חרם” היהודי“. והדבר הגרוע והמכאיב ביותר הוא שאת האיולת הזאת מלבישיםבתגא של “הגנה על הכבוד היהודי”, ונוסכים לתוכה פאתוס מזויף של מלחמה במשטרהנאצי. והנה נתחלפו כאן “היוצרות” באופן מוזר מאד: אנחנו הסוציאליסטים, אשררוצים בהפלת המשטר הנאצי כשלעצמו, מנקודת השקפה בין־לאומית, שהיינו צריכים לכאורה לזעוק “חרם” בכל מחיר, אפילו במחיר חייהם ורכושם שלחצי מיליון היהודים אשר בגרמניה (כי הרי מתנגדינו הפוליטיים מונים אותנוב“שניות” ומנחשים מראש שבשעת הכרעה נפקיר את עניני הציונות והיהדות לטובתהענין הסוציאליסטי הבין־לאומי), אנחנו אומרים: קודם כל הצלת היהודים ואח”כחשבוננו עם המשטר ־ ומתנגדינו, ה“מוניסטים” הציוניים, כביכול, מוכניםלהפקיר את חצי מיליון היהודים, את אפשרות הצלתם ואת הפוטנציה הכלכלית שלהםבבנין א“י ובלבד לקיים את ה”חרם" בכל חומרתו. אבל הדבר אינו מוזר כל כךכאשר מתחילים לנתח את הרקע הפסיכולוגי של חילוף־יוצרות זה. העסקנים שליהודי אמריקה ושל יהודי פולין וכל הנגררים אחריהם, רוצים במעט “נחת רוח” שלגבורה לאומית ללא כל מחיר, מעט “נקמה” בדבר שפתים קלוקל, הם רוצים בחרס כדילגרד במקצת את התפרחת “הרדיקליסטית” המגרה שעל עורם. העיקר איננו בעיניהםה“מה יהיה” אלא ה“מה יאמר”, ריזולוציה “חזקה”, מחאה “עצומה” – בזה אפשרלמלאות נפש ריקה במשך שנים רבות. כך דרכם גם בציונות ובשאלות הכרוכותבבנינה של א"י. מה זאת אחריות היסטורית בשעה היסטורית – את זאת אינם יודעיםואינם משיגים. והשאלה היא: מה יהיה? האמנם יהיו עינינו רואות וכלותכשחטיבה יהודית גדולה הולכת ונשחקת לעפר, מבלי שיעלה בידינו לפרוץ את חומתהאיולת הפנימית שלנו לשם הצלתם? האומנם יהיה הרכוש של דורות אשר צברההיהדות הגרמנית, שיש בו כדי להעלות רפאות, על אדמת א"י, למחצה של יהדות זו, ולשמש נקודת מוצא גם לתוספת בנין והגדלת כוח הקליטה בשביל רבבות יהודיםשמחוץ לגרמניה – האומנם יהיה הרכוש העצום הזה לטרף בשיני הנאצים, ואנחנו את "כבוד ישראל? הצלנו? תרצ"ו את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23052	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23052", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23052, "source_edition": "", "title": "כליון חרוץ", "translator_uris": "", "translators": "" }
מליצי יושר המידה של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, אשר דבקה בהם בחוגיםהבעל־ביתיים, במשרתיהם ובסופריהם, להיות לבבם פתוח תמיד כפתחו של אולםלסליחה ולמחילה, ללמוד זכות על כל יהודי שנתפס לדבר עבירה, להפכו קדושמעונה, ולהעמידו במחיצה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בה – מידה זו היתהבודאי ראויה לכך שנשבחה ונקשור לה כתרי תהילה, אילמלא… אילמלא הפכו אותהלמין אפרפרה מעמדי שהם משתמשים בו כדי להזות על כל טומאה וכל כל נגע צרעתשעולים בקירותיהם, וטומנים אותו תחת רצפת לבם הקשוח, כשהם נדרשים למעט “גודל נפש” לגבי ענינים ואנשים שמחוץ לבני מעמדם. הנה קרה מקרה מחפיר. אדם אחד מגזע היהודים בגרמניה, קריסקי שמו, אחד ממנהיגי “הציונות הממלכתית” באותה ארץ, ואיש־אמונו של “המנהיג” הרביזיוניסטי, סרח ונעשה ליהודון־החצר של השלטון הנאצי. אין אישמאתנו יודע על מה ולמה עשה זאת, אם לשם טובת־הנאה חומרית או לשם טובת־הנאהאחרת. אבל העובדה היא עובדה, שליהדות הגרמנית המשוסה והמתבוססת בדמה, קםצורר מבפנים, הרוצה להשתלט על עניניה למורת רצונה ורוחה, האוכל קורצא ומשמששבט־אפה של ה“גיסטאפו” כלפי השארית האחרונה של חיים ציבוריים ותרבותייםעצמיים שיהדות זו אמרה להתבצר בהם בימי דויה ומצוקתה. הידיעות שמתפרסמותבעתונות, וגם הידיעות מגרמניה, אשר מטעמים מובנים אינן יכולות לבוא לידיפרסום; העובדה שהאיש הזה נתמנה ע“י הרשות הנאצית כדיקטטור לעניני היהודים, על אף התנגדותה של הרפּרזנטציה המוסמכת של היהדות הגרמנית; האינטרויוּ שלועם סופר ה”אנגריף“, שבו הוא מביע את שביעת רצונם של היהודים מחוקי נירנברגורואה בהתנהגותו של היטלר כלפי היהודים מעשה אדיבות ודרך רצויה לסידורהיחסים ההדדיים; האספּירציות שלו להשתלט גם על העלייה של יהודי גרמניה ועלהמשרד הא”י; העובדה שמיד לאחר התמנותו החלו הרדיפות מצד הרשות כלפי תנועתהחוץ ה“מרכסיסטית”, החלו המאסרים והגירושים של שליחי ההסתדרות בהחלוץ – כלאלה אינם משאירים אף צל של ספק ביחס לתפקיד שקריסקי זה ממלאעתה. ואמנם דעת הקהל היהודית בעולם נחרדה כאשר הגיעו אליההידיעות האלה, ומלבד ז’בוטינסקי, שהעיד כי כל מה שקריסקי עושה, “לשם שמיםהוא, וישר בתכלית היושר”, לא נמצא איש אשר יפקפק מה יכולה ומה צריכה להיותהתגובה המוסרית (כי על כן תגובה אחרת בלתי אפשרית היא) של כנסת ישראלבעולם על נבלה זו. רק העתונות הבעל־ביתית בא"י, זו שהיא כידוע רחבת לבוגדלת נפש מאד, כולה כאחת (“דאר היום”, “הבוקר”, “בוסתנאי”) הזדרזה לפרושאת כנפי חסותה על “בעל הטובה” החדש הזה והחלה מוציאה מתוך אשפתה את כלהיעים והסחבות הפסיכולוגיים, שמוכנים אצלה כדי למרק כל כלימה ושמצה, בשעהשהיא חוששת שמא עלול משהו מאלה להיות נזקף גם על חשבונה היא. מה שמענין אותנו עתה אינה כמובן פרשת קריסקי כשהיא לעצמה. למה מנוּול יהודי נעשה פתאום למנוול רשמי, מטעם הרשות – איננה בעיהפסיכולוגית כה קשה ומסובכת. חזיונות כאלה בחיי הגולה היהודיים אינם חדשיםואינם נדירים ביותר. בתקופות שונות של מצוקות קשות לישראל, היה מגיח תמידמאיזה מקום זד ובוגד מבפנים אשר העמיד עצמו לשרות המציקים נגד בני־עמוהמצוּקים. בימים אלה, שאנו חוגגים או מתכוננים לחוג את יום הולדת המאה שלמנדלי מוכר־ספרים, מבצבצים ועולים מאליהם כל הסימנים שנתן אפיקן עברימצויין זה ב“בריות היפות” הללו וב“בעלי הטובות” השונים, שהאריכו בסיועם אתידה המרשעת של הרשות והיו צרה גדולה לישראל. תמיד היו האנשים האלה לחרפהולדראון בתוך העם. במקום שהיתה לו היכולת לכך, היה העם מרחיק את הרשעיםהאלה מתוך גבולותיו בכוח הזרוע; במקום שלא היתה בידו היכולת לעשות זאת, היהמעמיד אותם בכל אופן מבחינה מוסרית מחוץ לתחומיו ומחוץ לערבותו ההדדית, והיה מתפלל בכוונה עצומה את התפילה המיוחדת שקבעו חכמים לשם כך" “ולמלשיניםאל תהי תקוה” וכו'. מעולם לא ניסה ללמד זכות על חזיונות כאלה. העם הזה אשרגודל וחונך על ברכי ה“פלפולא חריפתא”, והיה רגיל לטפל בכל ענין וענין מתוךנפתולים הגיוניים עד כדי העלאת פילים בנקבי מחטים, קבע לשאלה זו דוקא אתעמדתו מתוך פשטות מוחלטת וברורה. לסוג החזיונות האלה שייכת בלי ספק גם פרשת קריסקי. אכן, ענין הרביזיוניזם והרביזיוניסטים יצא כבר מתחום הדיון והבקורת שלנו, לאחרשהללו הוציאו את עצמם ממסגרת האחריות הציונית ואנו חדלנו להיות ערביםלמעשיהם ולתעלוליהם. אבל הדרך מן הרביזיוניזם למעשה קריסקי ולמעשים דומיםועוד גרועים מאלה היתה תמיד פתוחה לרווחה. על ברכי האידיאולוגיה של “בריתעם השטן” נולדה תנועה זו ואת פרסומה הראשון היא קבלה ע"י מעשה פטליורה – ומאז ועד עתה דרכה רצופה מעשי־בגידה ודילטוריה, מעשי חתירה תחת הסמכותהארגונית והמדינית של הציונות והאומה העברית, מעשי הרס והכשלה פנימיים, מבלי לבדוק באמצעים ומבלי להרתע מפני התוצאות. אין, איפוא, שום פלא בזהשמגזע הרביזיוניזם יוצאים חטרים כמו קריסקי, אשר מקיימים באופן עקבי אתהאידיאולוגיה של “ברית עם השטן” ומתירים כל פשע, כל נבלה וכל זוועה חברתית, בכל מקרה שאפשר להם לקחת מעט “גדולה” לעצמם להכשיל את מפעלה המדיניוהארגוני של “הציונות הישנה”. אבל הדבר המעניין ביותר בכל הפרשה הזאת הוא שהבעל־ביתיותהציונית בא“י, מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, לא וויתרה עדיין על המשעןהנאמן, שהיא מוצאת לה ברביזיוניזם, וממהרת בכל פעם להגנתו ולהצלתו, מדיהתגלה קלונו ושחיתותו ברבים. ההגנה על קריסקי, שמצאה לה את ביטויה בעתונותזו, קובעת קודם כל שקריסקי הוא קרבן של עלילה מצד השמאל ואנשי “ברית שלום”, קרבן מיסכן, שאינו יכול להגן על עצמו וכו'; היא קובעת בשניה, שמה שהוא עשההוא בעצם כשר ונאה מבחינה ציונית־לאומית; והיא קובעת בשלישית שהוא לא עשהאת התועבה הזאת מרצון, אלא אנוס הוא, אחד “מן האנוסים”, באשר לא יתכןשצדיק וחסיד כמוהו ובעיקר “עשיר מופלג” כמוהו יעשה דבר כזה לשם איזוטובת־הנאה שהיא, ושבכלל אי־אפשר לדעת “מה שנעשה בלבו של יהודי זה”. ממש “הקדרה” של שלום־עליכם, שנמצאת ממילא מחוץ לכל גדר של ויכוח. אבל דרך הגנהזו, בכל מקרה ובכל מחיר, על אף כל העובדות המטפחות על פני המגיניםהמושבעים, מאמתת בפעם נוספת את הדברים אשר נאמרו כאן בהזדמנות אחרת, שהטמטום ו”הצדיקות" המעמדית בתוך חוגים ידועים של בעלי־בתים ציוניים הגיעולידי כך, שאילמלי היה קם ז’בוטינסקי ביום בהיר אחד והיה סוגד לצלב, ואילמליהיה משה סמילנסקי צונף את מצנפת המושלמים על ראשו, היו בוודאי ממהרים כלהאנשים היפים האלה ולובשים צדקות כשריון, כדי להמליץ־יושר, להגן ולמרקולפטור, כרגיל: שראשית זאת היא “עלילה” מצד השמאל, והשנית כל מה שעשו לשםשמים נתכוונו והשלישית “אנוסים” היו… וכו'. כך דרכם: למראה הדגל האדום הם מתמלאים חלחלת עולמים; עלחינוך ילדי העובדים לעבודה, לנאמנות חלוצית לארץ ולאומה, להכרה חברתית – הםמתעוותים כנכפים מתוך “דאגה” לאחדות ישראל; על פועל שעובר על “שבות” בשבת, בתוך רשותו, בלי משים, ומבלי להזיק למי שהוא, מתאדמות כרבלותיהם מתוךחמת־קנאות; כל רבב כחוט השערה שבנו וכל הנראה כרבב בעיניהם, הם הופכים מידלכתם לא ימחה ולא יסולח לנצחים – ואילו כל רשעות וכל בגידה, כל מלשינות וכלתועבה שבהם ובבני סיעתם ומעמדם, המכרסמות בנפש האומה, וממיטות עליה קלונותואסונות לבקרים, על כל אלה פרושה טלית הסליחה של מליצי יושר אלה, ומתגלגלתמידת החסידות שלהם ללא גבול. איך נאמר שם אצל מנדלי “בעמק הבכא” על “כנופיה קדישא” זושל ליבצי האדמוני: “פקחים הם בעלי נפש אלו ומנעימי מלל, שלוקחים נפשותבחכמתם ומבליעים אותן בנעימה… מכובדים הם, שמכבדים את גופם, וענוים הם, שמוחלים על כבוד אחרים, מורים הם לצדקה, לחבריהם ולא להם…” תרצ"ו את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23053	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23053", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23053, "source_edition": "", "title": "מליצי יושר", "translator_uris": "", "translators": "" }
בצלו של צלב הקרס ב“ספר הג’ונגל” של רודיארד קיפלינג מתוארת תמונהבלתי נשכחה, שיש בה דמיון רב למצבה של גרמניה כיום זה: “מחולושל הנחש” (קאה, כמדומני, קורא לו קיפּלינג), אשר בשקוע הירחביער הוא נוסך כשפים, בהעוויותיו ובתנועות גופו, על מחנות הקופים הגדוליםועל יתר בעלי־החיים שבסביבתו, והם מאבדים כל כוח התנגדות ונכנסיםמהוממים ומוכי־תמהון כמו מרצונם לתוך לועו של הטורף. במאורעותהעולם המתחוללים עלינו עתה, משמשים בערבוביה גלויות וסתומות, דברים שאנויכולים לבוא עד חקרם בכוח בינתנו ההיסטורית והסוציולוגית, ודברים סמוייםמכל בינה, שאנו עומדים לפניהם תמהים ומשתאים כלפני חידה שאיננו יודעים אתפשרה. דורשי האותות של הזמן הזה מנסים, כמובן, לבאר באר היטב אתהשתלשלות המצב הנוכחי בגרמניה מתוך אספקטים שונים בשטח הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אך בסיכומם האחרון, אין הביאורים האלה יוצאים מתוך הגדר של "וראית אתאחורי ופני לא יראו", ואחרי כל המפורש והמוסבר נשאר עוד הרבה בלתי מפורשובלתי מובן. לא קשה להבין כלל וכלל דרכן של מהפכות, הפיכות מדיניותומהפכות־נגדיות, תמורות בשלטון ותנודות כפות־המאזנים שבין התקדמות חברתיתוריאקציה. אבל קשה בכל זאת להבין עד תומו את החזיון המוזר, שמדינה זו של “משורריםוהוגי־דעות”, ערשה של תנועת השחרור הסוציאליסטית ומקור מחצבתן של מחשבותאנושיות גדולות, היתה כמעט באפס־יד, ללא כל מלחמה וללא כל נסיון שלהתנגדות רצינית, לטרף בידי מחנה עריצים מתעתעים השולטים בה כיום, כדרךאבותיהם הונדלים בימיו של גנזריק, לפני אלף וחמש מאות שנה ברומא. את פסקי־הטעמים יש להעמיד על ה“אפס־יד” ועל "ללאמלחמה והתנגדות". את עצם התמורה, את סיבותיה וגורמיה, את מגמתהתפתחותה וקיצה אפשר להבין ולהסביר. אבל אי אפשר להסביר את הפשר האמתי שלמצב ה"הצאן לטבח יובל", אשר בו נמצאים כמעט כל הכוחות המתקדמים בגרמניהבשעה הזאת; שבו נמצאת התנועה הסוציאליסטית, הנותנת את גוה למכים, מוסרת אתמנהיגיה למאסר ולעינויי־מות ומעמיסה על עצמה מתוך אזלת־יד את כבלי־המשטרהחדש, את הכבלים ממש ולא בלשון השאלה בלבד, במידה שלא עשתהזאת בשום זמן ובשום מקום ואף לא גרמניה עצמה בתקופת הגזירות והרדיפות בימיביסמרק; שבו נמצאת התנועה הקומוניסטית, אשר הפרזה המהפכנית והרדיקלית עמדה להכנראה רק במלחמתה הפנימית בתוך תנועת הפועלים, אבל היא נאלמה דוםכלפי ממשלת היטלר הרומסת אותה כטיט חוצות. קשה להבין ולהסביר, עפ"י הפירושהפשוט של קורות הימים האלה, את סיבת המבוכה הגדולה, שהביאה לידי התפרקותגמורה, שהשפילה במידה כזאת את כל הידים, בילבלה את כל העשתונות והפכהבמחי־אחד עשרות מיליוני אנשים (כי הרי בבחירות שלפני האחרונות הצביעו בעדהסוציאלדימוקרטים והקומוניסטים בלבד שלושה־עשר מיליון איש) גאי־תרבותוצועדי־קוממיות בהכרת ערך עצמם – לכפופי קומה ונכאי־רוח, המקבלים בדומיה אתהמכות והעלבונות מידי מזנבי נחשליהם. קשה להבין. ואולי נמצאים אנו ביחד לעניניה הפנימייםשל גרמניה בבחינת “זר לא יבין את זאת”, באין לנו היכולת לחדורלתוך נבכי גורלו של עם, אשר גם תכונתו, גם היסודות המוסריים של חייו וגםהטרגיקה הנפשית שלו הם בכל זאת זרים לנו. ע"י נוסחא דוקטרינרית בלבד איןהדברים האלה נתפסים, ופחות מכל יכולים אנחנו להיות מתוי הדרך ויוצרי סיסמאותבמלחמה הכבירה הזאת שבין החירות והשעבוד הנערכת כיום על אדמת גרמניה. אבל במידה שנבצר מאתנו להבין עד תום את פשר הדבריםבשטח הפוליטי הכללי של גרמניה וכל יחסי הכוחותהסוציאליים בתוכה – במידה זו עצמה אין צורך בשום פירושים והסברות לגורלה הטרגי שלהיהדות הגרמנית בשעה הזאת. שדה־הצלבים עטוף אימה ועלטה, שעליו מתרוצץ יהודי מודחללא מוצא ותנחומין, אשר תיאר לנו הירשנברג בתמונתו “היהודיהנצחי”, נעשה שוב למציאות הזועפת של העם היהודי. לא רק של יהודי גרמניה, במקום שהתמונה הזאת איננה יותר משא ומשל, כי אם חוויה טרגית ומחרידה, לא רקבמקום שהצלב הזה מתנוסס בגאון לרוח נצחונה של ריאקציה חברתית משתוללתופירושו הגלוי והחוקי הוא רמיסת היהודים ברגל גאווה ובאכזריות במידהשלא ידענו דוגמתה באירופה זה מאות בשנים – אלא צלה של מציאות זו פרוש כיוםכמעט על כל הגולה היהודית, הנתונה למדחפות ומאבדת מיום ליום את שארית האחיזהמתחת כפות רגליה. "גרמניה של היום – אמר וייצמן במסיבת הפרלמנטרים האנגלים – אינה אלא שעור לדוגמא בשביל היהדות בכל העולם". גרמניההיתה תמיד שעור לדוגמא. בה חרת תמיד קורנס הזמן את אותות הגורל על מצחו שלישראל. מימי מסעי־הצלב הראשונים עד מסע־הצלב האחרון של היטלר, שימשהאדמת גרמניה במת החזיון, שעליה נערך בצורה הקלסית “מחול־המות” של הגלותהיהודית, ובה מצאו את ביטויים הכולל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם כל נפתוליהוויתה של גלות זו, על עלבונה הכבד, על תקוותיה בנות־יומן ואכזבותיהןהמרות. עליה נרקמו כל העלילות, עליה גם טופחו כל ההשליות – ועליה מתפוצצות עכשיוהשליות אלו בנפץ איום ומהרס, ללא תקומה. במשך שבע־שמונה מאות שנים הקיףגלגל מזלה של היהדות הגרמנית את מחזורו והגיע לבסוף למקום שממנו התחיל, לאשפיראוורמיזא, לקולוניא, מגנצא, ווירצבורג וכו', לעלילת הבארות המורעלותודקירת לחם הקודש, ל“תועים” ו“מסומנים”, אשר שמו את “טומאתם” אותבבגדיהם, לכל אותה האטמוספירה של ימי הבינים ההופכת שוב את היהודים לעדתמנודים, העומדים מחוץ לזכויות ומחוץ לחוק, מופקרים בחייהם וברכושם. רק הדיקורציההחיצונית נשתנתה במקצת – אבל בתוכנם ובמשמעותם הפנימית אלה הם אותם הדבריםעצמם. אלה הם אותם היהודים עצמם ואותה הסביבה עצמה. וזו אותה שכינת הצערוהעלבון ההומה על ראשם. זהו עונש קשה מאוד. יש בזה אולי משהו מעמידה על הדם, כאשר נאמרים הדברים בשעה אנוּנה זו. אבל יש הכרח לומר אותם, למען נשכיל מהם ולמען נסיק מהם מסקנות המכוונות אותנו בדרך הנכונה, כדילהציל את שארית הפליטה מאבדן וכליון. היהדות הגרמנית, אשר יותר מכל ציבוריהודי אחר, בעל חשיבות ובעל משקל במנינו ובבנינו, באירופה, פירשה במאתהשנים האחרונות באופן בלתי נכון את כוונתה של ההיסטוריה הישראלית, אשרהתפארה בלבה שהבליגה כבר על גורל ישראל – דוקא היא מוצה עתה את הקובעת המרהביותר של הגורל הזה. בה נתבדו בבת אחת כל האילוסיות שניסה פעם הקיבוץ היהודיבגולה לבוא דרכן לידי השלמה עם גורלו: אילוסית האמנציפּציה, אילוסיתהאסימילציה, אילוסית ה“תעודה”, אילוסית השליחות הרוחנית והשליחות הכלכלית, המסחרית והפיננסית. כשברי כלי חרס מתגוללים עתה כל יצירי הדמיון הללו. לאהועילו לה כל תמרוקי הרוח והנפש, כדי להתנכר; לא הועילו כל מתנות־הדם שנתנהיהדות זו כדי להתכשר. “אזרחי העולם” נהפכו שוב ל“חזירים מצורעים”. ואלהאשר דימו בנפשם להיות שרי־רוח ונסיכי תרבות ואמנות בהיכלות זרים, מייבביםככלבים תחת הצלפות השוט של נערים פוחזים. זהו עונש קשה מאוד. אבל זה יהיה שוב פירוש שואלהיסטוריה הישראלית, אם נביט על הדברים רק מזוית־ראיה של מאורעותהעולם האקטואליים בלבד, ואם נרצה לבאר לעצמנו את התמוטטות החיים היהודייםבתקופה הזאת ע"י אותות הזמן והתמורות המדיניות, הכלכליות והחברתיות שלהעמים אשר היהודים שוכנים בתוכם, אם נחשוב את כל זה למקרה חולף, למחץ העתידלהרפא בתוך הרפאות הכללית של העולם המחוץ והחולה. אותות הזמן הם רוח הסערההעוקרת לפעמים גם אלונים אדירים וכבדי שרשים, אבל היא מטאטאת ומשימה קודם כלאת התלוי־על־בלימה. מה שמבעית אותנו ביותר בתקופה זו, אינןהמכון הניתכות על ראשינו אגב המהומה והמבוכה הכללית, לא זה שאנו הנדפים בצדובכתף בתוך ההתרוצצות הגדולה הרת החליפות והתמורות בעולם, כי אם זהשנשיבת־הרוחות של הזמן הסירה את שכבת העפר הדקה מעל כל מקומות עמידתנו, ולעינינו נתגלו במידה שלא נתגלה עד היום, חרפת תלישותנו ותוגת ערייתנו, באין אףנימה שרשית אחת לקיקיון יבש זה הנקרא חיי ישראל בגולה. אכן גרמניה היא “שעור לדוגמא”. אבל ישנם לנו כיוםשעורים לדוגמא רבים מאוד. אינני יודע אם היתה לנו פעם האפשרותלהביט בעינים כה פקוחות ומיטיבות לראות ומתוך דיסטנץ היסטורי כה שקוף עלמצבנו כפי שישנה כיום. הננו נמצאים עתה כאילו בתוך המעבדה של ההיסטוריההעולמית, ואנו יכולים לראות ולמנות בתוכה את צנצנות־המבחן שלנו. לנגדעינינו שורה שלמה של צירופים ומזיגות, של צורות שלטון וחיי־חברה, של דרגותתרבות ופילוסופיות מדיניות, אשר בכולם עברנו את תקופת המבחן והנסיון: רוסיההסובייטית, שלטון של פועלים, נקי מאנטישמיות ממלכתית – והיהדות נהרסת; גרמניה הפשיסטית – והיהדות נהרסת; פולין הדיקטטורית למחצה והדימוקרטיה למחצה – והיהדות נהרסת; אמריקה הדימוקרטית לגמרי – והיהדות נהרסת; וכו' וכו'. היאאינה נהרסת רק במקום שאיננה בנמצא או במקום שהיא נמצאת בכמות בלתי חשובהובלתי ניכרת. אין איפוא, אף סדק אחד למוצא ואין עף זיק אחד של תנחומין, איןאף נקודה אחת שאפשר לנו להתעכב עליה ולומר: כאן תמצא לה יונת ישראל מפלטמפני צפרני הנץ… “במה אנחמך אחותי רחומה”? היו ימים וזמנים שבהם היו היהודים מוכים ונרדפים במקום אחד, ויושבים בשלוה, או נדמההיה להם לכל הפחות כי הם יושבים בשלוה במקום שני. אז יכול היה המשוררלקחת את אחותו “בת־יעקב אשר עינה אותה בן חמור” בידה הרועדת, להטיףתנחומין מרגיעים על ראשה השחוח ולהוביל אותה “למלון אורחים” חדש. אז אפשר היהלגלגל בכל פעם באותו הנוטריקון של גלות ולומר לכנסת ישראל הנידחה: “פה־לין”, או "ליני פה בלילה הארוך…" כיום אין הדבר כך. כיום היה המבול על כלהגולה היהודית, ואפס מפלט ואין לא “מלון אורחים” ולא אכסניה ללינת לילהבשביל ההמונים היהודיים, בכל התקופה ההיסטורית הארוכה של גלות ישראל, לאהגיעה היהדות למפנה כה חד בגורלה כפי שהגיעה אליו עתה. כליון חרוץ אושחרור – אלה הן שתי הזרועות של הזוית. מה נעודד ומה ננחם, מה נשווע ומה בצעברגשי ההשתתפות שאנו מביעים, מה בכל אלה לסייע? הפתוס החדש אשר נוסך עתהלשאלת היהודים, מתוך החלחלה העולמית שהיא מתעוותת בה, יכול להתבזבז שובלפרקי קינות רוטטות, עד כדי למלאות כרכים שלמים נוספים ל“ספרי הדמעות”, או לשמש מנוף למפעל משחרר גדול. שעת צרה וצוקה זו, היא גם שעת כושרהיסטורית! אנחנו רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנובהיסטוריה, בעד פירושנו הנכון את ההיסטוריה היהודית. לנו, הציוניםוחלוצי־ההגשמה הציונית בא"י, היתה פרוגנוזה אשר התאמתה, לצערנוהתאמתה במלואה. אנו הזהרנו ודיברנו על לבות היהודים, על הלבות הערליםשל היהודים, עוד בטרם התחוללה השואה האיומה, בעוד היתה יכולת פנימית גדולה בעםואפשר היה לבצע את מפעל ההצלה והשחרור לא בבהלה ולא מתוך מנוסת־עכברים כמוהיום. אבל לא עת דברים לנו עתה ולא עת חשבונות של העבר. השאלה היא: מה יעשהומה לעשות כדי להביא לידי התאמה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מעשית, אתהאפשרות של הצלת המונים יהודיים גדולים מכליונם, ע“י העברתם לא”י, עםההכרח הטרגי של ההמונים האלה אשר מולדותיהם החורגות מקיאות אותם ללארחם? איך להכניס את מעשה־ההצלה הזה לתוך מסלול תכניתי ומחושב, למען לא יכשלמבפנים ולא יכשיל את המפעל שאנו עמלים להקימו בארץ זו? לא קל עתה לתת תשובה על השאלה הזאת. היא חובקת כיום בזרועותיה את כל העולם היהודי, ובמידה שגדלו ממדיה – גדלוהקשיים שהיא נתקלת בהם. אולם אם היה פעם צורך בהסתדרות ציונית, בעלתכשרון פעולה וכשרון הנהלה בתוך העם, ואם היו פעם תפקידים חיוניים ואחראייםלהסתדרות זו – הרי עתה בוער הצורך הזה ביותר ועתה קיימים התפקידיםהאלה, במידה שלא היו קיימים אף פעם. רק אלה החושבים את התוהו ובוהו לסדר מצוין, יכולים לטפח הלך־רוח אופטימיסטי למראה ההתפתחות החפשית והמהלך “הטבעי” של הענינים. אחת הטרגדיות הנוספות על הטרגדיה הגדולה של העם העברי בשעההזאת, היא זו, שימי המבחן ההיסטוריים הקשים והמכריעים ביותר מצאו אותו בלתימאורגן, ובלי אינסטנציה מרכזית בעלת סמכות אשר תנהל אותו, תלחם אתמלחמתו ותארגן את “יציאת מצרים” החדשה, אשר עומדת להיות עצומה במידותיה, גדולה במסותיה ומרובה בנפתוליה, מאשר יציאת מצרים הראשונה. אי־אפשר לגשתכלל לפתרון הפרובלימה הזאת בלי מכשיר ארגוני כזה, אשר יפעל לא מתוךאינרציה, אלא במרץ דרוך, ומתוך מדת יכולת ההולמת את תפקידי התקופה. מה שישלנו היום, זאת היא סוכה מבוקעת ורעועה, שהדלות מצפצפת בכל החרכים שלה, דלותהחומר והרוח כאחד. מה שיש לנו כיום איננו מסוגל אפילו לקיים את מעט האינרציהשיש בו, ואין צורך לומר שאינו מסוגל להעמיס על עצמו תפקידים כבדי־מעשהוכבדי אחריות, שעוד לא רבצו על ההסתדרות הציונית מעודה, ועד כמה שלא יראוהדברים האלה פרוזאים ופעוטים לגבי הפרובלימה הגדולה והלוהטת שאנועומדים בפניה, הרי צריך שיהיה לנו ברור שבלי הסתדרות ציונית מחודשת, רעננה בכוח מחשבתה ובכשרון פעולתה, משוחררת מן הרוטינה החלודה מצד אחדומכוחות ההרס הפנימיים מצד שני, לא היה לנו לא המנוף ולא נקודת המשען בשביל המנוףהזה, כדי למלאות את התפקיד ההיסטורי שהסיטואציה הנוכחית בעם היהודיובארץ־ישראל מטילה עלינו… נאומו של וייצמן באסיפת הפרלמנטרים האנגלים, היה צעדראשון בתקופה הזאת להעלות מחדש על פוֹרוּם מדיני רחב את שאלתהיהודים בעולם, בקשר עם ארץ־ישראל. וייצמן דיבר במסיבה זו על השאלה האקטואליתביותר, על שאלת יהודי גרמניה. ההד שמצאו הדברים בעתונות האנגלית הגדולהוגם התגובה בעתונות הנאציים בגרמניה, מוכיחים ששערי הפעולה הזאת עוד לא ננעלו, אפילו בשעה זו שעמי העולם תפוסים לפרובלימות מדיניות וכלכליות כבירותומסובכות, שעל שטחם הרחב אין מצוקת ישראל בגולה ניכרת כל כך. וייצמן איננוכיום מנהיגה הרשמי של ההסתדרות הציונית, אבל הוא פתח בפעולההחשובה ביותר בשעה זו לתנועה, הדורשת המשך ורציפות. העלאת שאלת היהודים מחדש עלהפורום המדיני הבין־לאומי, בהיקפה הרחב ובחריפותה המלאה, לא כשאלהמופשטת, אלא בקשר עם א"י, עם מראה־מקום קונקרטי לפתרונה לא בדרך של בקשת “זכויות” אלא בדרך קונסטרוקטיבית – זהו המפתח לכל פעולה ציונית בעלתמידות ההולמות את צרכי העם בשעה הזאת. לפרובלימה המדינית של הציונות יש כיוםשתי חזיתות עיקריות, חזית העליה לא"י וחזית היציאהמארצות הגולה: עליה בלתי מוגבלת ע“י שרירות לב פקידותית, וע”י טעמים שאין להםשום קשר ליכולת הקליטה האובייקטיבית של הארץ, ויציאה בלתי־מוגבלתלא רק לאדם היהודי, אלא גם לנכסיו ולרכושו. איננו יודעים אם אפשר לבקשאינטרוונציה פוליטית, ואם תועיל אינטרוונציה כזאת כדי להניע את היטלרואת אנשי היטלר לא לשנוא את היהודים ולא להתעלל בהם, או כדי להניעאת פולין שלא תגבה מסים מרוששים מאת היהודים, ומהסטודנטים הפולנים שלא יכואותם ולא ישליכום מן האוניברסיטאות, או את הרומנים שיתיחסו אליהם בחיבה וכו' וכו' – אבל אפשר לדרוש אינטרוונציה, והיא יכולה להועיל, שיתנו להםלצאת, כשם שנתנו ליוונים לצאת מתורכיה, שיתנו לשוב למולדתם, להאחז בהולבנות אותה. אבל פעולה פוליטית איננה נעשית ע"י המולת אויליםופרזות מנופחות, והיא משוללת כל ערך אם מאחוריה איננו עומד כוחמאורגן המסוגל להיות נושא אחראי לתביעות שהוא מרים אותן ושיש לו יכולתלהגשימן. פעולה פוליטית תכליתית איננה יכולה גם להעשות באטמוספירה שלהפקרות ובגידה פנימית, אגב מעשי חתירה ופעולות דיסאורגניזציוניות בלתיפוסקות. לכל מקום שאנו מפנים את פנינו הננו נתקלים, איפוא, בשאלה זו, בשאלתההסתדרות הציונית והכשרתה לתפקידיה בתקופה הזאת. האידיאה הציוניתהיא המנצחת עתה ברחוב היהודי, היא סיסמת ההצלה היחידה לעם, ונס־התנחומין שהואנושא אליו את עיניו מתוך מבוכתו ומצוקתו הגדולה – אבל ההסתדרות הציונית, בצורתה הנוכחית, היא הכלי הבלתי־מסוגל ביותר לשרת כיום את האידיאה הזאת, להיות נושאה ומגשימה. תרצ"ג את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23054	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q12408263", "authors": "יצחק לופבן", "filepath_pby": "/p503/m23054", "genre": "מאמרים ומסות", "original_language": "", "pby_id": 23054, "source_edition": "", "title": "בצלו של צלב הקרס", "translator_uris": "", "translators": "" }
חבלו של משיח (מסורת־אגדה) א לרגלי העצמון, מלך־ההרים אשר למנשה, הנושא את ראשו על פניכל ארץ־הגליל, לפתח קברו של ר' שמעון בן יוחאי, ישב השמש ר' יוסי, חוטרמגזע הבעש"ט, ושמר על נר־התמיד שעל הקבר הקדוש, שלא יכבה ולא יחזור, חלילה, העולם לתוהו ובוהו. עני מדוכא ומרוד היה ר' יוסי כל ארבעים שנות חייו. אתשמשותו קבל בירושה מאת אביו ז“ל. הוא וזוגתו ובתו היחידה וחתנו, דייג, שותףלאחד הדייגים הנכרים שבטבריה, אינם נזונים ממוצאי־שבת ועד ערב־שבת אלאבקב־חרובין. פניו מקומטים וכמושים כפני זקן. אבל לא מדאגת־פרנסה ולא מרדיפהאחר עושר נזדקן, אלא… אין מגלים דבר זה אלא לצנועים, ורק מפה לאוזן: ביןמחשבי־קצין היה חלקו. מיום שעמד על דעתו נמשכה נפשו אחרי חשבונות־ה,קץ' והגה בהם להלכה. ומאז חזר מן הישיבה שבצפת אל בית אביו, במירון, וקבל עליו, לאחר פטירתו של אבא, את השמשות ליד הקבר הקדוש, שקע כלו בחשבונות ה,קץ' למעשה. שום אדם לא עמד על סודו זה. את לבו לא גלה לשום ילוד־אשה. רק לזוגתוהצנועה יגלה לפעמים אפס קצם של חשבונותיו. היא שומעת את דבריו ומנענעת לובראשה להסכמה. מסכמת ונאנחת בשברון־לב. אבל לא ל,קץ' היא נאנחת. היא אינהפוסקת אף רגע מלצרף צירופי־חשבונות, פרוטה לפרוטה כדי לכבד את השבת. שכרושל בעלה – מַג’ידי לשבוע, וחלקו ב”חלוקה" מקופסת ר' מאיר בעל הנס – מַג’ידִי לחדש. החתן הדייג אינו מביא הביתה אלא דגים ליום השבת. דאגתהפרנסה ובפרט דאגת־השבת – עליה. לא לעונג היו חשבונות־ה,קץ' ר' יוסי. ימים ושנים ישבעליהם, ואף עשה לילות כימים, וצרף צרופים. וזִוֵּג זווגים, ושחהבים־הגימטריאות. והרבה,קצים' מצא.,קצים' שנתבדאו רחמנא־לצלן. ועל ה,קץ' האחד עוד לא עמד. השטן מקטרג. יש אשר ימצא את הדרך הנכונה וזיו־הקודש יאיראת הנתיב מראשיתו ועד אחריתו. יש אשר ירגיש בכל ישותו, כי הדבר קרוב, קרובמאד, וכמעט בידו ימששנו. עוד יום של דעה צלולה ושל מחשבה מיושבת, עודיומַים וה,קץ' בידו… והנה ידיעה מחרידה: פרעות פרעו בישראל; גזרה של שמדנגזרה; עלילה העלילו, שיש בה מחלול־כבודם של ישראל ותורתו. ור' יוסי קורעקריעה, שם אפר על ראשו ושק על בשרו, ומתענה לפתח־הקבר, ומתאבל כעל מת. כלאסון של כלל־ישראל – אסונו. וכל עלבון – עלבונו. כי מה יש לו בעולמו, אם לאכבוד ישראל ותורתו? – ואז, מרוב צער ועגמת־נפש, דעתו מתבלבלת והוא שוכח אתצירופי חשבונותיו ואת מסקנותיו, שנתבררו לו כשמש. כל החוטים המקשריםוהמאגדים מופסקים. האור מסתלק, וחושך כבד מכביד על מוחו. וכשהוא נח מעבוומרגזו הוא מתחיל שוב כבתחילה. מתחיל ועמל ויגע ומוצא. ועוד פעם אסוןותקלה. וחוזר חלילה… השטן מקטרג. ברם עשרים ושתים השנים, ששמש את הקבר הקדוש, לא עברולבטלה. מלאות היו עבודה. רק בימי שבת ויום־טוב אין לבו ונפשו אל חשבונותיו. כלו נתון לנשמה היתרה – לכבדה, ענגה ולהנות מזיוה. וגם בימי־הצום הרגילים ובמשך ארבעים יום של צום, שהוא מטיל על עצמו חובהשנה־שנה, אינו עוסק בעבודתו: אז מתאבל הוא על גלות־השכינה. מלבד הימים האלהכל ימיו ולילותיו מוקדשים לעבודת־הקודש. בוקר, בוקר, לאחר הטבילה והתפלה, ימסור את שמירת נר התמיד לנכדתו הבתולה, השומרת על הנר כעל אישון־עינה, והוא ילך לנדוד בסביבה. ועד לתפלת־המנחה לא ישוב הביתה. את ארוחתופת־הקִבֵּר, ישים בתרמילו, את ידיו ירחץ במי־המעינות, ואת ברכת־המזון ישירבין הסלעים, שהֵדם יענה תמיד לעומתו. ובכל הסביבה אין סלע, אשר לא יְדָעֹו, אין עשב אשר לא חֲקָרו; ואין מערה, אשר לא בא עד סופה. ואף את הדֶרוישיםואת החַג’ים הוא יודע. אותם ואת שיחם ואת הגיגם. שפתיו מדברות ערבית צחה, ומכולם – מן הסלע והעשב, מן המערה וההר ומן הדרוישים ועם־הארץ משך קויםדקים מן הדקים, ומהם ארג את חשבונות־הקץ. ומי יודע? – לולא שעת־מנחה שבאהומפסיקתו ממחשבתו ומהגיגו ומפסקת ביחד עם זה גם את חוט־הקסם המקשר אותו עםהסביבה ועם עקבות הקדושים הרחוקים, שהיו עוברים כאן לפני אלפים בשנים. מייודע? – אפשר שהיה בא ביום מן הימים עד ה,קץ‘… אבל חובתו מפסיקתו והואחוזר אל המערה ואל הקבר ואל ביתו לרגלי ההר. חוט־הקסם פוסק ורק למחר יתחיללטוותו מחדש. ובלילות ישב יחידי במערה. נר של חלב בידו האחת וה,זוהר’ בידוהשניה. וגם ניר מקומט ועפרון קטנטן, שנתישן מרוב שמוש, לנגדו. והוא קוראומחשב ורושם. ואין סוף למספרים. וגדולים חקרי־לב… והנה שעת חצות הגיעה. ושוב מפסיקתו החובה. ר' יוסי משתקע ב“תקון־חצות” ובכה יבכה בקול מר עלגלות־השכינה ועל חרפת עם־ישראל. ושוכח הוא את כל עולמו. ישכח גם אתחשבונותיו, ואחרי,תקון־חצות' יישן שנת־חובה, שֵנה חטופה, ועד מהרה יתעוררלעבודת הבורא, וכשיאור הבוקר ימצאהו במערה חוֵר כמת. ולבו ריק, ומוחו ריק, וכולו רצוץ ושבור כחרס הנשבר ונפשו מחשבת להתעלף. ולולא זוגתו הצנועהשמביאה לו בשעה זו כוס־חמין היה מתעלף באמת… אבל, כאמור, לא לחנם עמל ויגע ר' יוסי עשרים ושתיםמשנות־חייו. הרבה דברים נתבררו לו. אפילו אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב וכלהקדושים אשר בארץ לא יזיזוהו מדעתו זיז כל שהוא. שלשה מספרים של שנת־הגאולהמצא. את האלפים, את המאות ואת היחידות. כל אלה בדוקים ומנוסים. ורק אתהעשרות לא מצא. ודא עקא. מה הן? – הנה הסוד!… והוא מרגיש בכל כחות נפשו, שהשעה קרובה, שאין שום אפשרות, כי תתעכב עוד הרבה… מה הם ימי־שנותינו? – שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה. והאות צריך לבוא בימיו. הנחה זוברורה לו כשמש. והיה מעשה וכמעט שעמד גם ע המספר הרביעי: על העשרות. אורגדול נגלה לו וכמעט שתפָסו בידו. ושוב מעשי־שטן… בשל הנערה נגלה לו האורובשלה נגנז. ומעשה שהיה כך היה: ב באחד מערבי־השבתות עוד מתחילת הבוקר, טבל ר' יוסי שלשטבילות; התפלל, תקן את מנורת־התמיד וימלאנה שמן־זית זך; צוה על נכדתושתשמור על הנר בשבע עינים; נטל את מקלו ואת תרמילו והלך בשדה לנדוד ביןהסלעים. לפני מספר־ימים עמד על פרח־בר אחד שלקח את כל לבו. ריחו המשונה, מראהו המלא קסם וכל תבניתו הפלאית הגידו לו, שסוד הוצק בו בפרח זה. ברורלו, שלא ככל פרחי־השדה הפרח הלז. אליו שם ר' יוסי פעמיו. אך בטרם יגיעלסלע, אשר מתחתיתו צמח הפרח הנפלא, הרים את ראשו ויבט – ולא נותרה בו נשמה: ליד הפרח הנפלא כורעת נקבה על ברכיה. והיא ממששת באצבעותיה בפרח ובוחנתובעיניה. עוד מעט וקריאות,השם' היתה מתפרצת מפיו מתוך בהלה. לא היה ספקבעיניו שהשטן בדמות אשה עומד לפניו וכונתו ברורה: לבלבל את דעתו של ר' יוסי, כדי שלא יעמוד על טיבו של הפרח. אבל טרם יוציא ר' יוסי הגה מפיו – והנקבה נצבה על עמדה ושמה בו שתי עינים. והעינים שחורות ותמימות כעיני ילדהומלאות עצבות עד לאין־סוף. וזיק אש של קדושה מתנוצץ בתוך הבבות. – שלום עליך, סבא! וכי אין אתה ר' יוסי השמש, השומר עלהקבר הקדוש של ר' שמעון בן יוחאי? – והקול – קול רחש של תפלה זכה, טהורכטל־הבקר ומלא חמימות ונפשיות כתקון־חצות. – עליך שלום, בתי. כן, אנכי הוא השמש. מה חפצך ומה בקשתך? הגידי! ורק לאחר שפלט הפה את המלים הללו התבונן ר' יוסי בזוהעומדת לפניו – ונפשו מתה בקרבו. מברכיה ולמטה יחפות רגליה. זרועותיהחשופות, ושערות ראשה מגולות ועשויות תלתלים, ונופלות על ערפה. שוב גדל בלבו החשד ופניו הלבינו. – מי את?! – שאל בקול קשה, זועם ורועד כאחד. – פועלת אנכי. מן המושבה הקרובה אשר מאחורי ההר. – ומה שמך? – רוחמה. – ומה מעשיך בזה? – את האלהים אנכי מבקשת, את אלהי־הגאולה, אשר יקנא אתקנאת־עמו והשיב לעולביו כגמולם. ר' יוסי עמד נבוך ומשתומם למראה עיניו ולמשמע אזניו. אינולקחה שמץ דבר מן ה,מושבות' אשר נבנו בארץ ואשר בניה עובדי אדמה הם והבנותתעבודנה שם כגברים בשדה. אבל ראה לא ראָה אותן ולבו לא הלך אחריהן, כי שמןהרע הרחיק את נפשו מהן: הרי מגמתן למרוד במלכותא דארעא ובמלכותא דשמיא – אלתפתח פה לשטן… והנה אחת מאלו עומדת עכשיו לפניו. אבל מה העצב הקדוש אשרבעיניה? ומה נר־התמיד אשר בבבותיהן? ומה החן השפוך על פניה השזופים משמש? ובשם אלהים היא מדברת וקנאת עמו אֲכָלתָה… מדרש־פליאה. – למה יביט בי, סבא, ככה? כי שחורה אני? – השמש שזפתני. כילבי שחור משחור־שני? – צרות עמי השחירוהו. סבא, מדוע כל הערים על תלןבנויות וירושלם שועלים ילכו בה?… – בתי, עמא קדישא עוד לא נתמלאה סאת־עָנשו. עוד לא באה,קץ'. –,סאת־ענשו'? – דמו הפקר, כבודו הפקר. תורתו הפקר. אין לואתמול ואין לו מחר. אין טעם לחייו ומותו מות־קלון. במה תמָלא סאתועוד?… לבו של השמש נעשה רך כדונג ודמעות חמות שמו מחנק לגרונו. ופתאום הרים את ראשו ואמר בקול־עוז. – אל תשתוחחי, בתי ואל נא תהמי! ה,קץ' אינו רחוק. אראנו – והוא קרוב, אשורנו – והוא עתה. בזמן קרוב. בדוק ומנוסה. ברור כשמש. והזקן התחלחל מדברי עצמו. נרתע לאחוריו, וירעד כעלה נדף. זו הפעם הראשונה, שנמלט סודו מפיו, בפני מי? – בפנינערה יחפה ומגולה זו. הוי חרפה ובושה! עתה נשתנו הדברים: הנערה עמדה כמוקסמת והקשיבה רב־קשבלדברי הזקן. – האמנם אמת נכון הדבר, שמספרים עליך, סבא: כי מחשב קציןאתה? ופתאום שחה הנערה לארץ וצחוק פרץ מפיה. ורסיסי־הצחוקהתפזרו בכל הסביבה, נפלו בין הסלעים ובעמק בין הסבכים, והדם חזר ויפול עלראש השמש החִוֵר ועל ראש הנערה, אשר פסקה מצחוק ותעמוד אף היא חִוֶרתכשיד… – לא, סבא, לא זה הדרך! אתה, התם והישר, מחשב קצין במערהזו. והם, החוטאים, טמאו את הארץ. את האלהים ואת הגאולה מכרו בעד בצע. ואיןאיש שם על לב. ואין איש, אשר ינקום את נקמת עלבונו של מקום. מחוץ תאכלהשנאה ומפנים תשכל העבדות. לא, סבא, לא בתפלות תבנה הארץ. בזיעה ובדם תפדה. רואה אתה פרח־בר זה? – אם יפול גרעינו במקום שספג זיעה ודם יצמח ויגדל כמהעשרות שנים. השמש נזדעזע כלו. כאלו הצליף דבר־מה על פניו. התעוררמתרדמתו, תרדמת הקסם והָאִבּוּן, שהפילו עליו דברי־החוצפה של הנערה, נזדקףוצעק: – בתי! כמה?… כמה?… אוי, הגידי־נא לי, כמה?… אבל הנערה לא שמעה את דבריו ולא פנתה אליו. מבטה תעהבמרחקים, כאילו בקש עזרה מן הסלעים ומן העמקים. ומפיה נתמלטו מעמם דבריםקשים ומרים: – לא על זיעתו ולא על דמנו צמח פרח־בר זה. העם נמכרלעגל־הזהב… ועוד דבריה בפיה – נעלמה בין הסלעים. והשמש נפל על פניו ארצהויתפלל ויתחנן: – אלי, אל רחום!… גלה לי רק את הדבר האחד הזה: כמה שניםיחיה פרח־בר זה? ותפלתו נפלה ותמת בין הסלעים. אין קול ואין קשב. נפשוהתעטפה עליו… לפני שקיעת־החמה חזר ר' יוסי אל המערה. והחלטה גמורה בלבו: במוצאי־שבת ישנס את מתניו וירד אל המושבה, מאחורי ההר, ובקש את הנערהומצאָה, וחקר מפיה על הפרח. אבל בצהרים שמע את חתנו מספר עם אשתו, שהדייגים הוציאו מןהכנרת במכמרות גוית־נערה. – הנערה? עבריה? מה מראה? – צעקהשמש בחרדה. אבל באותו רגע עצמו הבהילהו קול הפחדים של נכדתו: – סבא, סבא! נר התמיד עומד לכבוד… הנה, הנה!… השמש כמעט פרחה נשמתו. הוא רץ אל המערה, אל נר־התמיד. שעמדלכבות חס־ושלום… ג במוצאי שבת־קודש אחר ההבדלה, יָרד ר' יוסי לטבריה ומשםלמושבה הקטנה אשר מאחורי ההר, ויקח דברים עם הדייגים, שהוציאו את גופתהנערה מן הכנרת, עם חבריה במושבה וגם עם רב־העיר. ביום הראשון שב עם חשכהלמירון שבור ורצוץ משֶהיה. הדברים אשר שמע הולידו הרהורים קשים בלבו. חבריה, ש,קרעו' כלם ומנו,שבעה' על חברתם, אמרו לו, שעודלפני שני חדשים נפרדה מהם ותלך אל ההרים, ועד יום הששי, עד שהוציאוה ממיהכנרת. לא ידעו את מעשיה… הדייגים ספרו, כי ביום הששי, כשעתים לפני הצהרים, ראומרחוק נערה יורדת מן ההרים, ראשה נטוי למעלה ורגליה הולכות וצועדות לקראתהכנרת. הגיעה עד מימיה והוסיפה ללכת הלאה, הלאה… המים הגיעו עד צוארה, עברו ראשה –ואיננה… חיש, מהר רצו לעזרתה, פרשו מכמורת במקום ההוא – והוציאוה בלי כל רוח־חיים… ורב־העיר ספר לו בחרדה ובלחישה מפה אוזן, כי בערב שבתנתעכבה שקיעת־החמה עד שחזרו הקברנים מבית־העולם… והקברנים מסרו לו לרבבאלה ובשבועה, כי רגבי הקרקע שהושלכו אל הקבר, עמדו כקשת מסביב לקרשים ולאדחקו עליהם… ובעמל רב הכניסו את כל הקרקע בגל. יָמִים קשים באו לו לר' יוסי, אשר כמוהם לא היו לו אלאלעתים רחוקות מאד. השמש ידע פתאום דבר, אשר לא ידע מאז היותו לאיש. נערה זו, שטבעה במי־כנרת, נעשתה יקרה לו מבת, מאשת־חיק ומכל אשר לו… והלא במשך כלחייו לא מְשָכו שום דבר ולא נתקשר לשום עצם. היה מסור כולו לעבודה המוטלתעליו, כולו לקדושה… וזו – כחלק מן הקדושה עצמה היתה. הוא התאבל עליה אבל כבד. “וכי אבדה את עצמה לדעת?… למה?… ומה הם אותות־הכבוד, שהראו לה משמים?… וכי יש תקנה לנשמתה?… או גורלה כגורל כל הנשמותהערטילאיות – גלגולים קשים ונצחיים ללא מנוחה?…” ובצר לו פנה לעזרתו של הקדוש. לא פעם ולא שתים עמדה לובנסיונותיו הקשים סיעתו של הבעש"ט. ויפקד את נר־התמיד בידי הנכדה. ויצו עליו גם לזוגתו. והואלבש שק ואפר שם על ראשו. ויַרחק נדוד להתבודד בין ההרים. ויתאבל ויענה אתנפשו בצום שלשה ימים ושלשה לילות. לחם לא אכל, מים לא שתה ותנומה לא נתןלעפעפיו. ויַפל תחינתו לפני הבעש"ט הקדוש להאיר את נפשו ולעמוד לה בדיןלפני כסא־הכבוד לבקש רחמים וחנינה ותקון לנשמתה, שלא תעָנש בעונש הקשה, הצפוי לה… וגם לא חדל מלבקש על גלוי הסוד של הפרח, פרח־הברהפלאי… וכל אותם שלשת הימים עמדה סערה בין ההרים. רוחות־צפון פרצוממחבואן, ויהמו וירעשו, ויעקרו עשבים וסבכים, ויסיעו אבנים ממקומן, וינועויסודות־ההרים… זועפים וקודרים היו פני־העצמון. סלעיו החדים נתבלטו, נתחדדו, וראשו נשתרבב למעלה וכאילו הזהיר אזהרה אחרנה לעולם כולו… על מההוא מזהירו?… מפני יודפת, הנשקפת מבין הרי־זבולון, חפו מאשר היו עלהימים. אין זאת, כי אם קרעה הסערה את הקרום שנקרם עליה מרוב ימים, ויציגהערומה לעין כל… והמערות הגדולות פתחו את לוען יותר ויותר, כאילו הסערההרחיבתן… וקול־בכי, קול־נהי עולה כאוב מבין המית־הסער ועוטף את ההרים, ועוטף את העמקים, ומתגלגל לכל נקיק ולכל גיא, וממלא את חללו של העולםכולו… הֲקולות המעונים והמומתים על קדוש־השם התגנבו ויצאו עם הסערה מתוךהמערות, שנסתתמו בהן?… ואור השמש חשך. והאבל הכבד, הרובץ על ראשה שלגוש־חלב, כאילו נעשה כבד שבעתים ומראֶהָ שחור משחור, והיא העקובהמדם־חלליה… ורק הראש של התבור, הצופה בין לסלעי־המגור, עגול וירוק הואכבכל הימים, וזוהר לו, ותקוה ובטחון, ורוחה של הגבורה מרחפת עליו, ומנחמת, ומעודדת ומבשרת גאולה… ובלילה הרביעי נפלה תרדמה עזה על ר' יוסי. ובחלומו, בחזון־לילה, והנהו עומד בטרקלין מלא אור וקדושה, ולפניו, על כסא של זהב, יושב הבעש"ט הקדוש בכבודו ובעצמו ואומר לו: – בני, מה החרדה, אשר חרדת אלי? – רבי ומורי, שא־נא א פני עבדך. נפשי בשאלתי ונשמה יהודיתבבקשתי: נפש־אדם כי תחטא ותאבד עצמה לדעת, יש לה רחמים בדין? – אין. – רק זאת הפעם שא־נא את פני עבדך: הרק הטומאה מעברת אתהאדם על דעתו או יש אשר יגרום לכך גם יתרון של קדושה, שאין ילוד־אשה יכוללעמוד בו? – רק הטומאה, בני. אנחה כבדה התפרצה מלבו של השמש הזקן והחרידה אתההיכל. – מה לך בני, כי נאנחת? – קדושי, על חרפת עמך ישראל אני מתאבל. הורד כבודו עד שאולתחתיה וחרפתו מעברת את בניו ובנותיו על דעתן… – בני, האם לא לזו, אשר משוּהָ ממי הכנרת בערב שבת, ירמזוןמליך? זיק של תקוה האיר את חשכת־לבו של הזקן. ויתעוררויאמר: כן, קדושי. נפשי בשאלתי ותקון־נשמתה של זו בבקשתי… ידעתיה, והיא זכה ותמה… הקדוש נאנח. יסודות־העולם רעדו. – בני, מאחורי הפרגוד הוגד לי. גזרה היא… – ומה דינה של נשמה ערטילאית זו? דממת־מות עמדה בהיכל. השַמש כרע ברך והשח את ראשו תחת נטלאבלו הקשה. והקדוש שרוי בצער. קול דממה דקה נשמע: – “בני, הגיעה השעה לגלות לך את ראשית ה,קץ'”… השמש חרד כלו כחרד העלה הנדף. וירם את עיניו בתפלה אלהקדוש. – בני גלה את הפרוכת מעל חלון־ההיכל וראֵה את הנעשה מאחוריהפרגוד… בברכים כושלות הגיע השמש עד חלון־ההיכל והרים אתקצה־הפרוכת: ליד עמוד של שיש עמד מרותק בכבלי־ברזל המשיח… ויד נעלמה, ידעלמה, מנתקת את כבלי־הברזל מעל ידיו ורגליו… צעקה גדולה פרצה מפי ר' יוסי ויפול מלוא קומתו ארצה. העלמה, אשר עמדה לנתק את כבלי־המשיח, היתה זו שראה אותה על־ידפרח־הבר… וייקץ והנה חלום. ותפעם רוחו. ויתפלל: רבונו של עולם! היה רצון מלפניך לגלות לפני טפח – למה כסיתטפחים? אימתי יהיה האות הזה? ־ אבל השמים היו קשים ואלמים. שבור ורצוך, נדכא ונענה, חזר השמש לביתו. וישמור את הדברבלבו. ד עברו שנים. השמש ר' יוסי נזדקן מאד. בתו נתאלמנה. בעלה – סירתו נטרפהבמי־כנרת ויטבע. הנכדה, השומרת על נר־התמיד, נשאה לאיש. והרי היא הרה כיום. ראשית־הריונה. העוני שבבית גדל. הפיות – תביעותיהם מרובות וההכנסה במקומהעומדת. בעלה של הנכדה דייג אף הוא. ואינו משתכר יותר מחותנו עליו השלום. אבל לא דאגת־הפרנסה ולא צער גידול־בנים הזקינו את ר' יוסי. הערפל, שכסה אתחשבונותיו ביום ההוא, כשפגע בנערה, לא נתברר עד היום הזה. וימים קשים באולו. ימי ספקות והרהורים. ויש אשר לבא לפומא לא גלי. יש שקיר־הברזל מתחיללהתמוטט והוא מתחיל להטיל ספק… ויש שדעת עומדת להטרף עליו. דם־ישראל הולךונשפך כמים. כבודו היה למשל ושנינה. ודי בזיון וקצף. ועקבות־משיחא עדייןאינם נראים… יש אשר יתגבר כארי וינחם מן האבל הקשה, המעיק על לבו: “אם לא עכשיו… לא ירחק עוד… אם אני לא אזכה – בנייזכו”… ותוך כדי מחשבת־נחמה זו יקפוץ כאילו עֲקָצו עַקְרָב. והואחוזר על חשבונותיו: “האמנם לא בימיו?”… יתוש מנקר במוחו, מטיל קרח בדמו ומעכב אתדפיקות־לבו. ועוד דאגה מסותרת אחת בלבו, דאגה, אשר לא יגלנה מפורשאפילו לעצמו. והיא כרקב בעצמותיו. האלהים מנע ממנו בן־זכר… זאת ועודאחרת: קבלה בידיו מאביו ובידי אביו – מזקנו, כי בט' כסלו, ביום שנשתחררהצדיק יסוד־עולם ר' שניאור זלמן מבית־הסוהר, עתיד להוָלד זה שיקדיםלביאת־המשיח… ר' יוסי לא הלך בגדולות מימיו. אבל… מעשה־שטן: בכל פעםכשהיתה אשתו הרה. ואחר־כך – בתו, היתה מחשבתו עושה מעצמה, בלי רשות־בעלה, את חשבון־ההריון… ומרכז החשבון – י"ט כסלו. וכשר' יוסי תופס את עצמובמחשבתו זו יבָהל וירתע לאחוריו, וירוק במי־שהוא, ויגער בי־שהוא, וישםפעמיו בכבדות אל הקבר… אין ר' יוסי בן־מזל. ההריון הראשון של אשתו נגמרבנפל. השני הביא לו את בתו. ומני אז עמדה אשתו מלדת. לבן־זכר לא זכה. ההריון הראשון של בתו הביא לו את נכדתו. ונסגר גם רחמה, והנה עכשיו הרתהנכדתו… וכשלחשה לו זוגתו על הסימנים הראשונים של הריון־הנכדה נדר שלאיחשוב על זה כלל וכלל ולא יהרהר בזה בשום ענין ואופן. וכשהוא ופס את עצמובהרהור קל ממין זה, היה מכה על לבו ורץ בכל מאמצי־כחו אל הקבר, כאילו בקשלאחוז בקרנותיו ולהנצל מרדיפותיו של מי שהוא… אבל בפנה נסתרה של מעמקי־לבו, מתחת לגל של אפר, היה חי זיקשל תקוה… ה י“ט בכסליו חל ביום השבת. ליל י”ט היה, איפוא, ליל התקדשהשבת. נוהג היה ר' יוסי כל ימיו להוסיף בלילה זה נר משלו על קברו של הצדיק. ולאחר תפלת מעריב היה שותה,לחיים' וטועם מטעם הדג המלוח, שהיתה אשתוהצנועה מכינה לו בכונה באותו ערב. כי מימי־נעוריו אהב מאכל־תאוה זה. הפעםיצא ר' יוסי ידי חובתו בסעודת ליל־שבת, שאשתו היתה מכינה כל ימי־חייה,כידהמלך‘: לחם־סולת, בשר ודגים. ומן הבוקר של היום הששי היה ר’ יוסי במצב רוחשל ב,גילופין‘. נגון עצוב ולוקח לב, מנגוני בְרַאצלַאב אשר אהב, נסתנן מביןשניו. גם בלכתו אל המקוָה וגם בהניחו את התפילין, גם בתקנו את נר־התמיד וגםבהכינו שִבְבֵי־עצים לאשתו, לכבוד־שבת, וגם בהתבוננו מתוך הנאה למלאכתה שלאשתו, כיצד תקנה ומלחה את הדג הגדול, שהביא בעל־הנכדה מבעוד־יום מטבריה. דגלהפליא. לא ראה ר’ יוסי כמותו מיום שעמד על דעתו. גדול ושמן וחי ומפרכסמתחת לסכין, כאילו עמד על נפשו. מי יודע, אם לא היה בו גלגול של נשמהערטילאית… בצהרים, כשעמד ונטל את ידיו קודם הסעודה, עברה עליו נכדתווכרֵסה בין שניה, עסוקה בסדור הבית ליום־השבת, וגחכה לו גיחוך של חבה, כיאהוב אהֵבַתו מאד. ועל פניו של ר' יוסי עבר צל, של רצון או של צער? ־ קשההיה להבחין ברגע זה. וזוגתו, כשנזדמנה גם היא באותו רגע לחדר, השחה את ראשהעד לאזניו ותלחש לחש־חרש. – עוד חדש ימים ללידה… ישמרנה אלהים מכל מרעיןבישין… – אֶ… אָ… מֶ… מָ! – גמגם הזקן בפיו, כאילו מבקשלהגיד דבר־מה ולא יכול להוציא שיחת־חולין מפיו קודם שברך את ברכת,המוציא' ובצע וטעם מן הלחם. מה שבקש הזקן להגיד, ואם בכלל בקש להגיד דבר־מה, נעלם מןהמסובים. ורק אחת ברור היה לכולם, כי רוחו הטובה, שהיתה עליו מן הבוקר, נסתלקה לפתע־פתאום. ענן של דאגה רחף על מצחו וכסה את פניו. 'מה היה לו?… ובמה המריתי את רוחו?… ' – חשבה הזקנהבלבה ונשכה את בשר־שפתיה בשניה מתוך חרטה – ולא ידעה בעצמה על מה היאמתחרטת. ופת־החלה וחתיכת הצנון העשוי בשמן לכבוד ערב־שבת עמדו לה הפעם כעצםבגרון. עוד השמש עסוק במלאכת־הקודש, ליד המערה ונר־התמיד, והשֶמשנטתה לערוב. קרניה הזהיבו את מי הכנרת, הנשקפת מבין להרים, מתוך האופק השקטשלה. השמים היו זכים כבדולח. ורק בקצה הצפון, מעל לחרמון, נראתה עב קטנהככף־איש והשוער, החג' השחור, שהיה בא לשמור על נר־התמיד מערב שבת ועדמוצאיה עוד מימי שמשותו של אבא ז“ל, השקיף בעינו השמאלית – עינו הימניתנסתמאה מילדותו – כלפי הכנרת השלֵוה שלות־מות וכלפי הענן הקטן שעל ראש הסבאוהניע בראשו לסימן של חשד. ר' יוסי לא השגיח בשוער, בכנרת ובעב הקטנה, בראשו ורובו היה שקוע בהכנות לקבלת שבת המלכה. הוא חזר וטבל במקוה שבמערה, לבש את ה,חלט' הלבן מלמטה ואת ה,קפוטה' של קטיפה, שבאה לו בירושה מאביוז”ל, מלמעלה, ובמתניו חגר את האבנט של משי. הפוזמקאות היו לבנות כשלג, המסולים מגוהצים מבעוד יום בידי הנכדה, ועל ראשו חבוש ה,שטריימל' בעל שלשהקצוות. פניו נהרו ב,נהורא קדישה‘. את נר־התמיד שלפני הקבר תקן כהלכה. יצקבו שמן, שיספיק עד למוצאי־שבת ועד בכלל, ומסר את ההשגחה לידי החג’, השומראת משמרתו זו באמת ובאמונה ולא יצאה מעולם תקלה מתחת ידו. ועוד ר' יוסי עושה כה וכה ועל סף־הבית נראתה הזקנה. פניהמלאים דאגה, מבוכה וצער ובידה רמזה לו, כי יגש אליה. ושפתותיה נעות, נעות, וקולה לא ישָמע. ר' יוסי לא השגיח בה – עד שהאיר השוער את תשומת־לבו. אזהביט אל אשתו ולא הבין, מה הרמז, שהיא רומזת לו, ומה הלחש האלם אשר עלשפתותיה. וירָגן עליה בלבו על שהיא מטרידתו בשעה זו, ויגש ויאמר: – מה החרדה, אשר חרדת עלי?… – יוסי… יוסי… הטה אזן, יוסי… שמע… הנכדה… יוסי… הנכדה… – מה לה?… מה לה לנכדה, הגידי?… – ה־ס־ס… יוסי, היא כרעה ללדת… צירים וחבלים אחזוה… אוי לי… רוץ התפלל אל הקדוש… ועל פניו של ר' יוסי הבהיק פתאום זיו של אור. הוא החזיקבזוגתו והעביר על פניה מבט של אושר. – זקנתי, מה לך כי נבהלתְּ – נשא כפינו ונודה לרבונו שלעולם על החסד הגדול… – זקן, דעתך מתבלבלת עליך… היא מקשה ללדת… סכנה… אלאפתח פה לשטן… עוד חודש ימים… – שתקי, פתיה… אַל תטיחי דברים כלפי עלה… מהו חודשימים, מהי שנה ומהו דור? ־ כמר מדלי וכשחק מאזנים כלפי רצונו שלהכל־יכול… זקנה, זקנתי… פתיה, קטיָתי… אור לי"ט כסליו… הנה זה באהיום המקווה… זקנה!… תני נרות!… אנכי גוזר עליך בגזרת בעל… הוציאיאת כל הנרות!… שפכי את כל השמן, זקנה!… נדליק נרות, נדליק שמן… נעשההדלקה גדולה, זקנה!… פצחי פיך ברנה… רקדי עמדי… הנה יום־הגאולה בא, בא!… הטי אזן, שמעי!… הנה קול שופרו של משיח… הנהו בוקע ועולה מביןלהרים… יום נקם בא, יום־שלומים, יום־הישועה… זקנה. בקע אור־השחר… אורגדול יאיר לנו… – וכי נטרפה דעתכם עליכם או יצאתם לתרבות רעה?… קול־השופר נשמע מצפת, שעת הדלקת־הנרות הגיעה… ואתם, הזקנים, מתעלסיםבאהבים… קולו של השוער, החג' הזקן, העיר את ר' יוסי מחלום חזיונוויחרד כולו. וגם הזקנה חרדה ותבט אליו מבט של חנינה ותפלה, כאילו היא מבקשתרחמים על נפשה, על נפשו, על נפשה של הכורעת ללדת ועל נפש העולםכולו… – זקנה, ברכת־הנרות… כבוד־שבת קודם לכל… קנה, נרות! הזקנה נחפזה ללכת ור' יוסי הדליק על הקבר נר מיוחדלכבוד־שבת ושב אל ביתו שמוע את ברכת הנרות של שבת. אבל רק הודלקו הנרות, רקמתה הברכה על שפתי הזקנה – והנה… הזקן נשאר עומד כמסומר עלמקומו… קול צוחה משונה עבר מסוף העולם ועד סופו. צחוק פרוע, צפצוף־רעל מלא חוצפה והעזה. הצלָפַת שוט אדיר באויר. קלס, לעג. רגְשַת־נצחון… ולעומת הקול ענו מכל עבר ופנה, מכל סלע ומערה, מאחורי כלאבן וסבך קולות מקולות משונים, אשר לא שמעתם אוזן־אנוש מאז היתה הארץ הדוםמלרקיע. קול־צעקה פראית. קול־מחאה. קול־רוגז. מקטרג, משטין. קול רווי־גם, רווי־תאוה… ופני־השמים נתכסו עננים שחורים וכבדים, שהיו כמחיצה של ברזלבין הארץ ובין השמים. וסער התפרץ מצפון לחרמון בכח של אלפי רבבות מרכבות שלאש. ויהום, וישאג, ויגמא ארץ ושמים. ויהפוך, ויטאטא וישמוד, ויחריב את כלאשר מצא על דרכו. עקר עצים, הפך בתים. העתיק הרים ממקומם. וסער גדול עמדבכנרת. נחשול על נחשול עלו ויבלעו את כל אשר על פני המים. והמים התפרצומגבולם ויאמרו להשחית תבל ומלאוה… ריח של קטב, כליון ומות נדף מכל. סופושל עולם הגיע. כאלו גועו, מתו כל הברואים בפעם אחת. אין מי שיעמוד בפרץ. אין מי שיציל מן הכליון. הדרך לשמים נחסמה. ננעלו שערי־הרחמים. והתהום פערהפיה לבלי חוק… רק שלשה דעתם לא נטרפה עליהם ונשארו עומדים עלמשמרתם. השוער סמוי־העין סכך בגופו ובעַבַיָתו על נר־התמיד, שלאתגע בו הסערה לרעה. הזקנה הדליקה את חמשת הנרות הגדולים שלה, נר לנשמתו של כלאחד מבני־הבית, ועוד נר קטן, ששי, לנשמה זו, העומדת לבוא לעולם. והנה נגעההרוח בארבע פנות־הבית להפילהו על הזקנה, על הכורעת ללדת ועל הנרות… אבלהזקנה את מקומה לא הניחה. את סינורה של משי, הסינור של שבת, ירושת אמהעליה־השלום פרשה וסככה בו על הנרות. והסער לא יכול להם… ור' יוסי – כנפות קפוטתו, פאותיו וזקנו נתבדרו ונתפשלועל־ידי הרוח. עיניו השחורות הבריקו כשני לפידי־אש. ופיו ל פסק מלזמר זמירותותשבחות ליושב־מרום… על מקומו לא עמד. פעם ירוץ אל הקבר ויזרז את החג' הזקן ויאמץ את לבו. פעם ירוץ אל הבית ויביט אל זוגתו ויחזק את רוחה. ופעםיטה אוזן קשבת לשמוע את קול האנחה החרישית והדקה, החודרת מבין פתח־הביתומפלסת לה נתיב בתוך הסערה. והוא מעודד את הכורעת ללדת ומתפלללשלומה… – זקן, זקן! ־ נוגע לאזניו של ר' יוסי קול־הלחש של החג' והוא רואה את ידו הרומזת לו וקוראת לו. ויגש אליו. – זקן! אין תקנה ואין תרופה כי אם לשכך את המתה… – המתה של מי?… השוער השח את ראשו קרוב, קרוב לאזניו של ר' יוסי וילחשלחש־חרש… – של הכנרת… – למה?… מה?! – היא כועסת. על הדגים, שאתם נוטלים ממנה בכל ערבי־שבתותלכבד את פני המלכה. היא מקנאה. – הבל יפצה פיך!… – אל תכעס. אה – שמש וחכם. אנכי – שוער ומנוסה. מפי זקניםשמעתי. בששת ימי בראשית היתה היא, הכנרת, פלג־גופו של אַללא. וביום השביעיירשה המטרוניתא שלכם את מקומה. ומני אז היא נושאת את צערה ואת קנאתה בחובהובחשאי. בקש השטן נחמה, והיא, הפתיה, בעטה בו. רק פעם ביובל, פעם ביובל היאמתפרצת ומטיחה דברי־תוכחה כלפי מעלה… המעט שהכלימוה עוד מוסיפים לקחתמכבודה, מדגתה, לכבד את פני צרתה!… ואז… כאשר תפרוץ חמתה, אין לה תקנהאלא בבשרה של אחת מבנות־ישראל המכינות את הדגים… בזה ישוכךכעסה… – עבודה זרה!… – צעק ר' יוסי וירוק בפיו אל מולהחג'. – לא עבודה זרה, זקן, אלא עבודתכם. השבת שלכם. והכנרת לכםהיתה ואליכם תשוב. ולא תגָאל אלא בדמכם. הזכור תזכור את זו שמָשו הדיגים מהכנרת במכמורת?… היא בקשה לתת לה את עצמה, כי תגָּאֵל, ולא זכתה. אחרתתזכה… – שתוק!… – לא אשתוק. אין לך תקנה, זקן, אלא להבטיח לה את בשרה שלזו, העומדת להוָלד מנכדתך… ואם לא – אבדנו. הנר אשר על הקבר יכבה עודמעט. הנרות אשר למול הזקנה יהפֵכו. הסינור כבר נקרע לגזרים. וכל העולם יהפךלתהו ובהו. הכחות שלמטה גברו על הכחות שלמעלה. הבטיחנה לה, זקן, ונצלנוכלנו בגללה… – אשמדאי זקן, שים מחסום לפיך!… ידעתיך! הכרתיך! רק בעורשל שוער התכסית כל ימיך. בא יומך, הנה הוא בא!… זה העומד להולד אור לי"טכסליו בשורת־הגאולה בפיו. הנה אקרא בשמו של זה, שהנולד מבשר את בואו, ויסתתו כל טענותיך, ונהפכת לגל של אפר, וכל כחותיך, אשר אספת להפוך אתהקערה על פיה, יהיו כאין וכאפס. הנני וקראתי בשמו: – משיח!… ועוד טרם תמות הקריאה על שפתי ר' יוסי – ומבפנים הביתהתפרץ קול צפצוף דק… הנרות אשר למול הזקנה עמדו הכן. הרוח והסער והקולותהמשונים כאילו לא היו. השוער, החג' הזקן, נטלטל ונתהפך באויר ונעלם כמוץמפני רוח. ומנוחת־שבת הוטלה בכל פנות־העולם. ר' יוסי הרים א ידיו למעלה ופיו נתמלא שירי הודיהותשבחה. – יוסי, יוסי, שבת טובה וסימן טוב!… נכדתנו ילדה בת למזלטוב!… ר' יוסי נפל מלוא קומתו ארצה ויתעלף. ו ובלילה כשתרדמה עזה נפלה על ר' יוסי, בא אליו הבעש"טבכבודו ובעצמו ואמר בזו הלשון: – יוסי בני, אל תצטער. נכדת־הזקונים, שנולדה לך עם התקדשהשבת – בזמנה ראשית החזון, אשר הראיתיך… ויחרד הזקן חרדה גדולה וישאל: – קדושי, ומה השם, אשר אקרא לה?… – שא עיניך והבטת לפנת־החדר. – הנני… ר' יוסי נשא את עיניו לפנת־החדר – ונפשו מתה בקרבו. לעומתועמדה היא. הרגלים יחפות מן הברכים ולמטה. הזרועות חשופות. השערות מגולות, עשויות תלתלים ויורדות ונופלות על שכמה; ובתוך השערות סבוכים וכרוכים שרשיהעשבים אשר בבטן־הכנרת… והעינים גדולות שחורות, ומלאות הן ניצוץ שלקדושה, ומתפללות הן תפלה זכה ואלמת… – היא?… על שמה? שאל ר' יוסי בחלחלה. – כן, יוסי בני, על שמה. אין נכדתך אלא גלגול־נשמתה שלזו… – סבא… והלא היא… וכי נשמתה קבלה תקון? – אל תחקור במופלא ממך. גדולים חקרי־לב. ואת אשר שמעת מפיתעשה. מאחורי הפרגוד הוגד לי. בשבת, בהתאסף מנין של מתפללים מצפת ומטבריה, ליד הקבר שלר' שמעון בן יוחאי, בשעת קריאת־התורה, קרא ר' יוסי לנכדתו שנולדה שֵםבישראל,רוחמה'. ובמוצאי־שבת בטרם יכבה נר ההבדלה, יצאה נשמתו בטהרה. וישכבבקברות אבותיו. ולתקופת השנה מתה גם הזקנה, אשת ר' יוסי. והבת האלמנה, הנכדה ובעלה והילדה הקטנה יָצאו ממירון ויתישבו במושבה אשר מעבר להר. ובעל־הנכדה היה לעובד אדמה. בזיעתו הרטיב את אדמתו ואכל את לחמה. כי ככהנמצא כתוב מפורש, שחור על גבי לבן, בצואתו של ר' יוסי, אשר צוה לביתואחריו… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23055	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1948937", "authors": "משה סמילנסקי", "filepath_pby": "/p727/m23055", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 23055, "source_edition": "ירושלים-ברלין, יבנה", "title": "חבלו של משיח", "translator_uris": "", "translators": "" }
חנה ציור א אנכי הייתי אז בעצם ימי עלומי, כל העולם כלו היה בשבילימלא גיל וששון, הכל צחק בי הכל צחק מסביבי. זרם של חיים, של רצון ושל תנועהזרם תמיד, בלי הפסק מכל פנימיותי. לבי ונפשי היו מלאים על כל גדותיהם אהבהלכל היקום. הכל נראה לי כה טוב, כה ישר וכה יפה. את הכל אהבתי: את האנשיםואת הטבע, את העיר ואת הכפר, את השדה ואת היער. והכל נתנו לי ספוק נפשיועונג עד לאין קץ, ויותר מכל, אשר יצר הבורא בעולמי, אהבתי את הנערה. ואהבתי זו היתה כה יפה, כה זכה, וכה נקיה מכל דופי, כעלה הראשון של העץהמלבלב. כבר ידעתי אז את האשה, כמו שיודעים אותה כל הבחורים, בגיל של עשריםשנה כמוני אז, אבל ידיעתי זו לא פגמה בי את האהבה הנאצלה והטהורה אל הנערה. אהבתיה כסמל היופי של החיים, כפאר היקום. * היה אחד מימי החורף הנהדרים, שארץ הצפון מצוינת בהם. כלהשדות הרחבים, המתפשטים לכל עבר בלי סוף ובלי גבול, היו מכוסים מכסה עב שללובן מבריק, מזהיר ומשובץ רבבות אלפים של זיקים. השמים הטהורים והנמוכיםהשתפכו לתוך הלובן של הקרקע ויהיו לגוף אחד, והקרנים העקומות של השמשהקרובה הכו על הפנים ועל העינים וילטפום לטיפה קלה, חמה ונעימה. אבל חסריאונים הן הקרנים לעמד בפני הקור החזק, הצובט בלי הרף את הפנים, את הידים, את החוטם, את ריסי העינים וכל מקום, שמצא לא מכוסה ולא נסתר תחת אדרת השער. אנכי אהבתי את צביטות האויר הקר הזה, את כל כחות עלומי הנסתרים היו מעורריםבי. שאפתי את האויר הקר מלוא ריאתי, ואיזה רצון פראי היה מתעורר בי לצהל, לצעק ולקרוא בקול, ולעתים קרובות לא הייתי יכול לשלט בי וקולות בודדים היומתפרצים כאלו מעצמם מפי. ואוֹהב לשמע את הֵדם הרחוק של קריאותי ההולך וחוזראלי. נסעתי בעגלת־צב מהירה, הרתומה לזוג סוסים אבירים. במהירותהבזק החליקה העגלה על גבי השלג החלק בדרך המלך הרחבה. על ידי ישבה אחותיהצעירה, כסויה ועטופה אדרת שער, כמוני. היא היתה נערה בראשיתהפריחה. הדרך היתה רחוקה. בבקר השכם יצאנו לדרכנו ורק עם פנות היוםנבא למטרת נסיעתנו. בצהרים עמדנו לנוח באחד הכפרים, בבית מרזח, אשר על אםהדרך. אחותי היתה קפואה מן הקור ובעמל רב הורדתיה מן העגלה להובילה הביתהלחממה. היא הלכה נשענת בזרועי ולרגעים כפפו רגליה לנפל, ואף הדבר הזה עוררבלבותינו הצעירים, צחוק, אשר התפרץ לרגעים מפינו כזרם מים חיים. ומתוך צחוקושאון והמולה התפרצנו אל הבית, אל תחת תקרתו הנמוכה של חדר גדול ומרווח. לפנינו עמדה בעלת הבית, אשה באה בימים, מסורבלת מטפחת גדולה ועבה על כתפיה, למרות החום הגדול והמחניק שעמד בחדר. מטפחת משי דקה היתה דבוקה אל ראשה, אלמצחה ואל אזניה. היא עמדה לפנינו בדחילו ורחימו ותבט אלינו מתוך מבוכהותרעומות. “על הפריצות שלנו היא מתרעמת…” המחשבה הזאת היתה, כנראה, משותפת לי ולאחותי ביחד, כימבטינו נפגשו פתאום. ושוב פרץ זרם של צחוק מפינו. פני האשה נעווקצת. – בעלת־בית־נו, תה יש?… נא, רחמינו־נא, תה?… חם, חם עדמהרה… נקפאנו… – יהודים?! – קראה האשה בקול מיואש למחצה ובקול פכוח מפחדלמחצה. היא חשבתנו, כנראה, ל’אדונים', מבני הארץ, ותוסף: – מה רעש?… תה… מהיכא תיתי, יהיה תה… למה לא?… חנה!… קראה האשה בקול בלפי החדרהשני ותוך כדי דבורה ישבה על הספה הישנה בפנת החדר ותתעטף עוד יותר בתוךמטפחתה העבה… ושוב הבטנו איש אל אחותו ושוב מלא זרם של צחוק את כל חללושל החדר. – הנני, אמא!… נשמע קול מן החדר השני וארתע לאחור: כמהעָרֵב היה קול זה… מוסיקה!… ואבט אל אחותי ואף היא הביטה מתמיהה אלי. באותו רגע נפתחה דלת שניה פנימית ועל המפתן עמדה נערה… ואלינו הביטו שתיעינים שחורות וגדולות מלאות ניצוץ עמום ומביעות סקרנות ומבוכה כאחד… מהיפה היתה נערה זו!… פרח שנקטף זה עתה ממיטב הערוגות שבגן: גבוהה, דקה, זקופה וכאלו מחוטבה ביד חוטב, ראש קטן ומורם, הנמשך משהו לאחור על ידי הצמההעבה והשחורה הנופלת מטה, מטה. הפנים זכים זכים, ואדמומית קלילה פרחהבלחיים הצחורות. צל של צחוק קל, קל רחף על שפתיה האדמומיות. פיה הקטנטןפתוח משהו עד בכדי לגלות אפס קציהן של שתי שורות שנים קטנטנות ולבנות כשיש. ולבושה היתה כבימי הקיץ: בסנר לבן, חולצה לבנה ודקה… אנחנו, אנכי ואחותי, עמדנו ונבט בה מלוא עינינו. – חנה, הנה החתן והכלה רוצים תה… מהרי עשי… ושוב מלא צחוקנו את כל פנות הבית. בעלת־הבית נעלבה והבתנבוכה ותתאדם כלה כשושנה אדומה. – מנין לבעלת־הבית שאנו חתן וכלה? – כלום עִוֶּרת אני?… רואים… אתם סוברים, שנשים זקנותדעתן נטרפה עליהן? – תכף, אמא!… נשמע שוב הקול ההרמוני, והנערה נעלמה מעבר לדלת, לעומתשבאה. – מה יפה בתך!… לא התאפקה אחותי ותגלה את לבה. פני האם הביעו רצון והנאהמעורבים טענה ותרעומות. – יפה… מה בצע אצלנו ביופי?… לא כמו אצל אחרים… איןמזל… שכולה בכפר… לא עיר כאן… בת שבע־עשרה! היא גמרה מתוך אנחה עמוקה. * – אמא!… תה… סוכר… הנימות ההרמוניות הרעידו שוב את האויר, הדלת נפתחה לרוחהוחנה נכנסה החדרה ובידיה מחם נוצץ, הומה ורותח. בתנועה מהירה העמידה אתהמחם על השלחן. אנו ישבנו מסביב לשלחן לאכול ולשתות, כי רעבנו מאד, והיאנסוגה אחורנית לאחת מפנות הבית, עמדה ותשם בנו את מבטה ולא הסירתו עוד. אנילא הבטתי אליה, לא העזתי; ידעתי שמבטי יבלבלנה, אבל הרגשתי את מבטה העוברוזוחל מפני אל פני אחותי וחוזר חלילה… היא חקרה ובחנה אותנו. רק פעםהתגנבתי ואבט אליה מבט סתר: היא היתה כלה אדומה. לחייה בערו ממש כגחליםלוחשות ועיניה השחורות נוצצו. מבטי חפש בהן דבר־מה חדש, דבר־מה תוסס. לאידעתי חקרו: אם קנאה זאת, אם רצון להתחקות לנו ואם איזה רצון טמיר, סתוםשלא נתן להגלות. שפתיה האדומות היו פתוחות משהו, כפרח זה ההולך ונפתח יחדעם זריחת החמה, וכאלו בקשו טל של נשיקה. צדקה האם: אין מזל, אוצר כזה בתוךהכפר השומם. לבי נקפני, היא הרגישה במבטי, התחלחלה. ותורד את עיניה. גם אחותי התבוננה, כנראה אליה. היא לחשהעל אזני: – מה היית נותן לה בעד נשיקה אחת?… – חצי חיי!… עניתי אף אנכי בלחש, וארגיש שהנני מתאדםכלי. חנה הרגישה בלחשנו, התעוררה ובתנועה מהירה עברה את כל החדר ותעלם בתוךהחדר השני. – רוצה אנכי לראותה מקרוב… לשמע מה בפיה… אמרה אחותי, קפצה ממקומה ותלך אחריה. ומה קנאתי באחותי ברגע הזה!… ולמה אמרה לי בדברהנשיקה!… מה עלתה על דעתה!… הרגשתי בי, כי קדחת קלה אחזתני ואהיה כשכור ולאמיין. * השעון הגדול, עתיק הימים, התלוי על הקיר בין תמונת גינירלזקן מהצד האחד וה’רבי' מהצד השני, צלצל ויזכירני, כי שעת הנסיעה הגיעה. עודלפנינו חצי הדרך. יצאתי אל החצר לזרז את העגלון ולבדק את החפצים, יצאתי בליאדרת שער והקור תקפני מכל עבר. רצתי לשוב הביתה והתפרצתי במהירות אל תוךהמסדרון האפל, וברגע הזה פרחה לפני חנה, מתוך האפלה, מעבר השני, ובידה האחתהחזיקה שני גזרי עצים להסקה, איזה דבר חזק התעורר בי, תקפני ויכני על לביועל ראשי. – האם לא קר לה ככה, רק בחולצה?… היא התחלחלה ותבט בי. – לא… לחשו שפתיה לחש חרש ועיניה הביטו אלי בתחנונים ובבקשתסליחה, כאלו חטאה לי על העיזה לענותני. היא היתה כה קרובה אלי. חום גופההרענן נשם, נשף על פני; שד שובב צחק בי ויגרני ואושיט את ידי, אחזתיהבזרועותיה ונשקתיה על שפתיה… שפתי נצרבו… פניה חורו כשיד, הדפתני בידההחפשית ותמָלט ותעָלם לתוך הבית. * – כמה מגיע, בעלת־הבית?… – כמה מגיע?… כלום יודעת אנכי?… אתם, אדונים, אתםיודעים יותר ממנו… שלמתי לה בעין יפה. זיק של רצון מיוחד נצנץ בתוך עיניה. ולבי אנכי נקפני: “בעד הנשיקה לבתה שלמתי לה”… – תזכו להכנס לחופה בשעה טובה! – למה בעלת הבית חושבת שאנו חתן וכלה?… – למה? – נעלבה שוב האשה ותוסף: – אמנם בנות־כפר אנו, אבלגם עינינו לא טחו מראות. – לא, גברתי שגתה… לא כלתי זאת, כי אם אחותי… כלה איןלי עוד. תברכני בעלת־הבית שיתן לח ה' כלה נאה כבתה… היא התחלחלה. – בתי?… לא!… אתם אנשים עשירים והיא בת עניים… רבונושל עולם ישלח לה את בן זוגה… חנה!… קראה האשה לבתה מתוך קול של דאגה. היא עמדה בפתח החדר ופניה חורים ועיניה מביטות אלינו ושפתיה נעות. ונדמה ליששמעתי את קול שפתיה הנעות: ‘אחות’?… ברכנו את האם ואת הבת. כשאמרתי את ברכתי לאחרונה התאדמתי – התאדמה אף היא. ישבנו בעגלתנו ונסע. כשסובבה העגלה בסוף הרחוב לצאת אל מרחבהשדה, הפניתי את ראשי לאחורי: היא הוסיפה לעמד עוד בפתח הבית לבושת סנרהוחולצתה הלבנים ותבט אחרינו!… ב עברו הרבה שנים. אנכי עמדתי בסוף שנות הכה. אבל כחי נשת זהכבר, נשת ועבר כחלום ליל, יחד עם שנות העלומים ועם חלומות העלומים. מיטבהחיים עם יפי אמונתם ועם יפי תקותם היו בעבר, בהוה היה טעם מר של יאושועיפות. והעתיד לא הבטיח עוד כל טוב. רחוק הייתי מארץ הצפון עם ימי החורף הקרים שלה, עם הנסיעההמהירה בעגלת צב על חלקת השלג הלבן. רחוק הייתי מאותם החיים הטובים והקליםשל ימי עלומי ומכל מה שהיה קשור בחיים ההם. גם אותו המקרה הקל, שקרה ליבימים ההם באכסניה שעל אֵם הדרך, ירד כבר לתהום הנשיה, ומה יעלנומשם? אנכי הייתי מורה באחת המושבות העבריות, בארץ העבר והעתידשל עמנו. באתי אל הארץ בראשית ימי כחי. טעם החיים כבר פג אצלי אבל עודכחותי עמדי, עוד חפץ המנוחה רחוק ממני ועוד היתה בי השאיפה לבקש דבר־מהבתוך הרוחות החולפים, הסוערים והמשתנים של החיים. עברו שנים אחדות, ושאריתהכח, הרצון והשאיפה כלו עד מהרה בתוך התנאים הנוראים של מלחמת הקיום החדשהוהקשה. וכחלוף שנות הכח כבר הגעתי לתקופה של ליאות, של עיפות, של חסר רצוןושאיפה ושל משיכה בעול החיים מתוך אונס. * באתי אל אחת המושבות לשאת במשרה חדשה. המושבה היתה גדולהוהומיה, כאחת העירות. חייה עם המונם ושאונם היו רחוקים ממני. ידעתי אתעבודתי, את מלוא חובי ואת מעוני. ומעוני היה בביתה של אשה עניה אחת, שבעלההיה גם אכר, גם פועל ועל כלם עני ואביון. פרנסת הבית היתה ברובה על עבודתבעלת הבית: על שלחנה אכלו אחדים מבחורי המושבה, אכרים צעירים ומשגיחים. אףאנכי אכלתי על שלחנה וגם קבעתי דירתי בחדר הפנוי אשר בביתה. אל ביתו הביאנימכיר אחד, אכר אלמן, שְׁאֵרוֹ הרחוק של בעל־הבית, וגם הוא אכל על שלחנה. בימים הראשונים לא השגחתי הרבה לא בבעלת־הבית ולא בבעלה. הייתי עסוק הרבהבסדור עניני במקום החדש, בבצוע חכוכים חדשים ובהתפשרות עם יסורי נפש חדשים. רק זאת ידעתי, כי בעלת הבית נראית צעירה יותר מדי לעומת מראה בניה ובעלה. ועוד זאת, כי חוט של חן מתוח על פניה – חן בלוית עצב חרישי ונכרים בהםעקבות יופי בלתי רגיל. זאת ועוד אחרת, כי בעלה היה בריה משֻׁנה: טפש, טרחן ו’לא יצלח' גמור. “כמה משונה זוג זה?”… חלף במוחיהרהור קל, בבואי לביתם, בפםעם הראשונה – חלף במוחי ועבר – מה ליולהם? * עברו שבועות אחדים מיום בואי אל מקומי החדש, באחד בימיהשבת, אחרתי לבוא אל ארוחת הצהרים ואוֹכל לבדי, אחרי שסעודת האורחים כברכלתה. בעלת־הבית ישבה ממולי על ארגז גדול, לבושה בגדי השבת שלה, אשר הוסיפוחן על חנה. היא היתה שקועה במחשבותיה. ואף אנכי הייתי שקוע במחשבותי. ומחשבותי נשאוני רחוק, רחוק מן המקום ומן המצב שנמצאתי בו עכשיו. כשאין לךכלום בהוה וכשאין תקות העתיד משחקת לך – בעל כרחך הנך מרחף בעולם עברךהרחוק, אשר על קברו עלו דשאים, עלו ויבשו. התתעוררתי, הרגשתי מבט חודר, מבט נוקב, נעוץ בי. הרימותיאת ראשי. ובאותו רגע סר מעלי מבטה של בעלת־הבית ופניה התכסו אודם קל שלמבוכה. ופתאום הכה איזה דבר על לבי: “היכן ראיתי את הפנים הללו או דומים להם?” היא לקחה במהירות את הצלחת אשר לפני ותעמד אחרת במקומה. ושוב ישבה לה על הארגז הגדול שקועה במחשבותיה. אנכי לא חזרתי עוד למחשבותהראשונות, מחשבות העבר. מחשבה חדשה נתקעה במוחי: “את הפנים האלה ראיתיפעם… היכן ראיתים?” בקשתי לזכר ולא נזכרתי, השתדלתי להעלות על לבי את פניהנשים, אשר הכרתי בשנים האחרונות, אבל אף אחת מהן לא היתה דומה לזו שישבהלמולי. “אשאלנה איפה ראיתיה?” אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לשאלה. “היאתתבלבל על לא דבר. לא ראיתיה. טעות היא. כל בנות ישראל, בעלות החן, דומותהן”. גרשתי מלבי את מחשבתי על אודותיה. אבל בעשותה את השלחן, אחרי הסעודה, שוב התבוננתי אליה ואראה מבוכה גלויה על פניה. “אולי זכרה אף היא דבר־מה, אולי הכירתני?”… ושוב חפצתילשאלה ושוב מנעני דבר־מה. * מאותו היום התחילה בעלת־הבית דואגת לי דאגה יתרה. גם קודםהרגשתי, כי היא מבכרת אותי על פני יתר האורחים, אבל מאותו יום הלכה דאגתהלי וטפולה בי הלך וגדול מיום אל יום. את חדרי הייתי מוצא תמיד נקי ומצוחצחשבעתים, לבני היו תמיד מכובסים, מתוקנים ומסודרים ביד חרוצה ודואגת, ומאכליהיה מן הטוב והנבחר. במה זכיתי? ויש אשר התבישתי בעומק נפשי על הדאגה היתרהועל הטפול המרובה, אשר גרמתי לאשה מסכנה זו, העמוסה עבודה מאור הבקר ועדחשכת הליל. תמיד היתה עסוקה, תמיד מטופלת: בביתה, בבניה, בבעלה, באורחיהובי. ואותה המחשבה, אשר התחילה מנקרת במוחי, באותה השבת, לא נתנה לי מנוחה: "האשה הזאת נפגשה לי פעם בדרך חיי – היכן וכיצד נפגשה לי?… לשאלה דבר לאהעזתי. לא העזתי, למרות מה שיחסנו נעשה יותר ויותר קרוב ואהיה כבן־בית ממש. לא העזתי, כי למרות יחסנו הקרוב נשאר בינינו איזה מרחק, איזה יחס שלבישנות, ואיזו זרות מיוחדה, איזו שניות: מצד אחד נעשינו יותר ויותר קרובים. אנכי הרגשתי אליה רגש של קורבה משפחתית, ואדע שגם היא מרגישה אלי יחס כזה, היינו מבינים איש את חברתו על פי הרמז הראשון, בלי אומר ובלי דברים. ומצדהשני עוד עמדה בינינו המבוכה של הימים הראשונים, כאלו רק זה אתמול נפגשנו. עם יתר האורחים היתה מרבה שיחה ועמי לא נכנסה עוד אף פעם בשיחה ארוכה. ואףלבי אנכי לא נתנני להרבות שיחה עמה. רק חלופי הדברים היותר הכרחיים והיותרקצרים היו בינינו. וגם במשך חלופי הדברים הקצרים האלה היתה נבוכה ופניהכבושים בקרקע. ואף אנכי הייתי נבוך. אנכי סבלתי מן היחס המוזר הזה. היא נעשתה לי מיום אל יוםיותר קרובה ויחד עם זה חשבתי לעזב את ביתה ולבקש לי מעון חדש. * שוב היתה שבת, ושוב אכלתי לבדי את ארוחתי בשעה מאוחרה. והיא ישבה למולי על ארגזה הגדול. וביום ההוא נראו לי פניה כה ידועים ולאהיה לי עוד ספק בדבר כי אמנם ראיתיה פעם. היכן? אימתי? לבי היה טוב עליביום ההוא, רוח גבורה יתרה לבשתני ואחליט לשאול את פיה על דבר ספקי, ולאבלי דפיקת לב פניתי אליה: – כלום לא נפגשנו פעם?… אולי לפני הרבה שנים?… היא התאדמה כלה כפרח אדום. קמטי פניה נעלמו וברגע ההואהכרתיה. דבר־מה נעלם לחץ פתאום על זכרוני ואזכר מקרה אחד משכבר הימים… הלא זאת היא הנערה, אשר ראיתיה לפני עשרים שנה, בכפר, בפונדק… היא הביטה אלי מבט מלא מבוכה, מלא חנינה, מלא בקשתסליחה. – אנכי הכרתיו בשבת ההיא… עוד ביום הראשון לבואו נדמה לישראיתיו… אנחנו נפגשנו בבית אמי לפני עשרים שנה… הוא נסע אז עם ב… עםאחותו… בעיניה השחורות, אשר ניצוצן כהה מרֹב ימים, נתלו שתי דמעותגדולות ונוצצות כספירים… “הזאת היא?… האמנם?… מי פלל לפגשה שוב, כאן… לאיאומן!…” ומדי כך נזכרתי בכל פרטי היום הרחוק ההוא כאלו רק אתמולהיה הדבר. – הגברת… חנה? פתאום נזכרתי גם בשמה כמו שבטאה אותו אמה אז… כמה פעמיםשמעתי את שמה מפי אורחיה ובני הבית אבל ‘חנה’ זו לא אמרה לי ולא כלום, ועכשיו צלצל שמה באזני כמו ששמעתיו אז. – כן, אנכי… – לא יאומן! על פניה עברו קוי אור. – כן?… אז הייתי אחרת. זקנתי… גם הוא נזדקן… אז היהכה צעיר… גם אנכי לא חפצתי להאמין שזה הוא… אנכי זכרתיו תמיד… נימה דקה, דקה של עצב חרישי, פנימי רעדה בתוך קולה. “כן, זאת היא…” רגעים ממושכים אחדים הבטנו איש אל פני רעהו מבלי יכולתלהגיד דבר־מה… שנינו כאלו בקשנו אחד בפני השניה את סימני הפנים שלהימים ההם… ולבסוף תקפה היא את מבוכתה ותאמר: – הרבה שנים… – עולם מלא… – העלמה ההיא היתה באמת אחותו?… – כן, כן, אחותי!… – וכלה… לא היתה לו?… – היתה… גם כלה היתה לי, גם אשה היתה… עכשיו אין ליכלום!… דאגה יתירה והבעה של צער כסו את פניה. – למה?… – לא הייתי ראוי לאושר… ושוב שתיקה קשה של רגעים ממושכים אחדים. – וזה… בעלה? היא נבוכה ותורד את עיניה. – כן… – כיצד? רגע קט שתקה שתיקה קשה. אחרי כן הרימה את עיניה ותבט ישראלי. אף פעם לא הביטה ככה אלי, לא לפני זה ולא לאחר כך. – טוב מזה לא חפצתי… בחורים רבים בקשוני… יפיםוצעירים… לא חפצתי… ואמי בכתה כל הימים… – מדוע לא חפצה?… – מאותו היום ההוא חכיתי… הרבה זמן חכיתי… אחרי כןנואשתי… אבל לא חפצתי להחליפו באחר… לא חפצתי לשכח… וזה היה אלמןומכוער… זה לא ישכיחני דבר… קול חרש, חרש שמעתי, קול ספוג צער ויגון עולמים. ג שנים אחדות ישבתי בביתה, ואלו היו מיטב שנות חיי. שנותמנוחה נפשית ומרגוע רוחני. איזה מלאך טוב רחף עלי תמיד ויגן עלי מכל צרהומצוקה, מכל יסורים ועגמת נפש. רוח שקטה ומרגיעה היתה נובעת תמיד מדבריהומכל תנועותיה ומשיבה עלי שקט ומרגוע. איזה יופי נפשי עמוק ומקיף, יופי שלקבלת יסורים מאהבה, של משיכת עול מרצון, של קִדוש דבר־מה קדוש ונעלה – היהתמיד טבוע על פניה. ומן היופי הנפשי הזה היה נובע עלי דבר מה מרכך, מעודד, משיב נפש ומלטף כיד אם אוהבת ורחמנית. יחס של חבה אחותית שרר כל הימיםבינינו. יחס של דממה שקטה וקדושה. בלי סימנים כל שהם של רגש סוער. שנים טובות נמנו לי. נחתי מנוחת הגוף והנפש. נחתי וכאלוהגעתי לחוף שקט ובטוח אחרי נסיעה ארוכה בים סוער. והשקט הנפשי הזה השפיע עלעבודתי, על יחסי לתלמידי ועל יחסי לחברי. כל מכירי אשר ראו בי את התמורהתמהו לי, ואף אנכי עצמי הייתי תמה לנפשי ושואל: היכן מרירותי של הימיםהקדומים, היכן יאושי והיכן הטעם המר שהרגשתי תמיד? * ויד שובבה, יד מקרה שברה את מנוחתי ואת אשרי, אשר מצאתי. שברה שלא מדעת ושלא בכונה רעה. פעם נסענו – אנכי ועוד שני מכירים מבניהמושבה – מן העיר אל המושבה רוכבים על חמורים. האחד היה האכר האלמן אשרהכניסני לבית חנה והשני רוק צעיר. כל הדרך דברנו ושוחחנו שיחה קלה ועליזה, שאינה תופשת שום מקום ואינה אחוזה בשום דבר, כרגיל, לפעמים, בשעה שהלב קלוהנפש־שקטה. ומשיחה לשיחה באנו לשאלת המין, ומדברים כלליים, סתמיים עברוחברי־מלוי, לבסוף, לדברים פרטיים. הרוק הצעיר התאונן על החיים החד־גונייםשבמושבה. בעולמנו הקטן חסרים תנאי החיים שבלעדם אין חיי הגבר – לפי דעתו – נקראים חיים. – לא… במושבה קשה לארג איזה יחס אינטימי… אי אפשר… כל התקרבות שהיא אל האשה מטילה עליך אחריות… מתחילה הסכים לו האכר האלמן ופתאום הקשה עליו: – לאו דוקא… לא תמיד אי אפשר… יש גם מקריםטובים… – הא כיצד? – לא כי ולא בך הדברים אמורים… יש מוצלחים… ופתאום הרגשתי כי הדברים מכונים אלי. דבר מה קשה הכה, הלםאת ראשי. – למי מכונים דבריך? שאל הרוק הצעיר בתמיה. וגם אנכי הבטתיאליו במבט של שאלה ודרישה. הוא הביט אלי מבט מהול תמהון וגם פחד וידפקבחמורו ויעבר הלאה. הבתים הראשונים של המושבה היו לפנינו. * סער התחולל בי. –הרי דבריו התכונו אליה?… באיך העיז להעליבה… בואנכילא סטרתיו על לחיו!…" וגם אחר כך לא סטרתיו על לחיו. אנחנו היינו נפגשים בכל יוםבשעת ארוחת הצהרים, אנכי שתקתי. ואף הוא לא הזכירני אפילו ברמז קל ואפילובמבט עינים את השיחה שהיתה בינינו, כאלו לא היתה כלל. אבל לי אבדה מנוחתנפשי ולא יכלתי עוד להרגע. תולעת מצצה את לבי. יתוש נקר במוחי. סער חרישיהתחולל תמיד בנפש, שווי המשקל של נפשי הופר. קשה היה לי להביט ישר אל פניה, וקשה היה לי לדבר עמה אפילו דברים מעטים. והיא הרגישה בכך. מן הרגע הראשוןהרגישה, ולפעמים קרובות הרגשתי בי את מבט עיניה החוקר, הדורש – מבט עיניםמלא דאבה, מלא צער ותמהון נפש. בסוף אותה השנה התפטרתי ממשרתי ואלך למושבה אחרת. כשהגדתילה את דבר התפטרותי עבר צל של כאב־נפש על פניה. אבל היא לא נפתעה ולאהתחלחלה, היא חכתה, כנראה, למעשה הזה. רגעי מספר שתקה שתיקה קשה ולבסוףהרימה את מבטה הכואב ותשאלני בקול נמוך, נמוך! – מדוע?… החרשתי, לא עניתיה דבר. * הייתי רואה אותה לעתים רחוקות. לפעמים נפגשנו במקרהולפעמים בקרתיה בביתה, כשהייתי בא אל המושבה. היא נזדקנה מאד, פניה נתכסוקמטים, קמטים עמוקים, עיניה הביעו צער ועלבון קשה. כלה היתה שבורה, רצוצהועיפה. כשנפגשנו היתה שיחתנו קטועה וטרופה. עוד שלט בנו איזה רגש שלבישנות. ולפעמים רחוקות מאד יש אשר תפשתי במבט עיניה זיק כל שהוא שלתרעומות. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23056	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1948937", "authors": "משה סמילנסקי", "filepath_pby": "/p727/m23056", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 23056, "source_edition": "ירושלים־ברלין, יבנה", "title": "חנה", "translator_uris": "", "translators": "" }
רחל'ה בתחנת ל. היה עלי לחכות שעה שלמה. מה לעשות במשך שעה זו? חפצתי לנוח. הייתי רצוץ הגוף מטלטולי הדרך הרחוקה ורצוץ הנפש מטלטוליםאחרים, שמהם בקשתי מנוס ומפלט בתוך טלטולי הדרך. ואולי ללכת העירה ולראותאת הגליריות המפורסמות, אשר עליהן שמעתי וקראתי כל כך הרבה? אבל איך אתהלךפה בעיר הזאת הזרה לי בלי מכיר ומודע?… ופתאום נזכרתי: הרי פה בעיר לומדתרחל’ה… ואיך שכחתי את הדבר?! הרי הבטחתי לאביה למצאה פה ולראותה. וגםאנכי כה נכספתי לראות את זו שידעתיה בעודנה ילדה קטנה, בעודנה מתפנקת עלברכַּי וצובטת את הסימנים הראשונים של שפמי. אנכי לא ראיתיה זה שבע אושמונה שנים, מזמן לכתה לחוץ־לארץ ללמוד והיא אז נערה־ילדה, בת חמש־עשרה, קופצת ורוקדת כל היום כעֵז… ימים טובים היו אז, ימי תקוות חדשות. אראנהואזכור בימים ההם… ומתוך מחשבתי זאת הוקל לי, הונח לי מעצבי ומרגזי ובלבקל מסרתי את מזודתי לשמירה ואשא רגלי ואלך העירה. * טפסתי עד לקומה הרביעית. על דלת אחד החדרים היה מודבקכרטיס קטן: ‘רחל’. דפקתי. נשמע קול קפיצה, קול קריאה של שמחה וריצה שלצעדים מהירים אל הדלת… לפני עמדה עלמה גבוהה, זקופה וגמישה. שתי צמותשחורות ועבותות נפלו עד למתנה הדק עד להפליא. – האדון?… כֵן?! – אנכי, רחל’ה!… – ידעתי מראש!… זה שבוע ימים אנכי מחכה לו בקר, בקר… אבי כתב לי… ידה הקטנה, המארכה והלבנה כשיש לחצה בכח ובחום את ידי. ועיניה השחורות והנוצצות כגחלים בוערות הביטו אלי מתוך תודה וחבה. – אנכי כה חכיתי לו!… הייתי מכירו אפילו אם לא ידעתי עלדבר בואו… אותם הפנים… חברו הטוב של אבי!… – ואנכי לא הייתי מכירֵך… עלמה… קשה לי לדבר אליך בלשוןנוכחת… ומה יפית!… – האמנם?… פניה אדמו ותאחז שוב בידי… – בשבילו הנני אותה רחל’ה הקטנה גם עכשיו ואַל יעיז לדבראלי אחרת מאשר היה רגיל!… אבל למה אנכי מחזיקו פה על סף הדלת?… הוי, טפשה!… יבוא, יבוא… אל חדר משכיתי… היא משכתני בכח אחריה, עברנו דרך פרוזדור קטן ונכנס אלטרקלינה… הכתלים היו מכוסים תמונות וציורים שונים, מעשה ידי אמנים. החפצים שעל השלחן וכלי החדר העידו שאין מקפידים כאן ביותר עלהסדר… – אינני חרוצה ביותר… כן?… היגיד לאמי?… לא!… אַליגיד. לו בא אלי בזמן אחר היה מוצא אצלי יותר סדר… היא נשתתקה פתאום. עיני תפסו כעין צל שחור אשר עבר רגע עלפניה הסגלגלים, הלבנים, המלאים חן מקסים; אולם הצל עבר חיש ונעלם… – ישב… הנה פה ישב… על הכסא הזה… פה רך… ונוח… יספר לי על אודות אבי… אמי… ביתנו והמושבה… ואחרי כן נלך לטילבעיר… בודאי ירצה לראות את הגַלירַיות… הלא כן? כֵן!… אנכי אובילנו, אביאנו לכל המקומות… אנכי אראה לו את הכל… את הכל!… ומדי דברה לאעמדה אף רגע. סדרה קצת על השלחן. העבירה ידה על שערות ראשה לפני המראה. העיפה מבט עין על איזה ציור שעל הכותל. ושוב התבוננה אלי… – אדוני לא נזדקן… כמו שזכרתיו… ואבי… הנזדקן? כן… הוא כתב לי… מסכן… זה שבע שנים וחצי… ואמי?… ושוב עבר על פניה ועל מצחה הגבוה והלבן צל שחור של עצב אבלהיא הניעה תנועה עזה בראשה, עד שטֻלטלו צמותיה באויר, התנערה מעצבונהותאמר: – לא עת דברי עצב עכשיו!… אורח כה יקר… הבה אכין לך טסקהוה כאשר אוהבים שם אצלנו, הוא ינוח מעט ואחר נלך לטיל בעיר… ילך?… כן!… טוב מאד!… “מה החרדה אשר בנפשה?…” חשבתי. ואביט אליה מתוךדאגה. * הזאת היא רחל’ה?… לא האמנתי למראה עיני. הרגשתי את עצמיקצת נבוך וקצת נכלם ללכת על ידה ברחובות העיר ההומים. אנכי הזר, כבד התנועהוחסר הנימוס העירוני ולבוש בגדי הדרך שלי – על יד היפה־פיה הזאת, שכל תנועהמתנועותיה היתה מלאת הוד וחֵן וראשה הזקוף – ראש מלכה. כל הגברים שנפגשולנו נעצו בה את מבטיהם. ויש שעמדו ויביטו במשך רגעים אחריה. והיא הוסיפהללכת מהלכה המלכתי ולא הסבה אף פעם את ראשה ימינה או שמאלה… כאלו אין אישמסביבה. – ככה תמיד… אין נותנים לעבור את הרחוב במנוחה… עםארור הם הגברים שלכם… דבר מה דקרני בעומק נפשי. הזאת היא רחל’ה שלנו, הנערההקטנה והכחושה, המתבישת מפני כל איש ונחבאת אל הכלים… ואלה הםדבריה!… היא עצרה קצת את צעדיה ותלחץ מעט יותר אלי. – אדוני מתפלא עלי? האין זאת?… הוא זכר את רחל’ה הילדההבישנית… ועכשיו מצא אשה… האין זאת? אנכי סננתי בין שני דברים אחדים הנשמעים לשני פנים… עודלא יצאתי מתוך מבוכתי, עוד לא מצאתי את עצמי. נכנסנו אל אחד הגנים. עברנו בתוך שדרה מלאה צל. ושוב עצרהקצת את צעדיה ותבט ישר, ישר אל פני. – אדוני עודנו מחזיק בהשקפותיו החפשיות עלהאהבה?… דבר־מה הכני על לבי. – מנין את יודעת את השקפותַי?… – ידעתי. חבריו ספרו לי. רגעי מספר שתקתי. עד שמצאתי את עצמי. לבי לא היה טובעלי. – כן, רחל’ה. כל ימי חשבתי את האהבה לרגש הכִי קדוש אשרחננו בו הטבע. וככה אחשוב גם עתה. צל של רצון עבר על פניה. עיניה מלאו אורה. –… ובלי יוצא מן הכלל? – איני מבין את שאלתך? – ואם נערה עבריה תאהב איש נכרי?… עיניה הביטו ממני והלאה. ואף אני הסרתי עיני מנגדה. פחדתי. אבל הרגש הרגשתי, כי פניה לבשו פתאום הבעה קשה. היא חכתה לגזר דינה. רגעימספר עמדה שתיקת מות בינינו. שמעתי את קול צעדי וצעדיה. – את אוהבת איש נכרי? – כן. קולה המדֻכא והמעֻנה הגיעני כאלו מתחתית תהום. ושוב שתקנושתיקה קשה. שוב שמעתי את קול צעדינו. – איך היה הדבר? – לפתע פתאום. זה היה בגליריה העירונית הגדולה. אנֹכיעמדתי לפני תמונה אחת. אחת התמונות היותר חביבות עלי. פתאום הרגשתי כי מבטחודר נתון בי. הסבתי את רֹאשי ומבטי שנינו נפגשו. הוע עמד בין קבוצה שלפסלם ויבט ישר אלי. הורדתי את עיני. זו היתה לי הפעם הראשונה בחיי שהורדתיאת עיני בפני מבט של גבר. וברגע ההוא הרגשתי, כי לא אוכל לעמוד בפניו ובפנירצונו. אהבתיו. איזו הרגשה קשה דכאתני. – וקודם לא נפגשתם אף פעם?… – הרבה פעמים נפגשנו. באקדימיה. בגלֵריות. אבל עד הרגע ההוא נשארנו זרים בינינו. – שוב מי הוא? – פַּסָּל. – לא… מאיזה לאום?… – פולני… דבר־מה דכאני לארץ. – אנֹכי יודעת את מחשבתו ברגע הזה… – מה?… – בן העם, אשר רחץ פעמיו בדם עמנו… – כֵן. קולי היה קשה. צל שחור עבר על פניה. ויחר לי עד מות. היאעמדה. גם אנֹכי עמדתי. מבטינו נפגשו. – הצריכה אנֹכי לשבור את חיי?… – רחל’ה, יהודי שלא שבר את חייו – חזקה, שלֹא היה לו מהלשבור… העוברים ושבים עצרו במהלכם ויביטו אלינו. – נלך מזה… נלך ונשב על אחדהספסלים… סרנו מן השדרה הראשית אל אחת השדרות הצדדיות ונשב על ספסלבין עצי מצל. רגעים אחדים ישבנו מבלי לדבר דבר. כל אחד מאתנו היה שקועבמחשבותיו הקשות. –… אנכי יודעת את כל מחשבותיו ברגע הזה. ההורים… יודעתאנֹכי מה אני מעוללת להם… מי יודע?… אולי לא יעמוד אבי בנסיון… הלואקנאתו לעמנו כֹה גדולה… אבל… אדוני היקר… איני יכולה לעשות אחרת… אין בי כֹח… רק שתי דרכים לפני: חיים או מות. ולבחור במות איני יכולה. הייתי רוצה, אבל איני יכולה. אוהבת אנֹכי את החיים… שתקתי. מה אגיד לה? לי לעצמי לֹא מצאתי ברגע ההוא מהלהגיד. רק אחד ידעתי: אסון נורא שומר את צעדינו וקָרבנו הראשון תהי רחל’ה. מִשֶּׁהוּ נורא ואיום אחז את נשמתי בצבת… ושובפנתה אלי מתוך תנועה מהירה: – בקשה לי אליו… – אלי?… בקשה?… מה?… – ישאר עוד הלילה ללון בעיר… – אשאר, רחל’ה, אשאר!… עוד בטרם אשר בקשתני החלטתי להשאר בעיר ימים אחדים. * לפנות ערב דפקתי שוב על דלתות חדרה. היא נגשה בצעדי חרש אלהדלת ותפתחנה. ובלי אומר ודברים ורק במבט עיניה המלאות עצב חרישי בקשתנילהכנס. אחזתי את ידה הקטנה והרכה ולחצתיה. ופתאום נפלה על צואריוקול בכי חנוק, קשה ומר פרץ מפיה… – כֹה קשה לי, כֹה קשה… אבן כבדה לוחצת את לבי… לוחצת בלי הרף… בליהפסק!… לו יכֹלתי לעקרה… ולו גם בדמי!… אנֹכי לא אמרתי לה דבר. רק העברתי ידי על שערות רֹאשׁההשחורות והארוכות, אשר נפלו ויתפזרו על שכמה. החלקתי באצבעותי את שערותיהמתוך כל הרֹך והחום שבלבי. מתוך כל עומק נפשי חפצתי להקל לה. והיא בכתה, בכתה בלי הרף. לאט, לאט פסק בכיה. ורק לרגעים רעד עוד כל גופה רעד פנימי. ישבנו על ספתה הרכה. היא תמכה את ראשה בזרועי. בקשתי עצות בנפשי להפיג קצתאת צערה. ואתחיל לספר לה על המושבה, מכיריה, חברֵי ילדותה. נזכרתי במאורעותמימי ילדותה. ובאמת: דברי פעלו עליה פעולה עצומה. רוחה שבה אליה וצערה פג. קוי אור התגנבו ויבקיעו את ענן העצב, אשר כסה את פניה. היא הקשיבה לדברי רבקשב. ואף התחילה שואלת לדברים, אשר לא נגעתי בהם. ולבסוף התעוררה לגמרי, התחילה מדברת ונזכרת בעצמה זכרונות ימי עבר הרחוק… ותשאל ותחקור עלהמקומות החביבים עליה, שבסביבת מושבתנו, ועל עניני הישוב… וידעתי מדבריהושאלותיה, כי קרובה היא עדין לכל ענינינו… היא שאלה ודברה מתוך חמימותיתרה, חבה והתלהבות… וכאלו שכחה את זמנה ואת מקומה. דבריה וזכרונותיהנשאוה הלאה, מעבר לימים… עד שעה מאוחרת ישבנו שנינו ככה וספרנו בתוךדמדומי החדר מבלי להרגיש בשעות החולפות ועוברות. שכחנו את העולם ומלואו. ולאחרונה הקיצה, התעוררה ותקפוץ ממקומה; – עוד מעט והגיעה חצות הליל… ואנחנו יושבים בחושך… היאלחצה על הכפתור האיליקטרי. החדר נתמלא אורה. – הלוא רעב אדוני? – רעבתי!… – נלך לסעוד את לבנו באחד מבתי־הַקפֶה. – נלך!… הלכנו. כל הדרך השתובבה כילדה קטנה. צחקה, קפצה, בקשהלזעזע קצת גם אותי. וגם בבית־הקפה היתה כל העת שמחה ועליזה, מלאה צחוקותנועה. אנכי לא יכלתי להסיר את מבטי מעליה ואהיה מלא עֹנג ורצון. ורקכשקמנו ללכת נעשו פניה שוב רציניים ותבט אלי מבט של בקשת סליחה: – חפצתי לבקשו… – מה חפצת לבקשני?… – לכתוב לו… – למי? – לאבי… שוב הָשלכתי אל תהום הצער. עלטה עברה על פני ותכסם. –היא מבקשת את עזרתי…" – יסלח לי… יודעת אני כמה קשה לוהדבר… אבל כל תקותי רק בו, רק בו… מן הרגע שקבלתי את מכתב אבי על דבר בואו חכיתי לו מתוך כליוןעינים ממש. מי יודיעהו?… אנכי לא אוכל… אמות ולא אכתוב לו… אבל אדונייוכל לכתוב לו… ו… ל… לרַכֵך… הוא יודע… תמיד ידע להשפיע עליו… אנכי שתקתי. לא יכלתי לענות לה דבר. רק אחת ידעתי: נפש רכה וענוגה עומדת לנפול ולהשָבר לעיני… ואנכי לא יכלתי להצילה. אסונה מוכרח לבא. היא לא חכתה יותר לתשובתי. דומיה קשה עטפתה. היא עמדה אצליחִורת, כאִלו לא נשארה אף טפת דם בפניה. ומבטה רחוק, רחוק ממני. – רחל’ה… תמתיני עדמחר… היום לא אוכל לענותך דבר… היא תפשה את ידי כמו בצבת: – ידעתי, הוא טוב־לב. לו רק יכולהיה להסכים לי!… שתקתי. * הרבה לילות־נדודים נמנו לי בחיי. לא הייתי מעודי מפונק. אבל הליל ההוא היה אחד מהיותר איומים בחיי. הרהורים קשים ומחשבות מרותבעתוני כל הליל. ידעתי שצעדה זה של רחל’ה – מכת מות הוא לאביה. ואף זאתידעתי: רחל’ה עומדת על עברי פי פחת. ומה כחי כיאעזור לה? אביה לא ימחול לי כל ימי חייו: “אתה עמדתעל נפשה ולא הצלתיה…” ואף היא מחכה לעזרתי. היא מקוה שאקל מעליה את כובדמשאה… ולאט, לאט נסוגו אחור יסורי האב מפני יסוריהבת. לא אדע מדוע, אבל למרות בגידתה היתה היא לי הנפש היותר יקרהברגעים ההם… ואשכח את עלבון האב ואף את עלבון העם ואדע וארגיש רק אתצערה. ידעתי: גדול צערה כים. קשו יסוריה כמות וחסרת־אונים היא להנצל. ואףאני חסר־אונים להצילה. גזרה היא מן השמים ואין לשנותה. יד קשה ונעלמהכתבה את גזר־דינה האכזרי ושום כח בעולם לא יבטלהו. ראיתי בחוש את צל המותהמרחף על תמונתה הנהדרה של היפה־פיה… וברגעים המעטים של תרדמה בעתוני חלומות רעים. וארא בחלומיוהנה אנשים חזקים ומוצקים כברזל עומדים ונלחמים עם אנשים כחושים וחוריםועלובים ועומדים לבלעם חיים… ואיקץ מתוך פחד ובהלה וזיעה קרה כסתני. קמתישבור ורצוץ כפלַים ממה שהייתי בבואי אל העיר הזאת. ובבקר החלטתי: אכתובמכתב לאביה ואגיד לו את דבר אסונו, אכתוב ואבכה עמו על ההולכת… הרגשתי, כי חוב קדוש מוטל עלי לעשות את אשר החלטתי. מִשֶּהוּ פלאי לא הפסיקכל הזמן ללחוש: “חסד של אמת אתה גומל עמה.” * כל היום ישבתי במעוני ואכתוב את המכתב לאביה. היא לא באהאלי ולא הפריעתני. לפנות ערב באתי אליה. היא פתחה לי את הדלת ביד רועדת, הביטה אלי מבט של חרדה, אשר הבכי נקרש בו, ועוד טרם אשר הספקתי להגיד להדבר נפלה על צוארי ותתחיל בוכה כילדה. ככה היתה בוכה בחיקי, לפני הרבה, הרבה שנים, כשאבותיה היו מעליבים אותה והיא באה לבקש עזרה בחסותי… – הוא נוסע היום?… – כן… בעוד שתי שעות… היא רעדה משהו ותכבוש את ראשה בקרקע. – רחל’ה… – מה יש?… הבאתי לך את המכתב, אשר בקשת… אם רוצה אַת – קִראי… בדרך אשלחנו לתעודתו… ואשים את המכתב על השלחן. היא התעוררה כלה. אור של רצון הופיע על פניה. ותושט את ידהלקחת את המכתב. ופתאום חזרה מדעתה. ידה צנחה כאלו מאליה ופניה נתמלאו שובכאב נפשי עמוק. – אין צורך… לאו דוקא עכשיו… ישאר פֹה… אנֹכיאשלחנו… אחרי־כן… ופתאום נתרחקה מחשבתה מן המכתב וממני. עברו רגעישתיקה קשים וממושכים. קמתי והושטתי לה את ידי. – רחל’ה… עלי ללכת… היי לי ברוכה… היא נזדעזעה בפחד ונתעוררה מעומק מחשבותיה. ותבט כאלו מתוךבהלה אלי ותתאמץ להבין את דברי… – כבר? היא אחזה בידי בכל כֹחה כאלו בקשה להאחז בו מבלי להפרדממני לעולם. ופתאום אמרה בקול רועד: – הוא דן אותי לכף חובה?… שתקתי. – ודעותיו על האהבה החפשית?… – רחל’ה… אנחנו עומדים ונלחמים על קיומנו הלאומי… נלחמים מתוך התקוה האחרונה ומתוך התאמצות־כֹח האחרונה… וכל אבדה כֹה קשהלנו… – אדוני יאמין לי… לעולם, לעולם אשאר גם עבריה… – גם?… הדבר פרץ מפתחי פי שלא במתכוין. ואתחרט קשה: פניה חורוכשיד. ושפתיה נעו, נעו. לולא החזקתי בה היתה נופלת מלוא קומתה ארצה. היא ישבה על הספה ותעלים את פניה בתוך כפיה. נשקתי לה עלשערות ראשה ואצא מן החדר. * כבר צלצל השעון בפעם השלישית כשראיתיה פתאום נדחקת אלי, בתוך הקהל הרב, ומנפנפת בממחטתה הקטנה… אבל ברגע הזה זזה הרכבת ממקומה… היא התחילה לרוץ ונתעכבה… פניה חורו… היא עמדה לקראתי מלאה צער ויגוןושפתיה נעו… האמרה דבר־מה?… * עברה שנה מיום אשר ראיתיה. במשך כל הזמן הזה נדדתי רחוקמעבר לאוקיונוס. בקשתי את המנוחה אשר נפשי ערגה אליה והיא התחמקה ממני. לאחרית השנה שבתי אל ביתי. פֹה מצאתי מכתב עבה ועל גבי המעטפה כתב ידה שלרחל’ה. נזדעזעתי כֻלי וביד רועדת פתחתיו. בתוך המעטפה היה מכתבי, אשר כתבתילפני שנה לאביה. ואל מכתבי היה רצוף דף ניר מבֻשם ועליו כתובה בידה שלרחל’ה רק שורה אחת: “רחל’ה נשארה רק עבריה”, הדף המבֻשם נפל מידי. * ממחרת בא אלי אביה. והוא מדוכא ומעונה תחת עול יסוריו. הואספר לי: רחל’ה חלתה לפני זמן מה. ועתה גברה מחלתה והרופאים שלחוה להרי הקרחשבשויץ. אמה הלכה אליה. – הלוא ראיתיה לפני שנה, מה קרה לה?… שתקתי ופני שנינו כבושים בקרקע. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23058	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1948937", "authors": "משה סמילנסקי", "filepath_pby": "/p727/m23058", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 23058, "source_edition": "ירושלים־ברלין, יבנה", "title": "רחל'ה", "translator_uris": "", "translators": "" }
הראשונה בבית הורי היו אופים בכל ערב־פסח מצות בשבילנו ובשבילשכנינו המעטים שבכפרינו. הימים האלה היו מן הטובים ביותר עלי. מן הלמודיםהשתחררנו, כי החדר, אשר למדנו בו היה נהפך לבית־חרשת לאפית מצות ועליו נוסףחדר־המבשלים המקביל לו. ואת עצם אפית המצות אהבתי עד כלות הנפש. וצריך אנכילהודות על האמת: הצד היותר נעים והיותר מושך בכל סדר האפיה היו בשבילי – הנערות. אהבתין בשעת עבודתן, כשהן כלן בוערות כלהבה ועיניהן נוצצות. אהבתיאת צחוקן הרענן והעליז הממלא את כל הבית, אהבתי את שאונן והמונן. אנכי לאעמדתי על סוף דעתה של אמי, כשהיתה גוערת בנערות הללו בנזיפה: – באפית מצות אנו עסקינן והן צוחקות והומות כ… – אמאפוסקת באמצע המלה ונושכת את בשר שפתה והנערות מסמיקות, צובתות אשה את בשרחברתה, מתאפקות רגע קט וצחוקן פורץ שוב ביתר שאת… וגם ר' יוסי, הסוכן הישיש שלנו, העומד ומשגיח על ה’כשרות' עינו צרה בנערות הצוחקות ולפעמים יביט אליהן במבט מלא רוגז וכעס. למה צחוקןושאונן של הנערות מרעימים אותו? עוד בשנה שעברה החלותי לתפוס מקום חשוב בסדר אפית המצות. עמדתי בראש השלחן הארוך, כשהנערות מגלגלות עליו את המצות, ומחלק להן, לנערות, את חתיכות הבצק. ידיהן של כל הנערות מושטות אלי ואנכי מחלק להן אתחתיכות הבצק ביד רחבה ובלב דופק. תפקידי היה חשוב מאד. ככה היה אומר ר' יוסי בעצמו, והוא למדני כיצד לדיק ולהזהר שלא להחמיץ, חלילה, חתיכתבצק. והנערות, יש מהן שבשעת פשיטת ידיהן אחרי הבצק, הן נוגעות בי בעצמי, צובטות אותי צביטה קלה ומתגרות בי… ואנכי אינני מקפיד על כך. ולהיפך: הנערות מהנות אותי ואיזו הרגשה נעימה וחמה משתפכת בכל אברי גופי. והנערותלוחשות על אזני: "אַל תגיד לאמא… אנכי אינני חושב כלל וכלל להגידלה. טוב היה לי בזמן אפית המצות. * אנכי עמדתי בראש השלחן וידי אינן נחות אף רגע. סכיני החדאינו פוסק אף רגע לחתוך וידי הנערות החמות אינן פוסקות מלחטוף את חתיכותהבצק מידי. בחדר חם. האויר מלא ריח מיוחד, וריח הנערות כריח העצים הרענניםאשר בגן. לבי מלא חלחלה. פני בוערים. ולכל נגיעה חמה של נערה דופק לביוכאילו מבקש להתפרץ החוצה. –חתיכת בצק!… בצק!… מחרישים את אזני קולות הנערותומכים על נימים נסתרות שבלב. מכים, מלטפים ומעדנים. בין הנערות היתה אחתשלא ראיתיה כי אם היום. היא באה יחד עם ר' יוסי ותעמוד בפינת השלחן. זאתהיתה כנראה, נכדתו, יתומה מאמה, שבאה יחד עם אביה לחוג את חג הפסח בביתו. ר' יוסי ספר עליה בביתנו לפני ימים מספר. היא היתה כבת שש־עשרה. דקה, רעננהוגמישה. ונדמה לי שהיא יכולה להשבר. פניה לבנים, צחורים, דקיםוסגלגלים. וכשפנתה אלי לבקש חתיכת בצק הביטו אלי שתי עינים גדולות ושחורות, מבעד לעפעפיהן הארוכים. מתחלה עמדה שקטה ודומיה ותעסוק במסירות יתרה במלאכת הלישהוהגלגול. קולה לא נשמע בין הנערות. וגם את הבצק בקשה בלחש… ההתבישה בפניהנערות או פחדה מפני אביה הזקן ואמי?… אבל לאט, לאט עברה דומיתה. לחייההלבנות והחורות התחילו מתאדמות אודם קל. בעיניה השקטות התחיל מבצבץ זיק אֵשנוצץ. המטפחת הדקה והלבנה, שכסתה את שערותיה, נשמטה לאט, לאט למטה וקווצותתלתלים שחורים התגנבו מאחוריה ויתפזרו לכל עבר ויפלו על מצחה, על הלחייםועל חלקת צוארה הלבן. קולה התחיל פועם ומצלצל יותר ויותר ואף צחוק התפרץכפעם בפעם מפיה הקטן, מבין שפתיה האדומות ומגלה שתי שורות שנים־ספירים. וקול צחוקה מצלצל לכל רחבת החדר כפעמון הכסף… וכשהיא פונה עכשיו אלי לבקשחתיכת בצק מידי אין עיניה מסתתרות עוד למחצה מאחורי עפעפיה הארוכים, אלאמביטות ישר נוכחי וכאלו שואלות דבר־מה וכאילו תובעות דבר־מה. באותו יום לא ראיתי בין כל הנערות אלא אותה. יש אשר פשטתילה את חתיכת הבצק אשר בקשה ממני נערה אחרת ואעשה את עצמי לצחוק. והיאהתחכמה לקחת ממני חתיכות בצק פי שנים מכל הנערות: המהרה כל כך לעבוד אוהשליכה חתיכות בצק מתחת השלחן?… אחר הצהרים לא עמדה עוד בקצה פנתו של השלחן כמו בבקר. היאהתקרבה אלי. ובכל פעם שפשטה את ידיה היו קצות אצבעותיה נוגעות בידי… וחמות היו אצבעותיה ורעד היה עובר בכל עצמותי מדי נגעה בי… קולה התהלך בחדר ועלה על קולותיהן של כל הנערות וצחוקה מלאאת כל חללו של עולמנו הקטן… * עם דמדומי ערב פסקה העבודה. נדמו קולות הנערות ותעלמנהאחת, אחת. היא יצאה יחד עם אביה הזקן. אנכי יצאתי אל החצר, נגשתי אלהשער, הפונה החוצה ואעמוד נשען אליו. הייתי נדהם ומדוכא. לא חפצתי להכנסהביתה. איזו עיפות משונה וכליון־נפש הציקו לי. לא ידעתי את נפשי. החשׁך פרשאת כנפיו על החצר. פתאום שמעתי קול צעדים מאחורַי. פניתי ואראה את ר' יוסיהולך בצעדים אטיים מביתינו. ועוד מי־שהוא הולך אחריו… – האתה זה?… למה עמדת בשער?… כבר חשך היום… לךלהתפלל ערבית – נזף בי ר' יוסי, מבלי שפסק מלכתו. ואנכי שמעתי ולא שמעתי… והתחלחלתי: נגיעה חמה, חמה נגעה בידי… יד בוערת לחצה בכֹח את ראשיאצבעותַי… לחצה מתוך איזה רמז… זאת היתה ידה של נכדת ר' יוסי, אשר עברהברגע זה על פני, הבריקה לי בשתי עיניה השחורות ונעלמה אחרי אביההזקן… לחיצה של רמז זו מה פרושה?… * למחרתו הייתי כל היום כמבולבל, הבצק נפל כמה פעמים מידיונתחמץ. אמי הזהירתני הזהרה קשה, כי תעמיד אחר במקומי. מבוכתי גדלה. הנערותצחקו למבוכתי ותגדל פי שנים. ונכדתו של ר' יוסי עמדה שוב בקצה השלחן, כביוםאתמול בבקר, ושקטה היתה וחורת הפנים. ואלי לא הביטה. לבי נתמלא חלחלה ופחד. “למה זה ועל מה לחצה אתמול את אצבעותַי?”… ורק לפנות ערב התחילה שובלדבר, לצחוק וצחוקה עלה על צחוק הנערות. …ושוב עמדתי עם דמדומי ערב מאחורי שער חצרנו והתמהמתי עדחשׁך. ושוב הגיעו לאזנַי קול רחש של צעדים. ולביחרד. הפעם היו אלה רק צעדים קלים ומהירים. ובעוד אני אומר לפנות לאחור, כסושתי ידים חמות את עיני, לחצו את ראשי וקול לחש אל אזני: – נחש נא, מי אני?… ידעתי ידי מי אלה, אבל לא יכֹלתי להוציא הגה מפי. ועוד טרםמצאתי את עצמי צרב דבר־מה הם, בוער את שפתַי… והנערה נעלמה. * שבוע ימים היו אוֹפים מצות בבית הורַי. וגם בשנה ההיא אפובמשך שבוע. וכל הימים הייתי מחכה מדי ערב, עם דמדומי ליל, מאחורי חצרביתנו. חכיתי בכליון עינים לרגע האחד, שאז הופיעה לפני נכדת ר' יוסי כברקונעלמה בחשך הליל. וכל הימים הייתי כמבולבל. רזון שֻלח בפני. ומבטי אמי, מבטי צער, דאגה וחשד היו תועים על פני. ובאחד הימים אמרה אלי בקול בפניהנערות: – למה אתה מאחֵר, ערב, ערב לבֹא הביתה?… הרגשתי כי פני חורו והתאדמו. ונשימתי כבדה. הנערות הביטוזו לזו ואלי מתוך תמיה… –חתיכת בצק!… הוציאני מהמבוכה קולה השקט הנמוך של נכדת ר' יוסי והיאהביטה אלי בשתי עיניה השחורות והפקוחות לרוחה מבט חם. * ובערב, בטרם התרחקתי מחדר העבודה, אחזתני אמי ותמשכניאחריה הביתה: – לך להתפלל תפלת מעריב… אתה היית לבר־מצוה, עליך לדיקבתפלה… הלכתי להתפלל. וכֻלי הייתי מלאצער, מבוכה וכליון הנפש. ואף פעם לא התפללתי תפלה חמה כמו באותו ערב. ואףפעם לא צלצל קולי כֹה חם וכה מלבב. וארגיש כי בני הבית עומדים מאחורי דלתותחדרי ושומעים לקול תפִלתי… ולבי נתמלא אהבה על כל גדותיו, אהבה לכלהאנשים… ובלילה הרטיבו דמעותי את כרי… ושאלה קשה אכלתני כעש: הבאה אלהשער– החכתה לי?… * יומַים לפני הפסח אמרה אמי, בשעת ארוחת הצהרים, בפנותה אלאבי: – אל ר' יוסי בא אל ה’סדר' חתן נכדתו, צריך לשלֹח לו ייןלכבוד האורח. כף המרק, אשר בידי נִַשפך על מפת השלחן… – מה שחלמתי רעות כל הלילות… על ראשיהם של שונאיישראל… מה היה לנער הזה?… מה היה לי?… גם אנֹכי לא ידעתי. רק אחתידעתי, איזה דבר רע, רע בשרתני אמי. מה הרע?… * בליל, אחרי בדיקת החמץ, אמרה אמי לי ולאחי הקטן: – לכו לר' יוסי ותשגיחו בבדיקת החמץ בביתו ולמדתם מפיו פרקמהלכות פסח. אמי מדקדקת במצוות יותר מאבי, אבי היה איש השדה, איש המעשה, עסוק וטרוד כל היום ולא עמד על דקדוקי־העניות שבמצוות והמנהגים. חסידותוהיתרה ואדיקותו של ר' יוסי היו לאמי לסמל היהדות הטובה, ואל ביתו היתהשולחת אותנו מזמן לזמן לספוג אל קרבנו מזיו יהדותו זו. מעולם לא מהרתי לקים אחר פקודות אמא כמו בפעם הזֹאת. זרזתי את אחי ונלך שנינו את ביתו אל ר' יוסי. בבית ר' יוסי רבתה התכונה. הוא התהלך לאטו לאורך החדרים, כשהוא מלֻבש בגדו הארוך, ואבנט רחב על בטנו. בידו האחת האחת כף־עץ גדולהובידו השניה נוצה של אוז, כדי לגרף בה אל הכף את פרורי הלחם, אשר פזר לפניזה על החלונות. ומאחוריו צעד צעדי חרש אברך גבוה, כחוש המראה, לבוש בגדארוך וקשור אבנט כר' יוסי ונֵר שעוה בידו להאיר לזקן… “זהו החתן…” לחש קול נעלם על אזני. ועיני נדבקואליו. הוא לא פנה אלינו, עסוק היה בתפקידו החשוב. לא יכולתי לדיק היטבבקלסר פניו. אבל אותו הקול נעלם הוסיף ללחוש על אזני: “כחוש, מכוערוטפש…” ואחרי בדיקת החמץ, ואחרי שקשרו את כף העץ ונוצת האוזויטמינון על הארון על מנת לשרפן למחרת באֵש, ישבו ר' יוסי והחתן מסֻבים אלהשלחן והתחילו עוסקים בדברי תורה: בהלכות פסח… אלַי ואל אחי לא פנו ולאשמו לב. ואנֹכי לא דאגתי לזה הרבה. ראשי, עיני ולבי היו עסוקים במאן דהואאחר… הנכדה היתה נכנסת ויוצאת, הלוך וחזור, אל החדר, אשר ישבנו בו, וידיהמלאות עבודה. פניה חורים ועיניה חבויות מתחת לעפעפים. פעם ופעמים תפשתי אתמבטה אשר רחף, עבר עלי רגע קט. אל חתנה לא הביטה אף פעם. ואף הוא לא השגיחבה. –קח נא, בבקשה את הנר הזה והאיר לי רגע במסדרון… שמעתי פתאום את קולה של הנכדה הפונה אלי. רתת עבר בכל אבריואביט מתוך פחד אל ר' יוסי ואל החתן. אבל הם לא חלו ולא הרגישו בנו. לקחתיאת הנר ואצא אחריה. דלת המסדרון נסגרה מאחרינו. ופתאום פנתה אלי, נשבה באֵשהנר ויכְבה… ושתי ידים חמות חבקוני, לחצוני אל החזה ושפתים צורבות נשקועל פי… * ביום השני של החג באו אל ביתנו ר' יוסי, אשתו, נכדתו, אביהוחתנה לברכנו בחג. כל בני הבית והאורחים ישבו באולם מסביב לשלחן העגולוייטיבו את לבם מן ה’כּבּוּד' שהעניקה להם אמא ביד רחבה. ישבתי באחת הפנותולֹא גרעתי את עיני מן הכלה. ולבי נוקפני. היא ישבה חורת, דוממה – סמלהצניעות. ולפעמים רחוקות העמידה את עיניה השחורות והתמימות עלי. והחתן… אנֹכי שנאתיו תכלית שנאה. אבל הייתי מוכרח להודות בלבי, שחוט של חן היהמתוח על פניו הכחושים. הוא ור' יוסי לא פסקו מלדון בהלכות החג ואמי שמעהלדבריהם בדחילו ורחימו. ויש אשר מבטה עמד על החָתן ויעבור ויעמוד עליואנֹכי קראתי בו: הלואי והיית גדול בתורה כמותו… מדברי־תורה עברו לדברי־חול. ומתוכם נודעו לי שני דברים: האחד, כי לאחרי הפסח תהיה חתונת הנכדה. והשני… איני מבין איך נתגלגלוהדברים לידי כך: שהחתן מפחד עד מות מדגדוג… ובאותו רגע החלטתי בלבי שתי החלטות: לדגדג את החתן עד מותולקחת לי את הנכדה לכלה. * אנכי הייתי הגדול בין החברים אשר למדו עמדי. כלנו היינוארבעה וגם אחי הקטן בתוכם. אמרתי בלבי לבקש את עזרתם של חברי בהוצאת החלטתילפועל. כי איך אַַפִיל אנֹכי האחד את החתן, הגדול ממני פי שנים, ואיךאדגדגנו עד מות?… גליתי את לבי לחברי. לאמר: את כל לבי לא גליתי להם, ורקאת האחת אמרתי להם: כי רוצה אנכי לדגדג את החתן עד מות. מה הסבה?… מהאיכפת להם?… עצם הדבר לקח את לבם ויסכימו לי. וגם הבטחתי לאחד את כלכפתורי ואת הכפתורים, אשר נקח שלל מבגדי החתן אחרי אשר ימות… לשני – אתהעטים שלי. ואחי הלך אחרי בעינים עצומות. רק הבטחתיו לבקש את עגלוננו כיירכיבהו על הסוס. הדבר נעשה ונגמר. שמרנו את הסוד ונחכה לעת מצוא. התהלכנותמיד בחברותא להיות מוכנים לכל מקרה ונתחקה על עקבות החתן. בינתים נודע לי עוד דבר. החתן ירא את הכלבים… וכך היהעושה! אם יתנפל עליו כלב ונפל ארצה על פניו ולחש לחש חרש – סגולה מפניהכלבים. האמת נתנה להאמר: הדבר הזה הקל עלי הוצאת מחשבתי לפועל והתחרטתי עלהעסק אשר עשיתי עם חברי. אנֹכי וכלב ביתנו היינו יכולים לו בלעדיהם. אבל אתהנעשה אין להשיב ו’חרטה אינה מעשה־סוחר'… באחד הערבים ישבנו אנֹכי וחברי מסביב לביתו של ר' יוסיונחכה לחתן. ידעתי שהוא ישוב בקרוב לבדו הביתה. כלם התפללו ערבית אצלנו. אחרי ה’מעריב' רגילים אבא ור' יוסי לעסוק בעניני מסחר והחתן חוזר ללמודו. ככה היה הדבר נוהג בכל ימי חול־המועד. אנחנו ישבנו במחתרת. וגם כלבנו הגדול שכב, רבץ אצלי מוטלשקט כמת. הכלב הפקח ידע שלא על לא דבר קראתיו פתאום עם חשכה אחרי ויחכהלאות. לבי דפק בחזקה. ישבנו דומם ואף לחש קל לא עמד בינינו. … הוא בא. מרחוק ראיתי את צלו ואכירהו. הוא נגשאלינו. – סִי… סִי… סִי… רמזתי לכלבי מתוך לחש מלא חרדה… הכלב התרומם כארי מסבכו, הרים קול נביחה ויתנפל על החתן. זה צעק צעקה של בהלה ויתחיל לרוץ. הכלבהשיגו. ואז נפל ארצה… וברגע הזה כבר ישבנו ארבעתנו עליו ונדגדגנו כל אחדעל פי דרכו. הוא שכב פרקדן על הארץ. פניו חורים ומלאים פחד מות והעיניםפקוחות לרוחה. מתחילה, כשהרגיש בנו, עבר על פניו צל של שמחה: נצילהו משניהכלב… אבל כשהתחלנו לדגדגו עבר על פניו איזה צֵל של תמיה, של שאלה… והוא לא נע ולא זז ממקומו… ופתאום נבהלתי. פניו נעשו כחולים ועיניו כאילובקשו לקפוץ מחוריהן… נבהלתי, קפצתי ואברח… הכלב וחברַי רצואחרי… * על־יד דלת ביתנו נפגשנו באמנו המביטה אל החוץ מתוך דאגהוחרדה. – ראו את פניהם מה חורו… מה קרה לכם?… מי חבל בכם?… היכן הייתם? ותפלת המעריב?… התנפלה עלינו אמנו. אנחנו שתקנו. חכינו לגזר דיננו. עוד מעט ויודע הדבר כימֵת החתן ובאו לקחתנו… התפללנו מתוך חרדה. אכלנו מתוך רעד שנים. ועינינו כל הזמן אל הדלת… הנה תפָתח, הנה יתפרצו אלינו כל בני ביתם של ר' יוסי… אבל איש לֹא בא אלינו מכל הערב. ובלילה צעקתי צעקות של בהלה מתוך השֵנה. אמי חרדה לי, באהאלי, מששה את ראשי ותלחש עלי לחישה סודית ותירק פעם כפעם הצידה, כלפי הדלתהחיצונית… ובבֹקר לתפלת השחרית באו אל ביתנו כל הגברים של בית ר' יוסי… וגם הוא בתוכם – חור, כחוש ותמים כמו תמיד. כשראיתיו נפל עלי לבי מתוךפחד אבל יותר מזה גדל רגש אשרי ושמחתי: ‘הוא חי…’ פניו היו שקטיםורק אלי ואל אחי לא הביט… * לאחר הפסח נסעו כל בני בית ר' יוסי לחתונת הנכדה העירה. יותר לֹא הוספתי לראותה כל ימי חיי. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23059	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1948937", "authors": "משה סמילנסקי", "filepath_pby": "/p727/m23059", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 23059, "source_edition": "ירושלים־ברלין, יבנה", "title": "הראשונה", "translator_uris": "", "translators": "" }
מן המחזור הראשון ציור פריז. השנה הראשונה ללמודיה בסורבונה. לה נמלאושמונה־עשרה. לפני שנה גמרה את הגמנסיה ביפו עם המחזור הראשון, ותדא כמו עלכנפי נשר אל מקור המדע. ללמוד, להתכונן להתכשר… דבר־מה נקר בלי הרףבנשמתה: התקופה הגדולה הנה, הנה באה… ליל סתיו. היא חזרה מן האופירה. את המוסיקה אהבה לא פחותמן הלמודים. מאַת הפרנקים ששלחו לה מבית אבותיה, מן המושבה, הספיקו לצרכיחייה, לשכר למודיה ומהם קמצה מזמן לזמן גם לכרטיס־הכניסה לאופירה הפריזית, וגם לקנות כובע סיזוני… את הכובע הסיזוני הפריזי אהבה כנפשה. התחיל מטפטף גשם, מטריה לא היתה לה. לא אהבתה מעודה. בסנטימים האחרונים קנתה במזנון לביבה מתוקה אחת – כה משכה את הלב!… – ולאנשאר לה כלום בשביל הנסיעה באומניבוס, ותלך ברגל. בבולוַר האיטלקי גברהגשם. מהרה. כלה נרטבה. פתאום נשמעו מאחוריה פסיעות גסות ומהירות. אלו היוצעדי גבר. בעוד רגע השיגה בן־אדם שמטריה גדולה סוככת לראשו. זה היה אופיצר. הוא עבר על ידה, התבונן אליה מבט אלכסוני ויעצר פתאום. – אולי רוצה העלמה להסתתר תחת המטריה?… הקול היה גלוי ולבבי. – כן. הוא התקרב אליה, ותכּנס תחת מטריתו. הלכו. הוא השהה קצת את צעדיו. רגעי מספר שתקו. ורק מבטוהאלכסוני נפל מרגע לרגע עליה. – כיצד הסכימה להכנס אל תחת מטריתי והיא לא הכירתני מתמולשלשום? – הגשם הרטיבני. הוא הצטחק צחוק קל. גם צחוקו טוב וגלוי. וצעיר צחוקוורענן. ושתי עיניו הכחולות והטובות התבוננו בה. – העלמה איננה פריזית?… – לא. – מאין?… – מפלשתינה. – ערביה?… – לא. בת העם שמקרבו יצא האיש אשר עשיתם אותו לבוגד על לאעון בכפו. – אַ!… – נדמה לה, כי אודם כסה פניו. ושוב הלכו דוממים. – מה עושה העלמה בפריז?… – אני לומדת בסורבונה. הוא עצר רגע קט במהלכו ויבט בפניה כאילו בקש לבחוןאותה. – העלמה כה צעירה!… – כן. ושוב הצטחק. – מה לומדת העלמה? – תורת הרפואה. – אשה… למה?… – במלחמת החרות העתידה ארפא את הפצועים. – איזו מלחמה!… – שלנו. – האם!… הוא נפסק באמצע דבורו. – אין לנו ארץ־מולדת עכשו, אבל היתה לפנים. ונקחנה חזרהמידי התורכים. – העלמה… אבל הלא אין לכם צבא… וגם סדר מדיני… איןלכם. – הכל יהיה. גם סדר מדיני וגם צבא יהיה!… ופתאום מדדה אותו מלמטה למעלה במבט שובב ותאמר: – ואם אבקש אז מאת האדון, הילָוה על הצבא שלנו?… שוב הצטחק צחוק צעיר ורענן. – אלך!… – תודה. – ועד אז… עד שיהיה לכם צבא… התִלָוה העלמה אל מחננו, בלכתנו לקחת נקם בעד אלזס־לותרינגן?… – אֶלָוה… הסכמתה היתה מעמק לבה. תמיד שנאה את הגרמנים הגאים שביפוובשרונה. והצרפתי הזה מצא חן בעיניה. עמדו. ועל פי איזו דחיפה אינסטינקטיבית הושיטו את ידם אישלרעהו בעת ובעונה אחת ויוסיפו ללכת. באחת מפנות הרחוב עמדה. פה עליה לפנות ימינה. הגשם פסק. מעל לראשיהם נראתה פסת שמים טהורים. – שלום אדוני. – אלונה עד ביתה. – לא. אין גשם. אין לי צורך במטריותו. היא נעלמה בתוך הסימטה. * עברו ימים מספר. פעם, אחרי גמר הלמודים בסורבונה, כשיצאהבתוך מאות התלמידים אל הרחוב ההומה, הרגישה פתאום במבט של עינים חודרותהמלוה אותה. היא הרימה את ראשה. היא צחקה לו מטוב לב. ואף על פניו רחף צחוקקל של רצון. – חוזר אנכי ממשרדי. עברתי ליד סורבונה, נזכרתי בעלמה. תרשני ללוותה? – ברצון. הלכו. – האין לה חברים, כי הולכת היא לבדה! – יש. אינם חביבים עלי ביותר. אוהבת אנכי אתהבדידות. צל של רצון עבר על פניו. עברו את כל הרחוב ויפנו ימינה. בפנה היה רֵסטורַן. ריח ערבומגרה עלה באפם. – העלמה רעבה?… שאל פתאום, ויפסיק כאלו נפחד מדבר־מה. היא נזכרה שלא אכלה מאז הבקר. – כן, רעבה אנכי. – התכנס עמי לאכול?… נכנסו. ישבו לאחד השלחנות הקטנים. הוא הזמין ארוחה. היאאכלה לתאבון. דברה וצחקה מעמק לבה לספוריו. מבט עיניו המופתע לא ירד מעליהכל הזמן. בסוף הארוחה לחש דבר מה על אזני המלצר ובעוד רגע הגיש זה זוגתפוחי־זהב גדולים ומאורכים. לבה התחיל דופק דפיקות חמות. אלה היו תפוחיהזהב של יפו. ריח מולדת נשב עליה, ריח פרדס… עיניה הביעו תודה. – פרי ארץ־מולדת בעתיד… – אמר בצחוק קל על שפתיו. – ובעבר!… – ובעבר. שניה נחתכו עמוק, עמוק בקלפת הזהב של הפרי הנחמד. הוא צחק. – עלמה… נוהגים להסיר את הקלפה… אולי חבל?… * עבר שבוע ימים. עוד פעם חכה לה בתוך הקהל הגדול, אשר ברחובליד סורבונה. היא הכירתו מרחוק עוד טרם הרגיש בה. – השלום, אדוני?… הוא נפתע, התחלחל ויפנה אליה. – העלמה!… ואנכי מבקשה בין הקהל ולא מצאתיה. חשבתי, כיגם היום לא באה אל השעורים. – גם!… האם בקשני אתמול!… – אתמול ושלשום. העלמה לא באה. למה?… – רוחי היה רע עלי. נכספתי לקול מנגינה. חולת מוסיקההייתי! – חולת מוסיקה?… כלום האופירה הפריזית סגורה?… – פתוחה! אבל היום ראשון לחדש וכספי יבא רק בעשרהבו. הוא נשתתק. צל של רצינות עבר על פניו. הוא נמלך, כנראה, בלבו ויאמר: – התרשני להזמינה מחר אל האופירה… אל התא של משפחה מכירהאחת? – מחר?… ומדוע לא היום?… קולה היה מלא צער. היא רעדה מדי דברה במוסיקה. חלק מחייההיתה נותנת בעד אופירה, ודוקא היום, בערב זה. והוא צחק בקולו הרענן. ויבטאליה מלוא עיניו הכחולות והטובות. – היום… יהי ככה!… היא מחאה כף מרוב שמחה. לא היה גבול לעליצותה. – אבל כיצד אמצא את אדוני? הוא חשב רגע קט ויחליט: – העלמה תבוא אל האופירה בשבע ושלשה רבעים. ליד הקופההראשונה אחכה לה. טוב?… – טוב מאד!… * אל האופירה באה בשעה מוקדמת, ותחכה עד אשר הגיע המחוג שלהשעון הגדול לשבע ושלשה רבעים. ואז הלכה ישר אל הקופה. הוא חכה לה. עיניוהביטו ישר אל עבר המבוא. הבעה של רצון נשתפכה על פניו. הוא צעד במהירותלקראתה ויושט לה את ידו. ורק ברגע הזה ראתה, כי לימינו עמדה אשה צעירהלימים, יפה עד להפליא, לבושה לפי המודה הפריזית האחרונה ותבט אליה במבט מלאסקרנות ועוד טרם הספיק הוא להגיד דבר, שאלה האשה: – הזאת היא?… – כן. הנה הסטודנטית העבריה וזאת – אשתי… והאשה פרצה אל העלמה, תפסה את ידה הקטנטנה והרכה, וזו עמדהנבוכה, נפתעה וכאילו חלמה דבר־מה… – ראוה, כמה נתבלבלה!… הגבּוֹרָה המתעתדת להלחםבתורכים!… קול צחוקה של האשה, היה יפה וצלצל כפעמון כסף… פניה, עיניה וכל גופה צחקו עמדה… – ועד אז תלַוֶך במלחמתך נגד הפרוסים!… ושוב צחקה. העלמה לא ידעה את נפשה. עמדה נבוכה ותבט אל האשה העליזההזאת הצוחקת מטוב לבה. דבר־מה העיק עליה. הוא עמד רציני. פניו חורו כלשהוא. ויבט מבט טוב ורך אל שתיהן. האשה ראתה את מבוכת הנערה ותפול על צוארה, חבקתה ונשקתה עלפיה. וגם היא חבקה לה מתוך איזו דחיפה פנימית ותנשקנה. – הנה חברות!… קרא הוא בשמחה גלויה. והבעה של רצון אין סוף השתפכה עלפניו. – חברות… ומה שמה של העלמה?… עד היום אין הוא יודעשמה… הַא, חַא, חַא!… ושוב צלצל צחוקה, המלא איזו מנגינה נפשיתעמוקה… הגידה את שמה. וגם הוא הגיד, בפעם הראשונה, את שמו. ויושיטו את ידיהם איש לחברתו. – והנה חברים!… צחקה ומחאה כף. נשמע קול צלצול הפעמון. – עוד מעט ואחרנו… והלא היא כה צמאה למנגינה… חולת־מוסיקה… היא חבקה בידיה את שניהם ושלשתם עלו במדרגותלמעלה… היא נעשתה לאורחת קבועה בביתם. הבית נעשה לה לבית־הוריםממש. הם דאגו לה וימלאו את כל משאלותיה. בצר לה תבוא אליהם ובתוך זרועותיההמחבקות של רעותה החדשה שכחה את צערה. לא היה דבר בנפשה, אשר לא גלתה להם. ולא היה דבר בביתם ובחייהם אשר כסו ממנה. כשתי אחיות ואח היו. * פתאום נתהוה בו איזה שנוי נמרץ. הוא התחיל כאלו מתרחקמעליה. אמנם, בכל פעם אשר תבוא אל ביתם, יקבלנה בשמחה גלויה וברצון רב. אבלכרגע יקח העצב החרישי את מקום השמחה, ולא היה ביניהם עוד אותו היחס הגלויכתמול שלשום. היטב חרה לה הדבר. ויש אשר שאלה את עצמה מתוך צער: מדוע?… נדמה לה שהוא כאלו מסתיר ומעלים ממנה דבר־מה. וצל של דאגה כמוסה מרחף עלפניו. ולבה יתכוץ למראה הצל של דאגה על פניו: למה הוא דואג?… והאשה… אף היא התחילה דואגת. יש אשר לפתע פתאום עובר צלשל חרדה נפשית על פניה. חרדה מתוך איזה כאב פנימי… אבל בין רגע תתאושש, תחבק חליפות את בעלה ואת חברתה ושוב יתמלא הבית צלצול צחוקה הדומה לצליליפעמון־כסף. * באחרית השנה מת האופיציר. פעם, כשחזרה אשתו לביתם, מצאתו מוטל מת במטתו. חץ אקדחומחץ את ריאתו. ובשנה ההיא עזבה העלמה את פריז ותשב אל בית אבותיה – אלהמושבה. לא יכלה ללמוד יותר. איזה דבר שחור העיק תמיד על לבה. ובאויר כאילוהיתה מרגישה משק כנפיה של נשמה עלובה וערטילאית המבקשת את תקונה. – מה היא מבקשת? ולמה הוא מת?… את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23071	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1948937", "authors": "משה סמילנסקי", "filepath_pby": "/p727/m23071", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 23071, "source_edition": "ירושלים־ברלין, יבנה", "title": "מן המחזור הראשון", "translator_uris": "", "translators": "" }
דינה'לה אתה חזק מאד? שאלתני דינה־לה פנות ערב, ביום בואנו – אבי, אמי ואנכי – מן הכפר אל בית הוריה, העירה, בה ישב ה’רבי', לחוג את ימי החג. ומדי דברה בי מדדוני עיניה השחורות מכף רגלי ועד ראשי. – חזק… עניתיה בקול רפה ולבי נפלעלי כאילו עמדתי למשפט. – התוכל להלחם בנער הגדול ממך שתי שנים?… – אוכל… שוב מדדני מבטה ונראה לי שהיא מפקפקת. – הוא חזק מאד. גבור. בן האלמנה שרה. כל הנערים נשמעים לו. והוא מוליכם בקיץ אל גנתנו לגנוב דובדבנים. הוא רוצה להכעיסני. הוא שונאי. קודם אהבני. אבי ואמו רבו בגלל יער. מלכתחילה היו שותפים וידידים ועכשיו הםשונאים. את כל הדברים האלה הוציאה דינה’לה מפיה בשטף אחד, בקולרווי נימה של עצב. ומדי דברה נעשה לבי חם וזרם של כח שטפני. חפצתי לריב אתריבה. בקשתי לנקום את נקמתה. – אנכי אראה לו כיצד גונבים דובדבנים. אנכי… אנכי יודעלהרים בידי האחת אלומה מן הקרקע עד ראש העגלה… מן העגלה אל ראשהאמיר… ומדי התפארי על גבורתי, התאדמתי. הגזמתי קצת. ידעתי, אמנם, להרים אלומה עד לראש העגלה – אבל על ההרמה עד לראש האמיר עדיין רקחלמתי… היא, בת העירה, לא ירדה אמנם, לסוף דברי, אבל דברי הפיקואת רצונה. שוב מדדני מבטה והפעם היו על פניה עקבות של נחת רוח. ולבי רחב ביודפק. * למחרתו, ערב החג, הלכנו אל ה’קלויז' לתפלת המעריב. ‘החצר’ הומה1 מרוב אנשים, היוצאים ובאים, הממהריםונחפזים. מכירים נפגשים ופושטים זה לזה את ידיהם ונכנסים לשיחות על עניניה’חצר‘, על עניני מסחר ועל החדשות מן העולם הגדול. החצר גדולה ומרובעת. בראש ה’קלויז’ ומשני עבריה שתי שורות של בתים, בהם ישבו בני משפחת ה’רבי', בנים ובנות וחתנים וכלות, וכל החלונות פתוחים ומתוכם קולות, קריאותוצעקות… הרעש והקהל הרב הדהימוני, אבל לבי לא הלך אחריהם. אנכי בקשתידבר־מה. אנכי נכספתי לראות את אויבה של דינה’לה, אשר כבר חשבתיולאויבי, ולמדדו במבטי: האוכל לו?… פתאום הרגשתי בצביטתו הקלה של אחידינה’לה. הבנתי לרמזו ואביט מלפני… אל החצר נכנסו מן הרחוב חבורה שלנערים גדולים. הם הלכו ישר כלפי הקלויז. האחד, הגבוה שביניהם, משך אתהתענינותי: חזק, גבוה, גמיש עם צחוק קל של גאות לב ושל בוז לאחרים זולתו, המרחף על שפתיו. עיניו השחורות נוצצו בחוצפה ומגבעתו היתה נתונה, אף היאבחוצפה, על צד ראשו. ידעתיו והכרתיו בין רגע: זה הוא. ומן המבט הראשוןנפל עלי לבי: “לא אוכל לו…” חבורת הנערים נתעכבה פתאום, עמדו וכולם יחדהביטו אלינו. גם הם, בקשו כנראה, לראותני. הוא עמד באמצע החבורה. את שתיידיו שם בכיסי המכנסים. עיניו השחורות בחנוני. וצחוק ההיתול סר מעל פניו… אין זאת, כי גם מראה פני לא הבטיח לו כל טוב… מבטינו נפגשו רגע ויסורו כלאחד לעברו… הוא לחש דבר־מה באזני חבריו. ושוב התחיל צחוק ההיתול לצחק עלשפתיו. וכולם הוא וחבריו, פנו הצדה וילכו… – זהו… בנה של שרה האלמנה… לחש אחי דינה’לה הקטן מתוך פחד. ורוחי אנכי לא היה עמי. דבר מה לחץ את לבי ולא ידעתי מה?… * – התוכל לו?… לחשה על אזני דינה’לה, בשובנו עם חשכה, אחרי תפלת המעריב, לבית אביה, דודי. היא חכתה לי בחוץ, על פתחי השער. קולההיה קול סוער ומלא צפיה. שתקתי. היא הביטה ישר נוכח עיני. אלי! מה הכאיבנימבטה זה. הובשתי את תקותה. דבר מה צבט את לבי. ופתאום הרגשתי זרם של כחותנסתרים, אשר שטפוני כלי על ראשי ועל נפשי. – אוכל!… קראתי בקול עז. ואמנם ברגע הזה הרגשתי, כי יכולאוכל לבחור הזה, הגא והחצוף. אנכי אכהו. מי יתנהו לידי! היא הביטה שוב אלי ומבטה, הפעם, היה טוב, חם ומעודד. וידהנגעה בידי. ודבר־מה כמו זיק של אש עבר דרך כל גופי… – ידעתי, כי אתה גבור. אבי ספר לי. שלשום אמרתי לו, בעמדו עם חבריו מאחורי הגדר, ויחרפני. אמרתי לו: הנה יבוא בן דודי מן הכפרוהכך ונקם את נקמתי. והוא צחק בקול גדול ויאמר: אנכי אשימנו על ברכיואצליפהו… ואת דובדבניך גנב אגנוב!… כל דמי רתח בי. פני אדמו מבשת ומכעס: איך העיז לבישניבפניה?… נקמה, נקמה!… – נראה, מי יצליף את מי?… מבט עיניה היה תשלומי. ולא רק זאת: פניה קרבו אלי, נשימתההחמה צרבה את פני ושפתים דולקות נגיעה קלה בלחיי… דעתי התבלבלהעלי. * היה ערב. מוצאי החג. כל הרחובות היו מלאים נשים וילדיםמטיילים לכבוד החג. גם הורי והורי דינה’לה ודינה’לה עצמה הלכו לטייל אלהיער. רק אנכי ואחי דינה’לה הקטן לא הלכנו עמהם. נפרדנו מעל החבורה ונלךל’חצר‘. דינה’לה הניעה לי בראש מתוך רצון. היא ידעה את סודי. בתוך ה’חצר’ נועדנו להתאסף, כל הנערים אשר רכשתי לי בימי החג. שמה נועץ כיצד לקשור אתמלחמתנו בחבריא של בן האלמנה, חבריו היו, ‘החבריא הלבנה’, בניהם שלבעלי־המלאכה, כולם בעלי זרוע. אלי התאספו בני ‘בעלי־בתים’, אשר נהו אחרידינה’לה, נערים חלשים ברובם. אבל אנכי רכשתי לי אחדים מבני הכפרים אשר באוכמונו לחוג את חגם בעירה ובהם שמתי את תקותי. נערי העיר, אשר ידעו את בןהאלמנה ואת חבריו,יעצונו להחבא בגנה של דינה’לה, לצבור שמה הרבה אבנים, והיה, כי יבואו החבריא להתעלס בה והתנפלנו עליהם והשלכנו בהם אבנים מאחוריהגדר והכנום. לבי לא הלך אחרי עצתם. חפצתי במלחמת תנופה, פנים אל פנים, באמצע הרחוב. חפצתי להכותו. הכפריים תמכוני וכל החבריא הוכרחו להסכיםלי. עם דמדומי הערב יצאנו אל הרחוב. אנכי בראש, הכפריים אחרי והעירונייםבמאסף. ראיתי את חברי ופניהם חורים וחרדים. ואולי היו חורים גם פני. אבללבי היה מלא רגשות עוז. הרחובות התרוקנו. באילו בתים התחילו מדליקיםנרות. מן החלונות הפתוחים של בתי התפלה נשפכה החוצה תפלת המעריב, ונימיהחול שבה כבר גברו על נימי הקודש. ומתוך עומק נפשי שמעתי נימים חגיגיים, נימי תקוה… כבר עברנו רחובות אחדים ואת אויבינו לא מצאנו. הברחו על נפשםאו הם מצפים לנו מתוך מחתרת? נקרה מחשבה־דאגה במוחי… לבסוף נכנסנו אלהמקום המוכן לפורעניות. אל רחוב בעלי המלאכה. פה היה קן גבוריו של בןהאלמנה. חברי הניאוני ויעצוני שלא להכנס אל המקום הזה. אבל אנכי לאפניתי לדבריהם. לפי פעם בי בחזקה. למולי עמד תמיד פרצוף פניה של דינה’לההמבקש נקמה. אנכי צריך להפגש בו ולהלחם בו דוקא היום ויהי מה. עוד הערב עלילבשר לה את בשורת נצחוני… ואז… הלא אז שוב פעם תצרבנינשיקתה. עברנו רק צעדים אחדים ורחש מוזר וחשוד הגיע לאזנינו. מצדיהרחוב. מתוך החצרות שמענו קול צעדים מהירים שמעתי את קול דפיקות לבותיהם שלחברי. מן השורות האחרונות נשמעו לי צעדים, המתגנבים ונסוגים אחור… ידעתיאת פשר הדבר: אחדים מתחרטים וחוזרים על עקב בואם… לא עצרתי בהם: “היראורך הלבב ילד וישוב אל ביתו”… בכפריים שלי בטחתי, הם לא יבגדו בי ולאיעזבוני… צעדתי הלאה צעדי און וחברי אחרי. והנה בראש הרחוב חבורה קטנה… אחרי כן גדלה… הם!… לבי דפק, דפק. שתי החבורות הלכו והתקרבו זולמול זו. ברחוב עמדה דממה מתה. רק קולות צעדי הרגלים נשמעו מכאן ומשם ואותםלוו דפיקות הלב. הוא הלך בראש. עינינו נפגשו. עיניו נוצצו מתוך דמדומיהליל כגחלי אש. ידיו היו טמונות בכיסי המכנסים. כל דמי רתח בי. הוא מתיחסאלי מתוך ביטול גמור. גם ידי נכנסו כאילו מעצמן במכנסים. נפגשנו. אנחנוהלכנו מצד שמאל של הרחוב והם מצד ימין. קול צחוק עצור נשמע מן המחנה השני, הצחוק הלך וגדל. עמדתי. כל חברי עמדו. – גונב דובדבנים!… אנכי לא הכרתי את קולי. כה מוזר היה וכאילו הגיעניממרחקים. שתי החבורות עמדו נפעמות ונרעשות. – אתה?… הכפרי!… הנני… זה היה קולו. אבל קולי לא היה כה בטוח וכה שקט כידיו אשרבכיסיו. נימה של פחד וחרדה צלצלה לי מתוכו. – העיז נא… עירוני מגוהץ… גנב!… הוא העיז. כל חבורתו התנפלה עלינו בבת אחת. קולות של צעקהנשמעו ברחוב ואחרי הצעקה קול רגלים הממהרות לרוץ. חברי העירוניים חרדוויברחו… חבריו רדפו אחריהם… וחברי הכפריים – אחרי חבריו… אנחנונשארנו שנינו לבדנו. שוב נפגשו מבטינו קרוב, קרוב. ובעוד רגע נאחזנו אישבזרועות חברו. גופותינו נדבקו זה לזה. אחזתי בו וידעתי: ידי חזקות מידיו. לבי התחיל מתרונן. ובאותו רגע עצמו הרגשתי את רגלו המתלבטת ביןרגלי… “מתוך מחתרת… להפילני בערמה”… חלפה מחשבה־חץ דרך מחי. כל כחות התעוררו בי ובין רגע הפלתיו ארצה ולחצתיו תחתי… – עזבני… – התשוב לגנוב דובדבנים?… – לא אשוב… – התוסיף להרגיז את דינה’לה? – האם כלתך היא? רעיון כזה לא עלה עוד על לבי ובכל זאת אמרתי מבלי לפקפק אףרגע: – כלתי!… שנים חדות נתכו לתוך בשר זרועי… – נבל!… מבול של מהלומות נחתך על ראשו, על לבו, על רגליו, לכל מקוםשמצאתי… הוא שכב דומם, נלחץ תחתי, בשרו בתוך שניו… הוא שכב כאילו מאובןמבלי לעשות כל תנועה של התנגדות ומבלי להוציא קול מפיו, כנידוןלמות… * עוד בלילה ההוא התפרצה אל בית דודי האלמנה שרה. פניהנלהבים ופיה מלא צעקות נמרצות ועיניה עיני כעס ומשטמה עמדו עלי… – הגוי שלכם הכה את בני עד מות… הוא מוטל חולה במטתו… אביה של דינה’לה התחמק מן הבית כשבאה האלמנה. ופני אבי היו חורים ויביט אלי מבט חודר חדרי לב… – ה' ישלח את רפואתו לבנה… וזה לא יוסיף עוד… אשבר את ידיו ואת רגליו… ידעתי את חמתו של אבי כי קשה ואדע כי יעשה כדברתו. ועודידעתי שלו הראיתי לו את סמני הנשיכה העמוקה בידי היה מתרכך כעסו… אבל מהלי אבי ומה לי כעסו ומה לי העונש הקשה הצפוי לי ממנו?… כל לבי היה מלאשירת גיל ונצחון ואבקש את מבטה של דינה’לה, לקבל את שכרי… היא עמדה כלהזמן בפינת החדר, חורת הפנים, ותשמע בתשומת לב לדברי האלמנה… ומה נדהמתיכשנפגשתי במבטה, אשר עמד עלי: זה היה מבט של כעס ושל טינא… מדוע?… ולבינעשה מיד, מר עלי… * עברו הרבה שנים. את דינה’לה לא הוספתי לראות עוד. יד החייםאחזה בי, בעודני עוד נער למחצה, ותטלטלני טלטול גבר לעבר הימים. רק מזמןלזמן היו מכתבי המולדת מביאים לי את בשורתה. ופעם בשרוני, שדינה’לההיתה לאיש. ובעלה בן שרה האלמנה. “הוחה” במקור המודפס, צ“ל: הומה – הערת פב”י. ↩ את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23072	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1948937", "authors": "משה סמילנסקי", "filepath_pby": "/p727/m23072", "genre": "פרוזה", "original_language": "", "pby_id": 23072, "source_edition": "ירושלים־ברלין, יבנה", "title": "דינה'לה", "translator_uris": "", "translators": "" }
צחות בדיחותא דקידושין: קומידיה בחמש מערכות המחזה העברי הראשון כת המדברים במילי דבדיחותא החכמה לבושה מכלול אמון דבורה אשתו ברוריה בתו ידידיה חושק פשחור עבדו יקרה שפחה רב חמדן עפרון עשהאל בנו, חושק שובל עבד יורש עובד עבדו שלוחי בית דין יאיר, יקטן נערים רבי אמתי הזקן חלק ראשון דבור ראשון: אמון ודבורה אשתו אמון: מודעת זאת לכל באי שער עירנו, כי בשמחה וטוב לבבמרוב כל שדכנו את ברוריה בתנו אל הבחור הנחמד ידידיה בן שלום. ונפשי יודעתמאד, כי בתוחלת ממושכה בציפייתנו צפינו, כי ישוב בשלום מדמשק אל צידון שלוםבעל בריתנו, למען נוכל לבוא אל תכלית החפץ בימי הפורים האלה ולעשותהנישואין בשמחה ולחבר את האהל להיות אחד. דבורה: מי יחוש את כל זה יותר ממני? כי כל עשתונותלבבי זה כמה חדשים להכין אל בתנו בגדי שש ורקמה, המטפחות והחריטים, הצניפותוהמעטפות, בתי הנפש והפארים וכל לבוש מכלול אשר תלבשנה בנות ישראל הבתולותלעת לכתנה אשה בית אישה. אמון: על כל אלה עלה בלבבי לגער בך, כי זו דרך רעה אשר בחרו בה כלנשותינו בדור הרע הזה להזיל זהב מכיס לאין קץ ותכלית בדברים ריקים כאלה, לאלעזר ולא להועיל. דבורה: לא אכחד מאדוני, כי כזה מפליגות אנחנו להרבותמהר ולהרחיב מתן אל הבנות בנותינו והוא חטא פרטי על כל הנשים בכלל. אך אםההפלגה הזאת לכל בת ישראל זולתי תחשב לפתיות וסכלות, הנה חכמה תחשב לי, יעןכי סוף כל סוף אין לנו יורש זולת ברוריה וגם טוב טעם ודעת הבחור ידידיה. ראוי להכירו מיתר אחוזת מרעיו ולהרבות בשבילו, בהיותו בחור וטוב, נבון דברואיש תואר, אשר למראה עיני אין כמוהו בכל הארץ. אמון: את כל אלה ראיתי ונתון אל לבי, ואחרי אשר הכרתיבו שכם אחד על אחיו במעלות מעולות, ידי שמתי למו פי לבלתי אמחה בידיךושיבחתי את כל אשר עשית להנאתו ולתועלתו. דבורה: וגם אנכי הגדלתי והוספתי על כל אשר היה לפני, יען ידעתי את האיש שלום אביו, כי מרוב כליות הנמצא בו עוצם עיניו מראותהמצטרך, והוא אדם מפחד תמיד לתת לכסף מוצא, ובעוד בחיים חייתו לא יעשה אלברוריה בתנו כתונת בת חיל או מכנסי בד, אף כי אפוד ומעיל מצנפת ואבנט; וגםבאולי יושת עלינו לעשות אל ידידיה בנו שתים חליפות שמלות, אם נחפוץ לראותולבוש בגדי חופש בהוד ותפארת, כאשר יאות לבן חיל כמוהו ביום חתונתו וביוםשמחת לבו. אמון: אוי כי לא לשוא כעת דברת ולא על שקר התנבאת! כילא לבד יוטל עלינו עול סבלו להלביש אותו מחלצות מדי שנה בשנה, גם כי כופריושת עלינו להטריפהו לחם חוקו דבר יום ביומו אחרי כן. אללי לי! דבורה: על מה ככה רבו אנחותיך ולבך דוה? אמון: על צרות רבות ורעות אשר עתה תשמעי אותם גם את, כי למען לא יכנסו באזני ברוריה בתנו קראתי אותך החוצה. דבורה: אנא הוציאה ממסגר נפשי! למה תחשה ממני? מה הכתבהזה אשר אתה קורא ככה בלב נשבר ונדכה? היש לנו שמועה לא טובה משלום בעלבריתנו? אמון: הנה לשלום מר לי מר, כי בדמשק נאסף אלעמיו. דבורה: ברוך דיין האמת וצר לי עליו מאד! אך מדוע ירבהעצבונך עליו לענות נפשך ביותר? הלא סוף כל האדם למות, ואתה עתה תבחר בטובותקרב אל תוך ביתנו הבחור ידידיה בנו יחידו ותכנס אפיטרופוס ומנהיג עליוועל כל רכושו כי רב הוא, להכין אותו ולסעדו כטוב וכישר בעיניך. אמון: באיזה ממון אסעדנו ועל איזה דרך אדריכנו, אםאביו האכזר ביום מותו עשוק עשק פרי בטנו בחטאת נפשו והעביר נחלתולזרים? דבורה: מה הדבר הרע הזה? אמון: אוי לי, מה אני רואה, אללי לי, מה אני קורא, והוא אך אמת וברור! דבורה: מה השמועה המבוהלת הזאת? למה תחריש? אמון: מה אחריש ומה אתאפק, אם שלום בעל בריתי החשיךאור בעדני וכתב את כל נכסיו אל שובל אשר היה עמו בדמשק! דבורה: אוי ואבוי עלי! איכה נהיה הדבר הגדול הזה ולאהניח ירושה אל בנו ידידיה חתננו? אמון: ככה כתב אלי חנמאל שותפי מדמשק, כי בכל מכל כלגרשו מהסתפח בנחלתו וככה השביעני להחריש עד אשר תבוא השמועה הפרטית מזולתו, ולא תאמר בשמו לא אל ידידיה ולא אל שפרה אחותו המתגוררת היום בביתנו וגם לאלזולתם. דבורה: ישתבח חי עולמים – אמן! – כי לא באתם עד עתהאתה ושלום אל תכלית הקידושין ויש דרך ישר לפנינו לפנות על ימין או על שמאלולקחנו את בתנו והלכנו למצא לה מנוח כאשר ייטב לה. אמון: הלא בשבועה נתחייבתי לתת אותה אל ידידיה בןשלום! דבורה: אם שבועה נשבעת לתת את בתך לבן שלום, אין ספקכי נקית משבועתך זו, יען אביו התל בו ויחשבהו לנכרי והוא לא בנו. אמון: אם שלום עשה עול במשפט, אני לא אשקר באמונתיואשר נדרתי אשלמה. דבורה: אין כאן לא נדר ולא איסור, ואל יעלה על לבך לתתאת בתי לאשה אל הנבזה הלזה, עני, חשוב כמת, כי היא מחשבת פיגול והיא לאתצלח! ובטרם תתי אותה לו, בכח ידי אחנקנה או אטביענה במצולות. אמון: אנה תלכי מפני? דבורה: לבעבור לא תוסיף עוד לדבר אלי על הדברהזה. אמון: השקיטי את שאון רעיוני בטרם בואך החדרה, למען לאתרגיש ברוריה על רעתה. דבורה: אל תשת לבך על זה, כי גם אנכי גמרתי אומר לבלתיהגיד לה דבר עד אשר נימצא עזר כנגדה ונקדים רפואה למכתה. אמון: ומדוע ככה פתאום בפתע נתהפך שם ידידיה לפניךותחשבהו לאויב? דבורה: כי תכלית שנאה שנאתי את שלום אביו בשנותו אתטעמו ביום מותו; ואת בנו לא ארחם, כי ודאי בן זנונים הוא, ולא אוסיף עודראות פניו כי אם בעין רעה. אמון: מה פשעו ומה חטאתו? דבורה: ככה עלה לפני במחשבה מוחלטת ועליה אין להוסיף, כי אחרי דברי לא אשנה. אמון: אם כן הוא, למה זה אנכי? האהיה כלא אהיה? דבורה: אתה תהיה אדוני ועל פיך ישקו כל עשתונותי, אךבזאת אעשה כרצוני, כי ידעתי נאמנה להטיב ולא להרע. ואיך יעלה על לבך למכוראת בתך היחידה, הרכה והענוגה, בידי איש מסכן ואביון, נבזה וחדל אישים, אשראין כל מאומה בידו, ותשתפך ברעב בראש כל חוצות? אמון: הלא ידידיה בעצמו מה שהיה הוא שיהיה: מוכתרבחכמה ובתבונה, והוא על נדיבות יקום באשר בתחלה. דבורה: האמת כן, אדוני, אך איננו עשיר כתמולשלשום. אמון: מה לחכמה ולנדיבות עם העושר השמור? דבורה: מה לנפש עם הגויה? אמון: הנפש נותנת חיים ובלעדה הגוף אפס ואין. דבורה: גם העושר נותן חן וכבוד ובלעדו הכל הבל ורעותרוח, כי הנדיבות אין ואפס זולתו והחכמה תוהו ובוהו בלתו. ואיך אסכל ובתיאשכל ומאשכולות מרירות העוני אלעיטנה ותשתה לעג כמים? לא תקום ולא תהיה! ובכן בזאת אבא הביתה ואשר דברתי הוא יקום. דבור שני: אמון לבדו אמון: הן היום אובד עצות אני, נבוך המזימה ומבולבלהרעיון. לא ידעתי לבחור בטוב, כי הנה דבורה אשתי, אשר דרך נשים לה ללכתאחרי הערב רב המשתחוים לאגורת כסף, הננה בערפה הקשה לגרש ולמאן הבחורידידיה מסכן וחכם לא פשעו ולא חטאתו. ואני אל נפשי דברתי לקרבו ולברך בשמו, כי תקעתי אליו כפי, ואיך אעשה בנפשי שקר להפר בריתי אתו? אך לבי חלל בקרבי, כי איככה אוכל וראיתי ברעת בתי יחידתי לתת אותה לאיש עני ואביון, אשרהתחילו הכוכבים ממסילותם לרדוף אותו עד חובה ויהיו לו לאויבים? ואם רואהאנכי שתים רעות כאלה הסובבים אותי ולוחמים לי ממרום, אנה אנוס מן הפחת ולאאפול בפח יוקשים? והנה זו רעה חולה על כל אשר היה לפני, כי תוחלתי נכזבהלשנות את טעם אשתי אשר נתנה ריח לפגם. ואם אומר אכפרה פניה בדברי טוב טעםודעת, היא כנחש תשך ברוח שפתיה, וכצפעוני תפריש כל כת המדברים נגד רצונה, וכמו פתן חרש תאטם אזנה, לא תאבה ולא תשמע כי אם לעצת חושיה. ואם אבטח כירב חילי לנצחנה ביד חזקה, על שקר אני בוטח, כי הומיה היא וסוררת. ואם אבחרלהכותה או אף כי למשוך ציצית ראשה להטותה אל הדרך, היא כפרה סוררה קול ברמהתשמיע אל כל שכניה בחירופין וגדופין – וכדי בזיון וקצף! בחוץ תשכל אותי חרבלשונה כתער השכירה ובחדרים יסובבוני חבלים מחבלים עם שאגות ודאגות והמוןתוגות, עד אשר לא אוכל להמלט מבחור ברע ברובו וללכת אחרי שרירות לבה, כי מייוכל להלחם בה? דבור שלישי: פשחור העבד וידידיה בחור פשחור: השמת לבך, אדוני, על החקירות ודרישות לאיןמספר, אשר עשה עמך היום החכם רבי אמתי ראש הישיבה בטרם הפרדך מעליו? ידידיה: אך תתמה על החפץ, כי לא יוכל להתעלם מהשגיחעלי, בפרט לדעת אם מוצאי ואת מבואי, אחרי כי אבי הנעלה ביום נסעו מצידוןללכת אל דמשק ברוב עוז הפקידני בידו. פשחור: הנה כל עשתונות לבבו להעמיד אותך מבקר עד ערבעל הספרים לדבר אל המתים, כאשר יעשה גם הוא נעדר ההרגשה; כי למען הרבותחכמה ודעת לא יטעם כל היום מאומה וגם בלילה לא שכב לבו, לבדוק ספריו לאורהנר, ולא יצא לאויר העולם רק בשעות רחוקות שאינם מן היום ולא מןהליל. ידידיה: והיא שעמדה לו ותורתו מתקיימת בידו בהפליגוהשקידה על הלימוד יומם ולילה, והיה נפשו כגן רוה בדעה ובכל תבונה. ותרבחכמת אמתי הזקן מחכמת כל בני דורנו, כי לא בעידון למדה, אך הוא ממית עצמובאהל בל ימוטו מיתריו. ומי יתן והיה לבבי זה תמיד עמו ולשתות בצמא אתדבריו! אך מודה אני בעצמי, כי אין בי כח לעמוד כל היום בהיכלו לראות נפלאותמתורתו! פשחור: יש לך רב חכמה ומזימה, ולמה תשומם להוסיף דעתומכאוב? ידידיה: לא ידון העיור על הצבעים, ומשולל המדע כמוך לאידע ולא יבין התענוג הנמרץ והתועלת המושג וגם לא הכבוד הצפון בידיעת סתריתורת אמת ופירושיה והכרת טבעי היצורים למיניהם. פשחור: מה יתרון לחכם בכל חכמתו, אם תענוגו איננומורגש אל החוש ותועלתו איננו נמצא בזמן וכבודו לא נודע מקומו איו? אך לבדראה זה מצאתי תועלת – לאסוף העושר, תענוג – לאכול ולשמוח, וכבוד – ללבושמחלצות ולהסתופף בהיכלי הנדיבים, ותחת שלש אלה נחה שקטה כל הארץ. ידידיה: איכה תעית כשה אובד, מוכה בסנוורים! פשחור: אם תעיתי כשה אובד, רואה עבדך כי רבים ונכבדיםממני תועים כמוני היום. וגם אתה, אדוני, חולית כמוני לשבח את הטוב המורגש, כי אם יום או יומים תעמוד ולא תדבר על לב הנערה ברוריה אשר בה חפצת, הנה כלהעולם חל מלפניך. ידידיה: העל זה תדינני, רודף הבלי זמן? ולמה לא שמת אללבך, כי אהבתנו נחצבה ממקום עליון וקדוש, בהיות ברוריה משודכת אלי והיאבתבל מנת חלקי וכוסי אשר חנן אלי בחסדו המושבי יחידים ביתה? ואיך לא אשגהתמיד באהבתה בחזותי את כשרון מעשיה, בהביטי יפעת תואר תמונתה ובראותי חוטשל חסד המשוך עליה? הן כל אלה מדרגות הסולם לעלות על במותי עב ולראותבשחקים רבה תפארת ממעלת יוצרה ופרשת גדולות המלך הנצחי, אשר במאמרו ברא עלהארץ בריות בריאות וטובות ויפות תואר מאד, בצלמו דמות תבניתו, ואברך אשריעצני להיות עמה ולהדבק בה. פשחור: ראיתי רבים טועים מדרך מישור ונותנים טעם לשבחאף אל קלקול מעשיהם, יען כי אינם רואים חובה לעצמם כמוך, אדוני, היום. ידידיה: כי אלף ימים בעיני אשר לא ראיתי. פשחור: אם יום אחד קטן היה לאלף בעיניך אשר לא ראית אתברוריה, מה תחשוב ירח ימים אשר לא שמענו ולא ראינו כתב אמת מאדוני שלוםאביך, אשר לא אוכל להסירו מלבי וכל עשתונותי עליו היום הזה על דברת החלוםאשר ספרתי אליך ותתפעם רוחי: כי ראיתיהו בחלומי על תורן אניה סוערה אשרחשבה להשבר, וכל רכושו וקינינו השליך רב החובל במצולות ים וגם הוא צלל במיםאדירים. ידידיה: אלה תולדות הלומי שכר כמוך לראות נפלאותבחזיון לילה, ולו שתית כוס אחד מלא מסך, היית רואה את אבי שבשמים ממעל?… אך ראה כי החרשים האלה לא ישמעו אלינו, אם לא אשוב עוד לדפוק בקול גדולוביד חזקה. (ודופק) דבור רביעי: יקרה שפחת אמון ידידה ופשחור יקרה: מי הוא הדופק על הדלת? ידידיה: פתחי לי אחותי היקרה! יקרה: האתה הוא, אדוני ידידיה? בא תבא ברינה, כי גברתיחולת אהבה היא. פשחור: ואנכי, יקרה הנעימה, הלעולם אעמוד בחוץ? יקרה: ראה הפתח פתוח לרוחה. פשחור: הביאיני אל גן עדנך! יקרה: הגן נעול והמעין חתום. פשחור: אל תעצריני כי אפתחנו. יקרה: ראה מצח איש בליעל! השב ידך מחיקי ואם אין – בכישור ובפלך אנקרה את שתי עיניך. פשחור: העיני פשחור עבדך תנקרי ולא תחמולי? ומה עשיתילך? מששי גם את כל כלי, וגעי בכל אשר לי! כי לא אומר לך: מה תעשי? יקרה: יככה שוכן רום בשחפת, כסיל שונה באולתו! פשחור: לא אעזבך, כי אם ברכתיני חלף קללתך זאת. יקרה: גם ברוך תהיה… הניחה לי! פשחור: גם בזאת לא ינוח לי! יקרה: מה אתן לך, רובץ בין המשפתים? פשחור: הזרוע והלחיים. יקרה: יהי אחריתך להכרית לך משתין בקיר ועד נצח לאתראה אור! ואיך לא תבוש ותכלם על עזות פניך, ולמה לא תלמד להטיב מהנדיבנדיבות יעץ? הוא הנחמד אדונך ידידיה אשר אין כמוהו בארץ, הולך תמים ופועלצדק, לא ירים את ידו ולא יפצה פיהו נגד גברתי ברוריה, אף בדבור אסור, גם כיהיא משודכת אליו. ואתה, עקש ופתלתול, מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי מיוםדעתי אותך! פשחור: מי יתן ותדעי אותי ויהיה זה בתבל חלקי!… אךאנה תנוסי מפני? יקרה: כי נקרא נקראתי בבית. פשחור: ואני אבא אחריך. דבור חמישי: רב חמדן המליץ והנער יאיר תלמידו רב חמדן: ראה זה דלת נחום הגלילי פתוח לרוחה, והאישאיטאלי חותנו, אשר אמרתי אליך, הוא לבוש מעיל ירקרק וכובע שחור על ראשו. לךושאלת אותו לשלום מצדי ואמרת אליו, כי הנני מוכן למצותו לשמוע אל קול דבריוכטוב וכישר בעיניו. אנכי אקרה כה עד בואך עם תשובתו. יאיר: כן אעשה. רב חמדן: לא ידעתי ולא אבין, מה ידרוש ממני היום האישאיטאלי הלזה אשר ככה השביעני על ידי שלוחו למצא שעת הכושר לדבר עמו, כי דברסתר לו עמדי – רק אם לא יחשוב לפתותני להפוך לזכותו את אשר כבר כתבתיופסקתי נגדו לזכות נושיו הקמים עליו לבקש את כל אשר לו ולהביאו אל בית כלא! אשר על כן הוא מסתתר לעת עתה בבית נחום חמיו ולא יראו פניו החוצה כי אםבאשון לילה עת צאת העטלף והינשוף. אך אם את זה ישאל ממני – הנה הוא תועהמדרך השכל, כי לא אשוב מפני כל לשנות את טעמי בדרוש הזה, גם אם הרבה דרכיםיש לפני להתהפך כחומר חותם, ולתת סמך על דברי האחרונים הפך הראשונים. אך לאאעשה כאלה היום, יען כי גר אנכי עד עתה בגליל הזה ואבחר בדרך מישור בראשיתבכורי מעשי לקנות שם טוב לעצמי עד אשר אהיה בחזקת כשר בעיני תושבי הארץ. ואולם בעבור זאת אל נפשי צויתי להתחזק במאד מאד, אף כי ירבה תחנה וירחיבמתן… אך הנה הנער יוצא – הדברת אל האיש? יאיר: מצאתיהו חדר בחדר ודברתיאליו ככל אשר צויתני – והשיב לי כי כלו עיניו מיחל לכבוד מעלתך, והנה הואבחצר התיכונה מצפה בואך אליו ושם ידבר עמך. רב חמדן: אשמעה מה ידבר. ואתה תשוב אל החדר לסדרהלכותיך מתמול שלשום, כי לא אוכל להורות אתכם הלכה חדשה בהיותי מטופלבעסקים עקריים. ואל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם! יאיר: כדבר מעלתך כן אעשה. דבור ששי: הנער יאיר לבדו יאיר: תבורך מנשים אמי בעת שמה אותי להסתופף בביתמלמדי זה ולסמוך על שלחנו, וצר לי כי לא תתן אליו רק שלשים כסף מידי שנהבשנה! כי הם כטפה מן הים לערך רוב התענוגים אשר לי בביתו ורוב המטעמיםהבאיםעל שלחנו תמידין ומוספין, כי בכל יום ויום מרבים העם להביא מתנות לאין קץותשורות לאין תכלית, חריצי חלב בשר ודגים ובצים לאין מספר, ולא פסקו מעלשלחן הרב יומם ולילה צלי אש ובשול מבושל; ואנכי אוכל לשבעה מטעמים מטעמיםשונים כאשר אהבתי ובמעדניו אשלח השן. האמת כן הוא, כי לא אוכל להמלט מלכתמאה פעמים בכל יום מן הבית אל פני השוק אנה ואנה לעבוד ולמשא. אך מה לילהתעצב על זה? הלא יותר עמל וכעס אביט בעמדי תמיד על הספר מעשותי מלאכותכאלה! זאת ועוד: רואה אני כל היום את מורה צדקי טרוד בעסקים שונים, כי רביםצריכים לו, אשר בעבור זאת ברוב הימים לא אפתח ספר. ואני עלז ושמח כי ירבועלי עתות הפנאי לצחק עם יתר הנערים, וגם עתה נצחתי אל ארודי את שבע הפרוטותהאלה, ואל אראלי אחיו את קסת הסופר הזה אשר במתני; ולמען הוסיף שמחה על ראששמחתי, הנה זה חודש ימים כי שרפנו את המקל במו אש והשלכנו הרצועה בבורתחתית, והרב לא שם אל לבו לדרוש אחריהם עד היום הזה. – אך עתה למה אחשה ולאארוץ על המערכה לקנות לי כדור אחד טוב ויפה, כי זה איננו שוה לי? תם חלק ראשון חלק שני דבור ראשון: הבחור ידידיה ופשחור עבדו פשחור: חי נפשך, אדוני, כי לבי חלל בקרבי בעת ראיתיאמון ואשתו בזעף אף, מענים איש את רעהו וירגנו באהליהם. וראה עד היכן הגיעגודל עצבונם, כי אף בראותם את פניך לא קמו כמנהגם ולא זעו ולא הסתירו פניםשל זעם; רק נאלמו דומיה והנם זועפים כאשר בתחלה. ידידיה: הלעולם ישמחו ויעלוזו כל יושבי תבל ושוכניארץ? ואיך לפעמים לא יתעצב איש מתולדות הזמן, אם רבו כחול ימים עצבוניוואין קצה לרוב צרותיו? וגם כי ברוריה שדוכתי, אשר כלבבי, הסבירה פניהלקראתי לקבלני בששון ובשמחה כפי נועם מנהגה – עם כל זה טבעתי גם אניבמצולות היגון בעת ראיתי את אביה ואת אמה והנם זועפים וינצו שניהםיחדו. פשחור: ואולם בעבור זאת אנכי אטיף לי ליין ולשכר, ובכןאסיר כעס מלבי ורעה מבשרי. וגם אתה, אדוני, בא בחדרך לנגן ולפרט על פי הנבלאו עלי הגיון בכנור, ושמחת בחלקך. ואל תשת לבך אל דברי יגון ודאגה, כי מנפשעד בשר יכלה כל מחשבת עצבון ותוגה. ידידיה: הלא טוב לנו לשוט בארץ, כי השר בשירים על לברע יוסיף מכאוב על מכאובו. פשחור: אם כן – נתהלך בארץ לארכה ורחבה. דבור שני: אמון ודבורה אשתו אמון: ואיכה אוכל להנצל ולא אבטל רצוני מפני רצונךהאומר לרע טוב ולטוב רע? המרחם ירחם עלי והוא בשמים עדי וסהדי במרומים, כילא מלבי אמאס בטוב – להשליך מעם פני הבחור הזה הנחמד והנעים. דבורה: הן בעודנו עשיר היה נחמד טוב ונעים, אך עתה כיהתנצל עדי העושר הכל יודעים, כי כלתה עליו הרעה ואין תקוה לאחרית הגבר מסכןואביון. ומי לא ידע בכל אלה כי העניות והדלות לא יניחו מדה טובה? אמון: כדבר אחת הנבלות תדברי, ודעי נא וראי, עד היכןמגעת יד שיגעונך ועיורונך, בעת שמת מסוה ההמוני על פניך, ולא תדעי במהתכשלי ולא תביטי אל כל הרעה אשר ככה את עושה לי לגרשהו על לא חמס בכפיו! כימה דרך עוצב בו ומה מצאת בו חסרון, כי תציקיני למלאות אחריך, אשר על זהיחיל לבי בקרבי ואימה חשיכה נופלת עלי, פן יראה השם ורע בעיניו? אך מה אעשהנגד עקשותך עם רום גאותך ורוע תכונתך? דבורה: נטיתי לבי לסבול היום את כל התרגזך עלי בדבריםמרים, כי ראיתיך נעצב אל לבך. אמון: ומדוע לא אתעצב, אם אשתה לעג כמים בלכתי אחריעצתך זאת? וכל רואי ילעיגו לי, כי יראוני יניעון ראשם ומעולם לא יאמינו ליבעת אפר בריתי עם ידידיה, כי אבדה האמונה ונכרתה מפי. דבורה: לא כן, רוזני, לא כן הדבר, אם בעין שכלך תביטושילומת שלום תראה. כי אתה, אדוני, לא שקרת באמונתך, אך הוא פגם את בנוויהפוך אותו לאיש אחר. ואם אל ידידיה בן שלום אמרת לתת את ברוריה בתנו, פקחעיניך וראה, כי זה איננו ידידיה ויחשבהו שלום ביום מותו כאסופי מן השוק. ואם הוא לא בנו, גם אתה לא תהיה חותנו. אמון: אם כהתל באנוש תהתלי כיום בשבועה חמורה ותקיעתכף, אשר באתי עם כל אלה במסורת הברית הזה בלי ערמה ותחבולה! דבורה: הרבה דרכים יש לפנינו לנתק מוסרות כאלה כאשרינתק פתיל הנעורת בהריחו אש, ואנכי לא שכחתי את אשר שמעתי מאתך, תהלתי, כייש ויש מורים רבים ונכבדים אשר סקלו המסילה וימצאו פתח תקוה להתיר שבועותולהפר נדרים כאלה בלי שום עון ואשמה. אמון: בסודם אל תבא נפשי! דבורה: והנה רב חמדן שכננו לפניך אשר שמעתי עליו לאמרכי אין כמוהו מתיר אסורים מורה דרכים רבים ונבונים ואופנים שונים בכל אשריריבון אנשים. אשרי המחכה לו בטענותיו, כי לא נכזבה תוחלת כל החוסיםבחריצותו והשתדלותו! אמון: למצא תואנות ופקפוקים כל חרות אך למותר, כי האמתאחד הוא ואותו אהבתי. על כן אבכה במר נפשי הן בעודני חי על החמס אשר אנחנועושים אל היתום המסכן הלזה, גם כי בכעס ולא ברצון אמרתי והיה כדבריך ועשיתיכעצתך. דבורה: גם על עצתי זאת שמח תשמח, כי ברוב ימים תמצאנהרבת התועלת. אך אם אתה גם בזה שמעני, אדוני, כי אשלח היום את ברוריה בתנואל כרם אחותי ותהיה שמה עם נערותיה ימים או עשור. אמון: ומדוע ככה עלה במחשבתך? דבורה: למען יתחיל ידידיה להמנע מבוא אל ביתנו כתמולשלשום, אחרי אשר הסכמנו לבלתי הגיד לו את רעתו. אמון: אף כי אומר למחות בידך, ידעתי כי תציקיניותלחציני עד אשר אעשה כדבריך. ולכן טוב לי להסכים עמך גם בזה. אך מה תעשימשפרה בת שלום אחות ידידיה המסתופפת בביתנו? התוליכינה עמכן החוצה? דבורה: לא אדוני, כי אניחנה בבית תחת משמרת שרה הזקנהאשר תהיה תמיד עמה לא תמוש מתוך אהלה. והן בעודי אל השדה, זה חסדך אשרתגדיל היום הזה וזכרת את בתך כאשר הבטחתני לתור לה מנוחה בדרך ישכון אורה. והשיבות אל לבבך, כי הנה זה כמשלש חדשים ראיתי את עשהאל בן עפרון התקועיסובב סובב את ביתנו משגיח אל החלונות, וחשבתי נאמנה כי נתן עינו בברוריהבתנו. והנה טוב תתנו אותה לו, כי נוסף על נדיבותו והדרת פניו הנה הואמוכתר, כאשר ידעת, בעושר נכסים ורב כל, גם כי בקטנותו נולד רש. אך אמנה, כאשר אמרתי, ימהר אדוני ויחיש מעשהו לדבר אל עפרון אביו, כי רבים לוחמים לווהוא בלי ספק יתעשת אליך. אמון: ואנכי השיבותי לך כדרכי טובי, כי היום על אופןאמצאנו ושם אדבר עמו. דבורה: ראה, והביט, אדוני, כי מפי עליון יצא הדברלהזמינו לפניך: מידי דברי בו הוא יוצא החוצה עם בנו יחידו אשר אהבתי. לךנא, אדוני, אל תתרשל ושמחת, כי יש תקוה לטוב לנו כל הימים. אמון: הן לו יהי כדברך! דבורה: בזאת אבוא הביתה, כי טוב קויתי ולא אירערע. דבור שלישי: עפרון ועשהאל בנו ואמון עפרון: …ועשית בחכמתך לגלות אזן הטפסר מיודענו. כיבראותי ערמת רב חמדן מחזיק בככר הזהב אשר הפקדתי בידו מעזבון המנוח אחילחלוק לעניים סתם, ושמעתי מאחורי הפרגוד כי הוא מתנכל עליו כממון אשר איןלו בעלים, בחשבו כי מקו הדין לא יוכל איש להוציאו מידו. ולהוסיף חטא על פשעהעיז גם פניו לעוררני ע"י אמצעי, שאם אתרצה ואתפייס לתת לך את בתו לאשה, יוסיף על הככר ההוא עוד ככרים זהב וגם הוא כמוני היום יהיה לך לאב כי חפץבך. ואני בשמעי רוע רעיוניו ובראותי עזות פניו, פנים אשר לא עמדו על הרסיני, עלה עשן באפי וגם אני הלכתי עמו בחמת קרי לתת לאיש כדרכיו, והראיתילו בתחילה פנים מאירים כחושק בקרבתו, עד אשר הביאותיהו לקדש לך את בתו סתם, מדה כנגד מדה, אחרי כי גם הוא התל בי על סתם פקדון הככר זהב, אשר הפקדתיאתו. וכל זה להראות העמים והשרים, כי גם השועלים נתפסים בפח יוקשים. עשהאל: מה מאד תמהתי, אשר לא הרגיש הרב בתחבולה הזאתואיך מפי השמועה לא למד, כי המקדש אחת משתי אחיות סתם, שתיהן צריכות גט – והנה הוא בא לפעמים אל בית ועד חכמים. עפרון: גם שם לא ישית לבו ללמוד וללמד דבר טוב ומתוקן, כי אם לשמור ולעשות רק רע כל היום, לקנטר ולחרחר ריבות. מהכרת פניו ענתהבו, כי תמיד חורש מחשבות און, לא יקום מפני כל רב ומורה, ולא יחשוב אנוש. ואתה עתה צא תעמד אל הטפסר, כי גם בזה אשא פניו לבלתי גלות חרפת ידידובקהל, ועל כן הוא כהחכם ויודע פשר דבר הקדושין האלה יסבב, כי טרם אשמיעבחוץ קולי לבושת חרפת המתעקש ההוא – ישיב את פקדוני ואחלקנו כרצוני; ובזהנאותה לו לפטר את הבנות בנותיו בגט כריתות, ואם מאן ימאן על פי דרכו וילךכפעם בפעם עמנו בחמת קרי, ידע נאמנה, כי הוא יבא אחרי, אם לא ביד חזקהאושיב את בנותיו עגונות עוד כל ימי הארץ ואשיב עמלו בראשו, כי אשימנו לשמהלמשל ולשנינה! עשהאל: לא בסתר אדבר אל הטפסר, ואולי לכסות חרפת אהובויעשה פרי למינו, ונראה אות לטובה. עפרון: על כן אוחיל לו, ואתה אל תעמוד החוצה בלילה הזהושבת אל העיר בטרם יבא החרסה, וכי תרכב על סוסך – מרכבותיך ישועה. אמון: הנה עפרון נוסע לרגל המלאכה ואנכי אלך אחריו לאטלאט ואמצאנו אל דרך השוק ושם אדבר עמו. דבור רביעי: עשהאל ויקרה שפחת אמון עשהאל: ועתה אנה אפנה להודיע אל שפרה שאהבה נפשי, כידרך וכי שיג לי לצאת כהיום מצידון?… אך הנה יקרה שפחת אמון יוצאת. הן עליום טוב הביאך מזלי עד הלום, יקרה אחותי הנאמנת, וקודם כל דבר אשר נדרתיאשלמה. היליך חמשת הסלעים אשר תקני מהם את העכסיס כרצונך. יקרה: תשואות חן חן לאדוני – ואנכי עד מתי אשלם לך אתכל הטובה אשר גמלתני דבר יום ביומו? עשהאל: אם תשתחוי היום בשמי אל שפרה רעיתי תמתי מחמדעיני, המסתופפת בבית אמון גבירך, לא ישאר לך עוד שום חייוב עמדי. ותאמריאליה אחרי דרישת שלומה, כי במצות אדוני אבי הנני רוכב על סוס קל ללכת חוצהלעיר כמו שמנה מילין, אך כי לעת ערב אשוב העירה ואז אשתדל למצא את החיבורהקטן, נדפס מחדש לתפארת הנשים, אשר אמרת כי נכספה נפש שפרה לראותו. יקרה: אנכי אקוד ואשתחוה לה בשמך כאשר צויתני, אךהאמנתי, כי אדבר עליה לשמך ולזכרך – ביום הזה תגרש אותי מלפניה ולא תאבהולא תשמע אלי. עשהאל: מה ועל מה זה? יקרה: כי לקחה אזנה שמץ מקדושי בת רב חמדןהמליץ. עשהאל: וכי לא שמעה ולא הבינה מדוע ככה עשינו? יקרה: שמעה והבינה, כי את כל זה עשית להתל בה ואותהמאסת להיות לך לאשה. עשהאל: חלילה לי מעשות זאת, כי לבי כתנור בוער תמידלמען אהבתה! ואם במצות אבי קדשתי בת המתעקש ההוא, כל זה עשינו להתל בוולהוציא בערמה מידו את פקדון העניים אשר הפקדנו אתו, ושתיהן צריכות גטממני; כי סתם קדשתי אחת מהנה – ושתיהן אסורות לי. יקרה: אם האמת כן הוא – כאשר האמנתי – טוב עשית עםאלקים ואדם לתת לאיש כדרכיו, וגם אני אכפרה פני שפרה כי נפשה מרה לה, אך עםהבשורה הזאת אצילה ממצוקתה. עשהאל: צאי ואמרי לה באמת ובתמים, כי כחשקי אז חשקיעתה להיות עמה ולשכון אצלה באהל בל יצען; כי היא בתבל חלקי, וגם אראה להאות לטובה בשובי העירה טרם בוא החרסה, כי הנני עתה נחפז ללכת, וזכרתיני אלשפרה בעת הזה כאשר ייטב לך. יקרה: הנה שפחתך בת אמתך מוכנת מעתה ועד עולם לרחוץרגלי עבדי אדוני. דבור חמישי: יאיר ויקטן נערים יאיר: מדוע אתה נחפז ללכת, שמעני, יקטן אחי? יקטן: הקולך זה, ידידי יאיר? הנה אנכי בא אל המדרש, כיהשעה דחוקה מאד. יאיר: ולמה ככה תרוץ ותיגע? יקטן: למה ירוץ השועל מלפני הכלבים? הלא ידעת, ידידנפשי, כי אם לא אהיה לפני הרב בשעת סידור הלכותינו, אוי לי ואבוילעגבותי! יאיר: אל תירא ואל תחת, כי לא יאונה אליך רעה על שוםאיחור ועיכוב. יקטן: והלא כבר עברה שעה שלישית. יאיר: אם עד השלישית לא באת, אין בכך כלום, ואם תתן לירק שנים מהחרובין אשר בידך, תשמע ממני בשורה טובה ותעלוזנה כליותיך. יקטן: קח לך ארבעה וחמשה וגם את התפוח הזה, אם בשורהבפיך. יאיר: דע כי היום לא ילמדנו רבינו, אות לטובה, אף לאפסוק אחד בהיותו טרוד מאד בשני עסקים גדולים ולא ישוב עוד לביתו עד צאתהכוכבים. יקטן: אם תהתל בי אך הפעם, אדעה מה אעשה לך. יאיר: ראה כי גם אנכי באתי משוט בארץ ומהתהלך בה, וגםעתה אם תאבה לצחק עמי, הנה נא לי עשרה כסף ואצחקם אחד לאחד. יקטן: אללי לי באיזה צחוק אצחק עוד? יאיר: בקלפים אשר הורגלת לשאת בחיקך תמיד ומספרםבמשפטם שמנה וארבעים. יקטן: עליהם אספדה ואילילה, יאיר אשר כנפשי, ועל זההיה דוה לבי, כי הרגיש בהן עפרון דודי ויוציאם מחיקי וישליכם במו אשוישרפם, והכני בזעף אפו ברצועות כפולות ומטולאות עד אשר לא נותר ביכח. יאיר: הנה זו רעה חולה אשר כמוה לא נהיתה וראוי לרחםעליך. אך אמנה ראה זה מצאתי צחוק יפה כפי הזמן: נאכל את החרובים אשר בידךונאספה מלא חפנים מהגרגרים בלי מספר ונצחקה עמהם בזוג ונפרד, והנה פה עלמפתן הדלת הזה מקום מוכן ומתוקן. יקטן: לא יאות לנו לצחק פה על מספר שוה ונפרד, כייגורתי פן יעבור דודי וימצאני ויוסיף עוד להכותני. אך כזאת יאות לנו: ללכתאל המדרש על כל צרה שלא תבוא ונפילה גורלות על דפי הספר באותיות גדולות אוקטנות, ואף כי ישוב הרב, לא ירגיש בנו מה אנחנו עושים, כי יחשב שנסדר שמהאת פרקי הלכותנו. יאיר: טוב ויפה כעת דברת. נלכה ונפילה גורלות. דבור שישי: רב חמדן לבדו רב חמדן: הן לא טעיתי היום בעת שחשבתי, כי האישאיטאלקי הלזה ידבר אלי על טענותיו על נושיו הלוחצים אותו ככה ויתחנן לילבעבור אהיה בעוזריו להעביר רעה מבשרו, כי רבים קמים עליו ובביתו אין כלמאומה והוא גונח מלבו בקול נהי ויללה. ועם כל זה לא נפתה לבי אחריוונתחזקתי והייתי לאיש חיל. ויהי הוא טרם כלה לדבר אל לבי והנה אשתו לקראתי, אשה איומה תמימה יפה כלבנה, לא ראיתי כדמותה וכצלמה בכל גלות ישראל, ולהלשון הזהב והאדרת לדבר צחות, פיה פתחה בחכמה לספר את כל התלאות אשר מצאוהותורת חסד על לשונה להקדים הקודם ולאחר המאוחר, ותכלית כל דבריה היה למצאדרך להציל ולמלט את כסף נדונייתה מיד הנושים להחיות נפשה, כי מן הדין ולאתוכל לגבות כתובתה בחיי בעלה. ויהי בהרימה קולה לבכות על עוניה ומרודיה, נכמרו רחמי עליה, כי לא מחלב יענים הניקתני אמי וגם לי לב בשר ולא אבן, ומיגבר חי ומרגיש אשר יראה שושנת העמקים כזאת מתגוררת במורד לשבוע בחרפה בימיחרפה ולא יחמול ולא ירחם עליה? אנה אנכי רחמן בן רחמן קמתי קל חיש לעזרתהואשלם לה ניחומין, וזאת עצתי היעוצה למען הציל את כסף כתובתה: כי ימצאותואנה מזוייפת זה על זה שנים איש ואשתו להפרד איש מעל רעהו, ואנכי אשתדללהושיב בית דין במסתרים עד אשר יכתוב לה בעלה ספר כריתות ונתן בידה גטגירושין ואת כסף נדונייתה אז ישיב ליד קרוביה בטרם ירגישו נושיו בזה. כי מייוכל אז לבטל את העשוי? ואחרי כן יבא אליה לקדשה מחדש בלי שום מהר או מתן, והאשה וילדיה תחיה עם בעלה מן הכסף הגנוז ביד קרוביה אשר ממנו יתנו לה חוקדבר יום ביומו ואכלו את חקם. ותיטב העצה מאד בעיני האשה וגם חפץ בה האיש, ואולם בעבור זאת בכח ידה נתנה לי עשרים כסף ותפצר בי עד שלא היה בי כחלסרב, ולהפקת רצונה לקחתי את צרור הכסף בידי, אך בתנאי גמור, כי אחלקנולעניי הגליל. והנה באופן זה נאות ונסתר הדרכתי את האמללים האלה בדרך ישכוןאורם, ואולם בעבור זה לא יוכל איש לומר אלי: מדוע ככה עשית?… אך הנהעפרון מיודעי מדבר עם אמון. הן מפניו אסתר ואשמעה במה ידברו. דבור שביעי: אמון ועפרון ורב חמדן אמון: ועל כן, עפרון כאח לי, יאות לנו להאמין כי שלוםבעל בריתי ראה והכיר איזה פגם בידידיה בנו, אשר על ככה גרשו מהסתפח בנחלתואו כי מצא ערות דבר באשתו אשר ילדתו ויחשבהו לבן זנונים. אם כן, הסכמתי עםאשתי לבלתי תת לו את בתי לאשה. עפרון: הן באמת ובתמים לא יוכל איש לחשוב כי אם מחשבתפגול על הבחור האמלל הזה, וכי תחשוך את בתך הצנועה ממנו, תסכים בלי ספק עםכונת המת אשר דחה אותו בשתי ידים למען לא יבחר איש לקרבו. רב חמדן: לא אוכל להבין במה ידברו, אם לא אקרבה עודאליהם. אמון: ובחשבי כי לא לחנם מאס בו אביו, געלה נפשי אותוובזאת יצאתי לקראתך לשאל את עשהאל בנך לבתי והוא יהיה לי לבן, ואחור לאנסוגותי עבור מנהג ההמוני אשר חשב לכלימה כבוד אבי הנערה הרודף אחרהבחורים, כי האהבה עזה אשר בינינו מימי קדם קלקלה את השורה והיא הביאתני עדהלום. עפרון: בין שני אהובים כמונו לא יאותו הצעות וסבובים, כאשר נדבר איש אל רעהו; וכבר היה גלוי לפניך גם מאז גם עתה, כי לכמה סבותחשקתי בקרבתך וחפצתי בבתך המהוללה, ואשא אל שמים ידי לחלות פני שוכן על, כיהוא יסכים עמנו לטובה להריק עלינו את ברכתו ויאמר לדבק “טוב הוא!” רב חמדן: נבהלתי משמוע… אמון: כן יעשה למען חסדו. ואחרי אשר שמעתי כי עשהאל בנך בחירי לא ישוב מן השדה עד הערב, ייטב בעיניךהיום להודיע בעמים עלילותינו, וידעו כל עמי הארץ, כי בתי נתתי אל עשהאל בנךלאשה, למען ישמע גם ידידיה את הדבר הזה ולא ישוב עוד לביתי כאשרבתחלה. עפרון: כדבריך כן אעשה. רב חמדן: מי שמע כזאת! אמון: ואם תאבה ותשמע אלי למלאות רצוני בכל מכל כל, שלח נא ביד תשלח לשים את רביד הזהב על צואר ברוריה בתי כמנחה שלוחה מאת בנךעשהאל. ואז יודע הדבר לכל באי שער עירנו וכזאת אבא אל תכלית החפץ, כיידידיה יקח לו את הרשות מעצמו ולא יכירנו עוד מקומו. עפרון: אנכי אשלח את זקן ביתי תכף ויודע הדבר לכלשומע. אמון: ואני אל תוך ביתי אצפה עד בואו אלינו. עפרון: עתה יבא ולא יאחר. רב חמדן: מי ראה כאלה! אמון: רבים אומרים לנפשי, כי עצת התינוק והאשה המדבריםפתאום בהיסח הדעת הן הם דברי נבואות. רב חמדן: אכן רוח הוא באשה שוטה וקטן להתנבא ולא ידעומה! אמון: ונחש ינחש איש אשר כמוני, אי אנכי היום בדרךנחני עצת אשתי ראיתי ראשית לי, כי לא יגעתי ומצאתי עפרון בוחר באשר חפצתיומחזיק בבריתי. ואם הראשונות הנה באו כאשר ישאלון עיני, האחרונות לבי מגידכי בשמחה יבואו ובשלום יובלון, וגם את הטוב נקבל מאת הטוב ומטיב. על כלאוחיל לו כי אשקטה והביטה במעוני שמחות וגיל, כי לא כעס אשתי אגור. רב חמדן: בשמעי את אשר שמעתי, תצילנה שתי אזני וביודעיאת אשר כבר עשיתי עם עפרון לקחת את בנו לבתי, שמני שומם; ואמון בודאי לאידע מה שהיה ויהיה, כי איך ימכור בתו יחידתו לאיש אשר לו אשה אחרת ותכעיסנהצרתה תמיד? ועתה מה ראה עפרון לקחת שתי נשים לבנו? אך נפשי יודעת מאד, כיבשמוע אמון את הנמשך בקידושין הקוסמים, ישיב אחור ימינו והיו כלא היו כלהדברים האלה. על כן לא אשית לבי עליהן, כי בעת פקודתם יאבדו. זאת ועוד: תמהתי מה ראה אמון להפר ברית ראשונים, אחרי כי בשכבר הימים שדך את בתולידידיה בן שלום… ואך הנה הוא יוצא ונעצב על לבו; אסורה נא ואשמע. דבור שמיני: הבחור ידידיה ופשחור עבדו ורב חמדן ידידיה: אם יעשה אמון את הדבר הרע הזה אשר שמענו מפיהאנשים הנכנסים עתה בביתו דרך שער הגן, הנה אני מת. פשחור: אוי לנו, כי כלתה הרעה! הן גוענו אבדנו, כלנואבדנו. ידידיה: אללי לי, כי בודאי מצאו בי עון אשר חטא והואנסתר מנגד עיני, על כן ראיתי היום את פני דבורה והנם זועפים. פשחור: שמץ דבר לא מצאו בך, כי מי יוכל להטיל מוםבקדושים או להחשיך שמשך הזורח? אך אמנה רואה אני באצטגנינות שלי, כי באעשהאל בתחבולה אשר חפץ בברוריה שדוכתך ויתנכל להבאיש את ריח שמניך טוביםבעיני אמון ואשתו והערים עליך, רוזני, עד אשר הסיתם בך בחלקת שפתיו ויקחבערמה את כל מחמד עיניך. רב חמדן: הנה מקום אתי ליכנס בסיפור זה, כי אדברהוירוח לי. ידידיה: אין ספק, כי כן הדבר ובא עשהאל במרמה ויקחברכתי, ואולם גם אנכי ארדפנו כמו אל להשיב רעתו בראשו ותאחז במשפט ידי אתחרב פיפיות ותושע לי ימיני כי השג אשיגנו, אף כי יסק שמים. חמדן יוצא ממחבואו רב חמדן: יפליא חסדו עמך מושיע חוסים, הבן יקירידידיה! ידידה: האתה הוא אדוני רב חמדן? אל נא תשת על חטאת, אםלא הקדמתי לשאול בשלום מעלתך, כי מצור הכאב הציקני והכביד אזני משמוע ועינימראות. רב חמדן: שמעתי את סבת התרגזך וראיתי את דמעתך ובכלצרתך לי צר ומן החמס העשוי לך עמדתי מרעיד ולא אוכל שאתו. אך הנה מה טוב לךומה נעים, כי לא תעשוק את נפשך היום להתיאש מהשיג ארוכה ומרפא אל כל הרעההגדולה הזאת! כי יש ויש דרכים נכונים למבינים להציל מכף מעול וחומס כל אישתם וישר ולהחזיר אילמים האלמים תקיפים בעירם, ואל ישיאך הרעיון כי תאמרבלבבך: מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו? כי יש מוכיחים בישראל להציל עשוקמיד עושקו, ואיכה תהיה כמחריש? צא גם אתה והלחם בו! פשחור: הוא הדבר אשר דברתי גם אני. רב חמדן: צר לי, כי לא אוכל לעת כזאת להחזיק מגן וצנהולערום משפטיך לפני אדוני הארץ. ידידיה: ולמה נכזבה תוחלתי זאת? רב חמדן: כי מטופל אני הרבה מאד בעסקים אחרים גדוליהערך. אך אמנה לא יחסרו לך מליצים ויועצים חכמים ונבונים, אשר קטנם עבהממתני, והנה יורוך, יאמרו לך את הדרך אשר תלך בה. אך זאת עצתי עליך, כיהענק תעניק להם בכסף משנה ובנפש רחבה. פשחור: ראה זה יועץ לתועלת עצמו דורש לקבל שכר! רב חמדון: ואל ירע בעיניך בתתך להם מנה אחת אפים, כיבזאת יאותו לך לבקש דרכים נערכים ואופנים שונים להביאך אל תכלית מתוקןומקובל. פשחור: טוב ויפה הדבר הזה. ידידיה: אין לי גואל קרוב ממך להדריכני בדרך זו אלך, וגם אנכי אשלם לך את גמולך שגמלת לי בכסף מלא, ככל אשר ישאלוןעשתונותיך. רב חמדן: חלילה לי מעשות זאת על מנת לקבל פרס, כי דילי בשכר בטולי בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות מיום היותי עד עתה! אךאמנה דע, בני, גם ראה, כי אף אם אומר להניח קצת מעסקי העקריים, לא אוכללבדי שאת כל טורח העול הכבד הזה, ואם על כתף אסבלנו, ארבץ תחת משא! פשחור: יגדיל חסדו ויאדיר! ידידיה: אם לא תשאני על כתף תסבלני, ידעתי נאמנה כיאפול לא אוסיף קום, והייתי נע ונד בארץ, אם מפניך אסתר. על כן לא תוכללהתעלם והושעת את ידידיה עבדך הבוטח בך. אל נא, אדוני, אל תעמוד מנגד, אלתסתיר פניך ממני ואל דמעתי אל תחריש, כי הצרה קרובה ואין מציל! רב חמדן: לא אוכל להתאפק, כי נכמרו רחמי עליך. פשחור: ראו רחמן בן רחמן! רב חמדן: ולמען תדע ותכיר אהבתי אשר אהבתיך, אפנה מכלעסקי העקריים ומעתה כל כחותי נתונים הנה לך ובטחת, כי יש תקוה להפר עצתאמון המתנכר אליך ולא תירא מריבבות הקמים נגדך, כי כלם יהיו כאין וכאפסאנשי מלחמתך. ואתה בעוד חצי שעה בא תבא ברינה אל ביתי ושם נדבר יחדו בשובהונחת, ודבר מה יראני הדין והאמת – והגדתי לך ולא תשוב ריקם מלפני. ידידיה: אמצא חן בעיני אדוני, כי נחמתני. רב חמדן: ובין כך תוכל להשתדל לשמוע, מה ראה אמוןלעשות לך את הדבר הרע הזה. ידידיה: כדבר מעלתך כן אעשה. פשחור: הנה האיש הלזה משך את חבל הכסף, כאשר אדונישומע, ולא ירוץ רק עם גולת הזהב. ואתה עתה מה תעשה והיום באפס דמים? ידידיה: עשרים הכסף אשר לי לפרוע הספרים יעלו ראשונהלפני מעלתו. פשחור: אין הקומץ משביע את הארי ואת הדוב! ידידיה: אמצא אחרי כן עירבון או אמכור את טבעתי זו אואשתדל באיזה דרך אחר לתת לכסף מוצא, כי הרבה דרכים יש לפני. פשחור: ומדוע לא בחרת בטוב ללכת לפני הזקן רבי אמתיראש הישיבה מורה צדקך גדול העצה ורב עלילות, כי לא בכסף ולא במחיר ידריכךבדרך זו תלך? ידידיה: בהיות רבי אמתי נורא מאד ואיום בעיני, הננינאלם לפני מעלתו כאיש נדהם ואין מלה בלשוני לדבר עמו דברים חיצונים כאלה. זאת ועוד: כי אין לי רשות לשנות אחריו דבריו, אף כי יאמר הפך כונתי ורצוני. ולא כן רב חמדן עמדי: כי לכל אשר אחפוץ אטנו, ותהיה לשוני כחרב חדה לערוךתשוקתי לפניו. – אך קודם כל דבר אדעה מה ראה חמי ומה הגיע אליו, כי חשבנילאויב לו. ודופק דבור תשיעי: יקרה שפחת אמון וידידיה ופשחור יקרה מופיעה בחלון. יקרה: מי הוא הדופק על הדלת? ידידה: פתחו לנו, יקרה! יקרה: ומי אתה אדוני? פשחור: הטחו מראות עיניך, כי לא תכירי ידידיה רוזניופשחור עבדו? יקרה: ומה לכם פה לעת עתה? פשחור: ראי סכלה מהוללת, מה לידידיה בבית חמיו כפעםבפעם? ידידיה: בואי פתחי לי, יקרה, כי שיח וכי שיג לי עםחותני אמון גבירך! יקרה: כתר לי זעיר ואשאלנו. ידידיה: שמעתי וגם ראיתי, כי אחריך ראש הניעה, אך אםנהיה לאנשי חיל, נבא אל הבית הזה כאויבים עם האש והעצים או נאספה אלינו כלאיש צר ומצוק עם חרב חנית וכידון ולא נשאיר לאמון עד אור הבוקר משתיןבקיר. יקרה: שאלתי והשיב לי, כי עבר בשוק אצל פנה. ידידה: מי שאלת ומי השיב אליך? יקרה: אנכי ראיתיו בעיני, כי איננו בבית. פשחור: ראי בת נעות המרדות, כי כהתל באיש ריק תשקרילנו! יקרה: בצאת אדוני החוצה, תשאלו אז ממנו אם שקר בדיתימלבי. ידידיה: ועם כל זה פתחי נא לי, כי דבר סתר לי עם שפרהאחותי. יקרה: לא אוכל כבדך, מחול לי. פשחור: ומי הוא המוחה בידך? יקרה: אמון וגברתי אשר אינם בבית. ידידיה: הם תעבוני, רחקו מני, ואהי גם לשפחתםלמשל! פשחור: ואנכי לא אתן לך נקמות היום מאמון הרע הזהומאשתו? תם חלק שני חלק שלישי דבור ראשון: ברוריה ויקרה שפחתה ברוריה: מה אעשה, יקרה אחותי הנאמנה? כי אבי ואמילקחוני מידידיה מחמד עיני ויתנוני אל איש אשר לא ידעתי ולא אוכל שאתו. הישעוד רעה חולה כזאת תחת כל השמים? כי על אפנו וחמתנו אנחנו הבתולות האומללותמובאות להתגולל ביד גבר אשר דרכו נסתרה ואל האנשים הרשות נתונה לקחת להםנשים מכל אשר יבחרו. יקרה: חי הברית אשר אהבתי, כי זה ענין רע אשר נתןהזמן אל הנשים לענות בו; ואולם אף גם זאת ראיתי אני – בחורים בני חורין אשרלא יוכלו לבחור באשר יחפוצו. נפשי ידעת מאד, כי גם לבב עשהאל פונה היום אלמול פני עלמה אחרת ברה כלבנה אשר בה חשקה נפשו, אף כי במצות עפרון אביוהובא עד הנה להיות עמך ותהיו לבשר אחד. ברוריה: מעולם לא אוכל כבדהו, כי לבי בל עמו… דבור שני: ידידיה ברוריה פשחור ויקרה ידידיה: הנה ברוריה על הפתח. ברוריה:…ואוהב את ידידיה ואת עשהאל שנאתי. פשחור: גם לה עוד לבב כמוך. ברוריה: וחמסי על אמי, כי רואה את צרות נפשי על הדברהרע הזה והיא מתנכרה. פשחור: לך ודבר על לבה, כי יכול תוכל לה. ברוריה: ואיך לא יבאו כל בנות ישראל לתנות עלשברי? ידידיה: אחותי רעיתי ברוריה, לא אקדם לך שלום היוםהזה, כי אין שלום בעצמי; אך אמנה אם מפני חטאתי – כאשר יגורתי – גרושגורשתי מאתך, תהילתי, הגידי נא לי, שאהבה נפשי, במה העויתי? כי אולי אכפרהפניך בתום לבבי ובנקיון כפי. ואם לא מצאתם בי עון, מדוע געלה נפשכם אוותיולמה אמות לעיניכם? פשחור: ברוריה, למה תבכי? יקרה: מדוע תתכסי בצעיף? פשחור: ולמה לא תעני? ברוריה: אוי לי, אמי, כי ילידתיני! פשחור: כל דמעותיה הן הנה מרגליות יקרות וכתם אופירלתועלתך. ידידיה: אם הסית אתכם בי שוכן שמים – ירח מנחה, ואםבני אדם – ארורים המה מאתו, בוחן לבבות וכליות היודע ועד, כי לא נואלתי ולאחטאתי! ברוריה: ידידיה, ידיד נפשי, אחרי כי אכזריות הורי חלקלבם להתק מוסרות לבנו ולבלעני חנם, אחלה אל אדון הרחמים, כי הוא למען חסדויסיר ממך כל חולי וכל מדוה חשקנו ולא תוסיף לדאבה עוד למען אהבתי. ולי אנכיהנעצבת, הנצבת כמטרה לחצי אהבתך, יתן בי כח לסבל את ההפרדה מרה ונמהרה הזאתאו יגדיל חסדו עמדי להמיתני ולא אראה ברע אשר ימצאני. ידידיה: וככה את עושה לי לדחותני ותהיי לאישאחר? ברוריה: ומה אעשה נאנחה ואומללת, אם אבי גזרעלי? ידידיה: היוכל אכזריות אביך להפוך את לבך לשנואאותי? ברוריה: חלילה לי כי אשנאך, כי לבי יהיה תמיד עמך, משגיח עליך לטוב ומציץ מחלוני החשק אל יפעת תמונתך, המחדש טובו בכל יום, ותוארי נדיבותך, אשר יאירו אל עבר פני עוד כל ימי הארץ, כי לך נתתי ראשיתבכורי אהבתי ואליך תשוקתיי. ידידיה: אם מלבך יצאו דברים אלה הנאהבים והנעימים, מדוע לא תתחזקי למאן את עשהאל ולא תבושי? ידעתי, כי כל תוכלי, ובזאת תציליאת נפשי מני שחת. כי איככה אראה אותך לוקחת מאתי ולא יקטלני העצבון? ואם לאיוכל הכאב להמיתני, דעי נאמנה, כי בכח ידי אפול חלל על חרבי וגם הנפש עםהבשר אדיחנה למדחפות. ברוריה: ואיכה אוכל אני להתחזק על אשר כבר עשו הוריולא אבוש ואכלם? ידידיה: לא תבושי ולא תכלמי בעת תאמרי אל אביך ואלהורתך, כי הן המה נתנו לך את ידידיה ובחרו באשר חפצו אז ולא שאלו את פיך, ואך גם את – כאשר יאות לכל בתולות ישראל – לא בקשת דבר, כי אם את אשר אמרולך. ואם נטית לבך לאהבה את ידידיה, הלא עשית כמצותם. והנה גם עתה, אם יבקשואת נפשך לקחתה, לא תוכלי להפוך לבבך לאהבה זולתו! ברוריה: היושבי בשמים יודע ועד, כי את כל זה נתתי אללבי לשמור ולעשות, אך הם בתחבולותיהם למען לא אוכל להמלט הביאו בפתע פתאוםמבלי הקדמת ידיעתי את השליח אשר שם רביד הזהב על צוארי ואנכי בתומי תמכתיבו, כי חשבתיו מתנה שלוחה אלי מאתך, תהלתי. ואז הקול נשמע בכל פנות הבית, כי בו נארסתי אל עשהאל בן עפרון, ובשמעי את הדבר הזה השתוממתי ונבהלתי ולאעצרתי כח להרים קולי ונטיתי עיני אל ארץ בתמהון לבב. ידידיה: אוי לי ואבוי לי מפה ומפה! פשחור: רואה אני כל הנצבים שמה, כי יחשבו השתיקה עםהכסות פנים להסכמת הקדושין. יקרה: אין ספק כי כן חשבו. ברוריה: ובטרם שוב נשמתי בי, כלם פנו איש לדרכו ואנינשארתי לבדי תוהה על העבר ונבהלת על העתיד לבא עלי. ברוריה יוצאת. יקרה: השמעת, ברוריה, את קול הקורא? ברוריה: לא שמעתי דבר. יקרה: לפי דעתי הגברת מבקשת אותך. אכנס ואשמע. ידידיה: אנה תלכי, ברוריה, מפני? הקשיביואדברה! ברוריה: אל נא תעצרני מלכת, פן תרגיש אמי בדבריעמך. ידידיה: חכי לי עד שוב יקרה! ברוריה: לא אוכל להתעכב, כי כן צותה לי אמי להזדרזולהיות מוכנה בעוד חצי שעה לצאת עמה אל השדה. ידידיה: למה זה ואנה תלכי? ברוריה: לא ידעתי, על מה זאת, אך ככה גזרה אמילהוליכני אל כרם אחותה אשר חוצה לעיר כברת ארץ ואהיה שמה יום אויומים. ידידיה: ראי הווה על הווה!… וגם אחותי שפרה אשר בביתתבא עמכן? ברוריה: היא לא תמוש מתוך האוהל עם שתי נערותיה תחתמשמרת שרה הזקנה, ואני שכולה וגלמודה אלכה אל השדה לבכות יומם ולילה. אךבזאת בעניי תנחמני, כי כל הימים אשר אשבה שמה גולה וסורה זכור תזכור אתברוריה אמתך, כאשר גם אנכי עם לבבי אהיה תמיד עמך. ולבי אשר איננו עודבקרבי, שאנו בחיקך ואל תעציבני בכאב נפשך, כי בכל צרתך לי צר, ומלאך שוכןעל יושיענו. ידידיה: ואיכה תתפרד נפשי זאת ממני – ולא אמות לשחת? אל נא רעיתי תמתי, אל נא תשיתי עלי חטאת, אם אצא אל השדה במתנכר לראות פעםאחת ביום את זיו יפעתך ותמונתך הנותנת חיים אל לבבי, אשר הוא חללבקרבי! ברוריה: כל זה יהיה לי למשיב נפש, אך יגורתי מפני אףהורתי. ידידיה: במסתרים אתחפש ואתנכר, עד אשר לא ירגיש ביזולתך. ברוריה: ראה ועשה כחכמתך – ולקחת מידי את כל האותותוהמופתים אשר ישאלון עיניך מאהבתי אותך, אך שלא אתן כבודי לכלימה. ובזאתאבא אל בית אמי, כי לא אוכל עוד להיות עמך פה היום, כי אם בנפש חפצה. ובכןזכור ואל תשכח את אמתך! ידידיה: אוי לי, כי נדמיתי לעור ממשש בצהרים, אחרי כיבא שמשי אל מערבו! ואתה, פשחור עבדי, למה תעזבני, למה קודר אהלך מבלי חמה? הגידה לי, מה אעשה, אנה אפנה או במי אבחר? פשחור: אם תבחר באשר חפצתי, הכה תכה את אמון אל החומשותתנקם מן הרעה אשר הוא עושה לך. ידידיה: לולא כעס ברוריה אגור, דע נאמנה, כי אשכיר חצימדם אביה ואמה, גם בטרם אטעם כל מאומה. אך זאת חשבתי ואעשה מבלי איחור: אתנה לי נקמות בעשהאל בן עפרון. בטרם יגנוב את לבבי, אכנו בחרב ואמיתנווהורדתי את נבלתו בדם שאולה. פשחור: אם תעשה עמו רעה בגלוי, מות תמות במשפט השוטריםוברוריה תהיה לאיש אחר. ואם תצפין לרגליו פח יוקשים להכותו במסתרים, יום אויומים תעמוד בטרם תשיגנו והוא יבא בזמן הזה אל תכלית חפצו לקחת את אשתך כיהיא חייך. על כן הטה אזנך אל עצתי זאת ובה תשובב נפשך: הנה ראיתי אחרירואי, כי עזה כמות אהבת ברוריה אותך ולבה תמיד עמך; ועל כן אחרי כי נכזבהתוחלתך להיות עוד לה לאיש, השתדל כמשפט החושקים הנאהבים כמוך להשיג הנרדףבמסתרים. ידידיה: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת והיא מאורסת לאישחרמי? פשחור: ראה, אם הוכית בשבט סכלות! אתה עתה חרפת אתנפשך למות וכן גמרת לשים סכין בלועך ולהדיח למדחפות את הנפש עם הגויה, אםתראה את ברוריה אשר אהבת נתונה לאיש אחר. ועתה כי לא תאבד – אם תעשה זה – לדעתך כי אם רוח נושבת, תסוג אחור לבך. חזק ונתחזק לעשות זאת, כי חיו תחיהולא תמות לשחת. ואנכי במזימותי אסקל לפניך המסילה, פן תגוף באבן רגלך, ואמצא אשה אחת עדולמית אשר בתחבולות וערמות תעכב את דבורה בספורים ארוכים, עד אשר תוכל להביא את ברוריה בחלקת השדה אל מקום נסתר ומברכות שדים ורחםתבורך; כי תלקט שושנת לחייה וכי תרוה דודים במתק צוף אהבתה. ידידיה: לא אוכל לדבר אליך רע או טוב עד בואי אל רבחמדן והגדתי לו את כל הנמשך ואשמע את עצתו גם בזה, ואז אבחר את הדרך אשראלך בה. פשחור: נסורה בפתע אל ביתו וידעת היום והשבות אל לבבך, כי גם הוא לא יתן לך עצה נכונה יותר מזאת. דבור שלישי: שובל העבד שנתעשר ועובד עבדו שובל: ואתה, עובד עבדי, אל תאחר להביא את כל יתרהסחורות וגם התיבות הגדולות אל תוך החדר התחתון ואת בגדי הזהב והמשי תכיןותסדר על גג היציע. עובד: כן אעשה, אדוני. והנה נחש נחשתי לטוב ולברכה, כיתכף אשר הגענו אל צידון מצאנו את הבית הזה טוב ויפה, סמוך אל חוף הים ואלבית המכס וקרוב אל השוק. ובכן יוכל אדוני לישא וליתן בסחורות ועסקים שוניםמבלי לאות ועמל. שובל: דע, עובד נאמן ביתי, כי אחרי שובי נחמתי להטפלבעסקים גדולים כאלה, כי ההשקט אהבתי והמנוחה בחרתי ואשב כמלך בגדוד לאכולולשתות ולשמוח, כי יש לי רב ואראה טוב בחיי, אחרי כי נדיבות הנפש המבורכתמשלום הצידוני גבירי ביום מותו כתב לי את נכסיו ויעשרני עושר גדול. ולמעןאגלה לך את מצפוני לבבי, דע כי בטרם צאת הכוכבים אארס לי אשה מבנות תושביהארץ הזאת ואציליה. עובד: ואיך ככה פתאום בפתע נתת את לבך לעשותזה? שובל: האיש אשר עלה במעלות כמוני היום ונמלאו אמתחותיובר וכסף לרוב – חרפה היא לו, אם לא ימלא את כל משאלות לבו לטובה, ובכל כלאשר ישאלון עיני מתענוגות בני האדם לא אאציל מהם. ואני בצאתי אז החוצהראיתי אל החלון, סמוך לבית אשר שכרתי לי, עלמה אחת ברה כחמה אשר ישרה מאדבעיני, ואקח אותה לי לאשה. עובד: ומי היא העלמה הזאת? שובל: בת איש חכם ונבון, גדול מרבן שמו רב חמדן המליץממערבא. עובד: וככה מהרת למצוא, אדוני, לידע להודיעולהודע? שובל: כי הקרה מזלי לפני את האשה הזקנה, אשר אתה עתהמצאת על הפתח, לדבר עמי, ואותה שאלתי אז מאודות הנערה ממשפחתה ומבית אביה; ואני בשמעי את מעלתה, אחרי רואי את יפעת פניה, שלחתי את האשה לדבר בשמי אלאבי הנערה. ויהי בשמוע האיש את כבוד עשרי ורב חילי, נשא אל שמים ידיו ולאבקש דבר, רק כי מהר אמהרנה לי לאשה מבלי איחור – וכן אעשה. ואתה לך לךוהבאת אל תוך ביתי כל יתר נכסי וקניני אשר נשארו באניה, ואנכי אקרה כה עדבית הגאון עמוד הגולה חמי המפואר והמרומם ושם אדבר עמו, כי לא ראיתיו עדהנה. שובל יוצא עובד: כן אעשה, אדוני המהולל והמתנשא! – ראו בהמהבצורת אדם, ראו הקוף אשר יושב על כסא רם ונשא לבוש מכלול ונמשח למלך על כלבני שרץ והוא בכבודות יתקלס ויתגדל כאחד מאצילי בני ישראל! והנה זה כמשלשחדשים היה עבד נמכר כמוני היום. אך השטן אשר עומד על ימיני לגדלו ולרוממוהביא את שלום הצידוני אדוניו בארץ מרחקים ושמה נפל למשכב, כי חלה את חליואשר מת בו, ויכתוב את כל נכסיו אל הנבזה וחדל אישים הלזה, אשר עתה ברובגאותו ורומו ישחק להמון קריה וחושב כל העולם לאפס וכל יושבי תבל לאין, ותגעש הארץ ותרעש הארץ מפני העבד הנבל הזה, כי ירש גבירו. ועתה נכנס בו רוחשטות מחדש לקחת לו אשה מבנות נדיבי הארץ, וכאשר ילך איש אל השוק לקנות לוסאה סולת בשקל, כן חלף הלך לו לארוס אשה בחפזון – ועוד מתניו חגורים, כאורחנטה ללון ונעליו ברגליו ומקלו בידו. ומי יודע אם לא ישיג גם את חשקו הבהמיהזה, אחרי כי בימים האלה כל יושבי תבל ושוכני ארץ נתנו עיניהם בממון והכסףיענה את הכל? ואתנה בנות ישראל, אל הרעה הזאת בכינה, כי גם אם יחפוץ בכןחמור יושב הארץ, תחתיו תרבצנה בין המשפתים, אם יעדה עדי זהב על לבושכן. – אך מדוע לא אלך אל כל אשר שלחני, אחרי כי לחמו אני אוכל? וכבר גלוי לפני, כי יותר יזיק הנבל הזה בשעת כעסו ממה שיזיק דוב שכול באיש, ואין כמוהו בכלהארץ להשתרר על עביו ולהתגדל על מריעיו. דבור רביעי: יקרה לבדה יקרה: הן אמת אקרא היום אל הבית הזה תופת וגיא ההריגה, אחרי אשר אינני שומעת בתוכו רק קול נהי בכי ויללה. אם אמרתי אבואה אל חדראדוני – אמצאנו גוער באשתו ובזעף אף משיב חמה, ואף היא תשיב אמריה לו בעברהוזעם וצרה. ואם אכנס חדר בחדר – הנה שמה ברוריה הנאנחת נופלת על המטה בוכהבמר נפשה ואין מנחם לה, כי לקחו ממנה את ידידיה מחמד עיניה. ואם אעלה עלהעליה על הגג –הנה שפרה לקראתי תחבקני בוכה ומתחננת אלי בקול דממה דקה, כילא אעזבנה ואמצא עזר כנגדה. והיא נתנה לי את האגרת הזאת למען אשלח אותה אלעשהאל בן עפרון על ידי ציר נאמן וסודיי וככה השביעתני, כי לא אחוס לבזבז אףעד שלשים הכסף אשר נתנה לי לעשות זאת. ואנכי לא ידעתי את מי אשלח, אם לאאמצא את בן הכובסת חושקי, כי הוא למען אהבתי הלוך ילך בחפזה על הגחליםורגליו לא תכוינה. דבור חמישי: רב חמדן ידידיה ופשחור רב חמדן: אם כן הוא, שבתי וראיתי, כי שלשה המה החומרותהעקריות הסובבות את מרכז תשוקתך בדרוש הזה לבא עד תכליתו: הראשונה דבקהבנפש ובדחלתא דשמיא; השנית על רכות לבב הנערה ופחדה; והשלישית בסכנת עצמך, פן יאונה אליך רעה – דע נאמנה, כי נקי תהיה מגזרת עירין שמיא, יען כי עלהדין ועל האמת לא נתפסה הנערה הזאת בקידושין אשר קבלה בערמה מבלי הסכמתה, ובוחן כליות יראה ללבב ולא למראה עיני ההמון, ואנכי מגן לך לעלמא דאתימדינה של גהינם. פשחור: אם תתן ערבות עד בואך שמה! ידידיה: זה כלל גדול בגופא דעובדא. רב חמדן: אם מצד תשועת ברוריה תשוקתך להצילה מדין קשה – הלא גלוי וידוע לכל בר בי רב דחד יומא, כי אף תהיה מאורשת לאיש, איןלנערה משפט מות, אם בשדה מצאה החושק, ובזאת תוכל ברוריה להנצל, אם תתראהכאנוסה. פשחור: בזאת תציל את נפשה בלי ספק מכל נזק ומכלחרפה. ידידיה: נטיתי לבי לעשות עצתך, אך במה אתנצל להציל אתעצמי, אם חס ושלום יודע הדבר? רב חמדן: אם תתראה משולל המדע על כל אשר נתהוה ביניהםמהחיתון החדש, השג תשיג ותצל את נפשך, וכה תאמר אל כל השואלים, כי אתה עתהחרשת בעגלתך ולא יושת עליך חטאת על הדבר הזה; ואם אכלת לתיאבון פרוסת מצהבערב פסח, יראו מה כופר יושת על זה – ונתת פדיום נפשך. ידידיה: והנה טוב מאד! פשחור: אין כמוהו מורה! רב חמדן: כי אליך ניתנה הנערה לאשה בשטרובשבועה. פשחור: הכל יודעים; כלה היא. ידידיה: את הכל מצאת יפה בעתו, אך עוד ספק גדול נשארלי, כי אם חס ושלום יודע הדבר ותחפוץ ברוריה להתנצל ולומר כי נאנסה ממני, הנה היא תעיד עדות בעצמי באמרה: בההיא שעתא ענתה ואמרה לי היותה מאורשתלאיש אחר. ואיכה יאמנו דברי באומרי אחרי כן, כי לא ידעתי דבר מהארוסין אשרנתחדשו? רב חמדן: ידעתי, כל בל תוכל להנצל בעת תאמר עלהחוקרים, כי בוודאי היית יודע בעצמך היות ברוריה משודכת אליך ולא היה שוםספק אצלך על הדבר הברור והמפורסם הזה. ואף כי הנערה מרוב שיחה וכעסה ענתהואמרה לך כי תניחנה וכי לא תקרב אליה, כי נארסה לאיש אחר – חשבת נאמנה, כישקר היתה בודה מלבה להציל את נפשה משלהבת תשוקתך, כי התקיפה את יצרך עליךעד אשר הביאך עד הלום. פשחור: ראה זה דרך ישר ונכון לפניך וכי תרוץ – לאתכשל. ידידיה: ואתה, רוזני המרומם, התקח להושיעני אם אצטרך, ולהצילני כאשר ככה הבטחתני? רב חמדן: אנכי אהיה מגן לך כאשר אמרתי. ידידיה: ושכרך יהיה הרבה מאד כאשר נדרתי, ואת אשר נתתילמעלת כבוד תפארתך בבית יהיה מעשר מן המעשר. דבור ששי: יאיר הנער רב חמדן ידידיה ופשחור יאיר: זה יותר מחצי שעה כי בקשתי את מעלתך ולא מצאתיךעד הנה. רב חמדן: ולמה תבקשני? יאיר: כי יש בבית שר אחד לבוש הבדים גדול בישראל, לאידעתי שמו, הדורש ומבקש את מעלתך על עסק עקרי מאד. רב חמדן: עתה אבא ואתה, ידידיה בני, עשה והצלח ואל ירךלבבך, כי אנכי אהיה לך מעיר לעזור. ידידיה: אמצא חן בעיני אדוני, כי בו בטחתי. ועתה פשחורעבדי, מה לעשות? פשחור: ללכת אל השדה מבלי שום איחור. ולמען תלך לבטחולא תפחד, בחרתי כי נחליף את המלבושים האלה להתנכר ונהפוך אותם בלכתנו אלהשדה, ואנכי אדריכך בדרך זו תלך, עד אשר תבא אל תכלית החפץ. ידידיה: בא תבא ברינה. תם חלק שלישי חלק רביעי דבור ראשון: יקרה שפחה ועשהאל חושק יקרה: אני יגעתי ולא מצאתי ציר נאמן. עשהאל: מיום היותי עד היום הזה לא באתי אל מבוכה גדולהכזאת. יקרה: הקול קול עשהאל… האמונה, כי הוא! שלום בואך, עשהאל רוזני! עשהאל: אוי יקרה כאחות לי! יקרה: מדוע אתה ככה נאנח ועיף? עשהאל: כי מצאתי בשובי העירה את ידידיה אחי שפרהחשוקתי מסתתר בשדה עם עבדו, לבוש בלויי סחבות כליסטים המתנכר בפרשת דרכים, ויצא יצא לקראתי נוהם כאריה טורף וחרבו שלופה בידו לבלעני חיים. ויהרוג אתסוסי תחתי ואני כמעט נטיו רגלי לפניו, כי הוא בזעף אפו שיכל את ידיולהמיתני, לולא ה' שהיה לי. ואני לא חפצתי הכותו, כי אמרתי: אם אקטלנו, לאאיחל באהבת שפרה אחותו, אשר בה חפצתי. ולא ידעתי, מי הביאו עד הלום לירטהדרך לנגדי כאיש צר ואויב, אם באולי לא שמע, כי חשקה נפשי באחותו. יקרה: לא אדוני, לא כן הדבר ונהפוך הוא: כי האמיןהיותך חושק בשדוכתו. והנה לך אגרת מאת אחותו חשוקתך, אשר בה תבין את סיבתכעסו ותשמע את כל הדברים כהויתן. ואתה תבא בחדריך לקרוא את הקריאה הזאתבמסתרים וידעת את הנמשך והשבות אל לבבך למצוא דרך ארוכה אל כל המאורע; ואנכי אצא מאת פניך נחפזת ללכת אל השדה בחברת גבירותי, כי כןצוויתי. עשהאל: עתה פגשתי את אמון אדונך רוכב על הפרדה ואחריועגלה אחת מכוסה, המלאה לה נשים. יקרה: ואני אסורה על ביתי ואראה מה הסיפור הארוךהזה. דבור שני: יאיר ויקטן נערים יאיר: מהרה, יקטן אחי, ישמע בבית הזה קול ששון וקולשמחה, קול חתנים וקול כלות, אחרי כי מורה צדקנו נתן גם את בתו הקטנה לאשהאל שר נעלה משובח ומפואר כזה. יקטן: מאימתי נתחיל לפזז ולכרכר, כי נגילה ונשמחהיחד? יאיר: בעצם היום הזה, יקטן כאח לי, ואולי יקויים בנוקרא דכתיב “ולא ילמדון עוד”, כי הרב יהיה מטופל ולא ישים עינועלינו. יקטן: כן יהי רצון ונאמר אמן! אך זחלתי ואירא, פן יושתעלינו מאת הרב לסדר הליכותינו על השלחן או למצוא קושיות ותירוצין, שאלותותשובות. אתה ידעת, כי זה חדש ימים פנינו לבנו לבטלה ושכחנו את כל אשרלמדנו. יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחתאשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגלת פורים “ויתלו את המן” ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודיםהנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא ואל הכלב לא ישליכו אותה? יקטן: גם זו ראיתי אני וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעםבן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנושנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולהבשמן וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”. יאיר: יפה פירש בן ביבי זכור לטוב! יקטן: ואתה תחזה, כי לא יתרצה מורה צדקנו בהמצאתהקושיות וגם לא בסידור ההלכות, אך פחד פחדתי, פן חס ושלום יעלה על לבו, להעמיס עלינו לסדר על פה איזה דרוש ארוך וחדש לשבח החתנים והכלות בסעודתהנישואין, ויהיו עינינו רואות וכלות אל המטעמים ומהם לא נאכל. יאיר: לא יהיה הדבר הרע הזה ולא יבא! אך אמנה ראה זהמצאתי פתאום דרך נכון לפני להנצל מן הפחד הזה. יקטן: מאין יבא עזרנו? יאיר: אומרה כי חליתי את ראשי ואפול למשכב. יקטן: את כל זה חשבתי גם אני, אמנם שבתי וראיתי, כי אםאבחר לעשות זאת, לא יתנוני השב רוחי לאכול מני מגדים והפרות המשובחים וכליתר המטעמים אשר יובאו על השולחנות, ונמצאתי עמל ומחסר את נפשימטובה. יאיר: אין נבון וחכם כמוך לראות את הנולד! על כן הבהנתחכמה לנו להקדים רפואה אחרת למכתנו ולא יאונה אלינו הצער הגדולהזה. יקטן: הנה הרב יוצא החוצה. יאיר: ברוח אברח מפניו. יקטן: גם אנכי מפניו אסתר. דבור שלישי: שובל עבד משוחרר רב חמדן המליץ ועובד עבד שובל שובל: …וכבוד מעלתך לא הכירני מאז. רב חמדן: לא, אדוני, ועל זה לא יתמה כבוד מעלתך, כי גראנכי בארץ, וידע מעלת כבוד תפארתך; זה שנתים ימים שבאתי להתגורר בגלילהזה. שובל: יש לי רב להראות למעלת תפארת גדולתך, מה אני ומהחסדי. עובד: כה תעשו וכה תוסיפו לעלות במעלות מעולות! שובל: אנה פנית, עובד? עובד: הנני, אדוני המרומם והמהולל! שובל: קודם כל דבר בהגיעך הביתה תפתח התיבה הרשומה י"גבסחורות ארץ הנגב ולקחת משם ארבע חליפות בגדי צמר עזים מובחרים וטוביםוהבאת אותם אל בית מעלת כבוד אדוני חותני זה המרומם והמתנשא, ואתה, רוזניעטרת ראשי, תעשה לך מהם ואל אשתך חמותי המעטירה איפוד או מעיל, כאשר ייטבבעיני כבוד תפארתכם. רב חמדן: לא לנו, אדוני, לא לנו יאותו מלבושי מכלולכאלה, אך לשמך אתן תודה על חסדך אשר הגדלת עלינו! שובל: אחרי דברי לא אשנה ואתה, עובד עבדי, אל תפל דברמכל אשר דברתי. עובד: כאשר דבר מלך שלטון, מי יאמר לו: מהתעשה? שובל: והשתים חליפות בגדי משי תכלת וארגמן, אשר הצבתילבדנה, תביא אותם תשורה מצדי, אחת על היקרה בתו הגדולה, ואחת על הנעימה בתושדוכתי, ובנשיקת ידה הרכה והענוגה צא תאמר לה, כי עזה כמות אהבתי אותהובידה תפקיד רוחי. מכאן ואילך מדבר עובד הצידה עובד: כן אעשה כאשר ציוית. – לו חרצת וחרדת על כסףמקנתם, לא תבהל ברוחך לבזבזם כזאת וכזאת! רב חמדן: הן מצאתי איש כלבבי, ירום ונשא וגבה מאד לטובלי כל הימים ויאושר בארץ חלקי, כי ברכני אלקים לרגלו. עובד: ראו איך ירחיב צעדיו תחתיו כמלך בגדוד! שובל: אדוני חותני רוזני, הנני, ענה בי על מה אוכלכבדך? שאל מה אתן לך! רב חמדן: יש לי רב, אדוני, אם אמצא חן בעיניך. שובל: חן ושכל טוב מצאת אז בעיני אתה ואשתך ובנותיך, והנה כל כחותי נתונים המה לך. עובד: תרבו תדברו גבוה גבוה! שובל: לך, חמי, בא בחדריך וידעו הנשים, כי עוד מעטאבוא אליהן עם הענקים והנזמים בתי הנפש והטבעות לקדש את בתך היום הזה כאשרנועדנו יחד. רב חמדן: ותהי זאת נחמתי, ואני אקרא אחוזת מריעי קרוביושכני אשר יבואו לתת כבוד לשמך ולשמוח בשמחת לבנו. שובל: אל נא תאסוף הביתה שכן או קרוב, כי לא אעלהבגדולות ונפלאות עם אנשים אשר לא ידעתי, ודי לנו בשני עדים כשרים. עובד: הן עדיין נמצא בו דבר טוב – להתביש אם יכירוהוריעיו! רב חמדן: גם בזה יאות טוב טעם עצתך הנבונה, כי נגילהונשמחה יחד ואין לזרים אתנו. עובד: מה שיאכלו המסובין בסעודה אחת – יהיה טרףבביתינו ימים רבים ונאכל ונשבע ונותיר. רב חמדן: כל זה אמת ויציב ונכון לשמור מאד ולעשות. ובכן אבא הביתה עד בא אדוני לשמחתנו. שובל: אם אתמהמה, חכה לי, כי בא אבא ולא אאחר. – אנהפנית עובד? עובד: הנני. – מה תתן לי? רב חמדן: אשריך, חמדן, כי היום הזה ראיתי גדולותונפלאות בגזרת עירין שמיא להקים מעפר דלותי, ולי יושיע חתני זה אשר לו שכםאחד על אחיו בנדיבות ובכל מעלה רמה וראוי לגמור עליו את ההלל. הן היוםיצאתי לרגלו מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול. שובל: ועתה לך אל הרוכל עם העשרה זהב האלה וקנית לימשם מכל טוב מעדניו המשובחים ושמת בטנא והבאת אותם אל בית חותני. עובד: לא אגרע מעבודתי. שובל: ועשית בחכמתך לבחור בטוב ובנעים. עובד: ככה אשמור לעשות, אך החלף לי הסלע הזה, כי למראהעיני איננו כשקל המלך. דבור רביעי: פשחור עבד ידידיה שובל משוחרר ועובד עבדו פשחור: הן אמת נתתי היום אל חשק ידידיה רוזני מפרי עץהחיים אשר בתוך גן עדניו, בהביאי אותו ללקוט שושנת העמקים בפרדס רימוניהזהב אשר לברוריה שדוכתו; ומן הגל נעול והמעיין חתום מתקו לחיכו המיםהגנובים כדבש וחלב תחת לשונו. – אך מי זה האיש מיודעי, הנותן לכסף מוצא בידעבדו, ולא אוכל להעלות על לבי, מי הוא אנה ואנה ראיתיו?… אך אמנה הנה הואשובל עבד לאדוני! שובל: לך ושוב מהרה, חושה, כי אתה תהיה על ביתי להכיןולסדר כל הסעודות, תמידין כסדרן ומוספין כטוב וכישר בעיניך. פשחור: אשתומם על המראה! עובד: לא אחליף את כל הכבוד הזה לתהלה ולשם ולתפארת עם כלאיש שוטר ומושל אשר יושת על ארץ מצרים ויקראו לפניו “אברך”, ועתה אלכהואשובה. פשחור: אשום ואשאף יחד: הלא הוא שובל, עבד כמוני, – ועתה מי הלביש אותו מחלצות להעלותו בגדולות ונפלאות ממני? הן כל צעדיויספור כאיש רב פעלים ולשונו מדברת גדולות כנגיד ומצוה לאומים. אך יעשה זהדרך צחוק וקלות ראש. אקראנו ויענה. שובל, או שובל! שובל: ואין זה כי אם קול איש בער ולא ידע, כי לא כאשרהייתי אהיה, ועל כן לא עלה במעלות בקראו שמי. פשחור: שובל, כרע כאח לי! שובל: הלא הוא פשחור בן הכובס! וגם הוא יהיה לי עבד, אך בחכמה ומזימה משפטים אדבר אתו. פשחור: הטה אזנך ושמע: האתה הוא?… כבוד מעלתך ימחוללי, אך אמנה ראיתי אחרי רואי, כי אתה הוא ולא אחר. ועתה, שובל כאח לי, מהכל הכבוד הזה? מי הלביש אותך בגדי שש ורקמה? מאין באת ואנה תלך? איה איפהשלום אדונינו? שובל: איעצך לטוב לך לשמור דברי פיך וניב שפתיך, ואםיצא עתק מפיך, אדעה מה אעשה לך. פשחור: ידעתי כי כהתל באנוש תהתל בי, כי אנשים אחריםאנחנו. שובל: דע, עבד נבזה וחדל אישים, אשר מאסתי לקחת אותךלרחוץ רגלי עבדי, דע נאמנה, כי אם יחרה אפי בך, תשאנו על כתפיךלזכרון. פשחור: התאמין, כי אשא פניך בהיותך לבוש מכלול מבגדיאדונינו שלום? הורד עדיך מעליך, נבל ולא חכם! שובל: מי שמך לאיש, (העבד הנבזה), לחרף ולגדף איש אשרכמוני היום? פשחור: ומי אתה איפא, הלום שכר? כזאת וכזאת הן יאותלאיש אשר כמוך! שובל: אוי לי, אבוי לי! עובד: הלא זה קול אדוני! ומי הוא המכה אותו? שובל: קומה עזרתה לי! עובד: למה תעשה כה לאדוני? פשחור: כזאת וכזאת יאות גם לך, אם תלכו עמיבקרי. עובד: אוי כי נעימים נפלו לי בחבלים! שובל: לא עת ללקוט, אך עת להכות באגרוף רשע כזה, וגםאתה תהיה בעוזרי. פשחור: שנים שנים תבואו אלי, כלבים עזי נפש! שובל: גם אלפי אלפים אביא עליך. עובד: ורבי רבבות יקדמו פניך! שובל: ככה תכנו ואל תשלה ממנו, ומה תכבד עליידך? עובד: הן אתה הכית אותי אל השל! שובל: ואיו? עובד: אנה פנה אויבך? שובל: חלף הלך לו ויעש בריחים. עובד: הידעת את האיש? שובל: מכירו הייתי לשעבר ועכשו ביותר. עובד: ומי הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? שובל: אלכה ואשובה אל חותני ואשאלה את פיהו ואת עצתואשמע. עובד: האם באולי הוא בן לאדונך אשר ירשת? שובל: הוא לא בנו, אך היה עבד לו. עובד: ואתה תבחר לגלות אזן חמיך, כי עבד מבוז משפחותנולדת, בטרם יתן לך את בתו? שובל: אקדשנה ותהיה לי לאשה, ואחרי כן אגלה אל הרב אתכל הרעה אשר מצאתני בדרך והוא ישכילני בדרך זו אלך. עובד: איזה דרך ישכון אורך? ואם החילות לנפול לפני בניעולה, לא יסכים הסומך לכל הנופלים להצילך, כי נפול תפול ולא תקום! דבור חמישי: ידידיה ופשחור ידידיה: כי תסובנה אלומות עשתונותי על הפלגת תענוגותכל חושי בעת הייתי עם ברוריה שדוכתי ברה כחמה ובאהבתה שגיתי היום, ששוןושמחה השיגו כליותי ונסו יגון ואנחה – מתני יאחזו חלחלה, פן חמסתי את נפשיבחטא משפט מות; יען כי עברו משכיות לבב תענוגי נפשי בעת נתעלסתי באהבתה. וזו היא דרך יצר לב האדם להוסיף טעם לשבח על כל דבר רע למען אחריו ירוצוויכשלו כל תועי רוח. אך זאת נחמתי כי מאז דברתי בה, קניתי לי את נפשהלצמיתות; ואם כחלק הטוב והנכבד הזה יהי לי לבדי ואין לזרים אתי, מה יזיקניאיש נרגן, אשר חשב עליה תועה בדברים חיצונים בלתי דבקים בנפש, נגד הסכמתהורצונה? נוסף על אשר גם מאז גם עתה באה עמי ברוריה בשבועות האלה לבלתי היותלאיש זולתי. ואולם ברוב שמחתי זאת רעדה אחזתני; בידעי כי יקרה שפחתה הרגישהבהיותי עמה וקול ברמה השמיעה ותהי לחרפות לי; וכל אשר הגדלתי והוספתילהרחיב לה מתן למען תחריש, היא פערה פיה לבלי חוק ולשונה כתער מלוטש לאישוב מפני כל, אך כטוב בעיניה תעשה! כי הלא הראיתי אל ברוריה איזה דרךישכון אורה וגם אנכי ידעתי דרך נכון לפני להנצל מכל דבר רע בעזרת הרב אשריעצני וינחני על דרך מישור. (פשחור יוצא) פשחור: זאת אשיב אל לבי, כי העבד המתנכר הלזה פרש רשתלרגלי אדוני להפילו במכמורות ולקחת את כל אשר לו מידיו. ידידיה: או פשחור נאמן ביתי, כן עליתי היום בגללך עלכל מעלות האושר אשר בשמים ממעל. פשחור: הלואי ולא תרד בגלל איש חרמי בשפל תהום אשרמתחת לארץ! ידידיה: אשחק להמון קריה, גם כי נגלו מצפוני עם שדוכתיובכל זה לא יאונה אלי רעה; ואתה גם אתה ידעת, כי יש דרך ישר לפנינו לתת להכבוד ועוז ולשמור את נפשי מכל דבר רע. פשחור: על זה לא היה דוה לבי. ידידיה: ולמה נהפכו פניך לירקון? פשחור: כי ראיתי שובל עבדך לבוש בגדי חופש ועבדים רציםאחריו ולא נודע מקום אביך איו. ידידיה: אויה לי! פשחור: על כן ימהר אדוני לבא עמי אל השופט, טרם יברחלו ונדעה מה אחריתו. ידידיה: כי אלכה אל השופט מה אדבר ומה אצטדק? פשחור: אתה תבא אחרי ומלאת את דברי. דבור ששי: אמון ויקרה ועשהאל מן הצד אמון: מי האיש החפץ חיים של צער לראות עמל וכעס? תמידירדוף עצת האשה, כי היא מצודים וחרמים וימצא בחדרים אימה וחשיכה גדולה, וכדאי בזיון וקצף בשוקים וברחובות להיות לעג וקלס לסביבותיו – כמוני היוםנעלב ונכאב ואין מנחם לי! – ואת אנה פנית, יקרה? יקרה: הנני באה לאיטי, כי אני כמעט נטיו רגלי במרוצהאחריך ואנכי צולעת. אמון: שיתי לבך לגלות אוזן השופט מכל אשר ראית ואלתפחדי כאשר שמתי דברי בפיך ואל תשאי פניו. יקרה: כל אשר תאמר אלי אעשה נגד בן נעות המרדות הלזה, כי אחרי אשר אבד העושר שב דם כבודו לכלימה. אך הגידה נא לי, האם יקובלעדותי לפני שופט צדק, אחרי כי מאז בקורת הייתי? אמון: גם את בשעת הדחק תהי מתוקנת ומקובלת על הדין ועלהאמת. יקרה: זאת ועוד אוסיף: כי ידידיה בקש לעור את עיניבשוחד גדול ולסתום פי עם הפלגת מתנותיו. עשהאל: מה קול השפחה הזאת באזני? אמון: גם כל זה לא תחרישי ותעידי נאמנה על כל אשרבאזניך שמעת ובעיניך ראית. עשהאל: הלא דבר הוא? יקרה: זכור אדוני, ואל תשכח את אשר מאז הבטחתני לתתלי, אם אגלה את עונו, כפלים מכל אשר נתן לי ידידיה למען אחריש. אמון: אשר נדרתי אשלמה. אם לא אקח ממנו נקמות, אם לאאעשה חרון אפי. יקרה: לולי ראית העשוקה ברוריה בתך – כאשר ראיתי אני – בהנתק מוסרות שערות ראשה וכתונת הפסים אשר עליה על האונס אשר עשה עמה החצוףההוא ועיניה כגחלי אש ולחייה כארגמן! עשהאל: זו דרך ישר לפני לדחותה בשתי ידים. יקרה: ולולי שמעת צעקתה! תכף אשר ראתה אותי – ידעתינאמנה, כי כאשר יקום איש על אויבו ורצחו נפש, כן היית עושה עמו רעה בחמלתךעליה. אמון: וטרם ראותה אותך לא השמיעה בחוץ קולה? יקרה: אוי לה על שברה, כי לא נותר בה כח להרים את קולהטרם בואי שמה! יען כי ידידיה ככלב אלם היה נושך שפתיה ולשונה והיא מרת נפש, רק שפתיה דובבות בקול דממה דקה וקולה לא ישמע. עשהאל: כי טעמה דבש למתוק. יקרה: את בעת ראתה אותי, דע נאמנה, כי התחילה לעשותנקמתה עליו באף ובחמה ובקצף גדול וכאויב חרף נפשו. אמון: ואני כאויב אחרפנו ואדחפנו עד שערי מות. ועתהבואי ונעלה אל השופט. יקרה: הנני באה אחריך. אוי לך, ברוריה! אבכה על שברך, אנושה מכתך. אמון ויקרה יוצאים. עשהאל: ואיכה יגער בי עוד אבי אם לא חפצתי לקחתה? ובכןאלכה ראשונה ואשובה אל בית המורה לצדקה, הוא הישיש רבי אמתי מלמדי להועיל, כי טוב הוא ומיטיב לכל. ואתנפל לפניו, כי יסבב בחכמתו להגיעני אל מחוז החפץעם שפרה אחות ידידיה אשר בה חשקה נפשי ותהיה לי לאשה, ולא אשמע עוד קולנוגש על דבר ברוריה בת אמון אשר כגעלה נפשי אותה. דבור שביעי: רב חמדן המליץ ושובל משוחרר רב חמדן: ועתה אל תירא, חתני בחירי רצתה נפשי, כישמעתי וגם הבינותי כל חלקי טענותיך ויש לאל ידי להצילך מאנשי מלחמתך. המהיבושו ויכלמו יחד בעירום ובחוסר כל ואתה תשמח במושג, כי מצאת הון רב. יגועוויהיו כאין כל הנחרים בך וילאו למצא פתח תקוה, כי אני אני הוא המחזיק ימינךהאומר לך: אל תירא, כי עזרתיך. שובל: זאת תוחלתי ואתה תקותי ומשגבי ומפלטי לי. רב חמדן: הנה לך שטר מתנותיך אשר יהיה כמוס עמך חתוםבאוצרותיך וגם הנה לך כל יתר העדיות והמכתבים אשר מאתך הראיתי לדעת המצטרך. ואל תירא ואל תחת, כי כל לשון תקום אתך למשפט – תרשיע. שובל: וזה העקר שהכל תלוי בו, כי מני אז ומעכשו אנכימשוחרר ובן חורין, כל עוד שלא אכחד מבן אדוני חפץ אשר יבחר לו מנכסי אביואשר ירשתי. רב חמדן: את כל זה ראיתי ונתון אל לבי, ואתה תשיםבאמתחותיך כל המכתבים האלה. דבור שמיני: שלוחי בית דין שובל ורב חמדן שליח: ראו האיש אשר אנחנו מבקשים איך עונותיו ילכדונואת הרשע. תפסהו, כי אין מציל. שובל: אוי לי! מה זה ועל מה זה? רב חמדן: למה תאסרוהו בעבותות? שליח: כי כן דבר מלך שלטון. רב חמדן: אל תרגזו, כי לא מידכם ברוח יברח ויהיה לולרצון לבא לפני שופט צדק. שליח: לפניו תבא עמנו, כי כן צוויתי. שובל: נא אדוני חמי קציני, אל תעזבני ואל תטשני, כי בךחסיה נפשי. רב חמדן: לך עמהם ואל תירא, כי כרגע אוציא ממסגר נפשך. – הנה על הבל הבלים כזה אשחק ולא אפחד, גם כי במזמות זו חשבו להרע לנו ולאידעו ולא יבינו, כי שקר תרמיתם. אך נשתוממתי על אשר מאז אמר לי, כי היה עבדויצא לחורין ואני חשבתיהו בתחלה שר גדול בישראל, כי ראיתי יקר תפארתגדולתו. ומי הביא את אדוניו לכתוב לו כל נכסיו, כי אם טוב טעם ודעת אשרנמצא אתו שכם אחד על אחיו? וזאת היתה נסיבה, כי גם אנכי רצתי אל המערכה לתתלו את בתי הקטנה, כאשר נתתי הגדולה לבן עפרון – כי עפרות זהב לו! – לאשה, ולא נחמתי על אשר עשיתי, כי אקח ממנו הטוב כפלים בכל אשר חשבתי; ובטחתי, כילא ישתרר על ביתי בהיותו מבוז משפחות, אך הוא יהיה לנו כעבד. האמנם את הטובנקבל ואת הרע לא נקבל? על כן אלכה אל השופט ואת משפט חתני אערוך כשמש נגדו, מערכה לקראת מערכה, ואשלם לשונאיו על פניהם לאבדם. המה ילכו בחשך ואנחנונראה אור גדול. שלוחי בית הדין מסתלקים עם שובל דבור תשיעי: ידידיה החושק ופשחור עבדו ידידיה: כי בחפזון יצאנו אני ופשחור עבדי לחלוק כלשלוחי הבית דין לשני מחנות ואני הלכתי עם מקצתם להוט אחר ממונו להבטיחאותו, למען לא יבזבזנו העבד המורד בי – האמנתי, כי פשחור נאמן ביתי אשרנשאר אצל השופט יריק את חניכיו הנותרים למען תפוס את בן חרמי. אך כל זהאיננו שוה לנחמני והשקט לא אוכל, כי פחד קראני ורעדה על דברת אבי ולבי בלעמי. פשחור: האתה הוא, ידידיה אדוני? ידידיה: אני אני הוא. פשחור: אוי כי היינו לשמה כרגע! ידידיה: ומה כל הרעה הזאת? פשחור: אוי כי נדמיתי לקאת מדבר, הייתי כעורב וכזאבאשר יגידו רק רע כל היום! ידידיה: אל נא תאריך ברעתי. האם תמנו לגווע? פשחור: הן גוע וימת אביך. ידידיה: אוי כי על זה היה דוה לבי ופחד פחדתיויאתייני! פשחור: אף יש עוד רעה חולה מזאת אשר כל השומע תצילנהשתי אזניו. ידידיה: ומי יוכל להוסיף עמל וכעס על רעה חולה כזאת? אוי לי אבי, ראשי, ראשי! פשחור: אוי, כי ביום מותו העביר את נחלתו לעבדו הקרובאליו, וכפשע בינו ובין המות מאס פרי בטנו ויכתוב את כל נכסיו לשובל. ידידיה: אמותה הפעם! פשחור: ולא לשמע אזן שמעתי את הרעה הגדולה הזאת, כיעתה עיני ראה. העבד שובל בעת הובא לפני השופט ויהי כמצחק בעיני כל השוטריםבהראותו בכתב אמת, כי הוא מושל בכל קניניך. ידידיה: נחלה מכתי! פשחור: המה ראו כן תמהו, כי נאמנו דבריו ואין דרך ישרלפניהם להפוך לזכותך מדת הדין הקשה. דבור עשירי: שלוחי בית־דין ופשחור וידידיה שליח: עמוד על עמדך, לא ימוטו רגליך עד בואך עמנו, כיכן צוה השוטר להשיב עמלך בראשך על אשר נואלת ואשר חטאת לענות בתולת ישראלבעת בשדה מצאת אותה: צעקה הנערה ואין שומע לה. פשחור: הלא זה יתר המארה הנותרת לנו מברד המהומות! ומהעוד תעשה נגדנו, זמן אכזר, ולא עשית – לרדוף במו אף בחור מעם כזה לא פשעוולא חטאתו? שליח: מדוע אתה מחשה משתאה מחריש כאיש בלי דעת? הלאטוב לך להקדים ברצון מה שיפצירנו ההכרח. ידידיה: לא נסוג אחור לבי ולא ימוטו אשורי מן הדרך אשרתוליכני; כי נאפתי וגם רצחתי שני אנשים באישון לילה וגנבתי מאת אוצר המלךכסף וזהב לרוב, ועוד הגדלתי והוספתי עון על פשע בעת נועצתי יחד עם אויביהשר להכותו במסתרים ואתנכל לו להמיתו ולתת נבלתו מאכל לעוף השמים. ועתהבואו ונעלה אל השופט, כי לא אכחד ממנו מאומה. פשחור: אוי לעינים שככה רואות! שליח: מי יתן ואהיה כחרש לא ישמע! ידידיה: הן קצור תקצור יד כל איש חי רב פעליםלהושיעני, כי בחרתי מות מחיים, ומי יאמר לי מה תעשה? מתוך יאוש תולה ידידיה בעצמו חטאים שלא חטא מעולם פשחור: על זה אספדה ואילילה! הוי אדון והוי הודו! מייעלה לך, ידידיה, ארוכה ומרפא, אם אתה חרפת את נפשך למות? וגם כי תשנה אתטעמך, מי יציל משחת נפשך, אם אף כל אנשי שלומך יהפכו לך עורף ולא פניםבראותם ענייך ומרודך? וזה יצא ראשונה אמון – ולא אמון בו – לשקר באמונתוולקחת את מחמד עינך ונהפך לאויב לך. הביטו וראו, כל יושבי תבל, ויהיה זהלכם לאות עולם, כי כל איש אשר יוקח מאתו כבוד עשרו ורב הונו – ישבות ממנואוהב וריע ואין דורש שלומו וטובתו. הן על זה יהמה לבי בחמלתי על אדוני אשרנפל משמים ארץ ואין עוזר לו. אך גם עלי אבכה במר נפשי מרב עניי ומרודי, כילא אנצל מהפחד ואפול אל הפחת אשר כריתי לרגלי אני בעצמי – לחרף ולגדף אתהעבד אשר יהיה לי לאדון ובתוכחות על עוני מיום ועד לילה ילחצני כלחץ אויבומתנקם. אוי לי, אנה אנוס לעזרה? מי יעוץ עצה להושיעני? תם חלק רביעי חלק חמישי דבור ראשון: רבי אמתי הזקן ופשחור העבד ואמון רבי אמתי: העבודה, כי גדול כעסי על אשר לא בא ידידיהבתחלה לגלות את אזני מכל הקורות אותו עם אמון חותנו המתנכר אליו לבליחק. פשחור: הלא ידע אדוני הרם, כי רוב בחורי ישראל יבושוויחפרו יחד לחשוף סודם אל אנשים נוראים ונכבדים בעיניהם – ולא יתבוששולגלות מצפוני לבם אל נכרים וזרים וללכת אחרי הבחורים? רבי אמתי: בדברים עקריים גדולי הערך כאלה לא יאותלאנוש יראה ורעד, כי הוא פתיות וסכלות, ולא תאחז לשון איש פלצות, כי גםלפני מלכים יתיצב. אך עתה לא עת לחשות ולהרהר אחר מדותיו, הלא טוב לנו לצדדעליו זכות ולהציל נפשו מני שחת, אם בזה יסכים שוכן שחקים. פשחור: הוא משמים אל ארץ יביט את עוני ידידיהאדוני. רבי אמתי: אם בתחבולה וערמה נארסה העלמה הזאת כאשראמרת, השג נשיג והצל נציל. פשחור: הנה יוצא לקראתנו אמון הרע הזה. רבי אמתי: הניחה לי, כי אפגשנו בקול ענות גבורה ורובעצמותיו אפחיד לראות אם בדעת ידבר על עסק קדושי בתו. פשחור: החכמה תעוז לחכם. רבי אמתי: הלא שמעתי וגם ראיתי אשר נואלת ואשר חטאתנגד הדין והאמת והשלום ונגד בן שלום הצידוני. כי מאז נתת לו את בתך לאשה – ויהי היום רוח אחרת היתה אתך ותתן אותה למרעהו וכהתל באנוש התלת בו, עד כיהבעיר בו אש הכעס עם שגעון הבחורות ושלהבת החשק ויבקש לבא עד תכליתו במשעולהכרמים אורחות עקלקלות – ולא ראה כי בנפשו הוא. אך אתה אל דברי הקשיבהוקשרתם לאות על ידך, כי מחמס אחיך הנעקב תכסך בושה וכלימה ונכרת מעולם, כיגם עליך יעבור כוס חמת המציק ומי המרים תשתה לצבות בטן ולהפיל כל בני ביתךבדבר ובחרב וברעב. יראו ישרים וישמחו, כי גמולך ישוב בראשך. יגילו וירננויחד אוהבי שופט יתום ודך, כי הוא ברוב טובו וחסדו יושיע משופטי נפשו, ואתההחומס תעמוד מנגד והיו חייך תלויים לראת ברעת בחירך, לספוד על בני ביתךולבכות על נחלתך. אמון: אם רב שבעתי חרפה ובוז מכל הרע המאורע לי, מדועבא אדוני לקללני ולהוסיף מכאוב על מכאובי? רבי אמתי: כי ראיתי ונתון אל לבי אשר בפשעך הסיבות אתעל הרעות האלה, וגם ה' אמר לי קלל! אמון: הן עלי נעלב ונכאב תסובב קללה נמרצת ואל אישחרמי בא במרמה על בתי המאורסת לאיש – גם רוב לא תקבנו? רבי אמתי: עת יושם בינינו מוכיח, נדעה אם בקדושיהנתפסה, כי הבל המה מעשה עועים ובעת פקודתם יאבדו. אמון: אויה לי, מה אצטדק, כי אין דבר נעלם ממנו! יגדלנא חסדך, אדוני, לשלוח את העבד הזה אל ארץ מפני, כי דבר סתר לי אליך, השר. רבי אמתי: כדברך כן אעשה. – אנה פנית, פשחור? פשחור: הנני הנני. פשחור יוצא רבי אמתי: ואתה עתה אל תסתר פניך ממני, ואדעה מה אעשהלהנאתך ולטובתך, כי באולי נגלה לי סודך, מאשר אם לא כל אשר… אמון: הן אמת חפצתי להציל ידידיה מני שחת, אם אוכלעשוהו בכבודי, יען נכמרו רחמי עליו, יען כי באולי איננו בן מות. רבי אמתי: האמת כן הוא? אמון: אך אוי לי, מה דברתי ומה עלה על לבי לחונן בןמחפיר ומביש אשר נתן כבודי לכלימה? מה תשתוחחי, נפשי, ומה תהים, לבי? נקוםנקמתך ואל תירא! רבי אמתי: זכור תזכור ותשוח נפשך, כי מדה טובה אינהחוזרת, ואתה עתה למה הסבות את טובך אחורנית להרע ולא להטיב? אמון: כי פערתי פי לבלי חק, אם אומר “אכפרה פניו ושקרבדיתי מלבי” ללמד עליו זכות, ואם אדוני חשבה לטובה, לא תקום ולא תהיה, כימות יומת הנואף ולא יצילנו כל היקום! רבי אמתי: כאב לבך השיאך כי יפתוך וגם יוכלו לךעשתונותיך לנקום ולנטור, כאשר לא יאות לאיש חיל כמוך אשר בשם ישראליכונה. אמון: כבודי לאחר לא אתן ויעבור עלי מה! רבי אמתי: הן כבוד והדר עטרך, אם תעבור בסך מדותיךלחקור ולדרוש בחכמה, כי גם משנים קדמוניות באו מים הזדונים כאלה עד נפששרים רבים ונכבדים – ולא טבעו על ככה במצולות יגון ותוגה, גם לא התנצלו עדיכבוד ולא לבשו כמעיל בושה בעיני אלהים ואדם. אמון: ובעקבות אבירי הרועים אצא גם אני לרחוץ בנקיוןכפי מדם חלל ידידיה, כאשר עשו שמעון ולוי אחים עם שכם החוי, ואז אשקוט לימימי רע עת יכרה לרשע שחת. רבי אמתי: כי בחרו מות מחיים אחי דינה מני אז – מההיתה נסיבה? לבעבור הציל אחותם מידי איש אשר לו ערלה. אך הבחור ידידיה בןשלום אחינו בשרנו הוא ואליו תקעת כפיך, והשג תשיג המבוקש, אם תתן לו את בתךלאשה. גם הצל תציל את נפשך מכל בזיון וקצף, אם על כל פשעיו תכסה אהבה ואותותבחר ותקרב, אחרי כי אל בן עפרון לא הארסה והיא לא נתפסה כדין וכהלכה כאשרגם אנכי שמעתי. אמון: אם שמוע שמעת, לא ראית: ואנכי הרואה ומרגישאעידה לי עדים נאמנים ואענה אף אני חלקי ולמשופטי אתחנן להתנקם מאויבי חרףה' אשר משמים אל הארץ יביט אל בתולי בתי. רבי אמתי: ברוגז רחם תזכור! אמון: ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו. אמון יוצא. רבי אמתי: מרוב שיחו וכעסו ירט הדרך לנגדי ויצא מפניבחרי אף, אך בחסד ה' בטחתי, כי לא יעשה עמנו רעה, יען כי בתחלת דברי פיהופתח פתח תקוה – גם כי נחם על הטובה. ואמנה אחקור ואדרוש אל פי דבריוהראשונים, ואולי יתעשת ה' אלהים לנו ויורנו הדרך אשר נלך בה ולאנאבד. פשחור: העודך פה, השר? רבי אמתי: איים איפה המכתבים? פשחור: עדיין לא נעתקו וימאן הסופר לתת אלי את גוףהשטרות ממש. רבי אמתי: בא תבא עמדי, כי דברים עקריים לי אל השר ואלהשופט ובטחתי כי יש תקוה על עסקי נפש ידידיה תחלה להציל ממות נפשו. פשחור: אם אחזוהו ימי עוני, אל נא תציל חיתו מני שחת! כי כל ימי עני רעים לראות רק אבדון ומות, ואם יאסף ויגוע היום, נפשו בטובתלין ולא יראה ברע משומר בעינויו ברשעת אביו האכזר, כי החשיך כוכבי נשפוויחשבהו לאויב לו. רבי אמתי: הקצור קצרה יד ה' מהושיע? הן עד בא חליפתיאוחיל לו ואף כי אחרי מותי, כי לא יעצור לו מהציל כל החוסים בו. דבור שני: רב חמדן מליץ ועובד עבד שובל עובד: הלא ידעתי וגם ראיתי, כי את הכל עשית יפה בעתווכל עשתונות לבך הצליחו – אין עייף ואין כושל בם. רב חמדן: אם אמת נכון הדבר אשר שמעתי, כי בראות ידידיהרעות רבות וצרות הסובבים על עקב בשתו – חרף נפשו למות, בא נבא ברינה אלתכלית המבוקש, כי מי יאמר לו: מה תעשה? עובד: הן כל ראתה עיני גם שמעה אזני ותבן, כי ידידיההודה ולא בוש על עברות רבות ופשעים אשר פשע לאין מספר, יען כי בחר מותמחיים וישיש כי ימצא קבר. רב חמדן: גם כי קרוב האיש אצל עצמו ודבריו אינם נשמעיםלחייבו בוידוי שפתיו, כי אין אדם משים עצמו רשע, עם כל זה שמוח אשמח כיאראנו חומס נפשו והשטן עומד על ימינו אשר עם רוח רעה יבעתהו וידחיפהולמדחפות, במהמורות בל יקום, ומי האיש החפץ לזכות חוטא אחר אשר יבחר למותבנפש מרה? הן כל לשון תקום אתו להרשיעהו במשפטו. עובד: הוא ימות בלא עתו כאיש מאבד נפשו לדעת ואולי לאידרוש ולא יבקש את החפץ לבדו, אשר חנן לו אביו ביום הנחיל כל קניניו אלשובל אדוני. רב חמדן: הן גם זה יירש חתני אחרי מות המסכןהזה! עובד: מי יתן לי ידידה שומע אל עצתי לבחור לו חפץ אשרבו ישובב נפשו ולא ילכד עוד בחבלי עוני! רב חמדן: מה תהיה עצתך זאת? אולי לבחור לו לשבתביתה? עובד: אם יבחר ביתו, ינחל רוח, כי ריקם יושיבנואדוני. רב חמדן: התאמר לו: קום רש את כרם? עובד: גם בזה לא יבחר, אם ישמע לי. רב חמדן: הלא תדע כי מכל כסף ושוה כסף או זהב לא יוכללבחור לו כי אם אחד, ומן האבנים טובות ומרגליות אחת לבדנה יקח לו, וגם כלבגדי משי ורקמה יהיו לאחדים בידו, כי אינו רשאי ליקח לו כי אם אחד ואיןשני. עובד: את כל זה ידעתי גם אני – ובאחת יצא מני עוניומימיו לא ירא רע! פשחור חוזר. רב חמדן: אל תסתר סודך ממני, כי מי יראנו ומיישמענו? עובד: אם לעצתי ישמע, יבחר לו חבל לנחלה ותצא נשמתובאחד. רב חמדן: פרש חידתך ואשמענה. עובד: יבחר לו חבל מדה לשים בענק על צוארוניו ובחבליחטאתו יתמך, כי נלין נבלתו על העץ. רב חמדן: טוב ויפה כעת דברת, ואם אז באזנינו שמענו אבשלום נתלה באלה, הן עתה בעינינו נראה בן שלום תלוי באלה. אך אמנה עד מתיאחשה להוציא ממסגר אסיר? הן כעת אלכה אל השופט ואוציא משפטו לאור עמים. אחךכך ארוץ אל הבור להוציאו מבית כלא. דבור שלישי: עפרון ואמון עפרון: מי לא ידע, כי בכל אלה לא תנבל כסא כבודך! וכאשר לא יוכל איש לתת כבוד לשמו עם תפארת זולתו, כן רשעת הרשע לא תוכללהכלים אנוש בלי פשע. וגם עוד בתושבחות תתקלס בתך הכבודה – וכי מה פשעה ומהחטאתה? אך עתה ידעת רום לבב בחורי דורנו ואת ערפם הקשה; גם בני כאחד מהם – כי שמע את דבת רבים לוחשים מסביב, גמר אומר ויקם לו לבלתי קחת את בתך לאשה, גם כי תעשרנו עושר גדול. ואת כל אשר הגדלתי והוספתי לדבר על לבו, כי לאנופל אתה מתפארת גדולתך בשנים קדמוניות, כמו פתן חרש יאטם אזנו. על כן, כריע כאח לי, בטח בה', כי ממקום אחר יתור מנוחה אל ברוריה בתך הנעצבתובלעדי אלהים יענה בשמחת לבך. אמון: אוי לי ואוי על שברי! איכה היתה לזונה בת ברורהוצנועה? כבדני נא, אחי, נגד עמי ואל תכלימני לגלות מצפוני לבב עשהאל בנךאשר ככה השביעני מרורות וגם אם לא חפץ בה, יגדל נא חסדך עמדי להראות לי פניחדוה קרבה ואחוה, למען יאמינו בי יושבי שער, כי לא געל נפשך את בתי להפרבריתי אתך. עפרון: הן לו יהיה כדבריך! אשמרה לפי מחסום ולא ידעוולא יבינו, כי איש על מקומו יבא בשלום. אמון: בזאת תבוא עמדי אל שופט כאיש קרוב ונעלב, ואםאצעק ואשוע – גם אתה תבא אחרי לקיים באמרי פיך, כי כרתנו ברית יחדו ואלעשהאל בנך הארסה הנעלבת ברוריה בתי. עפרון: איך אעיד על בני שקר ואחייבנו במה שהוא פטור? זאת ועוד: ידעת שאם יאמן על פי עדים היות בתך מאורסת לאיש אחר, יטה האונסאל דין משפט מות – וה' יציל את נפשי משפת שקר מלשון רמיה! אמון: הלא אמרת לדבק טוב הוא ותהי אלה בינותינו עלהקרבה ביני ובינך ותחזקנה במסמרי תקיעת כף? עפרון: אמת, כי לקחתי את בתך לבני וגם הייתי מפציר בולמלאת אחרי, לולי הסבה העצומה אשר השיג אחור לבבו וימאן להתחתן בך. ואודהה' בכל לבב, כי לא בא לקדשה ולא יצטרך להפקד ממנה בגט מיאונין אוגירושין. אמון: מי האמין שאשמע ממך דברי גידופין כאלההיום? עפרון: ומי יאמר לי כי אעשה בנפשי שקר להעיד עדות אשרלא כן? העל זה לא יחרה אף כל איש חי כמוני מרגיש? אך אמנה אל נפשי צוויתיכל לא תכעיסנה בהבלך, עת ראיתי כי מרוב שיח וכעס נסתמו עיני בחינתך. על כןבאשר אז הייתי, אהיה דורש שלומך וטובתך. אמון: אוי לי, כי נדמיתי, והאלהים מצא את עוני אשרנואלתי ואשר חטאתי היום הזה ללכת אחרי עצת אשתי! היא לילית, היא השטן אשרישב על ימיני! אך אם אמצאנה בבית, אם שבה מן השדה – אם לא אפקוד עליה את כלעונותיה! עפרון: צר לי על עניו ומרודו, אך במה יושע איפוא? הןלא יאות לי לחטא בנפשי או לעשות עמדי רעה למען היטיב לו. דבור רביעי: שליח בית דין ועפרון שליח: הנה על אופן מצאתיך ואיה בנך הגדול? עפרון: למה זה תשאל לבני? שליח: כי כן צוה לי השופט לבקש ולמצא גם שניכםולהביאכם אליו. עפרון: הידעת אם הוגד לך, מה לשופט עמנו היום? שליח: האמנתי, כי לא על עסק עצמך אתה קרוא לפני מעלתו, אך להעיד על בחור אחד אשר חטא לנפשו. עפרון: לך ושוב אל בית המשפט, כי עוד מעט אבוא גםאני. שליח: לא אעזבך עד בואך עמי כאשר צוויתי. עפרון: הנה שמוע מזבח טוב. נלכה ונעלה אלהשופט. דבור חמשי: יקרה שפחת אמון יקרה: מפני צרת גברתי אני בורחת, כי מאז שובה מן השדהעם בתה הנעצבת אל לבה, ויפגשנה אדוני על מפתן הבית כדוב שכול באף ובחימהובקצף גדול להכאיב אותה ולצערה בדברים מרים וגידופין ויגהר עליה בזעת אפולאמר: “הלא את הסיבות את כל חרפתנו וגם את על בתך תשאי כל הרעה אשר הובאתלי”. ויהי בהרימו ידו להכותה על לחייה – ואנכי יצאתי החוצה, כי יגורתי מפניהאף, פן יאונה אליה רעה, גם לא אראה עמל וכעס גבירתי ומרירות לב ברוריההנעצבת על לבה ומסתתרת החדרה והיא מרת נפש מתבוססת בדמעתה ואין מנחם לה, רקשפתיה נעות – אולי לקלל ידידיה בקול ענות חלושה. ואני לא אשוב הביתה עדיעבור זעם. ואם ישאלוני אנה הלכתי, אז אשיב כי אל מסילות שדה הכובס צעדיכוננו לראות, אם הבגדים הצואים הולבנו, ובין ככה אלכה אל בית האורגת, אשרשמה אחוזת רעיותי, אשמעה במי ידברו ואענה אף אני חלקי. דבור ששי: פשחור ועובד עבדים פשחור: ובכן לא אתמה על החפץ, אם רב חמדן המליץ היהכיום לאויב נגד ידידיה אדוני, אחרי כי נתחתן עם שובל ודורש שלומו וטובתו, אך אשום ואשאף יחד, איך לא בוש ונכלם להפוך דברי פיהו כרגע בשנותו את טעמועל העצה היעוצה מאתו ועשה עצמו כאילו לא ידע ולא הכיר אותו. עובד: זה היא דרך כל סניגור ומליץ, בעת אתנן ינתן לו, ובזה יתפאר על מרעיו, האומר “לאו” ו“הין” למראה עיניו לנצח, גם שוא ודברכזב. פשחור: השמעת את כל רגזו נגד האיש צדיק תמים הזקן רביאמתי, כי ברב חכמתו אזן וחקר לתקן את אשר עות רב חמדן בעצה נבערה? עובד: אנכי לא ידעתי תעלומות חכמה, אך נתתי אל לבי, כירוב האישים אשר להם דברי ריבות – אל רב חמדן יחילו בכל עת, אחריו ירוצו ולאייגעו, ורבים אשר אתו מאשר עם אמתי הזקן, כי דבריו מעטים ובנחת אינםנשמעים. אך זה חמדן האיש בדעת שפתיו ירים קולו ומראה פנים בתורה בשבעיםפנים, קורץ בעיניו מורה באצבעותיו ומשמיע בחוץ קולו. פשחור: ומה יתרון לבעל הלשון, אם ברוב דברים לא יחדלפשע? וגבור לא יוכל להושיע ברוח שפתיו עם דברים אשר אין להם שחר, כי החכמהתעוז לחכם ולא יועיל קול המון ביום עברה. ומי כהחכם ויודע פשר דבר דבור עלאופני האמת כדין וכהלכה כרבי אמתי, כי קרא ושנה ושלש מקרא משנה ותלמוד? וגםכי רבים לוחמים לו לעמוד על הפרק לפניו, לא ישוב מפני חמת המציק, כי עלהדין ועל האמת סובב הולך ברוח עצה ותבונה והאמת יעשה דרכו. אך ממה שראיתיהבינותי כי חמדן לא בדעת ידבר כי אם זעיר שם זעיר שם דברים אשר אין להםשחר, כי נטה אחרי הבצע אשר טח מראות עיניו – על כן לא יקומו רשעיםבמשפט. עובד: גם כי בער אנכי מאיש ולא בינותי בספרים, אדון עלפי הראייה את רבי אמתי לאיש חיל, גדול מרבן שמו בחכמה בתבונה ובדעת ובכלאמונה המתית. ואם רבים קמים עליו, כי האמת יחולל איבה, עם כל זה אמתת אמתייצמיח לו קרן ישועה ובכל אשר יפנה ישכיל, כי לא להבל יפצה פיהו והוא על כלםיתגדל ובשובה ונחת יושע. פשחור: ואני בחכמתו בטחתי, כי יוציא ממסגר אסיר. ונחנומה? לא עליהם תלונותינו, נחפשה דרכינו ונחקורה מה תהיה אחריתנו. עובד: הנה יחוייב שבתנו גם יחד או לעבודת שובל, אםמבית האסירים יצא למלוך עלינו, או לעבוד אדונך ידידיה, אם יציל ממותנפשו. פשחור: לא נמלט מאחד מאלה לעבוד ולמשא. על כן יאות לנובשבתנו יחד לכרות ברית אמונים והיינו לאחדים ואיש את רעהו נעזור בעוד רוחחיים באפינו, עד כי המות יפריד בינינו. עובד: חי הברית, אם לא כדבריך כן יהיה! פשחור: אשאלך והודיעני, במה אושע מחרון אף שובל, אםתתהפך מדת הדין לזכותו וגם אני אהיה לו עבד? עובד: לא יאבה ה' לשלוח לו ארוכה לתת המשרה על שכמו! כי לא יזנח לעולם לנקום את נקמתו עליך על אשר מאז באת להכותובאגרוף. פשחור: ולא אוכל להתנצל, כי נעלם אז ממני כבוד עשרוואף יקר תפארת גדולתו? על כן יצאתי לפגוע בו, כי חשבתיהו לעבד כימיעולם. עובד: נבול תבול למצוא פתח תקוה, כי עברתו שמרה נצחולא בינת אדם לו לכלכל דבריו במשפט ואיננו מבחין בין טוב לרע, אחרי כי הזמןהעור הכביד אזניו ועיניו השע בעושר ונכסים ורוב כל ויעל את עשנו כעשןהכבשן. פשחור: היושבי בשמים, מדוע בושש ישעך לבא ולהחזיר אתעטרת העושר ליושנה עלי ראש ידידיה בחור וטוב והנבל הזה ינוד ללחםאיו? עובד: אולי יתעשת האלהים לך וישמח לבי גם אני, כי עדהנה הכביד עלי משאת עול סבלו, כי לא אוכל עוד שאתו! פשחור: נלכה ונשובה אל בית השוטר לראות איך נפל דבר, כי לבי חלל בקרבי על זה הנבל כי ישבע לחם. עובד: אסורה עמך ואראה מה יהיה אחריתו. פשחור: יהי אחריתו להכרית! דבור שביעי: אמון אמון: ראה גם ראה, כי אך הפעם נתחזקתי והייתי לאיש עםאשתי הסוררה אשר נתנה לי מפרי רוע מעלליה, כי הציקתני לנטות אחרי עצמה, ואנכי נתתי לה מן העץ – ותאכל מפרי רשעתה. ולבי יהמה בקרבי על אשר אחרתי עדעתה להכיר בכמה רעות וצרות נקבה תסובב גבר, והיא באמת כאשר אמר המשלהקדמוני מרכב סמאל וסבת כל העדר. אך הנה עוד יוצא לקראתי עפרון אשר מאס ביומדוע לא אוכל להלחם בו ולהנקמה גם ממנו? דבור שמיני: עפרון ואמון עפרון: דעני למכיכי רוחא הוא יענה בשמחת לבך! אמון: אין שמחה כי אם מבשר לי המותה בכל קוראי אליה, ואין גואל קרוב ממנה. עפרון: הקשיבה אל רנתי והיית אך שמח, כי המצמיח הריםחציר יצמיח ישועתך. אמון: ובמה אושע אפוא? עפרון: אשאלה בראשונה והודיעני: אם יחפוץ עושה השלוםלהגדיל חסדו עם בן שלום ויעשרנו עושר גדול על כל אשר היה לפניו, הנתון תתןאת בתך לו לאשה? אמון: למה זה תשאל על דבר פלא ובלתי אפשר מכלצד? עפרון: ואם הצל יציל נפשו והשג ישיג כבוד עשרו, התמנעלתת לו את בתך? אמון: אפס קצהו אראה, כי לא אחשוך עוד בתי יחידתיממנו. עפרון: הכה ידך ותקע לי כפך! שמח תשמח ותגל, כי אחריכלות תקוה בתך הענוגה היתה לה עדנה ועוד מעט ככלה תעדה כליה לצאת במחולמשחקים. אמון: מה קול הישועה הזאת באזני? עפרון: האלהים גלגל זכות אל ידי הזכאי, הוא רבי אמתיהזקן אשר מלט ידידיה בחכמתו. אמון: אל נא תתעלם ממני! עפרון: שמעני ואתה דע לך ראשונה, כי בשתים אשמח עמךהיום, באחת כי לפני קהל ועדה נתגלתה חרפת רב חמדן הערום, כי נפל בשחת טמןלרגלי, והוא עתה ירוץ אחרי ויסוב על עקב בשתו, והשנית, אגילה ואשמחה בחסדך, כי להנאתך ולטובתך המרומם על כל ברכה ותהלה רבי אמתי הזקן מצא ארוכה למכתךבהראותו את יקר תפארת תבונתו נגד חמדן המתעקש, וידעת בתחלה, כי את הכל עשהיפה בעת פטירתו המנוח שלום הצידוני בעל בריתך לכתוב את כל נכסיו לשובלעבדו, למען לא יבזבזם בהיותו בארץ מרחקים וכל טוב אדוניו בידו; ומה גם עתההזקן זה שקנה חכמה אשר אין כמוהו בכל הארץ הראנו נפלאות מתורתו בכח עצהותושיה להראות העמים והשרים, כי מרוב חכמה רוב דעת הניח שלום אל העבד פתחתקוה למשול בכל אשר לו מסביב, לא יחסר דבר מחוט ועד שרוך נעל. אמון: פליאה דעת ממני איך יוכל להיות זאת, אחרי אשרידענו נאמנה, כי את הכל נתן במתנה גמורה אל שובל עבדו אשר נמצא אתו – זולתחפץ אחד אשר יבחר לו ידידיה, כי לא יוכל להיות רק דבר מועט והוא יהיה חלקובביתו. עפרון: ועתה החזיק המעט את המרובה, כי בעצת אמתי הזקןבחר לו ידידיה את העבד שובל מקנת כסף שלום אביו, ומה שקנה העבד בשטר מתנתו, קנה לרבו ידידיה בן שלום יורש עצר וישמח כי רב חילו, כי העושר שמור לבעליו, לא יחסר כל בו. אמון: נאלמתי, לא אפתח פי בתמהון לבב! עפרון: אל תתמה על החפץ מחופש מפי עצת תפארת עתנו, אשרכל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיו ישכיל, כי אלהים עמו. אמון: מן הטוב לא יצא רק טוב. עפרון: והוא הביאני במצות השופט להעיד נאמנה על דברהקידושין אשר לא נתנו בהסכמת עשהאל בני, ואז הקול נשמע מפי השוטר כי בתךתהיה לאשה אל ידידיה בן גילה ולא יוכל לשלחה, אם לא תמאן לתתה לו. אמון: אם אמת ונכון הדבר הזה, אם יאמנו דבריך? עפרון: כתר לי זעיר ואתה תחזה, כי האמת אתי. בשעת נסעימחצר בית המלך כבר הלך שליח בית דין להעלות העבד מן הבור למען יעשה בן שלוםהבחירה ממנו כדין וכהלכה לפני השוטר ובמקום המשפט וכל העם מקצה, ובשמחהובטוב לבב דוחקים זה לזה לראות בטובת הבחור ולשמוח בשמחתו. אמון: אמצא חן בעיניך כי נחמתני, אך עוד שתים תעשהעמדי לטובה ולברכה. עפרון: שאל, מה אעשה לך? אמון: להשלים עמדי ראשונה את הבחור ידידיה, כי מאזחטאתי לו, ולפייס דבורה אשתי, כי מרוב כעס וחימה נטיתי ידי להכותה. עפרון: רע עשית עם אשתך, כי חרפה היא לנו להכות אתנשותינו, כי רכות לבב הנה ודמעתן מצויה. אך אבא על ביתך לספר לה את כלהקורות האלה ולפייס אותה ולדבר על לבה. אמון: הלא טוב עלות ראשונה אל בית המשפט ולהעביראשמותי מעל פני ידידיה? עפרון: למה תשתדל עד אשר כבר עשה רבי אמתי אוהב שלוםורודף שלום אשר הסיר כעס מלב ידידיה והשליך במצולות ים כל פשעיך עמו? אךאמנה לבקשתך אבא עמך עד שמה ואחרי כן אצא לפייס אשתך על אשר צויתני. אמון: כן תעשה כאשר דברת. דבור תשיעי: יקרה לבדה יקרה: דרך ארוכה בחרתי לצאת מבית אבל וללכת אל ביתשמחה האורגת אחרי מאהבי, ולא אתעצב אל לבי לתנות את בת אדוני ולבכות אל רעתגבירתי – יען כי גם הנה למעני לא יוריד כנחל דמעה, גם כי יראוני נתונהלמשיסה ביד עשרים אלף נושאי סבל או ארבעים אלף חלוצי צבא. ומי יתן והיהלבבי זה אתי כל הימים לאכול ולשתות ולשמוח, כי זה בתבל חלקנו! נוסף על אשרראיתי ונתון אל לבי, כי כל הרודף אחרי השמחה – היגון בורח ממנו. והנה גםהיום ראיתי אות לטובה ולברכה: כי אנכי בדרך נחני החשק לראות טוב ולשמוחמצאתי תענוגות שדה ושדות, גם נסו יגון ואנחה, כי שמעתי קול שאון מעיר קולמהיכל המשפט, כי חפץ ידידיה בידו הצליח לששון ולשמחה, והכל מתוקן ומקובל. וטוב ויפה הדבר הזה בעיני, כי ביום טובה אהיה בטוב. ובכן אבוא הביתהואתחננה לפני שפרה להשלימני עם ידידיה אחיה, אם ידע כי בנפשו דברתי לפניהשופטים והשוטרים. דבור עשירי: רבי אמתי הזקן אמון ידידיה חושק ועפרון רבי אמתי: ואם אתם גם שניכם חשבתם רעה לירט מדרךמישור, האלהים חשבה לטובה, כי לא עזב חסדו ואמתו מאתכם ומן העז הוציא מתוק. על כן לא יזכר ולא יפקד את אשר חטאתם זה לזה, כי אהבת ברוריה דחקה הכשרוקלקלה את השורה, ועתה גם אהבתה גם חמלתה תעשה בריחים וקרסי זהב לחבר אתהאוהל להיות אחד. אמון: מי יתן והיה לבב ידידיה עמדי כלבבי שלם עמו! אךפניו לנכח יביטו ואור עיניו גם הם אין אתי. ידידיה: האלהים יודע ועד, כי לא נופל אנכי ממך, אך במהאפזז ואכרכר, אף אם כביר מצאה ידי, אם שדי המר לי ונתן בברותי ראש? עפרון: לבו למו אב יהמה, על כן ידום. אמון: הלא טוב לנו ליכנס בביתי, ושם ינוח ידידיהוישקוט לו מימי רע וגם כלנו נחלץ חושים לנחמו ולדבר על לבו. רבי אמתי: כדברך כן נעשה – אמנם אחרי רואי את שלשתהעבדים האלה יוצאים, נדברה יחד מעט אל אודותם. עפרון: ואנכי אקדים את פני אשתך כאשר צויתני. אמון: כן עשה למעני עד בואנו שמה. דבור אחד עשר: עובד שובל ופשחור עבדים רבי אמתי הזקן רב חמדן המליץ אמון וידידיה עובד: היוכל להיות, אדוני שובל, כי תפארת מעלתך תהיהלאמה כמונו היום עבדים לידידיה? שובל: קחו את נפשי, כי טוב מותי מחיי! בינתים פשטו משובל את בגדיו היקרים ופשחור לועג לו ידידיה: עבדים משלו בו ויהי להם למשל. פשחור: הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע, כי יורד שאולגאונך? מדוע פשטת את כתונת הפסים הזאת אשר היא עלי למשא? רבי אמתי: בואו ונשלם ניחומים לו ולאבליו, כי רב חמדןחותנו יוצא בפחי נפש ונפל ממנו רב. הוא משמים אל ארץ מביט לראות ברעת חתנובחירו אשר רצתה נפשו, ולחשוב איך גלו שמים עונו וסכלותו על דברת קדושי בתוסתם, כי שתיהן צריכות גט כריתות מבן עפרון. פשחור: וגם אתה, המליץ ההפכפך, הנה על יום טוב באת! הכר נא את יקר תפארת מעלת חתנך – הוא השר והטפסר שובל בן הכושי. רב חמדן: האלהים מצא את עוני כפלים על חטאתי. עובד: הביטה, רוזני חותני, על יפעת תמונת אדוני קציניחתנך הנשגב! רב חמדן: הביטו וראו, אלופי, אם יש מכאוב כמכאובי, כי עתהישחקו עלי עבדים בני בלי שם אשר מאסתי אבותם לשים עם כלבי צאני. פשחור: כך לך יאתה! רב אמתי: הן לא עלינו תלונותיך, כי על חמדתך הרעההנבהלת להון עתק, ואיך יתרעם על זולתו המחרף נפשו למות? הנה פחז בחירתךורוע תכונתך ריקם הושיבוך. בקשת בערמה לתת את בתך הגדולה לאיש אשר לא חפץבה והקטנה לאנוש אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך! ואם על שתי אלה תהיה למשלולשנינה, הלא עליך תלונותיך; ואת כסלתך יביטו ויקחו מוסר כל יתר הבועריםבעם הלהוטים אחר הממון, ואז יכירו וידעו טוב לבחור ולקרב טוב בן טוביםונותן טעם לשבח, גם כי הוא מתרושש מהון רב; ולא נרוץ אל גולת הזהב לחבושלנו חמור גרם בצורת אדם תפוס זהב וכסף – וכל רוח אין בקרבו. רב חמדן: הן חטאתי, מה אשיבך? ועל אלה אספדה ואילילהבעוד רוח חיים באפי, כי יחוללו על ראש בנותי רוב ענשי פשעי – אשר אם ישובעל עמלי בראשי, אחריש ולא אפתח פי. רבי אמתי: הן זאת חקרנוה – כן היא; ולמען לא ישא הבןבעון האב, אשתדל להוציא ממסגר נפשות בנותיך האסורות מבן עפרון, ועליו תטוףמלתי לנתק מוסרותימו, וידעתי כי אחרי דברי לא ישנה, וגם ידידיה רחמן בןרחמן נדרש לאשר שאלתי ממנו והנה הוא משחרר את שובל חתנך וגם מהר ישקון אלבתך להציל אותה מני עוני. ידידיה: אלף כסף נתתי אל בתך למעןיהיה לך כסות עינים, ואתה, פשחור, נתק מוסרות שובל ויצא בן חורין, כי זה משפט על בני שועיםלהיטיב גם אל הבלתי ראויים. וגם אתה נאמן ביתי, תצא לחפשי חנם למען היטיבלטובים. התה תסמוך על שולחני עד כל ימי חייך. פשחור: אמצא חן בעיני אדוני! שובל: ואני במה אקדם לשלם תודות לאדוני? רב אמתי: ואתה, ידידיה, דע לך, כי תלמידי חברך עשהאלבן עפרון, כפי מה שהעיר את אזני גם מאז גם עתה חשק באחותך שפרה לקחתה לולאשה והוא גרש יגרש בת המליץ הנעצב, כי לא להכניסה נתכון, רק להוציא ממסגרפקדון העניים אשר הפקד אתו. ואתה, אם לעצתי תשמע ואם בזה יסכים אביו, כאשרחשבתי, לא תמנענה ממנו. ידידיה: בטוב טעם ודעת אמלא את חפצו, אם אחותי תחפוץבו, כי טוב הוא בעיני ובזאת אכפרה פניו על אשר מני אז חשבתי לעשות עמורעה. רבי אמתי: אומר לדבק טוב הוא, ובכן נלכה מטוב אלטוב. ידידיה: אנה פנית, עובד? עובד: הנני, אדוני. ידידיה: כל בגדי אלה החמודות נתונים המה לך, כי אניאתעטף שחורים עד יעברו ימי אבל אבי, ואתה תעמוד לפני כרע כאח לי עד אקנה ליעבד ואז גם אתה תצא לחירות. פשחור: יגדל נא כח אדוני ויחי עוד לנצח! רבי אמתי: ואתה, רב חמדן, הכבד ושב בביתך אתה ושובלהמשוחרר, כי אסף אלהים את חרפתכם והקדים רפואה לכל מכותיך. ואנחנו נעלה אלבית אמון, נגילה ונשמחה יחד. תם ונשלם קטעים נוספים מתוך הנוסח המורחב של המחזה כאן נדפסו רק מעמדות שלמים, החסרים בנוסח המקורי או נבדלים ממנו לחלוטין. שאר השינויים שבנוסח המורחב וביניהם גם הרבה הוספות והשמטות החשובות להבנת הענין הוכנסו למדור “חילופי גירסאות”. פרולוגו כי גדלה ועצמה למעלה גם רחבה ונסבה למאד מאד תשוקת מורהצדקנו ומלמדנו להועיל לנו ולהטיב עמנו בהעיר אזנינו בלמודים, רעיוניוהעירוהו לבקש לנו נוסח הגון במילי דבדיחותא להתעסק בו בימים האלה דפגרי בהורבנן מגרסייהו ולא נאבד הזמן יקר בבטלה ובשעמום. ובכן לקח לו מן הבא בידומטמון אגודה חמודה אשר מצא מאמתחות איש חי רב פעלים אר“י שבחבורה, אשר אזןוחקר תקן וחבר בימי בחרותו להראות לכל העמים והשרים כי על כמה מעלות מעולותהעולות על גפי מרומי קרת – לשוננו הקדושה גם לה יתר שאת ויתרונות על כל אשריתפארו בו חכמי הגויים עובדי כוכבים ומזלות בלשונותם לגוייהם, מבלי שים לבאל אשר כחנפי לעג מעוג יביעו ידברו, כי לא יאות להוציא דברי קדש לדבריהבאי, יען תשובתם בצדם: כי המשכילים השומעים אגדה זו לאשורה יכירו וידעויסודותיה בהררי קדש לקוחה מאוצרות האגדות החמודות של חכמינו ז”ל ללמודוללמד לשמור ולעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. והנה גם אנחנו לא נחושלקול המון קריה, לעשות נחת רוח אל השרידים אשר ה' קורא “חברים מקשיביםלקולנו” בטוב טעם ודעת. לכן שמעו, רוזנים, שימו לבבכם לכל הדברים; ישמע חכםויוסיף לקח לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולמשכילים ינעם ועליהם תבא ברכתטוב. אטו שני, סינה ששית: יונה לבדו יונה: זכרתי את הדגה ובשר תאוה עם כל מיני מתיקה אשראכלתי מאז בהיותי יושב לשרת בבית האיטאלי חותנו של נחום – הן אמת שכל נדיבלב לא דמה אליו בנדבותו! פזר נתן למשרתים וכל הרוצה ממנו היה בא ולוה. ביתוהיה פתוח לרוחה ועל שולחנו כשולחנו של שלמה בשעתו. אמנם צר ואויב זמן הרעהזה – הרבה עליו קופצים ונושים לו משלו בו, עד שהוצרך לבטל מעשה תקפווגבורתו, אוי לו לאדם שירד מנכסיו ואוי להם למשרתיו עושי רצונו שגלו מעלשולחן אדוניהם! גם אני כאחד מהם – אללי לי! לא ידעתי היאך נפשי שמתני לשכוןבבית האיש הזה עפרון המתעפר בעפרות זהב ואין לו מהם הנאה של מאומה, כיליבלא רעים, עכברא דשכיב אדינרי. מי האמין לשמועתו שיהיה די לו בקב חרוביןמערב שבת לערב שבת? ולחם אין בכל הבית רק מעט מזעיר בחדרי חדרים, אסורוחתום בחותמיו. והיה לעת האוכל לא יפסיק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת אוחציר כבהמה וחיתו יער, ואוי כל צמא! לכו למים, כי יין לא יותן לנו זולת כוסשל ברכה – ואל יחסר המזג כדין וכהלכה. והיום הזה אשר חשבתי דרכיו – ואשיבהרגלי ללכת אחריו, לבלתי ידח מצמני מבלי שימלא נפשי, כי תרעב אחרי העמלוהטורח. ואחרי שוטטו עשרה פעמים כל רחובות קריה מצא הדג הזה שריחו נודףלמרחוק. ולהסברת פני אמון שהגיע אליו בפתע פתאום מפני הכבוד הוציא פרוטה מןהכיס בכובד ראש בידים רפות ונתן המעות אל הדייג. ויצוני ויאמר לי “ראה זהוחציו תצלה במו אש ואל חציו מלח תשים, והיה לברות לי ולבני בעת מחר”. ואנימה אעשה לזה היום, כי צעיר הוא ממני לא ימלא כרסי מעדנים, לא הוא ולא אחרוכיוצא בו. בטני, בטני, בכה תבכה על העבר, תשום על ההוה ותיליל על העתיד. כי עליך המלאכה לגמור תקונו ואין אתה בן חורין לאכול ממנו! מעי, מעי, אוחילה לעת האוכל, פן האיש הזה המר ימיר את חלקי בשום ובצל בלא פיתאכמנהגו!… אך מה לי דאגה על הדגה? הלא טוב לי ללכת ביתה לתקנו עם כל ראשיבשמים אשר הוציא מתחת ידי הגברת בעוד אין האיש בביתו, ואוכל משופרי שופריוממחיצתו אקח מביני ביני ואשמח במעט המושג ממנו. והיה אם צעוק יצעק אליבהרימו את קולו, אדעה מה אשיב שואלי דבר. אטו שלישי, סינה ראשונה: יונה לבדו יונה: שישו בני מעי, שישו וגילו, כי פי המדבר אליכםפתוח לרוחה לתת עליכם היום ברכה. מי יתן ויכתבון מלי או מי יתן שומע לי! אגידה ואספרה, איך עודני תכלינה עיני אל הבשת אשר אכלה יגיע כפי, משתאהמחריש על העמל שעמלו ידי בתיקון הדג ובשולו – אשר בראשית שמנים ימשח ומבושםמכל אבקת רוכל – ולא השליטני הזמן לאכל ממנו, כי הגברת צותה לתקנו שלם כמותשהוא. ואני אמרתי: לריק יגעתי, לתוהו והבל כחי כליתי. ובאמת תוחלתי נכזבה – אם לא חתולים עמדי אשר בעזרתם יגעתי מצאתי הון לי, בבא אחד מהם אל האסכלאוישא הדג על ראשו ועל קרבו וינס ויצא החוצה. ואני רץ כצבי וגבור כארי, רדפתי אחריו והכיתיו והצלתי את בלעו מפיו. והנה הגברת לקול המייתנו באהלהיות בעזרי ורצה גם היא אל הדלת אחרי המזוזה, לרדוף חתול אחר על לא חמסעשה, כי לא ידעה מי זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן. ואני כחכם במלאכתהגרון, בראותי השעה משעשעת לפני, שמתי הדג באמתחתי ואקרב אל הגברת ואומר “אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה!” ותורד פניה מאתי ותצא יצא ומתמרמרת, רקשפתיה נעות וקולה לא ישמע. ורפן כה וכה ואראה כי אין איש ואוציא את הדגמכלי ואוכלהו בחפזון כאריה יכסוף לטרוף. ויהי בפי כדבש למתוק, אך כי ריחעדניו מכל בשמים בטל צחנתו, אם שלנפש הרעבה כל מר מתוק, נוסף כי לנמנע טבעקיים – להיות ערב למשיגיו. על כן יאמרו המושלים “מים גנובים ימתקו”. סוף כלסוף מיום היותי עד היום הזה לא טעמתי כל ערב כל משובח כמוהו! יונה, יונה, שמח בערמותיך ויטיבך לבך בטוב בחירותיך! כי מי יאמר עוד ליונה ויקא הדג אלהיבשה? כבר סוגרו דלתי תוכחות גבירי בעדי, כי אליו קראתי ובמרמה תחת לשוניאני אמרתי “בחפזי ליקח קופת הרוכלים לבשמו עדת חתולים הקיפוני מנוחההדריכוני. אם חתול אחד אינו אונס, שני חתולים אונס.” ואשא קול בכי תמרוריםלכסות את ערותי עד שלקול צללו שפתי נאלם דומיה הנאנח גבירי עפרון – עפרןחסר! – ברצותו שאשא תכף ומיד רביד זהב גדול אל ברוריה בת אמון לשם עשהאלבנו, ולא ידע כי חסר יבואנו פעמים רבות. למעני למעני אעשה, כי מי יאכל ומייחוש חוץ ממני? ואם היום עלה במצודתי דג קטן, פעם אחרת לא יבצר ממני מזמהלמשום לויתן בחכת תואנותי, ובפרט לעת כזאת אשר עת דודים ועת ששון ועת שמחה, עת חתן ועת כלה! ועתה אלכה ואמצאהו ואראה בנחמה כי יוסיף עוד שנית ידולקנות איזה דבר בעדו ובעד ביתו, ואפצור בו לפתוח לי קפיצת היד כצבתעשויה. אטו חמישי, סינה עשירית עובד שובל פשחור ידידיה מנגנים רב חמדן עובד: היוכל להיות, אדון שובל, כי תפארת מעלתך תהיהלאמה כמונו היום עבד לידידיה? שובל: קחו את נפשי, כי טוב מותי מחיי! פשחור: הנהיה כהדבר הגדול הזה או הנשמע כי יורד שאולגאונך? מדוע פשטת את כתונת הפסים הזאת אשר היא עלי למשא? ידידיה: עבדים משלו בו ויהי להם למשל. פשחור: יהי נא חסדך, אדוני, לנחמנו מעצבון לבנו אשרהעציבנו עד הנה שובל. יקומו נא הנערים אשר הבאתי מבית המשפט ויצחקו לפנינובצחוק שמשון: הוא ימשש בעור קיר והם יכוהו ויפצעוהו ובחבורתו נרפאלנו. ידידיה: למה זה תשאל עונג של שמחה בימים אשר אין ליבהם חפץ? פשחור: לתת עול סבלתך על צוואר שובל אשר לבו לקבוץ אוןובאונו שרה ולא ידע כי בנפשו הוא. ידידיה: הננו בידך וכל אשר תחפוץ תעשה. פשחור: בואו אחי, בואו אחי, שירו לו, זמרו לו, הטיבודלוגו בהכאה! ואתה, שובל, הנה שכרך אתך, כי עיניך אשר לנוכח לא הביטו בחשכהיתהלכו. ככה יעשה לאיש אשר ופץ ביקרו יותר מכבוד רבו. מנגנים: כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן בְּנוֹ מָנוֹחַ נֶעְדַּר רְאוּת וָכֹחַ צְחוֹק לִפְלֶשֶׁת הָיָה בְּעֵת נִלְכַּד כָּעוֹף בָּרֶשֶׁת. פשחור: למה תתרחקו ממנו כל קרוב אליו? כן לא יעשה. גשוהלום ומכח ידיכם יתחמם. מנגנים: בְּלִי עשֶׁר וּבְלִי דַעַת שׁוֹבָל בְּבוּז וּבַעַת בְּבשֶׁת נֶצַח הֵשַׁח גְּאוֹן לִבּוֹ וְהִשְׁפִּיל מֶצַח. כְּקוֹץ מֻנָד וְכִבְלִיַּעַל יֵרֵד אִם גְּאוֹנוֹ יַעַל וְנָד מִנַּחַת שׁוֹבָל מְאֹד עולן כעול קַלַּחַת. נִדְמֶה בְּלִי עֵינַיִם טוֹחֵן בְּתוֹךְ רֵחַיִם. כִּי בַחֲלוֹמוֹ עשֶׁר רָאָה וּמָצָא כשֶׁר – בְּפָקְחוֹ עַיִן יִרְאֶה בְיָדוֹ אָיִן. פשחור: הנה רב חמדן הלזה בא לקראתנו. עובד: הביטה, רוזני חותני, אל יפעת תמונת אדוני קציניחתנך הנשגב! רב חמדן: הביטו וראו אלופי, אם יש מכאוב כמכאובי! כיעתה ישחקו עלי עבדים בני בלי שם אשר מאסתי אותם לשים עם כלבי צאני. פשחור: כי לך יאתה. – ואתם, אוהבי ורעי, שרים אחרנוגנים, קדמו פניו הכריעוהו לכף חובו בהבל פיכם שיש בו ממש לגלות אתערונו. מנגנים: רְאֵה חָתָן אֲשֶׁר מָצָאתָ, חֶמְדָּן, בְּיוֹם טוֹב בָּאתָ וְלִרְכּוֹב אַצְתָּ פֶּרֶד וְסוּס טָעוּן – וְחִיש רָבַצְתָּ. תִּרְגַּז תַּחַת אָוֶן תִּטְבַּע בְּטִיט הַיָּוֵן, יוֹם כִּי כָךְ נֶחְשַׁקְתָּ נֶפֶשׁ חֲמוֹר נִדְבַּקְתָּ. בְּךָ נָגִילָה רַב מִמְּךָ נַפִּילָה. שובל כורע על ברכיו שובל: מי עור כי אם עבדך, אדוני ידידיה? ידידיה: הראית כי נכנע? פשחור: ישוב עמלו בראשו אך הפעם. מנגנים: לֵךָ שׁוֹבָל אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ לִמְלֹךְ בְּכֵס יָשַׁבְתָּ! “עֲלֶה קֵרֵחַ” נִקְרָא עַל עִוֵּר “עֲלֵה פִסֵּחַ”. רב חמדן: נא הגביר האביר, תאמר די לצרותינו כי בכלצרותיו לי צר. ידידיה: הרפו ידיכם ממנו, כי נכמרו רחמי על רב חמדן, כי רב הוא. ואתה שובל, תכיר את מקומך וגדולות ממך אל תבקש. שובל: בי אדוני, סלח נא לעון עבדך, ואם גדול הואמנשוא, פקח עיניך וראה בעין חמלתך כי לא להכעיסך נתכוונתי! ולולא דברי אביךאחרונים, הייתי סר לעבודתך מקדם ומתחלה, ועתה כאשר עבדתי לפניו, כן אהיהלפניך. ידידיה: סר עונך וחטאתך תכופר, אם תשמור לעשות בחוקהעבדים הנאמנים, ועתה קום. פשחור: גם כי עד הנה היתה בלבי שנאה עליך על ההכאותשהכיתני, מכל מקום אהיה לך לאח וכמוני נעבוד את אדוני. עובד: גם אנכי לא אצא מן הכלל והחוט המשולש לא במהרהינתק. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23085	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1090954", "authors": "יהודה סומו", "filepath_pby": "/p600/m23085", "genre": "מחזות", "original_language": "", "pby_id": 23085, "source_edition": "ירושלים: תרשיש (מהד' ב)", "title": "צחות בדיחותא דקידושין: קומידיה בחמש מערכות", "translator_uris": "", "translators": "" }
שתי שיחות בין תינוק אומנת והורים [א] דיאלוגו בלשון עברי עם תינוק מרים יה יושיעכם משנת הפחיתות ויצילכם מתרדמת החסרונות! עורו, ישנים, משנתכם, ונרדמים, הקיצו, כי עלה השחר ופני מזרח האירו. תינוק אללי לי, כי טחו מראות עיני ועפעפי דבקו ולא אוכל לראותבעפעפי שחר! ירא אנכי, פן תבלול נכנס בעיני וחשכו הרואות בארובות. מרים זו היא תפילתך של שחרית ושירת הבקר שאתה אומר? אפתח דלתיהחלונות וגם אסיר הנברשת והשמשיות של זכוכית, למען תוכל לראות כי השמש יצאעל הארץ וגם עלה עלה שתי קומות מעל האופק. עיניך לנוכח החלון יביטווניצוצות השמש יישירו נגדך. עד מתי, עצלים, תשכבו. קומו צאו ממטתכם, אוהבילנום, וקראו לאלהיכם, כי עת הוא לעשות לה', לא עת לחשות ולחבק ידיםלשכב. תינוק כל כך בהשכמה? עדיין לא קרא התרנגול. מרים אמור שעדיין לא שמעת אותו ותאמר האמת! הנה אנחנו קרוביםיותר אל הצהרים ממה שאנו קרובים אל עליית השחר. התרצה שאתן לך חלוקהלבן? תינוק אינו מן הצורך למהר. בעזרת השם אחליפנו, כי חג הוא לה' וראוי לכבדו בכסות נקייה. מרים ברוך אתה לה'! החפץ אתה בדבר אחר! תינוק תני לי הכתונת והמכנסים שלי! מרים כתונת הפסים או של משי אדום? תינוק תני לי מה שתרצי, כי איני מעלה ולא מוריד האחת מן האחרת… אבל תני לי אותה של משי אדום, למען אהיה יותר קל התנועה בהתנועעי היוםבצחוק הכדור. מרים זה דרכך ומנהגך לעולם לחשוב יותר על הצחוק ממה שתחשוב עלהלימוד. תינוק ואת, כעורה, כדבר אחת הנבלות תדברי! מרים אם לא תשמור פתחי פיך, אגיד אודותיך אלה לאביך. תינוק לו שמת לפיך מחסום ולא היית מטפלת במה שאינו נוגע ליך, גםאני חשכתי פי ולא הייתי מרחיב פי לדבר גבוהה גבוהה כנגדך. מרים והלא אינני אומרת דבר כי אם לטובתך! תינוק אומרים לצרעה “לא מדבשך ולא מעוקצך”. מרים והלא אני מחוייבת להוכיחך ולהועילך כפי אשר תשיגידי. תינוק קשטי עצמך ואחרי כן קשטי אחרים! תני לי המכנסים והבתישוקים שלי. מרים שים המגבעות וכובע ישועות על ראשך, כי לא יתכן לעמוד בקלותראש. התרצה בדבר אחר? תינוק תני לי המנעלים והרצועות שלי. מרים הנה כלם כרותים ושבורים. תינוק תני לי אותם של משי אדום עם נקודות הכסף. מרים השכחת כי אתמול אבדת אותם בצחוק הקוביות? תינוק ומי הגיד לך? מרים ראיתיך מאחורי הפרגוד מחור הדלת צוחק עם הנערשמואל. תינוק בחסדך, אל יודע דבר אל מלמדי! מרים אבל אגלה אזנו למוסרך כל עוד שתקרא אותי בשם כעורה. תינוק נעלי לי המנעלים ותקשרי אותם. מרים עשה בעצמך! תינוק איני יכול לכרוע. מרים אבל בדבר של צחוק היית כורע! רק העצלות אינו מניח לךלכרוע. תינוק עודך מחזקת ברשעתך? מרים אם תעשה כן ביחדותך, מה תעשה בזקנותך? תינוק קשרי את הרצועות בעניבות ולא בקשורים כי כן יתקנויותר. מרים לא אעשה כן, כי העניבה במהרה תינתק ואמך תקרא תגר עלי. תסרק ראשך במסרק הרחב ואחרי כן כבד תכבד בגדיך במכבדת הקטנה. תינוק נצא מעתה מן החדר הזה. מרים התרצה לצאת קודם רחצת הידים? תינוק את מטרחת אותי יותר מדאי! היית מיגעת שור ולא אדם כמוני. כמדומה, שאת מלבשת חתן או תקשרי כלה בקושטיה. – הביאי לי הספל וצלוחית מים, הגביהי ידיך במוצקת ותטיפי המים מעט מעט מן דדי הכיור. מרים רחוץ בנקיון כפיך מאלה הטנופים והזוהמות שבין פרקיאצבעותיך, תשפשף עיניך ועפעפיך בידים! צריך להעיר אותך על כל דבר. מעולם לאהיית עושה מאומה בעצמך. תינוק הביאי המטפחת שאנגבה, כי קצתי מפניך. מרים ואתה מאד נחמד ונעים, יפה עינים עם טוב רואי, גשה לי ושקהלי, בני! תינוק גשי הלאה, מטונפת! מרים בני, קודם שתצא מן החדר גול אל ה' והתפלל לו בכונה ובכובדראש, ולא תשים לבך לדבר אחר כי אם לדברי תחנוניך. השמע לאזניך מה שאתהמוציא מפיך, כי בזולת זה אי אפשר שתשיג מבוקשיך מה' יתברך. אנה תלך ואנהתרוץ? כתר לי זעיר וחכה כמעט רגע. תלה זה הצעיף על החגורה לצורך נקיוןאפיך. תינוק היש לך להטריד אותי בדבר אחר? הייתי נשבע שעבר יותר משעהאחת מדי התחלת להלביש אותי! מרים ואנה היה לך להלוך? תינוק וכי חסר לי מהלכים? והלא הרבה דברים יש לי. מרים הלא ידעתי, כי אתה איש גדול וטרוד בפעולות הבטלה. תינוק אם לא תסובי מזה, אקרא אותך באותו השם שהוא לך כל כךלזרה. מרים אל נא, בני, בא עמי, כי ארצה שנשלים יחד בתתי לך תאניםוצימוקים באכילת הבקר. תוש"לבע דבור ראשון [ב] תינוק אב ואם תינוק שלום עליך, אבא מרי, ואת אמי הכבודה, יקיים אותך יוצר הכל, ולכם אחי היקרים, יצוה ה' את הברכה באסמיכם ויברך אתכם, אחיותיהחמודות. אב אלהים יחנך, בני, ויעלה אותך על במותי המעלות המעולותוההצלחה האמיתית! אם יברכך ה' וישמרך, אישון בת עיני! מה ברי ומה בר בטני, השלום לך? הגידה לי, איך עברה לך שנתך הלילה? תינוק אני שכבתי ואישנה, חסד ה' יתברך! אם מהולל שם ה'! תינוק אמת כי בחצות הלילה הקיצותי, כי הציקתני רוח בטני וכאבהראש הכאיבני. אם אללי לי, מה זה שאנכי שומעת! כמה התמיד לך זה הכאב? תינוק כחצי רביע שעה אחת. אחר כך ישנתי – אז ינוח לי, כי לא הרגשתי בדבר אחר. אם נחמתני, כי כמעט נפשי יצאה בדברך. תינוק הכיני נא לי לסעוד סעודת הבקר, כי כבר סדרתי תפלתי כראויבחדר משכבי. אם ברוך אתה לה'! עתה עתה אמלא משאלותיך. תינוק מה יפית ומה נעמת, כלבי היקר! ראה איך משתעשע ומסתלסלבזנבו, ראה איך עומד על רגליו! הביאי לי שנים או שלשה פירורין של לחם. עיניך תחזינה מישרים מדברי שעשועיו ותנועותיו. וומדוע אינך אוכל? אין לךחשק לאכול? אחשוב שכבר אכלת. הכנים דברי? באמת, הכלב הזה הוא מבין ומשכיליותר מן המשרתת שלנו! אב בני, נכסוף נסחפתי לדבר עמך. תינוק לא יוכל לעלות במחשבתי דבר יותר נכסף משמוע קולךהערב. אב אמור לי, בני, הכלב שלך הלזה מאיזה מין הוא: אדם אובהמה? תינוק לפי דעתי הוא מין בהמה. אב ואיזה דבר ימצא בך, שבעבורו אתה אדם יותר ממנו? אתה אוכלוישן, רץ, צוחק – גם הוא עושה כן. תינוק ומה בזה? די שאנכי אדם, איש ולא בהמה. אם ואיך תכיר זה? תינוק מצד שאנכי דובר והוא מנבח. אב הדבור החיצוני אינו מבדיל בין הבהמה והאדם, כי גם ימצאועופות שהם מדברים כמו הפפאגלו של שכן ביתנו. תינוק ובמה יודע איפוא הפרש שבינו לביני? אב דע, בני, כי ההפרש הזה תלוי במה שאומר לך, שאתה ברצונךתוכל להיות אדם – מה שהוא אינו יכול לעשות בשוםאופן. תינוק בחסדך, אבי, תמהר ותחיש מעשיך אלה להעמידני על מצבהאנשים. אב זה יתכן בנקלה, אם תלך לאותו המקום שהולכים שם הבהמותומתהפכים לאנשים. תינוק אנכי אלך שמח בלב שלם ובנפש חפצה. איפה הוא זההמקום? אב בבית המדרש. תינוק לית דין צריך בשש! אין ראוי להתמהמה בדבר כל כך יקרערך. אב יוכבד, תני איזה דבר בטנא לאכול לנער. אם כבר הכינותיו אל נכון. הנה לך, בני, הטנא הזה. החזק בובשתי ידיך למען לא יפול. תינוק ומה זה ששמת, אמי, היקרה? אם פת לחם בחמאת בקר מכוסה ומעט תאנים וצמוקים ללפת אתהפת. תינוק ברוכה את לה'! אב בא עמי! את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23086	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1090954", "authors": "יהודה סומו", "filepath_pby": "/p600/m23086", "genre": "מחזות", "original_language": "", "pby_id": 23086, "source_edition": "בתוך: צחות בדיחותא דקידושין: קומידיה בחמש מערכות; ירושלים: תרשיש (מהד' ב)", "title": "שתי שיחות בין תינוק אומנת והורים", "translator_uris": "", "translators": "" }
מראות הצובאות מאמר על אמנות הכתיבה אומר דבר בשם אומרו, למען יקחו כסף מאת מוכרו, ואלה שמותהאנשים אשר נקבו בשם: האלפא ביתא ראשונה הכינה וגם חקרה המשכיל הנבון כמה“ריהודה מסומי זצ”ל, והנשארים נלקטו כעמרים אחת הנה ואחת הנה והיה המחנההנשאר לפליטה, רובם מכ“מ חיים קזיס יצ”ו ויזיי“א. ויאמר אליהם יוסף ביוםהשלישי: שלש אלפא ביתות אחרונות מדלות ראשי, וקראתי שמם מראו”ת הצובאו"תאשר יצבאו נערי בית ישראל בפתחי מלמדם ויתנו עיניהם על המראה אשר יושםלפניהם ויזהירו כזוהר הרקיע, כי יש בהם כללים טובים ונכוחים למבין, ויחם לבהנער בבואו לשתות מימי הברכה העליונה חכמת המכתב, ועיני ולבי שם להראות יקרתפארת גדולתם. אלמדכם להועיל את חקי הכתב והמכתב ואת תורותיו, אםתאבו ושמעתם אל דברי אלה. מאד אני מצוה אתכם היום למען תשכילו כל אשר תעשולטוב לכם כל הימים, כי החכמה תעוז לחכם, ואין חפץ בכסילים. ברוב הימים תמצאו חפץ, אם בראשית פרי מעשיכם תקריבוהחשק והרצון בהשכלת חכמת הנכתב, אשר אין ערוך אליה בכל שאר החכמות להיותהיותר הכרחיית ותועליית מכלנה, וממנה תוכר מעלת האדם ופחיתותו. גדול כח הכתב והמכתב הנעשה כהוגן וכשורה, יען כי לאבלבד יכבד את בעליו הן בעודם חיים, כי אך אחרי מותם יגדיל כבודם ויאדיר שמםוזכרם לטובה ולברכה לתהילה לשם ולתפארת. דעו קודם כל דבר, כי צריך לעמוד קוממיות בעת המכתב, זקופים ולא כפופים, והזהרו לבלתי דחוק הקולמוס על הנייר ולהוליכו תמידבקלות, יען כי כל אשר תוסיפו להכביד עליו ידיכם, ירבה התעקשות ולאיוסיף. הביטו וראו כי הסומך גופו על השלחן אשר הוא כותב עליו, אי אפשר לו דבר דבור על אופניו; כי תמיד על עמדם יעמודו הסופרים המהיריםבלי עמל וטורח, ובכן יבואו אל השלימות בחכמת הכתב. ועל כל האזהרות הכרחיות ותועליות בחכמת הכתב אין זהטפל כי אם עקר גדול לשמור הקולמוס לעולם נקי מזוהמת הדיו, מתוקן ומקובל, וטוב ויפה לנקקות תמיד הדיו משמריו המתאספים תחתיו. זכרו תורת חכמי לב אשר הזהירו אותנו על שקידת הלימודבטרם הכל, ויהי להם למשל כי הלומד בעינוג בלי עמל וטורח יהיה לאחור ולאלפנים, גם כי ירבה עבודתו ולימודו ימים ושנים. חן וכבוד יתן לכם בהישירכם היד והעין לעשות האותיותוהתיבות מיושרות על האופן היותר נאות ולא יצא מתחת ידיכם דבר מעוקל בהיותכםנחפזים לכתוב, כי התנצלות ריק הוא לא לעזר ולא להועיל. טוב טעם ודעת תשיגו בהשתדלותכם להרגיל היד והעין ביושרהאותיות ובמתכונתם על האופן היותר נאות ולא יצא מתחת ידיכם דבר מעוקל, אםכבד ואם קל, וישמח לבי גם אני. יגדל תמיד כחכם ושימו לבבכם לדעת את חקי המכתבותורותיו ויהיו ידיכם אמונה לעשות הטוב והישר ולא תלכו באורחות עקלקלותויחדיו יהיו תמים האותיות והתיבות. כל אשר ימצאו ידיכם לעשות בכוחכם, עשו להרגיל הידוהעין על דרך ישר בכוחכם; כי בהרבות השתדלות המכתב והתמדתו ירבה כבודם וגםה' לעשות הטוב והישר יסכים על ידיכם. למה תתרשלו ואין בכם חכמה, וכרוזה קורא בחיל “ודלאמוסיף יסיף”. ולמה תלמדו למקוטעין ברוב עצלה והקול קורא “ודלא יליף חייבקטלא”. מתנומת פתיות וסכלות התעוררו ועורו, כי אין חפץבכסילים אשר עורו. ואשרי המתחכם ויגיע לעתרות עתרי חן, לשמוח בהשגת החכמהברוב חדוה ועלצון. נאמן הוא בעל מלאכתכם לשלם שכר לפעולתכם וחלף עבודתואשר תעבדוהו ללכת בדרכיו במאד מאד תמצאו חיים וכבוד. סומך ה' לכל דורש טוב ורודף חכמה ומוסר, כי בדרך שאדםרוצה לילך בה מוליכים אותו להנאתו ולטובתו, ואשרי האיש אשר יבחר לו דרךטובה. על שקר אתם בוטחים, אם תאמינו להשיג החכמה בלי עמלויגיעה, כי ההולך שחוח, בלי שום שכל, עיניו יזלו דמעה. פארי והדרי עטרת תפארת האמת והשלטון יעטרך האל כצינהרצון, תמגניך מגן ישועות חן וחסד בעיני כל רואיך. צדק מאמר החכם אשר דבר בחכמה כי המשתדל יוסיף עצמה, והעושר והכבוד לא יושג בלי מזימה, אך הסכל המתרשל, גם כי לא ירוץ, יכשללפני שוטר ומושל, ועליו כל איש ישלים ממשל. קול מלחמה אני שומע כאשר הנני בא אחר סעודת הבקר ללמדאתכם את חכמת המכתב וכאלה בפרט היה צריך להיות ולעמוד בישוב הדעת כדי לשמורכוונת הלבלר. ראשית חכמה היא יראת האל ויראת הלימוד ולא ללכת אחריסכלי הנעורים, כי הבל המה ואין בם מועיל. לכן הסכת, בני, ושמע, ואמרי תצפוןאתך. שאו מרום עיניכם והביטו נא וראו ועשו צורות אותיותיכםכאותיותי, למען תעשו הטוב והישר בעיני אלהים ואדם ותהיו בעיני כמוצאשלום. תצליחו אז דרככם ואז תשכילו, אם תפקחו עיני שכלכםלהבין במראות הצובאות על אופני היושר אשר אני מראה אתכם. תמו ונשלמו המראות בדרכי אלף בית שהכין כמ“ר יהודה מסומיזצ”ל לי“א ואתחיל בע”ה את שארית הנמצאים אצלי מדעות ואנשים שונים. את הטקסט[ים] לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הכל זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23087	Project Ben-Yehuda	{ "author_uris": "https://wikidata.org/wiki/Q1090954", "authors": "יהודה סומו", "filepath_pby": "/p600/m23087", "genre": "עיון", "original_language": "", "pby_id": 23087, "source_edition": "בתוך: צחות בדיחותא דקידושין: קומידיה בחמש מערכות; ירושלים: תרשיש; מהד' ב", "title": "מראות הצובאות", "translator_uris": "", "translators": "" }

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.